במנהרה, תחת כביש שש, מונה מטטרון את זכויותיהם של ישראל

*

מזה זמן אני סבור כי ידידי אהרן קריצר הוא מטובי אמני הצילום הפועלים בארץ. יעידו על כך ההזמנות שהוא מקבל להשתתף בתערוכות בחו"ל וכן אתר אינטרנט שהקים (ייחודא: ענייני צילום ורוח), המאגד כמה וכמה מיצירותיו. לפיכך, שמחתי לצאת עימו ועם ידידתי חוקרת האמנות, זיוה קורט (כותבת בלוג האמנות: מעבר למראה) לתערוכתו, "במנהרה אשר בשדה", תערוכה המתקיימת במנהרה מלאכותית העוברת תחת כביש שש, על יד המושב בית נחמיה, הסמוך לעיר שוהם; התערוכה מסכמת במידה רבה עשור של פעילות אמנותית ושני עשורים של מגורים בשוהם (הוא ובני המשפחה עוברים דירה בקרוב). מסתבר כי הרעיון למיקום התערוכה ולחללהּ עלה בראשו של קריצר, הואיל והוא חוצה את המנהרה הזאת פעמים רבות בטיולים רגליים, המבקשים לצאת מהעיר אל הטבע, מסלול שדימויים שונים ממנו, בזמנים שונים, ובעיבודים שונים שימשו יסוד לרבות מהעבודות המופיעות בתערוכה.

   ההחלטה למקם תערוכה בנתיב מעבר די חשוך (יש להגיע לתערוכה עם טלפונים סלולריים ולהפעיל את הפנס) או למצער, מאוד מוצל, גם בשעות שבהן השמש ניכרת בשיא חומהּ, וכאשר שומעים בנתיב המעבר כל רוח וגם את שאון המכוניות החולפות מעליה על הכביש המהיר, מן המית רוח, השבה ונשנית, כעין פסקול רפאים מתקרב ומתרחק, המלווה את ההתרחשות החזותית בעיקרהּ – העלתה בי כמה וכמה אסוציאציות.  לכמה וכמה טקסטים ערביים, ערביי-יהודיים או יהודיים – בהם מוצגים החיים כנתיב מעבר מקצה אל קצה, עתים כגשר שיש לחצות אל העבר האחר, עתים כים גדול שבו חולפת ספינת החיים, כאשר הים מתואר כים החומר או כים הזמן, כלומר: מה ששרוי בתווך הפיסיקלי והחומרי; כאשר התעודה היא להצליח ולעבור את החיים – מאורעותיהם, מדוויהם ומדוחיהם, תוך נתינת הלב והשכל, לאותם דברים שאינם בחומר ואינם נתונים לגדרי הזמן (מטאפיסיקה, מדעים בכלל, התנהלות אתית שבזכותה מקווה האדם להיטיב עם סובביו בכל עת ולא לפגוע או לפגום בסובביו). כך למשל עלה על לבי משולש (שלושה טורי קצידה) מאת השיח' הסוּפי, עבד אלעזיז אלתוניסי (נפטר 1093 בתוניס), לפיו יש בעולם מתי-מעט עבדי אללﱠה, הדומים למי שהתגרשו מהתבל. ולפי שאינה מפתה אותם עוד בתענוגות הארציים; ולפי שהם מכירים בכך שהקיום הארצי ארעי וסופי, הם מכירים בהּ כים (או אוקיינוס) שאותו יש לחצות בסירה מקצה אל קצה. כך משולים החיים כולם להפלגה – מנמל המוצא אל מעגן היעד. דומים לכך, דבריו של  הפילוסוף המשורר היהודי, ידעיה בן אברהם הפניני (1340-1270 לערך) מבז'יה שבפרובנס בפרק החמישי בספרו בחינת העולם: "הָעוֹלָם – יָם זוֹעֵף / רַב מְצוּלָה, רְחַב יָדַיִם / וְהַזְּמָן – גֶּשֶׁר רָעוּעָ / בָּנוּי עָלָיו / רֹאשׁוֹ אָחוּז בְּחֵבְלֵי הַהֶעְדֵּר / הַקֹדֵם לְהֲוָיָתוֹ / וְתַכְלִיתוֹ – לִרְאוֹת בְּנֹעַם מַתְמִיד /לַאוֹר בְּאוֹר פִּנֵי מֶלֶךְ / רֹחַב הַגַּשֶׁר, אַמַּת אִישׁ / וְגַם אַפְסוּ הַמִּסְגְּרוֹת / וְאַתָּה בֶּן אָדָם / עַל כָּרְחֲךְ אַתָּה חַי / עוֹבֵר עָלָיו תָּמִיד / מִיּוֹם הֱיּוֹתְךָ לְאִישׁ / בְּהַבִּיטְךָ קֹצֶר הַמַסְלוּל / וְאֵין דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאל / הֲתִתְפָּאֵר בְּיָד וָשֵׁם?". כמובן, ואף ביתר חדות, עולה בשירת ידעיה הפניני השאלה,  כיצד ניתן בכלל להצליח בעולם רב-מהמורות שכזה – נע ונד על-פני גשר רעוע שמתחתיו ניכרים תהומות הים – להצליח "לאור באור פני מלך", כאשר-כל החיים ומאורעותיהם כביכול מונעים או מעכבים את האדם מלהשיג את תכליתו ולחרוג לרגע ממכלול האיומים המרחפים על ראשו. כאן ניכר המשורר כמי שמייחד רגע לאיזו התבוננות על חיי האדם בכלל ועל חייו בפרט, ובתקוות אנוש למצוא בחיים האלו מעט יותר ממאבק הישרדותי.  ובכן, את שמצאו עבד אלעזיז אלתוניסי בנתיב הרוחני-מיסטי ואת שמצא ידעיה הפניני בדרך הרוחנית-פילוסופית-מדעית, מצא לימים אהרון קריצר בדרך רוחנית אמנותית, שניכרת בה כל העת הרליגיוזיות היהודית והאמנותית;. חשוב לומר, אהרון קריצר אינו אמן המכפיף את אמנותו לעקרונות תיאולוגיים-אמוניים, אלא אמן המבקש אחרי נתיב רוחני-אמנותי – המהוה נדבך מהותי בעבודת האל, נתיב לא ידעום איש-ההלכה והתיאולוג, אבל ידוע בפני היוצר המבקש להנכיח את האלוהי, החזיוני וההתגלותי באמנותו; "לאור באור פני מלך" לדידו משמעהּ – יצירה אנושית באמצעות האור או בפרפרזה על דברי ידעיה: יצירה שראשהּ אחוז בחבלי-אור הקודם להווייתהּ ומאוחר לאחריתהּ, ואכן משני עברי התערוכה נוהר אור.

*

*

    וכך בלב המנהרה אשר בשדה תלוי דימוי של מטטרון, צילום הניכר כציור מופשט, שכולו אור וחשיפה לאור. המלאך מטטרון, מתואר במקצת המקורות כמלאך-הממונה על הקוסמוס הפיסיקלי, כעין יישוּת גבוהה יותר, המתווכת בין האלוהות העליונה גופא ובין באי-עולם. אולי כדמות מיתית המקבילה בחלקהּ להבחנתו של אפלטון (367-427 לפנה"ס) בין אלוהות גבוהה, השקועה בעצמותהּ, בנצח ובאי-תנועה בדיאלוג סופיסטס ובין האלוהות שיצרה כחרש-אוּמן או כטכנאי  את הקוסמוס הפיסיקלי, בדיאלוג טימיאוס,. דווקא על האחרונה, קובע אפלטון, כי ניתן לומר לגביו: "הוא היה טוב", מה שלא ניתן לומר על האלוהות הגבוהה שלא ניתן לידע עליה כמעט דבר, והיא  מצויה מעבר לאופק מחשבותיהם של באי-עולם. מטא-טרונוס ביוונית הוא "מעל הכסא" או "מעבר לכסא". אבל אם מערכת היחסים בין האלוהות הגבוהה ובין הפרוייקטור לענייני בריאה אינה ידועה או אינה ודאית עד תום – אצל אפלטון, בספרות הרבנית, קהילת המלאכים הם שלוחי-האל ללא עוררין. יש להם תפקידים מדוייקים שנקבעו על ידי הקב"ה. הם אינם היררכיים בינם ובין עצמם (כלומר, לא פוקדים זה על זה). כך, בתלמוד בבלי מתואר הקיצוץ בנטיעות של אחֵר (אלישע בן אבויה) כך שחזה בעולם של מעלה את מטטרון יושב (המלאכים עומדים) וכותב את זכויותיהם של ישראל, ולפי שראהו יושב וכותב (תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף ט"ו ע"א), סבר שמא ישנן שם שתי רשויות. חביבה פדיה הציעה לאחרונה במאמר מרתק  ("התגלויות של בעתה" שראה אור בספר תיאופואטיקה) כי טעותו של אחֵר היתה אחרת.  לשיטתה, הגמרא נקטה כאן לשון סגי-נהור ואין כאן הכוונה כי מטטרון כתב את זכויותיהם של ישראל, אלא ההיפך הגמור: בתר חורבן-הבית השני ובימים שהובילו להריגתם של עשרת הרוגי מלכות, השתכנע אחֵר כי אין מטטרון אלא מי שמונה את חובותיהם של ישראל ורשימותיו אלו הן הבסיס לירידת קרנם של ישראל בעיני אלוהים וסיבת ענישתם. טעותו אפוא, על-פי פדיה, נבעה מכך שראה בהשגחת אלוהים רק דין קשה אחר דין קשה, ולפיכך בחר לעזוב את קיום המצוות, משום ששוב לא מצא בהן עדות לאהבה האלוהית או לרחמי האל על ברואיו, אלא רק סיבה להכותם ולהענישם.   

    מטטרון – בדימוי של קריצר, אינה דמות מזרה אימים אלא אור שלובש גוונים שונים (במקור שהבאתי לעיל מהתלמוד הבבלי מתואר מטטרון כמי שיש בו שיתין פולסין של אור), ונטייתו להפשטה – מונעת מאיתנוּ אינטרפרטציה מוסרית או תיאולוגית של דמותו; דווקא הצבת הדימוי הזה במנהרה תת-קרקעית תחת כביש 6, מעלה על הדעת, קטקומבה עתיקה, כלומר: מנהרה או לשכה אפלה (Camera Obscura) שבה נועדים חברים בכת אזוטרית שאינה יכולה להתכנס בציוויליזציה השוקקת שמעל. זו קהילה של אוהבי-אמנות שאינה תלויה בדפוסים החברתיים המטריאליסטיים המאפיינים כיום את החברה היהודית-ישראלית (למעשה, מרסל דישאן כבר עמד בשנות השישים בהרחבה על כך, שגם שוק האמונת העולמי, הפך לכזה הרואה באמנות מוצר עם תג מחיר יותר מאשר יצירת רוח). מטטרון של קריצר אפוא יושב ומונה זכויותיהם של ישראל, משום שבמקום שבו שובתת החברה הפוליטית החומרנית, ניתן עדיין למצוא זכויות כאלה.

*

*

    זאת ועוד, חלל התערוכה נחלק בין שתי סדרות של צילומים. הראשונה (מן הצד דרכו נכנסתי) כולל דימויים על גבול הפשטה שצולמו, רובם ככולם, במערות בסביבה ובשטחי חורש ויערות; המוטיב המשותף בהן הוא האור, התפשטותו, וכן הדמותו לפקעות-פקעות של אור (ראו דימויים מצורפים); החלק האחר, כולל צילומים יפהפיים אך ריאליסטיים, במידה רבה,  שצולמו גם בסביבת התערוכה, באותו מסלול טיולים רגלי של האמן היוצר. אם אני זוכר נכון, מטטרון בעצם מצוי קרוב מאוד לסיומו של החלק המופשט וקרוב מאוד לחלק הקונקרטי. נשאלת השאלה האם כל הדימויים הנחזים הם "זכויותיהם של ישראל", גם הקונקרטיים שבהם וגם המופשטים שבהם. יש כאן אמירה חדה, גם אם לא-גלויה, לפיה היצירה האמנותית היא זכות; אדם שזוכה להתבונן ולתעד/ליצור קומפוזיציות של אור, זכאי חלקו.  

