Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘רוסיה’

*

לפני תשע שנים כתבתי רשימה בהּ תיארתי את ל"ג בעומר במדינת ישראל בהווה, כיום העצמאות של הקהל התורני; יום בו רבים מהם יוצאים לחגוג במירון את הִלולא רבא (=הילולה גדולה) של רשב"י המגלם את ספר הזֹהר ורוחו, כלומר: את הקשר הפנימי בין האל והעם דרך התורה  וקיום מצוותיה על-דרך הסוד. כמובן, יהיה מי שיאמר, הלאו כדי לחגוג את התורה, יש חג מתן תורה. עם זאת, חג השבועות הוא אחד משלושת הרגלים ויש עימו דינים רבים המגבילים את החגיגה (דיני יום טוב), הגם שמראשיתו ניתן כחג המסמל את הבאת הביכורים לבית המקדש וראשית קציר החטים ["וחג שבועות תעשה לך ביכורי קציר חיטים"  (שמות ל"ד, 22)]  ועיקר המשמע כחג מתן תורה הוקנה לו אחרי החורבן ובמיוחד בתקופת גאוני בבל. ההילולה במירון, החלה ביום חול, מביאה עמה נופך את חגיגה המונית לכבוד התורה ולכבוד הרשב"י של הזֹהר, אבי המקובלים, אליהם נוספו מנהגים רבים, שלא ניתן לחגוג אותם אלא ביום חגיגי שכזה, שבכל זאת אינו אחד הרגלים או חולו של מועד החל בתוכם. בנוסף, חשוב להזכיר, ספר הזֹהר, המיוחס מסורתית לרשב"י, נחשב היה (וכך עד עצם היום הזה) בקהילות רבות בצפון אפריקה, במזרח ובמזרח אירופה (בעיקר בחסידויות) לחיבור שרק קדושת התורה שבכתב עולה עליו. כך, בקהילות רבות הושמו עותקים מודפסים של ספר הזהר בתוך ארון הקודש, לצד ספרי תורה, כתובי-יד.

מה שגורם לי לשוב לל"ג בעומר – היא ביטול הילולת הרשב"י במירון השנה (או הקטנתה באופן ממש משמעותי), ושאלה שהתעוררה בי, כיצד נהגו לחגוג המקובלים את יום התעלותו של הרשב"י (פטירתו/הילולתו), בהיותם רחוקים מארץ ישראל, כלומר: בימים שבהם היו רחוקים מהר מירון ומציון הרשב"י?

בחתימת ביאור האדרא זוטא (החלק העוסק בדרשה ארוכה ומסכמת שנשא הרשב"י טרם התעלה לגנזי מרומים), הנלמד על פי רוב ביום ההלולא (ל"ג בעומר)  מאת המקובל התוניסיאי (בן העיר תוניס, המאה השמונה עשרה), חכם יוסף בן ישועה סדבון, הנקרא: ספר אהבת ה' (1778-1776) הובא כך:

*

גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך  גר אנכי בארץ ס"ת (=סופי תיבות) בגימ' (=בגימטריה) רבי שמעון בן יוחאי כי ביום הילולא רבא נגלו לו סתרי תורה. גל הוא ל"ג גם גל עיני ואביטה נפלאות ר"ת (=ראשי תיבות) עונג לומר שצריך האדם ביום הילולא רבא לעשות משתה ושמחה כמו ביום שבת קדש ולהתענג בו כי רשב"י ע"ה נק' שבת וזה ירמוז בפ' (=בפסוק) "וכבדתו מעשות דרכיךָ"; "מעשות דרכיךָ" בגימ' (=בגימטריה) "זה יום הילולא דרבי שמעון בר יוחאי", כי צריך האדם לפנות מעסקיו וללמוד בזוהר הקדוש בשבחי הרשב"י ולעשות משתה ושמחה כי רשב"י נק' מכובד בעלמא דין (=בעולם הזה) ובעלמא דאתי (ובעולם הבא).

