Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘רייצ'ל קורי’

*

*

הרהורים נוגים על יצּוּג גורלם של מרדכי דיסין ז"ל ושל רייצ'ל קורי ז"ל 

 

אבד לָךְ סודם של בני-האדם 

[אנרי מישו, פנים-רחוק: מיבחר, תרגמה מצרפתית והוסיפה אחרית דבר: אילנה המרמן, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה, תל-אביב 1983, עמ' 132]

*

1

*

בעיתון "ישראל היום" הובאה הידיעה הבאה:

כביש המנהרות: ספה התנתקה, נהג רכב נהרג

 

מרדכי דיסין, בן 26 מירושלים נהרג אתמול בתאונה קשה בכביש המנהרות. מחקירת התאונה על ידי משטרת מחוז ירושלים עולה כי רכב שעל גגו הועמסו שתי ספות נסע לכיוון גוש עציון. הספות, שככל הנראה לא נקשרו כראוי, התנתקו ונפלו לכביש. ג'יפ הגיע בנתיב שממול, ובו שני תושבי מזרח ירושלים, פגע בעוצמה בספות. הנהג איבד שליטה, סטה ממסלולו, והתנגש ברכב שהגיע ממול. דיסין תושב  השכונה רמת שלמה, נקבר בהר המנוחות לפני כניסת השבת.

[ישראל היום, גיליון מס' 1424, 26/8/2012, עמ' 11, מאת: אפרת פורשר]

*

     לקורא המודאג הנתקל בידיעה זו במהלך נסיעה בתחבורה ציבורית (ותודה לנהג שהציע לו גיליון) מנקרות מאז כמה שאלות בראשו: מי נהג ברכב עליו הועמסו שתי הספות? האם זהותו ידועה? האם היה כאן סוג של פגע-וברח? האם יש מקום לציין את זהותם המזרח-ירושלמית של מי שאיבדו שליטה כתוצאה מפגיעת הספות ברכבם, אבל לא לציין את זהות הנהג הרשלן (כפי הנראה) שנסע לכיוון גוש עציון, ולמעשה גרם בשוגג להתחלת רצף האירועים שבעטיים קיפח דיסין את חייו. דומני, כי לולא היתה מוזכרת זהותם המזרח-ירושלמית של נוסעי הג'יפ הפוגע, ניתן היה לקרוא את הידיעה הזאת כטרגדיה שהתארעה על הכביש, בין שלשה גורמים (מובילי הספות, נוסעי הג'יפ, מרדכי דיסין). עמעום זהותם של נוסעי הרכב מפיל הספות, והדגשת זהותם של מי שבעטיה של פגיעת הספות איבדו שליטה על רכבם והתנגשו ברכבו של דיסין, הופכת את הדיווח כאן למשהו שיש בו הדגש והטייה. קורא לא זהיר  עלול עוד לחשוב בחפזונו (אל מדור הספורט או אל דף הרכילות) כי התארעה כאן ספק תאונה ספק פעולה לאומנית, שבה שני תושבי מזרח ירושלים שנסעו במהירות מופרזת (כך טוענת הכתבת, מבלי שהביאה ראיה לדבריה) קיפחו את חייו של יהודי תושב רמת שלמה (שכונה בצפונהּ של ירושלים, שלטענת הפלסטינים נבנתה מעבר לתחומי הקו הירוק). העלמת זהותו של הנהג במכונית נושאת הספות, כמו דוחקת את העובדה לפיה מדובר בתאונה טרגית שהחלה ברשלנות המוביל, המשיכה בפגיעה ברכבם של תושבי מזרח ירושלים, והסתיימה בהריגתו של מרדכי דיסין ז"ל. כמובן, חשוב  יותר בעיני הכתבת ובעיני מערכת העיתון לציין כי דיסין הובא למנוחות בטרם כניסת השבת, מאשר לברר מי נהג ברכב ממנו נשמטו הספות, ומה שלום בריאותם של תושבי מזרח ירושלים, שהג'יפ שלהם פגע בשוגג בספות שנפלו מהרכב. עוד דבר, מציוני הזמנים בגוף הכתבה עולה כי הכתבה הוכנה ככל הנראה במוצאי שבת. לסיכום, בפרפרזה על שורות ידועות  מאת דליה רביקוביץ: אם ספה נופלת מרכב באמצע הכביש, רק אלהים מכיר את סוף הנפילה.

