Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘רומא’

*

מי כתבה קערת השבעה? (הוצאת אידרא; תל אביב 2019) הוא ספר מהפכני שחיברה ד"ר דורית קידר, המברר את חלקן של נשים יהודיות, בנות התקופה הססאנית (אימפריה פרסית/איראנית שבשיא גודלה השתרעה על רוב-רובו של המזרח התיכון, 650-224 לספ'), בכתיבת קערות השבעה מאגיות בלשון הארמית באותיות מרובעות (יש גם קערות שנכתבו במנדעית ועוד). כך, סוקרת קידר בספרה, את סוגי הפעילות המאגית בשלהי העת העתיקה, וכן דנה בשורה של נשים כותבות — מדעניות, רופאות, מנהלות בתי כנסת ומאגיקוניות, את נוכחותן היא מציבה כנגד מה שהיא מכנה — מסורת של מחקר מוטה, המתעלם מחלקן של הנשים בפעילות התרבותית והציבילטורית במאות השנים הראשונות אחר הספירה. מספרהּ עולה מגמה ברורה. החברה הרבנית הפטריארכלית הרחיקה מעליה את הנשים המאגיקוניות ("כשפניות") משום שהן ביטאו איום מוחשי על דרכם ועל פרנסתם של הגברים (לא מעט מתלמידי הישיבות הבבליות התפרנסו מכתיבה, לרבות כתיבת קערות השבעה). מגמה זו של הרחקת המקום התרבותי והיצירתי שתפסו נשים במאות השנים אחר הספירה, הפכה למגמה מצויה גם במחקר הספרות הרבנית במדעי היהדות, אולי משום שרובו-ככולו נמצא מוחזק גם בימינו, בידיהם של גברים אורתודוכסיים, הרואים בחיי המחקר שלהם המשך של הדרך הרבנית רק בדרכים אחרות, ולא מעוניינים להודות בכך, שהחיים היהודיים במאות השנים אחר הספירה היו מורכבים ומגוונים יותר מכפי העולה מספרות חז"ל (תנאים, אמוראים, סבוראים).

חלקו הראשון של הספר מוקדש לסקירה ממצה ומבוא חשוב לפרקטיקות מאגיות במאות הראשונות לאחר הספירה, המתעכב על מציאותן של מגיקוניות (מכשפות) מסופוטמיות והפונקציה החברתית אותו מילאו; חלקו השני עוסק בתקופה הססאנית ובמקומן של נשים יהודיות בחברה ובתרבות זו; הפרק השלישי עוסק בקערות ההשבעה, תופעה יוצאת דופן מכל היבט, אודותיה כותבת קידר כך:

*

המסורת של כתיבת קערות ההשבעה הייתה קצרת מועד בראי ההיסטוריה. מסמכים המתעדים את תחילת השימוש בקערות ההשבעה אינם קיימים, כך שהמסתורין האופף את הופעת הקערה הוא רב וכך גם לגבי העלמותן של קערות ההשבעה מהתרבות היהודית … ניתן לנסות ולהבין את העלמות קערות ההשבעה על רקע של חילופי תרבויות. עם הופעת האסלאם במאה השביעית לספירה, הופיע גם מקור רפואה חדש ואפקטיבי –  'הספר הסורי של הרפואות' (The Syriac Book of Medicines) והאוכלוסיה החלה להשתמש בשיטה של הרפואה היוונית שכללה דיאגנוזה ופרוגנוזה, טיפולים ומרשמים בעלי פן יותר רפואי ופחות מאגי … ניתן להניח שהמסורת של קערות ההשבעה החלה במאה השלישית לספירה, כאשר המקדשים המסופוטמיים עדיין עמדו על תילם. הערכת זמן זו, מבהירה את העובדה שקערות ההשבעה צבועות גוונים מסופוטמיים עזים … ניתן למצוא בנוסחאות ההשבעה אלים מסופוטמיים כמו:  אל השמש (Ŝamaš), אל הירח (Sin) וכן את מרדוק (Marduk), בל (Bel) או נירגל (Nergal). האלה אישתר, שהסטטוס שלה הופחת לשדה עם כניסתה ליהדות, קיבלה פן גנרי והיא מופיעה לעתים כחלק משרשרת של שדים ורוחות. קיימות נוסחאות השבעה בהן ניתן לזהות קטעים מריטואלים שנערכו על ידי מגרש השדים המסופוטמי, האשיפוּ. דוגמא קצרה לקערת השבעה בה קיימים אזכורים לשני ריטואלים מסופוטמיים שונים נכתבה על ידי הסופרת, גושנזדוכת בת אחת … עוד ניתן למצוא בקורפוס של קערות ההשבעה הארמיות נוסחאות נוצריות שהשתמשו בסמכותם של רבנים ולחילופין, נוסחאות יהודיות שהשתמשו בעוצמתו של ישו.  

[דורית קידר, מי כתבה קערת השבעה?, הוצאת אידרא: תל אביב 2019, עמוד 78]

עלייתה של האימפריה הססאנית התאפשרה לא רק כתוצאה מכיבוש הממלכה הפרתית קודמתהּ, אלא גם מדעיכה מסוימת בכוחה של האימפריה הרומאית במאות השלישית והרביעית, בהם נקלעה האימפריה לסחרחורת של שחיתות ואי-יציבות מתמדת ממנה לא התאוששה. קונסטנטינוס, ראשון הקיסרים הנוצריים, אמנם העביר את בירת האימפריה לקונסטנטינופול (איסטנבול של ימינו) מתוך מגמה לשמור על מזרח האימפריה מפני הההפשטות הססאנית. עם זאת, לאחר חלוקת האימפריה בשנת 395 לספ' על ידי תאודיסיוס בין האמפריה המערבית ובין האמפריה המזרחית (לימים הביזנטית) הוחלש כוחה של התרבות הרומאית באגן המזרחי של הים התיכון; אף שמאגיקוניות ומאגיקוניות לא חדלו מאזור זה של העולם מעולם. בכל זאת, יש להניח, כי שיטות ריפוי שהיו מבוססות על כתבי היפוקרטס וקלאודיוס גלנוס (מסורת רפואית יוונית ולטינית), הלכו ודעכו יחד עם התחזקות הססאנים (שהיו זורואסטרים) והנוצרים (הביזנטים) באזור. כאשר אימפריה דועכת, גם השגיה התרבותיים דועכים עימה, ואנשים נמשכים על-פי-רוב אודות הרוחות החדשות שהתרבות החדשה מביאה איתה (אלא אם כן יש מי שמחזר אחריהם וטורח להציל את הידע התרבותי הקודם מתהום הנשיה). כמובן, הדברים שהבאתי כאן ודאי שאינם מפיגים את המסתורין הספציפי סביב הופעתן של קערות ההשבעה (במאות השלישית והרביעית), אך בהחלט  מעניקים להופעתן פשר היסטורי-פוליטי, ובפרט לריבוי המקורות המסופוטמיים, הנוצריים והיהודיים המשמשים בהן, כאמצעי ריפוי או הורדת שפע ממרום. במקורות הללו ניתן לראות את האקלים הרוחני באימפריה הססאנית שנטה לסינקריטיזם (עבודת אלוהויות בשיתוף זו עם זו), מתוך ריבוי עמים ותרבויות, ומתוך מגמה שאפשרה ריבוי אלים וריבוי מלאכים ושדים, מתוך תפיסה שכל המציאות רווייה יישויות שאינן גלויות לעין (כל אלו היו קיימים, כפי שכבר הראו ממצאים ארכיאולוגיים, גם בתקופת פרובינקיה יודאייה, במאה הראשונה והשניה בארץ ישראל). בדומה לעניין זה, הורה כבר יוחנן לוי בספרו עולמות נפגשים משנת 1949, על השימוש בדמויות אלים יווניים ומושגים יווניים בספרות ההיכלות והמרכבה, המוכרת כיום כחלק מהמיסטיקה היהודית הקדומה, וכך גם תוארה מרכבתו של אל השמש בחיבור המאגי הרבני, ספר הרזים.  