[ר' יוסף סדבון, ספר אהבת ה', ליוורנו תרל"א (1871), דפוס צילום ירושלים תשל"ו, דף ק"כ ע"א]   

*

סדבון הציב משוואה גימטרית לפיה סופי התיבות (האות האחרונה בכל מלה/תיבה) בפסוקים העוקבים: גל' עיני' ואביטה/ נפלאות' מתורתך' (תהלים קי"ט,1 8) ו-'גֵּר אנכי בארץ [=אל תסתר ממני מצותך'] (תהלים קי"ט, 19), כלומר: ליהת"ך רי"ץ עולים יחד כמניין רבי שמעון בן יוחאי (=765). שיויון זה אינו עניין טכני בלבד שכן השימוש בגימטראות במקור, התבטא ברצון ללמד רעיון העולה מתוך השוויון המספרי. כאן במובהק ישנה תופעה כזאת. לדעת סדבון, דמותו של רשב"י עולה עם פסוקי תהלים שהביא. רשב"י היה מי שזכה להתגלוּת סודות התורה (הנפלאות), ואף על פי כן מעולם לא היה שייך ל עולם הזה, אלא לעולמות העליונים – שם יסודו. על כן בשלהי אדרא זוטא הוא מתואר, כמי שהתעלה מהעולם במלה "חיים", משום שלא טעם טעם מוות, אלא נכנס לחיים העליונים. יתירה מזאת, ספר הזהר מתאר את רשב"י כמי שנודד בין ישיבות של מעלה והיכלות של מעלה, כמבקר שהוא בו-בזמן בן-בית. כלומר, עולמו האמתי אינו העולם הזה (גֵּר אנכי בארץ), ואפשר כי משום שדעתו לא השתהתה על העולם הזה, זכה לגילוי סודות המצוות, כפי שרומז הסוגר של הפסוק מתהלים ("אל תסתר ממני מצותך").

מכאן המשיך סדבון לפתח את דרשתו על פסוקי תהלים, "גֹל הוא ל"ג" כלומר רמז לל"ג בעומר, כאילו מראש נרמז כאן מועד הסתלקותו של בוצינא קדישא (המאור הקדוש, כינויו של רשב"י בספרות הזהרית), וכן ראשי התיבות של ג'ל ע'יני ו'אביטה נ'פלאות = געו"נ, הינן באנגראמה (חילוף אותיות) עונ"ג. את המושג עונג קושר סדבון לשבת, על דרך פסוקי ישעיהו, המקדימים בקהילות רבות, לרבות בצפון אפריקה את הקידוש ביום השבת (קדושא רבא): "אִם תָּשִׁיב מִשַׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשָׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר" (ישעיהו נ"ח, 13). לפיכך לדידו  צריך האדם ביום הילולא רבא לעשות משתה ושמחה כמו ביום שבת קֹדֶש. רמז לכך  כי רשב"י נקרא שבת. עתה, ספר הזֹהר מתאר את פני הצדיקים כפני שכינה; שכינה מתוארת במדרש בראשית רבא (ראשית המאה החמישית לספירה), כבת זוגו של הקב"ה. ספר הזֹהר עומד על חשיבותו המרכזית של חיבור קודשא בריך הוא (ספירת תפארת) ושכינתיה (השכינה) באמצעות ספירת היסוד. רשב"י בבחינה זאת הוא מי שייחד (קירב) בין הקב"ה ושכינתו באופן המיטבי, ולכן הוא ושכמוהו הם המביאים אור שבת לעולם. יתירה מזאת, במכילתא דר' ישמעאל (מדרש הלכה תנאי וראו פרשת וישלח מסכתא דשירתא פרשה א') הובא כי הצדיקים כל אחד מהם שקול ככל העולם כולו שנאמר: "וְצָדִיק יְסוֹד עוֹלָם" (משלי י',16). כלומר, מה שבת היא זכר לכללות מעשה הבריאה; כך הצדיק מקיים העולם, משום שמעשיו מביאים לידי הורקת שפע מן העליונים על עולמנו זה.  לפיכך, על כל מוקיריו של רשב"י לעשות את יום התעלותו, יום משתה ושמחה, כסעודת שבת, ולהרבות בלימוד הזֹהר ובמיוחד בחלקים מתוכו העוסקים בשבחיו (למשל, אדרא זוטא). יושם אל לב, כי המקובל ר' יוסף סדבון אינו מזכיר הבערת מדורות, ולא מונה את העליה למירון כמעלה יתירה, אלא די לדידו לציין את היום בלימוד בספר הזהר ובסעודה חגיגית.