     הדימויים המופשטים, המליאים פקעות וקווים מתעגלים ומפותלים של אור, בחלקהּ הראשון של התערוכה, העלו בדעתי את הפירוש  על ספר יצירה לר' יצחק דמן עכו, מקובל שחי בצעירותו בעכו הטמפלרית, ולמד בישיבתו של הרמב"ן שם, ולאחר חורבנהּ של העיר וכיבושהּ על ידי הממלוכים (1291),יצא לספרד וחי בה עד אחרית ימיו (במאה הארבע עשרה). ריד"ע ביאר את חלקה הראשון של המשנה הראשונה בספר יצירה "בשלושים ושתיים נתיבות פלאות חכמה חקק יהּ ה' צבאות" וגו' כך:

*

… ומאותן תעלומות נעלמות בתוך החכמה יוצאים נתיבות, ונתיבות אלו יוצאים מהעלמת החכמה, מה הן ומה דוגמתן; הן כעין חוטי השלהביות או כדרך הפקעת – הוא קיבוץ פתיל בעיגול שקור(א)ין בלשון צרפת למושי"א ובלשון ספרד קבלי"ר. אדם הולך למקום הפקעת – ובלבד שלא ימשוך, כי יותר שימשוך האדם חוט הפקעת – יותר יתרחק ממנו, אלא צריך שימשוך האדם עצמו על דרך החוט עד שיגיע אל עיקרו ומקורו שהוא הפקעת, כן הוא דרך השגת העליונים במחשבה, שכל זמן שימשוך אדם מחשבתו אליו למשוך אצלו אור עליון – לא יראה אור, כל שכן שלא יגיע אל עיקרו ומקורו, אלא בעת שיעלה מחשבתו ויישלחנה למעלה דרך התחלת האור, אשר התחיל להשיג, ילך דרך האור הזה במחשבתו, עד בוא עיקר מבוא האור, כדרך חוט הפקעת, וכדרך השלהבת בגחלת …

[גרשם שלום, "פירוש ר' יצחק דמן עכו לספר יצירה", קרית ספר, ל"א (תשט"ז), עמוד 381]

*

    המקובל מדבר כאן על אודות ראשית גילוי האור שהלך והתפשט (נאצל מן המאציל) וממנוּ נגלה העולם ונחקק בתצורתו עם כל מה שיש בו. יציאת הנתיבות אל העולם גילו אותו ובהדרגה הביאו לידי מציאוּת את כל היישים המופשטים והגשמיים הכלולים בו; ר' יצחק טוען כאן שלאדם הרוחני יש כשלעצמו אמביציה אולי אפילו אובססיה, לחזור במחשבתו אל אותה ראשית של אור רוחני, אור על גבי אור, אל מרחב היש הרוחני המופשט שקדם למרחב הפיסיקלי והגשמי. דא עקא, הדברים אינם כה פשוטים. העלאת המחשבה למקורהּ הינה מהלך פרדוקסלי. כל המבקש לחזור/לעלות הוא כמי שמושך חוט מפקעת, ככל שהוא מושך, הפקעת מסתבכת והתרתה הופכת מבוך כאוטי ובלתי-פתיר; הדרך היחידה להתיר – היא לעקוב אחר החוט דרך פיתוליו הרבים אל מקום ליבתו. כך, שלדעת המקובל, כל מניפולציה על גבי האור האלוהי והתפשטותו, וניסיון למשוך על עצמך אור בכוח או להתערב בפעולתו, רק מרחיקה את האדם ממה שהוא עצמו מבקש – לעלות במחשבה ולזכות לחזות במקורו של האור שלאורו זרח העולם, הדרך היחידה לעשות כן, היא לעקוב לאחור אחר התפשטות האור, וכאן רומז המקובל כנראה, כי מן האור הפיסיקלי-הארצי, על האדם לעלות במחשבה בלבד אל אור האֶתִר, חומרם של גלגלי השמים, ומשם ואילך אל אורם של השכלים הנבדלים ו/או של הספירוֹת עד הגעתו אל מקום בקיעת האור, כפי שדעת האדם עשויה להשיגו.  מה שמתואר כאן הוא מהלך המתקיים בתודעה; מהלך של התבוננות פנימית ממושכת ושל הפשטה הולך ומתעצמת. אין כאן, על פניו, קריאה להשתמש בדמיון. נהפוך הוא, מדובר במדיטציה שבה התודעה הולכת ומתרכזת, הולכת ומתעצמת – באור, אבל אין בה כל שאיפה לצייר לעצמהּ דברים או להחיל שינויים במה שנגלה להּ, אלא על המבקש-המשיג לשמור על עצמו, במידה רבה, מתבונן בריכוז רב, אך בלא פניות; עליו לעקוב אחר האור, להבין את התפתחותו, אך מבלי להטיל בו מניפולציות ולהתערב מלאכותית באופן שבו הוא מתפשט ממקורו העליון.

*

*

    בעצם, לטענתי, רבות מהעבודות בחלקהּ הראשון של התערוכה, ובמידה קונקרטית הרבה יותר –  בחלקהּ השני, פועלות מתוך אותה עמדת מוצא. קריצר כאמן צילום מבקש ברבות מהעבודות להציג בפשטות עמוקה את נתיבי האור והתפשטותם על גופים, עצמים וחלל. במהלך הפיתוח וחשיפת הנגטיב לאור, אכן ניכרים בעבודות קרני אור, וגלי אור נפתלים, דמויי פקעות. כל אלו הינם הזמנה – למתבונן בהן, באפלת המנהרה לאורו של פנס-הטלפון או לאור החמה השוטף קלושות את החלל – לשים ליבו לאור, לנתיבותיו ולהתפתחותו. למעשה, במידה רבה, נדמתה לי כל התערוכה הזאת כסוג של השאלה מבריקה של המהלך המדיטטבי-קבלי שהציע המקובל ר' יצחק דמן עכו לפני כשבע מאות שנים ויותר, והורדתו למנהרה אשר בשדה, שמשני עבריה נגלהּ העולם המואר שבחוץ, ואילו כולו עבודות באור, שבהן ניכרת יצירתו של האמן בהימנעות ממניפולציות מלאכותיות על האור, אלא במעקב אחרי האור והתפשטותו במרחב ובחלל, ומתוך כך, ורק מתוך כך, מגיע רגע הצילום, כאשר גם הוא וגם פיתוחו נועדו, בראש ובראשונה, לגלות בפני הצופה, את פקעות האור ואת הנתיב שהן זרעו בפניו – ודורשות אותו לדרוש (להתבונן, להתרכז, לעקוב) באור, כדי לשוב אל מקורו, ואולי גם על מנת לבחון דרך האור את החיים שחי עד עתה [בניגוד ל"המערה אשר בשדה" (בראשית מ"ט,29), המרמזת על קבורתו של יעקב-אבינו, ועל קץ החיים; המנהרה מאפשרת לראות את שחלף ולצאת לחיים מצידה האחר].       

*

"במנהרה אשר בשדה" תרד בשלהי יולי בדיוק כך שזו הזדמנות מצוינת לראותה כל זמן שהיא שם

הנה הוראות הגעה וטלפון למקרה שמסתבכים:

*

*

*

*

*

*

בתמונות: דימויים מהתערוכה (כל הזכויות על העבודות לאהרון קריצר) שצילמתי; מלבד הצילום בשחור-לבן שצילם אהרון אותי בתערוכה.  

Read Full Post »

הַכְּלוּבִים

*

1

*

באפריל 1912, כמה מיהודי פאס שבמרוקו, מצאו מקלט, באישור השלטון ואולי אף בהוראתו, בכלובי גן החיות המקומי, על יד כלוב-הלביאות, בימי ה"טריטל" (פרעות) בעיר, שגבו את חייהם של עשרות יהודים (נמשכו שלושה ימים בין 17 ל-19 באפריל כאשר יומיים לפני תחילתם טבעה באוקיינוס האטלנטי אניית הפאר, הטיטאניק). כפי שהתמונה מראה, היהודים לא נכלאו, רק הורחקו מהפורעים כדי לשמור על ביטחונם וזכו לאבטחה בימי שהותם (חזרו לבתים כשהמהומות שככו). אני אף פעם לא יודע איך לגשת לתמונה הזאת, היא מעוררת בי רגשות מעורבים: יהודים בכלוב על יד הלביאות מצד; ממלכה ערבית שמחליטה להגן על יהודיה מפני המון פורעים מצד ; מישהו בכלל מתאר לעצמו פעולה דומה של ממשלה ישראלית או הנהגה פלסטינית להגנת ציבור (יהודי או פלסטיני) שנתקל בפורעים? לפחות לוודא שבלוד יהיו הפלסטינים בטוחים מפגיעת ההמון הכהנאי שמתקבץ שם, וכך גם תושבי השכונות היהודיות — מפגיעת פורעים? בשבת האחרונה נחתה רקטה בפגיעה ישירה מאה מטרים מביתי, בפתח הרחוב בו אני דר; מכונית עלתה באש, זגוגיות התנפצו, נפגעים קלים ונפגעי חרדה, ובכל זאת שאלתי בעינה; אני גם נזכר באותם מוסלמים מזרחית לפתח תקוה ובגדה המערבית שהעניקו למשפחתו של יוסף אליהו שלוש מקלט וחסות בימי מלחמת העולם הראשונה, כשלא ניתן היה לשבת עוד ביפו או בשכונות הדרומיות של תל-אביב; אפילו בפרעות 1921 הסבירו ראשי-הפורעים בנווה צדק לשלוש –  כי מלחמתם אינה בו אלא ביהודים שמבזים את דתם ותרבותם (לא אצדיק אלימות לא אז ולא היום); ובכל זאת, קשה לי לחשוב על תופעה ישראלית מקבילה – להעלות על דעתי איש מערכת הביטחון הישראלית הטוען באוזני פלסטינים שהוא אינו נלחם לא בהם ולא בדתם או לאומיותם, אלא רק באלו שבוזים את דתו ותרבותו.

*

2

*

עזה. ערב שבועות שנת 1665. עזה היא עיר שבה מתקיים באותו זמן היישוב היהודי הגדול ביותר בארץ; יותר מאשר בצפת או בירושלים. באותה לילה, ברצף אירועים משונים, הכוללים – מקובל צעיר, המחולל בבית המדרש אשר בעיר, ואז נופל כמת; אזי מתחיל להישמע מתוכו קול המכריז על זהות המשיח – נולדת תנועה משיחית חדשה, שעתידה לסחוף למשך שנה ומחצה את רובו המכריע של העם היהודי לגלויותיו.

