Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘ריימונד צ'נדלר’

 

   אחת השאלות המנקרות בי באחרונה, כנקר בגזע עץ עבות, היא מדוע ספרי בלשים צריכים תלי-גוויות ואלימוּת לרוב, כדי לספר את סיפורן. האפשר כי הבלש הפרטי ייצא לאודיסיאת החקירה שלו, גם אם לא נעלם מישהו? האפשר כי מפקח/ת המשטרה ידהיר את מכוניתו אל זירת האירוע גם באם לא תימצא שם גוויה לרפואה או קבר אחים? מה זה אומר על האדם, עצם העובדה לפיה הוא זקוק שיביאו לפניו מתים וגוויות, או למצער: העדר בלתי מוסבר של אדם, שנעלם מבלי להותיר עקבות, בכדי לגרות את סקרנותו ואת עצביו, ויביאוהו להקדיש כמה שעות עד לשלב ההתרה.

   ב-25.2.1966 התפרסם בעתון "הארץ" מאמרה של המשוררת הצעירה דאז, דליה רביקוביץ (2005-1936), בגנות האלימות המצויה מאוד בספרות הבלשים. חוקר הקבלה, פרופ' גרשם שלום (1982-1897), טרח לחבר תגובה גועשת בגנות אותו מאמר. הנה מקצת דבריו:

 

מאז תחילת לימודי באוניברסיטה ועד ערוב ימי בירושלים עיר הקודש אני קורא ספרי בלשים. אני קוראם מפני הגירוי החזק לכח השכל הטבעי שבי, מפני חריפות ההיגיון המתגלה בהתרת הפקעת של העלילה ומפני החן שבתיאור הווי חברתי מסוים וכוח הדיאלוג שבהם. […]  והנה זכינו להתקפה חזיתית מצד דליה רביקוביץ הבאה לחשוף את כל פגמיה של ספרות זו. עם קריאת דבריה לא האמנתי למראה עיני […] נחזור לגופו של עניין, הגברת רביקוביץ מתאוננת שאין לקרבנות הנרצחים בספרות זו לאלפיהם, כל משקל אישי; שום דבר אינו מושך אותנו להתעניין בסיבות הירצחם ומכאן הריקנות היסודית המציינת ספרות זו. קינתה של המבקרת נוגעת ללב. ולמה אנו ממלאים פינו צחוק למשמע תלונה אקסיסטנציאלית זו? מפני שאין היא שייכת לגוף הנושא. כמובן, אין המספר הא לעורר בנו, מעיקרא, רחמים והבנה לסבכי הנפש של הקורבן (או של רוצחו). זהו ההבדל בין סיפור בלשי ובין דוסטוייבסקי. נשאלת השאלה האם נחוצה הזדהות אקזסיסטנציאלית עמוקה כדי להנות ולשבח סיפור בלשי, ודאי שלא! […]

[גרשם שלום, 'בזכות ספרי בלשים', עוד דבר: פרקי מורשה ותחיה (ב'), כינס וערך אברהם שפירא, הוצאת עם עובד: תל אביב 1992, עמ' 506-505]  

   בעצם, אם בוחנים את טיעונו של שלום, כל שהוא אומר הוא שצריך לשרור פלורליזם ספרותי; ישנה ספרות יפה, העוסקת בנושאים כגון: רוח האדם, נפשו ותהליכים נפשיים; וישנה ספרות עלילתית-סוחפת, העוסקת בפן הפעלתני-תכליתי של המציאות האנושית; ספרות כגון "ספרות בלשית" לדידו היא ספרות של בידור קליל וגרייה אינטלקטואלית של הקורא, ההומה להצליח ולפתור את החידה הבלשית, במרבית הפעמים: חידת הרצח/מעשי הרצח, העומדים במוקד העלילה. כמובן, ניתן לערער על שלום כבר בנקודה זו, משום שלא תמיד ניתן להבדיל בין סיפורת פסיכולוגית מעמיקה ובין רומן בלשי גרידא. לכתחילה, כבר ברומנים של וילקי קולינס,  אדגר אלאן פו, וראלף לואיס סטבנסון, במידה רבה: מייסדי הז'אנר, הושם דגש גם על הפרסונות הפסיכולוגיות של הדמויות, ולאו רק על העלילה ועל התרתה. ובמקרה זה, אין חלקם של ארתור קונן דויל ואגאתה כריסטי עם ריימונד צ'נדלר וז'ורז' סימנון (זוהי דעתי). דומני, כי הקורא למשל את עלילותיו של קורט וולאנדר, בלשו של הנינג מנקל, או הקורא בספרי אראסט פטרוביץ' פאנדורין לב' אקונין (גריגורי צח'ארטישווילי), קשה כי יצליח לחמוק מן הקווים הפסיכולוגיים ומן האטיולוגיה הפסיכולוגית המלווה את הדמויות, גם את דמויות הרוצחים. בספרו של מנקל למשל, הכלבים בריגה (הוצאת כנרת: תל אביב 2010), היסודות החברתיים והפסיכולוגיים בעלילה מהותיים לאין ערוך יותר מחידת הרצח העומדת במרכזו. עם זאת, על אף חילופי העתים והמגמות בחלק מספרי הבלש, קשה להגיד כי כמות הספרים הבלשיים, הנחלצים מן התבניות המאובנות-דוֹגמטיות,של מציאת גופה בשחר העלילה או העלמוּתו של האדם והנסיון להתיר את נסיבות הרצח/ההעלמוּת, עלה פלאים. ה-Corpusdelicti (גוף הפשע), כלומר: מי שנפגע על ידי הפושע והכלי/אמצעי שבו נעשה המעשה, הם עדיין לב-ליבו של סיפור המסגרת, מערכת ההפעלה המתוקנת של הרומן הבלשי. כללו של דבר, צודקת בעיניי טענתה של המשוררת לגבי האיבון התבניתי ותלי-הגופות המאכלסות את הספרות הבלשית; מדברי שלום, ניתן לקבל, את קריאתו לפלורליזם ספרותי של ריבוי ספרויות, וסוגי איכויות ספרותיות, ואת הנאתו המליאה מבידור ספרותי קליל, שאינו מבקש להכביד דווקא או להטיח את מלוא כובד החיים ועולם בפני הקורא. הדברים כמובן אינם מוציאים מכלל האפשרות כי רביקוביץ' אף היא פלורליסטית, ואין היא יוצאת כנגד עצם העלילה הבלשית, אלא כנגד רוב השימוש באלימויות מסוגים שונים בספרות זו. מאמרה של רביקוביץ' אינו לפניי ובכל זאת, רק על סמך תגובתו של שלום, ניכר כי רביקוביץ' נרתעת מן האלימות הרבה הנהוגה בז'אנרים האלה, שבהם רוצחים כאילו היה זה הדבר הטבעי ביותר בעולם, עוד רישום אלים בארכיון ההיסטוריה האנושית, רישום חולף ונעלם ביעף בנשיה.

