Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘רובר בובר’

 
 

מה בין שיר תבשילי חצילים בלאדינו, שיר של מאיר ויזלטיר, ותפישת היהדות של ז'ורז' פרק

1

   לשעבר ברשימה שפרסמתי לפני פסח תש"ע הבאתי שיר תהלה לתפוחי האדמה שנכלל על ידי ז'ורז' פרק (1982-1936) בתוך המחזה הקצר שלו מתחם התפודים . הוער לי אז כי כפי הנראה יש לשיר שהבאתי מקור יידי, אך לא מצאתיו עד הנה.

   לאחרונה איתרתי זמר שבחים לתבשילי חציל שנכתב במקור בלאדינו במאה השמונה עשרה, שיר תהלות החציל (Los Gizados de la Berendjena)  והולם אמנם את שפע מטעמי החצילים הידועים-לשם מן המטבחים התורכי, היווני והבלקני (וכפי שעולה מן השיר גם מן המטבח האיטלקי, הסיציאליאני, המלטזי והאלג'יראי). הואיל והזמר שעשע אותי מאוד החלטתי להביאו כאן את שלוש עשרה הבתים הראשונים בו, כפי שנדפסו לאחרונה בספר שהוקדש לתורכיה וליהודיה, ולמקומם בקרב קהילות ישראל במזרח. יצוין כי השיר פורסם, עוד קודם לכן, על ידי שמואל רפאל בכתב העת לאדינאר, ג' (תשס"ד), עמ' 74-72 :

 

תבשילים אין קץ עשויים מחצילים

והמנוֹחה מוֹרֵינה היא ראש למבשלים

רוב פרוסות פרסו ידיה את הערב להנעים

בּוּלָה לֵינָה חמותה היא מורתה במתכונים

 

השנייה אם רק תקשיבו תערב לכם ממש

-זה תבשילה של אשת אליעזר השַמָּש

-מן הפרי שלפה התוכן ושנית הפרי נגדש

-ונתנו לו שם רב-תואר זה האוכל שמו דוֹלְמַאס

 

השלישית לבּוּלָה ג'ויה לאקשוטי, זו האישה

מן הפרי חלצה העוקץ, מי בישול ליטול ניגשה

רוב גבינות בסוף הוסיפה ושמנים מכד ביקשה

לה יהיה שם אלְמוֹדְרוֹטֵי בשפתיה ליחשה

 

רביעית הכינה יִימַה רעייתו של חיים לֵ'צֵה

אחותו של גאבילָן, היא אחיינית למֶרִימֶצֶ'ה

חצילים חלטה במים סחטה בפֶּצֶ'ה מֶצֶ'ה

בתנור אפתה בשמן וראו זה פְרָאסִיפֶצֶ'ה

 

חמישית זו בולה פלורה זוגתו של מרנקינָה

סוג תבשיל הורתה לה גרגה (=יוונייה) מלובשת כטורקינָה (=תורכייה)

רוב ביצים טרפו ידיה, קמח במשורה הכינָה

עם תבשיל טרייה ושמן, כך עשתה לה הסוּפלינָה

 

השישית ראו התקינה אסטרוגינה של מיימוֹן

קרובתו של אבודיינטי גיסתו של סאלומוֹן

על פרוסתיים חצילים טפטפה מעט לימון

יען כך עשתה פָּאבוּצָ'ה היא אשתו של דון פִירְמוֹן

 

השביעית זוהי בוליסה ידועה כפליסטרין

מול אחייניתי היא גרה בבלאט—מקום מקסים

במטבח היא מסננת חציליה מנטפין

גם פלפל נתנה ושמן והנה מעדנים

 

השמינית סניורה בולה נשואה לסניור מאטה

הבריות אברהם קוראים לו, וצורף, ידו לא חתה

הברווז בכלי היא שמה,, טוגני חציל מלמטה

כך עשה למול עיניה, סאלומון שבא ממלטה

 

==התשיעית טיגנה הזהיבה—דודתי דונה אמאדה

אפרסק בשוק מוֹכֶרֶת, דודנית היא לסאראנדה

זהובים הם חציליה—ציר שקדים, בשר—נוּגָאדָה

מאכל ערב לחיך הוא, רוב כבוד לו מקדמתא (=מימי קדם)