כך תיאר את האירוע, המלומד האיטלקי, ר' ברוך בן גרשון מאריצו, בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים: 

*

ובהגיע חג השבועות קרא ר' נתן לחכמי עזה ללמוד תורה עמו כל הלילה. ויהיה בחצות הלילה תרדמה גדולה נפלה על ר' נתן ועמד על רגליו והלך אנה ואנה בחדר ואמר כל מסכת כתובות על-פה. ואחר כך אמר לחכם אחד שיזמר פיוט אחד ואחר כך לחכם אחר. ובין כך, כל אותם החכמים הריחו ריח טוב ומבושם מאוד כריח השדה אשר בירכו ה'. ועל-כן שלחו באותם המבואות ובאותם הבתים לידע מהיכן יוצא הריח המבושם ההוא ולא מצאו מאומה. והוא היה מפזז ומכרכר בחדר ופשט מעליו מלבוש אחד ואחר-כך אחר עד כי נשאר במלבוש תחתון. ודִלֵּג דלוג כדול ונפל מלא קומתו ארצה, וכשראו החכמים הדבר הזה רצו לסייעו ולהקימו, ומצאוהו שהיה כמת. והיה שם החכם כבוד מורנו הרב רבי מאיר הרופא ונגע בידו כדרך הרופאים ואמר שאין לו שום חיוּת. ועל-כן שמו על פניו סוּדר, כמו שעושים למתים בר-מינן, ועוד מעט ושמעו קול נמוך מאוד, והסיברו את המסווה מעל פניו, והנה קול יוצא מפיו ושפתיו אינן נעות, ואומר: "היזהרו בבני ידידי משיחי שבתי צבי". ואמר עוד: "הזהרו בבני ידידי נתן הנביא". ובכן, נודע לאותם החכמים שאותו הריח הטוב אשר הריחו היה יוצא מאותו ניצוץ של קדושה רוחנית שבאה ברבי נתן ודברה כל הדברים האלה. ואחר-כך נח הנחה גדולה, והתחיל לנענע את עצמו, ועזרוהו חבריו והעמידוהו על רגליו, ושאלוהו איך היה הדבר, ומה דיבר, ואמר איני יודע דבר. והחכמים אמרו לו הכל. ויתמה מאוד על הדבר הזה.

[ר' ברוך בן גרשון מאריצו, "זכרון לבני ישראל", נדפס בתוך: ענייני שבתי צבי, מהדורת א' פריימאנן, ברלין תרע"ג (1913), עמוד 47]

*

   כמו שתלמידי ישוע התנבאו בליל שבועות שלאחר פטירתו, בהנהגת פאולוס, בשבעים לשון ("דיברו בלשונות"), מה שנתן את האות לפעילותם בין האומות, ונחגג עד היום בקהילות הנוצרים ברחבי העולם כפנטקוסט (ליל החמישים), וכמועד נבחר להשגת רוח הקודש; כך הפך ליל השבועות, אצל ר' אברהם נתן בן אלישע העזתי, מקובל צעיר כבן 26 שמוצאו המשפחתי מהונגריה, לליל התגלות המשיח ותורת הגאולה, וללילה – שממנו ואילך, יש להפיץ את בשורת משיחיותו של שבתי צבי בכל קהילות היהודים. מעבר לתמונת הצעיר הרבני המתערטל ונופל ואז עולה מתוכם קול של "מגיד", אני חושב, במידה רבה, כחברי ומורי, פרופ' אבי אלקיים מאונ' בר אילן, כי בעזה נוסדה באותו לילה דת חדשה, שכל חבריה העתידיים יהיו יהודים או צאצאי-יהודים; בנוסף, כמו שהראו גרשם שלום; ובעקבותיו, בצורה מפותחת יותר, אלקיים – שבתי צבי עצמו ראה עצמו כניצוץ נשמתו של ישוע, ולכל דרכו, רמז על הקשר המיוחד בין נשמתו ובין נשמת  אותו מהפכן-משיחי קדמון שנצלב בגולגלתא. אמנם באלול תכ"ו (1666) התאסלם שבתי צבי תחת לעלות לגרדום –  ואליו הצטרפו בהמשך קהל-רב ממאמיניו, אבל גם הכניסה תחת כנפי האסלאם, הייתה במקרים רבים רק אות להתחדשות דתית-רוחנית, שחרגה ביודעין ובמכוון מגבולות ההלכה הרבנית, וביקשה למצוא את הגאולה האחרונה, כשוררת מעבר למגבלות הדתיות של כל אחת ואחת מדתות הייחוד (יהדות, נצרות ואסלאם) – ובדמותו של שבתי-מחמד-ישוע, כמאחד בין שלושתן ומוביל אותן עדי עידן חדש. כמובן, בקרב שלומי-אמוני-ישראל וגם בקרב יהודים חילונים רבים נתפסת כיום השבתאות כמשיחיות שקר; אך כל אלו, לא לוקחים בחשבון את האפשרות לפיה שבתי צבי החל את הקריירה שלו כטוען להיות המשיח היהודי, והתגלגל בעיניי עצמו ובעיניי שומעי לקחו – לטוען להיות משיח של האלוהות עצמהּ, היחיד שיכול היה (כך אליבא דכתביו המאוחרים של נתן העזתי) לתקן את המערכת האלוהית לעומקה (כך הם האמינו). זאת ועוד, ללא שיפוט-מקדים הלכתי, ניתן להביט בפרספקטיבה היסטורית על היהודים שהלכו אחרי שבתי צבי גם מעבר להתאסלמותו, בין שהתאסלמו ובין שנותרו יהודים מקיימי תורה ומצוות (כנתן העזתי שסירב לחדול מלקיים מצוות), הרי אין סיבה להתייחס אל התופעה דווקא כ"שיגעון-משיחי" (אלא אם כן כל משיחיות היא שיגעון), אלא כתנועה של יהודים שרצו לצאת ממקום האינרציה שהועידה להם הדת היהודית, בת-זמנם, אל עבר מקום חדש. אני לא מנסה חלילה להציג את היהודים השבתאיים כפרוטו-חילונים או כפרוטו-ציונים, ניסיון שעשה בשעתו גרשם שלום, אבל כן להציג אותם כתנועה ששורשה ביהדות הרבנית, שחבריה ביקשו לעצמם מרחבים רוחניים מרובים על מנת לבטא את עצמם, את נפשם ואת זהותם. למשל, אני רחוק מלהיות יהודי המאמין בגאולה או משיח (רחוק מאוד), ובכל זאת הסימפטיה המסוימת שלי לשבתאות נובעת דווקא ממצבם של השבתאים לאחר התאסלמותו של משיחם (שביטאה את כישלונו של שבתי צבי כמשיח יהודי), ולאחר שמצאו את עצמם מפוזרים בין כמה עולמות וצריכים להתארגנות מחדש. המרת דת מסתמא אינה סוף-פסוק (כך אירע גם לממירי דת יהודים לאסלאם בימי הביניים או לחלק מהקונברסוס מקרב יהודי ספרד ופורטוגל עוד קודם לכן), אלא הזדמנות לשאת בתוך עצמך עולמות מרובים  (מבחינה זו, הרי זה ניצחון). הייתי אומר, לעניין זה, בהסתמך על פרשנות העולמות המרובים למכאניקת הקוואנטים של הפיסיקאי יו אוורט III, שייתכנו כמה תורות וכמה הרי-סיני ואפילו כמה עולמות שבהן כולן אמת, בתוך עולמו הנפשי של אדם אחד. אם זה המצב, אדם יכול להיות בנפשו גם יהודי, גם מוסלמי, גם ספקן, גם מאמין, גם אישה, גם גבר, גם רציונליסט, גם מאגיקון, וגם כמה דברים נוספים. לדידי, היכולת לשאת כמה וכמה עולמות ומימדים בתוך העצמי היא מעלה; לא היסוס, לא בלבול, ודאי לא דבר בטל או נפסד.    

     אשר ל"מגיד" של נתן העזתי שהזכרתי לעיל. מגיד הוא קול פנימי, לכאורה קול עליון מלאכי או לחליפין: קול הנובע מפנימיותו של האדם, ומהעצמי העליון שלו, תופעה שאפיינה כבר שורת רבנים ממגורשי ספרד לפניו, כר' יוסף טאיטאצאק (שם, בין היתר התנבא על הופעת ר' שלמה מולכו), ורבי יוסף קארו (על השיבה לארץ ישראל) – אצל האחרון גם היתה התופעה הזאת קשורה בערב שבועות. וכך לימים, לאחר ר' נתן העזתי, הופעת "המגיד" הראשונה אצל ר' משה חיים לוצאטו, היתה בראשית חודש סיון; כאילו כרוכה במועד ההופעה אצל קודמיו; וכך, סבר גם הבעש"ט אחריו, כי באמירת עשרת הדיברות בחג השבועות בכוונה, אדם עשוי להתברך בכך שכאילו נאמרים הדברים מפי הקב"ה ממש ולא מפיו, ולהתברך כתוצאה מכך בחידושים בתורה בנגלה ובנסתר. ההגיון של הצמדת הופעת מגידים וחג השבועות לדידי קשור בהופעת קול ודיבור אלוהי בסיני,  ובאמונתם של אותם רבנים ומקובלים שהוזכרו בכך שיש קול דובר בתוכו של האדם או מחוץ לו המשמיע את קול האמת או המגלה לו סודות תורה, כהתגלות בתר התגלות; אפשר, כי המקור מצוי בנביא זכריה המזכיר את "המלאך הדובר בי", ואם בימי הביניים – בקרב המקובלים, היו שכינו תופעות כאלוּ "דיבור ברוח הקודש" או "גילוי אליהו". ר' עזריאל מגירונה כינה את הנביאים וכנראה גם כמה ממקובלי דורו: "אחוזים בדיבור" (בדיבור האלוהי) – יש מאמר מרתק שכתבה על הקטע הזה אצל ר' עזריאל, פרופ' חביבה פדיה, לפני שנים רבות; כך למשל, כתב תלמידו ממשיכו של הרמב"ן, ראש הישיבה בברצלונה, ר' שלמה בן אדר"ת, על מקובל אשכנזי בשם ר' אברהם מקולוניא (ככל הנראה, מחבר כתר שם טוב) שהיה שואל כנגד ארון הקודש וקול היה יוצא משם ומשיב לו דברים, וטען כי הקול הוא קולו של אליהו הנביא (שו"ת הרשב"א סימן תקמ"ח). כנראה שבשלב מאוחר  עברו לכנות תופעה זו בלשון "מגיד". לעומת זאת, קולות הבוקעים מתוך אדם וקוראים לו לצאת מעולם התורה והמצוות או לפגוע בקונוונציות של הקהילה ובפרט אם מדובר בנשים – נדונו כ"דיבוק".      

