Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘רונה קינן’

adaya

*

"מוּסִיקָה הִיא נָהָר לְלֹא שֶׁפֶךְ" [דנה אמיר, מתוך: 'ברגע הזה']  *

האלבום נִכְתֶּבֶת מאת אמנית הנבל ואמנית המיצג, עדיה גודלבסקי, הוא ללא ספק אלבום המוסיקה הישראלית הטוב והמאתגר ביותר — לו האזנתי בחודשים האחרונים; אלבום ששינה לדידי את האופן שבו יש לגשת להלחנת שירי משוררים בעברית: נסייני, אוונגרדי, בלתי-צפוי ושופע מקוריות. אלבום שספק-בידי אם אי פעם ישמיעו בבתי קפה, אבל כל יחיד/ה שמעוניין להתקרב אל לב היצירה יותר מהרגיל, דומני כי יירצה להתנסות בו. אחרי הפתיח המהדהד הזה, ארצה להעניק להצהרה הזאת טעם מספיק.

ראשית, כל,  המהלך העומד בבסיס האלבום יש בו משום חתירה כנגד הקונצנסוס, וכנגד מה שהאוזן הישראלית התרגלה לשמוע, כאשר מדובר בשירי משוררים. בשנות השבעים התקיימו ערבי שירי משוררים מופקים היטב, ובהם הולחנו שיריהם של המוכרים והידועים שבמשוררי התקופה. שם, משום מה, הפך דבר-שבשגרה ששירי משוררים, זקוקים לצליל תזמורתי גדול ועוטף מאחוריהם, כאילו ששירי משורר מגלמים את רוחו של עם; לפיכך, כאשר מתי כספי ושלמה גרוניך הוציאו לאור את מאחורי הצלילים אשר כלל משירי יהודה עמיחי (אלוהים מרחם על ילדי הגן, אבי) ונתן זך (כשאלוהים אמר בפעם הראשונה), הצליל המצומצם, רק פסנתר וגיטרה, נחשב כבר כחתירה כנגד הזרם המרכזי, ולא ייפלא כי הם נחשבו אוונגרד, וכי קהלו של אלבום-המופת הזה, על לחניו הייחודיים לגמרי, היה די מצומצם בזמן-אמת והלך וגדל מאוד ברבות-הימים. עם זאת, קשה לומר שבזמן אמת זכה להצלחה רבתי. כספי גם השתתף עוד לפני כן עם כשאלוהים אמר בפעם הראשונה בערב שירי המשוררים הממלכתי, ושם כצפוי הוענק לו צליל ממלכתי עוטף וגדול, שחסר, וטוב שחסר, מן הגרסא המשותפת שבאלבום עם גרוניך.

מגמה זו של "עיבודים גדולים" של שירת משוררים נמשכה על-פי-רוב ברוב אלבומי התקופה, וגם כאשר הוכנסו הסינתיסייזר והסמפלר בשנות השמונים, דומה כאילו נוצרה כאן איזו מגמה לפיה הגשה מינימליסטית של שיר משורר היא דבר בלתי מצוי. לשיר של משורר נדרשה תזמורת. אם לא תזמורת, להקה וגדוד זמרי לווי.  כמובן, ישנם יוצאי דופן: עיר עצובה תרצה אתר ומתי כספי, אהבה יומיומית תרצה אתר ויהודית רביץ, אתמול חלפו הציפורים משה בן שאול ושלמה ארצי כשבאתי לקחת אותה מהעננים, לא יכולתי לעשות עם זה כלום, יונה וולך, אילן וירצברג ושמעון גלבץ; מונשדו יונה וולך ואילן וירצברג; שובי לביתך דליה רביקוביץ ושם טוב לוי לכל איש יש שם זלדה וחנן יובל שבעה נתן זך ושפי ישי (אני לא בטוח בפני עצמי האם זוהי שירה השיר הזה של זך, כי הוא דיבורי-שגור מדי); בשעת ההתבהרות יאיר הורביץ ושלמה גרוניך, תותים יונה וולך וערן צור (עם קולות ליווי של רונה קינן), תמונה דליה רביקוביץ ויהודית רביץ בגן מוקסם יהודה עמיחי ויהודית רביץ לתמונת אמא לאה גולדברג ואהובה עוזרי כוחי הולך ודל רחל ורות דולורס וייס ירח נתן אלתרמן ורות דולורס וייס. לכולם משותפת התפיסה לפיה הטקסט עשוי לעמוד במרכז. האמן פשוט מגיש אותו, כפי תפיסתו הישירה את השיר. כל השירים שמניתי הם סוג של תמונת תשליל לשיר בבוקר בבוקר אמיר גלבוע ושלמה ארצי; איש כאן לא חושב שהוא עם, והשיר לא צריך להצעיד המונים, אלא לדבר אל לב יחיד.

תפיסה זו הומה מאלבומה של גודלבסקי. ראשית, ההחלטה להסתמך כמעט אך ורק על הנבל והקול; אחר-כך, בחירת השירים. עדיה כינסה אל האלבום בעיקר משוררות ומשוררים המצויים אייכשהו-כלשהו עדיין, בצד המוצל והמופנם יותר של השירה העברית (כזאת היתה גם דליה רביקוביץ בעיניי עצמה; שני שירים שלה הולחנו לאלבום). ניכרת כאן ברירה המסתמכת על טעם אישי של המוסיקאית, שמראש מוותרת על טקסטים העשויים לזכות אולי מיידית באהדתו של קהל רחב; די-לה בכך שדיברו ישירות אל לבהּ. יותר מכך, גם בבחירותיה של גודלבסקי כמלחינה, שוררת איזו רוח של אחרת מהֱיּוֹת, היא אינה מנסה להלחין שום-שיר באופן נוֹמִי, שום הרמוניות מוכרות, שום צליל גדול ומתחבב. חבר מוסיקאי אמר לי על אחד השירים, שכמעט הרגיז אותו כיצד היא מפספסת במכוון כל הרמוניה. אבל עם שיש באלבום הזה משהו מכונס מאוד, אינטרוורטי. יש בו שירה המדברת אל לב היוצרת, ומתוכה הולכת ונובעת המוסיקה שלה, שאינה עוטפת או סוחפת את המלים, אלא נוצרת בהשראתן, ומהווה איזו יצירה מקבילה הנוצרת, כך-דומה, כמעט בספונטניות לצד המלים.

וכך, אם מבחינות מסוימות, יש באלבום הזה, או למצער בשילוב הזה קול ונבל, איזו שיבה רדיקלית למקורות השירה, שהלאו משוררים (למשל, הומרוס) ומשוררות (למשל, סאפפו) נהגו ללוות עצמם בנבל. גם יש כאן לטעמי איזו המשכיוּת של הרוח האקספריאמנטלית-דאדאיסטית-זן בודהיסטית של ג'ון קייג' (1992-1912). כמו קייג', דומה כי גודלבסקי מעדיפה לברוח מכל בחירה מובנת מאליה; הספונטניוּת, במובן, של הלחנה העולה בקנה אחד לא עם האופן שבו היא מבקשת להלחין את השיר, אלא התפיסה הויטאלית לפיה השיר והאופן שבו היא מלחינה אותו הוא הדהוד חד-פעמי של מכלול התופעות, החיצוניות והאידיוסינקרטיות, הנוטלות חלק בעולמהּ של יוצרת המוסיקה בהווה, ברגע-היצירה ממש, הוא מרתק, ודאי חריג כאשר מביאים בחשבון כי מדובר באלבום שירי משוררים ישראלי. אבל דווקא בתפישׂה זו (כך בעיני) של הלחנה והגשה, שאינה מסתפקת בתיווך הטקסט לקהל, אלא מתבטאת בדיאלוג בין הטקסט ויוצרת המוסיקה, כך שיצירה נובעת מיצירה, ובו המוסיקה מושפעת ונקבעת על פי האופן הספונטני שבו המלים נרשמות אצל מלחינתן, הוא מרתק. כלומר, בהאזיני לאלבום הזה, אני חש כי היוצרת כלל אינה מנסה להתחבב באמצעות שיבה אל תימות מוסיקליות מוכרות, אלא הטקסטים ונפשהּ עצמהּ הם המדיוּם המהותי באמצעותם נולדת המוסיקה. זוהי אינה יצירה המחפשת לדידי אסתטיקה, והיא במידה רבה, מנוֹס מאסתטיזציה שגוּרה. אם ישנה שאלה העומדת כאן בשורש הכל היא מהי מהוּת השירה, מהי מהוּת המוסיקה— מבחינה זאת נכתבת של עדיה גודלבסקי אינו רק מסע רדיקלי ומהותי, אלא בקשה אחר שיבה אפשרית למקורות היצירה, אותו יסוד עלוּם בנפש היחיד ממנוּ נובעת ומפעמת היצירה (צורות חולפות בחושך); יצירה שאינה מבקשת להיות מקודשת, לא אלהית, ולא בת-קולו של עם. אלא פשוט יצירה אנושית.

מתוך האלבום כולו ושבעה-עשר שיריו הייתי מציין במיוחד את ברגע זה (דנה אמיר), תחילת השקט (דליה רביקוביץ), פתחנו פתח רחב (ענת זכריה), צפור גן עדן (אורי לוינסון), האשה שיצאה אל העולם (ענת לוין), בצאת הנפש (חיה אסתר), כשבאתי הייתָ כבוּי (מרדכי גלדמן), הכל מונח (סיגל בן יאיר) ואשה עם בית על הראש (מאיה ב'זרנו).

*

 

להאזנה למבחר שירים מתוך האלבום

לאתר האישי של עדיה גודלבסקי (לכניסה לגלול מטה)

ניתן לרכוש את האלבום בחנויות העצמאית: האוזן השלישית (תל אביב), אוגנדה (תל אביב), סִפּוּר פָּשׁוּט (תל אביב), המגדלור (תל אביב), תולעת ספרים (מאז"ה, תל אביב), מִלתא (רחובות) ואדרבא (ירושלים). כן ניתן לכתוב לאמנית דרך האתר שלה או בפייסבוק ולרכוש את האלבום ישירות מידיה.  *

*

בתמונה: עדיה גודלבסקי במופע ההשקה של נכתבת, בית היוצר, נמל תל אביב 27.6.2015, צילם: אורי לוינסון.

Read Full Post »

Chen.Chiָ

על ספרהּ של טלי כוכבי (עם איוריים מאת ליאורה גרוסמן), ביום שמש בהיר.  

*

 בשנים האחרונות יוצא לי להקריא בקול רם לילדיי הרבה ספרי ילדים. לעתים כבר יצא לי להקריא, מראש ועד תום, ספרים עבי כרס (הארי פוטרים, פוליאנה, צ'רלי והשוקולד), או ספרים באנגלית שנאלצתי לתרגם סימולטנית לבקשת בני חובב הקומיקסים  (בעבר- בון, אסטריקס, טינטין; לאחרונה ספר על אנשי מערות שהם גם לוחמי קונג-פו הלוחמים בדינוזאורים רובוטים מן העתיד) . כמובן, יצא לי להקריא בקול את מיטב הקלאסיקות וגם ספרים חדשים מרחבי העולם. בני הקטן בן 4, ואיתו אני עורך כעת סיבוב שלישי של הקראות (ילדיי הגדולים בני 14.5, 10.5). בכל דף חולף מרגיש שהוא עוד מעט ייגדל וייקרא בעצמו, ושוב לא יהיה לי למי להקריא ספרים, וכי התיידדותי המאוחרת עם ספרי ילדים (בתנאי שיש דבר כזה בכלל ספרי ילדים) אולי תחדל או תיפסק; איך מאריכים את הילדוּת-השניה?

   אני רוצה לכתוב על אחד הטובים שבספרי הילדים שהקראתי לבני הקטן, ובפרט כי מדובר בספר עברי חדש,  סיפרן של טלי כוכבי (כותבת) ושל ליאורה גרוסמן (מאיירת) ביום שמש בהיר. הספר מגולל את סיפורה של ילדה היוצאת לטייל עם אמהּ בשמש. היא מבחינה בגור חתולים המסתתר מתחת למשאית חונה, מיקום המסכן את חייו. היא משדלת אותו לצאת ממחבואו ומשיבה אותו לאמוֹ. היא זוכה לחיזוק-חיובי ולעידוד על המעשה שעשתה מן האם, וגם השמש נושקת לה על לחייהּ.

   עד כאן נשמע סיפור ילדים, שבסימנו עומד המעשה-הטוב, כבהרבה-מאוד סיפורים אחרים ואגדות אחרות. עם זאת, מה שמייחד את ספרן של כוכבי, היא מלאכת הסיפור המחורזת שהיא מעודנת ועשירה בו-זמנית; המוסיקליות והריתמוס המדוייקים שלה, העברית מתנגנת, גורמת לרצות לחזור ולקרוא את הספר. אם המבחן הוא בני הקט, חובב גיבורי-העל והנינג'ות, הרי הוא כבר ביקש שאחזור ואקריא לו אותו מספר פעמים, על-אף שמדובר בסיפור על ילדה וחתול, שאין בו לוחמי אור הנלחמים ביצורי אופל. יותר מכך, יש בסיפור עצמו כמה וכמה פרטים מעוררי מחשבה, שטוב להתעכב עליהם.

   על ההומאז'-ההפוך לסיפור ויהי ערב לפניה ברגשטיין הגלום בספרה של כוכבי, כבר עמדו לפניי (עדנה אברמסון ברשימה יפה). כמובן, המוקד הוא גערת האב אצל ברגשטיין לעומת מילותיה המחזקות והמנחמות של האם בסיפור של כוכבי. אבל יותר מכך, לדידי יש בספרהּ של כוכבי עמידה אמיצה ומודעת על תפישֹת העולם וראיית העולם הכּוּלית-אורגנית של הילד, הרואה את התבל כולה כמערכת אחת אחודה, שבהּ גרמי השמים, הורים, ילדים, אנשים הפוסעים כך סתם ברחוב, חתולים וכלבים, צמחים ודוממים אמורים לשרות יחדיו באחווה. בעולמו של הילד, אין מקום להפרדות אנליטיות של המרחב, של שיקולי תועלת ותועלתנות (למשל: ערך המכונית, ערך הנדל"ן, זמינות השימוש בהם), של מדידת האחר כפי תפקידוֹ המדוּד (ארץ/עיר/חי/צומח/דומם/משלח יד/שם וכיו"ב). זו יכולה להיות כל שמש, כל ארץ, כל ילדה, כל אם וכל חתול. ומבחינה זו, כוכבי כמו קוראת לקוראיה שלא לאבד את זוית הראיה הילדית, הרואה בכל מערכת אחת, שכל חבריה סימפתטים זה לזה, כי גם נהג המשאית והמשאית עצמה, אינם זוממים לדרוס את החתול, הם רק הושארו לחנות שם, והחתול חמק להסתתר שם. הילדה אינה מצילה את החתול מן הרע, אלא מרחיקה אותו מסכנה קונקרטית ובכך ממלאת את תפקידה כסוכנת של אותה מערכת קוסמית המגולמת בשמש, בארץ, בבני האדם, בבעלי החיים— כחבורה אחת מאוחדת.

