Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘רוברטו ארביב’

מִי שֶׁמַּשִׂיג אֶת מֻשַׂג הָרְאִיָּה מְוַּתֵּר עַל הָרְאִיָּה

*

יותר משגן תבונת הלב (بستان المعرفة / בֻּסְתַאן אַלְמַעְרִפַה̈ ) לשיח' הסוּפי שהוצא להורג בבע'דאד ככופר-באסלאם, אַבּוּ אַלְמֻעִ'ית' אלְחסֵין בן מַנְצוּר אַלְחַלַאג' 922-858) לספ'), הוא יצירת מופת מצד תוכנוֹ, ויש בו רב, הרי שהמתרגם, מקדים המבואות והמעיר, פרופ' אבי אלקיים (אוניברסיטת בר אילן, ממקימי אַלְטﱠרִיקַה̈ אַלְאִבְּרַאהִימִיַﱠה̈ // דרך אברהם), הפליא לשבץ סביבו, קטעי חיבורים סוּפיים נוספים, העוסקים ב-معرفة (המתורגמת לעתים כ- ידיעה או הכרה, אך אלקיים מנמק היטב מדוע ביכר "תבונת לב") ובכך יצר אנתולוגיה מקסימה של מקורות סוּפיים קלאסיים העוסקים באחד המושגים הסופיים המרכזיים והרווחים ביותר.

   אני שמח על כך שאבי אלקיים (מורה וחבר) נתן בידי את הזכות להימנות בין הקוראים-המעירים על הספר טרם העריכה האחרונה וההדפסה, וכך הוזכרתי ברשימת התודות הכוללת ובמקום נוסף. אם תרמתי משהו הרי זה בעיקר מצד הבהרת החיכוך בין התיאולוגיה העבּאסית השלטת (כַּלַﱠאם מֻעְתַזִלִי) ובין תפיסת עולמו המיסטית של אלחלאג', שמלכתחילה מצויות היו בנתיב התנגשות. אלחלאג' מפורסם מאוד בתורת  האינקרנציה (חֻלוּל), כמי שהסבה עליו את מותו, אבל לאמיתו של דבר, שלא כמו מנהיגים סוּפיים אחרים שפעלו בבע'דאד בתקופתו (למשל, אלגֻ'נַיְד), הוא ביכר שלא להלך בין-הטיפות, ומאחר שפעל בסביבה שלא היתה סבלנית כלל למתגרים בדת-הח'ליפוּת (נקטה עונשי גוף, עונשי מאסר וגם הוצאה להורג), ובאשר לדידו "האמת היא אמת, הבריאה היא בריאה, ואין ממה לַחֲשֹׁשׁ" (שם, עמוד 182) — הוא העדיף את האמת הפנימית, על פני הבריאה והסדרים התיאולוגיים- פוליטיים שהושמו בשמהּ במציאות החיצונית – ופנה אל אללﱠה בלי-חשש, כמי שמעולם לא נברא.

   הגותו של אלחלאג' לא פחות משירתו היא פרדוקסלית משום שבלבהּ עומדת תפיסה רדיקלית השומטת את הקרקע תחת רגלנוּ. הבריאה חסרת חשיבות, העולם (יקום) וחוקי הטבע אינם אלא צל חולף נוכח מציאות הנוכחות האלוהית. ה"עצמי" הוא תעתוע. לא רק תעתוע, אלא כל-זמן שהאדם לא מבין כי הנוכחות האלוהית היא הדבר היחיד שקיים (אני בכוונה כותב נוכחות משום שהאלוהות אצל אלחלאג' אינה תבונת-על ואינה קוגניציה כדבריו בכִּתַאבּ אַלְטוַּאסִין: "תבונת הלב היא מעבר לרעיון המעבר, מעבר לגבולות המרחב, מעבר לכוונה, מעבר לתודעה, מעבר למסורות המקובלות ומעבר לתפיסה"). כל המושגים הראשוניים ביותר: חיים, מוות, נפש, משפחה, חברה, עם, דת, לאום, אתיקה, מעמד, פוליטיקה הם כולם ילידי-הטעות. אין גם תיקון או גאולה לעולם הזה, וממילא אין לומר כי חלה עליו השגחה אלוהית – למה דומה תפיסת האלוהות אלחלאג'? לכח אדיר, כעין גל צונאמי השוטף את האדם; כל מה שהוא הכיר מתמוסס. אפשר כי תטָּרף עליו דעתו, אפשר כי הציץ ומת;  עתים הוא נהפך לחלק מהמְּלֹא הזה ששטף אותו לבלי הותר זכר ממה שהיה אי-אז לפנים. אללﱠה הוא כוח יחידאי אומניפוטנטי. אין דבר העשוי לעמוד בדרכו.  בניגוד, לפילוסוף הצרפתי יהודי, עמנואל לוינס (1995-1906), שנשאל פעם, מה נותר לתפיסתו מן "האני" בהגותו, והשיב: "שום דבר מהכל". אצל אלחלאג' – לא נותר דבר מהאני וממילא  הכל לא קיים באמת. מי שיודע את המציאות בלבו (זוהי תבונת הלב) יודע ומכיר שאין במציאות אלא אלוהות, אפילו לא אור אלוהים או נביעה מתווכת היוצאת מן האלוה ופוגשת בתודעת האדם, לא קירבת אלוהים ולא התקשרות באלוהים וגם לא ממש דביקות של חלק בשלם, אלא מי שנשטף בנוכחות האלוהית – מאבד לחלוטין את עולמו ואת עצמיותו; זהו  א-קוסמיזם מוחלט (ביטול הבריאה וביטול הקוסמוס), התאיינוּת שהיא בד-בבד הישארוּת, או נכון יותר: אבדן מוחלט של אחיזה וחבירה לסדר אחר. את השטף האלוהי מכנה אלחלאג' "האמת" (الحقﱡ). ההיבט הפרדוקסלי שבהיות ב מתבטא בכך שאלחלאג' בכל זאת מנסה למסור לבאים אחריו משהו מהטעם של כל זה בשפה אנושית, המגלמת את סדרי-הבריאה (מה ששייך לדידו לסדר אחר לחלוטין), ומתוך היותו "משורר" ו-"מיסטיקון" נפרד מהתודעה האלוהית.