*

*

     אם אסכם עד הנה, [א]. אני תמיד אבכר את אלו שאחוזים בדיבור הפנימי האחר ולא האחוזים בדיבור (או בדיבוק) הביטחוני-לאומי-לאומני המדבק העולה ממסכי הטלוויזיה ומן המרפסות בשכונה.  [ב].  כשאתם מפציצים את עזה, את מי ואת מה אתם בעצם מפציצים? מה אתם מעוניינים למחוק? את החמאס? מסופקני; את האסלאם? לא נראה לי (לא ריאלי, הדת הזאת מונה שליש מהאנושות). את העזתים? מה תעשו אז. או אולי רק את הקול הפנימי שמורה לכם שמדינת ישראל אינה הגאולה ולא ראשית הגאולה – שלהּ נכספתם (זה מציק, אני יודע; אתם מוכנים לעשות הכל כדי להיפטר מהקול המציק הזה);  אולם גם להשמיד את התחושה הפנימית הכבידה מנשוא שיש בעולם – הרבה יותר מציונות או מיהדות, ושצריך לצאת אל העולם באומץ כדי ללמוד מה יש בעולם עוד, ולא עם צבא חמוש או מוסדות דת שתלטניים, כמו שעשוּ הספרדים והפורטוגלים שבשעתו השמידו או העבירו על דתם, עמים ושבטים בכל מקום שאליו האניות שלהם הגיעו. לא הגענו לעולם הזה כדי להיות יורשיהם של פרננדו ואיזבלה ולא של אותו המון ליסבונאי שטבח המון יהודי בכיכר רוסיו בין ה-19 עד ה-21 באפריל שנת 1506. גם שם היה ערב-רב של מלכים, אצילים, אנשי דת, לוחמים, והמון עם, שחשב שיש לשאת רק זהות לאומית ודתית אחת ויחידה, ולמחות, להעלות באש, כל תרבות אחרת, או אפשרות של ריבוי ומגוָּן; גם אז הסבירו לעצמם אותם קונקיסטדורים (Conquistadors), היכן שלא היו, שהם רק הודפים איום על התרבות, הדת, המדינה, בשם האמת האחת והיחידה.  לבסוף, נדמה לי, שחלק ניכר מהמאמצים החוזרים ונשנים למחוק חלקים מעזה, יותר משהם נועדים להועיל בהרתעה כנגד ההפצצות בעוטף עזה (ולאחרונה, מאז 2014, ו-2019, גם בחלקי ארץ אחרים), הם סוג של לא-מודע ישראלי-ציוני הגורם לנו פעם אחר פעם לנסות למחות את העובדה שהגענו מעזה – מעזה עצמה – לא פחות משהגענו מוורשה, ניו יורק, רומא או ברלין. ישראל לא מתקיפה את האסלאם הפונדמנטליסטי. היא פוגעת בעיקר באזרחים כמונו. אנחנו לא נלחמים בערבים ולא במוסלמים; אנחנו נלחמים  בעצמנוּ.ׁ(בני אדם כמונו, שמעוניינים, ממש כמו היהודים שהתקוממו כנגד שלטון המנדט הבריטי, בריבונות מדינית, לאומית ודתית). עוד מעט קט – וחלק מפרשני הטלוויזיה, ממש כמו אותם ספרדים בני המאה התשע-עשרה, אחרי מאות שנים של שנאה, ייטענו שלמוסלמים (הספרדים טענו כך לגבי יהודים) יש מתחת למעיל זנב. רק לפני קצת יותר ממאה שנה הושמו יהודי פאס בכלוב על-יד הלביאות להגנתם. האם מדינת ישראל נוסדה רק כדי לשמש כלוב-אדם נוסף, שמי שמגיחים ממנו — מגיחים לבושי מדים רק על מנת לשבור ולנתץ, ולשוב חזרה בשלום, ולספר לחבריהם לכלוב שניצחו בעימות? אולי הגיעה עת לשבירת-הכלובים וליצירת תנועה חדשה של קיום (יהודי וגם לא יהודי) בעולם.

*

*  

*       

בתמונות: יהודים מפאס בזמן ה"טריטֵל" מוצאים מחסה בכלוב גן החיות, צלם לא ידוע, אפריל 1912.  

 צוֹפים יהודיים, בגדאד, צלם לא ידוע, 1928. 

 

Read Full Post »

Complete Communion

*

בשבוע האחרון של דצמבר לפני 55 שנה, בתאריך 24.121965, הוקלט אחד מהאלבומים המיוחדים ביותר בתולדות הג'ז, מאת חצוצרן ה-Free Jazz דון צ'רי (1995-1936). כותר האלבום מרמז על היותו סוג של אלבום חג מולד, כל כמה שניתן לדמיין אלבום Free Jazz  המציין בשמו את האוכריסטיה [Communion; בעברית: הוֹחָדָה], הסקרמנט של אכילת לחם הקודש והיין המגלמים את בשרו ודמו של ישוע. ראוי לציין כי ה-Communion הוא ריטואל שמתקיים בשלהי כל מיסה קתולית (לעתים גם בכנסיות פרוטסטנטיות כריטואל סימלי), כאשר כזכור בערב חג המולד מתקיימת מיסה חגיגית. בניגוד לאבות כנסיה שציינו כי כל אדם האוכל ושותה בטקס מקבל עליו את המסתורין של החסד האלוהי, הדגיש תומס אקווינס (1274-1225), כי ללא אמונה בכך שהלחם והיין מתקדשים והופכים לבשרו ודמו של ישו (טרנסובסטנציה) אין האכילה והשתיה הריטואלית מועילה כלל; דונס סקוטוס (1308-1265)  ניסה להשיב עטרה ליושנה ולהכיר בכך, כי קיום הסקרמנט תלוי בהשתתפות ולא באמונה או רגש דתי ספציפי. בסופו של דבר נקבע להלכה בכתבים הכנסייתיים, כי האכילה הריטואלית תלויה בכוונה להכיר בחסד האלוהי המתגלם במסתורין של הטקס [זוהי הדעה בה החזיק למשל, הפילוסוף הגרמני, בן תקופת הנאורות, גוטפריד וילהלם לייבניץ (1716-1646)]. זוהי לדעתי גם כוונת כותר האלבום: השתתפות פנימית והכרה בחסד האלוהי המגולם במוסיקה וביצירה האמנותית המשותפת. בעצם, המנגנים ממירים (או מתמירים) את האכילה והשתיה הריטואלית בנגינה, ובהכרה המשותפת כי המוסיקה הנוצרת מגלמת את מְלֹא החסד האלוהי, הנח על הנגנים. עם כל זאת, המתקדשים על ידי היצירה המוסיקלית לא עושים זאת דווקא על דרך החסד הנוצרי אלא על ידי המטאפיסי או: מה שמעבר. לכך רומזת קריאת אחד מפרקי האלבום בשם Bishmalla (بسمالله בשם אללﱠה), כלומר הנגנים לא אחוזים בדת ספציפית, אלא רואים ברוחניוּת המוסיקלית, הנוצרת על ידי יצירה מוסיקלית משותפת, סולם עליה שיש בו נגיעה למטאפיסי.

ראוי לציין שהיה זה גם אלבום הבכורה של צ'רי כמלחין וכמנהיג הרכב. ככזה בעיניי הוא גם אחד מה-Debut Albums  המרשימים יותר בתולדות הג'ז, מה שגם שלאחר האזנות מרובות, עם שהוא מדבק בתזזיותו, הוא נותר לחלוטין אניגמטי. ניכר כי בחלקיו הגדולים זהו אלתור של צ'רי המשוחח עם הנגנים אשר איתו ומדביק אותם באלתור המשותף הגדול הזה.  צ'רי, בעת הקלטת האלבום, היה לאחר שנים שבהן שימש כחצוצרן ברביעייה פורצת הדרך של אורנט קולמן (2015-1930) – עימו ניגן בין 1962-1958 בעשרה או אחד-עשר אלבומים, ושל אלברט איילר. (1970-1936), הקלטה נוספת חשובה שלו, היתה לצד ג'ון קולטריין (1967-1936), באלבומם המשותף The Avant-Garde (האוונגרד) שהוקלט ב-1960, והורכב בעיקר מקטעים של קולמן, ת'לוניוס מונק וריי נובל (בסטנדרט Cherokee, שאולי רומז משהו לשורשיו האינדיאניים של צ'רי), אך ראה אור רק  בשנת 1965. בכל האלבומים הללו היה צ'רי סייד-מן שניגן כינור שני (נכון יותר: חצוצרת כיס או קורנט) לצד האמנים המובילים. העבודה המשותפת עם שלושה מהסקסופוניסטים הבולטים ביותר של הזמן, שכל אחד פרשׂ תווך יצירתי לגמרי-אחר, גרם לצ'רי להתייחס להנהגת הרכב Free Jazz   גם מתוך הפרספקטיבות השונות שקנה מן הנגינה לצד יוצרי הג'ז החדשני הבולטים של התקופה. בתחילה סברתי כי יש באלבום הזה הרבה קולמן ומעט קולטריין וגם משהו מקורי לגמרי של יוצרו, ואז התוודעתי ליצירתו המוקדמת של איילר, ונתתי אל לבי, שכל-כמה שצ'רי מלודי, הרמוני, מעודן ומורכב יותר מאיילר, יש איזו תפיסת עולם, במיוחד בחזרה על פראזות קצרות כהד או כמנטרה (סקסופון ואז חצוצרה או באלבום שלפנינו: חצוצרת כיס ואז סקסופון טנור), שהיא ירושת תֵמות המופיעות הרבה, באופן מוחצן הרבה יותר אצל איילר. צ'רי ניגן באלבום האולפן של איילר, Ghosts, ולפחות בשתי הקלטות פומביות נוספות עימו שתכפו לו: New York Eye and Ear Control ו-The Hilverstum Session , הראשון היה אמנם אלבום של קולקטיב, אבל רובו ככולו הולחן על ידי איילר ובהובלתו. כמו כן, אי אפשר שלא לחוש בקירבה שבין כותר אלבומו הנודע ביותר לשם של איילר, באותו זמן, Spritual Unity ובין Complete Communion שהקליט צ'רי שנתיים לאחר מכן.

דבר משותף נוסף, שמתגלה באלבום הזה, כירושת ההרכבים עם אורנט קולמן, אלברט איילר וג'ון קולטריין, הוא Free Jazz  בהרכב משולל כלי הרמוני (פסנתר או גיטרה) ובאופן שבו למעשה האילתור נע על גבי חטיבת הקצב (תוף וקונטרבאס), ופתוח יותר למרחב של צלילים ומהלכים מוסיקליים שאינם מתאפשרים בקלות בנוכחות פסנתר שמנגן. לא תמיד הפסנתר הוא כלי הרמוני או מלודי (יעידו אלבומיו של הפסנתרן-המשורר, ססיל טיילור), אבל יש לזכור כי הג'ז הקלאסי של דיוק אלינגטון, צ'רלי פרקר, דיזי גילספי, קולמן הוקינס, מונק, ואפילו אלבומי תלמידים ממשיכים כצ'רלס מינגוס ואריק דולפי, הושתתו על אלתור בנוכחות מרכזית של פסנתר או למצער נוכחות מורגשת שלו. המהפכנות שביטא אורנט קולמן ואשר התבססה באמצעות  איילר וצ'רי, היתה בשנת 1965, צעד בלתי-מובן מאליו וקורא תיגר, שזיכה את יוצריו בקיתונות של רותחין מצד מבקרי מוסיקה ממוסדים, חובבי סווינג או בופ קלאסי. מגמה זו של צ'רי הופכת מודגשת עוד יותר, כשמביאים בחשבון, כי צ'רי היה פסנתרן לגמרי לא-רע לכתחילה. לפיכך, אי אפשר שלא להבין את החלטתו שלא לכלול ב-Complete Communion  פסנתר – כהחלטה שהיה בה כוונת-מכוון ושלא כיוונה לאזניהם של חובבי הג'ז הוותיקים.

אספקט מרתק אחר של  האלבום הוא סיפוריהם של המשתתפים בו, שהפכו בפרספקטיבה של יתרת חייהם מאז הקלטתו ב-1965, למחרוזת-פנינים בוהקת למספר-סיפורים, והנה תקציר, משום שעל חלקם ניתן להאריך ספר שלם:

לאונרדו "גאטו" ברביירי (2016-1932), אמן סקסופון וקלרינט, נולד בארגנטינה. ניגן כבר בשלהי שנות החמישים עם ללו שיפרין (נעימת הנושא של "משימה בלתי-אפשרית") בשנות השישים ינק השפעתו מסקסופוניסטים ב-Free Jazz ובמיוחד ג'ון קולטרייו,אלברט איילר אורנט קולמן (שלושתם הוזכרו למעלה) ופארו (פרעה) סנדרס הצעיר. כשברביירי וצ'רי נפגשו ב-1965, ברביירי היה נחוש למצוא את מקומו ב-Free Jazz, אולם טרם הופיע עם השמות המובילים בתחום, ומבחינה זאת השילוב עם צ'רי, החצוצרן המוערך, שעבד עם שלושה מבכירי-הסקסופוניסטים "החופשיים", היווה הצעה שאי אפשר לסרב לה. עם כל זאת, לאחר כמה אלבומי Free Jazz (אלבום הבכורה שלו כמוביל הרכב ראה אור בשנת 1967) שהתקבלו באופן פושר למדיי, שב ברביירי לשורשיו הלטיניים-אמריקניים. הוא התפרסם כמלחין פסקול סרטו של ברנרדו ברטלוצ'י, הטנגו האחרון בפריז (1972), שבשנות השבעים המוקדמות היה שם-דבר (ג'ז ממסדי עם ניחוח פריזאי), ואילו לימים עקב סצנת האונס בו (אי תדרוכה של השחקנית מריה שניידר מראש באמצעים ובכוחנות שיופעלו עליה)– הפך לסרט נודע לשמצה. "גאטו" ברביירי לא היה על הסט.