   אבל דומני, כי יש כאן עניין נוסף: שלום ההיסטוריון-פילולוג של הקבלה היהודית לתולדותיה, לא הרבה לעסוק במחקריו בפרסונה הפסיכולוגית של המקובלים ומניעיהם הנפשיים, אדרבה הוא נרתע מכך ביותר, ופנה לתיאור עלילותיה של תנועת הקבלה, על חוגיה וזרמיה, מבלי שהתעקב בפרסונות ובנסיונות להתחקות אחר הנסיבות שהניעו אותם (למשל, אבחנתו המפורסמת בדבר כך ששבתיי צבי סבל מהפרעה דו-קוטבית, היא בעייתית משום שלא טרח לעגן אותה מעולם, במחקרים פסיכו-אנליטיים בני זמנו, וגם משום שלא טרח כלל לתאר את הפרסונה של הדמות לאור ממצאיו); רביקוביץ, המשוררת הרגישה-מאוד (והיא אכן היתה רגישה מאוד בכל ענייניה), דקת העור, מבקשת להבין מדוע נדרשים לכותבים ולקוראים מעשי-אלימות במינונים גבוהים בכדי להעיר את עניינם ואת רגשותיהם המהוסים. מה שמזעזע ומרעיד את עולמהּ של רביקוביץ, מעורר ומבדר את שלום. ואכן, שלום חי בשלום עם מלאך ההיסטוריה, גם אם הביע בהזדמנויות שונות מחאות על המאורעות ההיסטוריים-פוליטיים של המאה העשרים (אגב, שלום הצעיר הצליח להשיג פטור משירות בצבא הגרמני בשנת 1917, לאחר משבר פסיכיאטרי לאחר גיוסו, שהביא לאשפוזו הקצר בבית חולים), יכול היה לעסוק בשלווה במחקר מדעי כהיסטוריון של הקבלה; שירתהּ של רביקוביץ לעומת זאת, היא זעקה חרישית על מצבו של האדם, אפשר על שקיעתו המתמשכת של האנושי. מה שאצל שלום הוא מידע אינפורמטיבי לגמריי (למשל, שבתיי צבי המודיע לאחר התאסלמותו לאחיו על דכאונו הגדול) הופך אצל דליה רביקוביץ לשירה (דכאונה העצמי של רביקוביץ, רגישותהּ, שבריריותהּ). שלום בוחן את הספרות כמארג של נתונים, ועובדות המצפים למי שישזור אותם לכדי עלילה; רביקוביץ כמו מבקשת לחוות בכל רגע ורגע את החיים ואת הספרות מבלי להותיר חייץ בין הקורא ובין הנקרא, משל כולנו מהלכים בספר החיים הגדול, לכולנו שמור בו תפקיד, עלינו לחיות ולחוות עד תום (שלום לעומתה, נותר מרוחק, ממושאי מחקריו, כמו חוקר-משטרתי המביט מעבר לזכוכית חד-כיוונית בחקירתו של אדם,כאנליטיקן של פעולות ושל אידיאות, לא של רגישויות, מאוויים, חלומות).           