    בניגוד לפילוסופים ומיסטיקונים נאופלטוניים, כפלוטינוס (270-210 לספ') שחווה אקסטזיס (התאחדות על-רציונלית עם "האחד") שלוש פעמים בחייו או ימבליכוס (320-270 לספ' לערך) המביא סיפור מעשה על מיסטיקון שקרא "אני  יודע את איזיס, אני הייתי איזיס, אבל איני יודע אם איזיס קיימת" (כלומר, חוויה שמקיימת בד-בבד התאחדות מיסטית מוחלטת וגם אגנוסטיות או סקפטיות מוחלטת אשר לממשות החוויה) או בניגוד לנזירים זן-בודהיסטים שחוויית הסאטורי שלהם הביאתם כדי חבירה לכדי תודעה עליונה נצחית ונפרדת ששום דבר אינו זע ואינו נע בהּ –  אלחלאג' לא נזכר לאחור ב-"אמת" שהבין בלבו, כדבר שחווה רק לרגעים, וגם אינו נסוג ממנה – האמת (אותו כוח אלוהי) ממשיכים לשטוף אותו. אין זאת הארה ממרום וגם לא הארה מבפנים; אין זו הארה כלל. זוהי הכרה עמוקה ובלתי-רצונית לפיה יש בהוויה רק נוכחות אחת יחידה ויחידה, כעין רוח גדולה, המבטלת את כל הסדרים האחרים המוטעים לכתחילה. הרוח או הגל השוטפים את האדם, משנים אותו מהקצה אל הקצה והיה לאיש אחֵר. הוא שוב אינו בוחר עוד לאן יטיל אותו אותו כוח מטלטל זה ואם יחיה או לא אחרי. דא עקא, קשה להסביר כיצד בדיוק קיים אלחלאג' בעצמו את השניוּת – בין היות שטוף הכח האלוהי, שגרף אותו מכל מעגלי חייו; ובין היות משורר, מיסטיקון ומורה אנושי עלי-אדמות, המוסר את תורותיו באמצעות השפה, ובאמצעות דיבור או כתיבה, שבהכרח מבטאים חריגה מ"האמת".

*

elqayam.2021

*

    עיון בדיון המיוחד ל-فزاسة (פִראסה̈, התבוננות מלוא-העיניים בעולם הפנימי) בספרו של השיח' הסוּפי הגדול אבו אלקאסם אלקֻשַיְרִי (1072-986 לספ') אלרִסאלה̈ (האגרת)— חיבור חשוב מאין כמוהו לבסוס המסורת הסוּפית ולהצגתהּ כתחום עיון אסלאמי שיש בו משתתפים רבים שניהלו ביניהם קשרי לימוד ותרגול-רוחני – מגלה כי אלחלאג' עבור בני הדורות הבאים היווה סמל לאקסטטיקון או יותר נכון: מי שמוצא את המציאות האמתית (מֻתַוַּגִ'ﱢד). אלקשיירי מספר כי בצעירותו ישב פעם עם השיח' האראני, אבו עלי אלדﱠקﱠאק (נפטר 1015 לספ'), והנה אמר לו זה, כי בנוכחות שיח' גדול כעבְּד אַלְרﱠחמן אלסﱡלמי (1021-937 לספ') הנוהג לקום ממקומו, בשעה שנערך הסַמַאע, ולחולל אחוז שיכרון אלוהות, אין לומר דבר, משום שלא ניתן להבין את התנהגותו. או-אז שלח אותו אלדﱠקﱠאק אל ביתו של אלסﱡלמי ואל ספרייתו ולהביא לו משם, מבלי להחליף מלים עם בעל-הבית, כרך קטן ואדום המחזיק את שירתו של אלחסין בן מנצור אלחלﱠאג'. כחום היום בא אלקֻשַיְרִי אל בית  אלסﱡלמי ומצאו בספרייתו. כשביקש לקחת משם את הכרך כהוראתו של אלדﱠקﱠאק החל אלסﱡלמי מדבר: "היה פעם אדם שנהג לגעור מלומד אחד על תנועותיו המשונות, בעת שנוגנה מוסיקה בכינוסי סַמַאע. עם זאת, בשעה אחרת, נראה אותו מעיר, מחולל כך בביתו, כאדם שמצא את המציאות האמתית. כששאלוהו על כך, אמר: "היתה בעיה, שלא הצלחתי למצוא לה פתרון. פתע עלתה על דעתי התשובה. כל-כך שמחתי, עד שאיבדתי שליטה על שמחתי. קמתי והתחלתי לחולל במעגל" ועוד הוסיף: "זה בדיוק מה שהם (הסוּפִים) חווים". סיפר לו אלקֻשַיְרִי את דברי אלדﱠקﱠאק אליו ואמר: "איני מעלה על דעתי לקחת את הספר מבלי-רשותך, אבל גם איני רוצה להמרות את פי אלדﱠקﱠאק, מה עליי אפוא לעשות?". אלסﱡלמי בחר מן הספריה כרך שכלל שישה שערים ובהם סדורים אמרותיו של אלחלאג', כרוכים יחד עם ספר שלו (עצמו), והורה לסוּפי הצעיר, "קח את הכרך הזה אל אלדﱠקﱠאק ואמור לו שלמדתי את הכרך הזה, אף ציטטתי מתוכו בתוך כתביי שלי". אלקֻשַיְרִי נטל את הספר ועזב את המקום.

    יושם אל לב כי כל הדיון בין שני השיח'ים ובין המבקש הצעיר (אלקֻשַיְרִי יכול היה להיות לכל היותר בשנות העשרים המאוחרות לחייו באותה עת, כדי לזכות ולפגוש את שני השיח'ים הללו בחייהם) נסוב על ההגעה לאותו מצב של איחוז-האלוהות-באדם (מציאת המציאות האמתית), כאשר מקור הסמכות ממנו עולה כי שניהם מבקשים ללמוד – הם כתבי אלחלאג' – בהם הם רואים את המפתח או את שער הכניסה להבנת המצב בו האדם אחוז בשטף האלוהי. ברם, בעת שאלדﱠקﱠאק  רומז כי המפתח הוא בשירת אלחלאג', מתקן אותו אלסﱡלמי (ולכן, מכוון את אלקֻשַיְרִי אל כרך אחר) וטוען למעשה, כי  אלדﱠקﱠאק ימצא מפתחות נכונים יותר דווקא בחיבוריו העיוניים (אמרותיו). כאן, כמובן עולה השאלה – האם  אלסﱡלמי סבר כי דרגתו של  אלדﱠקﱠאק טרם הגיעה למדרגה הנדרשת לעיון בפואטיקה האקסטטית של אלחלאג', ולכן שיגר לו את חיבוריו העיוניים או שמא רצה לתקן את דרכו של הצעיר שנזדמן אליו ושל השיח' שולחו, כאומר להם – היכנסו קודם דרך החיבורים העיוניים ואחר כך דרך השירה, כך תבינו את הדברים באופן נכוח יותר. כמובן, דברי  אלסﱡלמי מרמזים על כך שכבר הרגיש שגם בשיח' וגם בתלמיד הצעיר ניעורה משיכה רבה לעולמו של אלחלאג' ולאותה נוכחות אלוהית שאותה חווה בכל  (יש להניח שדבריו על אותו מעיר שנמצא מחולל לבדו בביתו, כוונו כלפי אלדﱠקﱠאק)   

