ספרי 2012-2010 שלי

*

חלפו שלוש שנים לערך מאז הצבתי כאן רשימה שנקראה ספרי העשור שלי (2009-2000).לא יודע אם אמצא בבלוג הזה עד תום העשור הנוכחי (קשה להתחייב מראש שש שבע שנים קדימה), והואיל ומאז הספקתי לרכוב אי אילו קילומטרים על גבי החד-אופן ולשורר אי-אילו שנסונים באמבט; הנה רשימה של מיטב ספרי השירה,הפרוזה והעיון שנדפסו בעברית שקראתי בשלוש השנים האחרונות. כמובן, הרשימה כאן מבטאת את טעמי האישי המוגבל כקורא ספרים. אני מניח שהרשימה כאן, כמו קודמתה, תמשיך להתעדכן. ניסיוני מלמד, כי תמיד נמצאים ספרים החומקים תחת עיניי.

 *

שירה

• לואיס סרנודה,תשוקה ומצוקה, תרגם מספרדית: שלמה אֲבַיּוּ,הוצאת קשב לשירה, תל אביב 2010.
• טלי לטוביצקי, נסי מלים כלליות יותר, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2010.
• דודו פלמה, כמו שור בלי ראש, הוצאת פרדס: חיפה 2010.
• שלמה אֲביּוּ, מעֵין הבטחה, הוצאת קשב לשירה: תל אביב, 2010. 
• ויסנטה אוידוברו, אלטסור, תרגם מספרדית: מנחם ארגוב, הוצאת רימונים: רמת גן 2011. 
• רישרד קריניצקי, נקודה מגנטית, תרגם מפולנית: דוד וינפלד, הוצאת אבן חושן: רעננה 2011.
• בּארוֹקוֹ: אנתולוגיה משירת אירופה במאה השבע עשרה, מבחר תרגום והערות: עמינדב דיקמן, מבוא: רנטה לכמן, הוצאת כרמל: ירושלים 2012,
• הוגו פון הופמנסטל, דבָר, חלום, אדם: מבחר שירה, דרמה ופרוזה, תרגם מגרמנית: שמעון זנדבנק, הוצאת כרמל: ירושלים 2012.
• ז'ואן מרגריט, זה לא היה רחוק, זה לא היה קשה, תרגם מספרדית: שלמה אֲבַיּוּ, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2012.
• שירה סתיו, לשון איטית, בעריכת: דוד וינפלד, הוצאת דביר: אור יהודה 2012.
• פרוע' פרח'זאד, לידה אחרת, תרגמה מפרסית: סיון בלסלב, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2012.
• ע' הלל, כל השירים, הוצאת הקיבוץ המאוחד והוצאת מוסד ביאליק: תל אביב 2012. 

פרוזה

• ורקור, שתיקת הים, תרגמה מצרפתית: ארזה טיר-אפלרויט,הוצאת אסיה: תל אביב 2010.
• דוד מרקיש, המלאך השחור,תרגמה מרוסית: דינה מרקון, הוצאת חרגול: תל אביב 2010.
• אודט אלינה,בלי פרחים ובלי כתרים,תרגמה מצרפתית: חגית בת-עדה,הוצאת סימטאות: ירושלים 2011.
• ארנון גרונברג,ימי שני כחולים,תרגמה מהולנדית: אירית ורסנו,הוצאת בבל:תל אביב 2011.
• דיויד פוסטר וואלאס,ילדה עם שיער מוזר: סיפורים ומסות, תרגמו מאנגלית: אלינוער ברגר ואסף גברון, בעריכת נגה אלבלך,ספרית פועלים והוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2011.
• מיכל בן-נפתלי, רוח, אחוזת בית: הוצאה לאור, תל אביב 2012.
• ריינלדו ארנס, סלסטינו לפני השחר,תרגם מספרדית: אורי בן-דוד,אחרית דבר: מרים פיין,סדרת אלדורדו, הוצאת כרמל: ירושלים 2012.
• אירן נמירובסקי, זבובי סתיו, תרגמה מצרפתית: חגית בת-עדה, הוצאת כתר: תל אביב 2012.
• הנס גינתר אדלר, מסע, תרגמה מגרמנית: חנה לבנת,סדרת מחברות לספרות,כנרת, זמורה-ביתן:מוציאים לאור, אור יהודה 2012.
• ורוז'אן ווסגניאן, ספר הלחישוֹת, תרגמה מרומנית: אנני שילון, ערכה: אניטה פרי סלע, עורכת אחראית: נגה אלבלך, ספרית פועלים והוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2012. 
• סרחיו צ'חפק, שני העולמות שלי, תרגמה מספרדית: שוש נבון, סדרת אלדורדו, הוצאת כרמל: ירושלים 2012. 

