Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘רישום’

hircsch

*

1.לאונרדו דה וינצ'י (1519-1452) נהג לשוטט ומחברת רשימות קטנה משתלשלת מחגורתו. הוא נהג ללכת אחר אנשים ולרשום פרגמנטים, אפוריזמים, או סקיצות ב-Codex Atlanticus (חלקן הראשון של שנות השמונים של המאה החמש עשרה, לאונרדו היה אז כבן 30), אחד מכתבי היד החשובים של לאונרדו, ניתן למצוא את ההערה הבאה: 'עקוב אחר אנשים ברחובות, בכיכר, בשדות. רשום אותם עם סימנים חפוזים של צורות, כמו למשל, רשום O במקום ראש, וקו ישר או עקום לציון זרוע. הוא הדין ברגליים ובגוף, וכאשר תחזור הביתה, עבֵּד את ההערות הללו לכדי צורה שלמה'.

2.ניתן לחשוב על לאונרדו כפילוסוף קדם-אמפיריציסטי, סוג של אב קדום של דיויד יוּם (1776-1711)במסכת על טבע האדם.לאונרדו מוציא את עצמו לסיבוב ברחובות על מנת לאסוף רשמים, וללקטם במחברתו באמצעות סימנים; מכלול של רשמים עשוי לשמש ליצירת המושג, שהוא לכידת הצורה השלמה, המשותפת לכל אחד ואחד ממכלול הרשמים. למשל, ניתן בהקשר זה לחשוב על כך כי האדם הויטרובי (1490), אינו רק מבטא את אדם החתום במעגל (שני הגופים המושלמים בטבע, לדעת ההוגים המתמטיים ברנסנס) אלא אף הוא עשוי להיות אוסף של רשמים קטועים שאסף לאונרדו במחברתו, הערות שעובדו אחר כך לכדי צורה שלמה.

3. רמברנדט הרמנסזון ון רין (1669-1606) לא הותיר אחריו מחברת רשמים, אבל הגיע כמה פעמים לכדי פשיטת רגל בשל ההרגל המגונה לרכוש חפצים מעניינים לביתו, שגדשו את המגירות, הארונות ומילאו את החדרים. למעשה, לו היה בידיו עותק של Codex Atlanticus והיה מכיר את מנהגו של של לאונרדו, עשוי היה לחדול מן ההתמכרות לקניוֹת, ויכול היה במקום לצאת למסע רכישות אובססיבי למלא מחברת אחר מחברת של סימנים חפוזים, רישומי בזק, שנועדו אחר כך לנטול חלק בציוריו.

4. למעשה, כך עולה מן הפסקה למעלה, יותר מאשר היה לאונרדו אספן אמנות, או אספן חפצים, הוא היה אספן של רשמים; רשמים שנועדו לתכלית אחרונה: ייצוגה של צורה שלימה. יש כאן אלמנט של גשטאלט: שלם (צורה שלימה) הגדול מסכום חלקיו (רשמים).

5.   Codex Atlanticus נודע בראש ובראשונה רישומי מכונות, שהמציא לאונרדו. בידיעה שכך, קריאה נוספת בהערה של לאונרדו לעיל מלמדת על כך שהוא ביקש להפוך את עצמו, במידה רבה, למכונת רישום, הנוטלת מכל פרט בה היא נתקלת איזה רושם ייחודי: קו, נקודה, עיגול, משולש. בסופו של דבר דווקא רישום מינימליסטי כמעט אבסרקטי מהווה הכנה למלאכת הציור הריאליסטי. אולי, במידת מה, דומה הדבר לסריגת אמן או תפירת עלית: כל לולאה או עין או תנועת מחט מדויקת, היא חלק מה- Fabric וה-Texture  השלם. הקוים המתרוצצים בציור, מבטאים איזו מהות מצומצמת של תנועות מכחול או קולמוס רבות, שקדמו להן. תנועתה של היד המציירת היא סיפור של אימונן הממושך והתובעני של העין החוקרת ושל היד הרושמת, כדי שברגע הנכון יידעו אל-נכון את מלאכתן.

6. פדריקו גרסיה לורקה (1936-1899) בראיון עם פיליפה מורלס במדריד, בשנת מותו (1936) השמיע את הדברים הבאים: "[…] השירה מתהלכת ברחובות נעה, עוברת על פנינו, בכל הדברים יש מסתורין, והשירה היא המסתורין שבדברים, עובר על-ידך גבר, אתה מתבונן באישה, אתה מבחין בצליעתו של כלב חוצה, בכל אחד מהאובייקטים הללו נמצאת שירה […] לכן איני תופס שירה כהפשטה, כי אם כחלק מן הממשות לידי[…]".  אם תוחלף המילה 'שירה' בטקסט של לורקה במילה 'רישום' או 'ציור', אפשר יהיה לחשוב שמדובר בטקסט של לאונרדו. השאלה היא מה לוכד את העיין. מה גורם למחשבה ואחר כך ליד לרשום את הדברים שנחוו; לעשותם ליצירה אמנותית.

