הדרך הקלה להתגבר על חוק הכובד הפנימי

*

א. לבחור בדברים המצמיחים לנו כנפיים. ג'ון קייג' טען כי אנו נושאים את הבתים שלנו בתוכנו—/הם מאפשרים לנו לעופף. זה נכון לחלק מן הילדויות ולחלק מן המשפחות. ישנן ילדויות וישנן משפחות שבהן גם כאשר צמחו כנפיים, הקפיצו אותן בשמן רותח כמו היו כנפי עוף מטוגנות. זה אחד הדברים אשר גורמים לנו בהכרח לחוש בבעירה תמיד, בכבידה פנימית; מיכווה שכל עוול כמעט מעורר מחדש.

ב. עד אייזיק ניוטון לא ממש ידעו לנסח את נפילת העצמים ארצה; בדרך כלל הסבירו זאת על פי הרכבם של ארבעת היסודות. עפר כבד ממים. מים כבדים מאויר. אויר כבד מאש. כל הנמצאים התת-ירחיים (בעולמנו) על פי הפריפטטיים (תלמידי אריסטו) הוו הרכבים משתנים של ארבעת היסודות [האש שואפת מעלה האבן נופלת מטה]. עד ניוטון ניסו אנשי המדע להעניק לזה כל מני הסברים. מאז ניוטון עם חוקי התנועה וחוק הכבידה שלו, בונים בניינים וגשרים שנוטים לא ליפול. אבל איש מהם לא ניחש את חוק הכובד הפנימי שבתוך הגופים (הוא לא נח כשם שהחלודה איננה נחה), אולי רק סימון וייל. לדוגמא, כאשר גשר לונדון נופל יכול להיות שלא נלקח בחשבון מקדם הכבידה הפנימית שלו. כמובן, אני רק משער-מנחש.

ג. הכבידה הפנימית פועלת במיוחד אשר לנפש האדם, זאת אומרת,אני לא משוכנע באובייקטיביות שלה,אבל סובייקטיבית אני די משוכנע שיש דברים יומיומיים שיכולתי לקחת יותר בקלילות,לא להתעכב עליהם,לא להתייסר בגינם. אם הקורא כאן חש לעתים שהוא עושה לעצמו חיים קשים,מתקשה לקבל דברים בקלות,ועוד יותר מתקשה להעמיד (אפילו בפני עצמו) מבנים פשוטים וקלילים,לאו דווקא מורכבים,מיוסרים ומסובכים לאין-סוף, אין ספק כי יש יסוד סביר לחשוד כי גם הוא לוקה בכבידה פנימית. ובמקום שדברים ייפרשו כנפיים אצלו וייטו לעופף,הם שוקעים ומחזיקים את הראש רק בקושי,מעל לנהר הבוץ השוצף.

ד. מי שמיואש, באמת מיואש, רואה מעט מאוד אופק ולא ממש מאמין, יכול לאהוב את החיים מכל לב. מי שיכול לשקוע מייאוש יכול גם להמריא מרוב אהבה. אותו דבר דומני גם לגבי המין האנושי— מי שמאוכזב ממנו בכל לב גם אוהב אותו בכל ליבו. ריוקן טאיגו כתב כי אותה רוח חורפית המקפיאה את פירות גנו היא הרוח המבעירה את הפחמים המרתיחים את המים לתה.

ה. קראתי בספר אחד שבעיר איטלקית כלשהי נתקבלה הצעת חוק-עזר שנועדה לאסור על בעלי חיות-מחמד להחזיק דגי-זהב באקווריומים כדוריים. ההצדקה שהוענקה שם להצעת החוק: הדפנות הכדוריים גורמים לדגים צער משום שדרך הדפנות הכדוריים מתקבלת תמונה מעוותת של המציאות החיצונית. אף פעם לא נמצאתי בראש של דג כדי לדעת איך הוא חווה את המציאות, מה הוא חש, איך הוא חושב. אני חושב כאדם (שאפשר שתפיסתו את המציאות תפוסת צער לא-פחוּת ומעוּוה אוּלי יוֹתר) שותף לדגים במערכת בעלי החיים שחייהם סופיים,כי זכות הדגים לשמוח, אבל אשר לצערם ולשמחתם— הואיל ואיני יכול להבינו על בוריו, אני רשאי להסתפק בכך שלא אזיק לגופם ולא אפחיד אותם במזיד, ואם אמצא דג כלוא אשחררו, ואם—במצוקה, אנסה להקל עליו  זה קל וסביר ופשוט. פשוט כמו שתיקת הדג.