*

*

מנהג אחר, הקשור תודעתית בימינו, לימי העומר ולעלייה לרגל למירון, מצאתי בין דפי ספרו של  חכם שם טוב גאגין (1953-1884), כתר שם טוב. חכם  גאגין, יליד ירושלים, היה מצאצאי ר' שלום שרעבי (רש"ש, 1777-1720, מחשובי פרשני הקורפוס הלוריאני וכוונותיו); ולימים ראש ישיבות במנצ'סטר ובלונדון עוקב בספרו זה אחר מנהגים רבים בקהילות ישראל אליהם התוודע בנסיעותיו או דרך מפגשיו עם יהודים מתפוצות שונות ומקהלים שונים.

וכך כתב:

*

חג הפאות –  למופת ולאות … בא"י (=בארץ ישראל) נוהגים במלאות להנער ארבע שנים מספרים שערות ראשו לקיים מצות הנחת פאת הראש, ובו ביום מזמינים מכריה ומיודעיהם ומכבדים אותם לספר איזה שערות עד כי יוסרו כל שערות ראשו מלבד הפאות, ועושים סעודה לכל הקרואים, היום המיועד לחג הזה, מהם חוגגים אותו ביום ל"ג בעומר, ומהם בחוה"מ (=חול המועד פסח) בביה"כ (=בבית הכנסת), ובוחרים באיש ספר עני, והחג הזה נקרא בלשון ערבי "חאלאקה", ובאלו הארצות לא נודע להם מנהג זה.

[שם טוב גאגין, כתר שם טוב: יכיל בו טעמי המנהגים והשינויים בין נוסחי התפלות של הספרדים מזרח, ובין הספרדים שבמערב ובין מנהגי אשכנז, קיידאן (קדאיניאי ליטא) תרצ"ד (1934), עמוד תקצ"א]

*

גאגין כתב כאן כי מנהג המוכר לו מארץ ישראל (הוא כאמור נולד בירושלים בשלהי המאה התשע-עשרה) הוא שהיו נוהגים לחגוג בל"ג בעומר או בחוה"מ פסח את "חג הפאות" הנקרא בלשון ערבי "חאלאקה" , תספורת ראשונה של ילד שהגיע לגיל ארבעה שנים (ולא שלוש שנים כנהוג כיום אצל הנוהגים), כך שמסירים את כל שערות ראשו ומותירים רק את הפאות, כדי לא לעבור על איסור מהתורה, להקיף את הראש ולהותיר פאה משני צידי האוזניים. המנהג שפשט בחסידויות לגדל את הפאות עד שהן הופכות ארוכות מאוד ולסלסלן אינו כלול בטקס הזה ואינה מתולדותיו. מעניין עוד לציין כי אחד משני המועדים האפשריים לקיום המצווה הוא חול המועד פסח, אבל תלמוד ירושלמי מורה במפורש כי לא נוהגים להסתפר ולהתגלח בחול המועד (!). יותר מכך, בשום מקום לא כותב גאגין כי קיים מנהג לפיו יש הכרח או סגולה לערוך את חג הפאות דווקא על ציונו של רשב"י במירון. עם זאת, הוא משתית את המנהג על שער הכוונות לר' חיים ויטאל, תלמיד האר"י, ושם מובא כי ר' יוסף סאגישׂ (מרבני צפת ומקובליה) הוליך את בנו הקטן שם עם כל אנשי ביתו, ושם גלחו את ראשו כמנהג הידוע, ועשה יום משתה ושמחה. גאגין אינו מפרש את התיבה שָׁם כמורה על הר מירון או על ציונו של ר' שמעון בר יוחאי, אך סביר מאוד כי לכך הכוונה. אך אדרבה, מנהג אישי של משפחת ר' יוסף סאגישׁ, הפך כאן למנהג לרבים ולדורות – רק משום שהוזכר בקורפוס הכתבים הלוריאנים, ובאחד מכתביו הנפוצים ביותר (שער הכוונות היה ראשון הספרים הלוריאנים שהודפס בשנת 1623; הדרושים שנערכו מחדש והוכללו בדפוס אמסטרדם של עץ חיים הודפסו לראשונה, כמעט שלושים שנה אחר-כך). לסיום חלק זה, חשוב להזכיר כי גם כאן מודגש חגיגת ל"ג בעומר כיום משתה ושמחה, ובשום מקום לא מודגשות תפילות מיוחדות על ציון רשב"י או הדלקת מדורות.