 

 

 

 בתמונה למעלה: Man Ray, A Night at Saint Jean-de-Luzz, Oil on Canvas 1929 

© 2011 שועי רז

Read Full Post »

 

למרית, 

PrivateEye יושב לבוש במעיל גשם במשרד הצחיח. מאוורר התקרה סובב מעל כשפירית ענק מעל בִּצָה כסויית-ערפילים. הוא קורא מאמר של איטאלו קאלווינו, ?Why Read the Classics, מבלי שהוא משוכנע כלל כי אמנם יש לקרוא את הקלאסיקונים, שאמנם לא קרא אי-אז בנעוריו. לכל הרוחות, אני לא מכיר חצי מהשמות שמזכיר קאלווינו. אולי אין כלל קלאסיקונים או יצירות מופת? אולי כל אדם רשאי להרכיב לו קאנון משלו, להחיל בו שינויים, ולפרקו, כפי חייו הפנימיים והשינויים המהירים או האיטיים המאפיינים אותם? האם העננים נוסעים בשמים בקצב אחיד או שמא כל אחד חווה את מסעם כפי נפשו? האם ניתן להבין לליבו של פיליפ מארלו בלי לדעת שהיה קיים אחד, כריסטופר מארלו?

   החדר סגור ומוגף. תיבה סתומה-חתומה כמעט מכל עבריה. רק חרך דקיק בין התריסים, המתיר להציץ החוצה. אור כמעט לא חודר פנימה. אפל. קרניים דקות. בראשית וכבר חשים במוות.

   הטלפון מתחיל לצלצל, צורם, מכאיב לעצבי השמע. שולח ידו לשים לזה קץ. זה לקוח. הוא ניגש ישר לעניינים ומספר שמעולם לא היתה לו אחות, אבל לוּ היתה לו היא יכולה היתה להיות המיקלט שלו, יכול היה למצוא בהּ מחסה. קולו רועד. הוא מתנצל על כך. משתמע כי הוא מעוניין לאתר את אחותו, אשר ספק אם היא כלל קיימת. קול נשי עולה על הקו. חוזר על המילים שלו. אך מציב בעקבותיהן סימן שאלה. מוזר. כאילו מתעקשת להפריך את כל מה שנאמר זה עתה.

   ה- PrivateEye הופך לנגד עינינו באור החרישי ל-PrivateEar. הגולם נבקע. לא ברור עדיין אם זה תולע או פרפר. הוא מבקש להבין מהר ככל האפשר האם מדובר במתיחה טלפונית או בהצעת עבודה. מן העבר האחר. המלל נמשך. כל אימת שהקול הגברי מצהיר על רגשותיו העמוקים כלפיי האחות הבלתי-קיימת. מטילה הדוברת ספק, מגיבה באירוניה.

   קול גברי נוסף נשמע ברקע: 'הוא ינסה לפתות אתכם לנחם אותו, לתת לו תמיכה, אל תתפתו לנסות לעזור לו, הוא לא רוצה משהו אמיתי, הוא רוצה רק את האחות שלא יוכל לקבל…'. זו אינה מתיחה אך גם לא הצעת עבודה. נשמע כי הדובר אמנם כן. קולו טרוד, שבור, נוגהּ ולכן נוגע ללב. לא ברור מה הפשר של כל זה. הוא נזכר בספרו של ריימונד צ'נדלר TheLittleSister אבל שם האחות ניגשה למשרדו המעופש של מארלו כדי לשכור אותו לחפש את אחיה. האם ישנה אפשרות אחרת?

   אולי הם הכורוס המלווה את הטרגדיה החרישית, המחרידה כל העת את רקע חייו. העלמוּת? נטישה? פרי דמיון? זיכרון שאיננו מניח? הוא חש צורך לצאת מן המשרד החוצה, לחפש משהו, כמו צו פנימי. אבחת חרב על כל ספקותיו. אפשר שיורד גשם בחוץ, ולמעיל הגשם הארוך, שקנה כנראה במרכול במבצע הוזלות ניכר- יהיה סוף-סוף שימוש. כאשר הוא חוצה את הסף מתעורר בו החשש שמא יגלה כי אין לו קיום אלא בחדר, ומחוץ לו, איש לא מחפש אותו, והוא גופו, אולי אינו קיים. אולי רק המטלפן/נים קיימים. אולי גם הם למדו להטיל ספק בקיומם אחרי שיחת טלפון בלתי צפויה שערערה על קיומם. האחות, הוא חושב, היא מוכרחה להיות קיימת. אלמלא היא קיימת, אפילו כרעיון בלבד, מה פשר כל ההתרחשות הזאת.

   מרחוק, נדמה הבלש היוצא את משרדו כצל רפאים המוטל מתוך אות דפוס בספר. לא, זאת אינה התפשטות שרירותית של כתם דיו, שהחליט, משום מה, דווקא עתה להרחיב מעגליו. הוא מתחיל להלך, בקצב לילי, בין האותיות. מובטחני שהוא קיים שם, גם אם הוא אינו שם. אין רואים האם הרחוב גשום אם לאו. אי אפשר לראות באיזה ספר מדובר, ובאם יש לו קורא. כלומר, אם מוכרחים להניח את קיומו של ספר לכתחילה.         

