Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘ריקיוּ’

*

*

   חציתי השבוע את גיל 37. נזכרתי במחבר ימי ביניימי בן המאה ה-13 אשר כינה את הגיל הזה בשם 'סתיו הימים'. לכמה א/נשים  אהובים/ות להם/ן אמרתי כי אני נמצא איפהשהו באמצע הדרך. אמירה זו עוררה בהם/ן תרעומת.  'דבר כך בגיל 45' אמר לי מישהו. התפשרנו על 40. אבל משהו ב-37 הרגיש לי נכון יותר. אנשים לא יודעים לעולם את מועד תפוגתם, ובכל זאת לכולנו יש תאריך אחרון לשימוש.

   כשקראתי לראשונה ב- עלי עשב לוולט ויטמן, לפני 21 שנים, היה זה בתרגומו של שמעון הלקין. הייתי תלמיד כתה י"א, והדמות שנשקפה על הכריכה נחזתה לי כאישיות חסידית מסתורית. אחר הקריאה, אני מניח שהוא אמנם הפך לאיזה סוג של מורה רוחני עבורי, מבעד לצעיפי הזמן. על וויטמן שמעתי לראשונה, באמצעות סרט שהעמיד את שירתו במקום די מרכזי, The Dead Poets Society, בכיבובו של רובין ויליאמס. אני מניח שעבר עוד איזה זמן עד שהלכתי לחפש את ספרו של ויטמן באחת הספריות. יותר מכל, שירת ויטמן הוציאה אותי אל הטבע, לטיולים שונים; לימדה אותי את מקסם-השווא של הערים. לימדה אותי להניח את המרדף אחר סדרת הטלוויזיה החדישה או סרט חדש, ולבכר ישיבה על יד הכנרת כל הלילה, או סתם שהייה בלילה זרוע-כוכבים תחת צל הקוסמוס. שירתו של ויטמן גם הובילה אותי בהמשך אל האנאדות, דאו דה צ'ינג, יוגה סוטרה; גם אל כתבי ברוך שׂפינוזה, הנרי דיויד תורו, ג'ון סטיוארט מיל ורלף וולדו אמרסון; גם אל שירתם של דילן תומאס, יו מקדרמיד ויאיר הורביץ- אבל זה כבר עניין לרשימה אחרת. אני חושב שלשירתו של ויטמן כמו גם לשירת ז'ק פרוור תמיד יהיה שמור עבורי מקום, בתור מי שלימדוני בגיל-צעיר, טעמהּ של שירה.

   כאשר נתקלתי לראשונה בשיר הפותח את Song of Myself  של ויטמן, בו הוא יוצא למסע-הכתיבה של חייו ביום הולדתו ה-37, אותו גיל נראה היה לי אז רחוק מאוד בשבילי. בימיי הצעירים היה לי הרבה על מה להתגבר והרבה מה להקים וליסד, בטרם יכולתי לפנות באמת למסע הכתיבה שלי. בינתיים הגעתי עדי הגיל, שבשעתו נדמה היה לי כמופלג מאוד, ואף אני עומד כיום בתחילתו של מסע-הכתיבה. הנה השיר בתרגום שמעון הלקין (על אף שאני חולק על מקצת תרגומיו, החוסכים לדעתי מן הקוראים את גילויי השפה המיסטית של ויטמן), כפי שקראתיו לפני עשרים ואחת שנה. אז ודאי לא חשבתי שהוא יביע בכזה דיוק את מקומי בחיים מקץ הזמן הזה:

*

אני מקלס את עצמי ואני שר את עצמי

ומה שאני נוטל ומניח תהי אתה נוטל ומניח

שכן כל פְּרָד הַשַּיָךְ לי שַיָּךְ גם לְךָ כמוֹ כן

 

אני הולך בטל וקורא את נפשי לֶחג;

אני מסתמךְ ומתבטל להנאתי, מסתכל בגבעול של עשב- קיץ.

 

לשוני, כל פְּרָד שבדמי, מקֹרָצים מן האדמה הזאת, מן האויר הזה –

ילוד כאן להורים שנולדו כאן להורים כגון אלה, והוריהם הם כגון אלה,

אני בן שלֹשים ושבע כָּיּוֹם ובתכלית הבּריאוּת, הריני מתחיל,

מקוה לבלתי חדֹל עד אם המות

 

אמוּנוֹת ואסכולות נדְחוֹת ודחוּיוֹת,

מרתיעות עצמן קצת לאחוריהן—דַּיָּן שעשו שליחותן,

אבל לא משתכחות לחלוטין;

אני משמש אכסניה, אם לטוב או לרע, ומתיר את הדִבּוּר—

מוּל פני כָּל חשש—

לטבע אין מעצור ומרץ בּהּ ראשונִי.

 

[וולט ויטמן, עלי עשב, ליקט ותרגם [אף הוסיף הערות] שמעון הלקין, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרית פועלים: תל  אביב 1984, עמ' 53]

 *

   יש לשים לב שהשיר כולו נע בתוך עולמו הפנימי של המשורר, בחינת אינטרוספקציה, כאשר התבוננותו החושית אל הטבע מוסבת, כעין מדיטציה, בגבעול עשב קיץ. או נכון יותר לומר, ויטמן פורש מן המעגלים החברתיים-פוליטיים ומניח לנפשו להתבונן בטבע ומתוך כך אל תוך עצמהּ למישרין. נע, זעיר, חסר חשיבות, מגלם עולם ומלואו, מנשב, סופי, צפוי לקמול עם בוא הסתיו—ממש כאותו עשב קיץ עונתי. ועם זאת, חלק מן הטבע, מן המין האנושי, מן התרבּוּת. בן בריתם של היצורים כולם, שבכולם זורם הטבע, כל יצור כפי טבעו וכשריו.