למשל, הילדה נחלצת כדי לסייע לגור החתולים, אך מי שמצליחה להוציא אותו ממקום הסכנה היא דווקא קרן שמש בלתי-מקרית אחת, הנחלצת לעזרה, ומהבהבת על-גבי שבר מראה:

*

אַךְ הַגּוּר מְהַסֵּס— מְבֹהָל מִן הַחוּץ

מֵהָרְחוֹב הַסּוֹאֵן הַרוֹעֵשׁ

הַקְּטַנְטָן מְיַלֵּל, מְפֻחָד, וְלָחוּץ

נֶאֱחָז בָֹאַסְפַלְט, מִתְעַקֵּשׁ.

*

פְּסְסְ פְּסְסְ פְּסְסְ תִּזְדָּרֵז! הַיַּלְדָּה מַמְשִׁיכָה,

מְמָלְמֶלֶת אֵלָיו בִתְחִנָּה.

וּמִלְמַעְלָה הַשֶּׁמֶשׁ שוֹמַעַת הַכֹּל

וְשוֹלָחָת לָהּ קֶרֶן קְטַנָּה.

*

קֶרֶן שָׁמֶש חַמָּה – שוֹבֵבָה חַיְכָנִית –

מִשְׁתַּקֶפֶת בְּשֶׁבֶר מַרְאָה

וּבְאוֹר יְקָרוֹת הִיא זוֹהֵרֶת מִשָּׁם,

הַיַּלְדָּה מַבִּיטָה בִּפְלִיאָה.

*

וְהַגּוּר – אֵיזֶה נֵס !

מִסְתַּכֵּל וְתוֹפֵס וְרוֹאֵה הִשְׁתָּקְּפוּת מְשֻנָּה…

הוּא נִמְשָׁךְ אֶל הַזֹּהַר – פְּסִיעָה פְּסִיעוֹתַיִים –

מֵעֵבֶר לִטְוַח סַכָּנָה   

  *

[טלי כוכבי, ביום שמש בהיר,איורים: ליאורה גרוסמן, כנרת בית הוצאה לאור ואיגואנה הוצאה לאור, תל אביב 2013, עמ' 19, 22-21]

 *

  אבל ודאי יש כאן יותר מנס; הגור, יש להניח, לומד על קרן השמש המרצדת, כאשר הוא מתבונן ומבחין בפליאה הנסוכה על פני הילדה; אולי זה קסם סימפתטי; כשם שחיוך מעורר חיוך וצחוק— צחוק; כך ההתפעמוּת הילדית מהבהוב האור על גבי שבר המראה, מעוררת בגור החתולים, כך יש לשער, מידה של סקרנות ושל התפעמוּת, הגורמת לו לנוע ממקום הסכנה אל מקום מבטחים.

   אפשר כי בעיניי הילדה (גם בעיניי המספרת), השמש אמנם משתתפת בדאגה לגור החתולים, ברצון להביאו למקום מבטחים. עם זאת, דומה כי לאמיתו של דבר, מה שמביא את החתול לזוז ממקומו תחת המשאית הוא דווקא מבטהּ אחוּז הפליאה של הילדה, המהופנטת לנֹגהּ האור. החתול משנה את מבטו, ובעקבות כך, את מיקומו, רק הואיל ופניה של הילדה הפונות אליו אחוזות פתאום לא-דאגה ולא-מצוקה כי אם התפעמוּת אל מול נֹגהּ פּתאום.

   למעשה הפלא הגדול המרומז כאן הוא היכולת שלנוּ של כל החיים לקבל אלו מן אלו, ללמוד אלו מאלו, לחוות אלוּ מאלוּ— כאשר היחס לזולת אינו מגלם בחובו ניכור ושיפוט-הייררכי, אלא החיים מתייחסים אלו אל אלו מתוך חמלה ופליאה, דומה כי לדברים יש את הנטייה שלא להתקלקל, וכך דווקא ההתבוננות בשבר (המראה) מעלה מתוכה (איזה פלא) מעשה אוהב, אחראי ומתוקן.

   כלומר, במידה רבה, מלמדת אותנו הילדה ומלמדת המחברת, כי יש איזו אתיקה של מבט סימפטי, ועל אף כי רוב נסיבות חייהם של אנשים מבוגרים דורשים מהם להפעיל שוב ושוב שיפוטים הייררכיים, הדורשים מהם להתייחס לזולת באופן המותאם למקומו ולמעמדו, על פי האופן שבו הן חווים אותו; כוכבי מבקשת לזמן אותנו חזרה, הורים כילדים, אל המקום הפנוי משיפוט אנליטי הייררכי של הזולת, ואל אותו מקום בו כל בן אנוש עשוי לגלם במעשיו אחריות, אמפתיה, וסימפתיה לגורלו של בעל-חיים אחר, מתוך החוויה הפנימית (שלא בהכרח מתבגרים ממנה) לפיה כולנו אחודים במערכת אחת, וכי כל אתיקה ראשיתה לא רק במבט הסימפטי והבלתי-שופט שאנו נותנים בזולת, אלא גם באחווה שאנו חשים אלו אל אלו.

*

beyom shemesh bahir

* *

    יש להעיר גם על דמויותיהן של האמהות. האם החתולה (של הגור) והאם האנושית. שתיהן מבינות ללב הילדה; מבינות אל-נכון מדוע היה נחלצה לעזרת גור החתולים שהעמיד עצמו בבלי דעת בסכנה. איני יודע מדוע, פתאום התעורר בי שיר שהלחינה מירב שחם לטקסט מאת רוברט ואלזר, סוף העולם [מתוך אלבומהּ היפה והמפתיע איש שלא הבחין בשום דבר], שבו ילדה שאין לה אב ואם, אין לה גם בית ומקום, הולכת לחפש נואשת את סוף העולם. דומה אפוא כי מי שנהנה לכתחילה מתחושות של אמון, ועידוד, וביטחה מבני הדור שמעליו, לא ממהר לחוש לחפש את סוף העולם, אלא חש כי העולם הזה הוא ביתו ומקומו, ויישאף להעביר את אותם התחושות לכל קרוביו.

   הערה אחרונה, על איוריה היפים ומלאי האור של ליאורה גרוסמן המלווים את הספר. גרוסמן ממלאת את הרחובות בחתולים. עד כדי כך שלרחובות העיר בה מתרחש הסיפור ישנם שמות כגון: סמטת חתול, מיאו 12, ועל חלק משילטי הפרסומת מתנוססים דיוקנאותיהם של חתולים. בעיר עירונית כזאת, כמעט ניכר כי האדם הוא האחֵר, ואם כך הוא, הרי דאגתה של הילדה לגור החתולים, אינה כביכול, דאגת הרוב המושל למיעוט; אלא נהפוך הוא, אחריותו-דאגתו של המיעוט האנושי (המיוצג על ידי הילדה) לגור החתולים, אחד ויחיד, מתוך קהל החתולים הרב הממלא את העיר. גם בהתבוננות הזו יש משהו מקורי, מעלה חיוך, משובב נפש.

*לדף הספר בבית ההוצאה

*

*

בתמונה למעלה: Chen Chi (1912-2005), The Rising Sun, Watercolors 1999 ©

© 2014 שוֹעִי רז

Read Full Post »

*

*

"נראה שדיברנו על כל דבר כמעט פרט לאלוהים. כדאי שנשאיר אותו לשעות הקטנות של הלילה."

"אתה לא מאמין בו, נכון?"

"לא."

"מבחינתי אין לדברים שום משמעות בלעדיו."

"אני לא מוצא משמעות בדברים גם איתו."

[גרהם גרין, האמריקאי השקט, תרגם מאנגלית: יואב כ"ץ, פֶּן הוצאה לאור ומִשֹכּל הוצאה לאור: תל אביב 2012, עמ' 137] 

עִוֵּר? חֵרֵשׁ? אִלֵּם?

בִּלְתִּי נִתְפָּס?

הוּא יֶשְנוֹ. הוּא כּוֹאֵב.

[רישרד קריניצקי, נקודה מגנטית: מבחר שירים 2005-1969, תרגם מפולנית: דוד וינפלד, הוצאת אבן חושן: רעננה 2011,  עמ' 52]   

 

1

*

להרצל היה פנצ'ר בגלגל באמצע כביש שש. ללודמילה היה פינצ'ר במושב האחורי במכונית של הרצל. זה היה אז, כשניצב מול הגדר שנועדה להפריד בין הכביש ובין כפר ערבי וניסה להחליף את הגלגל, כשנעור בו הרעיון שעתיד לשנות את העתיד היהודי, מדינה יהודית. העובדה לפיה מדינת ישראל קיימת כבר כשישים שנים ויותר לא הפריעה לו לדמיין את עצמו נוסע בבירות העולם,פוגש מנהיגים,מעצב דגל,מייסד את הקונגרס הציוני הראשון בבזל, תומך בהקמת מדינה יהודית באוגנדה. וכל אותו זמן שרק האויר החוצה מן הגלגל, כחיים אשר עוזבים את הגוף. הכלב של לודמילה גרגר בקולי קולות, כאילו היה שלשה כלבים, או עיבורו של קרברוס, השומר על פתחי האדס. לודמילה טלפנה בסלולארי לחברתהּ סדיג'ה (לשעבר אירינה), שהתחתנה עם ערבי- ישראלי והתאסלמה, לשאול אולי היא מכירה איזה פנצ'ריה טובה בסביבה- לפני שיצטרכו להזעיק גרר.

לפתע נדמה היה להרצל שהוא אינו הרצל עוד.הוא כארון, איש המעבורת, המסיע את ששה מליוני נשמות המתים בסירה על הנהר סטיכס בדרכם אל גדת- האדס. בדמיונו הוא נמשך פתע אל חרטום סירתו, השעין את פלג גופו העליון קדימה והביט בדגים השוחים בתעלה ללא אומר. למחרת היום אמצו הוא ולודמילה, דרך צער בעלי חיים, כלב קטן נוסף, ציוואווה, שמו קרלוס, שהיתה לו סוג של מחלת עור, ושהיה סגי-נהור מוחלט.

'זה בסדר' אמר הרצל  'גם לפלוטינוס ולאבן גבירול היו מחלת עור'. לודמילה שתקה.

'קרלוס זה שם של טרוריסט' אמרה לודמילה בעצב אחרי הפאוזה. 'נקרא לו אפוא, יצחק' הציע הרצל, 'זה שם של קורבן'.

בשעה שישבו הרצל ולודמילה לקרוא את עתוני סוף השבוע, התחיל הכלבלב לחבר בחדר השני ביאור חדש על ספר יצירה.

מלאכים הורידו עליו דמעות אש בשחק.

*

2

*

  לאחר גסיסתו הממושכת של הרצל עזבה לודמילה את ארץ ישראל דרך נמל התעופה של לוד בלי לאמר מילה. נטְלָה עימה את הפינצ'ר ונטְשָה הצ'יוואווה. יומיים כבר, היא מעסיקה עצמה במלמול רפה: 'הרצל פנה אל הים בלי כעס; אין מָצוֹפִים לזרועותיו. היום יפנה, השמש יבוא ויפנה, הרצל לא ישוב; אף אני עוד אבוא בּשעריךָ'.

'כשאתם מגיעים אצל אבני שיש טהוֹר אל תאמרוּ מים מים' אומר השלט,והיא עומדת בשער בית הקברות, ודומה שהרוח מנשבת מאת גופה והלאה, כאילו היתה מאוורר ענק, אשר אם מתקרבים היטב שומעים את מנועו מזרים את ההברות 'בִּגְלל מֶשֶך החיים- בגלל מֶשֶך החיים'.

 

3

הספק מכרסם, כמו עכבר בגבינה צהובה עטויית צלופן במרכול שכונתי ישן.המוכר ואשתו בודקים את המלאי. הוא אינו חושב שהיא יפה, ואף היא אינה מעריכה את עצמה ביותר.הספק מכרסם בליבם.אולי יכולים היו להוליך את חייהם אחרת.בלילות,במיטה הזוגית,שכמו מונחת בשלווה דמומה על לוֹע של חיה נאנחת,העיניים לא נעצמות.צרצרים מצרצרים קלושות מרחוק,רעש ירוק,הולך ונמוג.אם מקשיבים היטב ניתן לשמוע את הספק מכרסם, מכרסם.

קראתי הבוקר באיזה מקום,כי הספק כרסם אותם כליל מבלי הותיר זֶכֶר.הוא נפטר ממחלה קשה (יש שאמרו: טבע או טיבע עצמו בים); היא עזבה את הארץ, נוטלת איתה את הפינצ'ר ושוכחת מאחור את הצ'יוואווה.

אימצתי את יצחק, הכלב העוור שלהם, דרך צער בעלי חיים. כעת אנו דרים יחדיו: איש-חתול די-אבוד וכלב עיוור,המחבר בהסתר ספרי קבלה ושירה יפה. יצחק סיפר לי את כל הדרוש לי על מנת שאוכל להמשיך לחוש צער, או חמלה לעתים, על חורבן האדם ועל נחמותיו.

