Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘רחל חלפי’

*

*

1

*

בספרהּ ספר היצורים כותבת המשוררת רחל חלפי:

*

היקום יונק את שביל החלב

שביל החלב יונק את מערכת השמש

מערכת השמש יונקת את הארץ

הארץ יונקת אותנו

אל תוכהּ

*

אנחנו יונקים את הארץ

הארץ יונקת את מערכת השמש

מערכת השמש יונקת את

את היקוּם

*

וכלנוּ

שוכבים ופועים בחיק

אלהים

[רחל חלפי, ספר היצורים, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב תשע"א, עמ' 270]

 *

   שתי תנועות של יניקה מתרחשות. כמו שאיפה ונשיפה. נשימת היקום. בנשיפתו משמיע היקום את קול פעיית יצוריו. כולנו, אליבא דחלפי, צאן; כבשים בנאות הדשא האלהי למרחביו האינסופיים, שוכבים ופועים בחיקו של אלהים. התמונה החותמת את השיר גורמת לי לצחוק. היא אינה צפויה. חלפי דיברה עד אז במרחקים עצומים, בתנועות קוסמיות ענקיות, במונחים השייכים לשדה האסטרונומיה, האסטרופיזיקה, ולהבדיל— מספרות הקבלה (יניקה, עיבור, מוחין דקבלת האר"י וממשיכיה—בספרהּ של חלפי ישנם כמה שירים המעידים על העניין שהיא מגלה בספרות הקבלה). יניקה הלאו אינה אך ורק יניקת תינוק או גור, אלא גם יניקת מנוע, או יניקת עשן סיגריה, ואמנם התמונה המצטיירת עד לבית החותם היא של מכניזם עצום מימדים המתנהל במעגל שבו היונקים בתורם הם המניעים את תנועת היניקה, כולם מקבלים אלו מאלו ומעניקים אלו לאלו. התמונה החותמת של שכיבת כולם בחיק האלוהי; הפעייה הזאת המשותפת-המדבקת— כמו מחזירה את האלהים הקוסמי המרוחק אל דימויו התנ"כיים, כאלהיהם של רועי צאן, המדמים את אלהיהם לרועה צאן, המחולל את העדר ותנועותיו בחמלתו, כבקרת רועה עדרו, או שמא כטלאים הפועים לאימם הגדולה שתיניק אותם בעת מחסור ורעב. עם זאת, בניגוד לאלהי התורה, המוליך את האבות, את יוסף ואחר כך את משה ובני ישראל, יש כאן את תפישה פחות פרטיקולרית של ההשגחה האלהית לפיה אין מדובר באלוהי ישראל בלבד (שאין כמוהו בקרב האלים), אלא באלוהי היקום, כלומר האל המוביל ומנהל את היקום כולו לא כפועל יוצא של תולדותיהם של בני ישראל, אלא שבני ישראל נתונים הם בעולמו משפיעים ומושפעים, יונקים ומוּנָקים, כמו כלל בריותיו. לא זאת בלבד, אלא שקיוּמם תלוי הוא בהיותם מקבלים מבני האדם האחרים ונותנים להם משלהם; היות ביחד של הנבראים כביכול, בני אדם ובעלי החיים כולם באשר הם, הנם התנאי-הבסיסה להמשך פעימת החיים; נכון יותר, פעייתם הנמשכת.

*

2

*

   אני מניח כי ציורו של פיליפו קרקַנוֹ, המובא לעיל, עדר האנושות, הוא נסיון לצייר תמונה ברוח הפסוק המובא בספר יחזקאל ל"ו (פסוקים 38-37):

*

כֹּה אָמַר, ה' אלהים, עוֹד זֹאת אִדָּרֵשׁ לְבֵית-יִשְׂרָאֵל, לַעֲשׂוֹת לָהֶם, אַרְבֶּה אֹתָם כַּצֹּאן, אָדָם כְּצֹאן קָדָשִׁים, כְּצֹאן יְרוּשָׁלִַם בְּמוֹעֲדֶיהָ–כֵּן תִּהְיֶינָה הֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת, מְלֵאוֹת צֹאן אָדָם; וְיָדְעוּ, כִּי-אֲנִי ה'

*  

   קרקנו צייר את הציור בשנת 1906. ציור מלא חמלה, מלא תקווה. אני משער שהואיל וקרקנו היה איטלקי- קתולי, כי הוא ודאי התכוון לעתיד האדם תחת מלכות שמים ברוחו של ישוע (אצל פאולוס ואילך הנוצרים הם ישראל האמיתי, ישראל שברוח); מנגד, פרשן רבני, היה ודאי מפרש את אותם פסוקים על תקומת עם ישראל; בבתי כנסת של ברסלב (למשל, זה שבפאתי העיר העתיקה של צפת) נוהגים לקרוא בשמחת תורה בקולי-קולות "צאן קדושים" (כמקרא הפסוק לעיל) ולפעות כל הקהל (במיוחד הילדים), כאילו שאמנם כולנו פועים בחיק האל ומכוונים לעתידו הגדול של ישראל בעת הגאולה.