הערה: הרשימה היא הומאז' למיצב האודיו של ויטו אקונצ'י משנת Anchors ,1972 ,  כפי שהוא מוצג בספרה של מרית בן ישראל, כשדוד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י: על אמנות הגוף בספר הדקדוק הפנימי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב 2009, עמ' 148-146. הנחתי את יצירתו של אקונצ'י במקום שונה לחלוטין ממנו הוצגה בתחילה (גלריה פריסאית נטולת בלשים, ובה השתתפו שלושה קולות). אני מקווה שלא פגמתי בדבר.

עוד על Anchors , ניתן לקרוא כאן.

כולכן/ם מוזמנות/ים לערב לכבוד צאת הספר במכללת עלמא. משתתפות/ים: אתי בן-זקן, מרית בן ישראל, ענת ויסמן, אפרת מישורי, שירה סתיו, הדס עפרת, ענת פיק, שוֹעִי רז. אני אבוא לשם בכובע אחר לגמריי, מיזוג בין החתול ובין הכובען.  

 לרשימות קודמות שלי על הספר: כאן וכאן.

© 2011 שוֹעִי רז

Read Full Post »

 

 

גם אם נעצור על פי התהום לעולם לא נצליח לבטל את החלל  (הארי מאת'יוס, חיי בסי-אי-איי, תרגם מתן קמינר, הוצאת בבל, תל-אביב 2008 עמ' 236)

 

 באחד הערבים בהמשך השבוע התפנה ז'ורז'פרק לערב אחד מצילומי 'איש ישֶן'.עשה לי טוב לראות אותו.הוא תמיד צחק על רדיפת הנשים שלי,וכעת עודד את רוחי בהתבדחויות על ה"בדידות" שלי.הוא גם נתן לי עצה מעשית. כאשר סיפרתי לו על הברונטית מלז איל מרקיז.הוא יעץ לי לחזור למסעדה:"הם יידעו מי היא".אחרי ארוחת ערב הלכנו אליו לעשן גראס ולשמוע מוסיקה.רק כמה רצועות של קולמן הוקינס הפעם. ידידי היה איש עייף. (שם, עמ' 78).

 

   דומה כאילו ספרו של הארי מאת'יוס הוא הילולה של אורות וצללים, של חצאי אמיתות ובדלי בדיות הסובבים כמו זרעוני ההויה (spermata) עליהם דיבר הפילוסוף הפרה- סוקרטי אנכסגוראס, סובבים ויוצרים עולם בו מרצדים הם אנה ואנה לאורו של שֶכֶל (nous) המניע אותם בתבנית של רציונל עלילתי שיטתי, הפועל לפנים עולמם של ז'נרים פופולאריים (מותחני ריגוּל ובילוּש לסוגיהם), ובכל זאת המחבר רק משתמש בסטרוקטורה ובמקצב האפייניים לז'אנרים המדוברים, כעין מעיל צבעוני-זרחני העוטף את הגוף ביום קר, שכן ספרוֹ כולו, בפנימיותו, הנו כעין חידה קיוּמית שמרכיביה הינן הזהוּת האישית והזהוּת המינית (זהותו לעולם נעה בין פנימיותו ובין האופן שבו החברה מתייגת אותו). היותו של האדם בבחינת ישוּת שבירה ועראית, הנעה כל העת לקראת המוות או לקראת טרנספורמציה מקוּוָה שעליה לחולל על מנת להמשיך לחְיוֹת. הקשר בין כל המרכיבים שצוינו ומימושם המשותף. 

   הספר מגולל את קורות מחברו בראשית שנות השבעים בפריז באופן שלכתחילה מעט מזכיר את סגנונו הדיווחי-אינפורמטיבי של הנרי מיילר; אמריקאי שהגיע לפריז שנים הרבה לפני מאת'יוס. מאת'יוס  היה באותן שנים החבר האמריקאי היחיד בקבוצת 'האוליפו' (oulipo, הסדנא לספרות פוטנציאלית, בין חבריה היו: ז'ורז' פרק ואיטאלו קאלוינו) אף היה חברו הטוב של הסופר היהודי- צרפתי ז'ורז' פרק (כבר סיבה טובה לצלוח את הספר הזה מקצה אל קצה). חשד שמתעורר כנגד מאת'יוס כאילו הנו שלוחו של מוסד הביוּן האמריקאי בשל קשריו החבריים עם אנשים שבעבר מלאו תפקידים בגופים כגון אלה, כמו גם שיחה בין המחבר ובין ידידיו, הקוראים לו דווקא להפסיק ולהתנער במבוכה מן ההאשמה המוטחת מדיי פעם בפניו, מביאתו, לידי אימוץ גינונים האפייניים לסוכן ביוּן ולא זאת בלבד אלא שהוא מחליט לפתוח חברת קש מן הסוּג המאפייין את המבקשים לכסות את פעילויות הריגול שהם מנהלים בחסותם של ארגוני ביון.