     על כך יש להעיר, כי מיטב המתרגמים שבים וטוענים כי המצב בו שרויה נפשו של הסוּפי המחולל הוא אקסטזיס. עם זאת, אין המדובר, לפחות לא בקרב ההולכים אחר אלחלאג', בחוויה חוץ גופית או על-תודעתית, אלא במצב שבו כביכול הכוח האלוהי או נוכחות אלוהית מאחזת את המשיג, והוא יוצא משליטה עצמית. מבחינה זאת, נכון יותר  להתייחס למצב הזה כחֻלוּל (אינקרנציה) מאשר כאקסטזיס; זהו מצב איחוז ולא מצב שבו המיסטיקון עולה בתודעתו אל מעבר לתודעה. הנתיב המיסטי המוצע כאן אינו סולם עליה בעל שלבי התקדמות (תהליך נקנה ותימטי משלב אל שלב וממצב תודעה אחד אל מצב תודעה אחר) אלא שטף אלוהות הניתך על האדם ועימו הוא נסחף או רוח גדולה עימה הוא נישא, בבחינת"Blow, wind, blow / Wherever you may go / Put on your overcoat / Take me away"  (טום ווייטס) או כדברי הנביא: "וַתִּשָּׂאֵנִי רוּחַ וָאֶשְׁמַע אַחֲרַי קוֹל רַעַשׁ גָּדוֹל בָּרוּךְ כְּבוֹד ה' מִמְּקוֹמוֹ" (יחזקאל ג, 12). כלומר אין שחר להציג את החוויה הזאת כאקסטזיס, אלא כתופעה של איחוז, ושל תגובה לא-רצונית, המתבטאת ברעד בלתי-נשלט או בנפילה אפיים – בנוכחותה הפתאומית של התיאופניה (הופעת האלוהות). תופעות כגון אלו תוארו גם בספרות ההיכלות המרכבה; כמו גם בספרות הנבואה המסופוטמית הקדומה (ראו ספרו של בנימין אופנהיימר על הנבואה הקלאסית), ולימים גם בקרב מיסטיקונים וקהילות שיעיות בעולם האסלאם (בעיקר סביב דמות האִמַאם)  מיסטיקונים אירופאיים ואמריקנים  המכונים אנת'יוזיאסטיים, כגון: קוויקרים, שבתאים, רנטרים, מורמונים, מטיפים בדרום ארה"ב [למשל, בנובלה מאת פלנארי אוקונור  "והאלימים יישאוה"] והמשוררת יונה וולך (שתיארה לפני הלית ישורון בראיון האחרון מההוספיס בתל-השומר, את התאופניה האלוהית לה זכתה בדירה תל-אביבית); אצל כולם – רוח הקודש או האלוהות עצמה מאחזת את האדם ואינה מניחה לו. הוא אינו חי יותר  את הדרמה של חיי האנוש, אלא הופך למגלם ומבשר של חיי האלוהות, והם יעודו ותכליתו היחידה. למותר  לציין, כי כל אחוזי התיאופניה הללו נדונו בדרך כלל בתרבויות הממוסדות כמשוגעים או ככופרים, ולא אחת נכלאו או נרצחו על-שום חריגותם; במיוחד על עצם הטענה כי האל אינו טרנסצנדנטי והחברות הפוליטיות והדתיות הארציות אינן נציגותיו עלי-אדמות.      

*

shoey.2021.1

*

    בנוסף, אם נעיין בתפיסתו הקיומית של אלחלאג' על רקע המחשבה ההודית ובמיוחד ההינדואיסטית, אזי ניתן לראות זיקה בין התעלות התודעה האנושית לכדי תודעה אלוהית-כּוּלית, המהווה גם את הכוח היחיד שיש, המגלמת השגת סדר אחר לגמרי שאין ממנו חזרה. כך הופכים את ה-מומוקאשו (Mumukshu), מי ששואף להשגת החירות הגדולה/ מי שהבין כי הונה את עצמו – לאדם שמסתלק מן השניוּת והריבוי (Dvaita) והכל הופך מבחינתו לאחדוּת של תודעת עצמי (Atman, מסנסקריט: Self או Breath), סוג של תודעת-על או רוח-על המאחדת את כל הדברים. להבדיל, גם אצל הסטואיקנים ההלניסטיים באגן המזרחי של הים התיכון רווחה התפיסה לפיה יש כוח אחד ויחיד המנהל, מארגן ומוליך את כל התהליכים בקוסמוס, והוא הֹפָּנוֹיְמָה (Pneuma, מיוונית: אוויר, רוח), אבל הפנוימה כאמור דביקה לקוסמוס, לכן מעוגנת בטבע, ולפיכך חורגת מתפיסתו של אלחלאג' – לפיהן הכוח האלוהי אינו כוח הפועל בבריאה ולכן גם לא בהיסטוריה, אלא הוא הכוח היחידי שיש בעומק-הדברים (אין עולם, אין בריאת האדם, לא הטבע – רק הכוח האלוהי ותו-לאו). עם זאת, בכל זאת נבדלת שיטתו של אלחלאג' מזאת ההודית, הואיל ובספרו כתאב אלטואסין הצהיר אלחלאג' כי אלוהיו אינו מגולם גם במחשבה או בקוגניציה ובשירתו הוא מדמה את האל כשופט אכזר וכחסר-רסןלאו דווקא מחמת עריצותו או ציווייו (בכלל לא ברור אם על-פי אל חלאג' האל מצווה או לאו) אלא מפני שהוא הכוח היחידי שיש – ומי שבן זאת בליבו, ממילא הופך מסור לו כליל וללא כל אפשרות להשתחרר מאחיזתו.