היום הראה לי יצחק שיר ישן שחיבר, אך לא הרחיב האם היה זה בתקופה בה שהה בביתם של הרצל ולודמילה או בתקופה שקדמה לכך. יצחק, החפץ בעילום שמו, ביקשני שהשיר יישאר לעיניי בלבד, אך פתע חשתי לעשות כמעשה מקס בּרוֹד, להציל אוד מוצל מאש, שאין אדם יודע שעתו, מי בקיצו מי לא בקיצו (כל שכן כלב עיוור הסובל ממחלת עור); אני מביא כאן את השיר בראשונה לעיניים רואות (מלבד עיניי שלי)

 

חתול עומד מול חדר זבל נעול

,מול שער אשפות,

,ביום הכִּפּוּרים,

שִלדוֹן קטן יקר

 

ואין רחמים עוברים ושבים

מול שער הרחמים

אשר כולו חתום בפניו של

חתול יהודי 

מול שער נִסְגָּר

*

   קשה היה לשמור על עיניים יבשות מול כלב שעיניו שחורות וריקות, הקורא בהתכוונות-רבה שיר על חתול יהודי מזה-רעב מול חדר אשפה נעול ביום הכיפורים. שיבחתיו, טיפה מזועזע; אחר כך פרש יצחק בלב מבין ללימודיו.

    הייתי זקוק לשהות, לאיזה משקה משיב נפש, לאיזו נעימה של שמחה או לשמע צחוק מתגלגל מן הרחוב, כדי להסדיר נשימה; כדי להכריע כי אני מעוניין לפעול כנגד עצת המחבר. לא להותיר את השיר הזה נשכח ונאבד, ככתובת על קיר דוהה עד העלם. לא סיפרתי לו על כך דבר, והואיל ושלום עומד בינינו בימים כתיקונם, איני מאמין שאבקשו ערב יום הכיפורים זה סליחה ומחילה על שהבאתי את שירו-יחידו לעיניכן/ם.

*

 

מראי מקום והרחבות:

השורה: 'ציוואווה קטן, שמו קרלוס, שהיתה לו סוג של מחלת עור, ושהיה סגי-נהור מוחלט' הוא תרגום שלי לשורות:

had a little Chihuahua named Carlos
that had some kind of skin disease
and was totally blind

השורות לקוחות משירו של טום ווייטס Frank's Wild Years (האלבום Swordfishtrombones משנת 1983). בשיר יורה פרנק, שכיר אמריקאי מן היישוב, במצחה של אשתו הפטפטנית ומעלה את ביתם באש, עליה ועל כלבם העיוור, בעודו צופה בלהבות המכלות את הבית ואת חייו הישנים מבעד לחלון מכוניתו. העילה היחידה למעשה של פרנק הניתנת בשיר היא שהוא מעולם לא סבל את הכלב. כמובן, באיזה אופן, פרנק ועלילותיו מתחברים לדמותו של The Quiet American, מייקל פייל, בספרו של גרהם גרין, שציטוט מתוכו הבאתי בפתח הדברים, או למצער, מתכתב עימה

פלוטינוס ושלמה אבן גבירול, מלבד היותם פילוסופים נאופלטוניים, אכן סבלו ממחלות עור, שהכבידו כנראה על יחסיהם החברתיים.

יצחק סגי- נהור בנו העיוור של ר' אברהם בן דוד מפוסקייר נחשב לדעת רבים כמייסד הקבלה בפרובנס בשלהי המאה השתים עשרה; ספרו היחיד שנשתמר בשלימות הוא ביאורו על ספר יצירה; נדפס במלואו בידי גרשם שלום, בסוף ספרו, הקבלה בפרובאנס.

ספר יצירה מיוחס מסורתית לאברהם אבינוּ (אביו של יצחק). ברם, כבר ר' סעדיה בן יוסף אלפיומי,  גאון סורא (רס"ג, 942-880 לערך) ור' משה קורדוברו (רמ"ק, 1570-1522) כתבו כי הוא נתחבר או נערך, כפי הנראה, רק בתקופת התנאים, במאה השניה לספירה.  ישנן כמה וכמה הצעות נוספות משם חוקרים שונים. המקדימים גורסים כי מדרש זה נתחבר כבר במאה הראשונה לספירה; דעת הביניים גורסת כי זמן חיבורו הוא המאה השלישית לספירה; ואילו היו שאיחרו את זמן חיבורו עד לעיבוריה של המאה השביעית לספירה לאחר התפשטות האסלאם.

יצחק בנו של אברהם (אבינו), מתואר במדרש בראשית רבא (נערך בקצרין בראשית המאה החמישית לספירה), כמי שנפגם מאור עיניו בעת העקידה, עת אל תוך  עיניו הפקוחות נטפו דמעות האש של מלאכי מרום, אשר ריחמו על הנער, העומד לאבד את חייו, וראה: בראשית רבה, פרשת תולדות, פרשה ס"ה סימן י' (האחים ראם והאלמנה: וילנה תרל"ח, דף קכ"ח ע"ב): "בשעה שעקד אברהם אבינו את בנו על גבי המזבח בכו מלאכי השרת […] ונשרו דמעות מעיניהם לתוך עיניו והיו רשומות בתוך עיניו, וכיון שהזקין כהו עיניו'.

מלמולה של לודמילה הוא פרפרזה על הנאמר על ידי שליח הציבור והקהל בחזרה על תפילת נעילה של יום הכיפורים: 'היוֹם יִפְנֶה, הַשֶּמֶש יָבוֹא וְיִפְנֶה, נָבוֹאָה שְעָרֶיךָ'

אזהרת המיים המפורסמת דבי ר' עקיבא לנכנסים לפרדס, 'כשאתם מגיעים אל אצל אבני שיש טהור, אל תאמרו מים, מים', מובאת בתוך: תלמוד בבלי, האחים ראם והאלמנה: וילנה תרמ"ו, מסכת חגיגה פרק ב', דף י"ד ע"ב.

השורה'בִּגְלל מֶשֶך החיים- בגלל מֶשֶך החיים'לקוחה מתוך: דליה רביקוביץ, 'שוכבת על המים',כל השירים, בעריכת גדעון טיקוצקי ועוזי שביט, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב, עמ' 229.

השורה: "מִי בְקִצּוֹ, מִי לֹא בְקִצּוֹ" לקוחה מן הסילוק ונתנה תוקף קדושת היום, הנאמר בחזרת שליח הציבור על תפילת מוסף בראש השנה וביום הכיפורים.

פרנץ קפקא כנודע ביקש את מקס ברוד להשמיד את כל כתביו מלבד המעטים שכבר ראו אור, וגם אותם ציוה שלא להדפיס מחדש. מקס ברוד, למרבה המזל, לא קיים את צוואת רעהו; נוסח הצוואה נדפס בסוף הכרך: פרנץ קפקא, היונה שעל הגג: מכתב אל האב ועוד כתבים מן העיזבון, תרגמה מגרמנית, אילנה המרמן, הוצאת עם עובד: תל אביב 2007.

"ומה טעם נקראת הנשמה יצחק? מפני שמשחקת ומשתעשעת עם הקב"ה בגן עדן" אלה דברי המקובל יוסף הבא משושן הבירה (למעשה: מן העיר הפרסית המדאן), מקובל מסתורי בן המחצית השניה של המאה השלוש עשרה שהגיע כנראה מפרס לקסטיליה שבספרד ונמנה, ככל הנראה, עם יוצרי ספר הזהר. הדברים לקוחים מתוך: אלכסנדר אלטמן, 'מדרש אלגורי על-פי דרך הקבלה הפנימית על בראשית כ"ד', פנים של יהדות: מסות נבחרות, הוצאת עם עובד: תל אביב 1983, עמ' 72. 

השיר Yesterday is Here לקוח מאלבומו של טום ווייטס, Frank's Wild Years, שראה אור בשנת 1987.

*

*שנה טובה, כתיבה טובה וחתימה טובה

*

בתמונה למעלה: Nicolas De Stael (1914-1955), Marine au cap, Oil on Canvas 1954

© 2012 שועי רז

 

Read Full Post »

*

*

המקוריות היא הדבר היחיד שמוחות בלתי מקוריים אינם יכולים לחוש בתועלת שבו [ג'ון סטיוארט מיל, על החירות, תרגום: אהרון אמיר, הוצאת שלם, ירושלים 2006, עמ' 78]

*

1

*

באביב של שנת 1942 שהה הו צ'י מין (נגויאן אי קואוק, 1969-1890) בצינוק. הוא נכלא, הואיל והיה האידיאולוג והמנהיג של תנועת השחרור הויאטנמית כנגד הכיבוש היפני. מן התא הצר, מתבונן אל שמי הליל, מתגעגע לחירותו וכוסף לשוב למרי ביפנים, הגה את המרובע הבא:

*

חסרים בבתי הכלא פרחים ואלכוהול

אבל, יפהפה הוא הלילה הזה, איך נִתָּן לחגוֹג אוֹתוֹ?

אני בּא אצל החלון, משתהה, מה יפה הירח

הירח מחיך מבעד לסורגים.  

[הו צ'י מין, 'חג במלא הירח', יומן בית הכלא, תרגם מפולנית: יעקב בסר, הוצאת שמרת, תל אביב 1975, ללא מספור עמודים]

*

זהו שיר גלוי מאוד ומסתורי כאחד. ראשית, מבחינה סטרוקטורלית, בוחר המחבר בתבנית המרובעת, האפוריזמית-המדודה, תבניתית ומוגבלת, ככתלי תא-כלאו. עם זאת, הוא שובר את התבניתיות באמצעות התנועה; הנפש התרה אחר יופיו של הליל,  חיוך הירח (על אף חסרונם של פרחים ואלכוהול; היעדר החירות); העין הנמשכת אל פיסת השמים התחומה, הנפרסת בפניו, מגלה לו ירח-נווד-חופשי לכאורה; לאמיתו של דבר, סובב במעגלותיו סביב כדור-הארץ. חיוכו של הירח הוא בבואת חיוכו-הפנימי של הו צ'י מין; חיוך של ידיעת מקומו היחסי בעולם; לא כלוא לחלוטין, לעולם גם לא חופשי לגמריי. האדם, כירח הנווד, סובב במחוגו, בין אותם ערכים אליהם הוא נמשך, אליהם הוא שואף; בין אותם רעיונות-עיוועים בהם הוא נאבק. מיקומו יחסי; מעמדו ארעי ומוגבל; הוא כלוא וחופשי כאחד; ובכל מצב יכול הוא להביט במצבו זה באורח קיומי סף-קומי, בחיוך פנימי, של היודע את מגבלותיו; של מי שיודע שהכל נתון בתנועה כל העת, גם בדעתו של אדם וגם מחוץ להּ.

   אבל התנועה הזאת של האישון אינה פנויה להביט בשמי הליל המוגבלים בלבד, אבל היא פנויה להתבונן ממרחק אמפתי, בחבריו, באירועי חייהם, בשמחותיהם הזעירות, בביקור נדיר של אשת אחד האסירים:

 *

האיש מאחורי הסורג,

האשה לפני הסורג,

כל כך קרובים זו לזה,

עולמות מפרידים ביניהם.

עיני זה מתחפרות בעיני זו,

העיניִם שאומרות את שאסור לדבּר,

עיניִם מעֻרפּלוֹת-דמעוֹת,

נחשבוֹת מן המלּים,

מי ראה זאת ולא היה נרגָּש?  

[הו צ'י מין, 'בּקוּר אשת השותף לכבלים', יומן בית הכלא, תרגם מפולנית: יעקב בסר, הוצאת שמרת, תל אביב 1975, ללא מספור עמודים]  

 *

   שוב לטעמי נסב שירו על הו צ'י מין על היכולת למצוא חופש וחירות (הכוללת מטבעהּ את הכושר להרהר ולחוות מחשבה, אהבה, קירבה אנושית), גם בתנאים הבלתי אפשריים ביותר. הכותב, כפי הנראה, מביט מתוך הצינוק על המפגש המתרחש אין-שם בחצר, או אולי במו תא הכלא עצמו משני העברים. זהו מבט על מבט של בני זוג אוהבים הנמצאים זה לצד זה משני עברי הסורג. האחד אסיר-כלוא; השניה, אשתו— החיה תחת שלטון הכיבוש היפני; עיניהם אומרות שאסור לדבר, שמא לשיחתם מצוטטים היפנים, המבקשים להשיג באמצעותה מידע. גורלם העתידי של האסירים אינו ידוע. אפשר כי יוצאו להורג, אפשר כי ישוחררו יום אחד. זהו מפגש המתקיים אחר זמן של הפרדה ושל ערגון וגעגוע, העלול גם להיות פגישתם האחרונה של בני הזוג. הדוק שבעיניים כמו מדגיש את הגעגוע ואת הכוסף, והוא דומה לשפה סודית, מן צופן אותיות הנוטף מן העיניים, המובן למתבוננים בו, לנוטלים בו חלק. זוהי שיבה לשפה שבטרם היות השפה, שפה בלתי-דיסקורסיבית, בלתי גדורה בחוקים. זוהי שפת הנפשות הדובבת את עולמן הפנימי. תרגומהּ לשפת בני אדם, היה ודאי הופך לשירה, כפי שעושה הו צ'י מין; אבל שירו, דווקא מדגיש את מוגבלות ההבעה של השפה, שהיא בעצמה כלוב-שפה. לדידו ישנה הרבה יותר חיות, חירות, מבע, וקירבה בעצם מפגש המבטים משני עברי הסורג. המבט הנפגש, אפילו לא מפגש ידיים, הוא בבחינת התגלות (אפיפניה), לא לבני הזוג בלבד, אלא גם למי שמשתהה עליהם רגע במבטו. עולם שלם עשוי להיפרש בפנינוּ גם מתוך מרחב אפשרויות מוגבל שבמוגבל.