מנהג משונה אחר שציין גאגין בספרו, הקשור לימי העומר שבין פסח לשבועות, הוא המנהג הבא:

*

בליל שני של פסח נוהגין בירושלם, ובג'יבאלטאר ומרוקו, לתת בכיסיהם פסת מלח, ונושאין אותו כל ימי העומר, ויש מהם שומרים בכיס בגדיהם חתיכת מצת מצוה מאפיקומין (=כך במקור) במשך כל השנה …

[שם, שם, עמוד תשכ"ז]

*

גאגין ציין במפורש בהערה שם "אלו ההזיות לא זכר מהן בס' (=בספרי) הראשונים שבידי". כלומר, הוא אינו מסוגל לעמוד על מקור המנהג בספרות ההלכה והמנהג הותיקה. עם זאת, ניסה בכל זאת לנסות ולמצוא טעם למנהג המוזר וציין כי אולי יש לו טעם עפ"י חכמת הקבלה ונעלם ממנו טעמו"ואולי אפשר לומר דרך רמז משום שכתבו בעומר:  מ'נחה ח'דשה ל'ה' ; ר"ת (=ראשי תיבות) מ'ל'ח' " (עמוד תשכ"ח).

    מכאן בהערה ארוכה, הזכיר חכם גאגין, כי כל הקרבנות שהוקרבו בבית המקדש צריכים מלח, ומביא את דברי הרמב"ם במורה הנבוכים, כי מנהג עובדי עבודה זרה היה דווקא להרחיק מלח מן הקורבנות לפי שבולע את הדם, ומביא סברה לפיה בעוד האש מייצג את כח הדין, המייבש ומעכל את הבשר, המלח –  מגלידו ומשמרו, וכך שיתופם של האש והמלח במלאכת הקרבת הקורבן, הם שיתוף מידת הדין במידת הרחמים; ומכאן עולה, כי לטעמו אפשר כי המלח הוא סימן למידת הרחמים, וכאן האריך בכמה מנהגים ששמע עליהם ברוסיה של זריית מלח בבית כדי להרחיק רוחות רעות ועין הרע (כלומר, הפך מכוח הדין).

וכאן כתב גאגין את הדברים הבאים: "והמנהג בכל ערי ערב והיהודים והמחמדים (=המוסלמים), שאם אירע ששני אנשים אכלו ביחד לחם ומלח סעודה זו נקראת "קשר ברית" ובאיזה זמן שאחד בא לבקש מחברו לעזור לו חייב לעזור לו כפי מה שתשיג ידו ואומר לו: זכור ואל תשכח הלחם והמלח שאכלנו יחד…" (שם, שם).