ו. כמו שיש אנשים שקובעים עתים לתורה או ליוגה  או  לריצת בוקר— לקבוע עתים לרכיבה על חד אופן. לא משנה מה האנשים האחרים חושבים. לא משנה מה כיוון התנועה. רכיבה עם כיוון התנועה מהווה רק לחלקנו את המעשה הקל. יש דברים קלים שהם לחלקנו קשים מנשוא. למשל, ניתן להבין לגמריי את דודי שמחה של ע' הלל הצולל ממרפסתו, אחר שניסה להידמות לציפור (כלומר להיות בעל כנפיים) ומובהל לבית החולים ושם מושם בגבס. הוא מרוצה מן הנפילה ומכך שגבר אף עליה. את חוק הכבידה החיצונית הוא אמנם לא הצליח לכופף, אך מה באשר לחוק הכבידה הפנימית?

ז.לקבל על עצמי את דברי לאו צ'ה (דזה) ולהמעיט עם כל יום חולף את המחשבות הכבדות, הדיבורים הכבדים ואת המעשים הכבדים— בכל הנוגע לעשייה, מוטב לעשות בקלות בפשטות ובכוונת לב; לא לגרור בכבדות ולהביא להסתבכויות נוספות. לבחור ולבכר את הקלים ואת הפשוטים שבמחשבות, בדיבורים ובמעשים, להימנע ממשקל יתר, עד שיווצר איזה חלל ריק, והכל ממילא יעשה יותר קל, פנוי, ומאפשר בחירה ותנועה לכל כיוון. אחר מעשה ניתן להושיב בחלל הפנוי חתול עזוב או אסופי אחר. הוא עדיין יהיה קל יותר מן המשא שפיניתי. מי יודע, אפשר כי אפס-המעשה של לאו צ'ה אינו כניעה או התאמה לסדר השמים, מכיוון שבחלוף הכובד שהעמסנו, הכל נעשה בפשטות ובקלות.

ח. שׂפינוזה כותב בסוף אתיקה: "אבל כל דבר מעולה הוא קשה, כשם הוא נדיר" .אילו רק היה נמנע מן המילה 'קשה' היה ודאי מאריך ימים.

ט. ויטגנשטיין סבר כי זו יומרה להציע אתיקה לכל בני המין האנושי. האתיקה (ויטגנשטיין בכל זאת מכבד את אפשרותה) מלמדת אך ורק על נטיית הנפש של כותבה; המלים— מלמדות עובדות והוראות. הצבתה של מערכת תמרורים אינה פוטרת מעבירות תנועה;כל שכן, אינה פותרת את בעיית תאונות הדרכים. סטיבן הוקינג כותב בפשטות: הפילוסופיה מתה. כלומר גם מי שהיה עשוי להקשיב—הסיר אוזן משמוע. מדוע להכחיש את שירת הצפורים?— את שימחת הדגים?

י. להזכיר לעצמי, כשתגיע העת: הפרישה לצל היא כדרך השמים. עד אז, החיים הם מועדון ג'ז; חבוֹש כובע; זה מקום לאִלתורים.

 *

*

בתמונה למעלה: William Nicholson, The Hill Above Harlech, Oil on Canvas 1917

© 2013 שועי רז

 

Read Full Post »