עיון

• היינריך בל, מכירת החיסול של הכאב: טקסטים נבחרים, תרגמה מגרמנית: טלי קונס, בעריכת: עדינה שטרן וחנן אלשטיין, סדרת קו אדום כהה: הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2010.   
• עמנואל לוינס,כוליות ואינסוף: מסה על החיצוניות, תרגמה מצרפתית: רמה איילון, עריכה מדעית: ז'ואל הנסל, הערות: רמה איילון וז'ואל הנסל, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, ירושלים 2010.
• קלוד לוי-שטראוס, מיתוס ומשמעות: פענוח קוד התרבות, תרגם מאנגלית: נמרוד בר-עם, הוצאת בבל: תל אביב 2010.
• פריה הרט, סוטרות האהבה של נאראדה עם פירושים אישיים,מודן—הוצאה לאור,תל אביב 2010.
• מרית בן ישראל, כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י: על אמנות הגוף בספר הדקדוק הפנימי, סדרת קו אדום אמנות, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2010. 
• וָנדה יוּקנַייטה, נֶהֳגה בחשכה: שיחות עם ילדים, מליטאית: סיון בסקין, הוצאת אסיה: תל אביב 2011
  
• דוד–סורוצקין, אורתודוכסיה ומשטר המודרניות: הפקתה של המסורת היהודית באירופה בעת החדשה,ספריית הלל בן-חיים למדעי היהדות, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2011.  
• עזّ אלדّין אבו אלעיש, לא אשנא, תרגמה מאנגלית: יעל זיסקינד- קלר, הוצאת ידיעות אחרונות וספרי חמד: תל אביב 2011. 
• וולטר אייזקסון, איינשטיין: חייו והיקום שלו, תרגם מאנגלית: דוד מדר, עריכה מדעית: חיים שמואלי, הוצאת ידיעות אחרונות וספרי חמד: תל אביב 2011. 
• חנה ארנדט, כתבים יהודיים, נוסח עברי: איה ברויר, עריכה מדעית: עדית זרטל, סדרת קו אדום: הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2011. 
• הדס עפרת, מציאות רבה מדי: על אמנות המופע, אחרית דבר: טלי אמיר,סדרת קו אדום אמנות,הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2012.
• איטאלו קאלווינו, שיעורים אמריקאיים: שש הצעות לאלף הבא, תרגם מאיטלקית והוסיף אחרית דבר אריאל רטהאוז, זמורה ביתן- מוציאים לאור, אור יהודה 2012.   *

אם הייתי צריך לצמצם הרבה יותר (לא חייבים), זו היתה הרשימה שלי: נקודה מגנטית; דבָר, חלום אדם; שתיקת הים; בלי פרחים ובלי כתרים; רוח; סלסטינו לפני השחר, שני העולמות שלי; נֶהֳגה בחשכה. אני מתלבט לגבי מסע; ספר מופת על הרס איטי של בני אדם— המציע חווית קריאה קשה מנשוא, כמו רוח קרה ואטית המנשבת לאורך רחוב פרוץ, ומקפיאה אט-אט את כל העומד בדרכה כמו הרוחות של ראשית מארס העלולות להוציא אדם מדעתו. חייבים לקרוא אותו כל פעם קצת, אם בכלל, במנות קצובות. זו קריאה חמוּרה. קשה לי להעלות בדעתי שאשוב אליו אחר-כך, ובכל זאת, לא נראה שהספר הזה ירפה ממני בעתיד. איכשהו הוא מתנגש עם מה שאני רגיל לחשוב על ספר גדול, שכמו נפש אהובה אומר לעורר בך געגוע. אני לא בטוח שאתגעגע אליו בסופו. איך ניתן להתגעגע  למהות כזו של הרס וכתישה.