גאגין כאן הזכיר את תפקיד המלח בברית המלח הנהוגה בערי המזרח וצפון אפריקה, ובכל מקום בו ניכרת השפעת האסלאם; לאכילה משותפת (לחם ומלח) יש כדי ליצור ברית בין האורח והמארח או בין שני השותפים לאכילה. מעתה הם יהיו ערבים זה לזה בערבות הדדית, שאם אחד מהם יבקש את עזרת חברו, יהא זה עוזר לו בכוח האכילה המשותפת.

גאגין בהמשך דבריו שם כותב כי המנהג לשאת בכיס חתיכת אפיקומן כל ימי השנה היא היותה מועילה (כך שמע שאומרים) לשמירת הדרך "בהיותו נוסע ממקום למקום", כשם ששמר הקב"ה על ישראל במסעותיהם במדבר וכן יצילם. אני מעוניין דווקא לחזור לברית המלח שתוארה לעיל, ולהרחיב על גאגין ברוח הדברים שהביא על נדודי בני ישראל והגנתם. האכילה בליל הסדר (בגולה יש גם יום טוב שני של גלויות וליל סדר שני) של מצה ומלח –  שותפים להּ כל ישראל בכל מושבותיהם ותפוצותיהם, ואפשר כי היא בבחינת "קשר ברית" בין כל הסועדים באשר הינם. בבחינה זאת, אדם נושא עליו את פיסת המלח לזיכרון כי בכל מקום שאליו יגיע יש לו שותפי-ברית, הערבים לו ולגורלו (והדבר גם מתקשר למנהגי האבלות של ימי העומר על מיתת תלמידי רבי עקיבה מפני שלא נהגו כבוד זה בזה). אפשר אולי כי זה טעם לשאת פיסת מלח מרגל (חג הפסח) לרגל (חג השבועות), ואינו קשור באופן מיוחד להקרבת הקורבנות המיוחדת, הנוהגת ברגלים, ובעשיית זכר להם.

*

*

בתמונה למעלה: Kuzma Petrov-Vodkin (1878-1939) , Head of A Uzbek Boy, Oil on Canvas 1921

Read Full Post »

 

ההיסטוריה מלמדת שכאשר לא מדברים ולא חושפים עוולות המתבצעות על ידי ההנהגה השלטת — העוולות יחזרו על עצמן.

***למשל, במחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה נאלצו ההנהגות הרבניות בקהילות רוסיה הצארית לעמוד במכסות גיוס לצבא הצאר. ההנהגות העדיפו שילדי עניים ויתומים יגויסו ולא בני העלית הרבנית ובני נכבדי הקהילה. הגבירים שכרו חאפערים [מיידיש: תופסים/חטפנים] שפעלו בשליחותם על מנת למלא את מכסת המתגייסים. לעתים נעלמו כך ילדים ונערים צעירים מבתי הוריהם, אף בלי ידיעתם (50 אלף מתוך 70 אלף מתגייסים יהודים לצבא הצאר, בין 1856-1827, היו ילדים ונערים שטרם מלאו להם 18). הדברים נעשו בידיעת מנהיגי הקהילות. באחד משירי העם הפופולריים ברוסיה באותה תקופה, טרערן גיסן זיך אין די גאסן (דמעות זולגות ברחובות) הושר כך: 'דמעות זולגות ברחובות/ בדם עוללים ידיים רוחצות/ אבוי לנו איזה אסון/ הלעולם לא יאיר לנו יום? … לזושא החוכר יש שבע בנים/ ואף אחד לא גויס ל'יוונים'/ אבל בנה יחידה של לאה האלמנה/ נלקח להיות לקהל ל'כפרה' … מצוה למסור את פשוטי העם/ סנדלר, חייט ובטלנים גם/ אבל חייציקלעך משפחה טובה/ מהם לא יעזו למסור אף אחד' [מתוך: דוד פור, הקנטוניסטים בראי הספרות העברית, מוציא לאור לא ידוע: קיבוץ נצר סירני 2008, עמוד 206, ושם המקור ביידיש מול תרגומו של של המחבר, המתרגם ואוסף חומרי האנתולוגיה].
***פרשה זו, פרשת 'הקנטוניסטים' (רוסיה הצארית היתה מחולקת לקנטונים), שככה לנוכח ביטול שיטת מכסות הגיוס על ידי הצאר (1856). מה שהוביל לזה היו ככל-הנראה כתבים מאת  האינטלקטואל הרוסי המוביל בן-התקופה, אלכסנדר הרצן (1870-1812), שתיארו  שיירות של ילדים יהודיים המובלים ברגל בדרכים קפואות למוצבי צבא, כאשר רבים מהם קופאים למוות או מתים מרעב; עקב מוצאו האריסטוקרטי ומעמדו הבכיר כאיש רוח — הוא היה הראשון לעורר דיון על שיטת הגיוס האכזרית שתוצאותיה –  הרג ילדים יהודים, רובם יתומים או חטופים (אכן, רוב הילדים נפטרו תוך זמן קצר).