הנרי גריימס (2020-1935), אמן קונטרבאס ומשורר.לפני הקלטת אלבומו של צ'רי הספיק להקליט אלבומים כבאסיסט יחד עם סוני רולינס, קולמן הוקינס, ג'רי מליגן, רוי היינס, מקק'וי טיינר, ססיל טיילור, ארצ'י שפּ וכמובן: אלברט איילר. אלבום הבכורה של גרימס, כמנהיג הרכב, The Call , הושתת על Free Jazz אינטרוורטי שנוגן בטריו של קלרינט-באס-תופים; בהמשך שנות השישים המשיך לעבוד עם איילר ועם צ'רי (בשני אלבומים נוספים) ואז בשנת 1968 עבר במפתיע לקליפורניה, מבלי שיידע את חבריו. כשנתיים אחר-כך איילר, משותפיו היצירתיים החשובים ביותר, טבע למוות על יד פסל החירות בניו יורק, במה שדווח כהתאבדות, אבל אפשר שהיה קשור לחובות שהיו לו ולאיומי גורמים עברייניים ולחששו שאם לא ישים קץ לחייו אנשים נוספים ייפגעו. גריימס לא הקליט דבר בשלושים השנים הבאות ואיש מנגני הג'ז, גם אלו שבחוף המערבי, לא ידע מה עלה בגורלו. הואיל והוא לא ניגן עם איילר בשני אלבומיו האחרונים ולא שהה בניו יורק באותו זמן, אי אפשר היה לקשור בין מותו של זה והיעלמותו של זה. הסברה הרווחת אודותיו היתה שהוא נפטר בנסיבות עלומות בזמן ובמקום בלתי נודעים, ובאופן שלא היה קשור באיילר.

בשנת 2002, במלאת כשלושים וארבע שנים היעלמו, הודות לעובד סוציאלי חרוץ חובב ג'ז מושבע, שהיתה לו גישה לרישומי רשויות הרווחה ברחבי ארה"ב, נמצא גריימס מחדש, בודד ומרושש. הוא אותר בדירה קטנטנה בלוס אנג'לס והועסק בכל מיני עבודות משונות בשכר דל. עשרות שנים לא ניגן על קונטרבאס ושוב לא היה כלי נגינה ברשותו. לא היה לו מושג כמה זמן. הוא עד כדי כך התנתק מעולם הג'ז, שלא היה לו כלל מושג כי איילר אינו בין-החיים מזה כשלושים שנים. את מקום הג'ז תפסה כתיבת שירה, שגם אותה לא פרסם מעולם בשום מקום. החדשות על "שובו לחיים", הביאו לידי כך שבאסיסט ה-Free Jazz   והמשורר הניו יורקי, וויליאם פארקר (נולד 1952) מיהר לתרום קונטרבאס בצבע ירוק זית לבאסיסט האגדי. והנה, כבר בשנת 2003 חזר גריימס להופיע, במופעים סביב אלבום המחווה הנהדר של הגיטריסט מארק ריבו (שבין היתר ניגן עם טום ווייטס, אלביס קוסטלו וג'ון זורן), Spiritual Unity, שהיה מחווה ועיבודים מחודשים ליצירתו של אלברט איילר (גם אלבום נהדר). בין השנים 2014-2005 הקליט גרימס שישה אלבומים כמנהיג הרכב, לראשונה מאז 1965. בשנת 2007 הופיע לראשונה אצל מו"ל גרמני ספר השירים שלו, Signs along the Road. בשנת 2015 התפרסמה ביוגרפיה על חייו [!]. הנרי גריימס נפטר השנה, באפריל 2020, מ-covid 19 בגיל 85. בשנותיו האחרונות הופיע פחות אבל הרבה לקרוא שירה באירועים. על מסכת-חייו ניתן לצטט את השורות החותמות את שיר של טום ווייטס:  And if you feel that you can tell a bigger tale, I swear to God you have to tell a lie.

האחרון, הוא שותפו היצירתי העיקרי של דון צ'רי מאז תחילת שנות השישים ועד שלהי שנות השמונים, מתופף הג'ז, אדוורד (אד) בלקוול (1992-1929), לטעמי אחד מארבעת המתופפים הגדולים ביותר בתולדות הג'ז (מקס רואץ', רוי היינס, אד בלקוול ואלווין ג'ונס). הם החלו לנגן יחד בקוורטט של אורנט קולמן בשנת 1960, ומשם המשיכו דרך שיתופי פעולה של שניהם יחדיו (לפחות שלושה אלבומי דואו), באלבומיו של צ'רי (לפחות חמישה אלבומים) ובארבעת אלבומי ההרכב Old and New Dreams, שהושתת על אנשי הקוורטט של קולמן (צ'רי, בלקוול וצ'רלי היידן) כאשר את אורנט קולמן החליף דיואי רדמן, ובאלבומים נוספים של אמנים שאירחו את שניהם. בסך הכל הקליטו השניים יחדיו בין עשרה לעשרים אלבומים –  בהם נגנו יחד, אחד משיתופי הפעולה הפוריים והממושכים ביותר בתולדות הג'ז. אחד הדברים המיוחדים בבלקוול – מעבר לחיבתו הניכרת ל-Free Jazz  ולמקצבים משונים, היתה חיבתו הגדולה לכלי הקשה אפריקאיים מקוריים; כל מיני תיבות ולוחות ואיזו תפיסת עולם של הרחבה מתמדת של עולם ה-Sound שמאפשרים כלי ההקשה והמקצב. מן הבחינה הזאת, אלבום עם אד בלקוול הוא מבחינתי סמן איכות; משהו מעניין הולך לקרות פה בתחום המקצבים והסאונד.

לגבי Complete Communion, הוא אלבום כזה, שאי אפשר להאזין לו יומיום, אבל אני כבר כשנתיים מוצא את עצמי שב ומאזין לו בשמחה פעם בשבועיים לערך, ודווקא לתפיסתי, השהות שבין האזנה להאזנה, גורמת לי להרגיש את היצירתיות הגדולה שמפעמת בו, כרוח החייה באופנים.

Don Cherry, Complete Communion, Blue Note Records, Audio Cd, New York 2000

*

*

רשימה  700 ב"פרא אדם חושב" 

*

בתמונה: דון צ'רי על החצוצרה, ככל הנראה בשנת 1960, לא נודע מי הצלם.

Read Full Post »

לְזַכּוּת החכמה

*

"ולפי שהבינה היא אור מעולה ובהיר קרוב לבירור ולזכות החכמה עד שכמעט אין הפרש ביניהן, לכן לא רצתה לשבת תחת כלי החכמה והלכה וישבה לה לאחורי החכמה." [יוסף שלמה דלמדיגו, 'שבר יוסף' בתוך: תעלמות חכמה, באזל 1629, דף ס"ד ע"ב, סימן י"ז].  

*

חביבה פדיה דיברה אמש בטקס קבלת פרס גרשם שלום לחקר הקבלה (תשע"ח, 2018) – בו זכתה, על החכמה למן המזרח הקדום ועד מקובלי המאה השבע עשרה. הרצאתה ניסתה לצייר מערכת-על מוצנעת בתולדות המיסטיקה היהודית לפיה הנביעה הראשונה היוצאת מעצמוּת-האלוהות היא נקבית, בחינת בת, והראתה כיצד ראשוני המקובלים בלנגדוק, ברצלונה, בורגוש וטולדו, מיהרו לצייר את ספירת חכמה באפיונים זכריים ולטשטש את ציוריה הקדומים הנקביים (ממקורם במזרח: במצרים ובבבל). עם זאת, בכל זאת, נותרו קצת רישומים שלה גם בכתבי מקובלים מאוחרים (למשל, אצל משה קורדוברו וישראל סרוק).

פדיה הורתה גם היאך ציורי החכמה כאם גדולה הוצנעו היטב בחיבור המייסד של הקבלה התאוסופית (קבלת הספירות), ספר הבהיר, שם הסתפקו המחבר/ים בתאוריה המודגשים כ'בת' ולא כ'אם'. מעבר לעניין המגדרי, העירה פדיה גם על מקובלים הגמוניים, שהצליחו למזג בכתביהם את מירב הקולות והזרמים השונים במיסטיקה היהודית בסינתזות רב-קוליות ולפיכך היוו אבן שואבת לכל, ובין מקובלים שוליים (או הנחשבים כאלו היום) שהשכילו להמשיך אסכולה מסוימת בלבד ועסקו בסינתזות בינאריות תוך דחיית מגמות או חוגים פעילים בזמנם, והטחת ביקורת נוקבת בבני זמנם, מה שהותיר אותם על-פי-רוב בשוליים.

ההיגד המשמעותי ביותר, שהמשיך להדהד בי עוד שעה ארוכה, היו דבריה על כך שיש לשחרר את חקר הקבלה מן הסד התאוסופי, הקבלה אינה אך ורק תאוסופיה (המערכות העשרוניות של הספירות). היא כוללת בתוכה גם מערכות הגות וחוויה אחרות, שיש להתייחס אליהן. היא הדגישה במיוחד את יצירותיהם של חוג העיון, ר' יוסף בן שלום אשכנזי, ר' דוד בן יהודה החסיד, ובעל 'ברית המנוחה', כספרות שנוצרה במקביל לספרות התאוסופית, הכוללת (בעיקר אצל המאוחרים) מאפיינים תאוסופיים, ובכל זאת, מחבריהם קשובים למסורות מיסטיות, החורגות מאלו של בני זמנם. למשל, המסורת על נביעת ל"ב נתיבות חכמה, שצויירה במקצת כתבים כל"ב שכלים מיוחדים,  מייצגת זרם של תיאוסופיה אקסטטית לשונית המיוסדת על אדני החכמה (אם המבוססת על 3 יסודות, ואם על אור וחושך או מוטיב שני הפנים). פדיה גם עמדה בדבריה על חשיבות הזיקה האמיצה בין מסורת-החכמה ובין החמלה על כלל-הנבראים והרחק מאלימות ומאכזריות (למשל בספר תומר דבורה לרמ"ק).

פדיה מרבה לכתוב על המעבר מן השוליים למרכז ועל קולות מודרים ומהוסים. גם כאן ניתן לחוש במגמה זאת. היא אינה קוראת לבטל את המרכזיות של התפיסה התאוסופית בקבלה (עד קבלת האר"י), אבל טוענת כי היא עמדה בלב-המחקר זמן רב מדיי, ועתה הגיע העת להתחקות אחר תפיסות נוספות שהוצנעו או התבטאו בכתבי קבלה שנותרו בשוליים, כי לא נכתבו בידי ההגמוניה.

קריאתה של פדיה היא קריאה משחררת שאינה קריאה מנשלת. היא קוראת להתבונן בתולדות הקבלה כתנועה רוחנית-מיסטית שהמוקד בה הוא תובנות וחוויות שונות של מקובלים מבלי לצמצם אותם דווקא דרך יחסם למערכת התאוסופית. היא אינה טוענת שהספרות הזהרית או קבלת רמב"ן או קבלת האר"י אינן עיקר, אבל גם טוענת שהגעה לתמונת-עולם מקפת יותר של ההגות הקבלית, תצריך את החוקרים לצאת ולשוטט מעבר לדוגמות ולהייררכיות הנוהגות, בין רעיונות וחיבורים.