    הספר עתיר בכמה סצנות מבריקות מבחינה רעיונית וסיפורית, כמו נאומו של מאת'יוס על חרדת הנסיעות ופתרונה- לוח זמני נסיעות עולמי-אוניברסלי המכיל אך ורק את זמני הנסיעות העשויים להיקרא כפאלינדרום (מימין לשמאל ומשמאל לימין באותו האופן) באופן כזה שיובטח לתייר שלא יאחר את הרכבת מחמת אי קריאה נאותה של לוחות הזמנים. הרצאה המסבכת אותו עם שלוחי הקג"ב בהזכירו בכוונה לוחות זמנים של רכבות באיזור בהם מבצע השלטון הסובייטי ניסויים גרעיניים; מפגשים של מין טנטרי עם אשה מסתורית, בלא מגע מיני מלא אלא על ידי נגיעות עדינות הדדיות, המובילים את העלילה וככל שהיא מתקדמת מבואר כי יש להם חלק מהותי בהתרחשות כולה; סעודת ערב אליה מגיע מאת'יוס מגולגל בתוך שטיח אוריינטלי העשוי מלאכת- יד ומגלה כי הוא יושב בחברתם של פעילי ימין קיצוניים ובסופו הוא מקיים מפגש מיני קטוע עם אשה מזרחית נמוכת- קומה-מאוד על שולחן בכנסיה מתחת לפני האדמה (כעין קטקומבה). ראייתו של המחבר את החיים והתגלגלותם אינה רק קפריזית, אלא חסרת מנוח, האדם נע כל העת בין אפשרויות-קיוּם שונות, המשנות פניהן כל העת, כך שלא בנקל יכול הוא להצליח ולהבחין בממשוּת, ולעתים הריאליזם הופך לסף סוריאליזם.

   משהו בקולו של המספר הדהד משהו  מספרות ה- hard boiled של ריימונד צ'אנדלר (יותר) ודשיאל האמט (פחות) מבחינת נדודיו חסרי המנוח של גבורו אחר פתרון המבוכה אליה נקלע והן מבחינת הניוון הדקדאנטי המאפיין לדעת מאת'יוס את החברה הגבוהה הפריסאית בכל אשר הוא פונה. את האמט מבחינת הטיפוסים הצבעוניים מאוד, ואת צ'אנדלר מבחינת המלאנכוליה הרומנטית מחד גיסא, והראייה המפוכחת-צינית מאידך גיסא, של גבר רגיש המודע לחולשותיו ולמאווייו. דומה אפוא, כאילו מאת'יוס הסופר שכר את מא'תיוס סוכן הסי.אי.איי כביכול בכדי לפתור עבורו את חידת זהותו. וככל שהעלילה מתקדמת מאת'יוס זקוק מחדש למלוא זהותו על מנת לשחרר את עצמו מציפורניה של התחפושת אותה עטה המשתלטת והולכת על מה שבעבר היו חייו. בנוסף, קשה שלא לחוש בהשפעתו של פיליפ רות: (המסע מלא החרדה בעקבות הזהות ובכללה כמרכיב מהותי: המימוש המיני, הסקס כפודה מן החרדה), ושל ז'ורז' פרק (אינוונטארים מבריקים למדיי והתעכבוּת על תיאור דמויות שאינן דווקא חיוניות מאוד להתפתחות העלילה, אך יש בה יופי מצד עצמה, ותרומה מהותית להבנת הלכי נפשו של הכותב) שניהם נוכחים פה לא מעט אם במודע ואם לא במודע.

   הספר הוא קריא ומהנה מאוד. לא כליל- השלמות, אבל דווקא בעד התקדמותה הבלתי-תימטית של העלילה, שלל האירועים הבלתי צפויים, ובמיוחד בעד הפריזמה ההכרתית הייחודית של המחבר, המזכירה מעט את תפישתו הסוציו-אנתרופולוגית של יוהאן (יאן) הוידזינגה אודות האדם כ- homo ludens (האדם המְשָחֶק), באשר הוא מגלה כי משחק התחפושות שהחל להניע מתחיל להשתלט על כל מערכי חייו ומחשבותיו- היא רבת עניין וחידתית גם יחד כמשחק הולך ומתפתל ומסתבך. בסופו של דבר דמוּת האדם וזהותו הניבטים בחיבור הם כשל זרעוני- קיום הצפים והולכים ברוח עיוורת, כאבק פורח וכחלום יעוּף. האדם אמנם מקווה לכך שישנו איזה רציונאל המניע אותו ואת יתרת המין האנושי אחד כלפי השני אל המפגש (האינטלקטואלי, הרגשי, המיני וכיו"ב), אך אינו יכול לראות דברים בבהירוּת או להבינם לאשוּרם.  בסופו של דבר, דומה כי דעת המחבר היא, כי זהותו גם עצמיוּתו של האינדיבידואל הנה חמקנית מאוד, אלא שיכול אדם לחוות בכל זאת רגעי בהירות מעטים. אזיי- כילד המפריח עפיפון פֶּרא בשמי הערב יתארעוּ אליו אפשרויות פתרון לחידת הקיוּם, כעין הבזקים מדודים או איתות סודי, וישובו ויסתתרו מן העין, והנה באותה שעה יצטרך האינדיבידואל להכיר בעיני רוחו, כי גם מה שהוא חושב לזהות, אינה אלא סוג של משחק תפקידים מתמשך וחידה שלא ניתן לפתרה.