חלקים נוספים בספרהּ של קידר מוקדשים לדמותה של לילית השבה ועולה בקערות המהוות כעין גט-פיטורין כנגדהּ (המוציאות אותה ואת בני חסותה מעולמם של מי שהקערה נוכחת בעולמם) וכמו-כן לשאלת מיהותן של יוצרי קערות ההשבעה, וכאן מוכיחה המחברת את שורת הימצאן של סופרות-כותבות, ומביאה את לשון קערות ההשבעה שכתבו (ואיירו) במקורן הארמי ולצידו –  תרגום לעברית בלוויית הערות.

בנספח לחיבור דנה קידר בשורה של מדעניות, מנהלות בתי ספר, סופרות, משכילות וכותבות, באימפריה הרומאית הביזנטית –  שכנתה ממערב של האימפריה הססאנית. גם כאן מצאתי חומרים שהיוו עבורי חידוש גדול. במיוחד עולה מהספר כולו תפיסה של מאבק רבני פטריארכלי חסר פשרות כנגד נשים והפצת עולמן הרוחני בימים ההם בזמן הזה. אמנם, גם בדור הנוכחי, רבנים גברים מעניקים תמיכה אך ורק לנשים המחויבות לסמכות הרבנית ללא עוררין ומקדמות ברבים את אחיזתהּ. מנגד, עומדת קידר על נשים, בנות שלהי העולם העתיק, שראו בפעילותן דבר המשוחרר בכבלי הסמכותנות הגברית והדתית, וכי כבר לפני 1,500 שנים ויותר, היו נשים יהודיות, שחיו תוך תפיסת עולם רוחנית-משולבת משל עצמן, ללא כניעה לכתחילה למסורת הרבנית, וללא כוונה להודיע ברבים את סמכותהּ.

ואם כבר הוזכרה לעיל, הסופרת והיוצרת, גושנזדוכת בת אחת. הנה בתרגומן העברי המשותף של קידר ושל פרופ' טל אילן, לשון אחת הקערות שחיברהּ:

*

אני יושבת בשער אני גושנזדוכת בת אחת

אני דומה לבבלית אני יושבת על הסף אני גושנזדוכ(ת) בת

אחת אני דומה לבורספאית אני היא הארץ הפתוחה שאיש לא מכופף  

אני השמים הרמים, שאיש לא מגיע אני (עשב) הרזיפא המר שאיש לא אוכל

אני הנהר המר שאיש לא שותה ממנו ביתי בטוח אסקופתי מורמת באו אלי

כשפים מרושעים פגעים (הנקראים) פקי ולחשים אני גושנזדוכת בת אחת אליהם יצאתי דיברתי ואמרתי אליהם

לכשפים המרושעים (הנקראים) פקי (ל)פגעים (הנקראים) פקי בואו אִכלוּ ממזוני וגם שתו מהמשקה שלי וגם משחו עצמכם משמנ(י)

אמרו הכשפים המרושעים הפגעים פגעי פקי, והלחשים: כיצד נאכל ממה שאכלת ונשתה ממה ששתית, ונמשח עצמנו ממה שמשחת עצמך הרי הארץ

הפתוחה את שאיש אינו מכופף אותך השמים הרמים את שאיש אינו מגיע אליך (עשב) הרזיפא המר את שאיש אינו אוכל ממך הנהר

המר את שאיש אינו שותה ממך ביתך בטוח אסקופתך מורמת אם לא חזרו אל מעסיקכם שולחכם אל טוחן קִמחכם

לכו וגעו בסל הלחם ממנו הוא אוכל והוא יחלה ובחבית המים ממנה הוא שותה והוא יחלה במשחה שהוא נמשח בה והוא יחלה

בשם תיקוס ה' צבאות אמן אמן סלה

[שם, עמ' 138-136]  

 

המקור כמובן הובא בפיסוק מלא לקוראי העברית העכשווית, אולם בחרתי להשמיטו, שכן בקערות החלוקה המפסיקה היחידה היא המעגל (השורה), כאשר השורות הולכות ומתרחבות.

לשון הקערה מציב לעינינו דיוקן של אישה גלמודה ואימתנית. היא לכתחילה מחריגה עצמה מיהודיות אחרות (הדומה לבבלית). בנוסף, מעירה קידר כי השורות השניה ועד החמישית רוויות ברמזים לשאול ולעולם המתים המסופוטמי. להערכתי, מעמדה הלימינלי של גושנזדכת בין החיים והמתים, הוא שמעניק לה, בעיניי עצמה, את הכושר לשלוט ולצוות על הרוחות והשדים, כאשר "הארץ הפתוחה שאיש לא מכופף" היא לטעמי התהום. הואיל והכותבת נושאת בחובהּ את הידע התהומִי, היא גם בעלת יכולת לצוות על יצורים שמוצאם אינם על פני הארץ עצמה. התפקיד שהיא מייעדת לעצמה (כך לקריאתי) הוא ברור: בעומדה בין החיים ובין המתים –  היא כביכול מסוגלת לצוות על הכשפים המרושעים, הפגעים והלחשים –  כלומר אותם מזיקים היוצאים מאת תיקוס, מלך השדים והליליות ואדון התהום, להרע למין האנושי להסב פניהם, לשוב לתהום ולפעול כנגד שולחם האימתני.

לפיכך, לדעתי, שורת החתימה של ההשבעה –  בשם תיקוס ה' צבאות (במקור ארבע אותיות השם המפורש)  והמטבע היהודית המוכרת אמן אמן סלה, אינה מצביעה על סינקרטיזם דווקא, אלא על תפיסה יהודית שורשית לפיה גם הכוחות הדמוניים הם ברואי ה'. המאגיקונית כאן מזכירה לשדים את שם אדונם, אבל גם את שמו של אדון-אדונם (האל העליון), שבשירותו היא פועלת או למצער מדמה כי היא שליחתו עלי-אדמות במלאכת גירוש השדים וחסימת פגעיהם.

בתורה מתואר אהרן הכהן הגדול, אחי משה, כעוצר מגפה שהוטלה והתפשטה במהירות עצומה בבני ישראל להמיתם. הנביא משה שם ליבו לקצף (פגעים) היוצאים מלפני ה', המתבטא בכוחה הממית של המגפה, ושולח את אחיו לעצור אותה:

*

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת הַמַּחְתָּה וְתֶן עָלֶיהָ אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ וְשִׂים קְטֹרֶת וְהוֹלֵךְ מְהֵרָה אֶל הָעֵדָה וְכַפֵּר עֲלֵיהֶם כִּי יָצָא הַקֶּצֶף מִלִּפְנֵי ה' הֵחֵל הַנָּגֶף :וַיִּקַּח אַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה וַיָּרָץ אֶל תּוֹך הַקָּהָל וְהִנֵּה הֵחֵל הַנֶּגֶף בָּעָם וַיִּתֵּן אֶת הַקְּטֹרֶת וַיְכַפֵּר עַל הָעָם :  וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה : וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה עָשָׂר אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת מִלְּבַד הַמֵּתִים עַל דְּבַר קֹרַח.

[במדבר י"ז 14-11]      

           

אם כלי המעשה המאגי של אהרן היא קטורת באמצעות העמידה בין החיים ובין המתים; כלי המעשה המאגי של גושנזדוכת בת אחת (אפשר שאינה נוקבת בשם אמהּ כדי שלא ייפגעו בה השדים) היא הקערה ואף היא עומדת כאהרן לפניה בין החיים ובין המתים על סף התהום. אין כאן תודעה-עצמית של מכשפה או של "אישה כשפנית" כלשונם של הרבנים, אלא אישה הרואה בעצמה כשליחת האלוהות להרחיק מן המין האנושי את הפגעים העולים מתהום, הואיל והעולם נברא כך שכלולים בו כוחות דמוניים, וכאשר הם משתחררים יש לסוכרם. יתירה מזאת, תודעתה של המאגיקונית אינה של אשה שגורשה מכלל ישראל, אלא אדרבה –  ככהנת גדולה המושיעה את סובביה, דבר יום ביומו, בזכות יכולתה לשגר את יצורי התהום חזרה לשאול, ולסובב אותם לפעול כנגד תיקוס, אדונם. בבחינה זאת, יש חשיבות להציב את גושנזדוכת בתווך סיפורו של ר' יוסף דה לה רֵינַה וניסיונו לכפות ולכבול את סמאל ומשרתו אמון מנוא (במאה החמש עשרה או בראשית המאה השש עשרה). לא ידוע מה עלה בגורלה של גושנזדוכת, אבל על סמך המתואר כאן, ושלא כמו בסיפורו של דה לה רינה, אין כל עדות למפלתהּ; אפשר משום שלא חלו בקערתהּ ידי הרבנים.