בתמונה למעלה: Bela Kadar, Still Life with Chessboard and Pipe, Oil on Canvas 1920

© 2013 שוֹעִי רז

 

Read Full Post »

כלבים וחתולים

*

*

"נראה שדיברנו על כל דבר כמעט פרט לאלוהים. כדאי שנשאיר אותו לשעות הקטנות של הלילה."

"אתה לא מאמין בו, נכון?"

"לא."

"מבחינתי אין לדברים שום משמעות בלעדיו."

"אני לא מוצא משמעות בדברים גם איתו."

[גרהם גרין, האמריקאי השקט, תרגם מאנגלית: יואב כ"ץ, פֶּן הוצאה לאור ומִשֹכּל הוצאה לאור: תל אביב 2012, עמ' 137] 

עִוֵּר? חֵרֵשׁ? אִלֵּם?

בִּלְתִּי נִתְפָּס?

הוּא יֶשְנוֹ. הוּא כּוֹאֵב.

[רישרד קריניצקי, נקודה מגנטית: מבחר שירים 2005-1969, תרגם מפולנית: דוד וינפלד, הוצאת אבן חושן: רעננה 2011,  עמ' 52]   

 

1

*

להרצל היה פנצ'ר בגלגל באמצע כביש שש. ללודמילה היה פינצ'ר במושב האחורי במכונית של הרצל. זה היה אז, כשניצב מול הגדר שנועדה להפריד בין הכביש ובין כפר ערבי וניסה להחליף את הגלגל, כשנעור בו הרעיון שעתיד לשנות את העתיד היהודי, מדינה יהודית. העובדה לפיה מדינת ישראל קיימת כבר כשישים שנים ויותר לא הפריעה לו לדמיין את עצמו נוסע בבירות העולם,פוגש מנהיגים,מעצב דגל,מייסד את הקונגרס הציוני הראשון בבזל, תומך בהקמת מדינה יהודית באוגנדה. וכל אותו זמן שרק האויר החוצה מן הגלגל, כחיים אשר עוזבים את הגוף. הכלב של לודמילה גרגר בקולי קולות, כאילו היה שלשה כלבים, או עיבורו של קרברוס, השומר על פתחי האדס. לודמילה טלפנה בסלולארי לחברתהּ סדיג'ה (לשעבר אירינה), שהתחתנה עם ערבי- ישראלי והתאסלמה, לשאול אולי היא מכירה איזה פנצ'ריה טובה בסביבה- לפני שיצטרכו להזעיק גרר.

לפתע נדמה היה להרצל שהוא אינו הרצל עוד.הוא כארון, איש המעבורת, המסיע את ששה מליוני נשמות המתים בסירה על הנהר סטיכס בדרכם אל גדת- האדס. בדמיונו הוא נמשך פתע אל חרטום סירתו, השעין את פלג גופו העליון קדימה והביט בדגים השוחים בתעלה ללא אומר. למחרת היום אמצו הוא ולודמילה, דרך צער בעלי חיים, כלב קטן נוסף, ציוואווה, שמו קרלוס, שהיתה לו סוג של מחלת עור, ושהיה סגי-נהור מוחלט.

'זה בסדר' אמר הרצל  'גם לפלוטינוס ולאבן גבירול היו מחלת עור'. לודמילה שתקה.

'קרלוס זה שם של טרוריסט' אמרה לודמילה בעצב אחרי הפאוזה. 'נקרא לו אפוא, יצחק' הציע הרצל, 'זה שם של קורבן'.