מעטים אנשי ההלכה שכללו תשובות בעניין הקנטוניסטים. בחסידות חב"ד סופרו סיפורים שהתרכזו בעיקר בעוז רוחם של הילדים החטופים שהחזיקו בעוז בדת היהודית ולא המירו דתם והתעלמו מפעילותם של חטפנים יהודים בשירות הקהילה או במות הילדים שגויסו. סופרים ואנשי רוח אחדים התייחסו בכתביהם לפרשת הקנטוניסטים ברגישות ובהרחבה, כגון: מנדלי מוכר ספרים (שלום יעקב אברמוביץ'), י"ל פרץ, ח"נ ביאליק, י"ח ברנר, בוקי בן יגלי (יהודה ליב קצנלסון) ויעקב כהן. בראשית המאה העשרים, מעט טרם מלחמת העולם הראשונה,  הופיעו בעיתונות הרוסית, עדויות של קנטוניסטים יהודים (כגון: חיים מרימזון, משה שפיגל, אליהו ישראל ליב איצקוביץ' ;כולם היו בעת ההיא כבר כבני 60 או 70), שנחטפו כילדים בראשית שנות החמישים של המאה התשע-עשרה, וסיפקו עדויות מפורטות על חטיפתם באמצעות מרכבה חולפת בה נהגו יהודים יראי-שמים (מתוארים בעדויות כמתפללים, שומרי שבת, מניחי תפילין), שעצרה לידם ואספה אותם לאחר שהוצעה להם הסעה לביתם.
***רבנים שהיו מקורבים לציונות, למשל ראי"ה קוק (שנולד ברוסיה ולמד בליטא), לא הזכירו את הפרשה בין כתביהם כלל (קשה לדון ב"קדושתם ומעלתם המוסרית" של ישראל בכפיפה אחת עם פרשה זו). גם בקרב פועלי העליות הראשונה והשניה, שרבים מהם היו מבני רוסיה, ספק עד כמה הושמעו דברים על אודות מורשת החטיפה, ובגידת הרבנים ונכבדי העדה, בדורות הקודמים. הושמעו דברים רבים על אודות שלילת-הגלות ובגנות משמעת-הרבנים, אבל פרשת "הקנטוניסטים", לכל היותר, הוזכרה בקצרה בין דפי ספרי ההיסטוריה, כעניין שולי ורחוק, המאפיין את המנטליות הגלותית.