 

לדף הספר באתר ההוצאה

*

*

בתמונה למעלה: כריכה הספר הקדמית;  עיצוב הקערה שבצילום (המבוססת על קערת השבעה אותנטית קדומה): יפעה אדיר; עיצוב העטיפה: סלעית קרץ

Read Full Post »

heinrich.1340

*

ספרו של יוסף יצחק ליפשיץ נוקט מתווה פשוט ונועז. הוא בוחר לבחון את כתביהם של חסידי אשכנז, מתוך ההנחה כי לאותם יהודים אשכנזים קדמונים היו חיי מחשבה ורוח משל עצמם; וכי קיימו חיי-תודעה פתוחה לקלוט, לחשוב וליצור, ובמרכז חיי מחשבתם הפורים עמדו מעמד האדם (ונפשו) לנוכח האל הנסתר ונוכחותו בעולם (שכינה, כבוד, מלאכים ואווירים).

*

ד"ר יוסף יצחק ליפשיץ בחר בספרו, אחד בכל דמיונות: הגותם הדיאלקטית של חסידי אשכנז (הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2015, 236 עמודים), לבחון את הגותם התאולוגית-קיומית של בני קלונימוס, היהודים-גרמנים, בני המאות השתים-עשרה והשלש-עשרה, אשר זכו בתולדות הספרות הרבנית וכתולדה מכך בספרות המחקר לשם: חסידי אשכנז. צעד זה של ליפשיץ אינו מובן מאליו. אין ספק, כי ספרו היה עשוי להתקבל ביתר קלות, לו ביכר לעסוק בספרות זאת מתוך מגמות רווחות  במחקר: התמקדות בבני המשפחה הזאת ובתלמידיהם כחוג מיסטי (פרוטו-קבלי) ומאגי (כדרכם של גרשם שלום, יוסף דן, משה אידל, אליוט וולפסון, דניאל אברמס); לחליפין להתרכז בכתביהם כנושאי תעודה הלכתית, וכאחד ממבשריה של ספרות ההנהגות בקהל הרבני (א"א אורבך, שמחה עמנואל, חיים סולובייצ'יק, אפרים קנרפוגל); כמו גם, יכול היה לבחור לדון בהיבטים היסטוריים-קהילתיים-חברתיים (יצחק בער, ישראל איוון מרקוס, שמחה גולדין) או בהיבטים ספרותיים גריידא (תמר אלכסנדר, עלי יסיף). המתווה שבחר ליפשיץ הוא פשוט ונועז. הוא בוחר לבחון את כתביהם של חסידי אשכנז, מתוך ההנחה כי לאותם יהודים אשכנזים קדמונים היו חיי מחשבה ורוח משל עצמם; וכי קיימו חיי-תודעה פתוחה לקלוט, לחשוב וליצור, ובמרכז חיי מחשבתם הפורים עמדו מעמד האדם (ונפשו) לנוכח האל הנסתר ונוכחותו בעולם (שכינה, כבוד, מלאכים ואווירים).

הנתיב הנהיר הזה כלל אינו מובן מאליו אם מביאים בחשבון איזו ברית בלתי-כתובה הנקוטה מזה כמאה שנים ויותר, בין חוקרים אוניברסיטאיים (או משכילים, לפני כן) ובין המנהיגות הדתית אורתודוכסית (רבנים). הראשונים, רואים במודרניות-החילונית תופעה ששחררה את יהודי אירופה מכבלי המסורת הדתית, וכמוה  כיציאה מבור אפל לאור גדול. רק אז לדידם, הופיע בעולם לראשונה (לכאורה) טיפוס יהודי אשכנזי פתוח, אינטלקטואל רחב-דעת. האחרונים, רואים דמויות רבניות מן העבר, כמו היו בבואות של רבנים גדולים בהווה, כלומר: משמרים עקשים ודביקים של דת-אבות, הלכותיה ומנהגותיה. אנשים שיותר מאשר משתדלים להעניק מובן לחייהם היומיומיים, עוסקים בנוקשות ובדביקות בקיום פרקטי דייקני של מצוות, בתלמוד תורה ובהוצאת פסקי הלכה מחייבים, המתבססים על פרשנות של פסקי הלכה קדומים. כללו של דבר, מבחינת החוקרים לא היו יהודים אשכנזים-אירופאים יצירתיים (מבחינה הגותית) לפני המאות השמונה עשרה והתשע עשרה; מבחינת הרבנים— חל קלקול בעולם הדתי הטהור מאז התעורר המרי החילוני ויש לעמוד כל העת על משמר ההלכה והקהילה (או הציבור). אלו ואלו כלל לא מעלים על סף דעתם כי תתכן הגות יהודית אשכנזית קיומית מעמיקה, בת כשמונה מאות שנה.

כי בעצם  חסידי-אשכנז נצבו מול אותן מצוקות קיום שבני אדם מתמודדים איתן מאז ומעולם, וכאנשים מקיימי מצוות נאלצו להעניק פשר למקומם בעולם ולאורח חייהם אותו נחלו מאבותיהם ומאמותיהם; יתר על כן, חסידי אשכנז חיו בדורות של רדיפות דתיות, המרות דת, פוגרומים, מגיפות— השאלות שעמדו כנגד עיניהן לא הוסבו למקום של עמידה על הקיום היהודי בלבד אלא גם על המקום של הקיום האנושי. מכאן הונעה חקירה אחר הגורמים המניעים את העולם. החסידים לא היו מדענים ולא אינטלקטואלים פילוסופיים, ואת מירב ידיעותיהם על החלד, השתיתו על אדני התבוננותם בו, כמו-גם על הספרות הרבנית (תלמוד, הלכה ומדרש) ועל היצירה הפיוטית והרוחנית שנוצרה בצלה (פיוט, ליטורגיקה, ספר יצירה, ספרות ההיכלות והמרכבה, פירוש ס' יצירה לר' שבתי דונולו); יתר על כן, נודעה על תפיסותיהם השפעה מוגבלת של ההגות היהודית בבבל ובספרד (ר' סעדיה גאון, ר' בחיי אבן פקודה, ר' יהודה הברצלוני, ר' אברהם אבן עזרא, רמב"ם), וכן שמועות משמועות שונות שנפוצו באותן דורות בשדרות רחבות של הציבור (למשל: קיומם של מכשפות ומכשפים, שדים ושדות, אנשי-זאב, רוחות-רפאים), יהודים ולא-יהודים כאחד.

ליפשיץ מזמין את קוראיו למסע בעקבות תימות דומיננטיות בהגותם של חסידי אשכנז, ושוב את התבוננותו בטקסטים העתיקים הללו מאפיין הרצון להבינם מתוך עצמם. כאילו במוקדם עומדת נפש חוקרת, המבקשת לשאול שאלות,  להעניק תשובות אפשריות ולהעמיק חקר, ולא על-מנת לאפיין תופעה היסטורית או להגדיר את דרכו של חוג. הספר כולו עומד בסימן כתביו של ר' אלעזר מוורמס (ליפשיץ מעריך את תקופת חייו בין השנים 1140 ועד 1234 לכל המאוחר; אני נוטה לקבעהּ בין השנים 1225-1165 לערך), סופרהּ היותר-גדול והיותר-מובהק של חסידי אשכנז. ר' אלעזר עצמו הציג עצמו לא-אחת רק כמאסף ומסכם של יצירת הדורות שפעלו לפניו, וכמי שחושף יצירה גדולה שהוסתרה ממי שלא זכו להיכלל בין תלמידי רבותיו. ליפשיץ אינו מערער על מוסכמה זאת, אבל הוא בצדק-רב רואה ביצירתו הענפה של ר' אלעזר, בבואה שלימה של נפש מחברהּ. ליפשיץ לא מחפש לבסס את טענתו המסורתית של ר' אלעזר או להפריך אותה, אבל הוא מבקש אחר אינטגרציה בין חלקיה השונים של הגותו על מסכת הנושאים המגוונת המאפיינת אותם.