*

2

*

אני מביע כאן מורת רוח על החלטת בין המשפט המחוזי בנוגע לתביעת הפיצויים שהגישו הוריה של רייצ'ל קורי ז"ל כנגד מדינת ישראל. על אירוע הדריסה של קורי ומחשבותי לגביו הרחבתי מספר פעמים בעבר (הרשימות: שלוש ציפורים כחולות, אי-צדק אחד; על אי-ההרגשה). לטעמי הכרעת הדין לפיה נהג הדחפור אינו אחראי לדריסתה למוות של קורי וכי קורי סיכנה את עצמה באופן בלתי אחראי כאשר העזה למחות על הריסת בתים פלסטינים (דובר בפעילות הריסה של כל בית ברפיח שנמצא קרוב יותר מארבע מאות מטר מהגבול) ולעמוד בפני דחפור צהל"י (שיש לו נהג בעל שיקול דעת) מעלה כמה וכמה סימני שאלה. האופן שבו בית הדין החליט לפטור את הנהג מאחריות-פלילית אף על פי שבעבר העידו נהגי דחפור צה"ליים (ראו הרשימות שציינתי) על חיבתם לדרוס ולהרוס בפקודה כל שעומד בדרכם— היא מקוממת; האופן שבו בית הדין החליט לפטור ולהעלים את זכותם של יחידים וארגונים להפגין כנגד חוקיות מעשיו של צה"ל בעזה וביו"ש— מקוממת גם כן. דומה כאילו דחפורי "הקודש" הצה"ליים, המייצגים לכאורה את 'הצד הנכון', זכו כאן ברישיון להרוג את כל מי שיתייצב מולם, ובפרט אם ישתייך אידיאולוגית למי שמעז למחות כנגד 'צדקת הדרך'. כאן, גם נהג הפיל הסלווקי שדרס את אלעזר בן מתתיהו הכהן (מרד החשמונאים/המכבים), היה זוכה באות הוקרה לו רק היה מניף בחזית דגל כחול-לבן, כי את המנגינה הזאת (של הדריסה למוות) אי אפשר להפסיק. לעיניי רוחי, אני רואה את נהגי הדחפור של העתיד מרעימים לפני קורבנות הדריסה שלהם: My Name is 9, D-9, לפני שהם משחררים את הבלמים ומניעים בכל הכוח קדימה, שהריי יש להם רישיון להרוג. גם כאן, זו סוג של כרוניקה של העלמוּת. כאילו אך טבעי הוא שמפגינה כנגד הפרת זכויות אדם תיבלע תחת שרשרותיו של דחפור, כי העזה לחבור לצד "הלא נכון". אני מקווה כי לעובדה לפיה נקראה ספינת משט שניסתה להגיע לעזה, ה- "רייצ'ל קורי", או לשמועה לפיה האראנים קראו על שמה של רייצ'ל קורי רחוב בטהרן, אין קשר להכרעת הדין. קורי היתה פעילת-שלום אמריקנית צעירה (בראשית שנות העשרים לחייה). במותה לא היה לה שום קשר מוכח לא עם פונדמנטליסטים אסלאמיים סוניים, ולא עם פונדמנטליסטים אסלאמיים שיעים, ולפי עדויות וריאיונות שהוקלטו עימה, זמן לא רב לפני הריגתה, גורלם של ילדים פלסטינים, קורבנות העימות המתמשך בין ישראל ובין הפלסטינים עמד לנגד עיניה. ובפרט: מצבם ההומניטרי של ילדי עזה, בכלל ילדי האזור כולו; לא סיוע לטרור כנגד אזרחים או כנגד ילדים אחרים, בכל מקום שהוא.

