*
*
בחיבור Aporèmata שיוחס לאחד מפרשני אריסטו הגדולים בתקופה ההלניסטית-רומית,אלכסנדר מאפרודיסיאס (תחילת המאה השלישית לספ') ואשר, ככל הנראה, לא יצא תחת ידיו, מופיעה תפישֹה אשר זכתה להשפעה בלתי מבוטלת בתולדות הפילוסופיה והמיסטיקה הפילוסופית במערב. על פי פסיאודו-אלכסנדר (שהרי אין זה קרוב כי מדובר באלכסנדר עצמו) ישנה באדם רוח דקה, הדקה מבין רוחות החיים, האחראית על כלל פעילות החושים. רוח זו נקראת optikon pneuma (מיוונית: רוח רואה; המונח פנוימה מקושר בדרך כלל עם הגותם של הסטואיקנים, זוהי רוח הממלאה את הקוסמוס, המתוארת כיסוד תבוני המנהל ומוליך את התהליכים השונים המתקיימים בו.כמובן, לשיטתם הפנוימה נוכחת גם באדם). הראיה באמצעות הרוח-הרואה כה מעולה ודקה עד שהיא נדמית לכושר הראייה של חתול לראות בליל אפל. כלומר, בעת פעילות הרוח הרואה,עשוי האדם להתבונן בעיון במה שהיה נעלם לחלוטין מהשגתם של רוב בני האדם. מה שרוב בני האדם ייחוו כאפלה וחושך, או כתחומים חתומים להבנה, ייזרחו לפניו כאור יום .
יעקב ביטון, בספרו: מחברות התבוסה (הוצאת הליקון: תל אביב 2013, עמ' 79), כותב בפרגמנט קצרצר: לְהַתְאִים אֶת הַנְּשִׁימָה לְרַעַד הַדְּבָרִים. יש כאן שתי הנחות שכמו מתבססות על אינטואיציה פנימית עזה שבהסתכלות אל מהות הדברים: [א]. הדברים במהותם נרעדים [ב]. יש להתאים את הנשימה לרעד הדברים. האם העולם במהותו סובל מחוסר יציבות? הדברים נראים הלאו יציבים למדיי (בניינים לא נוטים להתמוטט, עצים לא נוטים ליפול; אנו מהלכים בבטחה ובמישרין על חוג הארץ, למרות מהירות הסיבוב הגבוהה). יש כאן אפוא אינטואיציה פנימית בדבר האופן שבו נפשו של המשורר חווה את הדברים. הוא מזכיר לעצמו להתאים את נשימתו דווקא לסדר הפנימי הנסתר והרועד, ולא לסדר הגלוי והיציב, שאינו מבטא לאמיתו של דבר את סדר הדברים. מה שגלוי לעיין לא בהכרח מלמד על טיבם ומהותם של הדברים. ההתאמה בין חושיו הפנימיים של האדם ובין המציאות הפנימית מהותית לדידו יותר. לטעמי, מבלי משים שונה כאן ביטון משנה שהובאה בחיבור ההליניסטי האורקלים הכילדאיים, חיבור שהשפיע מהותית על מחברים נאופלטוניים, ביניהם ראשי האקדמיה האפלטונית באתונה, ימבליכוס ופרוקלוס (המאות הרביעית והחמישית), לפיה: "הממשות היא בעומק הדברים".
מיכל שטיינר, בשיר ללא שם שנדפס בגיליון אלוה היכן-שהוא [מוסף מקף, 1 (2013), עמ' 71] כותבת:
*
בְּשֶׁבַע בַּבֹּקֶר
בְּיוֹם שִׁשִּׁי
נָעַלְתִּי אֶת דֶּלֶת
בֵּיתִי
שֶׁקָּרוֹב לַשָּׁמַיִם
וְעוֹרְבִים שָׁרִים בְּחַלּוֹנוֹתָיו, וְיָרַדְתִּי
אֶל הָרְחוֹב הַמּוּאָר כְּבָר
אַךְ רֵיק עֲדַיִן
וּבַחֲדַר הַמַּדְרֵגוֹת חֹשֶךְ עַל פְּנֵי תְּהוֹם
וְהַכַּפְכַּפִּים שֶׁלִּי נוֹקְשִׁים בַּמַּדְרֵגוֹת
תֹּ
הוּ
בֹּ
הוּ
את הירידה בגרם המדרגות, בחדר המדרגות החשוך והקר ביום שישי בשעה שבע, כאשר רק קולות העורבים מלווים את הדרך מעל, ונקישות הכפכפים תֹּהוּ בּהוּ מלווים אותה מתחת, הופכת שטיינר ליותר מאשר אונומטופיאה מפתיעה המביאה לכדי חיוך; הירידה הזו כמו מבשרת בריאת-עולם, התגלוּת של רחוב לאורו הראשון של היום; יותר מכך, דומה כי בממשות הפנימית-הנסתרת של הכותבת יש ברגע הזה משום בריאה-עצמית או התגלוּת; על כל פנים, מן רגע המסיר מן המציאות את מסכת הקונקרטיות, והופך אירוע יומיומי למדיי, למשהו הנדמה כחוויה טרנספורמטיבית- אפיפנית. כאילו היורדת בחושך במדרגות לבדהּ, עומדת פתע, נוכח פלא הקיוּם, נוכח חוויית הקיוּם, ברגע של התחדשות העצמי. ומהי יצירה, אם לא התחדשות העצמי, או יכולת להביע במלים קצרות ומדודות את פלא הקיוּם, או את הנוכחות הבלתי-מובנת מאליה, הנרעדת, בעולם.
*
*
תזכורת: ביום ראשון 22.12.2013, הכנס הארבעה עשר של האגודה הישראלית להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים במוזיאון המדע בירושלים
בתמונה למעלה: Brassai, The Cat, 1945
© 2013 שוֹעִי רז [כל הזכויות על השירים שהובאו בגוף הרשימה שמורות למחברים]
פֶּרֶא אדם חוֹשב 