עובדה שלא זוכה להדגשה יתירה בחיבור היא אבדניו הרבים של ר' אלעזר. אשתו ושתי בנותיו נרצחו לעיניו (הוזכר בעמוד  9), בנו נפצע קשה ונפטר בעודו צעיר; לספרד הגיעה בלב המאה השלוש עשרה אגדה בה תואר ר' אלעזר כמדדה על ירכו כל חייו. יתירה מכך, מחיבוריו עצמם עולה תחושתו כי לא נשתייר לו למי למסור את המסורות הרבות שקיבל מרבותיו ואת מערכי ליבו והגיונותיו. בעצם, חיבוריו נועדו להימסר לדורות הבאים למי שיימצאו בתורותיו חפץ. כבר עמדוּ על החזרתיוּת המאפיינת את חיבורי ר' אלעזר; במיוחד על נטייתו לחזור על דיונים שונים בווריאנטים (ככלות כשלוש מאות וחמשים שנה אפיינה שיטה זאת גם את המהר"ל מפראג). בעצם קורפוס החיבורים שיצאו תחת ידי ר' אלעזר (סודי רזיא, חכמת הנפש, פירוש ס' יצירה, ס' רֹקֵחֲ ופיוטים) ולצידם מסורות שונות של הלכה, מנהג, פרשנות פיוט ופרשנות תורה שהובאו מפי תלמידי-תלמידיו, כולם מבטאים את היותו של המחבר, אדם למוד-יסוּרים, שמכלול יצירתו ביקש ליתן טעם לקיומו בעולם, כאדם  המגלה בעצמו יעוּד ושליחות, שלא ליתן לידע של בני הדורות הקודמים להישכח. ר' אלעזר היה אפוא משמר זיכרון-תרבותי הממשיך ליצור ולחדש על אף כל מדוויו ואינו נכנע לקולות שבוודאי ניעורו בו, מדי פעם, לחבור אל המתים. העובדה לפיה בחר ליפשיץ להתרכז במכלול כתבי ר' אלעזר לצד כתבים נוספים כגון כתבי רבו, ר' יהודה החסיד; כתבי תלמידו, ר' אברהם בן עזריאל; וכתבי בר-הפלוגתא ר' משה תָּקוּ (דַּכַאוּ), ולדון בשורת נושאים העולים בהם, היא לפיכך משמחת במיוחד. זוהי אינה מונוגרפיה המוקדשת לדמותו של ר' אלעזר. עם זאת, יש בחיבור שלפנינו משום מגמה השואפת לאחד בין פניה המגוונות של יצירתו בהתמקד על משנתו ההגותית-והקיומית. קוראי הספר, הבקיאים בתולדות המחשבה היהודית בימי הביניים, יימצאו אחר הקריאה בחיבור, כי בכל אשר אמור בקיום תודעה פעילה לנוכח אלוהים, היתה אלטרנטיבה הגותית לדרכם של הפילוסופים, רמב"ם ותלמידי-תלמידיו, שכן הספר בהחלט מבסס אופציה הגותית, קיומית-תורנית (לא אנטי-פילוסופית אך גם לא פילוסופית במובהק), לדרכם של בני זמנו של ר' אלעזר הפילוסופים וראשוני המקובלים בספרד, פרובנס והמזרח.

וכך דן החיבור בנוכחות האלוהית לדרגיה, בהתגלות הסובייקטיבית של האלוהות בלבב יראיו, בתפיסת הטבע והקוסמוס, בעולם המלאכים, בתפקידהּ של המוסיקה כמתווכת בין ארץ-מטה ובין העולמות העליונים. בשעתו, במאמר קצר, השווה חוקר הסוּפיות היהודי-צרפתי, פול ברנרד (יוסף ינון) פנטון בין החוג הסוּפִי-יהודי במצריים אצל ר' אברהם בן הרמב"ם ובין חסידי אשכנז, שניהם חוגים חסידיים בני אותו זמן. להערכתי יש גם טעם רב להשוות באופן בלתי-תלוי בהכרח, בין התהוות הסוּפיוּת באסלאם בעראק, אראן ובמרכז אסיה במאה התשיעית ואילך, ובין יצירתם של בני קלונימוס בארץ-הריין בין המאות העשירית ועד השלוש עשרה. כאן וגם שם, דובר בתרבות-שוליים של מבקשי-אלוהים, שהחלה מתוך תחושת אי-נחת של יחידים מן הדת הנורמטיבית ומוסדותיה, ושאיפה לפתח תרבות-נגד שיש בה הדגשה יתירה על אתיקה (מוסר, יושרה) ועל הנסיון לקרב בין הנפש ובין יוצרהּ, בלא תת משקל-יתר לממסדים החברתיים והסמכותניים המתווכים. למשל אבו חאמד אלע'זאלי (1111-1058), היה מראשי אנשי ההלכה האסלאמית בדורו, עזב משרה נוחה כאיש דת בכיר, ויצא לנדוד כשנתיים במדבריות מתוך מוטיבציה סוּפית; בשובו, ניסה להנחיל את הדרך הסוּפית  לרבים על ידי חיבורים שנועדו להדגיש את תהליך ההתקדמות שיכול לעשות היחיד בדרכו עבר קִרבת-אלוהים. תהליך דומה מובע בכתביו ההגותיים של ר' אלעזר. זוהי אינה מיסטיקה בהכרח, אלא הגות קיומית-דתית, אשר תעודתה הינה ניסיון להכוין את הנפש הייחודית שבאדם להכיר את עצמהּ ולקנות דעת ומתוך כך להכיר את אשר יצרהּ.

בתמונה שהובאה לעיל מתוארת מסירת כתב הזכויות ליהודי רומא בשנת 1340 על ידי הקיסר היינריך השביעי (Vii) בעיטור המובא בכתב יד נוצרי המצוי בספריית קובלנץ. היהודים ברומא לבושים כאן באופן דומה מאוד לאופן שבו צוירו יהודי אשכנז במאות השלוש-עשרה והארבע עשרה: אותם חלוקים וכובעים חדודים. מובעת כאן סמכותניות-פעילה של נותני החוק (הקיסר והכנסיה) אל מול כניעותם-הסבילה של היהודים (המוצגים כאן כקבוצה דתית אחידה). לדאבון לב, אותה דיכוטומיה שננקטה בין אקלזיה (הכנסיה, הגבירה הנעלה) ובין סינגוגה (היהדות, השבורה והמטה), ולימים בפוגת המוות של פאול צלאן, בין זהב שערך מרגריטה ובין אפר שערך שולמית, ננקטת זה שנים ארוכות באופן מודע או בלתי-מודע כאשר באים לדון בחייהם של יהודי אשכנז בתקופה הקדם-מודרנית. טעם זה מוצאים בכל מחקר המבקש לעסוק באמונותיהם הטפילות, בנטיה אל המאגיה ואל הדמונולוגיה (למשל, חיבתו של המחקר להמשיך לדון בדמות 'הגולם' במקורות יהודי אשכנז או כל אמונה מאגית אחרת) וכך הלאה. תודה גדולה אני מכיר לליפשיץ על הצעד הברור-הדייקני שהוא עושה כאן, בהימנעוֹ לכתחילה, מן ההקטנה המצוּיה- מאוד במחקר (נתקלתי בה גם בכתב וגם בעל-פה), של חיי הרוח האשכנזיים, ועוד יותר על כך שהוא בוחר להפגין את הויטאליות ואת המגוון שבחיי ההגות באשכנז של המאה השלוש-עשרה, תמונה המבטאת פעילות יצירתית ומחשבתית עירה, ומבטלת את הדעה-הקדומה, הנוכחת הרבה יותר מכפי שנרצה להאמין, כי ליהודי גרמניה, אוסטריה ופולין, לא היתה בעצם יצירה-עצמית פעילה עד ערש-המודרנה (שכביכול, הצילה אותם מידי בורותם-האדוקה). זוהי תפיסה כה שגויה ומשוללת יסוד עד שהגיע עת להפריכה ולבטלה, כהמון סברות שווא שאנשים נושאים בקרבם בלי-דעת.

*

*

בתמונה: היינריך VII מעניק כתב-זכויות ליהודי רומא, עיטור כתב יד 1340, ספריית קובלנץ.