      מקור הודי נוסף שיש להביא בחשבון כשמתבוננים (באופן ביקורתי) בחדשנותו של אלחלאג', היא זו של מחבר אשטואקרא גיטא (=שירתו של המעוקם בשמונה עיקומים), הכותב: "אני חלל נעדר-גבולות / העולם הוא כלי חרס // זאת האמת. // אין מה לקבל / אין מה לדחות / אין מה להמס. // אני האוקינוס. / כל העולמות גלים הם.// זאת האמת. // … אני מצוי בכל הישויות/ כל הישויות מצויות הן בי.  // זאת האמת כֻלָּה." לדברי המשורר ההודי, בתרגומה של שחר לב (דיויה), שהעניקה לחיבור את השם: לֵב המוּדָעוּת, (בעקבות תרגומו לאנגלית של תומס בירום משנת 1989) – מן הפרספקטיבה של הכוח הכֻּלִּי, לאחר שמוסס את האני – העולמות הם רק מופעים מטעים ומשלים את מתבונניהם, כאשר בעומק הדברים שקט, בלתי נע וחסר גבולות נח הכוח היחידי שיש בממשוּת (ראו: לב המודעות, הוצאת אבן חושן: רעננה 2008, עמ' 53-50). על אף הדמיון הרב ואולי גם הרצון לראות באלחלאג' בן בע'דאד, לב הציוויליזציה בשחר המאה העשירית (מן הבחינה הפילוסופית, המדעית, הארכיטקטונית, הרפואית, ההנדסית והמתמטית),  שלוחה מערב-אסייתית (עיראקית) ומונותאיסטית של ההינדואיזם. בכל זאת, שורר בין שני המחברים הבדל ניכר. בשעה שבעל אשטואקרה גיטא מתייחס אל האלוהות כחלל נעדר-גבולות או כאוקיינוס שאין בו חופים, ואל העולם כהרגל-רע שראוי להיבדל ממנו, יש לדעתי אצל אלחלאג' שיבה לדפוסי מסופוטמיים של דימויי האל, ככוח אחד ויחיד; לא ניתן להרחיב בו דיבור; לא ניתן לבחור או לנהל את ההתכוונות ואת הזיקה כלפיו; הכח האלוהי הוא חסר רסן; מי שהוא פוגש בו משתנה מן היסוד או כּלֵה. עם זאת, אלוהי אלחלאג' שונה מאלוהיהם של משה, ישוע ומחמד; אלוהי אלחלאג' אינו בורא ואינו נזקק לבריאה; האדם לדידו, טועה בחושבו, שיש לו מציאות נבדלת, וכי הקוסמוס עצמו נברא או נאצל מן האל ומצוי בשליטת אלוה מטאפיסי. אין לאדם בעומק הדברים חיים ומוות, טוב ורע, פיסי ומטאפיסי, בריאה וחברה, שכל ורגש, חוק ומדע, מיסטיקה ומאגיה. כל המושגים האלו כביכול מרחיקים את האדם מן האמת, המתבטאת ברגע שבו הוא נכבש לחלוטין על ידי הכוח האלוהי; לפגוש את האל זה כמו לפגוש בממשות היחידה שבולעת אותךָ; שואבת אותךָ כמו מערבולת ענק או חור שחור, רק בקנה מידה שונה לחלוטין; מי שטעם את החוויה הזאת וזכה להישאר בחיים – ממשיך להיות טָבוּע או בָּלוע. עם זאת, החוויה הזאת אינה חוויית כיליון דווקא, אלא חבירה לכוח היחידי השורר בעומק הדברים. בבחינה זאת אין ספק, שאלחלאג' קיבל את דבר הוצאתו להורג בשלוות נפש. לא מפני האִפּוּק, אלא מפני שמושגים כמו חיים ומוות, ראיה ועיוורון, קיום וכיליון – חדלו להיות משמעותיים לדידו. בכִּתַאבּ אַלְטﱠוַּאסִין כתב אלחלאג' על שאיפתו של פרפר-הלילה להתמוסס באור ולהתכלות לחלוטין. הוא כותב שם: מִי שֶׁמַּשִׂיג אֶת מֻשַׂג הָרְאִיָּה מְוַּתֵּר עַל הָרְאִיָּה, כלומר: מי שמשיג את הממשות האמתית מוותר על הממשות הכוזבת (החיים הארציים). אלחלאג' נפרד מהחיים בתבונת לב איתנה לפיה הכוח האלוהי חי בו והוא חי באלוהים, ומאחר שזהו היֵשׁ היחיד, הוא לא איבד דבר, ואילו את זכייתו היחידה – האיחוז באלוהים, אותו ידע כבר מאותו הרגע שבו בא אליו אללﱠה והפך ליבו להבין מהות הַיֶּשׁ.    

אבּוּ אלמע͘ית אלחסין אבן מנצור אחלּאג͘, בסתאן אלמערפה̈ / גן תבונת הלב, המקור הערבי עם התרגום העברי, תרגם מערבית לעברית, כתב מבואות והוסיף ביאורים: אבי אלקיים, הוצאת אדרא: תל אביב תשפ"א/ 2021, 351 עמודים.     

לדף הספר

לקריאה נוספת: אבי אלקיים, "אני אהובי ואהובי אני: שירת האהבה לצלוב אל-חסין בן מנצור אלחלאג' ", דעיכת הרוח: ספר יובל התשעים לכבוד שלמה גיורא שוהם, בעריכת חמי בן נון, הוצאת אידרא: תל אביב 2019, עמ' 242-215 [כולל 20 שירים מתורגמים משירת אלחלאג'].

הנ"ל, "הַגִּלּוּי הוּא הֶעְלֵם וְהַהֶעְלֵם הוּא גִּלּוּי בשירתו של אלחסין אבן מנצור אלחלאג'", תיאופואטיקה: אסופת מאמרים, עורכים: אבי אלקיים ושלומי מועלם,הוצאת אדרא: תל אביב 2020, עמ' 364-325. 

*

*

*

בתמונות: .The Execution of Al-H̟allaj, Mughal Miniature, Artist Unknown, 1600-1605 circa

פרופ' אבי אלקיים, מגיב ומדבר בערב ההשקה לספר שנערך בנווה שכטר, נווה צדק, תל-אביב יפו, 21.6.2021; צילום: שועי רז.

אני מדבר בערב ההשקה לספר (אותו מקום אותו מועד); צילם: אהרן קריצר.

תודה מלב למשתתפי הערב האחרים: המשורר, השיח' ע'סאן מנאצרה; חוקר הסוּפיוּת, ד"ר ח'אלד אבו ראס; חוקרת הספרות והמוציאה לאור (הוצאת גמא), ד"ר קציעה עֵלוֹן; מנחה הערב: חוקר הסוּפיוּת-היהודית, הרב רוברטו ארביב; והמוסיקאים: יאיר דלאל ועבד אלסﱠלאם מנאצרה.  