התהרהרתי האם  פדיה מציעה בעצם סוג של מהלך המקביל למהלכם של ראשוני החסידות (בעש"ט עד ר' נחמן מברסלב) שיצאו וטענו כי הרוחניות היהודית אינה תאולוגיה ולא דוֹגמה אחידה, וכי ניתן להגיע למצב של דביקות באלוהות במגוון פנים ואופנים (גם לא על דרך המלך שהוצעה בבתי המדרש), בין אם על דרך התלמוד, הפרשנות והתפילה ובין אם על ידי יציאה מבית המדרש אל השדה או אל מרחב ההתבודדות או אל בית המרזח, כדי לחפשן. בעצם, אם גרשם שלום טען כי החסידות היא 'השלב האחרון' של הקבלה, אפשר שקריאתה של פדיה אמש אינה רק הליכה מעבר לגרשם שלום (שהדגיש את מקום התאוסופיה והמשיחיות), אלא גם קריאה לפיה, הקבלה כוללת בחובהּ הרבה מאוד קולות שלא נדונו די-צרכם, העשויים לשמש בבניין השלבים הבאים של הרוחניות היהודית, הרחוקה מלגווע.

*

*

*בתמונה: Suad Al-Attar (b.1942, Baghdad), My City, Oil on Canvas 2002 ©

Read Full Post »

לָשוֹן, חֵרוּת, תּעתוּעים

*

   **יכול הייתי להתחיל בהקדמה ארוכה על עידן לנדוֹ כבלוגר פוליטי מוביל כנגד פגיעה בזכויות אדם, דיכוי, כיבוש, כליאה, מעצרים, עינויים ופשעי מלחמה; יכולתי גם להזכיר את היותו פרופסור לבלשנות באוניברסיטת בן גוריון. הנה אמרתי ועשיתי. לא בכך הדברים אמורים, אלא בספר מסות חדש של כותב מוכשר, טיפה אפלה בקליפה: מסות על הלשון ותעתועיה במדע, באמנות, בספרות ובפוליטיקה (בעריכת ארז שויייצר, הוצאת אינדיבוק: תל אביב 2015),בו מצטייר לנדוֹ כמבקר חד ורדיקלי של הממסדים, המתוקצבים לעייפה (בעלי הון ופוליטיקאים),ההופכים בשל כך מחויבים פחות לחירויות אדם ואזרח, ויותר לאידיאולוגיות פוליטיות או לתיאולוגיה הפוליטית, המושתת עליהם, על ידי שרים, ראשי ועדות, בעלי הון, ראשי אגפים— הבוחנים בזכוכית מגדלת כל אמירה ואמירה. דומני כי ספרו של לנדוֹ חותר תחת תפיסוֹת "הנִראוּת" ו"הדוברוֹת" המערבית –הישראלית, המצדיקה לעולם את בני הקבוצות השולטות כיפוֹת, טובות, מועילוֹת ובעיקר כצוֹדקוֹת ומוסריוֹת (לעומת האחרות). לנדו מורה על שלל השקרים, הפגמים, העוולות, הטשטוש, ההסתרה, ההשתקה, ההנהון האוטומטי, והציות העיוור לבעל השררה, שהקבוצות הללו נוקטות השכם-וערב בדבריהן ובמופעיהן. לנדוֹ אמנם מזוהה גם מזהה עצמו עם חוגי-השמאל, אבל אינו חוסך שבטו מאותם חוגים ומדובריהם.  המסאי לנדוֹ, מעלה בפנינו קווים לדמותו של האינטלקטואל כאדם אמיץ, בעל ראיה מקורית, חסר מורא ומובן-לו-מאליו שיעורר תרעומת, שיעשה על מנת להישמע ולהיקרא על ידי בודדים או רבים. עם זאת, יקפיד על היבדלות מן הממסד, כדי להיוותר עצמאי בדעותיו, תוך עידוד הרבות/ים להשמיע אף הן/ם את קולן/ם האישי-מקורי, מבלי להיכנע לטרור תקשורתי של מסבירים, דוברים, מומחים, ומפרסמים, המוציאים אדם מדעתו. אותם הגורמים לו לנתק עצמו מכל המבעים של מחשבה אנושית ביקורתית פלורליסטית ופתוחה, ומביאים, בשל הגמוניה עודפת, להסתפק בכניעה מוחלטת  להזנת-תודעתו בדף מסרים (שלל מניפולציות) שכתב אדם אחר, בעל אינטרס, ואשר יש בכוחו להשתלט על זמן מסך מספק בטלוויזיה.

***אצל לנדוֹ אין תודעה קולקטיבית. אין ריבונו-של-עולם שמכוון הכל מלמעלה. אין תודעה של עם ואין חכמת-המון, או מסורת מקודשת כזו או אחרת. יש אינדיבידואלים לומדים וחושבים המתייצבים על מנת לגרום לשלומי-אמוני-החברה, בה הם עושים את ימיהם, אי-נחת רבתי; סרבנות, ביקורת ומרד הן אמנם תכונות נדרשות מאוד בזירות האמנות וביקורת התרבות (וגם המדע), שכן הן מהוות גורם המדרבן להתפתחות רעיונית מתמדת. אם יש אינטלקטואל-חצר— לנדו הוא אינטלקטואל שנשאר במודע בחוץ. אם נניח היה מוציא אלבום מוסיקלי, הוא לא היה מנסה להיכנס לפלייליסט של התחנות המסחריות. הוא אינטלקטואל אנליטי חד, שמעדיף לפרק לגורמים קונוונציות שגויות ואלימות, ולא להותיר אותן משחרות לטרף ופוגעניות— ודאי לא להפוך עצמו לכלי שרת בשירותן. האויב הגדול שבשער, כפי העולה ממסותיו של לנדוֹ, היא התפיסה המציינת אגפים רבים של הישראליות הנוכחית (באופן חוצה מגזרים) לפיה כל דבר שנאמר על ידי גברים סמכותניים מספיק פעמים, באופן חוזר ונשנה, יהפוך לבסוף לאמת המובילה את חיינו, ואין זה חשוב מה יחס הדברים הנאמרים למציאות החיצונית. בעצם לנדוֹ מרעים על אנשי-הקונוונציות והמנטרות; עוּרוּ ישֵׁנים מתרדמתכם! אבל השינה הגדולה הזאת, של שימוש בשׂפה כדי לנהל תודעות, ולא על מנת לאפשר להן לפרוץ את גבולותיהן לחופשי, היא שמשרתת ומגלמת את הקונוונציות לפיהן לעולם תקבל מערכת הביטחון כאן כל נכס העולה על רוחהּ (תרצח וגם תירש); לעולם ייתפס דובר צה"ל כמייצג את האמת גם אם ייתפס מאות פעמים בשקרים מביכים; אותם אנשים ימשיכו לנהל את חיי הרוח והתרבות במשך שנים על שנים, מבלי שתיבחן-מחדש תרומתם, ותמיד יימצאו צייתנים-אפורטיוניסטים שיזמרו בשבחיהם; אותם משוררים לאומיים וממסדיים יילמדו במערכות החינוך, וכתביהם יוצבו במיקומים בולטים בחנויות הספרים. כל אותם אנשים יוכלו גם לומר את אותם הדברים עשורים אחר עשורים, ואיש לא ייבחן את תכנם, מובנוּתם, התאמתם למציאות החיים. בעצם כשחושבים על כך, קריאתו של לנדו קצת דומה היא בכמה אספקטים לקריאה הסוקרטית: הידיעה היא המידה הטובה (ולא הדעות שהטיראנים והסופיסטים ביקשו להחדיר לחיי האתונאים), במובן לפיו כל חתירה למידה הטובה דורשת לפני הכל חיי הכרה תבוניים, ביקורתיים ופעילים. כמובן שלנדוֹ אינו ריאקציונר פילוסופי. עם זאת, המכשלה של חולשת הרצון האנושית, של ציות עיוור למוצא פיהם בעלי שררה (כי למי יש כח לריב עם בריון מגובה בסוללת עורכי דין), לא השתנתה הרבה באלפי השנים האחרונות. לפיכך אני נוטה לומר כי ספק כתיבתו של לנדוֹ עשויה  לעורר נרדמים או לפקוח סוּמים (הספר איננו מבוא לחשיבה ביקורתית, וטוב שכך) אבל היא עשויה לשמש כסוג של שעון מעורר למתעוררים-עֵרים, שמדי-פעם נאלצים לכלות זמן בדיבורים עם ידידים ועמיתים,המנסים לשכנע אותם, כי ירושלים היא אכן בירתנו המאוחדת לעדי עד או שצה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר ביותר או שמקברי צדיקים אכן נשפעות אנרגיות אלוהיות העשויות להעניק מרפא ומזור לבני אדם, ותוך כדי השיחה הם מרגישים שאולי כבר אזל להם הכח לכל הויכוח האינסופיים האלה עם אנשים שלעולם לא יבינו מה שיש להם לומר, וישיבו על כל מחשבה כנה בעוד מנטרה שהוכנה מראש.  מבחינה זאת, ספרו של לנדוֹ הוא בבחינת, מדרבּן-המדורבּנים, דרך שמעולם ציינה את דרכהּ של הפילוסופיה המערבית, ושל הנאורות האירופאית. שבחלקיה הטובים יותר, אף הרשתה למשתתפיה לחלוק אלו על אלו מכל וכל, מבלי לחוש כי הדבר מערער אילו יסודות מהותיים. עם זאת, מעבר לייצוגים דוגמטיים בשפה, מנטרות, אמונות טפילות ושאר מרעין בישין, השאיפה האנושית הליברלית שהידיעה לא תהיה כבולה לאף דוֹגמה לא פעם נתקלת בקשיים. למשל, כאשר מגיעים לסוגיות של אמת-שקר, טוב-רע, יושרה-עוול, אנו נוטים (גם אני גם כל אחד אחר) לצייר קווים ישרים מדיי וחדים לגמריי, שעה שהמציאות לפעמים היא הרבה יותר מורכבת ונפתלת. ספק אם היא מיוצגת יפה על ידי קו אחד ויחיד.

***לנדוֹ מאוד שונה ממני בכמה מהלכי-רוחו מחשבותיו. הוא מתנגד-נמרץ למטפיסיקה, הפשטה, רוחניות, קדוּשה, מיסטיקה, שיח שאינו בהיר די הצורך [לנדו למשל יוצא-חוצץ כנגד שיח אמנותי בלתי-נהיר ובלתי-קריא בעליל, במידה רבה של צדק; אלא שאני התהרהרתי בבדיחוּת מה היה כותב לוּ ניצב היה מול טקסט קבלי לוריאני או מול כרך  מכתב עת העוסק במחקרי קבלה]; כיוצא בזה, הוא מדגיש את היֵשׁ, את הממשׁי, את הכושר השׂפתי כמערכת הנתונה באדם לכתחילה, את החולין, ורואה בהן כר נרחב לעיוּן וחקר וגם מקור לא-אכזב לפיתוח תודעה מוסרית. בנוסף, ניכר כי לטעמוֹ רוב התורות שיש בהן חריגה מן היֵשׁ הקונקרטי, גם כוללות בתוכן איזה עיוות-מה בשיפוט-המציאוּת, ועל-כן: פתח לקלקול מוסרי אינהרנטי, הולך ומתעצם (למשל, דתות ההתגלוּת או למצער אסכולות מסוימות בהן דורשות מן היחיד להניח את הגיונוֹ ותודעתוֹ מפני הלכה או מפני מה שנתפס כדבר אלוהים) . מירב ההוגים והיוצרים שהשפיעו עליו באופן משמעותי, כגון: חנוך לוין, ישעיהו קורן, דוד אבידן, ישעיה ליבוביץ', נועם חומסקי, סוזן סונזאג, מוערכים גם עליי, אבל אינם ניצבים בשורה הראשונה של מקורות ההשראה שלי. לנדוֹ מזכיר גם את קאמי, וכאן אני מתחבר אליו יותר (אגב, קאמי כתב בצעירותו מחקר אקדמי על הגות נאופלטונית אצל פלוטינוס ואוגוסטינוס מהיפּוֹ, ולטעמי רחוק מאוד מגדיעת קרנהּ של המטפיסיקה), אבל כפי שכתבתי בעבר אני מעדיף את קאמי האלג'יראי (אדם הראשון, הקיץ) על פני קאמי הצרפתי-אירופאי (הזר, הנפילה), כלומר מעדיף אותו כשליבו הומה אהבת-אדם, ופחות כשהוא דן בהזרה ובניכּוּר. כלומר, יותר כהומניסט ופחות כאקזיסטנציאליסט.