 

Read Full Post »

nay1

*

על חיפוש מקום עבודה, יום ההולדת, המלחמה הקצרה ביותר בהיסטוריה, מארג הדברים, תפירות ופרימות.  

*

1

 

לפני כמה ימים התראיינתי טלפונית למשרת אוצֵר יהדות בספריה הלאומית (שמחתי שתיאמו איתי ראיון). היה ראיון טוב ושוטף (כעשרים וחמש דקות). אי ניסיוני בניהול תקציבים ורכש כנראה עמד לי לרועץ. יש לי נסיון לא מבוטל במחקר, בתרגום, בעריכת תכנים; גם ידע לא שכיח בענייני ספרים. ובכל זאת, מעודי לא הייתי איש אדמיניסטרציה ולא עסקתי במכירות או בשיווק. ואם אני בכלל בנוי לזה, זה מצריך לימוד, אולי גם כינון מחודש.

לאחר 17 שנות עבודה רצופות (להוציא אולי חודשים אחדים בין עבודות), אני מחפש עבודה. תקציבו של מקום העבודה בארבע השנים האחרונות (אני מניח שעיקר תפקידי היה במחקר-מכין ועריכת תוכן של מחקרים וספרים) –  אזל, והניסיון לגייס את הסכום הדרוש לא עלה יפה (למרבה הצער). אני בן 40, בעל כמה כישרונות מוכחים, המתגלים כמועילים מאוד בין אנשי-ספר, אך לא רבי תועלת בכל מני תפקידים הרחוקים מן הספרים והרעיונות. כמובן, ישנם קורות חיים שכלל לא זוכים למענה. אני מניח כי מי שקורא אותם (אם קורא אותם) מבין שבעשור האחרון עבדתי בעיקר במשרות הקשורות בעולם האוניברסיטאי (הוראה/מחקר/עריכה) , ואם עבדתי לפני כן כמעט חמש שנים במחקר כלכלי בין-לאומי, זה כבר היה מזמן. אני מנסה, ככל יכולתי, לשמור על איזון, ענייניות וחיוך, ובכל זאת לאורך התקופה הזו, יוצא לי יותר ויותר לחוש סוג של חיוורון פנימי (זה פיסי ממש). אני ממש לא בטוח כי באותן שעות גופי מטיל צל.

   אני עדיין לא ממש סגור על המקום שבו הייתי רוצה לשבת; אני כנראה זהיר מדי,מעט קפוא. חושש קצת לעשות צעד לא נכון, או להתיישב במקום לא מתאים. אני זקוק לשקט, עבודה מסודרת, ביטחון כלכלי (אין לי עיניים גדולות), בשנים האחרונות עברתי קצת יותר מדי טלטלות וכאבי לב מכדי לאפשר לעצמי להמשיך להתנהל במצב עניינים קפריזי. אני מתחיל להפנים עד תום כי השתלבות באקדמיה אינה ממש ריאלית (הדלת לא נסגרה, אוכל להמשיך בכל קבוצות המחקר בהן אני חבר, אך נותר כמדומה רק חריץ אור דקיק). כנראה עוד אנסה להתחרות על מלגה או שתיים. אני גם צריך להגיש גם מהדורה מתוקנת של הדוקטורט שלי שכבר עבר שיפוט, כדי לקבל אישור סופי. סוף הדיקטוּר וסוף דרכי באקדמיה, נראים פתאום כמהדקים קשרי ידידוּת.

   העולם הוא גדול ופתוח, אני מזכיר לעצמי, סטודנטים אהבו את הרצאותיי, אנשים נהנים מכתיבתי. ובכל זאת, ברגעים קודרים יותר, הכל מרגיש לי כמשקולת. מאוד הייתי שמח להגיע לימים קלים יותר של נשימה. קצת קשה לי, קצת רגיש לי, כרגע. לפעמים אני לא מסוגל לחשוב על שום דבר אחר.

*

 *

2

 

ביום ההולדת שלי:

כבשו הויזיגותים את רומא,

נולדו הפילוסופים הגרמנים: יוהאן גאורג האמאן, וגאורג פרידריך הגל (שניהם לא מחביביי)

נולד אמן הצילום, הדאדאיסט,  מן ריי (עמנואל רדניצקי).

הוכרזה ונסתיימה מלחמה בין אנגליה וזנזיבר, המלחמה הקצרה אי פעם, (נמשכה בין השעות 9:00-9:45 בבוקר).

וולט דיסני הוציאו לאקרנים את מרי פופינס.

נולד הסקסופוניסט והכובען, לסטר "פְּרֶז" יאנג.

הביטלס ואלביס פרסלי נפגשו בביתו ב-L.A. התקיים ג'אם סשן  קצר בן כמה שירים, שלא הוקלטו מעולם (האפשר לדמיין את לנון עם אלביס? איך הם מתיישבים אחד עם השני?).

מולדובה פרשה מברית המועצות והכריזה על עצמאות.

כוכב מאדים שהה במרחק הקרוב ביותר לכדור הארץ (מזה ששים אלף שנה).

 

אם העולם הוא אוסף מקרים שרירותי (ואפשר שהינו). הלאו אין כל טעם לדון ברשימה של מקרים שקרו ביום מסוים של השנה בתקופות שונות. הן גם לוחות השנה, גם הזמן המדיד, הן תולדה של מחשבה אנושית ושל הגיון אנושי. אם כן הוא, הריי אין בין האירועים שנזכרו כאן ובין אין-ספור אירועים אחרים שום הפרד—אלו מקרים ואלו מקרים.  כלומר, לוּ נניח הייתי מחליף ברשימה לעיל, בין כיבוש הויזיגותים את רומא ובין כיבוש התורכים את קונסטנטינופול. ההיה משתנה משהו? ההייתי חש אחרת?  ואילו הייתי מחליף בין האמאן והגל ובין דקארט וולטר? או בין מן ריי למרסל דישאן? לו לא היה מדובר במרי פופינס אלא ב- A Shot in the Dark לבלייק אדוארדס (אותה שנה, עם פיטר סלרס כאינספקטור קלוזו), או ב-Le Roi de Cœur לפיליפ דה ברוקה (שנתיים אחר-כך, עם אלאן בייטס)? אני עדיין לא מצליח לדמיין את לנון עם אלביס (תאריך הולדתו של אלביס קוסטלו מוקדם לתאריך יום הולדתי  ביומיים). או את מולדובה עם ברית המועצות. איכשהו משמח אותי כי ביום הולדתי חלה המלחמה הקצרה ביותר שארכה ארבעים וחמש דקות (היא התקיימה כמעט 80 שנה לפני שנולדתי) . איני זוכר שנתקלתי באינפורמציה הזו אי-פעם בספר היסטוריה. לא פחות מכך, אני משתהה לנוכח סמיכותו של כוכב מאדים. אני כמעט מנופף אליו בכובעי. מרי פופינס מתקרבת אליו עוד יותר (בעזרת המטריה המעופפת שלה).  שישים אלף שנה זה לא הולך ברגל. הסמיכות הזו כמעט הופכת אותנו לשכנים בשיכון. אני גם נזכר במורבז'ין, אידיוט הרוצח הסדרתי, גיבור ספרו של בלז סנדרר, הטוען כי הגיע מן המאדים, וכי המלה היחידה בשפת המאדים (בכתב פונטי) היא: קֶה-רֶה-קאוּ-קאוּ קוֹ-קֶקְס, שפירושה: כל מה שאתה רוצה [תרגמה מצרפתית: עדה פלדור, הוצאת כרמל: ירושלים 1996, עמ' 191].