 

עשירית הכינה שרה היא הלא הסנדקית

מושחלים על שיפודיה, כך עשתה לעת ערבית

ממרחי שומין, בשר כבש—אם ובת זללנית

כך מאחיינית אביה להכין למדה תפריט

 

האחת עשרה הכינה, זו בוליסה מסיציליה

וטגנה את חציליה עד פרוסה-פרוסה הסגילה

תבלינים נתנה בשפע, זעפרן לסיר הטילה

מאכל להשתבח ידידים לסעוד הקהילה

 

והשתים עשרה הכינה אסתריצ'ה ליחיאל

לדוד אחיין הנה הוא, מוצאו הוא מארג'יל (=אלג'יר)

חצילים קצוֹץ-קצצה לריבה להתפאר

ושלחה לחברותיה בתוך כלי זכוכית זוֹהֶר

 

השלוש עשרה הנה סארוג'ה בת זוגו של מֵידִילאקִי

היטב בחרה את חציליה כל חציל עגול ננס

הסכין שלפה לפתע, חיש חציל נחצה נפרס

בתנור צלתה בחשק, אל הפה הוא חיש נדחס

 

[…]

 

                              

[ספר תורכיה: סדרת קהילות ישראל במזרח, בעריכת ירון בן-נאה, הוצאת מכון יד בן צבי, ירושלים 2010, עמ' 275]    

 

 

   השיר אינו כולל מיטב תבשילי חציל המוכנים על ידי נשים אנונימיות מן המרחב העות'מאני והים תיכוני, אלא גם כולל בחובו תודעה קהילתית ומשפחתית עתירה, כאילו כל הטבחיות המופיעות בשיר הן משפחה, או למצער מכּרוֹת אלו של אלו, הנוהגות לטעום ולארח לסעודות אלו את אלו. למשל השתים עשרה, אסתריצ'ה, לכאורה שוקדת להכין ריבת חצילים ליחיאל, אך למעשה היא שולחת מעט מן הריבה בכלי זכוכית זוהר לחברותיה (אפשר—קהילת הנשים המוזכרות בשיר, אפשר חברות אחרות). על כל פנים מה שהרחיב את חיוכי למקרא השיר, הוא אחוות הנשים העולה מתוכו. כל אחת מן המוצגות למדה את התבשיל מחברה מחוץ לחוג, והביאתו לידיעת חברותיה המבשלות (לכל הפחות, לידיעתהּ של המספרת). כלומר, לא ברי עד כמה הזמר הנו שיר תהלות החציל דווקא; דומה כי בפנימו הוא דווקא שיר תהלה לחברת הנשים, ולחברות ביניהן (אגב, מתכונים והטבת תבשילים הם נושאי שיחה מצויים אף בקרב המין הגברי).

2

   בספרו דבר אופטימי, עשיית שירים כלל המשורר מאיר ויזלטיר, שיר העונה לשם חצילים בחייה, ובכותרת המשנה שלו מופיעה מלה אחת: "גרוטסקה". השיר הארוך מתאר את – – – (כך במקור),בחורה בלונדינית בשנות העשרים המוקדמות לחייה (כך מתאר אותה ויזלטיר),  שנמנעה כל חייה מאכילת חצילים, התעלמה מקיומם, מניחוחות תבשיליהם, והנה בוקר אחד:

[…]

 

בוקר אחד יצאה – – – לשוּק

היא קנתה 2 ק"ג חצילים (שלשה חצילים)

היא הביאה אותם הביתה והניחה אותם על גבי השולחן

היא נטלה את הסכין ובצעה אותם לשניים (שלשה חצילים חצויים)

היא התישבה על-גבי שרפרף

היא הוציאה מכיסהּ פסת ניר, אשר שכנה רשמה בהּ תפריט.

היא ישבה והתבוננה:

 

שלשה חצילים חצויים היו מֻנחים לפניה

היא הרגישה משהו בעֵינָהּ.

 

זו היתה דמעה.

הדמעות שברו את עיניה והחלו זולגות.

לא נסתה לעצור בעדן.

לחייה, סנטרהּ וצוארהּ נתכסּוּ לחלוחית

היא ישבה ובִכְּתָה את חיֶּיהָ.