בשעה שישבו הרצל ולודמילה לקרוא את עתוני סוף השבוע, התחיל הכלבלב לחבר בחדר השני ביאור חדש על ספר יצירה.

מלאכים הורידו עליו דמעות אש בשחק.

*

2

*

  לאחר גסיסתו הממושכת של הרצל עזבה לודמילה את ארץ ישראל דרך נמל התעופה של לוד בלי לאמר מילה. נטְלָה עימה את הפינצ'ר ונטְשָה הצ'יוואווה. יומיים כבר, היא מעסיקה עצמה במלמול רפה: 'הרצל פנה אל הים בלי כעס; אין מָצוֹפִים לזרועותיו. היום יפנה, השמש יבוא ויפנה, הרצל לא ישוב; אף אני עוד אבוא בּשעריךָ'.

'כשאתם מגיעים אצל אבני שיש טהוֹר אל תאמרוּ מים מים' אומר השלט,והיא עומדת בשער בית הקברות, ודומה שהרוח מנשבת מאת גופה והלאה, כאילו היתה מאוורר ענק, אשר אם מתקרבים היטב שומעים את מנועו מזרים את ההברות 'בִּגְלל מֶשֶך החיים- בגלל מֶשֶך החיים'.

 

3

* 

הספק מכרסם, כמו עכבר בגבינה צהובה עטויית צלופן במרכול שכונתי ישן.המוכר ואשתו בודקים את המלאי. הוא אינו חושב שהיא יפה, ואף היא אינה מעריכה את עצמה ביותר.הספק מכרסם בליבם.אולי יכולים היו להוליך את חייהם אחרת.בלילות,במיטה הזוגית,שכמו מונחת בשלווה דמומה על לוֹע של חיה נאנחת,העיניים לא נעצמות.צרצרים מצרצרים קלושות מרחוק,רעש ירוק,הולך ונמוג.אם מקשיבים היטב ניתן לשמוע את הספק מכרסם, מכרסם.

קראתי הבוקר באיזה מקום,כי הספק כרסם אותם כליל מבלי הותיר זֶכֶר.הוא נפטר ממחלה קשה (יש שאמרו: טבע או טיבע עצמו בים); היא עזבה את הארץ, נוטלת איתה את הפינצ'ר ושוכחת מאחור את הצ'יוואווה.

אימצתי את יצחק, הכלב העוור שלהם, דרך צער בעלי חיים. כעת אנו דרים יחדיו: איש-חתול די-אבוד וכלב עיוור,המחבר בהסתר ספרי קבלה ושירה יפה. יצחק סיפר לי את כל הדרוש לי על מנת שאוכל להמשיך לחוש צער, או חמלה לעתים, על חורבן האדם ועל נחמותיו.

היום הראה לי יצחק שיר ישן שחיבר, אך לא הרחיב האם היה זה בתקופה בה שהה בביתם של הרצל ולודמילה או בתקופה שקדמה לכך. יצחק, החפץ בעילום שמו, ביקשני שהשיר יישאר לעיניי בלבד, אך פתע חשתי לעשות כמעשה מקס בּרוֹד, להציל אוד מוצל מאש, שאין אדם יודע שעתו, מי בקיצו מי לא בקיצו (כל שכן כלב עיוור הסובל ממחלת עור); אני מביא כאן את השיר בראשונה לעיניים רואות (מלבד עיניי שלי)

 

חתול עומד מול חדר זבל נעול

,מול שער אשפות,

,ביום הכִּפּוּרים,

שִלדוֹן קטן יקר

 

ואין רחמים עוברים ושבים

מול שער הרחמים

אשר כולו חתום בפניו של

חתול יהודי 

מול שער נִסְגָּר

*

   קשה היה לשמור על עיניים יבשות מול כלב שעיניו שחורות וריקות, הקורא בהתכוונות-רבה שיר על חתול יהודי מזה-רעב מול חדר אשפה נעול ביום הכיפורים. שיבחתיו, טיפה מזועזע; אחר כך פרש יצחק בלב מבין ללימודיו.