 

מישהו אמר פעם שרֶשע אינו אלא השחתת הידע.הג'ינג'ית היתה טיפשה יותר משהיתה מרושעת. היא מצאה רעיונות אפנתיים חדשים לעטוף בהם את הטמטום שלה. אני העדפתי אגוזים, כדורים, ציפורים וכל דבר אחר שהציעו לי החיים על פני גאולה אינטלקטואלית. עכשיו העולם היה שלי, כולו שלי.

רק דבר אחד עמד בדרכי: עדיין הייתי משועבד למין הנשי חשבתי שאהיה אומלל אם איאלץ פעם לוותר על מגע ידהּ של אישה; לא של אישה מסוימת. של כל הנשים. התקשיתי להודות שבאחרונה, זה בדיוק מה שקרה, ולא הרגשתי אומלל במיוחד. החרדה שלי  היתה ממכרת, ובכל פעם שעמדתי להשתחרר ממנה היא לכדה אותי מחדש. (שם, עמ' 57).

 

כך מלאו ימינו מבוקר ועד ליל (וז'אן- מארי היה מתעורר כמה פעמים במהלך הלילה כדי לבדוק מה שלום התינוקות שלו). לא חסר לנו בעולמנו דבר. עברנו בכפרים, וכשראיתי את האנשים הרגילים שגרים בהם, אנשים שישנים במיטות ומשתעממים מעבודתם ומהסובבים אותם, הרגשתי כמו אל בעולם של בובות (שם, עמ' 251).

 

 

הארי מאת'יוס, חיי בסי-איי-אי: כרוניקה של שנת 1973, מאנגלית: מתן קמינר, הוצאת בבל: תל-אביב 2008, 263 עמודים.

 

© 2009 שוֹעִי רז   

Read Full Post »

                        

1

 

נתון במצב מאוד לא רגוע. יושב וצופה בערב בעדכונים השוטפים. הילדים ישנים בחדר השני. כל הזמן מחפשים את כתבינו לענייני ערבים, משל היה זה הציור השבועי לילד ואם רק נביט מעט יותר בבהירות במרקע, יתגלה לנו מיקומו הנסתר. 'כתבינו לענייני ערבים בטלפון' אומר לבסוף השדר. כאילו זו לב הדרמה. קולות הפיצוץ רחוקים. מצלמים כל אמבולנס הבא בשערי בית החולים ועזה היא ארץ נעלמת, היא ארץ אויב עכשיו, ומכאן ועד הטעות הצהלי"ת הראשונה שתפגע בטעות באוכלוסיה אזרחית וברבתי עם. התקשורת הערבית, שהיא היסטרית לא-פחות מעמיתתה הישראלית. הערב מציגים היסטריה. דם ואש ודמעות; תרגום בגוף הסרט: חגיגת מוות.

משרד הבטחון ממגן את אתר הקרוונים בניצן בחוליות של צינורות בטון, המשמשים בדרך כלל להזרמת שפכים לים. זה מביא אותי לחשוב על המנטרה העתיקה לפיה 'הערבים רוצים לזרוק אותנו לים'. אבל הפעם זה משרד הביטחון שלנו. צמרמורת חולפת אותי כי אני נזכר פתע בקוויקווג הפרא בספר מובי דיק, ההולך לישון בארון המתים, צופה את מותו קדימה. לא טוב משפיעה עליי חגיגת המוות הזו.   

מצב רוח של לשוטט בחוץ אבל קר מדיי. חוסר רוגע של חוסר התעלמות, של הבנה של גודל המצוקה האזרחית בשני הצדדים. אני לוקח מהתיק את הספר שעון חול של דנילו קיש שאני קורא שוב ושוב ושוב במשך שנים כבר, לפעמים בבת אחת לפעמים בהבזקים קצרים של תודעה. כאילו היה מִשנה שיש לשנות אותה או ספר שנשמט מעם ספרי הקודש.  

ברשימותיו של מטורף, מאת א"ס, גיבורו של קיש,  ובן דמותו של אביו, האינטלקטואל החידתי,חולה הנפש, שנרצח לבסוף באושוויץ בשנת 1944, אני קורא את הדברים הבאים המדברים אליי הלילה יותר מתמיד:

 