   מבחינת מה, דומה הקטע כולו, להתבוננויות מדיטטביות בפרחים, שאפיינה את אמנים הפרחים היפניים, החל במחצית השניה של המאה ה-17, אך עוד על ידי  מייסד אסכולת התה, סֶן נוֹ רִיקיוּ (1590-1522), כפי שהוא שתואר על ידי אוקאקורה קאקוזו בשנת 1906:

*

   במאה השש עשרה, צמח החבלבל היה עדיין נדיר אצלנו. לריקיו היה גן שכולו שתול בצמח זה, והוא טיפח אותו בטיפול שקדני. שמע חבלבליו הגיע לאזניו של ה-Taiko, והלה הביע משאלה לראותם, שעל כן הזמין אותו ריקיו לתה של שחרית בביתו. ביום המיועד התהלך ה-Taiko בגן, אך בשום מקום לא הצליח לראות שריד כלשהו  של החבלבלים. האדמה יושרה וכוסתה כולה בחלוקי אבן עדינים ובחול. בזעף קודר נכנס הרודן לחדר התה, אך שם ציפה לו מראה שהשיב במלואו את מצב רוחו הטוב. על הטוקונמה, בכלי ברונזה נדיר, מלאכת Sung, נחה חבלבלת בודדת—מלכת הגן כולו!    

[אוקאקורה קאקוזו, ספר התה, תרגם מאנגלית: יורם קניוק, הוצאת הקיבוץ המאוחד 1996, עמ' 98]

*  

אליבא דקאקוזו, מתוך התבוננותו הדאואיסטית של ריקיוּ, ומתוך העדפת החלל על פני השפע המרובה מבכר ריקיוּ להציג בפני הרודן לא את את השפע המתפרץ של החבלבלים, כי אם חבלבל אחד בלבד גדוּע, ואף על פי כן את המובחר מתוך החבלבלים אשר טיפח בגנו. כל העבודה שהושקעה בגן, כמו פונה להכין את ה-Taiko  להתבוננות ביפעת החבלבל הבודד-הקצוץ, המצפה לו בחדר-התה של ריקיוּ, המשיב לו מייד את מצב רוחו הטוב, מתוך הפתעה והשתוממות.

   קאקוזו מהסה או מתעלם מן ההיבטים הפוליטים של סיפור-המעשה. החבלבל, עם כל יפי פריחתו, הנו סוג של צמח בר מטפס, עשב פרא בלתי מבוית.ריקיו, מנהיג רוחני רב-תלמידים, כמו מודיע דרך המעשה לשליט על נאמנותו הבלתי מסויגת. אין הוא מטפח בחצרו עשבי-פרא, אף אינו פרוע ומשולח בעצמו; ואם יתבקש, יהיה מוכן אף להרוג את עצמו, בכדי שלא לפגום חלילה בשלוות ממשלתו של ה-Taiko.

   סופו ההיסטורי של ריקיוּ אכן בא לו מידי מזימה שהחשידה אותו ואת תלמידיו בבגידה ב-Taiko. על אף שידו לא היתה במעל. הזמין ריקיו ל-Sukia  (בית התה) שלו את היקרים לו מבין תלמידיו. שתה עימם ספל תה אחרון, הגיש לכל אחד את הספל בו שתה למזכרת, שיבר את ספלו-שלו באמרו "לעולם לא ישמש ספל זה, שטומא בשפתיו של מזל רע שום-אדם", ולאחר מכן בנוכחות תלמידו היקר ביותר נעץ בבטנו את הפגיון, כשחיוך נסוך על פניו (שם, עמ' 109-107). קאקוזו אינו מקשר בין שני הסיפורים. ברם, אפשר כי הוא מבקש לרמוז בסתר כי אותו חבלבל גדוּם-יחידי, מושא התבוננותו של ה-Taiko, אינו אלא ביטוי לרוחו של ריקיוּ הנערץ בעצמו.

   כמובן כי עשב הקיץ של ויטמן והחבלבל של קאקוזו מוסבים את מקומות-הכרתיים שונים לחלוטין, זה מסמל את המסע אל היצירה, ואת נביעת החידוש והחיים, וזה מסמל את ידיעת החלוף, היום העומם והמות. ברם, זה אף זה מביעים איזו התבוננות פנימית של יוצריהם. על אף שקאקוזו מדבר בהקרבת פרחים על ידי אמני התה, כלומר גדיעתם ושזירתם כדי זרים יפהפיים המבטאים את הבהוב יופיו של החלוֹף, בכל זאת דבריו אודות פרחי הדובדבן של יפן, יפים גם לריקיו אף לויטמן, אפשר גם לכל מי שחש עצמו מצוי בראשית 'סתיו הימים' 'היה שלום אביב!אנו בדרכנוּ אל הנצח' (שם, עמ' 99). זאת ועוד, אפשר כי מדובר דווקא בראשית של מסע סתוי-חורפי, שבו עשויים להיודע לפניי דברים שלא נודעו עד כה: '…הגיעה עת שהאבן תואיל לפרֹחַ/שֶאִי-המנוּחה תפעים את הלב/הגיעה עת שתגיע עת'  (פאול צלאן, 'קורונה',סורג שפה: שירים וקטעי פרוזה, תרגם מגרמנית: שמעון זנדבנק, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה: תל אביב 1994, עמ' 8).

*

*

בתמונה למעלה: Egon Shiele, Little Tree, Watercolor and Pencil on Paper 1912

© 2010 שועי רז

Read Full Post »