 

[מאיר ויזלטיר, דבר אופטימי עשִיַת שירים, עם עשרה תחריטים מאת יעקב דורצ'ין, זמורה ביתן מוציאים לאור: תל אביב 1984, עמ' 84-83]

 

   על אף הטון הקומי שבו מלווה השיר ברובו עד הטורים שהבאתי למעלה, ישנו כאן מפנה מהותי ברוח השיר, שהריי קטע-החתימה הוא שיר מלנכולי, המתאר מצוקה, בכי ושבר (ראו רוב הפעילות הדוממת המובאת בפסקה הראשונה). זאת ועוד, דומה כאילו מבטהּ של – – – בחצילים החצויים המונחים לפניה, הוא מבטו הבוחן של מי שנגזר עליו להשיא קורבן על מזבח, יותר מאשר לזלול בחדווה תבשיל חצילים.

   הדמות היחידה המוזכרת כאן למעט – – – היא השכנה שנידבה לה בפתק מתכון-הכנה. כמה שונה הטון והנימה בשיר זה כאשר משווים את החדווה ואת הקירבה המשפחתית-חברית-קהילתית העולה מכל בית ובית בזמר הלאדינו  בשבחי החציל. כאן מדובר בשיר המעיד על מצוקה מתמשכת של צעירה אנונימית, הנפרצת בבכי, דווקא כאשר היא מבקשת להכין תבשיל חצילים (אגב לא ברור אם היא תטעם בסופו של דבר את התבשיל או שמא היא רק מבשלת אותו ואחרים יאכלוהו). אוכל פעמים נושא זכרונות ילדות; אם השיר בלאדינו מלא בחדווה ובתודעה של רצף והעברה מדור לדור של מתכוני החצילים; שירו של ויזלטיר, ובמיוחד הקטע שהבאתי, מעלה בשבר, בתודעה של משהו פרוץ, שבור, שלא ניתן לשוב ולתקנו; אולי הבכי יקל על המצוקה ועל הכאב, אך לא ברור האם – – – היתה או שוב-יכולה לחוש כחלק מאותה שרשרת המיוצגת ב- מזמור תהלת החציל שהובא למעלה; אפשר כי ויזלטיר מרמז בשיר שהוא כינה "גרוטסקה" כי כשם שהחציל צריך המלחה בכדי לצאת מידי מרירותו, כך – – – צריכה את הבכי בכדי לפרוץ את חומות מצוקתהּ ומרוריה. איני בטוח אם כך אני רואה את פני הדברים. סיומת השיר בעיניי היא מלנכולית מאוד. כאילו יש בבציעת החציל הכנה לאקט של התאבדות, ש – – – מחליטה לחזור ממנו ברגע האחרון ולדבוק בחיים; אבל בכייה, כך על-פי ויזלטיר אינו בכי של לידה מחודשת, אלא בכי של צער על החיים שנחוו על כה.

 

3

 

