*
יֵש בְּךָ יֶלֶד כְּבֶן
שָלֹש שֶלֹא לָמַד דָּבַר בְּמֶשֶךְ
שְלֹשִים אֶלֶף שָנָה, לִפְעָמִים זוֹ יַלְדָּה.
עָל יֶלֶד זֶה לְהַחְלִיט
אֵיךְ לְהַצִילְךָ מִמָּוֶת. הוּא אָמַר דְּבָרִים כְּגוֹן:
שֵב בַּבַּיִת, הִמָּנַע מִמַעֲלִיּוֹת, אֳכֹל רַק בְּשַׂר אַיַּל-הַקוֹרֵא.
אַתָּה חַי עִם יֶלֶד זֶה, אֲבָל אֵינְךָ מַכִּיר אוֹתוֹ.
אַתָּה נִמְצָא בָּמִּשְׂרָד, כֵּן, אַךְ אַתָּה חַי עִם יֶלֶד זֶה
בַּלַּיְלָה. הוּא חֲסַר מֵידָע אֲבָל הוּא בְּאֶמֶת רוֹצֶה
לְהַצִיל אֶת חַיֶּיךָ, וְהוּא מַצִּיל. בִּזְכוּת יֶלֶד זֶה
נִצַּלְתָּ מִפֻּרְעָנֻיּוֹת רַבּוֹת. יֵש לוֹ שִשַּה רַעְיוֹנוֹת גְּדוֹלִים.
חֲמִשָּה אֵינָם פּוֹעָלִים. בְּדִּיּוּק בְּרֶגַע זֶה הוּא חוֹזֵר עֲלֵיהֶם בְּאָזְנֶיךָ.
[רוברט בְּלַיי (1926-), 'מקור אחד של מידע גרוע', אנשים כמונו, תרגם מאנגלית: משה דור, אחרית דבר: ברברה גולדברג, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2008, עמ' 38]
אני מניח שהייתי הילד הלא נכון בעיני הוריי (הדברים גם נאמרו לי מפורשות כמה וכמה פעמים). גמגוּם קשה, קשיים מוטוריים בשנותיי הראשונות; אב שחזר ממלחמת יום הכיפורים, מאפסן בזכרונו שורות-שורות של גוויות צעירות (רבות מדיי)— בהן נאלץ לחזות במסגרת תפקיד כפוי-טובה במיוחד. מאבק על הזוגיות. עצבוּת וכּוֹבד תּמיד שררו בבית, יגוֹן ללא-שם. בגיל חמש הם הופנו לאבחון כדי לבדוק האם אני בכלל מתאים להיות במערכת החינוך הרגילה. מבדקי המשכל הורו שבכמה מן הכשרים אני מצוי הרבה מעל הממוצע, ובאחרים (פיסיולוגית) יש לי עוד דרך ארוכה לפניי. מעט מדיי חיבה לילד המוזר. גם מצד הוריי, גם מצד אחי, גם מצד המשפחה הרחבה. תחושה שליוותה אותי תמיד שאיני ממש שייך לשם. שנים בהן הייתי מבלה את רוב אחרי הצהריים בביתן של שכנה אהובה ובתהּ, שהיו לילד הקטן שהייתי סוג של בית חליפי. פרידה מהן. געגועים. עוד יעברו כמעט שלושה עשורים עד שאשמע מפי הבת כמה הייתי אהוב. תמיד הרהרתי, שמא הייתי אוהב בלבד והן לא זכרו אותי כלל
ילד מגמגם וכן, תמיד מתעקש לומר את שעל לבו; מצטיין בלימודים, קורא ספרים לא לגילו, אבל משתרך מאחור בכל הנוגע לספורט (עד הנעורים עוד אהיה כדורסלן, אבל זה יהיה כרוך בהרבה אימונים לבדי). לעג, מכות (גם בבית, גם בבית הספר). זמן עצוב, מרורִי, מכווץ.
איכשהו, גם אז, שמרתי על חיוך ועל אהבה לבני אדם. הספרים היו לי מקום מקלט ונחמה; בנעורים, בתקופה בה היה המצב הכלכלי קשה מאוד בבית, חשתי כי הספרות היא צהר של תקווה לעולם יותר טוב, אולי לאהבה ולחום שאפשר שאזכה להן אי פעם. לפעמים כמעט נואשתי. הכל נראה חסר-סיכּוּי להשתנות אי- פעם.
גם עתה, כאָב לבת-עשרה ולעוד שני בנים קטנים, יש בי ילד פצוע ואין ארוכה; הבת שלי אמרה לי לפני זמן-מה מפורשות, שהיא חשה כאילו מאחורי כל ההומור שלי מעיב תמיד עצב תמידי של ילדוּת לא-מאוּשרת. לפעמים מאחורי הכּוֹבָע והמשקפים, נבָּטוֹת להן עיניו של הילד-ההוא: עצובות, פגיעוֹת, רעוּדות, אבל גם אוהבות: ממשיכות להאמין שתמיד ניתן למצוא בכל מקום א/נשים אוהבים/ות.
הילד הזה— אינטואיציית האהבה האופטימית שלוֹ, אמנם הצילה את חיי לא-פעם. לא סימבולית, ממשית (לפחות פעמיים). כן, לפעמים הוא ילדה. לעתים הרעיונות שלו אינם פועלים, אבל הם תמיד מקווים, ותמיד מנסים לפעול מתוך חוֹם ומתוך תּוֹם, דווקא משום החשׂכים של ילדותי.
עם זאת, אני מתחיל להבין שהילד הזה לא יציל אותי לעולמי-עד. זאת משום סבה אחת מהותית. הנה היא, כשם שתיארהּ נאזים חִכְּמֶת (1963-1902) במרובע קצר:
*
שְעַת הַפְּרֵדָה קְרֵבָה מִדֵּי יוֹם,
הֳיֵה שָלוֹם עוֹלָמִי הַיָּפֶה,
בָּרוּךְ הַבָּא
הַיְקוּם כֻּלוֹ…
[נאזים חִכְּמֶת, מתוך: 'רובעיית (מרובעים)', ענק כחול עיניים: מבחר שירים ופואמות, תרגמה מטורקית, העירה וכתבה סוף דבר: עפרה בנג'ו, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2009, עמ' 147]
*
כלומר, איני יודע דבר על חיים לאחר החיים האלה, אף לא על הליכה אל היקום כולו (בסיומם). ובכל זאת, הסקרנות והדמיוֹן יצִיתוּ לבסוף זיק של משוּבָה בעיני הילד; תָּם ומחייך, נמשך אחרי מראות, אמיתיים או מדומים, מפויס עם אשר יותיר מאחור, הוא יבקש ודאי ביום ההוא (אפשר כי בעוד שנים רבות מאוד) להלךְ מעֶבֶר לעצמוֹ ומעֶבֶר לאשר כּוֵּן כָּל-יָמיו באמרוֹ עוֹלָם.
בתמונה למעלה: צבי מאירוביץ, קומפוזיציה, פסטל-שמן על נייר 1966.
© 2011 שוֹעִי רז
פֶּרֶא אדם חוֹשב 