    הייתי זקוק לשהות, לאיזה משקה משיב נפש, לאיזו נעימה של שמחה או לשמע צחוק מתגלגל מן הרחוב, כדי להסדיר נשימה; כדי להכריע כי אני מעוניין לפעול כנגד עצת המחבר. לא להותיר את השיר הזה נשכח ונאבד, ככתובת על קיר דוהה עד העלם. לא סיפרתי לו על כך דבר, והואיל ושלום עומד בינינו בימים כתיקונם, איני מאמין שאבקשו ערב יום הכיפורים זה סליחה ומחילה על שהבאתי את שירו-יחידו לעיניכן/ם.

*

 

מראי מקום והרחבות:

השורה: 'ציוואווה קטן, שמו קרלוס, שהיתה לו סוג של מחלת עור, ושהיה סגי-נהור מוחלט' הוא תרגום שלי לשורות:

had a little Chihuahua named Carlos
that had some kind of skin disease
and was totally blind

השורות לקוחות משירו של טום ווייטס Frank's Wild Years (האלבום Swordfishtrombones משנת 1983). בשיר יורה פרנק, שכיר אמריקאי מן היישוב, במצחה של אשתו הפטפטנית ומעלה את ביתם באש, עליה ועל כלבם העיוור, בעודו צופה בלהבות המכלות את הבית ואת חייו הישנים מבעד לחלון מכוניתו. העילה היחידה למעשה של פרנק הניתנת בשיר היא שהוא מעולם לא סבל את הכלב. כמובן, באיזה אופן, פרנק ועלילותיו מתחברים לדמותו של The Quiet American, מייקל פייל, בספרו של גרהם גרין, שציטוט מתוכו הבאתי בפתח הדברים, או למצער, מתכתב עימה

פלוטינוס ושלמה אבן גבירול, מלבד היותם פילוסופים נאופלטוניים, אכן סבלו ממחלות עור, שהכבידו כנראה על יחסיהם החברתיים.

יצחק סגי- נהור בנו העיוור של ר' אברהם בן דוד מפוסקייר נחשב לדעת רבים כמייסד הקבלה בפרובנס בשלהי המאה השתים עשרה; ספרו היחיד שנשתמר בשלימות הוא ביאורו על ספר יצירה; נדפס במלואו בידי גרשם שלום, בסוף ספרו, הקבלה בפרובאנס.

ספר יצירה מיוחס מסורתית לאברהם אבינוּ (אביו של יצחק). ברם, כבר ר' סעדיה בן יוסף אלפיומי,  גאון סורא (רס"ג, 942-880 לערך) ור' משה קורדוברו (רמ"ק, 1570-1522) כתבו כי הוא נתחבר או נערך, כפי הנראה, רק בתקופת התנאים, במאה השניה לספירה.  ישנן כמה וכמה הצעות נוספות משם חוקרים שונים. המקדימים גורסים כי מדרש זה נתחבר כבר במאה הראשונה לספירה; דעת הביניים גורסת כי זמן חיבורו הוא המאה השלישית לספירה; ואילו היו שאיחרו את זמן חיבורו עד לעיבוריה של המאה השביעית לספירה לאחר התפשטות האסלאם.

יצחק בנו של אברהם (אבינו), מתואר במדרש בראשית רבא (נערך בקצרין בראשית המאה החמישית לספירה), כמי שנפגם מאור עיניו בעת העקידה, עת אל תוך  עיניו הפקוחות נטפו דמעות האש של מלאכי מרום, אשר ריחמו על הנער, העומד לאבד את חייו, וראה: בראשית רבה, פרשת תולדות, פרשה ס"ה סימן י' (האחים ראם והאלמנה: וילנה תרל"ח, דף קכ"ח ע"ב): "בשעה שעקד אברהם אבינו את בנו על גבי המזבח בכו מלאכי השרת […] ונשרו דמעות מעיניהם לתוך עיניו והיו רשומות בתוך עיניו, וכיון שהזקין כהו עיניו'.