*

*

בתמונה למעלה: Hedda Sterne, Alaska, Oil on Canvas 1958

© 2012 שועי רז

Read Full Post »

נהג הדחפור הצהל"י אשר דרס למוות את פעילת השלום האמריקנית, רייצ'ל קורי (2003-1979), טוען לגבי נסיבות דריסתהּ: "לא הרגשתי".

 

אתמול, הגיע לידיי החלק הראשון של עתון "ישראל היום" בעמוד 9 בטור הצדדי הובאה הידיעה הבאה:

נהג הדחפור שדרס את רייצ'ל קורי: "לא הרגשתי"

 

כשהוא מוסתר מאחורי פרגוד באולם ביהמ"ש המחוזי בחיפה, העיד אתמול נהג הדחפור שדרס לפני שבע שנים בעזה את הצעירה האמריקנית, רייצ'ל קורי (24). לטענת הנהג, הוא לא הרגיש שפגע בצעירה עד ששמע על כך ברשת הקשר. קורי נדרסה למוות על ידי דחפור צה"ל, שהיה בפעילוּת חישוף ברצועת עזה בניסיון למנוע פעילות חבלנית נגד כוחות צה"ל. במהלך הדיון אתמול, הציג עו"ד חסיין אבן חסיין, שמייצג את משפחת קורי, סתירה בעדותו של הנהג שבתחילה טען בחקירת מצ"ח כי הוא שדיווח ברשת הקשר על האירוע, בעוד שכעת הוא טוען שהבין שפגע בקורי רק אחרי ששמע על כך דיווח ברשת הקשר. המדינה טענה מנגד, כי קורי וחבריה לארגון השמאל הבריטי שהו בשטח שהוכרז כשטח צבאי סגור ופעלו באופן שסיכן את חיילי צה"ל

 

[כתב: דני ברנר; "ישראל היום", חדשות שישי, 22.10.2010 עמ' 11]

 

   לפרשת רייצ'ל קורי, פעילת השלום האמריקנית, ייחדתי כבר רשימה בעבר. במהלכה הבאתי עדות מפורשת שנתפרסמה בעיתונות מפי נהג דחפור צהל"י אחר בו התגאה והתנאה בכושר ההרס שהוא מפגין בדחפורו וביזמות ההרס העצמאיות בהן הוא נוקט.

   אמנם, אפשר כי באשר לנהג שדרס את רייצ'ל קורי, אפשר כי מדובר בתאונה; אפשר כי אמנם לא היתה פה כוונה רעה אלא מעשה רע, מלווה ברשלנות פושעת. אפשר גם כי הסתירה בעדויות, מקורהּ בטראומה שחווה הנהג הדורס (ידוע הוא כי הלוקים בטראומה נוטים לסתור את עצמם כעדים, מפני הבלבול הפנימי שהם חשים). אבל תגובת המדינה כאן היא בעייתית עוד יותר. גם אם פעלו קורי וחבריה בשטח צבאי סגור; אין כל הוכחה כי הם "פעלו באופן שסיכן את חיילי צה"ל". מעדויות שנתפרסמו עולה כי קורי נסתה לחסום דחפור שהיה בדרכו להרוס בית מגורים על יושביו. קורי וחבריה לא נשאו נשק ואף לא הואשמו אי פעם בנשיאת נשק, ועל כן, לא ברור איזו סכנה נשקפה מהם לחיילי צה"ל.