 *

2

ברוך שׂפינוזה (1677-1634)כתב בספרו אתיקה את המשפט הבא:

אין דבר שהאדם החופשי ממעט לחשוב עליו כמו המוות וחכמתו אינה ההגות במוות, אלא ההגות בחיים

[ברוך שׂפינוזה, אתיקה, תרגם מלטינית: ירמיהו יובל, חלק ד' משפט 67, עמ' 345-344]

*

   אפשר זוהי האופטימיות של שׂפינוזה. הכרתו החותכת לפיה אפשר לו לאדם להיות תבוני ותכליתי במובהק, ומשתוקק לטוב במישרין— ועל כן חופשי מן העצבות החודרת שמעלה באדם עובדת מותו העתידי, כמו גם, כל אותם נפטרים ונפטרות יקרים ללב— שאבדו במהלך חייו; בעולמו של שׂפינוזה יכול אדם להתנתק מן הרגשות שמתעוררים בו עת עולים בו זכרונות קשים— דרך התבונה סוללת דרכו, אל עולם שבו מה שישנו בממשות יש בו קיום, ואשר אבד ואינו או יאבד ואינו— אין לו קיום, ואינו צריך להטריד מחשבתו של אדם פועל ותכליתי (כך למשל מתעמת שׂפינוזה באגרותיו עם הוגו בוסל על דבר קיומן של רוחות מתים ואפשרות ליצור קשר עימן שפינוזה כמובן שולל זאת מן העיקר). את דבריו של שׂפינוזה [דעות דומות נמצאות גם בכתבי הסטואה האמצעית והמאוחרת, למשל, לוקיוס אינאוס סנקה (65-1 לספ') בספרו, על שלוות הנפש, הכותב: מי שחושש מן המוות לעולם לא יתנהג כראוי לאדם חי (מהדורת תרגום: אבהרם ארואטי, נהר ספרים: תל אביב 2010, עמ' 129], לטעמי, יש להבין כאתגר אידיאי יותר מאשר ממשוּת, כעין קוטב המסמן לאדם שלא לשקוע בעצבות זכרונותיו או בחרדות העתיד,  ולנסות להשקיע בחייו יום אחר יום בהווה  מתמשך.

   אבל בסופו של דבר שׂפינוזה אופטימי מדיי. הוא אינו מעלה על הדעת את התנועות הזעירות-המוגבלות מתוכן עשוי הו צ'י מין למצוא חדווה ומשמעות גם בבור כלאו, שקוע עד צווארו בסבל, כאב ומוות. איני יודע למשל כיצד שׂפינוזה היה מגיב כלפי אמירתו הפילוסוף ומבקר התרבות היהודי-גרמני ולטר בנימין (1940-1892): חייו של האופי ההרסני אינם נשענים על הרגש שהחיים ראויים שיחיו אותם, אלא על כך שההתאבדות אינה שווה את המאמץ [ולטר בנימין, 'האופי ההרסני', בתוך: מבחר כתבים, כרך א: המשוטט, תרגם מגרמנית: דוד זינגר, אחרית דבר: יורגאן ניראד, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1992, עמ' 106]. האם היה פוטר את האופי ההרסני בכך שהוא מאפיין אנשים בלתי-רציונלים בלבד, המנהלים את חייהם על יסוד סברות בלתי-מבוססות, דחפים ותאוות? שׂפינוזה כמו מציג מחשבה אשר בתוכה מי שמתקדם במעלות התבונה שוב אינו יכול לשוב לאחור, שומא עליו מדוע התכליתיות התבונית היא הכרחית, ומדוע אין לאדם כל ברירה אחרת.  כל מי שאינו מצליח לקבל את הדרך, משמע שלא הצליח לסגל לעצמו דפוסי חשיבה רציונליים, הוא חש עצמו חופשי יותר, פתוח להרבה יותר אפשרויות בחייו היום-יומיים, ובכל זאת הוא כלוא בכלא מסוגר, באשר אליבא דשׂפינוזה, החירות אותה הוא מעלה בדעתו היא שקרית, למעשה הוא אדם השוקע עבר אבדנו.

   אצל  שׂפינוזה האדם הרציונלי (והחופשי) מבין מדוע הכל הכרחי עבורו, ומדוע ההכרעות התבוניות המוליכות אותו הן היחידות שבאפשר. דא עקא, המחשבה הרציונלית דווקא כובלת את האדם אל נתיב מסויים מאוד (אצל שפינוזה, נתיב זה מבטא ודאות בלתי יחסית, המבדילה בין אמת ובין שיקרות), המאפשר לאדם למצוא את מקומו בעולם ובהוויה; מי שאינו מצליח להגיע עדי הנתיב הרציונלי, לדידו, נשאר באשלייה לפיה הוא חי מתוך חירות ומתוך בחירה חופשית, אך למעשה הוא משועבד לדחפים בלתי רציונליים, תאוות, ורגשות— המרחיקים אותו מן החיוּת ומהבנת חייו.

 *

3

 * 

מה מוּזָרִים החיים, עליךָ להֵאָבֵק

למען יכבלוךָ, כי הכּבוּלים

זוֹכים לפִנָּת לִינָה.

לַבִּלתּי כּבוּלים אין מָקוֹם להניח ראשֵיהֶם.

[הו צ'י מין, מתוך: 'כבלים', יומן בית הכלא, תרגם מפולנית: יעקב בסר, הוצאת שמרת, תל אביב 1975, ללא מספור עמודים]  

*

   הו צ'י מין כותב את הדברים כחלק מהוויי הכלא היפני ובכל זאת אותן מלים טובות גם להנהרת שיטת החופש השׂפינוזית, לפיה ככל שהאדם מתקדם בתבונתו, הריהו מבין כי הכל הכרחי במוחלט, ולהבדיל— (מכיוון שאינה רציונלית) לאורח החיים המערבית שבו אנו כובלים עצמנו למשפחה, עם, מדינה, מקום עבודה, בנק (משכנתא), קופת פנסיה— משום שכך נזכה לפנת לינה, מאמינים כי הבלתי-כבולים לא ימצאו מקום להניח את הראש.

   אני רוצה להאמין כי כל אדם ממקומו יכול לחוות בחגיגת הירח הזורח; לחוש אהבה, געגוע וקירבה אמפטית בעת שהוא חוזה בבני זוג אוהבים שלא התראו זמן רב. אפשר כי דווקא הרגעים הקטנים-מינוריים האלו, הם שמאפשרים לנוּ אחיזה כלשהי בעולם, המלא תמיד חיים ומוות, ולא תמיד ברור ונהיר בערפלים, היכן הם מתחילים והיכן הם נגמרים, ואם יש גבולות ממשיים התוחמים אותם, מלבד החגיגות הקטנות-החולפות שלנו, התוגות הקטנות שלנו. אולי זוהי החירות. הידיעה שאנו פה, שאנחנו ממשיכים, שהדברים יימשכו בבוא היום גם מבלעדינו; אנשים ימשיכו לאהוב, לחשוב, ליצור, כפי שעשינו אנחנו, כפי שאנו עושים עדיין. יש בכך את חירותו של מי שאינו כבול לעצמיותו, רק לחייו, ויודע כי כל הקיום הזה אינו חלקו ואינו נחלתו, הוא רק נוטל בו חלק; ואם כבר לנטול חלק, מוטב— בעדינות ובחיוך.

 **

חג שמח

 **

 *

בתמונה למעלה: Christian Rohlfs, Stormy Sea at Night, Oil on Canvas 1932

© 2012 שועי רז 


Read Full Post »

 

משפחה היא ברית שנכנסנו אליה ללא בחירה ובלא דעת; את משמעות הברית הזאת אנו נושאים בקרבנו, במידה זו או אחרת במרוצת חיינו, כל חיינו אנו ניזונים מן החוויות אשר אָצלה בנו המשפחה בשנותינו הראשונות. לא פעם כאשר אנו מקימים משפחה משלנו אנו מבקשים להקימה בצלמה כדמותה של המשפחה ממנה באנו, או לחליפין, נבקש לייסד את המשפחה החדשה דווקא מתוך הנחה לפיה אנו מוכרחים לייסד מבנה משפחתי שונה בתכלית, רחוק ומנוגד ככל הניתן מן המקום ממנו באנו; מרבית בני האדם נעים בין הקטבים האלו: בין קירבה ודחייה ובין התחקות ובין התרחקות. לא פעם נבקש לנטוש את דרכי ההורים שלנו. ברם, נמצא עצמנו לפרקים מתקרבים יותר ויותר לאשר כה רצינו להניח; לא פעם נבקש להתקרב, ונגלה כי התרחקנו רחוק מרחוק. ובכל זאת, יש אשר משפחתם מעוררת בהם אהבה, חום, געגוע ויש שהיא פצע מייסר, עתים בלתי נסבל. יש משהו מבלבל בהיות חלק ממשפחה, בהיות בן גילו של אביך בעת ילדותך, כעת אב בעצמך לילדים בני גילאים הזכורים לך היטב, גילאים בהם נהנית כבר מתודעה פעילה למדיי ומוּדעת, גם אם לא תמיד מבינה.

   המשוררת רחל חלפי בספרהּ היפה והמעמיק תמונה של אמא עם ילדה (הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2010) מגלמת את הקוטב האוהב והמקרב במהותו: המשפחה כמעגל חיים ההולך ומתחדש בכל עת אגב התבוננות בתהליך המרתק שבו תכונות אופי, הבעות פנים, דמיון בהתבטאות נודדים בין הדורות, כאילו הדורות הותיקים שמעל, חלקם כבר אינם בין החיים, זוכים לחיות שוב דרך צאצאיהם וצאצאי צאצאיהם. בנוסף, אפשר כי השיר רומז אל הטיפול בהורים מזדקנים, על ערש דווי (ספרהּ של חלפי מתאר את פרידתהּ מאמהּ), בשנותיהם האחרונות, ובזיכרונות הנותרים בשל כך.

 

הָיִתִי הַיַּלְדָּה שֶלָּהֶם

הַיַּלְדָּה שֶלָּהֶם

 

אַחַר-כָּךְ הֵם הָיוּ

הַיְלָדִים שֶלּי הַיְלָדִים שֶלּי

 

תָּמִיד אֶהְיֶה הַיַּלְדָּה שֶלָּהֶם

 

תּמִיד הֵם יִהְיוּ הַיְלָדִים שֶלּי

 

[רחל חלפי, 'הייתי הילדה שלהם', תמונה של אמא וילדה, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2010, עמ' 160]

 

   השיר מלא הדים והדהודים, כאילו חלפי קוראת אותו במערת-עצמיותהּ אשר קירותיה כופלים את הקולות עד אשר לא ניתן עוד להתיר בין הַיַּלְדָּה שֶלָּהֶם ובין הַיְלָדִים שֶלּי, אשר הדהודם דומה לתנועת הדורות החולפים ועוברים, להמיית הדורות הבאים, כאילו הנחמה על האבדן ועל ההעדר הם הדורות הבאים הנושאים כמה מתכונותיהם של החולפים-עוברים; יותר מכך, חלפי כמו-מדגישה כי ליבת ההורות הינה הענקת מתת-הילדוּת מחדש; להיות מסוגלים לאחריות, לדאגה, ליציבות שהילדים צריכים על מנת שעולמם יהא שריר וביתם יהא ביתם. ובכל זאת, חלפי מציגה, מבעד דוק הכאב המהדהד, תמונת עולם משפחתית הרמונית. הדורות הצעירים נישאים בידי הדורות הותיקים ואז באחריתם נושאים אותם בעצמם בכדי לשאת אותם ביתרת-החיים בזכרונותיהם, באהבה ובגעגועים. 

   מצג שונה לחלוטין של משפחה הציג לואיס סֶרְנוּדָה (1963-1902), ממשוררי דור 27' בספרד, יחדיו עם פדריקו גרסיה לורקה ווינסנטה אלחנדרה. סרנודה, יליד סיביליה, בנו של איש צבא חמור סבר, בחר לכתוב שירת אהבה הומוסקסואלית, גם כאשר עצם כתיבת השירים העמידה בסכנה את חייו, נאלץ לגלות לארה"ב לאחר השתלטות הדיקטטורה הפשיסטית של גנרליסימו פרנקו וחבר מרעיו על המדינה, שם הפך לחוקר ספרות ספרדית מודרנית, והמשיך לפרסם שירה ופרוזה. דבריו אודות המשפחה אינם מותירים מקום לספק. אליבא דסרנוּדה המשפחה מבטאת שבר-ראשיתי בחייו, דיסהרמוניה פוצעת, מלכודת שבתוכה נסחף אל העולם הזה, וממנה עמל להיחלץ רוב- ימיו.

 

[…]

 

גָּמְרוּ אֹמֶר, כִּשְאָר בְּרִיוֹת, לִבְחֹר בַּקַּיָּם

בַּמוֹעִיל, אַף שֶיַכְלוּ לִרְאוֹת סְבִיבָם

שָאֵין מַה שָיַּתְמִיד אוֹ יוֹעִיל.

שֶדָּבָר לֹא הָיָה שֶלָּהָם, אַף לֹא לְגִימַת הַמַּיִם

הַזֹּאת שֶצִנְּנָה אֶת פְּנֵיהֶם בַּקַּיִץ,

אַף לֹא הַלֶּהָבָה שֶחִמְּמָה אֶת יְדֵיהֶם בַּחֹרֶף,

אַף לֹא גוּפֵיהֶם שֶחָדְרוּ בְּתַאֲוָה זֶה לָזֶה,

זוּג בּדִידֻיוֹת שֶהָיוּ לְבָשָר אֶחָד

 

נָתְנוּ לְךָ הַכֹּל: בְּעוֹדְךָ יְצוּר חֲסַר יֶשַע

טִפְּלוּ בְּךָ בְּחָלָב וּבְבֶגֶד,

אַחַר כָּך, כְּשֶצָּמְחוּ גוּפְךָ גַּם נִשְמָתְךָ

צִיְדוּךָ בֶאֳלוֹהַּ וּבְמוּסָר,

וְלֹא אַחַת בְּעֹנֶג וְעֹנֶש לְצִדּוֹ

כְּדִי לְהַכְפִּיף אֶת כֹּחֲךּ הָרַךְ לְחֻקֵּיהֶם

נָתְנוּ לְךָ הַכֹּל, כֵּן: חַיִּים שֶלֹא בִּקַּשְתָ,

וְעִמָּם מָוֶת כְּבֶן לְוָיָה שָפָּנָיו קְשוּחוֹת.