   כאן מתכרכמים פניי, הואיל וקרקַנוֹ צייר את התמונה הזאת בשנת 1906. בפתח המאה העשרים— שבה משטרים פוליטיים רבים מדיי הובילו בני האדם כצאן לטבחה. הדבר הבטוח ביותר לומר על האדם המאה העשרים בכללה, ובמיוחד בחמישים שנותיה הראשונות, כי דומה כי כי יצר האלימות האנושי השתכלל בה והפך סדיר ומתוקן, "כצאן ירושלים במועדיה" (=הכוונה לקורבנות שהוקרבו מדיי יום ובמועדים המיוחדים על מזבח הזהב בבית המקדש כשהיה קיים), כלומר יותר מדיי בני אדם הוקרבו על מזבחות של אמונות אידיאולוגיות, לאומיות ודתיות—ותחת שלטונות של דיכוי, כיבוש וטרור יום-יומי. אנו בפתח המאה העשרים ואחת, ובכל זאת, דומה כי עדיין לא סר מעימנו הרצח, רצח העם, שנאת הזר. גם אם ציוויליזציות פורחות, עדיין דומה כי הכל שביר ומאוים בכל עת, וכי חירויות הפרט תמיד תלויות על בלימה, וגם במשטרים הדמוקרטיים הליברליים, עתידם עדיין לא נמצא מעל לכל ספק. ציד אדם, הרג המונים, סחר באדם, עינויים וכיו"ב הם עדיין חזונות מצויים, מצויים מדיי; דיווחים של חולין במהדורות חדשות. לעתים דומה כי אנו פועים ופועים, אבל הפעיות אינן מרחיקות את המאכלת, כי המאכלת עודנה מונפת.

 *

3

*

   הסוּפים (בתעתיק מערבית: צוּפים, נהגה: סוּפים) נהגו לעטות על גופם מלבוש עשוי צמר כבשים; מכך, כפי הנראה, נגזר כינויים, שכן צַוְּף בערבית הוא צמר כבשים. קשה אף לדמיין אדם העוטה צמר כבשים לגופו בעת נדודיו במדבריות ערב, ובכל זאת סוברים החוקרים, כי דווקא לבוש זה ציין את ראשוני הסוּפִים, אולי מפני שביקשו לסגף עצמם, כדרכם של פּרוּשִים, מתבודדים ונזירים.

   עם זאת, לאחרונה קראתי חדית' קדסי (מסורת שבעל-פה מן הנביא מחמד ותלמידיו) שאולי תוכל לתת למנהגם המשונה של אחוות החווים הרוחניים הזאת פשר נוסף:

*

אמר הנביא: כל אחד מכם רועה וכל אחד מכם אחראי לצאן מרעיתו. האמיר (=הנסיך, ש.ר) רועה, והגבר רועה לבני ביתו, והאישה רועה לבית בעלה ולילדיו. כוכם רועים, וכולכם אחראים לצאן מרעיתכם.

[עולמו של הנביא מחמד: חברה ודת על פי החדית' מתוך אוסף המסורת של אל-בוח'ארי, ערך ותרגם: עמנואל קופלביץ, הקדמה מאת מאיר בר אשר, הוצאת כרמל-ירושלים 2011, עמ' 191]