   ברשימה ותיקה, חרדה ללא תקנה, שאלה ללא פתרון: ז'ורז' פרק על קיום יהודי, הצגתי את ההבדל שראה ז'ורז' פרק בין יהדותו ובין יהדותו של שותפו לסרט תיעודי על אודות אליס איילנד (1980), הקולנוען רובר בובר (1931-). אליבא דפרק יהדותו שלו היא יהדות קטסטרופלית-חרידה, יהדות שהיא שתיקה, העדר, שאלה, ודאוּת שסומנתָ כקרבן, כנרדף, יותר מאשר נושאת תוכן בן מסירה בשפה, בדיבור, במנהג, במסורת. ז'ורז' פרק מביט בפליאה על יהדותו של בובר: יהדות של אמונה וביטחון, של קבלה מדורות קודמים ושל מסירה לדורות הבאים, של השתייכות לקהל ולקהילה והזדהות עם ערכי הדת. אבחנה זאת של פרק בדבר היהדויות השונות הדהדה בי למקרא זמר החצילים בלאדינו שכולו אומר בשבח המסירה, הקהילה, וההשתייכות החברתית, ולעומתו: המצוקה, ההעדר, הבדידות והשבר של מבשלת החצילים האנונימית – – – (סימן המהדהד-מזכיר את W של פרק). ובכל זאת, לעתים יכול אדם לכאורה להיות מנוי על קהילת-רצף ובכל זאת לחוש עצמו מחוץ לרצף, לחוש כיצד דווקא תחושתו הקיומית הנה דיסהרמונית במהותהּ; ולהיפך, יש שהתלכדות סביב אתוסים ומיתוסים חדשים מביאה ליצירת קהילות-רצף חדשות. ברם, גם בתוכן יימצאו היחידים, טיפוסי-הסף, שאולי יוכלו ליטול בהן חלק, אך מבלי לחוש שייכות אמיתית לקבוצה. בסופו של דבר, כפי הנראה הכל מתחיל באותן שנות ילדוּת ראשונות, אולי גם בנעורים, המסמנות את חווייתו הקיומית הבסיסית של האדם בעולם, האם יהיה אדם של רצף וקהילה, או האם אינדיבידואל שקבוצות חברתיות, לאומיות, אידיאולוגיות או דתיות ייצרו בו איזו אי-נחת, סימן שאלה מתמיד לגבי מקומו, רצון כבוש להמשיך בדרכו מעבר לחומות וגדרים, המציינים את הציבור/ים בו/בהם הוא עושה את ימיו. מן תחושה מתמדת של נסיון לשבור חומות או לדלג מעליהן. לא להבין מדוע אנשים מחפשים ללא שחר את הביטחון ואת הקביעוּת ואת הודאוּת. מי שלא היו לא כאלה בשנים מכריעות יכול לתור את הביטחון, הקביעוּת ואת הודאוּת כל ימיו, אבל גם עשוי להניחן ולהסתפק ברעד התמידי שבתוכו: אזיי כל חומה תהיה בעיניו אינסטינקטיבית גבול, בית כלא, סמל לשקיעה, ניוון, ניוול והתאבנות, יותר מאשר גבולות בטוחים, מגדירים-מבהירים, שלוים ובני הגנה.

*

*

בתמונה למעלה:      Paul Cézzan , Still Life with a Ginger Jar and Eggplants ,1894

 © 2011 שוֹעִי רז

Read Full Post »

לכל מי שאינם/ן יכולים/ות לחזור הביתה, כי חשוּךְ ואבוּד 

*

1

 

   בספרם התיעודי הנהדר של ז'ורז' פרק (1982-1936) ורובר בובר (1931-), סיפורים מאליס איילנד: עדויות על נדודים ותקווה, אשר מקורו בסרט תיעודי שנוצר בשנת 1980, השמיע ז'ורז' פרק דברים על יהדותו, כלומר חשף נדבך על תפישתו העצמית את קיוּמוֹ, כפי שהוא חווה אותו, בעד עיניי הכרתוֹ, אשר מתוכהּ הגיחוּ פתע כמתוך תיבה חתומה, כמה יהודיים חידתיים וחרדתיים למדיי, לא בהירים, לא מובררים, נוודים תמידיים, וגם כמה צללים של קוזקים, או אנשי גסטאפו, ממהרים אחריהם בריצה, אקדחים ואלות, משמיעים קולות נוקשים ומתכוונים להרע: 

 

אני לא יודע במדויק מה זה

להיות יהודי

מה זה עושה לי להיות יהודי

זוהי ודאוּת, אם תרצוּ רק ודאוּת

שטחית שאינה קושרת אותי לכלוּם;

היא אינה סימן לשייכוּת

היא אינה קשורה לאמוּנה

לדת, למעשים, לפולקלור ולשפה

היא יותר שתיקה, העדר, שאלה

והעמדה בסימן שאלה, ריחוף, חרדה

 

ודאוּת חרֵדה,

שמאחוריה מצטיירת ודאוּת אחרת,

מופשטת, כבדה, בלתי נסבלת:

הודאות שסומנתי כיהודי,

ומשום שיהודי הרי קורבן

החב את חייו למקרה ולגלוּת 

 

יכולתי להיולד כמו דודנים קרובים  או

רחוקים בחיפה, בבולטימור, בוונקובר

יכולתי להיות ארגנטינאי, אוסטרלי, אנגלי או

שוודי

אך בְּקשה האפשרויות הכמעט

בלתי מוגבלות הללו

נאסר עליי דבר אחד במפורש:

להיוולד בארץ אבותי,

בלוברטוב או בוורשה,

ולגדול שם כחלק ממסורת מתמשכת,

של שפה, של קהילה.