***עתה, לנוכח הפרסומים והעדויות, ההולכים ונחשפים, על פרשת חטיפות הילדים בסוף שנות הארבעים ובראשית שנות החמישים על ידי מוסדות ציוניים (פקידים מפקידי מפא"י, קיבוצים, בתי חולים, מערך  אחיות ומטפלות בילדים וכיו"ב), ומיאון המדינה להעמיד את כל הארכיונים ואת כל המסמכים שברשותה לרשות חוקרים (גם על גישה לדוחות ועדות החקירה התנהל מאבק של עשרות שנים, וישנם עד היום מסמכים שמורים רבים שאין אליהם גישה), אני מוצא עצמי מבולבל ותמֵהּ. יהודים נכבדים (הנהגות הקהילות ברוסיה) מסרו ילדים יהודים אחרים או הסכינו עם חטיפתם על ידי אנשי שלומם לצבא הצאר  — אין על כך עוררין; מאה שנים אחר-כך, בראשית ימי המדינה, בידיעת פקידות בכירה, יהודים חטפו תינוקות יהודים (יש על כך עדויות רבות, לרבות שיטה שעליה עמדו ועדות החקירה, של העברת ילדים בין מוסדות עד שאפילו הצוות שטיפל בהם חשב שמדובר ביתומים), וככל הנראה מסרו רבים מהם לאימוץ בידיעה שמפרידים אותם ממשפחותיהם — ומדינת ישראל עדיין מתנהגת כאילו זה נושא שאין להרחיב עליו את הדיבור, וכאילו יפה לענין השתיקה.

***במהלך השנתיים האחרונות העלתה עמותת עמר"ם מאות עדויות על חטיפות ילדים בעיקר מבני תימן (ככל הנראה בשיעורים מבהילים) ורומניה, אך גם מבני צפון אפריקה ועירק. פרשה זו סוכמה לאחרונה בין דפי ספרו של זכריה סולימן, שרשרות גבלת (הספר מוקדש למורשת יהודי העיר גיבלה בתימן; גיבלה היא העיר השניה בגודלה אחר צנעא), כך:

*

יהודי תימן סבלו מאכזריות ורשעות דווקא כאן בארץ הנכספת שנפשם כה ערגה אליה למעלה מאלפיים שנים, אך משהגענו לצור מחצבתנו ודווקא כאן בארצנו, חווינו את שעבוד מצרים בגופנו, בבשרנו וברוחנו, בנערנו ובזקננו.

  • נושלנו כמעט כליל מיהדותנו עתיקת היומין.
  • כל נכסינו הרוחניים: ספרי הקודש ותשמישי הקודש, נבזזו ונגנבו על ידי בני עוולה.
  • יש דעה והערכה זהירה, שלפחות כחמשת אלפים תינוקות, שרובם המכריע היו תינוקות של עולי יהודי תימן, נגנבו מהוריהם תוך ניצול תמימותם וחולשתם בעלותם ארצה. גניבות אלה התרחשו במשך כשש או שבע שנים, והחל משנת תש"ט 1949 רבים מהם נגזלו ונמכרו על ידי גונבי נפשות, או נהרגו בניסויים תחת ידי הרופאים הרשעים. בין גונבי הנפשות היו 'דתיים' תאבי בצע, שעברו ביד רמה על מה שכתוב בתורה: כִּי יִמָּצֵא אִישׁ גֹּנֵב נֶפֶשׁ מֵאֶחָיו מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִתְעַמֶּר בּוֹ וּמְכָרוֹ וּמֵת הַגַּנָּב הַהוּא וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ (דברים כ"ד,7).

הפשעים והעוונות שנעשו ליהודי תימן מוכחשים בהשראה אשכנזית, ראו גם ראו, בעלון "שבת בשבתו" גליון 1655 פרשת ויגש תשע"ז ט' בטבת 7.1.2017, בטור 'נקודת מבט' כותב הרב האשכנזי זך השכל ישראל רוזן, ראש מכון צומת, וכותרת מאמרו היא: 'עלילות תימן'. בתוך דבריו הוא אומר שזעקות הורי הילדים התימנים והמשפחות אינן אלא עלילות דם חסרות ביסוס עובדתי. "הגיעו לאזני 'הספקולציות התימניות' כנגד האצולה האשכנזית" הוא כותב ומוסיף "מסירת ילדים תימנים לאימוץ אשכנזי לא ניתנת להסתרה חזותית, ועלילת הדם נתקלת בחומת כהות העור!". לפי דרכו יש לתמוה, שמא מעשי הגרמנים באירופה, אף הם היו עלילות דברים …