*

הסוּפים ראו בעצמם במידה רבה ממשיכיו של הנביא בהיותם נהנים מקירבה מיוחדת לאללה. ברם, נחשבו תחילה על ידי חוגים אסלאמיים נרחבים כמור(ד)ים בהוראת מורי-האסלאם (במיוחד בתיאולוגיה הסונית-האורתודוכסית) את חוגיהם אכלסו צעירים ממשפחות רמות-יחס, שזנחו את מקומם החברתי בשירות הצבא והמדינה, והצטרפו לשורותיהם מתוך מחאה חברתית ורצון לשנות את פני החברה הערבית ואת מצב האדם; נשים זכו למעמד של חוזות מן השוּרה (ראביעה' אלעדוּיה, המשוררת והחוזה, חולת האהבה לאל, נחשבה לדמות מייסדת קאנונית, אף על פי שהקדימה את ההתארגנות הסוּפית); היו בהם מתבודדים, סגפנים, חוזים, וחולמי חלומות שביקשו את קירבת האל קודם כל דרך נפשם ואחר כך בעד ההתארגנות החברתית הממוסדת הייררכית (מקצתם לא הביאוה בחשבון). מן הבחינה הזאת, אפשר כי לבושם המקובל של אותם סוּפים/ות ראשונים/ות בא להבהיר כי הסוּפי/ת רואה עצמו/ה כשה לפני אללה, שהוא הרועה היחיד שאין בלתו; מבחינה זאת, אפשר שראו עצמם כהתגלמותו של צאן האדם כמתואר בספר יחזקאל; או כפועים וכפועמים בחיק האלוהי יחד עם הברואים כולם, באי שמים וארץ. על כל פנים, החל במאה האחת עשרה, ובמיוחד במאה השלוש עשרה ואילך החל תהליך של התמסדות הסוּפיוּת בעולם האסלאמי, שכללה התמסרות לארגון חברתי, מסדרים, שיח'ים המבקשים את הציות העיוור של תלמידיהם; כך בהתאמה לעולם השרעי (ההלכה האסלאמית), חל פיחות מהותי במעמד הנשים בעולם הסוּפי (אף על פי שהיו מיסטקוניות צופיות עוד במאה התשע-עשרה, למשל: את המסדר השאד'ילי-ישרוטי של עכו ייסדה, ככל הנראה, אשה), שנדרשו למלא את חובותיהם בבתי-האב הערביים. עם זאת, אני חושב, כי משהו באותם חוזים ומתבודדים יחידים, שהטיפו לשוויון בין בני האדם בפני אללה, ולהתמסרותם, אך ורק, למרות אלהים (ולאו דווקא למתיימרים להיות נציגיו הארציים), נותר אתגר בעיניי גם בימינו, לא בפני דתיים בלבד, אלא גם בפני יוצרים ואמנים, השואפים ליצור ללא מגבלות של אוטוריטות, המבקשות (בדרך כלל מבקשים)  לכאורה לכוון אותם בדרכם, אך למעשה מצרים את צעדיהם ואת אופקיהם המחשבתיים, ומנסים להתאימם לדפוסים יצירתיים קיימים ושולטים, המתאימים להם. פרדוקסלית, דווקא ההתמסרות לרועה-האלהי בלבד, כלומר לתנועת הפעיה בחיק האלהי שכולנו שותפים שווים בה, אם יש אלהים, ואם אנו רק פועים ופועמים בפני הנעלם מאיתנו, שאינו אלא נהיה בתוכנו למשהו, שקיים אי-שם, אפשר: זעקה למשמעות), היא המבטיחה את יצירתיותו החופשית של האדם.

 *

*

 חג שמח של נביעה, יניקה, קירבה והתחדשות לכולן ולכולם

*

בתמונה למעלה: Fillipo Carcano, The Herd of Humanity, Oil on Canvas 1906

© 2012 שוֹעִי רז   


Read Full Post »

 

משפחה היא ברית שנכנסנו אליה ללא בחירה ובלא דעת; את משמעות הברית הזאת אנו נושאים בקרבנו, במידה זו או אחרת במרוצת חיינו, כל חיינו אנו ניזונים מן החוויות אשר אָצלה בנו המשפחה בשנותינו הראשונות. לא פעם כאשר אנו מקימים משפחה משלנו אנו מבקשים להקימה בצלמה כדמותה של המשפחה ממנה באנו, או לחליפין, נבקש לייסד את המשפחה החדשה דווקא מתוך הנחה לפיה אנו מוכרחים לייסד מבנה משפחתי שונה בתכלית, רחוק ומנוגד ככל הניתן מן המקום ממנו באנו; מרבית בני האדם נעים בין הקטבים האלו: בין קירבה ודחייה ובין התחקות ובין התרחקות. לא פעם נבקש לנטוש את דרכי ההורים שלנו. ברם, נמצא עצמנו לפרקים מתקרבים יותר ויותר לאשר כה רצינו להניח; לא פעם נבקש להתקרב, ונגלה כי התרחקנו רחוק מרחוק. ובכל זאת, יש אשר משפחתם מעוררת בהם אהבה, חום, געגוע ויש שהיא פצע מייסר, עתים בלתי נסבל. יש משהו מבלבל בהיות חלק ממשפחה, בהיות בן גילו של אביך בעת ילדותך, כעת אב בעצמך לילדים בני גילאים הזכורים לך היטב, גילאים בהם נהנית כבר מתודעה פעילה למדיי ומוּדעת, גם אם לא תמיד מבינה.