 

[…] 

 

[מתוך: לואיס סֶרְנוּדָה, 'המשפחה', תשוקה ומצוקה, בחר, תרגם מספרדית והוסיף אחרית דבר: שלמה אֲבַיוּ, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2010, עמ' 22]   

 

   דומה כי סרנודה מתכתב פה עם סיפורו הקצר הנודע של הסופר והמחזאי האיטלקי לואיג'י פירנדלו (1936-1867), המלכודת, שבמובן מה הקדים את הלכי הרוח של האקזיסטנציאליסטים-קיוּמיים של אלבר קאמי; או להבדיל, את היות האדם, מראשיתו-הורתו, מופקר ומושלך בעולם, היות לקראת המוות, אליבא דמרטין היידגר.האדם הוא תוצר של שרירות ליבם של הוריו, שקודם כל הלכו אחרי תאוותם, ואחר כך ניסו לחנך את ילדם לאור מוסכמות-החברה והדת, בלא התחשבות מהותית בצרכיו, תקוותיו ומאווייו.  הוריו של האדם, אליבא דסרנוּדה, הם גם המיילדים וגם התליינים בעת ובעונה אחת, באופן בלתי נפרד. דומה כי מעבר למחאתו הקיומית של סרנודה על אפסוּת החיים ואכזריותם, אם יש תקווה הבוקעת מקרקעית תיבת הפנדורה של שירו. זהו המרד, המעניק משמעות מה לחייו החולפים של האדם, האחריות לכך שלא יחלפו לריק, לכך ש"האני" יצליח להביע את עצמיותו ואת ייחודיותהּ. מתוך עמדתו הקיומית (אולי אף מתוך מיניותו ההומוסקסואלית) דוחה סרנוּדה את המשפחה כמוסד האוצר בחובו תקווה, ברכה ונחמה; המשפחה אינה קן גוזלים לדידו אלא מערת קיקלופ. שאין לו אלא להימלט מתוכו על נפשו, ולצאת למסע הנדוד של עצמיותו.

   א/נשים רבים יש בעולם. חלקם נמצאים בקוטב המובע בשירה של חלפי, חלקם ארגו חייהם בשירו של סרנוּדה. כך או כך, רובנוּ, אני מניח, מטיילים בין הקטבים, בין אור ובין צל, לחש וזעקה, רוך וקושי. לא ממש מצליחים להבין את מסע חיינו ללא רקעהּ, המרגיע ו/או המבעית, של המשפחה. לעולם אחוזים בקשב לקולות הכופלים עצמם ומהדהדים ושבים, של א/נשים שליוו את חיינו. חלקם/ן עוד עימנו, חלקם/ן היו ואינם.

 

בתמונה למעלה: Egon Schiele, The Family, Oil on Canvas 1917

Read Full Post »

 *

 

שָקֵט בְּאַהֲבָתִי. שוּבִי,

שוּבִי לְקִסְמֵךְ אַהֲבָתִי, שוּבִי

[יאיר הורביץ, מתוך: 'לאהבתי, כשתשכים', נדפס: יאיר הורביץ, מקום, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1978, עמ' 97]

1

 *

   חבר שאלני לפני כמה שבועות האם אני קורא שירי אהבה הומוסקסואליים ולסביים באופן שונה מזה שאני קורא שירי אהבה הטרוסקסואליים; ואם כן, כיצד אני מגדיר את ההבדל? זה הצריך אותי להרהור-מה; כלומר, עניתי מיידית כי איני עושה הבדל, וגם אם מעולם לא נמשכתי לגברים ואף מטעמי מגדריים קשה להניח כי ידעתי אהבה לסבית מהי (למרות שאני אוהב נשים אהבה שורשית), עדיין אני מכיר את האהבה, התשוקה, הערגה, הגעגוע – כל אלו הם כוחות פעילים בנפשי, המאפשרים לי להזדהות, להבין ולהתרגש – גם כל אימת שאני קורא שיר אהבה לסבי או הומוסקסואלי. ברם, כאשר פרטתי את הדברים לעמקם, גיליתי כי כמה וכמה משירי האהבה היפים יותר שקראתי בעברית (מקוריים או מתורגמים) בשנים האחרונות היו שירי אהבה שנכתבו על ידי הומוסקסואלים ולסביות (למשל, שירו של פדריקו גרסיה לורקה: "ליל האהבה ששנתהּ נודדת" מתוך סונטות של האהבה החשוכה בתרגומו של רמי סערי; או שיריה של רונה קינן: "Train", "עיניים זרות" ו-"במערכת הדם"), אולי משום שמחברים/ות מבקשים/ות שם עדיין את שפתוֹ הייחודית של האיחוד הגופני-נפשי בין בני אותו מין, ובעברית. ומתוך החיפוש ישנו משהו שגוּר פחוֹת, מבקש דרך, פורץ גדרוֹת, יותר מאשר בניסיון לחבר שירי אהבה הטרוסקסואליים בזמן הזה. שמא עדיין למרות הכל, יש בהן איזה תודעת מרי; הכרה באהבה החד מינית כדבר-מה שעדיין אינו מובן מאליו בחלקים נרחבים של החברה בהם פועלים/ות המשוררים/ות (הארץ שמחוץ לתל-אביב רבתי). אבל, כללו של דבר, אני מאמין כי אני נהנה עדיין באותה מידה משיר אהבה הטרוסקסואלי, כאשר עולם הדימויים, מטפורות, סמלים הארוגים בו, אינם שגוּרים ומעייפים, וגם האהבה המתוארת בו אינה מובנת מאליה; בין מפני שהיא מציירת מצב בלתי-שכיח, ובין מפני שנפשה/ו של הכותב/ת נוקטת לשון שיש בה מן המועט, המעולה והנדיר.

   ספרהּ החדש של המשוררת טלי לטוביצקי, נסי מלים כלליות יותר (הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2010), הוא בעיניי, קודם לכל, מאסף של שירת אהבה לסבית יוצא דופן; תוכו רצוף אהבה, מוטב לומר, סואן אהבה וגעגוע; מעבר החציה על כריכתו (תצלום מאת יורם קופרמינץ) כמו מרמז את ההתנסות: תנועה מאן לאן, מעברים מהכא להתם, סיכויים וסיכונים של אהבה, שכדרכה – פשוטה היא כחציית כביש ומסוכנת כמוה ממש; יש להתבונן באהבה, לא להסיר עיין, כאילו מבקשת היא לחמוק תמיד, ולעתים לפצוע את לבו/לבבה של האוהב/ת פצעים של יום-יום.

    את מקצת השירים קראתי עוד לראשונה באתר של לטוביצקי והתרגשתי כבר אז. כעת, בגרסת הספר ישנה שהות לקרוא לאט. לעמוד על תימות מרכזיות בשירת האהבה שלה. למשל, תימה מרכזית, הרוחפת מעל הספר כולו: חיפוש האהבה, גם כאשר אין אהובה ואזיי היא כעין טופוס של העדר פיסי ומטפיסי, מעין חוסר ההופך את המציאות כולה לפגומה וחסרת משמעות, ובאשר יש אהובה עדיין יש חיפוש אחר האהבה בתוך האהבה: בתוך הזוגיות, מערכת היחסים, יחסי המין; העולם של לטוביצקי סואן אהבה וגעגועים. חיפוש תדיר אחר האהבה כמהוּת אפיפנית בחיי האדם; אהבה כמוליכה את האישה, את האדם, את האנושות כולה; נסיון להתקומם,גם אישית, גם פוליטית וחברתית, כלפי הדברים המרחיקים מאיתנו את האהבה, את המשמעות. זוהי שירה קיומית מאוד במובן שהאהבה כ"יש" והאהבה כ"העדר" הם סממני הקיוּם הנהירים ביותר, המתווים את דרכהּ של המשוררת ואת דרכנוּ כבני אדם.

*

2

 *

   כאן, אביא מתוך הספר צמד שירים, המאירים היטב את אותו חיפוש קיומי חסר-נחמה אחר האהבה הנשית-הלסבית, אשר נגעה בלבי כה, עד שלא יכולתי לקראם אלא כשירים על נהיית אהבה במשמעהּ האוניברסלי ביותר. קראתי אותן כאילו היו זכרונות-אהבה ישנים, שכבר כמעט שכחתי. אני חושש כי כל אחת/ד עשוי למצוא בהם מעצמו/ה וממארג זכרונותיה/יו:

בְּשָלׁש לְפְנוֹת בֹּקֶר חִפַּשְׂתִּי אוֹתָךְ

בְּכָל הַמִטָּה

חִפַּשְתִּי אוֹתָךְ

בֵּין הַמִרְצָפוֹת, חִפַּשְׂתִּי אוֹתָךְ

מִתַּחַת לַמַּחְצֶלֶת

 

עַד שֶהָאוֹר בַּחֲדַר הַמַּדְרֵגוֹת כָּבָה

[שם, עמ' 22]

 * 

אֲנִי מְחַפֶּשֶת אוֹתָךְ בְּפִנּוֹת

לֹא מְמֹרַקוֹת עֲדַיִן שֶל הָזִּכָּרוֹן, בִּפְתָקִים שֶנִשְמְטוּ,

בַּחֲלוֹמוֹת שֶלֹא בָּאוּ עוֹד חֶשְבּוֹן,

בְּאִישוֹנֵי אֲנָשִים שֶצְדוּדִיתֵךְ חָלְפָה בהם.

בִּדְבֵקוּת,

בּוֹרֵאת וּמְמִיתָה,

מְמוֹטֶטֶת אֶת זִכְרֵךְ עַד שֶהוּא נִבָּט מִתּוֹך בָּבוּאָתִי

שֶבָּמָּסָךְ, הוֹכָחָה מַעְגָּלִית מֻשְלֶמֶת:

הַחִפּוּשׂ שֶלַּךְ אֵינוֹ תּוֹאֵם אַף מִסְמָךְ –

נַסִּי מִלִּים אֲחֵרוֹת.

נַסִּי מִלִּים כְּלָלִיּוֹת יוֹתֵר.

['אַיֵּךְ', עמ' 54]

 

   שני השירים גם יחד עומדים בסימן חיפוש אחר האהובה והאהבה; שניהם מורים על חוסר ואבדן, על הנסיון למצוא את האהובה מחדש, אפילו בפנות הזכרון, בין המרצפות, או באישוני אנשים שצדודיתה חלפה בהם. יש כאן נהיה קיוּמית, לאהובה ולאהבה, להיות שוב ביחד, אף על פי שהנוכחות הפיסית-הקונקרטית נלקחה ומה שהיה נותר בגדר אפשרות-עבר או זכרון, ובכל זאת דומה כי לכל אהובה שמור איזה מקום בלתי נשכח בתוך הזכרון, ובתוך חיי הנפש. מן הבחינה הזאת, החיפוש הוא אכן בלתי-נפסק, כי אם בכל מערכת יחסים היתה את הייחודיות הבלתי נשכחת, את מגוון אפשרויותיה ומציאויותיה המיוחדות בתכלית. הנה רשמיה של כל אהובה הולכים ושוקעים והופכים לחלק  ממושג 'האהבה' בנפשהּ של האוהבת. ואף על פי כן, לטוביצקי סודקת את המודל האימפריציסטי הזה (דיויד יום) של רשמים קונקרטיים (פרטיים) ההופכים מושגים-כלליים (מלים כלליות יותר), משום שבסיומה של מערכת היחסים, או של מה מה שהיה מערכת יחסים, ישנו אבדן פרטי בלתי נשכח, כמעט בלתי נתפש. היא מודעת לכך שהאהובה הפכה לחלק ממושג האהבה הפנימי שלה, אבל עדיין ממשיכה לתור אותה, את רשמיה, את היותה. "המלים הכלליות" (הכללתהּ של האהובה במושג "האהבה" הפנימי, הנולד מכלל רשמי האהבה הפרטיים המשוקעים בו) אינו אלא נחמה פורתא שאינה מבטאת את החוסר, ההעדר ואת הנהיה.

   יתרה מזאת, בעקבות השיר, הקשתי אל מול הצג שלי, באחד ממנועי החיפוש, את המלים "נסה מלים כלליות יותר" וקיבלתי את התוצאה הבאה: "חיפוש מלים לשירים: כמה חבל. לא נמצאו מלים התואמות לחיפוש. ודא שכל המלים מאויתות נכונה. נסה מלים אחרות. נסה מלים כלליות יותר".  חיפוש המלים של המשורר/ת, כפי שמלמדת אותנו לטוביצקי, הוא חיפוש פנימי מתמיד, מתוך נהיה וחוסר, מתוך נסיון להחיות, לברוא מתוך הזכרונות את האהבה ואת האהובה שהיתה, כאילו ישנה איזו גלאתיאה פנימית שהשירה יכולה לעורר משל היתה לחש מאגי.

עם זאת, השירה אינה אלא מזכרת מהוויית האהבה, ומן האהובה הפרטית-קונקרטית; החיפוש הפנימי אחריהן מעבר לכך שהוא יוצר מחדש גישה (אולי מעברי חציה) אל זכרונות שכוחים, לא מצליח למצוא את הקיוּם הקונקרטי, את הישנוֹ שעוד לא אבד. האור בחדר המדרגות כבה. תוצאות החיפוש אינם תואמות אף מסמך. וכל שנותר, הוא החיפוש המתמיד הנוהה, אחר נוכחות האהבה. השיר הוא פינה ממורקת של זכרון או חלום. מעבר ליופיו ולמשמעותו עבור היוצרת ועבור הקוראים/ות את שירתה: הוא בד בבד זכרוֹן, וגם עדוּת למה ששוב לא יהיה. מן הבחינה הזאת, השירה מנציחה רגעים מסויימים, יקרים ללב, אך גם ממחישה עד כמה אותו רגע, מפגש חולף בין פרטים, אהבה, מערכת יחסים; הוא כבר בחינת זכרוֹן, מה שהיה ואינו, ועל כן יש בו משהו שכבר אי-אפשר שיימצא כמוהו. משהו נותר אבוּד; על-כן, אי-אפשר להפסיק לחפש אחריו.

*

3

*

   הספר מכיל עוד שירים יפים ונוגעים ללב. "הַעוֹלָם מִתְעַרְטֵל מִיָּפְיוֹ" (ללא שם, עמ' 59) למשל, הוא בעיניי אחד השירים העבריים היפים ביותר שקראתי בשנים האחרונות.  הספר כולל גם בעיקר במחזור "ארץ" שירת מחאה פוליטית-וחברתית. אך בעיניי זהו ספר על האלכימיה של האהבה, המאגיה כביכול של השירה, המבקשת לעורר את זכר האהבה (והאהובה הקונקרטית) מחדש ועם זאת יודעת כי השירה רק יכולה להביא את הדברים אל סף-המציאות, באמצעות השפה. העולם עומד ריקן ובדאי (שם, שם) ואף על פי כן, בכל זאת, הנהיה לשמוע מחדש את האהובה "אֵיךְ אַתְּ רוֹחֶשֶת תַּחַת/ שְאוֹן הַיוֹם" (עמ' 58), היא שיבה נצחית והיא חיפוש תדיר, המעניקות לחיים ולשפה עצמה מלים כלליות (ופרטיות כל-כך), כגון: קיום, תקווה ומשמעות.