*

*

*שמעתי כי מקובלי ירושלים לא נהגו לחגוג ימי הולדת, ועזר לכך מצאו בדברי קהלת "טוב שם משמן טוב ויום המוות מיום היוולדו". גישה אסקטית מחמירה במקצת. עוד לא נמצאה הדרך שבה אסלק מזכרונותיי את כל שקיות ימי ההולדת, הבלונים, הזרים המתנות והצפצפות. יותר מכך, אין סיכוי שאוותר במחי יד על הזיקה שזה עתה נגלתה לי, בין יום הולדתי ובין המלחמה הקצרה ביותר בהיסטוריה, ועל סמיכותו של הכוכב מאדים לכדור הארץ (הכי קרוב בשישים אלף שנה). הרבה צרות היו לי עם המלחמות. מעט אסטרונאוט. במצבי הנוכחי אני מזכיר כוכב לכת: (עוגה, במעגל אחוגה)/ אסתובבה כל היום עד אשר אמצא מקום). גם אם עולם ומלואו הם אוסף מקרים שרירותיים, ממילא, אינני חדלים לקשור ביניהם באופן זה או אחר. אם רק נרצה, נוכל לקשור כמעט בין כל שני יישים. ליצור מארג (Text) מתוך רשימה של נתונים.  אולם איך יודעים שזה המארג הנכון? כל מה שנספר לעצמנו, כל מה שנקשור, סובל מהטיה (האם בשעה 9:45 חתמו הזנזיברים על הסכם כניעה, או שמא זוהי השעה שבה נחתם הסכם השלום בינם ובין האנגלים?). שתי התנועות הדומיננטיות ביותר של חיי המחשבה הן: פירוק העולם לנתונים—תחום שכשלעצמו סובל מהטיות; ושזירתם המחודשת במארגים אפשריים של רשמים/נתונים. וכך, תופרים ופורמים את שמיכת הימים ומדמים שהאביב כמעט נגמר.

*

 הערה:  מסתבר כי ביום הולדתי נחתם גם הסכם קלוג-בראיינד ההיסטורי (1928), בו חתמו מעצמות עולמיות מובילות, בכללן: צרפת, גרמניה, אנגליה וארה"ב ומדינות נוספות על אמנה בין לאומית המוציאה את המלחמה אל מחוץ לחוק והופכת אותה לבלתי חוקית ובלתי לגיטימית. קשה לומר כי האמנה הזו יושׂמה מעולם. אין ספק כי עליית הפשיסטים והנאצים באירופה במהלך שנות השלושים טרפה את הקלפים.  אך בכל זאת, נותר ההסכם הזה כאפשרות, המורה לאנושות לעתיד דרך לילך בהּ. 

*

בתמונה למעלה: Ernst Wilhelm Nay, White Spring, Oil on Canvas 1963 (הציור נראה כחתול באמצעות עיגולים)

Read Full Post »

1

 

'אם כך העמים שנכבשים בידי צבאות רומא צריכים לחוש בני מזל על שהם נשלטים בידי עם ברוך כשרונות כזה' אמר פוליביוס בכובד ראש. בני משפחתו, שהכירו היטב את רגישותו, החלו לחוש אי נוחות טורדת. הם אינם רוצים לחלוק את עלבונו- עלבון המהגר שלעולם יחוש זר בתוך ביתו שלו. מלבד זאת, הם נולדו כאן, הם גאים במולדתם. מה להם ולארצו הנידחת והמושפלת של אביהם, שהיתה אמנם חשובה מאוד, בלי ספק, אבל לפני עידן ועידנים.

[נטלי מסיקה, אדמה שחורה, דופן הוצאה לאור: ראש פינה 2008, עמ' 61].

 

נדמה היה לי באותה שעה שהים, הרקיע, היבשה, המקום והשמות מתערבבים בחזרה לתוהו ובוהו גדול שטרם הבריאה. שאין לי לא ארץ, ולא בית ולא שֵם, ואין נפש שתדאג לי בעולם כולו [שם,שם, עמ' 286].

 

אל כתיבתהּ של נטלי מסיקה (סופרת,ד"ר לארכיאולוגיה מאוניברסיטת תל-אביב)התוודעתי לראשונה כאן ברשימות.כמה מרשימותיה לדידי, הינם סיפורים קצרים נוגעים ללב ומעוררי מחשבה, המיטיבים לפרוט באופן עדין את פניה הרב-גוניים והרב-קוליים של החברה הישראלית.דומני כי מסיקה מיטיבה ברשימותיה לרשום, אם ברשומי פחם גרעינים ואם בצבעי שמן מילוליים, את ההמיות העדינות, המורכבות,השבריריות של החיים הישראליים ושל זכרונות משפחתיים רחוקים בזמן וקרובים אצל הלב,כך שהאתר שלה הפך לאחד מן החביבים עליי. מבחינה זאת, ציפיתי זמן מה לקרוא את ספרה אדמה שחורה,המוצג על גבי כריכתו האחורית כרומן היסטורי (עלילת הרומן מתרחשת ברצוא ושוב בין השנים 67 לספ' ועד ראשית המאה השניה,בין יודפת, פומפיי וקפואה). ברם, לטעמי הגדרה ז'אנרית זאת, חוטאת לחיבור,אשר לא במפתיע, לדידי, הינו יצירה ספרותית הומניסטית רגישה, החותרת להביע את פניו המגוונות של המין האנושי, ואת האופן בו הזיכרון ההיסטורי- הלאומי אינו מוכרח לקרוע את האדם הפרטי מעם כלל האדם, אלא שהוא כעין נתיב/ערוץ שבהכרה העשוי לפעול במקביל להבנה העמוקה לפיה בני האדם, תהא השונות ביניהם גדולה ככל שתהיה, עדיין מונָעים מתוך אותם, רגשות, מחשבות ממש, משפחת האדם- ולפיכך כולהּ ראויה היא לחיבה ולחסד בכל אתר.

את מסעם של מרים העובר דרך יודפת, פומפיי וקפואה; את מסעו של יהודה, בנהּ של מרים, העובר בין איטליה ובין יהודה; ואת מסעו של יוליוס פוליביוס העובר בין יוון לרומא ולפומפיי, ניתן להגדיר כך- מדובר בשלשה פליטים, מהגרים. האחד מרצון, האחר מחוסר ידע, והשלישית מחמת חורבנים תוכפים בהפרש של שתים עשרה שנה, המובילים אותה ממקום למקום. דומה כי אין ולו דמות אחת בספר כולו שאינה מיוסרת מפני אבדנים, ציפיות שנכזבו, מאורעות פוליטיים, ואיתני טבע הבאים על האדם ומנערים אותו מכל ביטחונותיו וידיעותיו שוב ושוב, ואיו לו אלא לנסות להתמיד ולשמור גם בתנאים הבלתי אפשריים ביותר על אנושיות עדינה, רבת- פנים ומורכבת, ועל אמונו ברוח האדם, ובמשפחת האדם. המחברת גם מיטיבה לשזור את מסעות גיבוריה בשלל דמויות משנה ולהעניק אף להן פנים ומנעד רגשי נרחב. ספור שברונן של משפחות גדולות (זכאי, פוליביוס), אינו רק סיפורן של המשפחות הביולוגית אלא גם של האנשים המלווים- מקיפים את המשפחות, באופן החותר להדגיש את האחווה הבין אנושית העשויה לשרור גם מעבר להבדלים כלכליים, מעמדיים, אתניים, אינטלקטואליים וכיו"ב.

במיוחד, יודפת של נטלי מסיקה,הנה מעין משפחה אנושית גדולה ומלאת אחווה, המובלת אל חורבנהּ על ידי החלטותיהם של הגורמים הדתיים והמדיניים בירושלים הרחוקה, ובעידודו הנמרץ של המפקד הכהן הצדוקי האריסטוקרט,הממונה לנהל את המרד ברומאים בגליל, יוסף בן מתיתיהו (יוספוס פלביוס), המוביל את העיר אל שדה המערכה, ואז נוטש אותה בבוגדו בתושביה ובהובילו את הרומאים לתוכה (זוהי אגב, תזה ספרותית, אבל היא הגיונית מאוד גם מבחינה היסטורית). אין מחשבותיו של יוספוס נסבות אלא על טובתו האישית בלבד. לעומתו, יוליוס פוליביוס מצר ובז בליבו לניכור, להתנשאות ולסיאוב של עשירי פומפיי, אשר לדידו חלחלה אל תוך משפחתו האריסטוקרטית. והנה הוא ילך ויגלה כי אותם הדברים להם הוא בז חלחלו גם לתוכו. בסופו, דווקא יימצא פוליביוס נוחם ומשענת ואהבה במשפחתו הוא, מעט מאוחר מדיי. הוא ייפרד מן העולם, כמי שלא הצליח אי פעם, בעיני עצמו, להפוך לבן בית בפומפיי, אבל הצליח באחריתו לאהוב ולקבל את בני משפחתו, אשר בחרו בחיי אצולה רומאיים לכל דבר ועניין. 