 

איפשהו, אני זר ביחס למשהו בעצמי;

איפשהו, אני "שונה", אבל לא

שונה מן האחרים, שונה מ"קרובַי" אני

לא מדבר בשפה שדיברו הורי,

אינני חולק אף אחד מן הזכרונות שיתכן

שהיו להם שום דבר שהיה שייך להם, שעשה אותם למה שהיו

לסיפור שלהם, לתרגום שלהם, לתקווה שלהם, לא נמסר לי.

 [ז'ורז' פרק ורובר בובר, סיפורים מאליס איילנד: עדויות על נדודים ותקוה, תרגמה מצרפתית נורית פלד-אלחנן, יעוץ מדעי יהושע ישועה, הוצאת בבל: תל אביב 2009, עמ' 53-51]

 

   מה מתאר פרק בחלק הראשון של דבריו? עולם הנתוּן בסימן שאלה מרצד, בחרדה צפה, ועל כן בתנועה מתמדת. תנועה שלא ניתן לעצור גם בשעה שאדם שקוע בכסאו או מתהפך על יצועו. יהדות שאינה יודעת מנוח, ציפורים שאין להן קביעות, חסרות עונות נדידה. העושות את ימיהן בודאות נוראה לפיה איזה צָפָּר קשר לרגלן צמיד המסגיר את יהדותם. כמו אות הקין שבקש אוגוסטינוס אורליוס מהיפו להתוות בעם ישראל בחיבוריו על ידי הדרתם- הנצחתם כעם סחוף ואומלל, עם זנוח אל, צאצאיו של קין; או כפי רוחם של צאצאיו הכנסייתיים של אוגוסטינוס שכבר לא ביקשו להותיר מן היהודים שריד ופליט, ועל כן רדפום,  רצחו קהילות, גרשו אותן ממקומן (אנגליה, צרפת, ספרד). ואף אלו אשר בקשו להמיר דתם, פעמים רבות, מצאו עצמם אחר זמן, מועלים על המוקד. עונות הנדידה של היהודים לא היו קבועות, ולא היו בהן תחנות קבועות. תמיד מצאו עצמם היהודים אחר זמן במקומות אשר האירו אליהם את פניהם, ואליהם ניתן היה להגר בהמונים, כגון: בבל (מאה חמישית וששית),  מרוקו ומצריים (מאה שתים עשרה- שלש עשרה), ספרד הנוצרית (מאה שלוש עשרה), אלג'יר (מאה ארבע עשרה)  פולין (מאה השש עשרה), תורכיה-יוון (סוף המאה החמש עשרה ואילך), ארה"ב (מאה תשע עשרה ועשרים), ארגנטינה (סוף המאה התשע עשרה), ישראל (מאה עשרים). יונים הממלאות כיכר משום שבִּינתן מתווה להן כי היכן תוכלנה לחיות ברווחה חומרית ורוחנית יחסית, ולקיים את מנהגי היוֹניִם.    

   פרק, אשר שכל את שני הוריו, יצחק וצירל, בין השנים 1942-1940, מדבר על חוויה של קרע ותלישוּת. זוהי אינה הקריעה מן הדת בלבד, אלא קריעה מן המשפחה, מן הקהילה ומן המקום שהיה אמור להיות מקומו, ערש ילדותו לכאורה, ארץ אבותיו: לברטוב ווורשה, מקומן של קהילות יהודיות ושל תרבות יהודית תוססת שאבדה מן העולם.  משנתָּק הקשר המשולש (משפחה-קהילה-מקום), שוב הוא אינו יכול להיות מחודש. ישנו איזה שבר תמידי בהויה, סדק אל האין, המאפשר שלא רק להתבשם ממשב הרוח ומפני המים, אלא גם להתחלחל מעומק התהום. עבוּר אלו שילדותם נותצה, שהפכוּ תלוּשים ממקום ומתרבּוּת, היהדות אינה אלא קול מהדהד כאב, הברה רחוקה שקשה מאוד לעמוד על מוצאה ועל משמעה, כנגדה יש לעמוד שותקים, תמהים, מפוחדים—משום שהיא אינה פוסקת, ואין בה לא נחמה ולא מנוֹח.