Read Full Post »

segall.1956

*

עד לאותו אחר-צהריים לא שאלתי את עצמי מעולם אם בעלי החיים עשויים להיות סקרנים כבני אדם. מה שאירע לי שם הראה לי שהשאלה תקפה, כי אורחיי— שמו לב ליהירותי— לא התיקו ממני מבטם […]

זה דבר שלעולם יישאר אפוף מסתורין, ואיש כמובן לא מאמין באמיתותו כשאני מזכיר אותו. אבל זה קרה, ושמור עמי זיכרון כה מהימן עד שאיני יכול לבקר בשום פארק בלי לחוות מחדש את המבוכה שחשתי כשהקרפיונים והצבים התבוננו בי, כאילו בחנו אותי. מה הם חשבו עלי? מה חושבים עלי בעלי החיים, אם הם בכלל חושבים… העדפתי לשוב אל השביל שסביב האגם כדי להמשיך בדרכי; היתה לי תחושה שנכחתי בחלק מן המציאות המורחבת, אם כי חלק מזערי כמובן, השמור רק לחווייתי הפרטית.  

[סרחיו צ'חפק, שני העולמות שלי, תרגמה מספרדית: שוש נבון, עם אחרית דבר מאת אנריקה וילה-מאטַס, הוצאת כרמל: ירושלים 2012, עמ' 95-94, 96].

*   

בעקבות הימים הרתוחים האחרונים והצורך להירגע קמעה ממוראם, קראתי בשנית את ספרו של הסופר הארגנטינאי היהודי, סרחיו צ'חפק, שני העולמות שלי. צ'חפק (יליד בואנוס איירס, 1956) חי שנים ארוכות בונצואלה (2005-1990) ובעשור האחרון דר בניו-יורק ומלמד ספרוּת ב- NYU. הנובלה המדוברת היא למעשה תיעוד טיול. יום הקרוב ליום הולדתו של הסופר, שבו הוא בוחר לצאת יחידי אל פארק עירוני בלב עיר דרומית בברזיל, שאליה נקלע בשל כנס אקדמי בענייני ספרות שנערך במקום. הוא יוצא להימצא רובו של היום בחברת סלעים, עצים, ובעלי-חיים; מעניק להכרתו את ההזדמנות לפעול לגביהם חופשי, ללא המוסרות הפוליטיים-חברתיים של הערים, בלא כבלי הרפובליקה הספרותית או האקדמית; באין צורך להיראות ולקיים נִראוּת ונוכחות; הוא עומד בצל אילן ענק, מתבונן ארוכות בצבים (המתבוננים עליו); אינו חב לאף אחד דבר ומנסה להדיר עצמו גם מבני האדם המעטים בהם הוא נתקל בדרכו, ממעיט בדיבור; הוא חש לרגע, קרוב אל עצמו, חלק מן הטבע.

אין לומר כי צ'חפק מדגים מסע קוסמופוליטי, של גולה שאינו מוצא בשום-מקום את ביתו. אולי כמו הצבים שצ'חפק חש כי הם מתבוננים בו בעניין, זהו מסע של אדם המתעורר להיזכר לפתע כי ביתו היא נפשו, היא הכרתו. היא נישאת בעולם, ובמידה רבה, גם נושאת העולם. הוא נושא אותה בכל אשר יילך (כמו שיריון של צב), ואינו צריך לכל אותם סממנים של מעמד והכרה חברתית. דווקא מבלעדיהם ובחברתו של עץ או של צב הוא חש עצמו— עצמו; כמו מי שמשיל מעליו מטען כבד ומיותר, שהכביד עליו זמן-רב, שהיקשה על העיניים לראות בבהירות את החולף בדרך. הוא נזכר כי כל אשר חולפים לעיניו. אף בעיניהם—הינו פרט חולף, ודווקא במקריות השיוויונית הזו (חולף-עובר מול חולף-עובר) אפשר שתתרקם לה איזו ידידות, או הסתקרנות שיש בה עניין.

מסע הטיול הרגלי של צ'חפק שונה במהותו ממסעות הטיול של וו.ג. זבאלד. גם אין בה משום האידיאליזם של ההתנתקות מן החברה או מן האידיאליזם של ההליכה אצל הנרי דיויד ת'ורו. המסע של צ'חפק הוא בשום אופן אינו תנועה בשירות הזיכרון (כל זיכרון) או בשירות האידיאולוגיה (כל אידיאולוגיה); הנופים והמראות אינם מכבידים עליו בזיכרון אישי תרבותי היסטורי, פוליטי או רעיוני. להקת הצבים אינה בשום פנים מזכרת ללהקה האנושית. צ'חפק זר להיסטוריה של המקום בו הוא בוחר לטייל; אשר על כן, הוא משּיר בכל צעד עובר, עוד מעט מן המשקל העודף של הזהויות (מעמדיות, חברתיות, לאומיות, פוליטיות, רעיוניות) שכל אדם עתים נאלץ עתים בוחר לחגור על עצמו, כמו היו אפוד מגן מפני הטבע החיצוני והפנימי. ככל שהספר מתקדם מוקל יותר ויותר לצ'חפק. ואם החל את מסעו מופתע מעצם ההחלטה לבלות כך את היום, הריי ככל שהיום נמשך כך הוא נמלא חמדה שלא ידע כמוה זמן-רב;  כאילו האדם העירוני המודרני כמוהו כאסיר הנתון בכלא, שכל מבטיו מתורגלים-מאומנים לציית למסגרות החברתיות בהן הוא מבלה את ימיו. האדם הצ'חפקאי מקוטב לפילוסוף, שוכן המערה האפלטונית היוצא לאור (פוליטיאה ספר שביעי). הגילוי המצפה לו בצאתו מן המערה, כלל אינו גילוי-עליון, ולא השגה שכלית יוצאת דופן, כי אם ההכרה הפשוטה כי לעתים נעים יותר מאשר להשתייך, להיראות, להשתתף, לדבר, לקרוא ולכתוב בחברת בני האדם— פשוט לצאת יחידי אל הטבע, ולחוות אותו במלואו.