   בעיה נוספת וחמורה היא בעצם הכותרת "לא הרגשתי". לי היא הזכירה מעין תמונת תשליל לפתק שהותיר אחריו החייל אורי אילן (1955) שהתאבד בכלא בדמשק, לאחר חקירות קשות, ואשר על אחת מרגליו הידק את הפתק "לא בגדתי.התאבדתי". פתק זה הפך לחלק מאתוס הגבורה של צה"ל ורבים התחנכו לאורו .(גם אני). לוּ רק היה חייל צה"ל האמוּר "מרגיש". אפשר כי לא היה דורס. לו היה "מרגיש" אפשר כי לא חש להרוס את בתיהם של אזרחים פלסטינים. לו היה "מרגיש" היה ודאי עוצר את שעטת הדחפור ברגע שהיה רואה לפניו התקהלות אזרחית.  אולי אני מקצין את הסיטואציה, אבל דומני, כי בכותרת הזו "לא הרגשתי" מבקש העורך להכתיב לציבור כי "להרגיש" באשר לצדקת המאבק הפלסטיני כמוהו כסוג של "בגידה", או קרוב לכך.  מוטב "לא להרגיש" ולבצע פקודות בעיניים סגורות; להמתין לפרקליטות הצבאית או לפרקליטות המדינה שינסו בטיעונים פרוצדורליים להגן על זכותו של צה"ל לרצוח אזרחים. מוטב "לא להרגיש" את הדיכוי והכיבוש, להשלים עם הרג אזרחים חפים מכל פשע, בשל המרדף אחר גורמי טרור בעזה וברפיח. דן חלוץ בשעתו עוד הרגיש "מכה קטנה בכנף" כאשר המטוס המטיר פצצה של טון על שכונה מיושבת. עתה כבר לא צריכים להרגיש דבר. מה חבל שמדינת ישראל אינה משמיעה את הסאב-טקסט של הפרשה הזאת. דריסתה של רייצ'ל קורי נדונה לפני בית המשפט, רק הואיל והיתה אזרחית אמריקנית ממשפחה אמידה. לו היה מדובר באזרח פלסטיני מן השורה, כאשר חזו עינינו במבצע "עופרת יצוקה", אפשר כי הדברים לא היו נדונים, לא בתקשורת הבין לאומית ואף לא בבית המשפט. במצב העניינים היגע בו אנו מצויים כפי הנראה, עשוי נהג דחפור צהל"י אשר דרש למוות פעילת-שלום צעירה להתחמק מאחריות בטיעון "לא הרגשתי", ולזכות בסיקור בלתי-ביקורתי, חיובי ברוחו, ו"מאוזן".

   ובכל זאת, אני חושב, כאשר אנו באים להרגיש או לחשוב בחיי אדם איננו אמורים לחשוב האם האדם שמנגד הוא "ישראל" או האם  הוא "אוהב ישראל" או "האם הוא פרו-ציוני ותומך במדיניותה של מדינת ישראל". עלינו לראות בכל אדם—אדם, ולכבד ולהוקיר את חייו, משום שהוא אדם. אדם נהג דחפור שהיה רואה אדם אחר ,פעילת שלום, מפגינה כנגד מדיניותהּ של מדינתו, ומנסה להציל את ביתם של בני אדם אחרים, היה אמור לעצור את הדחפור; היה אמור להרגיש סתירה בין הפעולה שהתבקש לבצע, ובין מהותו כאדם; אדם כזה, גם אם דרס את רייצ'ל קורי בשוגג, לא היה טוען "לא הרגשתי" בדיעבד, כקו הגנה, בעומדו בפני בית המשפט.

 

 

© 2010 שוֹעִי רז

Read Full Post »

 

 

  

אלצדק הו אלישועה אלחקיקיה (רמב"ם, דלאלה' אלחאירין, אלג'ז אלאוّל פצל ל')

          [תרגום: הצדק הוא הישועה האמיתית (רמב"ם, מורה הנבוכים, חלק א' פרק ל')]       

 

1

 *                                                                       

קרחת בגן חשוּך או תחוּם קטן של אור בין עלים שחורים. שם אני,

אדונית לארבע שנותי, אדונית לַצפורים התכולות ולצפורים האדומות

ליפה מכולם אני אומרת:

"אתן אותך במתנה לא יודעת למי."

"איך את יודעת שאמצא חן?" היא אומרת.

"אתן אותך במתנה" אני אומרת.

"אף פעם לא יהיה לך למי לתת צפור" אומרת הצפור. 

(אלחנדרה פיסארניק, 'ילדה בגן', בלילה הזה, בעולם הזה: מבחר שירים וקטעי יומן, מהדורת תרגום טל ניצן, הוצאת הקיבוץ המאוחד 2005, עמ' 104) 

*

מזה שבוע אני עסוק בהרהור מתמיד ומלנכולי בפרשת עביר עראמין ז"ל, ילדה פלסטינית בת עשר, אשר נורתה כנראה על ידי לוחמי משמר הגבול לפני שנתיים, כאשר יצאה עם אחותה מבית הספר לקנות ממתק. לוחמי מג"ב נתקלו כנראה ביידוי אבנים והגיבו בירי כדורי גומי וכך אירעה הטרגדיה האיומה הזאת.