מה הם כל מאמצי האנושות, כל מה שמכונה היסטוריה, כל פועלו של האדם, מה שאדם עושה ומה שעושה את האדם, מה כל-זה אם לא נסיון שווא של האדם להתייצב מול האבסורד של המוות המושל בכל, לתת משמעות למוות, כאילו אפשר לתת לו משמעות למוות, כאילו אפשר להעניק לו פשר אחד מפשרו. הפילוסופים, הציניקנים שבהם, מנסים למלא את חסרון משמעותו של המוות  בהגיון נעלה כלשהו או בתמרון שכלי מבריק, כדי להמציא נחמה לכל, אבל מה שנשאר, לפחות מבחינתי, בגדר סוד לא-מושג, הוא זה: איך עולה בידו של אדם, על אף ידיעת המוות, לפעול ולחיות כאילו המוות מחוץ לו, כאילו אין המוות אלא תופעה טבעית! הרעד שאחז בי בימים האחרונים עזר לי להבין, על אף התקפי חרדה עזים, שמחלתי אינה אלא זאת: מפעם לפעם, מסיבות שאינן ידועות לי, וממניעים שאינם מובנים כלל, אני נעשה צלול, תודעת המוות עולה בקרבי, תודעת המוות כמוות; ברגעים אלה של הארה שטנית, המוות מקבל  את מלוא המשקל שיש לו כשהוא לעצמו, an sich, שלרוב אין בני אדם משערים אותו (כי הם משלים את עצמם באמצעות העבודה והאמנות, מכסים במליצות ערטילאיות על מועקת העדר- הפשר ועל ה- vanitas שלו) ואין הם חשים במשמעות האמיתית אלא בשעה שהוא נוקש על דתם נקישה ברורה ונחרצת, והמגל בידו, כמו בתחריטים של ימי הביניים. אבל מה שמזעזע אותי (אין נחמה בידיעה) ומגביר שבעתיים את הרעידה שבקרבי, היא ההבנה ששגעוני בעצם הוא צלילות הדעת, וכי למען החלמתי- שכן החלחלה הזאת קשה מנשוא- נחוץ לי בעצם שיגעון, טירוף, שכחה, משום שרק טירוף יכול להצילני, רק שיגעון יביא לי ארוכה!  אילו הציג עכשיו דוקטור פפנדופולוס שאלה על בריאותי, על מקור הטראומות שלי, על מקור חרדותיי, הייתי יודע להשיב לו תשובה ברורה ונחרצת: צלילות הדעת

(דנילו קיש, שעון חול, תרגמה מסרבית קרואטית דינה קטן בן ציון, הוצאת עם עובד: תל-אביב 1994, עמ' 172-171)

 

שנים אני קורא את הספר, וכבר העליתי בדעתי לא פעם כי א"ס אינם רק ראשי התיבות של שם האב אלא על דרך הקבלה (ודנילו קיש, כאינטלקטואל ודאי היה מודע וער לכך) הוא אין- סוף, קרי האלהות העליונה, ופתאום אני חושב כי צלילות הדעת, המחשבה החושבת את עצמה, נאצלת אל העולמות כולן היא חרדת אי ההיוֹת של כל הדברים, חרדת החלוֹף, חרדת החורבן של העולמות ושל התודעות כולן, העולות אל הנעלם לרָעָוַא (=לרצון) משל היו צלילות דעתוֹ, כי מי שמאבד את עולמו, מה עוד נותר לו. כל המשלים הספיריטואליים מקדמת דנא שביקשו לראות את העולם כשלשלת הויה גדולה ומוסדרת, הרמונית במתכונתה, שנתגלה להם בבת אחת שהם עומדים כל העת באיבו של ספק כאוס קוסמי- מטפיסי נורא. כמי שחווה כאוס בחייו, אני יודע שהדברים נרשמים אצלי כדיסהרמוניים. הפילוסופיה והאמנות עבורי, הן רק נסיונות ליצור הרמוניה אשלייתית- מנחמת של סדר שאולי מעולם לא היה קיים, אולי אבד. מי שברא עולמו (אין סוף) נטע בו גם את חרדת הקץ (הסוף) באותה נשימה ואת צלילות הדעת הנוראה הנושאת אותה. וכן, גם את בנות- לוויתה: המועקה, החרדה, החלחלה והרעד.    

 

2

 

   אני אוהב את ריימונד צ'נדלר. כלומר את הספרים אודות הבלש הפרטי פיליפ מרלו. פעם אפילו התחלתי לתרגם את השינה הגדולה עם חבר שבינתיים אבד לי (בינתיים גם יצא תרגום לעברית). אני אוהב את הדיסהרמוניה של חיי מרלו, את ההכרח לצאת החוצה ולהכניס קצת סדר בכאוס האנושי, לא כאלטרואיסט ולא כלוחם צדק מוּדע, אלא מתוך ההכרח הפנימי, המגובה תמיד בהמון אלכוהול והומור חד, להטיל מעט הרמוניה- אשלייתית- מנחמת בתוך ערב רב של דיסהרמוניה אנושית לגילוייה האלימים והמושחתים. הרמוניה שפוקעת לא פעם אל מול עיניו של מרלו, ועדיין כהכרח שאין מנוס ממנו הוא אנוס לתור אחרי אותו סדר מטפיסי אבוד הנגלה לרגע ושוב חומק אל תוך לילה אפל ללא קץ וקצה. ייתכן שספריו של צ'נדלר מלווים את חיי משום הוירטואוזיות הדיאלוגית והתיאורית של יוצרם, אבל יותר כך, משום שהוא יצר בלש מטפיסי, שכל מפגשיו עם הבריות לדידו, הן ראיות לעולם מטפיסי עלום ואבוד, שאפשר להציץ לתוכו לשיעורין בלבד, אך הגילוי לעולם כרוך בכאב לא מועט.