ובעצם, כשקוראים את רשמיו של צ'חפק מביתן הציפורים (51-44); מאגם הצבים והדגים (96-92); וממפגש עם דקל ענק (110-106) או אפילו משפט נוגע ללב כמו: "יש לי שני דברים בעלי ערך להוריש: מצית של סבי ומשקפת של אבי" (עמ' 61), קשה שלא להיזכר באלברטו קאֵירוֹ, שומר העדרים,ההטרונים הנאטורליסטי-פנתאיסטי של פרננדו פסואה, או בתיאורי הטבע החירותניים של אלבר קאמי ב-הקיץ או בשירוֹ זרע השמש המסתיים בשורה: מה יפה היא מתת החיים (תרגם: אהרן אמיר).  לא חייבת להיות כלל אמת נסתרת פרט לחיים, ואפשר כי מה שאינו גלוי לנו פשוט אינו גלוי משום שאיננו מוכנים לראותו, אך היישות שופעת בנדיבות, ואינה מייחדת את עצמה ליחידי סגולה או מעיינים בקיאים, גם אינה מסתירה את עצמה מידי מי מהנמצאים וכל אחד חווה אותה כפי כשריו ומסוגלויויתיו. בסופו של דבר, סיפורו המינורי של צ'חפק, טייל היוצא קרוב ליום הולדתו אל הטבע ולא אל ההעלם העירוני הממודר-הייררכי, הוא סיפור, המזכיר את התמונות שנתפרסמו לאחרונה בהן נראה פיל הודי (ראג'וּ) ששוחרר משביו אחר חמישים שנה. יש משהו ביציאה מן העיר, מן הסדר הפוליטי, הנומי, מן השיח , מן הצורך להשתייך ולרצות— חווייה עמוקה של שחרור וגילוי מחודש כי האדם הוא חלק מן העולם, ואת חוויית עולמו נושא הוא בחובו, והיא עשויה להשתכלל כל הזמן, להתחדש ולנבוע. בסופו של דבר, הנובלה של צ'חפק הזכירה לי עד כמה  בני האדם מבלים ימיהם במציאות מוגפת תריסים מלווים בטרטור המזגן, ורק לעתים מרשים לעצמם לצאת אל החוץ ולתת לטבע לנבוע בהם למישרין, בהיותם לבדם.

הפילוסוף הפוליטי הבריטי טרי איגלטון כתב לאחרונה על אודות כתבי סמואל בקט כי את גיבוריו מייחדת העמימות, כאילו הם קיימים ובלתי קיימים בו בעת, מודעים לקיומם הסופי, המחיק, נטול ההוד וההדר. איגלטון משום מה לא רואה את הקשר שבין ההשתייכות למעגלי האלימות הציבילטורית של החברה הפוליטית ובין העמימות הזאת שהיא כופה על האדם היחיד, הנדרש לפעול, לרצות ולקוות, בהתאם לאורחותיהם של בני קבוצתו. המאה העשרים הבהירה היטב כי המדינות והחברות נכונות למחוק את היחיד בכל עת (בכך קפקא קדם לבקט וקאמי, במידה מסויימת, היה מקבילו). אליבא דצ'חפק, ההליכה לבד בטבע, ההתנתקות הזמנית מן החברה ותביעותיה, משיבה לאדם מעט בהירות ופשר, משום שהיא מעלה בו את אהבת החיים בכלל (שאינה כורכת עצמה בהשתייכות לקבוצה), אשר דווקא החברה המילולית והנומית, על כל מעקשיה ודרגיה, נוטה להזיר ולנכר— ועל כן לעמעם. לפיכך מי שיוצא מהקווים מזמן לזמן הוא כמי שפותח חלונות מוגפים ומאוורר את חדריו באוויר טרי-שִׁמשי.

**

הזמנה

"תקווה לשעה זו"

 *

ישאו דברים:

הרב רוברטו ארביב (תל אביב)

השיח' איהאב באלחה (יפו)

השיח' ד"ר עומר רייס (עכו)

* 

מופע מוזיקלי:

יאיר דלאל

נוה שכטר: מרכז לגסי-הריטג' לזהות יהודית

רח' יוסף אליהו שלוּש 42, נוה צדק  

יום שלישי.15.7, 20:00

כולם מוזמנים

 *

בתמונה למעלה: Lasar Segall. Forest, Oil on Canvas 1956

© 2014 שועי רז

Read Full Post »

11

1


שוטטות ללא מטרה בין ערים וכפרים היא רק פּרודיה על מסעות, על ההליכה הממוקדת והמכוּונת מנקודה אל"ף לנקודה בי"ת והלאה משם, עד קצה קצהו של האל"ף-בי"ת. עצם חייו של אדם— זה מסע נואש מלידה עד מוות, לפעמים כולל תחנת מעבר בפאריז.

[דוד מרקיש, המלאך השחור: רומן אנטיביוגרפי על חיי הסופר איסאק באבל, תרגמה מרוסית: דינה מרקוּן, הוצאת חרגול והוצאת עם עובד: תל-אביב 2010, עמ' 145]

 

     תחנת המעבר בפריס היתה יכולה להאריך את חייו של איסאק באבל (1940-1894). אשתו-זוגתו נמלטה לשם עוד בשנת 1925 ונשארה שם. תחנת המעבר הצילה את חייה. באבל ביקר שם כמה פעמים. באחרונה בשנת 1935, שם נאם בקונגרס של סופרים אנטי-פשיסטיים. הוא נעצר בשנת 1939, והוצא להורג שנה אחר-כך, על ידי אנשי סטאלין.

   אביו של הסופר דוד מרקיש, פרץ מרקיש (1952-1895), היה משורר ומחזאי יידי. הוא נעצר בימי הטיהורים האנטי-יהודיים הגדולים של סטאלין שהחלו כנראה בעקבות הנצחון הישראלי במלחמת העצמאות (1949) והוצא להורג בשנת 1952.  מרקיש ראה את אביו לאחרונה כאשר היה בן עשר.

    המסע הזה בין ערים, בין תחנות במקום ובזמן, מה שנספר לחברים או נציין ב-Curriculum Vitaeאינו העניין עצמו. כמו מרבית השימוש בשפה, הוא רק הערת אגב לחיים הפנימיים הרוחשים. לשפה הפנימית הקיוּמית האידיוסינקרטית, שמעטים, אם בכלל, שותפים להּ. אנחנו ממשיכים להלך בין אותיות, לחבר אותן למלים, להביע את המסעות החיצוניים והפנימיים, את חוסר הנחת ואי-המנוח. אני עדיין לא יודע לזהות את תחנת המעבר שלי. אפשר כי היא ההרף בין שינה ובין הרגע שבו האישונים מתחילים לרטט בשנתם, ככנפי פרפר אסור, בפנים עצמם, עת ראשית החלום.

