Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘רביע עלם א(ל)דין’

  

*

לפני כשבועיים ימים ויותר העליתי לכאן רשימה שדנה בטום ווייטס ובקורותיי, ובעיקר על כך שטום ווייטס לדידי מהווה אמן דומיננטי, שלא לומר, סוג של פסקול, למעלה ממחצית מחיי בחלד. על הדרך ציינתי שם כי מעט לפני גיל 14 עזבתי את נגינת הפסנתר לאחר שפרטתי עליו שנים לא מועטות. הצהרתי על כך שהייתי נוהג לאלתר באופן בלוזי ושאבתי מכך באותם ימים הנאה מרובה. לקבועים מבין קוראיי, הדבר הסתבר, שכן בעבר כבר עמדתי ברשימה אחרת על תפישתי העצמית כמוסיקאי שהודח לכתיבה. חלק זה של הרשימה עורר כמה וכמה תגובות, חלקן באתר וחלקן ששוגרו אליי במייל, ובהם ניסו א/נשים יקרים להניעני לחזור ולנגן אחר שנים רבות. אחת מקוראותיי היקרות ביותר ציינה כי הגיע הזמן שאצמח את ידיי מחדש. האמת היא שאם הייתי מצמח משהו, אלו היו כנפיים, By Far.  ישנם דברים שניתן להסביר, אבל בודאי שלא אעשה זאת כאן. בכל זאת, אני עומד על זכותי ועל חובתי להשאיר מעט מחיי הפנימיים בחזקתי. ובכל זאת, כאשר נחו עיניי בשבוע שבעבר על ספרו המתורגם רביע עלם א-דין, מספר הסיפורים, הופתעתי כי במקום שפתחתיו לראשונה אתרתי מיד סיפור העולה בקנה אחד עם תחושותיי סביב הנגינה והאפשרות ההיפותטית שיום אחד אכן אשוב לנגן על דבר-מה שהוא צלילי והרמוני יותר, מכלי ההקשה הזה, האטוּם, המתכנה: מקלדת מחשב. על כל פנים, בשל יופיו של הקטע וקרבתו אליי, החלטתי להביאו כאן במלואו:

*

  פניו של חובֵיכּ היו כשל גבר שלא ישן כמו שצריך זה זמן מה. שפמו נזקק לתספורת. מצוקתו היתה מנחמת. התברר שהוא אהב את אבי באמת ובתמים; אבל אולי דאגתו היתה נתונה דווקא להריונה של אשתו ולבנו המשמש ובא. הוא טופף אל החדר על קצות אצבעותיו, נושא את תיקה של סלוָוא, את מעילהּ ושק מעור שאולי נראה תמים לעין לא מיומנת. עיני שלי זיהתה את הסכנה. השק לא הכיל דבר מלבד עוּד קטן.

   חשתי שהעורקים בגב כף ידי פועמים.

   אחותי זיהתה את השק וזקרה גבות של תמיהה.

   "אני לא  רוצה אותו" אמרה אחייניתי ברוך. "אני לא יכולה לנגן. נסיתי כל כך הרבה פעמים."

   "אבל זאת מזכרת" השיבה אחותי.

   "זאת תזכורת מתמדת לחוסר הכישרון שלי".

   אחותי בקשה מחוביכ להישאר בחדר והובילה את בתה ואותי למרפסת. היא הדליקה סיגריה ופלטה את העשן השמימה. אחייניתי לקחה את הסיגריה מבין שפתי אמהּ ושאפה ממנה על המרפסת. "אני אביא לך מדבקת ניקוטין".

   "זה לא הזמן המתאים" אמרה אחותי.

   "אין זמן מתאים מזה".

   "תקשיבי, את בטוחה שאת רוצה לתת את העוּד לאוסאמה? הוא הרי לא סתם ייקח אותו ויתחיל לנגן אחרי כל הזמן הזה. אני לא בטוחה שאפשר לנגן בו בכלל. לכולנו יש נכסים משפחתיים. וזה שלך. היא רצתה שתקבלי את זה."

   "מי רצתה שהיא תקבל אותו?" שאלתי.

   "סבתא שלנו" השיבה לינה." חשבתי שאתה יודע. היא נתנה לי אותו על ערש דווי כדי שאתן אותו לבת שלי. בת כמה היית אז, שבע? שמונה? אפילו לא תפסתי את הרעיון שתהיה לי בת.זה העוד של הסבתא-רבתא."

"אלוהים" השתנקתי. "לא ידעתי שהוא קיים. הוא עדיין מנגן?"

  "תבדוק" אמרה סלוָוא "התקנתי לו מיתרים חדשים. הוא מנגן בסדר, בהתחשב בעובדה שאף אחד לא ניגן בו כבר יותר ממאה ועשרים שנה."

   "מאה וארבע עשרה" אמרנו אני ואחותי פה אחד.

   "הוצאתי את העוד בעדינות מתוך שק העור של היעל. עבודת האומנות היתה מעל ומעבר לכל מה שראיתי זה שנים רבות—עיטורי השנהב המגולפים לערבסקות מיניאטוריות מורכבות; עץ וארז יקר מפז; דמעה משובחת, עשויה מאם הפנינה (אמיתית, לא אחות-הפוליסטירן) מרפדת את הצוואר. וסבתא-רבתא ויתרה על מלאכת המחשבת הזאת למען אהבתו של בעלה. "מתנה מהסולטן" אמרתי.

   "במלוא מובן המילה" אמרה אחותי, "מהסולטן שלנו".  