*

*

© 2010 שוֹעִי רז

Read Full Post »

1

   בערב ראש השנה, אם לא יחול שינוי של הרגע האחרון, עתידה מדינת ישראל לגרש 400 ילדי מהגרי עבודה ובני משפחותיהם לארצות המוצא. רבים בסביבתי אינם מבינים על מה אני סובב נסער, נרגז ועצב, ומדוע אני חוזר ואומר, כי במידה שהגירוש יתקיים, משהו בתפישתי את מדינת ישראל ישתנה לעד. גדלתי והתחנכתי כציוני, שירתתי בצבא, אני משלם מיסים; אפילו נטלתי משכנתא על מנת לקבוע את ביתי במדינת ישראל ולגדל בהּ את ילדיי. ובכל זאת, על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנוּ, אני חש כי אם אתבשר עוד יומיים על הוצאת הגירוש לפועל, משהו בתחושותיי כלפי המקום הזה וצדקת דרכו ישתנו בתכלית.

   איני מבין איך יכולים יהיו האנשים אשר קידמו את תכנית הגירוש לעמוד בבית הכנסת בתפילת שחרית דראש השנה  ביום חמישי ולקרוא בתורה את סיפור גירושם של הגר ושל בנהּ ישמעאל מאהלו של אברהם המדברהּ, שם נושעים הם אמנם בידי המלאך המבטיח להגר גדולות ונצורות באשר לעתידו של ישמעאל. ברם, למיטב תלמודי, כוון הסיפור דווקא לעורר את צידם המוסרי של המתפללים; אברהם אמנם מגרש את אמנתו ואת בנו במצוות שרה אשתו, אך האל מרחם ופודה אותם מצרתם. אם יש לקח-מה בסיפור, הריהו להידמות לאל הרחום ולא למגרשים מתוך אוהלם (נמשל דומה ניתן למצוא אגב בקריאה בתורה ליום שני דראש השנה, היא עקידת יצחק, גם שם דומה, יש להידמות לאל המרחם, ולא לאב המדמה בלבו כי האל אמנם מבקש אותו להמית את בנו). לדאבון לב, לא כך כנראה מבינים את הסיפור שר הפנים אלי ישי וכך לא מבינו שולחו, הרב עובדיה יוסף, כך לא מבין את הסיפור שר המשפטים המכהן וכך לא מבינים אותו מנהיגי הציונות הדתית;  כך לא מבינים את הסיפור מנהיגי הליטאים והחסידים, אף לא שלוחיהם בכנסת ואצל שולחן הממשלה. ועדיין איני מבין כיצד כל אלו ימצאו עוז לעמוד בתפילה בראש השנה הקרוב ולרחוש בשפתיהם את מלות התפלה: "וְיִשְתַּחֲווּ לְפָנֶיךָ כֹּל הַבּרוּאִים, וְיֵעָשוּ כֻלָּם אֲגֻדָּה אַחַת לַעֲשוֹת רְצוֹנְךָ בְּלֵבָב שָלֵם". אֲגֻדָּה אַחַת? הצחקתם אותם. במקרה הטוב עשויים לא-יהודים לשיטתם לשמש את היהודים כגבעונים בשעתו, כחוטבי עצים ושואבי מים, גויים של שבת ושל חול. אחר-כך ניתן להשליכם לכל הרוחות, ככלי אין-חפץ-בו. לפי שעה דומה, כי האומרים את מלות התפלה בראש השנה ותומכים בגירוש ילדים ומשפחות עושים אחד בפה ואחד בלב, והלוואי יתהפך ליבם, יבינו כי שגו, ויבטלו את גזרתם.

2

   במאמרו הנודע, דת של מבוגרים (1957), אשר ראה אור בספר חירות קשה (1963), כתב הפילוסוף היהודי-צרפתי, ניצול-השואה, עמנואל לוינס (1995-1906), תחת כותרת המשנה 'אחריוּת':

   הזיקה לאלוהי עוברת דרך הזיקה לבני האדם וחופפת את הצדק החברתי – הרי לכם תמצית רוחו של התנ"ך היהודי. למשה ולנביאים אין עניין בהישארות הנפש, אלא בעני, באלמנה, ביתום ובגר. הזיקה לאדם שבהּ מתממש המגע עם האלוהי אינה סוג של ידידוּת רוחנית אלא היא מתבטאת, מורגשת ומתממשת בכלכלה צודקת אשר לה אחראי כל אדם ואדם. "אם אלהיכם אוהב עניים, מפני מה אינו מפרנסם? שאל [טורנוס רופוס] הרומאי את רבי עקיבא. "אמר לו: כדי שניצול [=נינצל] אנו בהן מדינהּ של גיהנום" (תלמוד בבלי בבא בתרא דף י' ע"א). ולא ניתן לטעון ביתר עוצמה שמן הנמנע שהאל ייטול על עצמו את חובותיו ואחריותו של האדם […] אחריותו האישית של האדם ביחס לאדם היא כזאת שאין האדם יכול לבטלהּ.

[עמנואל לוינס, חירות קשה: מסות על היהדוּת, תרגם מצרפתית: עידו בסוק, עריכה מדעית: ז'ואל הנסל, הוצאת רסלינג: תל אביב 2007, עמ' 81]

 

   אליבא דלוינס, האלהי אינו נודע לאדם כאשר הוא מנסה לדבוק בו בדעתו, אלא תנאי-מקדים הוא השגת צדק חברתי.  אם האל אוהב את העניים מדוע אין האחריות לפרנסתם מוטלת עליו שואל למעשה טורנוס רופוס את ר' עקיבא, ור' עקיבא עונה לוֹ שנינצל בזכות עזרתנו להם מדינהּ של גיהנום. אם יותר לי לפרש, לוינס ודאי לא הבין מאמר זה כמוסב על משפטו של האדם בבוא יומו בבית דין של מעלה (אם יש כזה). דינהּ של גיהנם ודאי היא החברה שבה אין סולידריות חברתית, אלא רק אטימות, אדישות ורשע לסבלו של הזוֹלת. חברה שאינה מחנכת לסולידריות, אחווה ואחריות-חברתית, לא רק בין בני העם (אליבא דחז"ל מידתם של אנשי סדום המקראית היתה שבינם ובין עצמם היו סולידאריים אבל היו אכזריים לשאר בני האדם)  אלא בין בני האדם כולם.  יתירה מזאת, בהמשך דבריו הסביר לוינס  כי לפיכך הובא במסכת יומא, הדנה בהלכות יום הכיפורים, כי על עבירות שבין האדם למקום יום הכיפורים מכפר, ועל עבירות שבין אדם לאדם, אין יום הכיפורים מכפר (תלמוד בבלי מסכת יומא דף פ"ה ע"ב). כלומר גם עבור מי שנהג כדין הדת בימים הנוראים ורצה לעשות תשובה שלימה אין יום הכיפורים מכפר על עבירות שבין אדם לחברו.  משום שמי שאינו קשוב לשוועת עניים וגרים, יוצר מציאות חברתית המשולה לגיהנם. האל אינו יכול להושיע את האדם מקלקוליו ומשחיתותיו ונגזר עליו לחיות באותה מציאות חברתית אשר עוללו ידיו. על מה סומכים אפוא כל אותם נציגי-ציבור האומרים לשלח מכאן 400 ילדים עניים ובני משפחותיהם. על תפילה? על תשובה? על תלמוד תורה? הרי אליבא דר' עקיבא לא זאת בלבד שהם נמנעים מלקיים 'ואהבת לריעךָ כמוךָ' אלא שהם גורמים להתממשותהּ ולהתחזקותה יתר שאת ויתר עוז של מציאות מנוכרת ואלימה, 'גיהנומית' בלשון חז"ל ובלשונו של לוינס. על כן, גירושם של הילדים ובני משפחותיהם יהיה בבחינת מעוות שאינו יכול לתקון.

   ר' יהודה בן שמואל החסיד מרגנשבורג (נפטר 1217), ממנהיגיה הרוחניים הנודעים של יהדות אשכנז בימי הביניים, הכתיב לבנו, ר' משה זלטמן, מעט בטרם פטירתו מן העולם, דברים העומדים אף הם בתווך דברי ר' עקיבא לטורנוס רופוס, וכשם שעמנואל לוינס הבינם:

ומלתם את ערלת לבבכם וגו' (דברים י', 16-20),  כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדני האדונים. מה עניין זה לכאן, וגם מה שייך שוחד להקב"ה, מי יכול לבוא אצלו, מה דבר הוא זה? אלא כך פירש ומלתם את ערלת לבבכם, כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדני האדונים ואינו אלוה של גזלנים  וחמסנים ושל מקבלי שוחד לאמר אפילו נעשה רעה הוא אלוה שלנו ויעזור לנו  מצרותינו, אינו מה שאתם סבורים, כי אף- על פי שהוא "אלהי האלהים ואדני האדונים אשר לא ישא פנים" וגם דיין צד "אשר לא יקח שוחד" ו"עושה משפט יתום ואלמנה", ודומה לו "כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידע אותי כי אני ה' עשה חסד משפט צדקה בארץ כי השכל וידוע אותי.. כי אני ה' עושה חסד וגו' ( ירמיהו ט, 23)'. פי' (=פירוש) כי אני ה' לעושה חסד ומשפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאום ה'.

[משה זלטמן, פירושי התורה לר' יהודה החסיד, מהדורה י"ש לנגה, ירושלים תשל"ה, עמ' 203-202]

   אליבא דר' יהודה החסיד יהודי הסובר כי הוא עשוי לנהוג שחיתות, לקבל שוחד, לגנוב ולחמוס, או לעשות רע ואף-על פי כן יציל אותו האלהים מרעתו אינו אלא טועה. האל חפץ בעשיית חסד משפט וצדקה בארץ כולהּ, כלומר בקרב כל המין האנושי, ועל כן אם היהודי מבקש להתקרב אל האלוה. אדרבה, ינסה לגלות אחריות וינהג ביושר ובהגינות עם הזולת; גם כאן, הנהיה להשגת צדק חברתי, 'עשיית חסד משפט וצדקה בארץ' מתוארת כתמצית המסר האלהי לאדם, וכלוז זיקתו של הפרט לאלהות. מבחינה זאת, חוט משולש אשר לא במהרה יינתק עובר בין התלמוד, בין ר' יהודה החסיד ובין עמנואל לוינס, ומכולם עולה כי אם יש משהו שהכותבים רוצים היו לראות בו כ"יחוד יהודי", "יהדוּת" וכיו"ב, אינה דווקא התורשה הביולוגית, או ההשתייכות ההיסטורית לעם/ללאום היהודי, אלא הפגנת אחריות וקשב לכל אדם בכל עת ועת; דאגה לכל חלש, נרדף ומבקש מפלט. על כך מדובר בראש ובראשונה, כתנאי בסיסי, לכל תחושת השתייכות ל"ישראל".

   איי, כמה רחקה מדינת ישראל, נבחריה, ומוסדותיה מכך. הלוואי שינצלו את השהות הקצרה שעוד נותרה להציל מדינו של גיהנום חברתי, המתרגש ובא עלינו (ואולי הוא כבר מזמן נוכח בחיינו, ורק הולך ומתגבר, כחלודה אשר אינה נחה), כאשר כל סקטור חברתי ינהג בהגינות רק עם חבריו ואל האחרים יתנכר, או למצער יאטום אוזן לשוועת עניים, שאינם מקרב קהלו. והרי כל עבירה שבין אדם לאדם נושאת השפעה חברתית שלא בנקל ניתן לתקנהּ או להסירהּ בדיעבד.

 עדכון: בתאריך 7.9.2010 התפרסמו במהדורות חדשות-הלילה ידיעות לפיהן הגירוש יידחה לעת-עתה עד אחרי החגים. כלומר, הוענקה, לפי-שעה, ארכה של כשלשה ומשהו שבועות בטרם יגורשו 400 המועמדים לגירוש (ילדים ובני משפחותיהם) מן הארץ.

לרשימה קודמת: נגד הגירוש

בתמונה למעלה: ראובן רובין, מוכר השבשבות, שמן על בד 1923.

© 2010 שועי רז

Read Full Post »

*   

*

בִנְשוֹב רוּח סְתַו/לֹא נוֹתָר גַּם עָלֶה אֶחָד/ כְּמוֹת שֶהוּא  [טוֹגִיוּ, מתוך: אומרי שיר על סף המוות,תרגם מיפנית וערך: יואל הופמן,הוצאת מסדה: רמת גן 1985, עמ' 151] 

*

עלה שלכת, מן הנפילים אשר בארץ, נפל על ראשי עת פסעתי בצהרי היום איטי וחרישי ברחוב צדדי.עלה להוב,כאילו אש נכלאה בו, הבעירה את פנימו, עד שלא יכול היה עוד להיוותר עומד בין שמים וארץ, אדמוני, נושא על שכמו את תבוסתו, מבכר בחדווה את מנוחת האדמה; גדלו—כראש אדם, אפשר אף למעלהמכך. ראש אדם אדמדם גדום נפל עליי, נדון מפני דבר שכבר איני יכול לשערו,  פניו הבוערים: יפעה של סגול, אדום, צהוב וחום, מוטלים במהומת נקודות אימפרסיוניסטית. ערבוביה קולנית. רישום צבעוני-כאוטי של המולת לוחמים; ניתן להאזין לרחשיו, לשמוע איך בקצותיו עולות יפחות פצועים וגוססים, אשר כבר אינם יודעים מדוע הושלכו סתם כך, על מה ולמה נגדעו ימיהם, לשם מה חיו לכתחילה. מה היתה התכלית של כל זה. בינות לכל אלה סובב חובש צעיר, אובד עצות. כבר אינו יודע היכן להתחיל. נטלתי את העלה עימי והוספתי לכת. לבי לא נתנני להותירו שם על הדרך, מופקר ליסוריו. לא ידעתי עדיין כי כאש מאש, שלהבת משלהבת, הוכתמתי אף אני מבעירתו.  