בית המשפט החליט תחילה לסגור את התיק מחוסר ראיות, ורק לאחרונה כתוצאה מעתירה לבג"ץ שב לעיין בו. על השתלשלות החקירה השערורייתית ניתן לקרוא אצל טלי כוכבי. מה שנראה לחלוטין בלתי סביר הוא שכל העדויות בתיק שנלקחו בערבית, תורגמו עברית על ידי גורם עלום, ומבלי שהמקור הושאר בתיק; וכך תיק החקירה מכיל מסמכים מתורגמים בעברית בלבד, שמי יודע אילו ידיים חלו בהן ועל פי אלו סטנדרטים תורגמו.  התברר גם כי מעבר לכדור הגומי הזירה לא נסרקה ולא הובאו ממנה ראיות באשר לאופן תפקודו של הכח המשטרתי, פקודות שקיבל, פריסתו וכיו"ב. יותר מכך, אף על פי שנראה לבית המשפט כי אמנם עראמין נפגעה על ידי כדור גומי, חזקת הספק הגיעה לכך שייתכן גם שמדובר באבן הנראית ופוגעת כמו כדור גומי, אתמהה.

   אתמול הורשע בבית משפט ישראלי, אסעד שיבלי, שלפני שנתיים, ביום הכיפורים, בעת שהשתולל על טרקטורון על יד כפר תבור, פגע בילדה הישראלית היהודיה טל זינו ז"ל והרגהּ. שיבלי נדון לתשע שנות מאסר. כאן דווקא נסרקה הזירה, הובאו ממנה ראיות, שאפשרו להרשיע בדין, אם לא ברצח אזיי בהריגה. בית המשפט גזר על שיבלי תשע שנות מאסר בפועל.

   אני מניח שלאזני כמה מן הקוראים פה זה יישמע כעונש מקל ולחלקכם כעונש כבד ומרתיע. ברם, קשה לראות את חוסר הצדק והאיזון המונח לפנינו כאשר אנו באים לבחון את שני המקרים זה לצד זה. שתי ילדות אחת פלסטינית והשניה יהודיה ישראלית ואופן התנהלות שונה לחלוטין, כאילו בשני מינים שונים של בני אדם עסקינן.

   ברור לחלוטין שבמקרה אחד תהיינה ראיות ובאחר יהיו הדברים מוטלים בערפל, וזאת משום שבמקרה אחד לא נסרקה זירת האירוע ולא הובאו ראיות חותכות, ואילו בשניה- בתום חקירה משטרתית מאומצת יכולים היו לסגרה עם כתב אישום ועם עבריין המשלם על מעשהו הנפשע

 

2

 

 

   דריסתה של זינו על ידי טרקטורון,והריגתה של עביר בכדור גומי,העלו בזכרוני את דריסתהּ למוות של פעילת השלום האמריקאית רייצ'ל קורי ז"ל, בת 23 במותה (מארס 2003), על ידי דחפור צהל"י בעזה,בעת שנסתה לגונן על בית פלסטיני שנדון להרס על ידי כוחות הבטחון הישראליים, והתייצבה כהבעת התנגדות בלתי אלימה לפני הדחפור. גם אז לא הועמד איש לדין. ודובר צה"ל הגדיר זאת כדרכו כטעות. תמיד טעוּת.

   לפי נתונים שונים נהרסו ברפיח באותה תקופה כל הבתים שנמצאו בטווח של עד 400 מטרים מן הגבול. בסופו של דבר דובר כנראה בהרס של 500-350 בתים מיושבים שתושביהם הפכו פליטים.