[זכריה סולימן, שרשרות גבלות: זכרונות מהעיר גיבלה שבתימן, מכון מש"ה [משנת הרמב"ם]: קריית אונו תשע"ח (2017), עמודים 237-236]

*  

***בסופו של דבר ההשתקה וההיסוי יובילו לידי הישנות הדברים והימשכותם. אי ההוקעה המוחלט של אותן התנהלויות נפסדות, יזמנו בסופו של דבר את המאורעות הבאים. אי הודעה בכך שלא רק שונאי-ישראל חוללו דברים נוראים אלא שגם יהודים חוללו ליהודים דברים קשים מנשוא — תביא להמשך ההתנהלות הזאת (כמו אירועי אלימות שנסגרים בתוך המשפחה מבלי שמדווחים עליהם החוצה למי שיכול למנוע את הישנותם). לא הקידמה ולא הטכנולוגיה ולא צמיחה כלכלית תציל אותנו מזה. רק עיון פתוח והנחלת-הדברים לדורות הבאים, כמאורעות שאין לחזור עליהם בשום תנאי בעתיד.

***להערכתי, הדברים גם נוגעים בקלות הבלתי-נסבלת שבה מדינת ישראל הורגת ילדים ובני נוער פלסטינים או כולאת אותם, מבקשת לגרש ילדי פליטים ומהגרי עבודה, ולאחרונה גם פוגעת ביודעין במוסדות חסות הנוער הכפופים, ובטיפול הנפשי והשיקומי הממושך לו זוכים נערים ונערות סף-עברייניים, בעבור בצע-כסף של חברת כח-אדם שהשתלטה על כמה ממוסדות חסות הנוער, בהסכמת משרד הרווחה ובאישור הממשלה. כל זמן שאין שלילה מוחלטת של פגיעה בילדים ונוער; כל זמן שממשיכה מסורת של הכחשה והשתקה של פרשיות עבר; כל זמן שמעדיפים כאן בבירור יהודים על-פני לא יהודים, הציבור לא-יפנים כי פגיעה בילדים ונערים, יהודים ולא-יהודים, היא טאבו מוחלט. במצב הדברים הנוכחים, מדינת ישראל  פשוט מעדיפה להמשיך את מסורת של מאתיים שנה של פגיעה בילדים ונוער (הנתפסים על ידי המנהיגים הפוליטיים כדלת-העם), ולהעמיד פנים  כאילו היא מתעניינת בביטחון של כולנו.

המכנה המשותף לפרשת הקנטוניסטים, לחטיפות ילדי תימן ורומניה אף לפגיעה הנחזית כיום בעתיד ילדים ונערים שמצבם הסוציו-אקונומי אינו משופר (יהודים ולא-יהודים), היא העדפת זכויותיהם של העשירים והמקורבים לשלטון, על פני עניים ודלים, הנתפסים עדיין על ידי ממשלות ישראל ורוב המשתתפים בהן, כאילו ישנם בני-מעמד ולעומתם – אנשים שאינם מבני המעמד, שניתן להתעמר בהם, כי אין ביכולתם לערער את הממשל והמשטר.

***אני חוזר אפוא לדברים עמם התחלתי: אם לא ייחשפו העוולות וייהפכו לחלק מן המורשת היהודית הכללית (הכוללת גם עניינים הראויים לדראון עולם) – הדברים ייִשנוּ וישובו. זוהי מורשת של פגיעה בילדים, הורים, אחים ומשפחות, שיש לדבר בה: לא מה עשו לנו בלבד; אלא כיצד יהודים החריבו חייהם של יהודים.

*

*

בתמונה למעלה: Ralph Gibson (1939-), Hand and Torah (Taken from his series 'Ex-Libris') 1999

Read Full Post »