   משהו מן הקרע שלא יתאחה, ומן הפצע הממלמל של ילדותו, חשף פרק ב- Wזכרון ילדות, אבל דומה כי אותה תפיסה דיסהרמונית של מלֹא הקיוּם, מציצה מן החרכים של ספריו, כמו מזכּרוֹת מן התהום ההיא. כזה הוא הסטודנט ב- איש ישן. כזה הוא גם גספר וינקלר, יהא אשר יהא, אשר שב ונגלה ב- החיים הוראות שימוש, כבונה הפזאלים של הנופים הימיים של ברטלבות'. מבחינת מה, מהדהדת בפניי ילדותו-יהדותו השבורה של פרק, על הבהובי היהדוּת המועמים שלה, את יהדותם של האינטלקטואלים, ז'אן אמרי (1978-1912, מעבר לאשמה ולכפרה) ושל דנילו קיש (1989-1935, גן, עפר; שעון חול; מצוקות נעורים), שניהם צאצאים לאבות יהודיים ולאמהות נוצריות. שניהם יהודים בזהותם, לא משום קשרים לתרבות, לדת ו/או לעם. אלא מכוחן של מוראות השואה, ובמיוחד מחמת כך שהאנושות לדידם הוציאה עליהם (אמרי) ו/או על אביהם (קיש) גזר דין מוות, השליכה אותם מן ההיסטוריה ומן הציביליזציה והפקירה אותם לכאב בלתי פוסק, או כפי שהגדיר זאת אמרי, כ-'נסיון של אדם מובס לגבור על התבוסה' (אמרי נטל את חייו, קיש ופרק נפטרו ממחלת הסרטן, בדמי ימיהם). דומני, כי מעבר להצהרתו של אמרי לפיה יהדותו מסתכמת באפשרויות שמעלה לפניו המספר שהוטבע בזרועו באושוויץ, הריהי יהדות הדומה מאוד לזאת שהביע פרק לעיל בדבריו על מקומהּ של היהדות בחייו. לדברי אמרי:  'בלי הרגשת ההשתייכות אל המאוימים הייתי אדם שנואש מעצמו הבורח בן המציאות' (ז'אן אמרי, מעבר לאשמה ולכפרה, תרגם מגרמנית: יונתן ניראד, תל-אביב תש"ס, עמ' 207). ואילו דנילו קיש חתם את ספרו שעון חול במימרא משום התלמוד הבבלי: 'לעולם יהא אדם מן הנרדפין ולא מן הרודפין'(מסכת בבא קמא דף צ"ג ע"ב) במלים דומות מאוד סיכם ז'ורז' פרק  את נסיבות בואו עם רובר בובר לאליס איילנד החרבה (הפעילות באליס איילנד התנהלה על ידי רשות ההגירה האמריקאית בין השנים 1924-1892)

 

מה שמצוי כאן בשבילי

כלל אינו ציוני דרך, שורשים או  עקבות

אלא ההפך: משהו חסר צורה, 

על גבול הנאמר

משהו שאוכל לקרוא לו הסגר או גזירה או קרע

ושבשבילי קשור באופן אינטימי ביותר, מבולבל ביותר,

לעובדת היותי יהודי

[ז'ורז' פרק ורובר בובר, סיפורים מאליס איילנד: עדויות על נדודים ותקוה, תרגמה מצרפתית נורית פלד-אלחנן, יעוץ מדעי יהושע ישועה, הוצאת בבל: תל אביב 2009, עמ' 51]

 

  להבנתי, דברי פרק כוללים את הגזירה ואת הקרע של קריעה מן המולדת, ההליכה כפליט ו/או מהגר אל מקום חדש, אי הודאות שבהגעה אליו שבקליטה בו, חרב הגירוש המונפת תמיד אל צואר (בעשרים ושמונה השנים שבהם פעל משרד ההגירה האמריקאי באליס איילנד נרשמו בו כ-3,000 התאבדויות של מהגרים, שנדחו). את כל אלה זיהה פרק עם שברונו עצמו כיהודי, צאצא של מהגרים ממזרח אירופה, בן למהגרים שמצאו את מותם בשנות מלחמת העולם השניה. יהודי, שיהדותו סמלה בעיניו, מאז ומעולם, את השאת והשבר. מי שראה חיים יהודיים בחורבנם לא יוכל להיוותר אדיש לחורבנם של חיים אנושיים בכל אתר.  