7. המיצגן ויטו אקונצ'י (נולד 1940) קרא לאחת עבודותיו המוקדמות: (Following Piece (1969 במהלכה נהג לעקוב אחר אנשים אקראיים, מעת שאיתר אותם ברחוב ועד לפתח בית או רכב אליו נכנסו. במרבית המקרים לא ארך המעקב יותר מדקות אחדות. מרית בן ישראל שנכחה בהרצאה של אקונצ'י בשנת 1993 כותבת כי ויטו אקונצ'י ראה בעצמו עד שלהי שנות השישים משורר. בשלב זה הוא החליט "לרדת" מן הדף אל הרחוב, ולמצוא שם סיבות חדשות לתנועה, כך שהאנשים אחריהם עקב קבעו למעשה את הקצב ואת המסלול. גם אקונצ'י וגם דה וינצ'י חיפשוּ אנשים לעקוב אחריהם, פעולה שיש בה משום עירעור על מוסכמוֹת של חוק ונומוס. שניהם עשו כן בשם חירות אמנותית. אקונצ'י בשל התנועה אחר הנעקב/ת, כל זמן שצעד ברחוב הפתוח; דה וינצ'י— כל זמן שנדרש לו כדי לאסוף את רישום התנועה הייחודי, של מי שהלך לפניו או חלף על פניו.

8. פרנץ קפקא (1924-1883) כתב: 'כשאנו מטיילים בלילה לאורך רחוב, ולעומתנו רץ אדם, הנראה לנו כבר ממרחק— לפי שהרחוב עולה לנגדנו והירח במילואו— הרי לא נאחז בו, אפילו הוא חלש וממורטט, אפילו רץ אחריו מישהו וצועק, אלא נניח לו להמשיך במרוצתו'. בשונה מדה וינצ'י או אקונצ'י קפקא מקפיד שלא לחרוג מן הנימוס המקובל בפראג (חלק מהקיסרות האוסטרית-הונגרית). זהו אינו ניכור דווקא, אלא שמירת מרחק ממה שאין חובה להתערב בו (קפקא מתאר סיטואציה דומה המובילה למעשה רצח בסיפור הקצר רצח-אח מתוך סיפורי רופא כפרי). כנגדו לאונרדו הצעיר, לורקה המבוגר, וגם אקונצ'י בדרכו, דורשים את האמן להתערב בעולם, וליצור עדויות לחולפים על פנינו, אותן שפע של תנועות תזזיתיות הממלאות את העולם. קפקא בוחר שלא לרוץ אחר מי שלכאורה מתבקש לרוץ בעקבותיו. הוא במידה רבה בוחר להנציח דווקא את העצמי הלא-נע, הכבול במוסכמות חברתיות. הוא עסוק בשאלה מדוע אינו יכול להניע את עצמו למעשה העיקוב.

9.  הדמויות במרבית חיבוריו של סמואל בקט (1989-1906), אפילו בטרילוגיה: מולוי, מאלון מת, אלושם, הן דמויות שלעולם נותרות במידה רבה זרות ומוזרות, נוודיות, נתונות בתנועה שסודהּ נעלם אפילו מהן. הדבר הבולט בטרילוגיה הוא שהיא אינה זרם תודעה בלבד של מי שנמצא תחילה בתנועה, אחר-כך מרותק למיטתו, וגם הכרתו וזהותו מוטלות על בלימה, אלא שמולוי/מאלון עצמו הוא בו בזמן עוקב אחר עצמו חולף והולך מן העולם. הוא מנסה כל העת לרשום קוים לדמותו, אך העיפרון רק הולך ומתקצר, ודומה כאילו התקווה לתיאור צורה שלימה כלשהי, אינה אלא תקוות שווא, ובכל זאת, גם בכוחותיו האחרונים הוא ממשיך ברישום התנודות. על סף השקט, לפיכך לא ייפלא כי שורות החתימה הינן: 'צריך להמשיך, אני לא יכול להמשיך, אני אמשיך'.

   בקט מערער על תקוות הצורה השלימה של לאונרדו. כל שניתן לדעת בעולם הזה הוא בבחינת רישום O במקום ראש, קו עקום או קו ישר. מי יודע האם לאוסף הנקודות הזה יש בכלל את הכישרון להיות קו ישר?