22

2

   בשנת 1951 טייל הסופר היהודי, אליאס קאנטי (1994-1905, בולגריה-גרמניה-בריטניה, זוכה פרס נובל לספרות לשנת 1981), בשווקי מראקש אשר במרוקו. במיוחד, הרשימו אותו פושטי יד סוּפיים באחד הכּכּרוֹת, שהיו שקועים מדיי יום כל היום בדִ'כְּר (=אזכּוּר שם אללَה באופן רפיטטבי, כעין מנטרה) עד שלא ניכּר בהם שהם מבקשים כסף, אלא ניכר בהם שהם מתמסרים לגמריי לחסדי האל, ואף רואים בנדיבים המעניקים להם מטבעות, שלוחים של החסד האלהי, ששום דבר אינו נפרד ממנוּ ואינו מקפח ולוּ אחד מברואיו. בהתפעמות מתאר קאנטי את רישום דמות אחת, נכון יותר, קול אחד, או בת קול אחת, שיצרה בעיניי-רוחו דמות-אחת, שנחזתה כצרור חסר-פנים (קאנטי כותב כי מעולם לא אזר אומץ להקימו ולראות את פניו):

 

הייתי גאה בצרור הזה, מפני שחי. מה חשב שם בזמן שנשם כאן תחת האנשים האחרים, לעולם לא אדע. טעם קריאתו נשאר סתום לי כיישותו כולהּ; אבל הוא חי, ויום-יום, שוב היה במקומו. מעולם לא ראיתי אותו מרים מטבעות שהשליכו לו. השליכו לו מעט. מעולם לא היו מוטלות לידו יותר משתיים-שלוש מטבעות. אולי לא היו לא זרועות להושיט אותן אל המטבעות. אולי לא היתה לו לשון ליצור בהּ את הלמד ב"אללَה" ושמו של אלוהים התקצר לו ל"א-א-א-א-א" אבל הוא חי, ובחריצות והתמדה שאין להן אח ורֵע היה אומר את ההגה היחיד שלו, אומר אותו שעות על גבי שעות, עד שנהיה להגה היחיד בכל רחבי הכיכר, ההגה שהאריך לחיות אחרי כל ההגאים האחרים.

[אליאס קאנטי, קולות מראקש, תרגם מגרמנית: יעקב גוטשלק, אחרית דבר: שלמה אלבז, הוצאת כרמל: ירושלים 2000, עמ' 95]  

 

   דווקא היושב ואינו נד— לא במקומו, לא בצליל קולו או בגווניו הוא המושך את ליבו של הנוסע קאנטי; הוא המעמיק חדור אל חדרי לבבו. הוא זה שיישא אותו קאנטי הלאה באשר יילך, אל אשר יתקדם. דומה, כי מכל קולות מראקש, דווקא אותו הדהוד רפיטטבי של "א-א-א-א-א", המושמע על ידי אדם אנונימי, חסר פנים, המסור כל-כולו להגיג יחיד; אפשר כי חי הוא בחדרי ללבו את האלהוּת, והינו אחד עם העולם, אפשר כי מדובר דווקא באדם שמשום מגבלותיו אינו מסוגל ליותר, ואם-כן, הדהוּד קולו הוא הדהודו של הסבל שלא ניתן להתעלם ממנוּ, לא ניתן להפנות לו גב.  כך או כך, אותו הדהוד חד-הברתי קדם-שפתי רפיטטיבי, שקשה למצוא בו מובן נהיר— הוא שקאנטי נושא הלאה במסע חייו. הוא לדידו, המאריך לחיות אחר כל ההגאים האחרים בכיכר.

   בספרו פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה (הוצאת שוקן: תל אביב וירושלים 1980, עמ' 34) הביא גרשם שלום (1982-) משום האדמו"ר החסידי מנחם מנדל מרימינוב כי כל מה ששמעו בני ישראל לפני הר סיני היה רק קול גדול, שנשמע כצליל האות אל"ף שבראש התיבה 'אנוכי' ('אנוכי ה' אלהיךָ').  האל"ף אמנם קודמת לעולם אליבא דהפרשנות היהודית (התורה נפתחה בבי"ת של בראשית). מכאן כמובן ניתן להתהדהד אל האלי"ף כסמלו של הבורא אצל הסוּפים, או אל האל"ף האין-סופית של חורחה לואיס בורחס; הם עשויים להרחיב את מגוון הפירושים שניתן להעמיק לאותו  "א-א-א-א-א" חידתי, ששמע קאנטי בשוק במראקש ולא הצליח לשכוח. וכי ניתן לשכוח מסע חיים של דמות נעלמה שכל מסע חייה התבטא בתווך העדין המסתמן שבין אלם ובין שפה?

33

3  

   בספרו גזע, היסטוריה,תרבּוּת (תרגם מצרפתית: אמוץ גלעדי, עריכה מדעית: עוזי אלידע הוצאת רסלינג: תל אביב 2006, עמ' 73-63) חילק האנתרופולוג-הסטרוקטורליסט קלוד לוי שטראוס (2009-1908, שמו נהגה: סְטרוֹס) בין שתי אפשרויות גזורות-תרבות של התבוננות על ההיסטוריה: "היסטוריה הצטברותית" ו"היסטוריה סטטית". היסטוריה היצטברותית מתאימה יותר להלך הרוח המערבי, במיוחד האמריקני, הרואה במסע הקֶדמה את חזוּת האנושות והחתירה לעתיד. לפיכך, גם האדם רוכש בתרבויות אלו התבוננות כאילו חייו הם פרוגרס הצטברותי של רגעי חיים מסע בין נקודה ובין נקודה, מן החיים למוות, ובו עליו להשיג הישגים מסויימים: להקים משפחה, ללמוד, לצבור רכוש ומעמד. מנגד, מצביע שטראוס על תרבויות רבות ברחבי העולם הקרובות להלך רוח של "היסטוריה סטטית", קרי: חסרת-תנועה, הנשפטות על ידי אנשי-המערב באופן הייררכי כנחותות, מפגרות ו/או פרימיטיביות ולא כן הוא. אליבא דשטראוס, עלינו לתהות האם "הסטטיות" אינה אלא מדומה, ונובעת מן העיוורון השיפוטי המונע מאיתנו להבין את האינטרסים ואת הכוונות העומדים בבסיסהּ, של התנהלוּת הנראית לנו זרה ומוזרה.

   ובכל זאת, קאנטי התייר-נוסע-המערבי ממש כמו בן-דמותו של איסאק באבל בספרו של דוד מרקיש, מי שאמור לנסוע את מסע  חייו מאל"ף ועד תי"ו, מצליח לעמוד משתאה מול בת-הקול הסטטית של אותוֹ פושט-יד חסר פנים בכיכר השוק של מראקש, ונושא עימו אותו בליבו ימים רבים; אותו אל"ף שאינו רוצה להיות בי"ת, שלא רוצה להגיע לתי"ו. שלא מעוניין בתחנת-מעבר בפריז. שמעוניין לנוּח באל"ף הזה, להניעוֹ בפיו ובלבבוֹ כּל ימיו.