***אם לסכם, אני ממליץ מאוד על קריאה בספרו של לנדוֹ. הוא מלא כישרון כתיבה, רעיונות חדים, מעוררי מחשבה, מעוררי פולמוס. זהו ספר שבאים אליו על מנת לחשוב, ושלא על מנת להנהן מוּכנית. ספרים הגורמים לקורא להטיל ספק, לא במארג דעותיו של הכותב בלבד, אלא בעולם דעותיו שלוֹ-עצמוֹ (עימן הגיע לקרוא את הספר), המה מעטים, ומספרם בחנויות זעוּם, הולך ומתמעט. אני קורא אתכם לקרוא, דווקא כי יש בו בספרו של לנדוֹ את היסוד המערער והספקני החסר כל-כך בהוויית חיינוּ (למצער, בספירה הציבורית, שדומה כהופכת לתעלול דוברים ויחצנ"ים מתמשך). אני ממליץ על הקריאה בספרו של לנדוֹ כי זה מעשה לא-קונוונציונלי ואמיץ במפגיע. כלומר: בכוונת מכוון.

 

עידן לנדוֹ, טיפה אפלה בקליפה: מסות על הלשון ותעתועיה במדע, באמנות, בספרות ובפוליטיקה, בעריכת ארז שויייצר, הוצאת אינדיבוק: תל אביב 2015, 333 עמודים.

*

*

בתמונה למעלה: Margret Bourke-White, The  Kentucky Flood, February 1937

 

Read Full Post »

חירויות (שֹפה, אהבה, תּרבּוּת)

*

*

בּשׂרו נא לאוהבים שבאהבה התאהבתי

כְּשַׁחַף בים האהבה, הצוֹלל בּוֹ זהו אני

אוסף מַיִם מִפְּנֵי הים, מגיש אותם לשמים

הצֹופה מרוּם ענן, הדר בּמרוֹמים זהוּ אני

[…] גִּלִיתִי  את פָּנַי לאל, צוּר אַהֲבָה פָּתַח עינַי

מי אני— את זאת גִּלַּה לי, גוּף הפּיּוּט זהו אני

[יונוס אמרה, אותי שגעה אהבתך: אנתולוגיה של שירים סופיים, תרגם מתורכית: דניס אוז'לוו, עזרו לידו: סלים אמאדו ואברהם מזרחי, ערכו: תנחום אבגר ועמינדב דיקמן, הוצאת כרצל: ירושלים 2009, עמ' 48]

*

לפני כמה שנים היה מי שהציע לי להעביר קורסים במחשבה מוסלמית במכללה בצפון. אחרי שדנו בכמה פרטים התחלתיים, אמר לי האיש שעליי לדעת שתהיה נוכחות של השב"כ בשיעוריי. אמרתי לו שאם לא היה מגלה לי את הפרט הזה ונותן לי ללמד, לא היתה לי בעיה לקבל את הצעתו. כעת איני יכול ללמד בידיעה שבכיתה יושב סוכן שב"כ, ועוקב אחר שאלות התלמידים.

לפני כמה שבועות שמעתי מפי חבר על ידידה שלו (פגשתיה מספר פעמים בעבר) הכותבת כעת דוקטורט וגם מלמדת באוניברסיטה בארה"ב. הבחורה, אינטלקטואלית ופמיניסטית וגם פלסטינאית-ישראלית, למדה בשעתו לתואר שני באוניברסיטת בר אילן. כאשר התחרתה על מלגת הצטיינות לדוקטורט. הודיעו לה אחר המון זמן, כי היא לא תקבל את המלגה (ציוניה היו מפליאים בכל קנה מידה). כאשר דיברה עם המנחה המיועד שלה דאז, הוא סיפר לה, בסודי-סודות, כי קיבל מכתב מאת רשויות האוניברסיטה, לפיו "אין לאוניברסיטה מדיניות של קידום מיעוטים" או משהו מעין-זה. ואכן, התבוננות על רוב-רובן של המחלקות המוכרות לי באוניברסיטה המדוברת מראה בבירור כי המדיניות הבלתי רשמית הזאת של אי-קידום מיעוטים, אמנם נחזית גם בעין בלתי ממוקדת. מדוע תלמידים/ות פלסטינאים/ות ממשיכים להגיע לשם? הם עדיין מעדיפים את בר-אילן משום שהאווירה שם מתאימה להם לציביון האסלאמי, אם בשל הצניעות אם בשל האוריינטציה יראת השמים.

פעם עצרוני בשער התחנה המרכזית בירושלים ואנשי ביטחון לקחוני לחיפוש גופני מקיף בצד ותשאול בצידו. מה עוללתי? בתיק שלי נמצא ספר עב-כרס בערבית (גופנים ערביים), ששאלתי מבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בגבעת-רם.  ידיד אחר שלי (ד"ר לשפה ערבית) הורד פעם מאוטובוס בדרך לירושלים לתחקור שב"כ בג'יפ חונה בצד הדרך, הואיל ואחד הנוסעים דווח כי באוטובוס נמצא נוסע חשוד, הנראה יהודי אך קורא ספר בערבית.

מדוע אני מספר את כל אלה. משום שלעתים נוקעת הנפש מכך שדומה כי המבקש להשתלם בתרבות ערבית בארץ, שלא לצורך שירות בצבא (מודיעין) או באחד משירותי הביטחון (שב"כ, מוסד), כלומר שלא על מנת לעבוד עבורם (וכתולדה מכך: ללמוד להתייחס בעוינות בחשדנות לכתחילה כלפי אוכלוסיה ערבית), נתפס כסוג של איום המצריך תחקור ותשאול וצריך לברר את מניעיו, כאילו שסקרנות אינטלקטואלית או רצון להכיר ולהתחבר לציבור גדול החי עימנו בארץ הזאת, הוא ספק עבירה או עוון.

אחת הפעילויות המשמחות שאני מכיר לעידוד השלום, הזיקה והידידות הערבית-יהודית, הן מפגשיו של המסדר הסופי-יהודי, דרך אברהם, המתחיל בשבוע הבא שנה חדשה של פעילויות. מדובר במפגשים שבועיים (מדי שבוע) בתל-אביב שיכללו מדיטציה, מוסיקה-כלית, מחול סופי-מוולווי, ועיון בטקסטים סופיים-יהודיים בני ימי הביניים שנכתבו בעברית. המפגשים העומדים בסימן שלום, ובהיות אללה/ה', אדון השלום, נחתמים תמיד בטקס ד'כר סופי-יהודי, שבו נאמרים פסוקים ממקורותיהם הרוחניים של היהדות והאסלאם זה לצד זה, וכל החברים יוצרים יחד מעגל תפילה של אהבה ושלום. נוסף על כך, כמה פעמים בשנה, נערכים מפגשים מיוחדים וגדולים של דרך אברהם בנצרת ובעכו, אצל המסדרים הסופיים בצפון: מסדר השלום הקאדרי, והמסדר השאד'ולי-ישרוטי, שם; כמו כן, בישוב המשותף הפלסטיני-יהודי, נוה שלום, הסמוך ללטרון.

האכסניה שתארח השנה את פעילותו השוטפת של דרך אברהם היא בית התרבות הקונסרבטיבי נווה-שכטר,  בנוה צדק בתל-אביב, בהנהלתו של הרב רוברטו ארביב, ממייסדי דרך אברהם ומקימיה. בין המשתתפים הקבועים בלימוד והעברת הפעילויות יהיו חבריי וידידיי, ד"ר אבי אלקיים, פרופ' עודד מיימון, השיח' ע'סאן מנאצרה, האמאם אהאב באלחה, אשתו-זוגתו אורה באלחה, והמוסיקאי יאיר דלאל. אני ממליץ בחום על השתתפות בדרך אברהם, לכל מי שדרך השלום והאהבה בין בני האדם טרם נטשתם. למי שאינו מגביל את פעילותו למען חיים משותפים, לשימת פתק בקלפי אחת לכמה שנים או לנוכחות בהפגנות, שכדרכן זועקות בעיקר מה לאו, מה אסור, איזה קו אדום אין לחצות, ולא עוסקות במה שניתן לעשות, ובקידום ממשי של חיים משותפים ושל תרבות משותפת. דרך אברהם עוסקת בפעילותהּ בקידום ופיתוח התרבות המשותפת הערבית-יהודית ובחידוש ימיה; המפגשים הללו מיועדים לכל מי שסקרנות ותקווה מפעמים בליבו ומותירים אחריהם תחושה אופטימית, שבכל זאת לא הכל אבוד.

 אני נוהג להגיע לאירועים המיוחדים של דרך אברהם ולא לשיעורים השבועיים; שכן חלקים נרחבים ממצע הטקסטים הסופיים והסופים-יהודיים, מלווה אותי כבר שנים ארוכות— לעתים באופן יומיומי. למשל, מעל הלפטופ שלי בפינת העבודה מונח מדף גדול של ספרות ערבית ויהודית-ערבית, מה שמעיד שברבות הימים הפך המפגש הזה עבורי, לחלק מן היומיום ממש. לעתים אני אף מכרכר כסופי מוולווי (זאת כמובן בתנאי שראשי אינו סובב עליי מחמת כוסית ברנדי עודפת). אני ממליץ על מפגשי דרך אברהם גם משום שהם נגישים וחמי-לב מאוד (אין בהם חומרה וגם לא כובד ראש ונוקדנות של אקדמיה), ונועדים, בראש ובראשונה, למי שמעוניינים/ות להכיר ולהרחיב את היכרותם עם המצע התרבותי והרוחני המשותף: היהודי והערבי.

השנה תתחדש דרך אברהם גם בקורס נוסף: ערבית מדוברת למתחילים בהנחייתו/הוראתו של אהאב באלחה. ההרשמה לקורס תיערך דרך מזכירות נווה שכטר, כאחד מן הקורסים שיתקיימו במרכז [לפרטים נוספים על הקורס למעוניינים/ות ניתן לפנות אליי במייל, או לפנות למזכירות בנווה שכטר, הבקיאים, יש להניח, בכל הפרטים]

*

 **

ביום ראשון הקרוב, 11.11.2012, בין השעות 21:30-19:30, בבית התרבות, נווה שכטר, רח' שלוש 42 נוה צדק, תל-אביב, יתקיים מפגש הפתיחה של דרך אברהם לשנה זו. בין המשתתפים: השיח' ע'סאן מנאצרה, פרופ' עודד מימון, המוסיקאי יאיר דלאל והרב רוברטו ארביב.  דמי השתתפות: 30 ₪. לבירורים נוספים והכוונה: אוריאל, 052-8976060. שנה טובה.