10. למעלה, גינה ציבורית לאמן הרישום, יוסף הירש (1997-1920), יצירה שלימה של סימנים, תנועה בל-תיאמן. הכל נמצא לנגד העיניים ובכל זאת מעמיד אותי בתהיה מול המסתורין הבלתי פתיר של התנועה, כאילו ניתנה ההזדמנות להביט בגינה הציבורית מבעד לפרספקטיבת מהירות סיבוב כדור הארץ. החתירה, בהינף קולמוס, לבטל את הפער שבין ריאליזם וסוריאליזם (או דאדאיזם) ואת הפער בין ממשות והפשטה, ובד-בבד, להותירם על מקומם. כאשר קראתי את הפרגמנט של לאונרדו מייד עלתה בדעתי היצירה הזאת, של הירש, המעמיד לדעתי נוף שכולו סימנים וסמלים וגופים גיאומטריים תזזתיים, אשר בד-בבד, דומה כיצירה ריאליסטית של עיין מתבוננת וחווה. אני מתבונן בה ומרגיש כי אני מביט אל צורה שלימה, שהיא בד-בבד, אוסף של סימנים חידתיים. חלק מן הקסם שמהלכת עליי עבודתו של הירש נובע מן השם שהעניק להּ. המקום שבו ילדים משחקים, זקנים נחים על הספסלים; אנושות נעה בקצבים משונים. תמיד יש בזה משהו, שאינני יודע, שאינני מבין.

*

מקורות שהוזכרו:

צ'רלס ניקול, לאונרדו דה וינצ'י, תרגמה מאנגלית: כרמית גיא, עורך מדעי: ד"ר אליק מישורי, הוצאת עם עובד: תל אביב 2004, עמ' 22.

חלום וברונזה: גרסיה לורקה— משורר, מהדורת תרגום מספרדית ועריכה: רנה ליטוין, הוצאת הקיבוץ המאוחד/ספרי סימן קריאה, תל אביב 2001, עמ' 453.

מרית בן ישראל, כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י: על אמנות הגוף בספר הדקדוק הפנימי, סדרת קו אדום אמנות, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2010, עמ' 30-29.

 פרנץ קפקא, 'הרצים על פנינו', סיפורים ופרקי התבוננות, תרגם מגרמנית: דן מירון, הוצאת שוקן: ירושלים ותל אביב 1977, עמ' 20  

סמואל בקט, הטרילוגיה, תרגמה מצרפתית: הלית ישורון, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה: תל אביב 1997, עמ' 361.

*

*

בתמונה למעלה: יוסף הירש, גינה ציבורית, דיו וצבעי מים, שנות השמונים של המאה העשרים (תשמ"א או תשמ"ח).

© 2013 שועי רז

Read Full Post »

* *

*

על הקו של דוד הנדלר בעיניי בת-זוגו, הציירת אביבה אורי כפי שנדפס במאמר שלה שראה אור בשנת פטירתו מן העולם (1984)– ועל יחסו לאדם, לכבוד האדם ולאפשרות השיויון בין בני האדם.  *

*

לציירת אביבה אורי (1989-1922) יש מאמר יפהפה, הקו שמו. הוא פורסם בחלקו ואחר-כך במלואו לפחות שלוש פעמים, בכתב עת, ובשני ספרים שהוקדשו ליצירתה של אורי (1984, 1986 ו-2002). להיבטיו המטפיסיים או הסף-מטפיסיים של הקו ביצירתה של אורי אני מקווה להתייחס בקרוב במקום אחר. כאן, רציתי להביא דווקא מחלקו האחרון של המאמר האמור, את התייחסותה הנוגעת ללב של אביבה אורי לרישומיו של בן זוגה, מורהּ לרישום, הצייר דוד הנדלר (1984-1904), אותו היא מזכירה בכפיפה אחת עם רישומיו של רב-האמן ההולנדי רמברנדט הרמנסזון ואן רין (1669-1606):

*

 נגענו נגיעה קלה ביותר בחייו המסתוריים המשתנים של הקו. לא הזכרנו עדייין את רב- האמן הענק רמברנדט, שלצד יצירותיו המונמנטאליות הִרבה לרשום ולחרוט; אך זו משימה למעלה מכוחי— הוא האנושי, האוהב, הגאון שיודע את עוצמתו, אך מעמיד עצמו כאחד מתוך רבים.

וכן למעלה מיכולתי לעמוד על הקו של הנדלר –  הקו של הנדלר ספוג חום ואהבת אנוש למעלה מכל אמן אחר שאני מכירה, כמוהו כרמברנדט שצייר את פושטי היד, את פליטי הגירוש, שהיה עצמו פליט החברה, נוגע אף מכחולו של הנדלר ביד חמה ובטוחה במטאטאי הרחוב, באמהות הנושאות את ילדיהן ונאבקות על קיומן, בנושאי המשא הכבד על גבם, משא תרתי-משמע; את האשה הוא מצייר ברגעים של חסד ואור, חסד של אהבה; הרישום שלו הוא כלהבה חמה ומאירה בתולדות ימי הרישום.  