מְשָׂחֵק עם הילדים מסביב למקדש

*

1

אני קורא כעת את אסופת תרגומי הטאנקות (Tanka מיפנית: שיר קצר, הכולל 31 הברות), בתוך השלג הדק: שירת הזן של דוגן וריוקאן (תרגם מיפנית קלאסית: איתן בולוקן, אחרית דבר מאת יעקב רז, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2011), שניים מגדולי נזירי הזֶן ומשוררי הזֶן בכל הדורות. ככל שאני מנסה לחבב את דוגן (1253-1200), המייסד (למעשה מי שמיסד את תרגול הזאזן ביפן; תלמידו של מורה הסוֹטוֹ-זֶן הסיני, רוּיגִ'ינְג), דומה הוא עליי כרב אורתודוכסי ותיק, ראש ישיבה, מגדולי הדור, המנסה להביא ולקרב את הסוררים והמור(ד)ים אל עולם התורה ואל אולם הישיבה. דוגן כדרכו (למשל בספרו שובוגנזו זוימונקי,  ראה אור בעברית בשם: מבוא לסוטו זן בשנת 2009) הוא נוקשה, דוגמטי,אוטורטיבי; האמת המתגלה דרך התרגול היא אחת, וכל מי שלא מהלכים בה הינם טועים, וטוב שלא להיות חלק בהם או אחד מהמונם, למשל כאן:

רבים הולכים שבי

אחר יפיו של סוס

הדוהר בין צללי שקיעה

אך מעטים הם

המשיגים את הדהרמה

[בתוך השלג הדק: שירת הזן של דוגן וריוקאן, תרגם מיפנית קלאסית: איתן בולוקן, אחרית דבר מאת יעקב רז, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2011]

   דהרמה היא דת או חוק או סדרו האמיתי של בודהה. משמע, דוגן משמיע כאן דברים באשר לרגישותם של רבים (לאו דווקא ההמון) ליפיו של הטבע, לגילויי היופי החולפים הפורחים ונובלים ברחבי היקום, אבל מתוכם, רק מתי-מעט מצליחים להשיג גם את האמת של החוויה הדתית (לדידו). כללו של דבר, נראה כאילו דוגן מעלה על נס את החויה הדתית מעל ומעבר להתבוננות אחוזת-הפליאה בקסמי תבל. מבחינה זאת, הוא יוצר כעין היררכיה בין מעוּלִים. אלו המשיגים את יפיו של הסוס הדוהר בין הצללים, ואלו המעולים מהם— הלוכדים את יפיו של הסוס העולה באש של צללים, אך גם משיגים את החויה הדתית העומדת מעבר למראות החולפים-עוברים עם צללי ערב.

   מה אעשה כי שירת דוגן נוגעת ללבי דווקא כל אימת שהיא נוגעת במראות חולפים, ברישומם הקווי-הרגעי, בתנודה הפנימית החרישית שהם יוצרים בנפש ופחות בחוויה הדתית, ובדרך אותה הוא ביקש להפיץ. הוא נוגע ללבי פחות כאשר הוא כותב על יושבו בבקתת הקש ומשנן: 'נאמוּ אמידה בוטסו' (קריאת שבח רפיטטבית לאל, מילולית: 'כבוד לבודהה אמיטאבה'; משהו שמקביל פחות או יותר לקריאה היהודית בראש התפלה: 'ברכו את ה' המבורך'); או מתחנן כי גם אם לא יזכה להיות כבודהה לפחות לוּ רק יצליח להעביר את כל הברואים לגדה השניה (בה שוררת דרך-האמת, וירחיקם ממקסמי-השווא של הקיוּם, שאין תועלת בם) והוא מחייך את לבי כאשר הוא כותב על הסוס בצללים או מתבונן בפסיון או זמיר, או באור הירח.

2

   ריוקן טאיגוּ ( 1831-1758, בולוקן מתרגם טאיגו: השוטה הגדול, אני מעדיף את התרגום המוכר: שוטה רחב לב) הוא כבר סיפור שונה בתכלית. נזיר זן מתבודד,מסוגף; שליבו נתון לטבע, לעתים החולפות, לאדם, לילדי הכפר הרואים בו חבר-לץ, הבא בכל יום לשחק עימם. ספק אם שיריו המאוחרים היו רואים אור לולא פרסמה אותם תלמידתו-אהובתו (בת זוגו בשנות חייו האחרונות), טֵיישִין. ריוקן הוא משורר גדול של ההתבוננות בתנועה השורה ביקוּם; של ההכרה בפגיעוּתם של הדברים, ובכללהּ בפגיעוּת האנושית, שלעולם מעוררת בליבו אהבה:

 

יום אביב

תחת העצים

שמסביב למקדש

משחק עם הילדים

(עמ'  83)