מלמולה של לודמילה הוא פרפרזה על הנאמר על ידי שליח הציבור והקהל בחזרה על תפילת נעילה של יום הכיפורים: 'היוֹם יִפְנֶה, הַשֶּמֶש יָבוֹא וְיִפְנֶה, נָבוֹאָה שְעָרֶיךָ'

אזהרת המיים המפורסמת דבי ר' עקיבא לנכנסים לפרדס, 'כשאתם מגיעים אל אצל אבני שיש טהור, אל תאמרו מים, מים', מובאת בתוך: תלמוד בבלי, האחים ראם והאלמנה: וילנה תרמ"ו, מסכת חגיגה פרק ב', דף י"ד ע"ב.

השורה'בִּגְלל מֶשֶך החיים- בגלל מֶשֶך החיים'לקוחה מתוך: דליה רביקוביץ, 'שוכבת על המים',כל השירים, בעריכת גדעון טיקוצקי ועוזי שביט, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב, עמ' 229.

השורה: "מִי בְקִצּוֹ, מִי לֹא בְקִצּוֹ" לקוחה מן הסילוק ונתנה תוקף קדושת היום, הנאמר בחזרת שליח הציבור על תפילת מוסף בראש השנה וביום הכיפורים.

פרנץ קפקא כנודע ביקש את מקס ברוד להשמיד את כל כתביו מלבד המעטים שכבר ראו אור, וגם אותם ציוה שלא להדפיס מחדש. מקס ברוד, למרבה המזל, לא קיים את צוואת רעהו; נוסח הצוואה נדפס בסוף הכרך: פרנץ קפקא, היונה שעל הגג: מכתב אל האב ועוד כתבים מן העיזבון, תרגמה מגרמנית, אילנה המרמן, הוצאת עם עובד: תל אביב 2007.

"ומה טעם נקראת הנשמה יצחק? מפני שמשחקת ומשתעשעת עם הקב"ה בגן עדן" אלה דברי המקובל יוסף הבא משושן הבירה (למעשה: מן העיר הפרסית המדאן), מקובל מסתורי בן המחצית השניה של המאה השלוש עשרה שהגיע כנראה מפרס לקסטיליה שבספרד ונמנה, ככל הנראה, עם יוצרי ספר הזהר. הדברים לקוחים מתוך: אלכסנדר אלטמן, 'מדרש אלגורי על-פי דרך הקבלה הפנימית על בראשית כ"ד', פנים של יהדות: מסות נבחרות, הוצאת עם עובד: תל אביב 1983, עמ' 72. 

השיר Yesterday is Here לקוח מאלבומו של טום ווייטס, Frank's Wild Years, שראה אור בשנת 1987.

*

*שנה טובה, כתיבה טובה וחתימה טובה

*

בתמונה למעלה: Nicolas De Stael (1914-1955), Marine au cap, Oil on Canvas 1954

© 2012 שועי רז

 

Read Full Post »

חלומות

*

 לאחרונה אני יותר ויותר מהרהר בחוסר התוחלת שבפירוש חלומות וביאורם על פי מפתחות של סמלים רעיוניים נתונים; מעניין אותי לאין שיעור לחשוב על מרכיביו של החלום, ומהיכן עשוי אני לשאוב את מראוֹת החלימה, אם מרשמים החולפים לפני העיניים בזמן העירות, אם מדברים שקראתי או חוויתי, שהותירו בי רישומים עמקניים  מעט יותר; כמובן, בפני ההצעה לפיה החלום מורכב מרשמים בלבד המתרכבים אייכשהו כדי חלום—יש להעמיד את החלומות הנדירים יותר, המופשטים-אבסטרקטיים, שבהן ניכרת תנועה בלתי פוסקת של גופים גיאומטריים וצבעים שלא חזיתי שכמותם בהיותי  נתון בעירות.