    ובינתיים, שטף הזמן, שטף השפה, שטף החיים (רעש סואן של עיר), ומעבר להם— הכאוטי, האינסופי, היקוּמי, הנתונים בדממתם (מבע הכוכבים במקום חשוך, רחוק מן העיר)—  מרמזים אולי על היווצרותן של מלים חדשות, אולי שפות חדשות (בינתיים ניתן להשמיע רק הגאים).

4

מחר יום שלישי 10.1.2012, בין השעות:22:00-24:00

בנווה שכטר, בית מדרש חדש של התנועה הקונסרבטיבית בתל-אביב בראשות הרב רוברטו ארביב,

 רח' אהרן שלוש 42, נווה-צדק, תל-אביב

     החל ממחר (10.1.2012) ועד חודשי הקיץ

         יתקיים מפגש-לימוד שבועי בהנחיית, מורי וחברי, ד"ר אבי אלקיים,

           בנושא: "חזיוֹנוֹת בתקופה הקדם מודרנית: דת, מיסטיקה ואנרכיזם"

         הכניסה חופשית           

  (אני משמש כרכז-הקבוצה וכמגיב קבוע במפגשים המאוחרים)

5

5

 

בתמונה למעלה:  Paul Gauguin, Where do we come from? What are we? Where are we going?, Oil on Canvas 1897

© 2012 שועי רז

Read Full Post »

*

מי שלא סבב במרכז תל אביב אמש בשעה 1 בלילה לערך לא חש בעקת מִדְבָּר מימיו. אולי היתה זו עייפות רבה מדיי שהצטברה אצלי לאורך השבוע כמו משקע-אבן בקומקום, אך תוספת השרב, הלחוּת והיגררותם לאורך כל השבוע, כבר העלתה בפני הכרתי הזיות חום, עד שכבר העליתי בדעתי שאם המצב המצב הזה ימשיך לשרור בכל עוד קמעא, אצא לי השוקהּ וגמל קטן אקנה לי. בקרוב, כך הרהרתי בלבי, עתידה  תל-אביב להיות עיר סואנת גמלים,  אדם יצטרך לחצות כבישים ביתר זהירות, שמא ידרוס אותו גמל.  גמלים, פאטות מורגנות, רצו בקינג ג'ורג' באשמורת התיכונה.

   שבתי מערב לימוד במדרשת עיון אשר ברחוב בוגרשוב בנוכחותו של ראש המדרשה, הרב הקונסרבטיבי רוברטו ארביב, חברי, חוקר הקבלה, ד"ר אבי אלקיים, אני ועוד כמה וכמה, המתעקשים ללמוד בצוותא בלילות אלול בספרו הקבלי של ר' משה חיים לוצאטו, קל"ח פתחי חכמה. איי, הרמח"ל, ההתעקשות הזאת לשזור בין תיאולוגיה קבלית מובנית היטב, ובין היכולת לצייר בכתב ציורים מדהימים למדיי, כאילו העולמות כולם אינם אלא מצג-מה של רושם אלהי שהסתלק, ובו בתוך הרושם, נוסד ומתרוצץ הכל, על מהויותיו ועל תכליותיו, כעוּבָּר העושה בבטן אם. הולכים ומתפתחים ונודעים: מקום, חלל, מלכות אין סוף. יצירת העולם כיצירת ולד ברחם.  היום הרת עולם.

   עודי הולך קודח, חשבתי בלבי על אפשרות קור ושלג. דובים סיביריים לא החלוּ להגיח ממקום-רבצם בתהומותיהן של חצרות אחוריות, וכביש האספלט השחור, לא השתנה באחד לחלקת קרח קרירה בטייגה.  ובכל זאת עלו בזכרוני שני שירים, נשזרו זה בזה, וגרמו לי לחייך, כמו שתי קוביות קרח המחליקות על עור, מצננות את התפרצות-החום הזו של אלול משובש, שיצא מדעתו:

*

1

 

לֹבן שְלָגִים מִסָּבִיב

רֹגַע לָבָן מִסָּבִיב

אַךְ-שוּם-שָלֶג-שֶל-שְבָט לֹא יִשְוֶה

לַלֹבֶן הַזֶּה, לָרֹגַע הַזֶּה,

הַנִּפְתָּח, הַנִפְקָח,

הַנִּפְרָש בְּרַכּוּת שֶכָּזֹאת,

בְּעֶרֶב אֱלול אֶחָד-

בְּתוֹכִי.

 

[אהרן לילעס, 'לֹבן', שירת היחיד בניו יורק: דיוקנאות של ארבע משוררי יידיש ומבחר שיריהם בתרגום עברי, תרגם מיידיש וערך בנימין הרשב, עמ' 167]

 

2

 

זֶה הָעוֹלָם הִנֵּה קָם לִדְמָמָה –

וְעֲרֵמַת לַיְלָה כּסוּתוֹ.

 

מֵרָחוֹק אָשוּבָה אֵלָי.

בּאֹפֶל אַעֲמִיק בִּי חָזֹה – :  

כַּלֵּיל הֵן רָחָב גַּם אָנֹכִי

וְכָמוֹהוּ אֶנְהַר לְאִטִּי

אֶל אֵין-סוֹף

 

שֶקֶט זַךְ זֶה –

מִתַּחַת לְכֹל הַחַיִּים

אֶל קִרְבִּי יְפַכְפֵּך.

 

אֵשְבָה בְּשִקְטִי כֹּה לָנוּח

מֵעֹצֵב יָמִים נִסְעָרִים

וְיֶלֶד כָּחֹל בִּי יָנוּם

וְעֵז עֲנוּדָה מַחֲרוֹזֶת כּוכָבִים.

 

[דוד פוגל, זֶה הָעוֹלָם הִנֵּה קָם לִדְמָמָה (לעבר הדממה- שיר ע"ב), נדפס בתוך: כל השירים, בעריכת אהרן קומם, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1998, עמ' 197]  

 

מי יודע כיצד נע העולם הפנימי? פתאום נראו לי השירים כמו תולדה שנתעוררה בי לנוכח דברי הרמח"ל על הויית העולם, רושם של אלהוּת מסתלקת, נובעת ונובטת בתוך רחם,: מקום, חלל וקו. עולמות שניעורים בתוכו, ילד כחול נם בִּפנים.

על המדרכה, הולך, הרחק מן הגמלים הסואנים, הגנבתי מבט אל הרקיע הצומח-פרא מעל ראשי הבניינים:  איטית עצלה, שקועה בחלום, כמו נעה מחוץ לכל מקום וזמן, דימיתי לראות עז ענודה מחרוזת כוכבים; רחוקה וקרובה מאוד.

בתמונה למעלה:  Vassily Kandinsky, Composition VII, Oil on Canvas 1913

© 2010 שועי רז

Read Full Post »