   למשל, בראיון עתונאי (ידיעות אחרונות, 31.5.2004)  שהעניק נהג D9 בג'נין בתקופת חומת מגן נאמרו הדברים הבאים:

 

זה לא הזיז לי להרוס את הבתים שלהם, כי זה חסך חיים של חיילים שלנו… אני לא הייתי מרחם על אף אחד. הייתי מוחק כל אחד עם ה-D9 ככה אמרתי להם אז… איצטדיון טדי בניתי שם בסוף… אני רציתי למחוק את הכל. הייתי בוכה לקצינים בקשר שייתנו לי להוריד מלמעלה עד למטה… אף אחד שם לא סירב פקודה להוריד עוד כמה בתים… ברמקול הזהירו אותם שייצאו לפני שאני נכנס. אבל אני לא נתתי צ'אנס לאף אחד. לא נתתי מכה וחיכיתי שייצאו. הייתי נותן לבית מכה חזקה כדי שייפול הכי מהר שרק אפשר…הרבה אנשים היו בתוך הבתים שהתחלנו להרוס… אבל לא ראיתי במו עיניי אנשים שמתים לי תחת הכף, ולא ראיתי אנשים חיים שהבית נופל עליהם. אבל אם היה, לא היה מזיז לי כהוא זה…אם כואב לי משהו זה שלא מחקו את כל המחנה.

(ראיון עם "דובי כורדי", ידיעות אחרונות 31.5.2004, מצוטט מתוך: משפטי הסרבנים, הוצאת בבל: תל אביב 2004, עמ' 48)  

 

    למטה, שני קטעי וידאו. האחד, נאום שנשאה רייצל קורי בהיותה כבת עשר על הסולידריות שלה עם ילדי העולם הרעבים; האחר, שיר המבוסס על שיר קודם שנכתב על ידי בוב דילן, שהוקדש לזכרה של קורי. כאן מבוצע על ידי אמן הפולק-רוק האנגלי, בילי בראג. כדאי להאזין בתשומת לב למלים.

             

 

3

 

שמתי מצנפתי בכלוב  

ובצאתי היתה הציפור על ראשי

מה זה

כבר לא מצדיעים  

שאל המפקד

לא

כבר לא מצדיעים

ענתה הצפור

אה כך

סליחה חשבתי שמצדיעים

אמר המפקד

בבקשה. אין דבר, כל אחד עלול לטעות

אמרה הצפור  

('אזור חופשי', משירי ז'ק פרבר, עברית: אהרון אמיר, ציורים: מורנו פנקס, מהדורה שניה, ללא ציון שנת הוצאה, ללא מספור עמודים) 

*   

גם אני כבר איני מצדיע, לא לצה"ל, לא לדובריו ולא למדברריו מזה זמן רב. לפעמים אני גם בוש ונכלם במדיניותו הנמשכת. מאסתי לשמוע על טעויות ושגיאות ושגגות, שמהותן רצח,הרג ושכול. לפרשת עביר עראמין לא הוקדשה חקירה ראויה ודקדקנית בזמנו ועל כן שוב לא נדע מה היו הנסיבות שבעטיין החליט החייל ללחוץ על ההדק. כנגד כל ההגנה האוטומטית על צה"ל וכיו"ב, יש לשאול ויש לתבוע לחקור את אופן התנהלותו השוטפת. מה מניע את קברניטיו במאבקם כנגד ארגוני הטרור הפלסטינים. עד כמה הם מבחינים בין אזרחים ובין פעילי-טרור חמושים. אין מערער על זכותה של מדינה ריבונית להגן על אזרחיה, השאלה היא אילו צעדים היא נוקטת בשם כך, וברור כי ישנם צעדים עיוועים שאין להם מקום (זוהי להזכיר היתה עמדתי בערב הכניסה לעזה וראשית 'עופרת יצוקה'). האם הם רואים את פני האדם שכנגד היא שאלה מהותית אחרת.  דומני, כי ישנם היום ישראלים לא מעטים שאינם חשים עוד כי הפלסטינים חולקים עימם תכונות אנושיות דומות. האם מותר להוציא להורג אזרחים חפים מפשע בשם ההגנה על הריבונות. האין זה הופך את צבא ההגנה לסוג של קלגס?

  

© 2009 שועי רז

 

Read Full Post »