   המשוררת רחל חלפי בספרהּ היפה והמעמיק תמונה של אמא עם ילדה (הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2010) מגלמת את הקוטב האוהב והמקרב במהותו: המשפחה כמעגל חיים ההולך ומתחדש בכל עת אגב התבוננות בתהליך המרתק שבו תכונות אופי, הבעות פנים, דמיון בהתבטאות נודדים בין הדורות, כאילו הדורות הותיקים שמעל, חלקם כבר אינם בין החיים, זוכים לחיות שוב דרך צאצאיהם וצאצאי צאצאיהם. בנוסף, אפשר כי השיר רומז אל הטיפול בהורים מזדקנים, על ערש דווי (ספרהּ של חלפי מתאר את פרידתהּ מאמהּ), בשנותיהם האחרונות, ובזיכרונות הנותרים בשל כך.

 

הָיִתִי הַיַּלְדָּה שֶלָּהֶם

הַיַּלְדָּה שֶלָּהֶם

 

אַחַר-כָּךְ הֵם הָיוּ

הַיְלָדִים שֶלּי הַיְלָדִים שֶלּי

 

תָּמִיד אֶהְיֶה הַיַּלְדָּה שֶלָּהֶם

 

תּמִיד הֵם יִהְיוּ הַיְלָדִים שֶלּי

 

[רחל חלפי, 'הייתי הילדה שלהם', תמונה של אמא וילדה, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2010, עמ' 160]

 

   השיר מלא הדים והדהודים, כאילו חלפי קוראת אותו במערת-עצמיותהּ אשר קירותיה כופלים את הקולות עד אשר לא ניתן עוד להתיר בין הַיַּלְדָּה שֶלָּהֶם ובין הַיְלָדִים שֶלּי, אשר הדהודם דומה לתנועת הדורות החולפים ועוברים, להמיית הדורות הבאים, כאילו הנחמה על האבדן ועל ההעדר הם הדורות הבאים הנושאים כמה מתכונותיהם של החולפים-עוברים; יותר מכך, חלפי כמו-מדגישה כי ליבת ההורות הינה הענקת מתת-הילדוּת מחדש; להיות מסוגלים לאחריות, לדאגה, ליציבות שהילדים צריכים על מנת שעולמם יהא שריר וביתם יהא ביתם. ובכל זאת, חלפי מציגה, מבעד דוק הכאב המהדהד, תמונת עולם משפחתית הרמונית. הדורות הצעירים נישאים בידי הדורות הותיקים ואז באחריתם נושאים אותם בעצמם בכדי לשאת אותם ביתרת-החיים בזכרונותיהם, באהבה ובגעגועים. 

   מצג שונה לחלוטין של משפחה הציג לואיס סֶרְנוּדָה (1963-1902), ממשוררי דור 27' בספרד, יחדיו עם פדריקו גרסיה לורקה ווינסנטה אלחנדרה. סרנודה, יליד סיביליה, בנו של איש צבא חמור סבר, בחר לכתוב שירת אהבה הומוסקסואלית, גם כאשר עצם כתיבת השירים העמידה בסכנה את חייו, נאלץ לגלות לארה"ב לאחר השתלטות הדיקטטורה הפשיסטית של גנרליסימו פרנקו וחבר מרעיו על המדינה, שם הפך לחוקר ספרות ספרדית מודרנית, והמשיך לפרסם שירה ופרוזה. דבריו אודות המשפחה אינם מותירים מקום לספק. אליבא דסרנוּדה המשפחה מבטאת שבר-ראשיתי בחייו, דיסהרמוניה פוצעת, מלכודת שבתוכה נסחף אל העולם הזה, וממנה עמל להיחלץ רוב- ימיו.

 

[…]

 

גָּמְרוּ אֹמֶר, כִּשְאָר בְּרִיוֹת, לִבְחֹר בַּקַּיָּם

בַּמוֹעִיל, אַף שֶיַכְלוּ לִרְאוֹת סְבִיבָם

שָאֵין מַה שָיַּתְמִיד אוֹ יוֹעִיל.