 אפשר כי בן דמותו של צינצינאט צ',גיבורו של נאבוקוב,הוא עלה זה,והיה מחשב בדעתו בדקותיו האחרונות ברוֹם המעלה:הרי אני עשוי בקפידה רבה כל כך. עקומת עמוד-השדרה שלי מחושבת בדייקנות מופלאה ומסתורית ובסובכי הרגליים אני מרגיש ורסטאות רבות כל כך, מגולגלות עדין בפקעת מלאה, שאותן עוד הייתי יכול לרוץ ולרוץ כל ימי חיי, ואני מרגיש כל-כך נח עם הראש שלי. התבוננתי בו, בפני עלה השלכת אשר אספתי, כמי שמביט במגילת סתרים עתיקה,כתב יד של חיבור סוד, כמוה כבר ראיתי בספריות. צירוף עשיר כל-כך, מעמיק כל כך של גוונים סותרים, המצטרפים לידי שלימות חידתית, כמו פאזל שלם שהורכב, ובכל זאת נותרה חידת פתרונו בעינה .     

   אזיי דמיתי לראות ולשמוע מבין גווניו ומבין זעקות השברון אשר עלו מבין מפרציו, את פני הזועק על הגשר של אדוורד מונק, ודומה היה עליי כאילו מרזב שקוף של אויר ואור הזרים אל העלה הזה את שירי השלכת כולם; את טעמי המוות, הבדידות והעצבות שאין לה קץ ותכלה אשר תלויים ואצורים בהם כטל בוקר צלול על פני ההויה כולה. אחוות שבורי הלב, מוכי נפש, המדברים שירה ונסחפים בערפל הנהר שאין ממנו חזור, עם נכדים לא נולדים, ועם טפטוף חרישי של טל המחיה את נפש קוראיהם, כך מדיי יום ביום, כל פעם קצת. כמעט דמומים. מרוב געגועים ונְהִיַה לִמדו עצמם לשקוט,על מקום דיבור למדוּ עצמם להנביע צבעים,כעין שפה חדשה,כמחְוָת חיוּת אחרונה בטרם הכיליון.גשם של צבעים ניתך על העלה הזה והסתפג בו, כצעקה שבורת הלב המתהדהדת בצבעוניות העזה,של האיש העומד על הגשר נוכח שמיים בוערים של סוף יום. גם זו מראית עין חולפת. יופיו של העלה ועצבותו וכל הניגודים שבו, בין זעקות למלמולים מרוחקים, ובין רגישות לכל חי ובין האדישות הקהה לאבדן הנפש האישית. הפער הזה שלעולם לא יהיה מובן.  

   וכך, עם ערב, החלה תמונתו של מונק לאבד את עצמה לדעת, הצבעים החומים הכמושים התחזקו, הפכו כתמים חסרי מבע, פני-העלה הלכו וקדחו, אחר התעוווּ, ומה שנכתב בקוים ישרים דייקניים, כבר עומעם והפך  למקהלת קוים פתלתלת – עקמומית. אם היה שם כתב סתרים כבר קשה היה לעמוד על תכנו ועל הדברים שהתכוון למסור ללב. יומיים אחר-כך נצב העלה בחורבנו על כסא אשר הותרתי במרפסת: חום-אחיד, נוקשה-צפוד ומכונס, רק רמזים אחרונים על גבו, עוד העידו על צבעוניות ירקרקת-צהבהבת ששררה בו אי פעם, נשימות אור אחרונות, על פני מה שאי פעם עוד היה בו דמיון לפני אדם .פתאום נעורו בי השורות הבאות: כי העדרם של גופי היסוד מבשר את המות/ פֶּתח פתּוחֲ ימצא במקום ופתח את השער/בו יתפרץ כסופה ונגוז באין סוף כל החומר/כך ללא קושי תוכל להבין ולתפוש את כל אלה/כי מתברר דבר מקודמו; לא תסטה מן הדרך/בעלטה מסביב, ותכיר את רזי כל הטבע/ככה ידליק הלפיד את רעו, והאיר את העֶלֶט. אפשר שכל מעשה העלה הזה, שחתי במחשבתי לצל ראשי, כמו לרֵעַ. אפשר הוא כי מרמז הוא כי  באה עת להותיר מאחור את מה שצריך להותיר מאחור. להמיר באיזה תהליך אלכימי לא נהיר, המשותף לכל בני האדם, את הפתחים דרכם חודרות המולות העצב והמוות אף השתיקה הציבעונית הקמלה והולכת של ההתבוננות, כמעשה שאיפה ונשיפה, לידי קולות חדשים, לכדי דיבור. 

 

הערות:

הציטוט של ולאדימיר נאבוקוב מובא מתוך: ולאדימיר נאבוקוב, הזמנה לגרדום, מהדורת תרגום פטר קריקסונוב, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה: תל אביב 1995, עמ' 15.

הציטוט השני הוא משל הפילוסוף והמשורר הרומאי האפיקוראי טיטוס לוקרטיוס קרוס מובא מתוך: טיטוס לוּקְרֶצְיוּס קַרוֹס, על טבע היקום (De Rerum Natura),  מהדורת תרגום שלמה דיקמן,  מוסד ביאליק: ירושלים 1962, הדפסה מחודשת ירושלים 2008,  ספר ראשון עמ' 74-73.

 

תודה לכרמית רוזן שרשימתה אשה כרותת ראש שהופיעה בסמיכות לקריאתי בנאבוקוב ובסמיכות לעלה הנושר עלי בדרך הוותה אף היא כנראה השראה לרשימה לעיל. את הרשימה ואת שיח התגובות הפורה בעקבותיה ניתן לקרוא כאן.

 

 

בתמונה למעלה: אדוורד מונק, הצעקה, 1893, שמן על בד, הגלריה הלאומית, אוסלו.

 

© 2009 כל הזכויות שמורות לשועי רז

Read Full Post »

le.brocquy

*

אתה לא מוצא

לא מוצא את הבית, שיכור

מאבק שריפה ואור

(רונה קינן, 'כשהקוצים היו קוצים//יואל רץ אל האור', שירים ליואל, 2009)

1

   רונה קינן ואביתר בנאי הוציאו במרוצת החודשים האחרונים אלבומים חדשים. את אלבומי הביכורים שלהם למשל, קניתי ביום הוצאתם. בהופעותיו הראשונות של אביתר שהתרחשו מעט אחרי שהתחלתי לקיים מצוות לפני כשתים עשרה שנים הייתי כנראה, ככל הזכור, הדתי היחיד בקהל. את רונה קינן אני אוהב מאז שמעתי לראשונה את 'Train' ואת 'מבול' (במקור האנגלי, דווקא: Earthquake), שירים מופתיים. אלבומהּ לנשום בספירה לאחור מהווה עבורי יחד עם בעברית של רות דולורס וייס את העדית שבעדית של האלבומים העבריים שיצאו בעשור האחרון. אלבומה השני עיניים זרות כלל כמה טקסטים יפים מאוד של אהבה לסבית גלויה (נס, עיניים זרות, במערכת הדם), מן החשופים, העדינים והמורכבים שנשמעו במקומותינו, אשר הצליחו להנגיש את האהבה החד מינית גם לקהלים שאינם מורגלים בהם.

   מהאזנה חוזרת בחודש האחרון ל-שירים ליואל לרונה קינן ול- לילה כיום יאיר של אביתר בנאי שמתי לבי למוטיב החוזר ועולה בשני האלבומים גם יחד: הנסיון להחיות את זכרו של האב ההולך ונעלם, להנכיח אותו בתוך המציאות ההולכת ושוכחת. אצל קינן מדובר באביה הקונקרטי, עמוס קינן ז"ל, אצל בנאי מדובר באביו שבשמיים (אביו החי של אביתר בנאי, יצחק בנאי, מזמר עימו את הפיוט בן המאה השש עשרה, שימו לב על הנשמה ברצועה השמינית באלבום) .יותר מאשר קינן מדברת על יחסיה הרגשיים עם אביה היא בוחרת לספר עליו, על משפחתו, על אבדניו, לספר על התרחקותו, העלמו בתוך מחלתו, התרחקותו/היפרדותו מן העולם והליכתו אל הנעלם (היער האפור); בנאי לעומת זאת, שב ומדבר על האל כאב שמיימי, שהוא צריך את אישורו, את אהבתו, קרבתו, עזרתו. המינוחים לכתחילה אמוציונליים-רגשיים אצל בנאי. יותר משיש כאן ברית, מביע בנאי אהבה יוקדת, מחוייבות גלויה לאב שבשמיים. ברם, כמו אצל קינן, ניכרת אצל בנאי נואשות מסויימת, זעקה למשמעוּת הבאה לידי נחמה באמצעוּת כיבוד/מסירות אין קץ לאב (האל) ולאם (התורה האין סופית), המשפחה השמיימית. כאבהּ של קינן עצור לכל אורך האלבום. היא מעדיפה להתבונן. לרשום קוים לדמותו של אביה בימיו האחרונים ותהליכי שקיעתו, ולצייר מעט מקורותיו הביוגרפיים. עם זאת, אין פה ניכור, כי אם תהליך נפשי-רגשי של השלמה עם הפרידה הממשמשת ובאה לצד היווצרות של פער ושל חסך, הנובע מכך שיחסים בין בני אדם, ודאי יחסים של קירבה, אינם באים לעולם לידי מיצוי. מבחינות מסויימות הזכיר לי המהלך האמיץ של קינן את יצירתו המשובחת באמת של פול אוסטר (לדידי הספר הטוב והשלם באמת מבין ספריו) המצאת הבדידות: 'חמש עשרה שנה חי לבדו. בהתמדה עיקשת, אטומה, כחסין מפני העולם. הוא לא נראה כאדם הממלא חלל, אלא כגוש חלל בלתי חדיר בדמות אדם. העולם ניתז עליו, התנפץ אליו, לעתים דבק בו, אך מעולם לא חדר פנימה. חמש עשרה שנה שוטט כרוח רפאים בבית העצום, הוא לבדו, ובאותו בית הלך לעולמו' (הוצאת הקיבוץ המאוחד וסדרת סימן קריאה: תל-אביב 1995, עמ' 11). אוסטר אף פעם לא היה קרוב ממש לאביו. באשר לקינן, מן השירים עולה כי היא נהגה לשוחח עם אביה אחת ליום. אבל קשה למאזין להעריך את הקִירבה, רק את הקשב הרגיש ואת הדאגה העולים מתוך הפער ומתוך המרחק. גם מתוך התובנה כי אביה היה במידת מה הלוּם קרב רוב ימיו, והיה מתעורר מדי לילה בלילה כשפקדוהו חלומות על אשר ראה בשדות הקרב.   

 

2

 

   החוויה  הבסיסית אליה מושך אביתר באלבומו היא חווית חדוות הגילוי של ההורים המטפיסיים. נראה כי אביתר עדיין רחוק מטרמינולוגיה תיאוסופית ואינו מזהה בין אבא ואמא ובין חכמה ובינה בקבלה הספרדית. קרוב הוא יותר לזהות את אבא כקב"ה ואילו את האם כאורייתא, כלומר: התורה, כפי לימודהּ בנגלה ובנסתר. אמנם, על דרך הקבלה, לפי תלמודו של המעיין כך מידת דביקותו באלוה, ועל כן כפי העיסוק בתורה נמדדת מידת מחויבותו של העובד לריבונו. תפישה זו דומיננטית היא הן בספר הזהר ששם תלמודו וחידושיו של תלמיד חכמים יוצרים רקיעים חדשים של תובנות ממש. עבור דרך תפישתו המובהקת של ר' משה קורדוברו;  אך גם הולמת את התפישה הליטאית, כפי שעצב אותה בספר נפש החיים ר' חיים מוולוז'ין, תלמידו של הגאון מוילנה. ושוב, על אף שההתרפקות על התורה נדמית כאילו שאובה היא מעולמם של הליטאים, גילויי הקרבה ההורית, של הבן אל אביו השמיימי, מסמנים את אבייתר כקרוב דווקא גם אצל הקוטב החסידי-ברסלבי, בעולמם של ליקוטי מוהר"ן. הפיוט שימו לב אל הנשמה המושר בניגון הפרסי, מצביע על כך שבנאי לא התנתק ממקורותיו בבית הוריו, וכי היהדות שבחר לעצמו הנה יהדוּת מורכבת, שאינה מקבלת בהכרח לכתחילה את מרותו של זרם ו/או חצר מסויימת, אלא שיש בה מן הבחירה ומן היצירה. למי שמאזין היטב, רוב קשב, מתקבל הרושם לפיו האלבום מתאר את מסעו האישי של בנאי אל עבר היהדוּת. שיבוצי הפסוקים משיר השירים המופיעים למשל בשיר הפותח אבא מעידים על מסע נפשו של בנאי ('יונתי בחגווי סלע, השמיעיני את קולך') עבר קרבת האב המקווה לדידו, וחשוב להדגיש כי אין זה שיבוץ בעלמא—הבא לשאת חן בעיניי מאזינים דתיים הרגילים לשמוע פסוקים מספרי הקודש במוסיקה החסידית-יהודית. גם השיר אב הרחמן לדידי הטוב בשירי האלבום, הן מוזיקלית והן טקסטואלית, אינו בא להציע למאזין את נחמות הדת אלא דווקא פורט באופן מדוייק ומעודן על נימי הנפש. התיאור של החזרה בתשובה, של הפיכת הלב והזהות, כמו מי שמשליך עצמו מצוק, אינו פראזה בלבד. גם לא שורה כמו 'אני מוזר לכולם, זר לעצמי' (אותיות פורחות באויר). בדרך מן החיים החילוניים לחיים דתיים עובר ההלך שלב מפחיד מאוד של טרנספורמציה, כעין זחל מתגלם, שבו שוב דבר בזהות אינו ברור עוד, ואף העתיד לוט מאוד בערפל. זהו רגע מפחיד מאוד, שאלמלא עשיתיו-חציתיו לפני כשתים-עשרה שנים, אפשר כי לא הייתי מבין במה מדובר. ואף על פי כן, למרות שבנאי כדרכו הוא זמר נהדר המצליח שוב להעביר לשומע מהרהורי לבו וממשאות נפשו באופן כן, ישיר וחודר, דווקא הלחנים מהווים את נקודת התורפה של האלבום. חלקם נשמעים בפירוש כעין בנות- קול, הדהודים של Radiohead, Coldplay,ו- The The. לילה כיום יאיר הוא אלבום המתעד את מסעו האישי של יוצרו אל היהדוּת, וכדרכו האישית והנוגעת של מחברו- יש בו גם הרבה בירור טעייה ותהייה על המשך הדרך המוסיקלית/אמנותית וסימנים מתגבשים של דרך חדשה. 