[אביבה אורי, 'הקו', בתוך: גליה בר אור וז'אן פרנסואה שווריה, אביבה אורי, הוצאת אבן חושן, גבי ועמי בראון ומשכן לאמנות, עין חרוד: רעננה 2002, נספח, ללא מיספור עמודים]

כמובן, אביבה אורי נסחפת קמעא כאשר היא קושרת בין אמנותו יוצאת-הדופן של רמברנדט ובין אישיותו. כפי שהראו מומחי רמברנדט, ביניהם הרסטורטור, דורון לורייא; היה רמברנדט אישיות מורכבת רבת-פנים; כך אשפז בכפיה את אחת מנשותיו, ואיבד את הונו כתוצאה מבזבזנות בלתי מבוקרת והוצאות מרובות על כל מיני חפצי חן שמילאו את חדרי ביתו. את קרבתו של רמברנדט אל פליטי-החברה ניתן לייחס, בין היתר, לכך שככל שנקפו השנים, אנשי החברה הגבוהה באמסטרדם ומחוץ להּ לא הירבו להזמין אצלו יצירות או פורטרטים, וכך יש להניח, יצא לצייר את שהסכימו לשתף עימו פעולה, ולהיכלל בין תמונותיו.

*

*

   כמו רמברנדט, כך סיפר לי האספן ואוצר האמנות בנו כלב, היו אביבה אורי ודוד הנדלר במשך שנים קשי-יום. הנדלר שלא נהנה מהכרה אמנותית עניפה אך ציוריו ורישומיו זכו לפופולריות דווקא מחוץ לקהילת האוטוריטות באמנות המקומית, היה טורח לעבור מדלת לדלת בשכונות מסוימות בתל-אביב ולחזר אחר קונות וקונים ליצירותיו. ישנם כנראה אנשים אשר כנראה מחזיקים גם כיום בביתם ציור של הנדלר, בלי דעת מי הצייר ומה ההיסטוריה שלו.

   הנדלר מעולם לא זכה לתהילה שליוותה את אורי (גם אם לא רבים הכניסו ציורים שלה לאוספם או לביתם, ועל אף פרסים אחדים בהם זכתה לאורך הקריירה, תערוכת היחיד הראשונה שלה במוזיאון תל אביב התקיימה רק בשנת 1977, במלאת לה 55 שנים, לאחר כשלושים שנות ציור ויותר). מדובר היה בבעל מלאכה צנוע, השוקד על ציוריו גם שלא באטלייה, וגם שלא לפני פלטת צבעים. לעתים דומה כי הקו של הנדלר הוא קו של צייר שגם אמצעיו המוגבלים, גם טוש ונייר, מספיקים לו כדי ליצור, וכדי לחוש בעד התבוננות ברישום המהיר, את העין החומלת ואת חדוות הציור.  עתים דומה בהביטי ברישום של הנדלר לשמוע בו את הדהוד קולו של דיוגנס הפוסע בלילות לאור עששית ומחפש את האדם. שכן, הקו של הנדלר לא הבחין בין יהודי ובין שאינו יהודי, בין עשיר ובין עני, בין אשכנזי ובין מזרחי, ובין לבני עור ובין שחומים. גם כעת, דומני זקוקה האמנות, ובעצם כולנו, לאותם יוצרים ויוצרות, שייצאו אל השכונות לצייר את מה שנעלם מן העיין, ובתנועתם ומגעם נמצא כולנו מעט קשב וקירבה יתירה אל האדם, ואל כבוד האדם. גם כעת אנו זקוקים ליוצרות וליוצרות שידובבו את האדם באשר הוא אדם וקווי רישומיהם יהיו בחינת קווים המשווים בין בני האדם; כעין תגובת נגד כנגד חברה שקברניטיה מעדיפים שנחזה עד בלי די בעולמם של היהודים-העשירים, המצליחים והמפורסמים בעיקר; וכי אוכלוסיות אחרות, החיות כאן בינינו, יודרו ויורחקו מן התודעה, בבחינת מה שסמוי מן העין, סמוי גם מלב.

*

*

בתמונות למעלה: עבודות מאת דוד הנדלר (שנת יצירה לא נודעת)

דוד הנדלר, אביבה אורי, אקוורל על נייר.

דוד הנדלר, נשים בסמטא, טוש על נייר.

דוד הנדלר, אמהוּת, טוש על נייר.

*

© 2012 שועי רז

Read Full Post »