*

בתמונה למעלה: דרוויש סוּפי מחולל (מן המסדר המוולווי)

© 2012 שועי רז

 

Read Full Post »

גָּלְגָּל רפאים של חתוּלי- בר: שלשה רסיסי חיים

  

*

 

הארוחה הראשונה שלי [גיל 18.5]

לחייל האלמוני

   אני מתעורר בבית החולים מחוסר הכרה די ממושך. מחובר לאינפוזיה ולמוניטור המודד לחץ דם ודופק. מרגיש מרוקן לחלוטין, מרוסק, קר לי. לתדהמתי אני מגלה כי איני חש כלל את פלג גופי התחתון. אין איש בחדר. רק צפצוף מכשירים. כאב הולך ומתפשט בכל פלג הגוף העליון ככל שאני נחלץ מן השינה. אני מרים את השמיכה מעל הגוף בכדי לוודא שהרגליים, פין ואשכים עוד נמצאים במקומם. הם עוד שם. אני מתוסכל וכואב. כואב מאוד. מתחיל להיזכר שכאשר הובאתי לבסוף למרפאה בחירום הספקתי עוד לשמוע את הרופא אומר, כי לפי המדדים אני כבר מת ואין לו הסבר לכך שאני עדיין איתם. אם ניסו לעשות משהו אז או לא אני כבר לא זוכר. שהיתי בהכרה מעורפלת למדיי עוד כדקה לערך. הספקתי לגלגל במוחי רגעים אהובים מתוך חיי הקצרים. להודות על מה שהיה ועל חלקי בעולם. לסלוח למי שצריך, לדעת שאם יש מי שאני צריך לבקש את סליחתו כבר לא אגיע עדיי כך, לחוש השלמה אוהבת ומפויסת הולכת ויורדת כעין מסך אחרון, כי לא נותר למי להתגעגע כבר. השער לכל הנסתרות נפתח. אני אפילו חושב שחייכתי לעצמי.      

   אני מתעורר אחרי יממה וחצי בבית חולים, ממה שייקבע כהלם גופני, שידע להקיש על דלתו של גוף רזה מדיי [תערובת בין התייבשות, חוסר מזון וחוסר קיצוני בשינה (כ- 72 שעות עירוּת)] שלא ידע ולא הבין שאסור לו לפתוח לזה את הדלת. איני מסוגל לזוז. אני קורא לרופאים. איש אינו שומע. מרוב בעתה שמא נשתתק פלג גופי התחתון, אני מנתק עצמי מן האינפוזיה, ומשליך עצמי מן המיטה על הרצפה. אני מתחיל לזחול בקושי בכוח זרועותיי בלבד,מתעלם מן החבטה,. הלוך וזחול בכיוון המסדרון. הרצפה קרה. הכאבים עזים מאוד. כעבור כמה דקות, מותש לגמריי, באמצע הדרך אני מתחיל לחוש זרימה חשמלית מגיעה אל הגפיים התחתונות. אני מאושר, התחושה מתחילה לחזור. על יד הפניה למסדרון הסגל הרפואי כבר שם לב לקיומי המזדחל. אוספים אותי מן הרצפה בחזרה למיטה [בדיעבד מסתבר שזאת לא חכמה גדולה מדיי, הגעתי כבר למעט יותר מ-50 קילוגרמים, לאחר שהפחתתי, כתוצאה מפעילות מאומצת, במשך ימים מספר כשמונה קילוגרמים ממשקלי דאז. גבהי 1.80 מ']. אני שומע בהלה, מצוקה ומבוכה בקולותיהם. מזריקים לי משהו ליד ואני נרדם. עוד תעבורנה שתי יממות עד שיפסיקו להלעיט אותי במשככי כאבים. 

   אני מתעורר שוב. רופאים שוב. אחר כך מתחיל להתהלך בקושי. מבקש אישור לצאת מעט לשמש בחצר. אני לא זוכר האם הניחו לי לצאת לבדי או שמישהו השגיח עליי. אני מגיע בקושי לספסל ומתיישב. הכל כואב. בעיקר הנפש. אני שמח שאני חי, אבל ישנה גם סוג של אכזבה, כי בעצם כבר שהיתי במצב תודעתי שבו השלמתי עם הכל. איני יודע יותר מה אני חי ואיך ניתן לחזור מזה (מסתבר שמצבי היה קשה מאוד). אני מביט בשמש בתוכחה נוקבת ובייאוּש בלתי מבוּטל. משהו מזה לא חדל ממני עד היום.

   כשאני שב מדדה ומבולבל לחדרי, מזמין אותי חייל צנחנים פצוע מן החדר הסמוּך (מצבו טוב ממני בהרבה כך מסתבר) לאכול איתו ארוחת ערב שהכין לשנינוּ. אוכל טעים הרבה יותר מזה של בית החולים. איני מכיר אותו. אני נענה להזמנתו, ודאי. אנחנו יושבים באיזה חדר קטן. הוא מסיים לבשל תפוחי אדמה עם רסק עגבניות ופפריקה ופלפלים חריפים. שנינו זוללים. גם מדברים תוך כדי כך על החיים ועל הפציעוֹת. אני נזכר בכך שיש גם חוש-הומור, ויש גם קירבה אנושית. אני מגמגם נורא, הוא מאזין בקשב ובחיוך. החייל הזה, שאיני מצליח לזכור את שמו משתחרר כמה שעות אחר-כך מבית החולים. אני נשאר שם עוד מספר ימים ואחר כל עובר לבית חולים צבאי לעוד מספר ימי החלמה (ואחר כך המון-המון בדיקות רפואיות, שבסופן אני נשאר לשרת רק בשל כך שהוכשרתי בקורס קדם-צבאי ממושך, לתפקיד מסווג, ולמפקדי הקורס בו שהיתי, המתקשרים בכל יום, חשוב מאוד שאמשיך). השיחה והארוחה הזאת עם חייל הצנחנים האנונימי נוסכות בי אמוּן ותקווה. שנים אחר כך אני עוד זוכר את טעמם של תפוחי האדמה. מבחינות רבות, זאת הארוחה הראשונה שלי. עד היום כאשר אני נתקל בסיר תפוחי אדמה באותו נוסח, מירב הסיכויים שהסיר יישאר ריק בתום זמן קצר.

 

*

 לישון בבטן האדמה, להתעורר מוצף אוֹר [שלהי גיל 21]

לגל וביל

   מאז ששמעתי לראשונה על רג'ם אלהרי (رُجم الهِرّي, תל אבנים של חתול בר), המבנה המסתורי-כלכוליתי המעוגל, דמוי קורי העכביש, ששמש כמצפה כוכבים, מרכז רוחניות אסטרלי (לכבודה של תבונה קוסמית, החובקת שמים וארץ), קבר קדום של אדם נכבד, סמל מאנדלי של ה- Self השוכן בדרום מזרח רמת הגולן, ביקשתי לבקר בו. אחר שביקרתי בו באחד מסיבוביי הרגליים בקשתי לישון בו, כלומר לישון בתוך הטומולוס, תל-האבנים השוכן במרכזו, שהיווה כנראה את מרכזו של המקום, כנקודה העומדת בטבורו של המעגל המקיף אותו מכל עבריה.

   הצלחתי לשכנע את שני חבריי היקרים, כאחים לי, גל וביל, וכבר מצאנו עצמינו לעת חשיכה, פורקים ציוד מאחורי מושב יהונתן (ביררנו קודם לכן שלא תהיה פעילות אימוּן צהלי"ת במקום באותו לילה, כי מדובר בשטח אש פעיל מאוד).  מתנהלים בחשיכה גמורה בלווית מצפן, אמצעי ראיית לילה ונשק קל, עבר הרג'ם. המראה המוכר- המפעים של מערכות השמיים בלילה קייצי ברמת הגולן. רחוק מאור החשמלים של הערים. פתאום. בהתאם לשמיעה המפותחת שלי, ותודות לתיק הכבד מאוד שנשאתי, הצלחתי להפיל אינסטינקטיבית את שני חבריי לשוחה, שעה שחזיר בא אימתני במיוחד בקע את הריק שהותרנו אחרינוּ. אנו ממשיכים. עד שלאור הכוכבים אנו מבחינים בטבעות האבנים (מזל שביל מתמחה בניווט, אחרת ודאי היינו מוצאים את עצמינו בסוריה). לבסוף, אנו מטפסים על התל. אנחנו נכנסים למערה הפנימית שבטומולוס. הורגים כמה עכבישים (היום לא הייתי עושה את זה). מוודאים שאין עקרבים ושוכבים לישון. די מהר, עולים שניהם בחזרה אל פני האדמה ומעדיפים לישון בחוץ על פני התל. אני מוכרח לישון שם. איני יודע מפני-מה.

  התאריך הוא ליל ה-22 ביוני. יום אחר היום הארוך ביותר של השנה. יום בו נאמר כי לעת זריחה יוצאת קרן שמש ראשונה ומאירה היישר אל תוך הטומולוס. הגענו ביום איחור. בכוונה. כבר איני זוכר אם הואיל ולילה קודם נערך שם באזור אימון אש צהל"י או שמא מפני שרצינו להתחמק מקבוצות נוספות שיבואו אולי לחזות באור המאיר.

   אני ישן עמוקות-עמוקות, מגלה עמוקות, פורט עומקים אחר עומקים. כמי שהזדמן לו לישון בטבע כמה וכמה פעמים, במהלך הצבא, ועוד לפניו בנעורים המאוחרים. איני חש בפחד אלא דווקא בשלווה גדולה. מבחינות מסויימות, כאילו אני נמצא במקום שלי. מעט אחר הזריחה אני מתעורר. ביל וגל מדברים מעליי על פני התל. הם בקושי הצליחו לישון בלילה. אני יוצא החוצה. אור כתום הולך ושורר. אלומת אור מסתורית נופלת משמים, עומדת בסמוך לפתחו של הטומולוס. אני הולך ועומד בה. אור השמש מאיר אותי. אור על גבי אור, מלא אהבה. אני חש כאילו מעיניי נופלות כמה דמעות אור.    

 

 *

 

 אבּהוּת [שלהי גיל 25]

 

 לשרה

   בשעה 12:45 באחד מימי חודש יולי, לפני עשר שנים, הפכתי אב והורה בראשונה. מחדר הלידה בו נכחתי זכורה סיטואציה פתאומית. חלקה העליון של מיטת הלידה עליה שכבה אישתי האהובה הוטתה פתע לאחור במהלך מתקדם של תהליך הלידה. באינסטינקט, סוג של זינוק חתולי, השלכתי את עצמי על הרצפה ותפסתי (ידיי נשואות מעלה) את המיטה ואת המזרן עליה שכבה אשתי בטרם פגעו בקרקע. ואז התרוממתי, מרים למעשה את המזרון ואת אשתי. המשכתי לתמוך במיטה עד שהגיע חבר צוות והחזיר את חלק המיטה למקומו. 

   הלידה חלפה בשלום. חדר הלידה דמה לבית מטבחיים (תמיד אני חושב שיש בחדרי לידה דימוי להיסטוריה האנושית כולהּ). הילדה טופלה ונמסרה לידיי, ואחר כך לאמהּ. התיישבתי על ספה בחדר הלידה ולרגע חשתי כאילו אין יותר רוע בעולם. כאילו משהוּ טורד מנוּחה ומעיק שעמד בי תמיד מסתלק והולך: There's no pain, There's no more sorrow, They all gone, Gone in the years, Shane. אני ואשתי התבוננו זו בזה באהבה מחייכים אל התינוקת: 'את רואה' אמרתי 'זה העולם הבא… זה העולם הבא שלנו'.   

 

 

Liam Clancy: The Broad Majestic Shannon (Originaly wrriten and sung by The Pogues)

 

 

 

     

לכבוד יום הולדתהּ של טלי כוכבי אשר חל אתמול אני מביא כאן את המפגש הבא.משהו מן המפגש הזה טלי,דומה ברוחו למפגש הוירטואלי בינינו.הוא לכל הפחות משמח באותה מידה: 

 

 

 

  בתמונות: רג'ם אלהירי מבט מלמעלה (צולם על ידי "אלבטרוס"; מוזיאון עתיקות רמת הגולן בקצרין) © 2009 כל הזכויות שמורות לשועי רז

 

Read Full Post »