 

2

 

שתיקה כבדה עמדה באויר החצר. לא העזנו להפר אותה בהסבר מוצדק ככל שיהיה. המבטים שאך לפני רגע יקדו בלהט נעורים וכחני, הושפלו, התכנסו פנימה, ביקשו להצטמצם בוודאות השבירה והכנה שבדבריו הכואבים של הרב הנערץ. בדממה, גלגל בחזרה את מגילותיו, עטף אותן בבד פשתן עבה ואסף אותן לחיקו כמו היו עולל אהוב ורך. התבוננתי בו, וליבי יצא אליו. נתון למחשבותיו, פניו העטורות זקן לבן התכרכמו בכובד העצבות הגדולה שהעיקה על חזהו השברירי, החלש. התמלאתי תוגה. ביום מן הימים יומו יבוא והוא יסתלק מן העולם. הצעירים חרדים לחייהם של הזקנים יותר מאשר אלה חרדים לחייהם שלהם. אני זקוק לנוכחות שלו, לנוכחות של כל האנשים החכמים האלה. איני מוכן לחיות בעולם שאין בו זיכרון [שם, שם, עמ' 109]. 

 

 הואיל ואיני רואה באדמה שחורה, בראש ובראשונה, חיבור היסטורי, אף לא Fiction הנסמך על גבי עדויות היסטוריות מלומדת בלבד, אני נמנע גם מלהציב אותו בצדם של רומנים שעסקו באימפריה הרומאית של המאות הראשונה והשניה לספירה. מבחינת מה: בעושר האנושי-הומניסטי, בחתירה אל המבנים האנושיים העומדים לכאורה בשולי ההסטוריה (תרבות המוּנעת על ציר זמן תימטי) אבל עמוקים ממנה, דומה בעיניי נטלי מסיקה, כעין קרובה-רחוקה, של סופר הסרבי-קרואטי דנילו קיש (נפטר 1988, בן לאב יהודי), שלצד הטרילוגיה המשפחתית הנהדרת שלו (גן, אפר, שעון חול, מצוקת נעורים), הותיר אחריו מספר קובצי סיפורים קצרים(אנצקלופדיה של המתים, מצבת קבר לבוריס דוידוביץ') בסוגה אותה כינה Faction, כלומר: Fiction (בדיון ספרותי) המבוסס על Facts (עובדות הסטוריות), ואריגתן אלו באלו. אפשר לומר כמובן כי קדם לקיש חורחה לואיס בורחס. ברם, ההבדל בין בורחס ובין קיש, הוא בין אינטלקטואל מודרניסטי, אשר התחנך במחצית הראשונה של המאה העשרים,היוצר את הספרות- המקורית- המלומדת כיצירה אינטלקטואלית, המציעה פרשנויות חדשות לאירועים היסטוריים, כתבים קלאסיים או זויות הסתכלוּת חדשות עליהן, שיש בהן בכדי להסעיר את מחשבותיו של הקורא (סחרור מה שיש בו מן הטעם של האינטלקטואליזם המנוכר); ובין קיש, הפועל בעצם בתוך אותה החצר, אך גדל והתחנך בצל מלחמת העולם השניה, שואת העם היהודי ורצח אביו על ידי הגרמנים, ומעולם לא הצליח למצוא מזור לשבר. בסיפוריו שומעים כל  כל העת לב אנושי פועם ברקע, וכל מצוקה, עוית כאב, וכל מה שנוגע לאנושי העדין, נמסר לקורא, עד אשר נדמה כאילו קיש מנסה להפעים את התבוננותו של הקורא על האדם, ובמיוחד על הפנים הבלתי משתנים באדם, השותפים לבני כל התקופות והעמים. קיש אינו חושש לרגש את קוראיו, גם אם אינו רגשני. דוגמא אופיינית לסיפור נפלא של קיש הוא הסיפור כבוד אחרון (אנצקלופדיה של המתים, סיפור שני), המתאר את מסע הלוויה של יצאנית בשם מארייטה בעיר הנמל האמבורג בשנת 1924, בו משתתף המון עם. רובם התארחו אצלה. על קברה סופדים לה על אהבת האדם הגדולה שלה ומלווים אותה בכבוד מלכים בתהלוכה שאינה שכיחה ברחובות האמבורג, הסיפור נחתם באבחת כאב פתאומית שחש אחד הנוכחים לאחר ההלוויה, ובו עולים בתודעתו לרגע, חיוכה, וצללית פניה של מארייטה. אהבה דומה רוחשת מסיקה לדמויות הפלבאיות בעלילה העבדים והשפחות בפומפי, פשוטי העם של ציפורי ויודפת. מי שהודרו גם מן הספרות הרבנית או תוארו כעמי ארצות הופכים (למשל הסוגיות העוסקות בהבלותם של עמי ארצות במסכת פסחים מן התלמוד הבבלי) על ידי המספרת האמונה לדמויות אנושיות מורכבות, ומלאות חסד חמלה. כל אלו שימחו אותי מאוד, משוּם שלא ציפיתי למצוא ממשיכת דרך אפשרית לאחד הסופרים האהובים עליי במאה העשרים והנה כי כן מצאתי. אני מקווה מאוד כי נטלי מסיקה תפנה בקרוב לחיבור ספרהּ הבא, משום שאוהב אני את  שמצליח להאיר את פני האדם, ובמיוחד את אזורי הצל, הנתנים להשכחה ולדחיקה. גיבוריה של מסיקה אינם 'גדולים מן החיים'- הם החיים עצמם, והיא כה מיטיבה להחיותם, להפעים רגעי חיים קטנים מלאי נשימה, עד שדמויותיה מצליחות לא לגעת ללב בלבד, אלא להקרין מתוך עולמן על חיי הקורא, המוצא את עצמו נקשר אליהן משום שהן מבטאות מנעד רגשי מורכב ועדין גם יחד.

 

3     

 

חשכת הלילה הלכה והתפזרה, אור צח וסמיך כחלב נמזג מבעד לחלון ונשפך בחלל החדר, השפיע חסד על גופי הדרוך, ועל גופהּ השברירי המוטל במיטה, חסר אונים, ממתין ומיוסר. אינני יודע אילו חיים יכולים היו להיות לי ומי יכולתי להיות, אבל זאת אני יודע: לפני שנים רבות, אני העולל בחרתי בחיים ובחרתי בהּ- ושמא בה ובחיים- אינני יודע מה קדם למה. אני חוזר ובוחר בלב שלם במה שנגזר עליי לבחור [שם,שם, עמ' 330].

 

וילהלם דילתיי (Dilthey, 1911-1833, הפילוסוף הגרמני, מורו ורבו של מרטין בובר. אחד הראשונים להקדיש ספר לחקר האוטוביוגרפיה הספרותית) דרש מתלמידיו הזדהות רגשית מוחלטת עם מושאי מחקריהם, בניגוד מובהק למה שהיה מקובל בעולם המחקר המדעי הגרמני של ראשית המאה העשרים. בנוסף כתב דילתיי, כי 'זה שחוקר את ההיסטוריה הוא זה שכותב את ההיסטוריה'. מובן כי לשיטתו, מי שחוקר את ההיסטוריה מתוך הזדהות ומעורבות רגשית עמוקה ומגלה את פני האדם של מושאי מחקרו, הוא שזוכה להעמיד יותר מאשר מחקר שהוא ארכיב של ידע, חיבור שהוא פריחה מחודשת של חיים וזיכרונות, שנעלמו מן התודעה האנושית וקולם נאלם. דומני אפוא כי נטלי מסיקה אמצה את עמדתו של דילתיי, וכארכיאולוגית וחוקרת שהשתתפה בחפירות ביודפת ובפומפיי, בכרה לעבד את רשמיה מן המחקר ומן החפירות באופן החורג מן המיון והקיטלוג של הממצאים באתרים; מסיקה מנסה להחיות את הערים החרבות, בכח הסיפור, כאילו רק נעלמו מן העין, כאילו מצויות הן אי-בזה בזכרון האנושי ויש לשוב ולהחיותן. הזיכרון הוא נפש- לא יד זיכרון, כי אם דבר מה שניתן לעוררו בכל עת, להקים ערים מעפרן. אחד הדברים שמשכו את לבי היא ההזדהות העמוקה של המחברת עם גיבורתהּ מרים, עם אביה- זכאי, סבתהּ- מימי, בת דודתהּ-שלומית, כאילו במשפחתהּ מדובר, שכן הקרבה האנושית שהיא יוצרת בין הדמויות היא כה עזה, עד שדומה היה עליי כי במשך הכתיבה ראתה המחברת עצמה כמשתתפת-צופה באותה משפחה יודפתית, אשר תוכה רצוף אהבה.