    באחד מן הספרים הפחות טובים בסדרה, האחות הקטנה (The Little Sister) יוצא מרלו לטיול במכוניתו בתום יום מעייף במיוחד של היתקלויות בפניה המכוערים של האנושות לסוגיה, ועל הדרך גם מטביע יגונו במעט ברנדי, וממשיך בדרכו :

 

נסעתי הלאה עד מחלף אוקסנארד ופניתי לחזור לאורך האוקיינוס. המשאיות הגדולות. עם שמונה וששה עשר גלגלים זרמו צפונה, כולן מפיצות אורות כתומים. מימין שירך הפסיפיק הגדול השמן והמוצק את דרכו אל החוף כמו עובדת ניקיון העושה דרכה הביתה. לא ירח, לא המולה, בקושי רעש גלים. לא ריח. שום זכר לריחו החריף והפרוע של הים. ימה של קליפורניה. מדינת חנויות הכלבו. הרבה מהכל והטוב שבלא-כלום. שוב התחלנו. אתה לא אנושי הלילה, מארלו.

בסדר. למה שאהיה אנושי? אני יושב במשרד ההוא, משחק עם זבוב מת ופתאום נופל עליי פריט קטן ומרושל ממנהטן, קנזס, ומפתה אותי במרמה למצוא את אחיה תמורת עשרים דולר מרופטים. הוא נשמע כמו מנוול, אבל היא רוצה למצוא אותו, אז עם האוצר הזה בחיקי אני מתגלגל לביי-סיטי והשגרה שעוברת עליי כל-כך מעייפת עד שאני כמעט נרדם על הרגליים. אני פוגש אנשים נחמדים, עם ובלי דקרי- קרח בצוארם. אני משאיר אותם שם ומשאיר את עצמי פרוץ לכל התקפה. ואז היא באה ולוקחת ממני את עשרים הדולר שלה ונותנת לי נשיקה ומחזירה אותם בגלל שעדיין לא עשיתי את היומית שלי.

[….] אני לא יודע. אני יודע רק שמשהו אינו כפי שהוא נראה והאינטואיציה העייפה והמזדקנת אך המהימנה תמיד אומרת לי שאם אשחק את המשחק בקלפים שקיבלתי, האיש הלא נכון יפסיד את התחתונים שלו. זה העסק שלי? טוב, אז מה העסק שלי? אני יודע? האם ידעתי אי- פעם? בוא לא ניכנס לזה. אתה לא אנושי הלילה, מארלו. יתכן שמעולם לא הייתי אנושי או שלעולם לא אהיה. ייתכן שאני סתם טיפת פלסמה עם רישיון פרטי. יתכן שכולנו הופכים כאלה בעולם הקר והעמום הזה, שבו מתרחשים תמיד הדברים הלא נכונים ולעולם לא הדברים הנכונים.  

(ריימונד צ'נדלר, האחות הקטנה, תרגם מאנגלית: ראובן לסמן, הוצאת זמורה-ביתן: תל-אביב 1987, עמ' 74-73)

 

 אולי שתיתי מעט יותר מן הרצוי אחר-הצהריים. ישבנו אני וחבר קרוב, במוצאיו של יום אקדמי, במכוניתו ולגמנו מבקבוק סינגל- מאלט אירי משובח. דיברנו על היסטוריה, על האומץ לשאת את ההיסטוריה הספוגה בכל כך הרבה מוות ובכל כך הרבה מתים לשווא ביזמתם של משטרי עיוועים וממשלות איוולות. שחנו גם אודות המטפיסי והאפיסטמולוגי, רעיי הטובים משכבר. על מיסטיקון הלניסטי בן שלהי הזמן העתיק, שחווה חוויה של איחוד מיסטי עם אלה מצרית קדומה, שהפכה עד ימיו לבת דמותה של החכמה הקוסמית-האוניברסלית, לאמור: 'אני יודע את איזיס, אני הייתי איזיס, אבל עדיין איני יודע האם איזיס קיימת'. כבר החשיך. החבר היה אנוס כבר לצאת לביתו הנמצא בטווח טילי הקסאם והגראד. משפחתו ציפתה לו שישוב ולא רציתי לעכב בעדו. נפרדנו פכחים לגמרי, והאוטו שלו זינק על כביש ארבע דרומה. עומד שם, חשבתי לרגע לאורם של פנסי הדרך המנקדים את האפלה בצהוב-כתום, כי גם החברוּת, גם הקירבה האנושית, הנה אף היא, סוג של הרמוניה אשלייתית- מנחמת של סדר, שאולי מעולם לא היה קיים; סדר רגעי בן-חלוף, והוא כל שנחלק לנו, רישום מזכרת מאיזה סדר עלום בתוך האפלה הרוחשת של הקיוּם. קצת כמו לדעת את איזיס. כשהמשכתי ברגל לכיוון ביתי נזכרתי פתאום במרלו, בפרק שהבאתי לעיל, ובמשפט, החוזר ומהדהד בו: 'אתה לא אנושי הלילה, מארלו', וככל שהרהרתי בו, פוסע לצד הדרך, מתנחם בחברתן של המלים, הרגשתי אנושי יותר ויותר .    

 

בתמונה למעלה: Egon Schiele, The Family, Oil on Canvas(1917).

 

© 2008 כל הזכויות שמורות לשוֹעִי רז      

 

Read Full Post »