   "אני לא יכול לקבל אותו" אמרתי לאחייניתי "הלא הוא יכול לממן את הלימודים של הבן שלך בקולג'".

   "כרגע הייתי נותנת אותו בתמורה לעיסוי רגליים" היא ניסתה להרים את כפות רגליה מהרצפה בתור מוצג מספר אחת, אך בקושי הצליחה להניף אותן, כך שיהיה אפשר להעביר תחתן פיסת נייר.

   "תראו, אם אני אצטרך אותו פעם, אני אקח אותו בחזרה. פשוט קיוויתי שתנגן לו."

   "אני לא יכול לנגן. לא ניגנתי המון זמן" פרטתי על מיתר, ואז על עוד אחד. צלילו של העוּד היה מאכזב. "לא סתם מרימים כלי אחרי כל כך הרבה שנים ומתחילים לנגן, זאת לא אגדה."

   "הוא תמיד סיפר כמה יפה ניגנת" אמר סלווא. היא לטשה עיניים בדלת הזכוכית של המרפסת אל מיטת אבי שמאחוריה.

   "הוא לא אהב את הנגינה שלי" מחיתי "אף פעם".

   "אתה משוגע" התפרצה אחותי, "זה מה שאתה חושב?"

   "ייקח לי חודשיים עד שאצליח לנגן מקאם פשוט. אני צריך להכריח את עצמי לעבור שוב את העינוי הזה ולהקשיב לעצמי מתרגל סולמות?"

העוּד לא היה מכוון. הידקתי את המיתר העליון. ואצבעותיי כאבו. הצליל היה מחריד, העץ הזדקן ללא תקנה. לחצתי עם האמה על תו קל. חשתי שהעור שבקצהָּ עומד להיסדק. האם אצבעותיי יצליחו לשחזר את מה ששכחו? האם ידיי ייזכרו במה שנמחק במודע? אצבעותיי שאלו שאלות שלא היתה לי תשובה עליהם. הן כאבו. כל גופי כאב; הרגשתי שעיניי עומדות לצאת מחוריהן. החלקתי לאורך המעקה. התיישבתי על הריצפה ובכיתי. אחותי היססה ואז החליקה לצדי ופרצה בבכי יחד. זה לצד זה, כתף אל כתף, התייפחנו. לו רק העוּד המדהים לא נשמע כמו יוקליילי.

(רביע עלם א-דין, מספר הסיפורים, מאנגלית: קטיה בנוביץ', כנרת זמורה ביתן מוציאים לאור: תל אביב 2009, עמ' 454- 456)

 *

בעקבות מסורות פיתגוראיות ביטא אפלטון בספר השלישי מן הפוליטיאה את דעתו לפיה מוסיקה הרמונית מבטאת את הסדר השמיימי (ההתאמה המספרית בין חלקי הקוסמוס, לעומת המרווחים בין המיתרים). בעקבותיו הלך פילון האלכסנדרוני שתיאר את הנבל ככלי המוסיקלי המבטא בכיוון נאות את הסדר הקוסמי ההרמוני. כתשע מאות וחמישית שנים לאחר פילון שנו אחי הטהרה, אח'ואן אלצפאא', חבורת סתרים פילוסופית שפעלה בעיר בצרה בעראק את התפישה לפיה העוּד מבטא את הסדר השמיימי.

   בשבוע שעבר גיליתי כי בספרייתו של הסופר הצרפתי ז'ורז' פרק, אחד הכותבים האהובים עליי ביותר, עמדה האוטוביוגרפיה של הארפו מארקס (שם הבמה של אדולף מארקס, אשר שינה את שמו, אחר 1912, לארתור מארקס), הליצן האִלֵּם מבין האחים מארקס, שלא היה אִלֵּם כלל וכלל. הארפו נגן בסרטיי האחים מארקס עליי נבל. מסתבר כי מעולם לא למד לנגן על נבל בצורה מסודרת. וכי תמיד היה מכוון בעצמו את הנבל באופן עצמאי לחלוטין, מה שעורר את תמיהת המומחים, משום שלא עמד בסטנדרטים הקלאסיים הנוהגים, ואף על פי כן נגן לתפארת. מבחינות מסוימות הדהד לי ספורו של הארפו סיפור מאת דנילו קיש, "הנבל האאולי", החותם את ספרו היפהפה מצוקת נעורים. ובו הוא מדבר על נבל שבנה לעצמו בילדותו שהיה מעין מתקן המהדהד במיתריו המתוחים את הקוסמוס ואת העבר ואת העתיד. כאשר נפטר אדולף- ארתור- הארפו מארקס הוא ציוה את הנבל שלו למדינת ישראל. איני יודע היכן גנוז הנבל הזה. אבל מכמה וכמה פנים דומני כי הצגתו ברבים תהיה דומה בעיניי לתגלית ארכיאולוגית מרעישה, כאילו מדובר בנבלו של דוד המלך, שעל פי אגדת התלמוד הבבלי רוח צפונית היתה נוגנת בו אחר חצות הליל, אז היה המלך ניעור משנתו. ובאשר לי, הצלילים אולי עוד ישובו פעם, אולי הם כלולים כאן ברשימותיי, בינתיים שומא עליהם להמתין עד לבוא שעתם. 

 

Harpo Marx plays the loom as a harp, Taken from the movie: 'Go West' (1940) 

 

בתמונה למעלה (בפתח הרשימה): : Harpo Marx plays the harp, Taken from the movie :A Night  at the Opera

 

© 2009 שועי רז

Read Full Post »