כאן ראוי להעיר, על חיסרון קטן, שמנקר את העיין אבל עתים הופך לייתרון, והוא נטייתה של מסיקה לשלב בכמה מן הדיאלוגים מלים מודרניות עדכניות למדיי (למשל 'תהליך היסטורי' בשיח בין חכמים מן המאה השניה). ניתן להניח, כי עורך ספרותי באחת מן ההוצאות הגדולות היה טורח לנכש מיד את המלים הללו מן הטקסט. אבל עד שסיימתי את הקריאה הפכו דווקא אותן מלים לייתרון מהותי בעיניי. הן מקרבות את הקורא לדיונים ותובעות אותו להציץ בעלילה שלפניו מתוך אנלוגיה מתמדת אל המציאות הישראלית, ולקולות השונים העולים מתוך החברה הישראלית של ימינו, שאפשר שאינם רחוקים מאוד מן הקולות הרחוקים-השכוחים ההם. ושוב, אליבא דדילתיי, מסיקה דומה שמגשימה או מדובבת את משאת נפשו של יהודה מקפואה, אחד ממובילי הסיפור: כתיבת היסטוריה אלטרנטיבית של יודפת, הקרובה אצל הלב ואינה מהווה גופי ידע ממוינים ומקוטלגים, כממצאי חפירות. 

 

4

 

מה הם רוצים הטיטנים, מה הם באים לערער, מדוע הם זועמים כל כך על בני התמותה, שנדמים בעיניהם לגרגרי אבק. ליצורים קטנים וחסרי חשיבות בעלי יומרות גדולות להבין ולדעת הכל? הטיטנים מסורבלים וגסים. הם צועדים לקראתם ברגל כבדה, קוראים תיגר גם על האלים הנשגבים שבאולימפוס. האם בני התמותה אינם מבינים שאלי השיש האדישים אינם רואים אותם כלל? אבל בני האדם בשלהם. מתחננים אליהם, שוטחים בפניהם את בקשותיהם הקטנות, הנלוזות.  האלים העתיקים קמו והם עומדים להפוך את הקיים על פיו. הם מאסו בכללים שנכפו עליהם לפני עידן ועידנים, כשזאוס הצליח בערמתו לחטוף את השלטון מידם; כללים המאדירים טוב, יופי ומתינות, ובעיקר מאסו במלחמות הבעלוּת האינסופיות על אמם הרחומה, הזקנה. מנוי וגמור עמם להוכיח לכול את כוחם הרב, שיונק את עוצמתו ממעמקיה האדירים- מעמקי אין חקר שחורים העולים כעת לעבר המעטפת הדקה ומתפרצים החוצה בסילון ענק של אפר ואש,  סילון זועף, חסר רחמים, הנוקם על השגיונות כולם, על הגאווה, על הגדלות המדומה, המגוחכת [שם, שם, עמ' 196]

 

יש לשים לב לביקורתהּ של מסיקה כלפי מיתוסים ואתוסים.במיוחד כלפי מיתוסים לאומיים אלימים (מלחמת הטיטאנים באלים האולימפיים,מלחמת בני אור בבני חושך);ההצגה הדואליסטית של המין האנושי כמחולקים לטוב ולרע אונטולוגיים היא אליבא דמסיקה,ראשיתם של אסונות מתרגשים.ההפרדה הזאת, החלוקה ההירככית בין מעמדות, ובין אנשים מסוגים שונים, הנמדדים על פי מיתוסים סקרליים, מאמללת את האנושות ודרכה להוציא לבסוף עמים למלחמות שמטבען מסתיימות בשפיכות דמים, בשכול ואבל.

כאשר נפשה של מריים היודפתית נקשרת בנפשו של אלחנן בן דודהּ, המצטרף לקנאים הלוחמים ברומאים בכל חלקי הארץ, היא אינה נקשרת אליו משום האידיאליזם הדתי-פוליטי שלו אלא משום האידיאליזם- החולמני והרגיש שלו. מקווה היא בלבה כי תצליח להניאו מדרך המלחמה, אך לא עולה בידהּ. לבסוף, מזהה מסיקה את אלחנן עם אחד מסיפורי הגבורה שנקשרו במצור יודפת (זוכר אני כי כבר כאשר קראתיו לראשונה בילדותי, באיזה עיבוד ספרותי שהתבסס על יוספוס הוא הותיר בו רושם רב). בקשתהּ של מרים מבנהּ כי ישיב את עפרהּ ליודפת ויטמנה על יד נפש (ציוּן קבר מסומן) שהקימה לאלחנן, יש בו יותר מאשר סגירת מעגל רומנטית. יש בו את הטרגיות הקשה של אשה שנאלצה לוותר על אוהבהּ מפני בחירתו באידיאולוגיה הלאומנית- פוליטית-דתית, על פני חיי שלום ורוגע, וחיי משפחה מאושרים וארוכים, גם אם בשולי החברה והחיים, ללא הדר של גיבור חייל ומושיע העם. יפה בעיניי גם כי מסיקה בחרה לכנות את התככן השני, יד ימינו של יוספוס, בן גביר (מה שמעלה הדהוד מה לנעשה במקומותינו כעת). הגאווה, התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם. בין אם נוגעים הם במידות הנוגעות לאדם הפרטי, ובין אם נתלות הם במיתוסים ובאתוסים הלאומיים המכוננים, בין אם אדם בוחר לראות בעצמו שלוח האלהות עלי אדמות ובין אם הוא רואה בעצמו מושיע העם. האחרית תהיה טרגית, כאחריתם של מעלי אש זרה. ואת תוצאות החורבן והשריפה, יאלצו הנותרים בחיים לשאת בליבם בכאב עמוק שאין לו נחמה.   

 

5

 

'אדרבה, צא ולמד יהודה, צא ולמד' מהר רבי יוסי לתקן את רושם דבריו הקשים של חברו. 'אבל עשה זאת מתאוות הלימוד עצמו, מתאוות הרצון להעמיק ולהבין ולא כדי להטיף מוסר לאחרים. חקור את מה שאתה רוצה לחקור, כתוב מה שאתה רוצה לכתוב משום אהבת החכמה, ולא על מנת לקבל תמורה אחרת לעמלך. אפילו אם יתמזל מזלך ותזכה לקבל תמורות רבות על מאמציך אלה וגם הוקרה גלויה מאנשים רבים וטובים- דע תמיד לשמור על מידה של צניעוּת, וזכור: 'השמים, שמים לאדוני- והארץ נתן לבני-אדם' [שם, שם, עמ' 217].

 

  ספרה של מסיקה, אדמה שחורה, ראה אור בהוצאה הקטנה דופן. דומני, אפוא, כי אלמלא הייתי מכיר את האתר שלה, ספק בידי האם הייתי שם לבי אליו או מעריכו, כראוי לו, בתוך שפע הספרים הרואים אור בעברית בשנים האחרונות. לעתים שכיית חמדה נמצאת במקום בלתי צפוי, לעתים כותר משובח רואה אור, לא על ידי תעשייני הספרים הגדולים. לעתים  לכתב יד ישנן איכויות משלו, גם אם אין ידיהן של עורכים ספרותיים חלות בו,זהו בדיוק המקרה דידן. רומן הראוי מפני מסירותו להתבוננות בפנים הרגישות, העדינות והאוניברסליסטיות של האדם, להתמסרוּת, לקריאה רהוטה, ולהפצת שמועתו הטובה והמיטיבה.  

 

נטלי מסיקה, אדמה שחורה, דופן הוצאה לאור: ראש פינה 2008, 338 עמודים.

 

בתמונה למעלה: עטיפת הספר (עיצוב עטיפה: ליאורה זיתון).

  

 © 2009 שועי רז

Read Full Post »