 

משחק בכדור

עם ילדי הכפר

שלא תשקע שמש

ביום אביב

(עמ' 67)

 

רק התבונן ודע

זו דרכו של עולם –

גם האחרונים להפציע

מבין הפרחים

לא יְוָתְּרוּ

(עמ' 90)

 

אילו רק היה בעולם

אדם אחד

שמבין ללבי

היינו משוחחים כל הלילה

בבקתּתי הרעוּעה

(עמ'  88)

 

תנועה חרישית ואהבת-אדם חרישית מפכות בתוך המבנים המלוליים העדינים שצייר ריוקן. אלו  הן בקתות קש העומדות ברוח ההרים, בקתות קש עומדות שם עדיין ומצפות לטיילים שיבואו לחפש בהן, מן הרוחות ומן השלגים— מקום מנוחה ומקלט.

    ככל שמצאתי לא הזכיר המתרגם, איתן בולוקן, בספרו כי לאסופת תרגומים זו משירת ריוקן קדמה אסופת התרגומים, כּתֹנֶת אחת קערה אחת: שירת הזן של ריוקן (תרגמה לעברית: גבריאלה אלישע, בית הוצאה אלישׂר, ירושלים  1984). אמנם לשבחי המתרגם מחדש ולשבח הוצאת קשב לשירה יש להביא את העובדה כי פרסמו מהדורה דו-לשונית (עברית מול יפנית). עם זאת, דומני כי לגבריאלה אלישע, על אף שלא תרגמה כנראה ישירות מן היפנית, ישנה איזו רגישות פואטית ועברית עשירה יותר ורב רבדית יותר מזאת הנמצאת בתרגומו החדש של בולוקן. היא גם מגישה לקורא העברי מבחר עשיר יותר משירת ריוקן לתקופותיה השונות. כך שישנן תועלות וחסרונות בשתי המהדורות גם יחד, ומוטב לנוע ביניהן, זעיר-פה זעיר-שם, ולקוות כי יימצא מו"ל שידפיס את מהדורת התרגום של אלישע מחדש, כדי שתהיה יותר מצויה ונגישה. כך שגם לאחר פרסומה של האסופה המתורגמת שלפנינו אני מוצא טעם רב לשוב גם אל האנתולוגיה שתרגמה אלישע.

*

לעת ערב, אנא הכנס לבקתתי

נקשיב לשירת החרקים;

אציג אותך גם בפני השדות המסְתָּוִים.

[כתֹנֶת אחת קערה אחת: שירת הזן של ריוקן, תרגמה לעברית: גבריאלה אלישע, בית הוצאה אלישׂר, ירושלים 1984, עמ' 77]

 

   יש להאזין למתווה העולה משירו הקטן הזה של ריוקן, הפורש לפנינו את התהליך שבו אדם הופך אחר לחברו. ראשית, הוא מתיר לו להיכנס לעולמו. אחר כך, ישנו הקשב, הקשב לאדם, הקשב לחרקים, הקשב לעולם ולמכלול תופעותיו. אחר כך ישנה הקירבה שבה האדם מציג את חברו-החדש לחבריו שמכבר, אל הקרובים ללבו (ריוקן חי בבדידות בבקתתו): נופי השדות המֻסתוים, והם חולקים יחדיו את יָפיָם.

   יש בשיר הזה לדידי הרבה יותר מאשר עולה ממנו בקריאה מהירה ללא-שהוּת שברגש ושהוּת-שבמחשבה.התנועה הדקיקה הזאת מהדהדת, האירוע הקטן הזה, של משורר המדמה פגישת-ארעי בבקתתו, משקפת-מהדהדת משהו יסודי מאוד בחיים האנושיים, המשקפים אולי בעצמם, משהו מחיי הטבע בפנימם, משהו בלתי נגלה, הדהודים על גבי הדהודים, זה יותר מתנועה חולפת— נעלמת-נאלמת, ומשהו מהדהודהּ יִוָּתר, רוחש ואינו-חדל, באזני העולם.

בתמונה למעלה: Zhao Megfu (1254-1322), Old Tree and Horses,  An Illustrated Manuscript, Date Unknown

© 2011 שועי רז

Read Full Post »