 

3

 

   את קוי פרידתהּ מאביהּ החלה קינן לרשום כבר בשיר שינה ישנה מאלבומהּ השני, עיניים זרות: 'אני רואה את הצל שלך ורק אחר כך אותך/וכמו שכתוב בשיר: אין קץ לאין שובך/את הקוים החסרים לדמותך ציירתי בעיפרון שקוף/אולי משהו יתבהר לכדי תמונה מתוך החסר'. השורה שצטטה שם קינן 'אין קץ לאין שובך' שאובה משום המשוררת הארגנטינאית אלחנדרה פיסארניק (בלילה הזה בעולם הזה בתרגומהּ של טל ניצן).שינה ישנה היא שנת ילדים הבוטחים בהוריהם שבחדר האחר, בחסנם בכוחם. קינן מתארת בשיר את היפרדותה מן האב השוקע והולך, הולך ומתנתק מסביבתו. באלבום שירים ליואל יש משום העמקה של הפער ושל המרחק, אין כמעט ביטוי ישיר לרגשותיה של קינן בתהליך, זולת אולי בשירים אתה מתעורר, הסולם II, ובשיר החותם: למה הלכת ליער האפור. חשוב לקינן מאוד לתאר את אביה כאיש מלחמות שהפך לאדם שונא קרב. כאיש שהתענה כל ימיו משום הפעולות הצבאיות בהן נטל חלק. אף את המנון ארגון הלח"י (לוחמי חירות ישראל, חיילים אלמונים) המושר על ידי קינן ברוך ובכאב בסיום השיר כשהקוצים היו קוצים מסבה קינן באופן נוגע ללב מהיותו שבועת אמונים מיליטריסטית ללח"י, למשל על חיי האדם וכליונם בכל אתר וזמן: 'כולנו גוייסנו לכל החיים/משורה משחרר רק המוות'. כל הטעיות, כל תקוות השווא, הזיות הגאולה מתאיינות בעת המוות, או למעשה עוד לפני כן, בשלהי ימי הזקנה, כאשר הגוף קמל, והזכרונות נסוגים—והאדם צריך אולי פה אחר שידבוב במקומו, וייתן פנים ושמות אחרים לזכרונותיו.

   לקמילת הגוף רומזת קינן גם באתה מתעורר,בוסה נובה המצטטת באחריתהּ משום אנטוניו קרלוס ז'ובים. קינן מדברת שם על אביהּ המצטט לה שורה משיר של אבידן בהיותו מצוי במטבח, מתבונן על כתם קפה על הקיר (ככל הנראה מדובר בשיר: הכתם נשאר על הקיר). עם זאת,  אני התהדהדתי דווקא לשירו הנודע של אבידן ערב פתאומי, המתחיל בשורות: 'אדם זקן מה יש לו בחייו?/הוא קם בבוקר, ובוקר בו לא קם/הוא מדשדש אל המטבח, ושם/ המים הפושרים יזכירו לו/שבגילו,שבגילו, שבגילו'. את ההומורסקה האבידנית של ראשית השיר מחליפה האחרית כבדת הראש, שיש בה מן הכאב ומן הנהיה: 'אדם זקן—מה יש לו בערבו?/ לא מלך/ ויפּוֹל/לא על חרבו', המהדהדת כמובן בחוּבּהּ את האלגיה של נתן אלתרמן על שאול המלך: 'הנה תמו יום קרב וערבו/והמלך נפל על חרבו'.  בניגוד למלך שאול, השולח יד בנפשו, בכדי שפלישתים לא יכו אותו נפש, מכוון אבידן אל הקמילה, אל התהליך הדֶמנטי-דועך של הזקנה, את המסע האחרון הזה אצל אבידן מאמצת קינן אל חיקה. יודעת כי אין מה לעשות, ואין איך להתקומם כנגדו. כדרך שאביו של אביה עמוס (או יואל, כפי שהוא נקרא באלבום, עוד שם של נביא מתרי-עשר נביאים אחרונים) שכל את אביו, כך היא כעת הולכת ומאבדת את אביה, ההולך אל 'שנתו העתיקה' או 'אל היער האפור' מבלי לחזור. היא עוד מרשה לעצמה מחאה שקטה אחרונה:'אל תהפוך לאיש העצוב מהשיר'.

   העיבודים, כדרכם, באלבומיה של קינן, משובחים, עשירים ומורכבים במיוחד. גם הטקסטים הומי משמעויות. ועם זאת, לפחות בראשיתו של האלבום, מורגשת מאוד נטייה חרזנית, באופן שלא אפיין את כתיבתה של קינן עד כה, שתמיד היה בה חספוס, אבל גם כנות בלתי מצויה, ומוסיקליות של רוק ובלוז, שאינה תרה אחר הפתרון המילולי המצלולי-הרמוני ביותר, אלא דווקא אחר זה המביע-חודר ביותר. דומה גם, שאם על צמד אלבומיה הקודמים של קינן ניתן היה לומר כלשונה של אלחנדרה פיסארניק 'הייתי מעדיפה לשיר בּלוּז באיזה חור קטן מלא עשן מאשר לבלות את חיי בנבירה בשפה כמו משוּגעת', הרי בשירים השני והשלישי, נעדרת משפתהּ של קינן הבלוזיוּת המשגעת, ואת מקומהּ תופסת חריזה מצלולית מוטעמת, חגיגית מדיי לטעמי. אייכשהו, וגם די מלאכותית- מנוכרת (קראנו לו יואל/במלרע ולא במלעיל). ברם, הדברים משתפרים מאוד בהמשך האלבום. ודומה, כי אם בראשיתו נשמע האלבום יותר כהפקה מיוחדת לפסטיבל ישראל, הריי ככל שהוא הולך ומתקדם הוא מעמיק וחוזר אל המימד האינטימי, קיטון ההופעות הקטן והחמים, שבו אני מעדיף, על כל פנים, להאזין למוסיקה של קינן ולמילותיה.

   מה עוד אוכל לכתוב על האלבום הזה? רצועותיו החותמות 15-11 גורמות לי לעצב רב, וזה יותר מהסתיו עם הענן, וגם אינני ציניקן, אז זה צובט מאוד בלב. כאב העובר דרך האזניים אל הלב, ומותיר אותו בתהיה מובסת: לאן הולכים האבות העולים על סולם ושוכחים איך לרדת? ואיך יחזרו אם לא יזכרו לאן לחזור? ברגעים כאלה הופך אלבומהּ של קינן למה שכינה הסופר והמסאי היהודי (מצד אביו), ז'ן אמרי: 'נסיונותיו של אדם מובס לגבור על תבוסתו' , ויש בתהיות הקיומיות האלה, משום מה שהורס כל ניכור, ומוסך כעין פשטוּת עמוקה, רצינות כנה מאוד, על נפשו של המאזין, כי עוד לא נמצאה הדרך לשאת את מותו של אדם אחר, להיפרד מאדם קרוב באמת לשלום אחרון, או להוביל את היחסים למיצוי השלם, ואחר-כך: אחר-כך נותר רק העדר נורא, ושקט שאין לו קצה או מובן.

 

דברים חשובים של טלי (טלילה) לטוביצקי והתכנסוּת חירוּם, הערב 19:00, בגינת לוינסקי כנגד תכנית העיוועים הממשלתית לגירוש ילדי מהגרי העבודה כאן.

*

בתמונה למעלה: Louis Le Brocquy, Torso, Oil on Canvas 1964

*

© 2009 שועי רז

 

Read Full Post »

   

שחר שילוח, שכנתי לכתיבה כאן, שכנתי, באתר הירוק שלהּ, 'רב פעמית', הביעה בפני בכתב את תמיהתה על כך שאינני נוקט כלפי עצמי את מטבע הלשון 'יפה נפש' אשר יש החולקים אותו לזולת כברכה וכקילוס, ויש החולקים אותן לזולת בכדי להשימם ללעג ולקלס. שחר כתבה את הדברים הבאים:

*

למה לא להיות יפה נפש? למה המונח הזה הפך לגנאי, מן עלבון כזה,שבדרך כלל מוטח מימין לשמאל? אם יפה נפש זה אדם רודף שלום שמכיר בזכותו של האחר לחיים ולביטחון, אז אתה יכול להיות כזה בלי להתנצל.

*

על דבריה הנכוחים של שחר הִשבתי בזו הלשון:

*

תודה על הדברים. אין כל רע בלהיות יפה/יפת נפש אם את חשה כך. אני לא רואה בעצמי יופי נפשי, הלוואי שהייתי יודע מהי נפש יפה. מעדיף באופן אישי לכוון שיהיה לי לב טוב וקשוב לסובבי. לא יודע אם אני תמיד מצליח. אה, ולשמור על הכרה פעילה. וחוץ מזה אם אצטט את רונה קינן  (אני כלל לא ציני עכשיו) 'גם אני רוצה לחיות נכון'. אבל איכשהו, על הדרך, אני כבר קצת סקפטי ביחס לשלווה הגדולה שתיפול עליי בסוף היום.

*

יכולתי גם לצטט או להמהם ברקע הדברים את Creep של Radiohead או מבחר משירי ה- Smiths (האחרונים ליוו אותי בשנות ההתבגרות שלי). Tom Waits היטיב לתאר את התופעה כשתיאר את ה- Black Market Baby שלו (מן האלבום Mule Variations, 1999) במלים: 'She is a diamond who wants to stay coal' (='היא יהלום הרוצה להישאר פחם'). להשגתי, זוהי תחושה המלווה את האדם מהיווסדו דרך תחנות שונות בחייו. יותר נכון, ישנם בני אדם אשר משעה שבאו אל העולם הזה חשו בו בבית: בטוחים, מוגנים, יודעים מה הם רוצים ומה טוב עבורם ועבור סובביהם. הם יידעו לתעל את עצמם להשגת שפע חומרי ואולי אף רוחני בעולם הזה. ישנם גם אחרים. אלו שמשהו בתחושותיהם הפנימיות או בפרטים ביוגרפיים (חוויות שהתנסו בהם) הותיר אותם מעט מאחור, חשים חשופים ומאויימים בהוויה, רועדים לפעמים מקור. יותר מכונסים בעצמם. אוהבים את האנושות בצורה עשירה אבל תמיד קצת מרחוק. חשים את הדיסהרמוניה, את אי-שיווי המשקל שבהויה. חשים, כמו גולים מהוויה אחרת, התבועה בליבם,  נעים בעולם הזה בלווית המוני סימני שאלה מהוססים, מתגעגעים-נוהים עד כלות למשהו, שנוכחותו קיימת בהכרתם אבל ממשותו נעדרת.

   לא משנה כמה פעמים אעמוד מול קהל ואקבל תגובות חמות ומקבלות תמיד ישאר בי איזה אינסטינקט פנימי של הסתתרות מאור, שאיני ראוי וגם איני כדאי, יותר מאף אחד/ת אחר. שלמרות שהקמתי משפחה ואני מאושר בחברת אשתי וילדיי, טרם מצאתי את מקומי תחת השמש, ואני מודה בכל יום לאשתי, המכירה את התחושות האלה היטב גם את התבטאותן, ומוכנה לחלוק עימי חיים משותפים. כשנתקלתי לראשונה באלבום של ניק דרייק (1974-1948) בשנת 1995, רכשתיו בלי ששמעתי מתוכו דבר. פשט הבטתי בעיניו של הבחור הצעיר על העטיפה וזהיתי אצלו את אותה ההבעה, ואת אותה התחושה, שאמנם מנוסחת באופן חד בשירו Fruit Tree במלים: 'Lost in the womb of an everlasting night/ You find that darkness can bring the brightest light'.  

   למושג הנפש היפה (eineschōneSeele) שמור היה מקום נכבד בכתבי הרומנטיקה הגרמנית של במחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה. אני משוכנע אגב, שכאשר כתב לורד ביירון את שירו הקלאסי, She-walks-in beauty'' הוא כוון לא לאהובה בלבד כי אם לנפשו.  הפילוסוף הגרמני פרידריך הֵגֶל תאר את 'הנפש היפה' כנפשו של ישו שבקשה להמלט ממשכנו של האל, על אף שעתידה היתה ליפול קרבן לאלימות האנושית. ולעומת זאת תיאר אותה כנפש שאינה יכולה לשאת את העולם הזה ולכן מתכנסת בעצמה בסוליפסיזם הדן אותו לטירוף ולמוות.

 

    אפלטון כמובן זהה את היופי כאחד מן המידות הטובות של היופי. בכדיי להשיג את האידיאות האדם צריך להיות נכון במעלה המוסרית המבטאת את הטוב והיפה. מתוך הזיכוך העצמי וההתבוננות הנפשית בעצמה ובעולם היא עשויה להגיע לידי ראייה פנימית של הדברים, אלי כדיי חזוּת האידיאה.

   אני עוסק בפילוסופיה אפלטונית ונאופלטונית ייוונית, נוצרית, מוסלמית ויהודית (אם כפילוסופיה ערבית ואם כפילוסופיה שנתחברה במרחבים הביזנטיניים והלטיניים) כבר שנים ארוכות. למדתי, שמעתי, התבוננתי גם חוויתי, ובכל זאת גם כסוג של תלמיד אפלטוני איני מבין את יפי הנפש האנושית שנחלקה בי. אני רואה אותה באחרים, בכל הדברים האחרים, אבל נדמה לי שעם כל אהבתי עדיין אני מתבונן ביופי הזה מרחוק, כרחוק הפחם מן היהלום. כפי שטענתי, ישנם הנולדים בטוחים בכל אשר הם עושים, מודיעים בקול חגיגי מהם תכניותיהם ומדוע הם יגשימו את כל היעדים שיציבו לעצמם. מדוע איש לא יבלום אותם, ומדוע האחרים פחותים חיוורים, מלמלנים או 'לא אותנטיים' (כאן שאלתי את השמוש ההיידגריאני). כאשר אני צועד ולמולי מוטל לו ליל ארוך אין אמונה מיוחדת שממלאת את לבי, גם לא ודאות. יותר מאשר אני הולך לאורו הנוגה של הירח המלא, אני פוסע חרש לאורו של סימן שאלה מטפיסי ונהייה למה שאינו נמצא או שכלל אינו קיים.  

 

בתמונה למעלה: Nick Drake, 1967

© 2009 שוֹעי רז

Read Full Post »