 

2

 

 

לנוכח זהותו היהודית הדיסהרמונית- הנוודית- החרֵדה הציב פרק את זהותו של חברו, רובר בובר:

 

אין לי תחושה ששכחתי,

אלא תחושה שמעולם לא יכולתי ללמוד;

בכך שונה המהלך שעשיתי מזה שעשה

רובר בובר:

 

להיות יהודי לדידו, זה להמשיך ולהיכלל

בתוך מסורת, שפה, תרבוּת,

קהילה שלא מאה שנות הגלוּת

ולא רצח העם השיטתי של "הפיתרון הסוֹפי"

לא הצליחו לרמוס לחלוטין;

 

להיות יהודי בשבילו, זה לקבל, על מנת למסוֹר

בתורו, מכלול שלם של מנהגים,

של אורחות אכילה, ריקוד, שירה, מילים,

טעמים, הרגלים.

 

ובעיקר התחושה שהוא חולק את

המחוות הללו ואת הטקסים עם האחרים, מעבר לגבולות וללאומים,

חולק את הדברים

שהפכו לשורשים, תוך ידיעה ברורה בכל רגע ורגע, שהם שבריריים

ומהותיים בעת ובעונה אחת,

מאויימים על ידי הזמן ועל ידי בני האדם:

רסיסי שכחה וזכרון, מחוות ששבים ומוצאים

מבלי שלומדים אותן לעולם באמת, מילים שחוזרות ושבות, זיכרונות

ערש,

 

תצלומים שנשמרו בזהירות:

סימני שייכות שעליהם מושתתת

השתרשותו בתוך ההיסטוריה, שעליהם חקוקה

זהותו, כלומר מה שעושה שהוא גם הוא עצמו וגם זהה לזולתו

[שם, שם, עמ' 54-53]

  

בשונה מאוד מתפישתו הדיסהרמונית של פרק, הרואה בחורבן המולדת היהודית במזרח אירופה על כל האמור בו, מעוות שאינו יכול עוד לתקון, הציג פרק את תפישתו של בובר, כי שמעוניין לבנות וליסד מחדש את שנהרס ונבזז. אליבא דפרק, רואה עצמו בובר בן לעם היהודי, שותף למנהגים, למוסדות חברתיים, לתרבות ולשפה, המונחלת ונמסרת מדור לדור. אמנם, גם בובר התודע לשבריריותה של המסורת הזאת, ואין הוא מטפח אשליה בדבר השגחה אלהית על ההיסטוריה, אלא על נכונותם של יהודים לאחוז במנהג אבותיהם ולקיימו וכך להמשיך ברצף ובמסורת היהודית ההיסטורית, שעוד לא תמו עלילותיה. 

   פרק אינו ביקורתי ביחס למגמתו של בובר. הוא יכול להבין היטב את השאיפה להשתייך-מחדש, להשתתף בבניה- מחדש של האוּמה היהודית לגילוייה. ברם, פרק מבין ואינו מסוגל לקבל. אבדניו האישיים כבר הותירו בו חותם כזה, לפיה היהדות עבורו הנה בראש ובראשונה מזוהה עם חרדה לגורלו של האדם האחר [בכך, אגב הוא קרוב לפילוסוף, היהודי צרפתי, עמנואל לוינס (1995-1906), שהיה דווקא יהודי מקיים מצוות]. חרדה ודאגה אוניברסלית, אשר ניתקה לנצח מהקשריה הפנים-יהודיים, הכרוכים בקודקסים של הלכה ומנהג. עוד יותר, זהוּת שבמידה שהיא יהודית, מתבוננת בספקנוּת רבה ביכלתה של האנושות, להיחלץ מן האלימוּת של לאומים וממסדים, אלימוּת קיבוצית שהיא, במידה רבה, סיפורה של ההיסטוריה האנושית.