שֶדָּבָר לֹא הָיָה שֶלָּהָם, אַף לֹא לְגִימַת הַמַּיִם

הַזֹּאת שֶצִנְּנָה אֶת פְּנֵיהֶם בַּקַּיִץ,

אַף לֹא הַלֶּהָבָה שֶחִמְּמָה אֶת יְדֵיהֶם בַּחֹרֶף,

אַף לֹא גוּפֵיהֶם שֶחָדְרוּ בְּתַאֲוָה זֶה לָזֶה,

זוּג בּדִידֻיוֹת שֶהָיוּ לְבָשָר אֶחָד

 

נָתְנוּ לְךָ הַכֹּל: בְּעוֹדְךָ יְצוּר חֲסַר יֶשַע

טִפְּלוּ בְּךָ בְּחָלָב וּבְבֶגֶד,

אַחַר כָּך, כְּשֶצָּמְחוּ גוּפְךָ גַּם נִשְמָתְךָ

צִיְדוּךָ בֶאֳלוֹהַּ וּבְמוּסָר,

וְלֹא אַחַת בְּעֹנֶג וְעֹנֶש לְצִדּוֹ

כְּדִי לְהַכְפִּיף אֶת כֹּחֲךּ הָרַךְ לְחֻקֵּיהֶם

נָתְנוּ לְךָ הַכֹּל, כֵּן: חַיִּים שֶלֹא בִּקַּשְתָ,

וְעִמָּם מָוֶת כְּבֶן לְוָיָה שָפָּנָיו קְשוּחוֹת.

 

[…] 

 

[מתוך: לואיס סֶרְנוּדָה, 'המשפחה', תשוקה ומצוקה, בחר, תרגם מספרדית והוסיף אחרית דבר: שלמה אֲבַיוּ, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2010, עמ' 22]   

 

   דומה כי סרנודה מתכתב פה עם סיפורו הקצר הנודע של הסופר והמחזאי האיטלקי לואיג'י פירנדלו (1936-1867), המלכודת, שבמובן מה הקדים את הלכי הרוח של האקזיסטנציאליסטים-קיוּמיים של אלבר קאמי; או להבדיל, את היות האדם, מראשיתו-הורתו, מופקר ומושלך בעולם, היות לקראת המוות, אליבא דמרטין היידגר.האדם הוא תוצר של שרירות ליבם של הוריו, שקודם כל הלכו אחרי תאוותם, ואחר כך ניסו לחנך את ילדם לאור מוסכמות-החברה והדת, בלא התחשבות מהותית בצרכיו, תקוותיו ומאווייו.  הוריו של האדם, אליבא דסרנוּדה, הם גם המיילדים וגם התליינים בעת ובעונה אחת, באופן בלתי נפרד. דומה כי מעבר למחאתו הקיומית של סרנודה על אפסוּת החיים ואכזריותם, אם יש תקווה הבוקעת מקרקעית תיבת הפנדורה של שירו. זהו המרד, המעניק משמעות מה לחייו החולפים של האדם, האחריות לכך שלא יחלפו לריק, לכך ש"האני" יצליח להביע את עצמיותו ואת ייחודיותהּ. מתוך עמדתו הקיומית (אולי אף מתוך מיניותו ההומוסקסואלית) דוחה סרנוּדה את המשפחה כמוסד האוצר בחובו תקווה, ברכה ונחמה; המשפחה אינה קן גוזלים לדידו אלא מערת קיקלופ. שאין לו אלא להימלט מתוכו על נפשו, ולצאת למסע הנדוד של עצמיותו.

   א/נשים רבים יש בעולם. חלקם נמצאים בקוטב המובע בשירה של חלפי, חלקם ארגו חייהם בשירו של סרנוּדה. כך או כך, רובנוּ, אני מניח, מטיילים בין הקטבים, בין אור ובין צל, לחש וזעקה, רוך וקושי. לא ממש מצליחים להבין את מסע חיינו ללא רקעהּ, המרגיע ו/או המבעית, של המשפחה. לעולם אחוזים בקשב לקולות הכופלים עצמם ומהדהדים ושבים, של א/נשים שליוו את חיינו. חלקם/ן עוד עימנו, חלקם/ן היו ואינם.

 

בתמונה למעלה: Egon Schiele, The Family, Oil on Canvas 1917

Read Full Post »