   יותר מכך, דומני כי פרק רומז לשותפות גורל יהודית עם בובר, ועוד יותר לנימה האתית- האוניברסליסטית המפעמת בשניהם. אלא שזה מוצא את מקורהּ בנפשו, כאינדיבידואל, ואילו האחר- נזקק לחברה ולממסדים בכדי להניע אותה. דומה בעיניי ההבחנה הזו בין פרק לבובר, להבחנה בין דאואיסטים (תרבות מיעוט של אינדיבידוליסטים) ובין קונפוציוסיאניים (תרבות הרוב השלטת) בתרבות הסינית הקלאסית. יהדותו של פרק היא הליכה בדרך והתנסוּת אישית-חוויתית בּה. כפי נפשו; הליכתו של בובר, כפי הצגתו של פרק אותה, היא הליכה בצוותא כעם או כאומה, כעין בת קול של יציאת מצריים הולכת ונמשכת בהיסטוריה, ובנסיון להמשיך ולקיים את הזיקה לאותה תרבות, חברה,וחוק שהנהיגו חכמי קדם, מפני החיוב החובה.

 

3

 

ברשימת חמישים הדברים שברצונו להספיק לעשות לפני מותו  מנה פרק כדרכּוֹ 37 בלבד. והנה, נכלל בשלהי הרשימה הפריט הבא:

 

יש דבר נוסף שהייתי רוצה לעשות, אבל אינני יודע היכן, והוא
לשתול עץ (ולראותכיצד הוא צומח( 

 

  דבר אופטימי-קונסטרוקטיבי: לנטוע עץ ולראות כיצד הוא צומח. בד בבד, אין מקום, לא ידוע היכן. העץ הוא קונקרטי המקום הוא אוטופי (חסר מקום). ולפיכך, אין מקום שבו שורשי השתיל יוכלו להיקלט, ואף על פי כן ישנה התחושה לפיה העץ יוכל לצמוח גם כך.

   דומני, כי אפשר להניח כי פרק היה מוכן לחשוב על המולדת האבודה, זאת המשתרעת בין לברטוב ובין וורשה, כמקום הנטיעה. ברם, המקום ההוא אינו אפשרי עוד (יותר מדיי שכול, אבדן וחורבן). המקום אפוא אם אפשרי הוא ניתק מן המקום הגיאוגרפי- מדיני, אל הנפש, אל האינדיבידואל—שם, ביחידוּת, ניתן אולי לצפות בעץ כזה גדל כאפשרוּת, כממשוּת שבמחשבה וביצירה. הגרזן הפורח [האופן בו בחר פאול צלאן (1970-1920) לסמל את ההויה ההיסטורית, את הדהודהּ של האלימוּת האנושית במקום חסר שם, בעקבות מלחמת העולם השניה] ממילא לא יתיר לעצים להעצים את עצמם במחיצתוֹ. דומה כי ברקע חיוך הליצן העצוב של ז'ורז' פרק (שאגב החזיק בספרייתו, ולא במקרה, דומני, את האוטוביוגרפיה של הארפו מארקס), יכול אני לשמוע את מלמולה הקטסטרופלי של הפילוסופית הצרפתית-יהודית סימון וייל (1943-1909) : לא יכולת להיוולד בתקופה טובה יותר מהתקופה הזו, שבה הכל אבד.

  
 

ז'ורז' פרק ורובר בובר, סיפורים מאליס איילנד: עדויות על נדודים ותקוה, תרגמה מצרפתית נורית פלד אלחנן, יעוץ מדעי פרופ' יהושע ישועה, בעריכת שרון רוטברד, הוצאת בבל: תל אביב 2009, 180 עמ'.

 

נכתב לנוכח פעולותיה הבלתי נתפשות והבלתי נסבלות של רשות ההגירה החדשה, במקום המתכנה, משום מה, מדינה יהודית

 

לרשימה קודמת שלי בגנוּת פעולותיה של רשות ההגירה החדשה, שהתפרסמה כאן לפני כשלושה חודשים, ראו: כאן

 

לרשימה 'אנשים כלואים הופכים למפלצתיים: גירוש, מעצר, חקיקת עיוועים', ראו: כאן

לרשימה המתקשרת לרשימה הנוכחית ועוסקת בשיר מאת פאול צלאן ראו: כאן  

 

תצלומיו של פרק נעתקו לכאן מן האתר של הוצאת בבל.

© 2009 שועי רז

 

Read Full Post »