   לפני כמה ימים העירה לי ידידה על נטייתי לדבר "על הדברים" יותר מאשר "את הדברים"; זה נכון גם לעניין החלומות. כלומר, בשעה שאנשים נוטים לתור אחר תכליתו של החלום (פשרו/השפעתו האפשרית), אותי מסקרנות לאין-שיעור המתודה והסטרוקטורה של החלום—כמובן, לא אטען, כי בחקר אלו אפשר להבין את החלום לעומקיו, אבל לכל הפחות, ניתן כאן להציע התחלות חדשות ויסודות חדשים מהם ינבעו אפשרויות-פרשניות חדשות, שאינן מבוססות מפתחות-ידוּעים-קדוּמים.

   בספרו הנפלא של הסופר הגווטמלי, אאוגוסטו מונטרוסו (2003-1921, בילה את רוב ימיו דווקא במקסיקו), מופיע הסיפור הקצרצר הבא, המבקש להציג בפנינו את המציאות כולה כחלום אלהי שמבטרם-בריאה:

 *

אלוהים עוד לא ברא את העולם; הוא עוד מדמיין אותו, כמו מתוך חלום. לכן, העולם מושלם. אבל מבולבל.

[אאוגוסטו מונטרוסו, הסימפוניה הגמורה, תרגמה מספרדית: טל ניצן-קרן, הוצאת הקיבוץ המאוחד/הספריה החדשה: תל אביב 2003, עמ' 74]

 *

דווקא מפתה מאוד לחשוב כי אנו-כולנו רשמים בחלום אלהי, או דמיון אלהי. האלוהות עצמה אינה מצליחה לפענח מהם הרשמים הללו המתרוצצים בחלומהּ. והחלום, כמו כל חלום, תמיד נושא בחובו את המימדים: מושלם ומבולבל.

   אבל זה נעשה מושלם ומבולבל עוד יותר, כאשר מסתבר כי אליבא דנזיר הזן והמשורר שוֹטֶטְסוּ (1459-1381) חייהם של האלים מתרכזים בליבו של האדם ולא ידוע האם הם נהנים מחיים חיצוניים-ממשיים היכנשהו לבד מאשר מלבבותיהם של בני האדם. גם אם כן, הרי שתלותם בהשתקפותם-בבואתם בלב האדם, עושה את קיומם לתלוי לגמריי בלבבות האנושיים הפועמים:

 * 

אין אלוהים

בָּנמצא

זוּלתי! –

שכּן האלים

עצמם יודעים

כי בלב האדם בלבד

עשויים להימצא אלוהים

[תרגם מאנגלית: שוֹעִי רז]

 *

   לבסוף בלילו מוצא אדם מעט פנאי לשבת לכתוב. כל היום הזדחל כתולע וכעת הוא נדמה לעצמו על יד השולחן עם מנורת הלילה בבית החשוך ועם כוסית הברנדי המשמחת שמזג לעצמו בנדיבות, כאילו הוא סוף-סוף אפשרות של פרפר, ראשו הומה מחשבות, זכרונות, רגשות—הכל זע ונע בתודעתו כל העת כים שחור וגועש. מחושיו מתעוררים. הוא מרים עוגן ומפליג קצת. כעבור זמן, ראשו הומה מדיי, גופו עייף; הוא קצת מבוסם (מצב שבו הכל, בו זמנית, מושלם ומבולבל).

הוא מכבה את המחשב ואחר כך גם את האור בדירה (כולם כבר מזמן ישֵנים), מסיר את משקפיו, וניגש לחלום חלומות משלו, שהם אולי חלומות בתוך חלום. הוא חושב על שתי שורות משל רישרד קריניצקי:

 *

פּרפּר לילה עִקֵּש, איני יכול לעזור לךָ

אֲנִי רק יכול לכבּוֹת את האוֹר

[רישרד קריניצקי, 'איני יכול לעזור לך', נקודה מגנטית, תרגם מפולנית: דוד וינפלד, הוצאת אבן חושן: רעננה 2011, עמ' 30]

 *

כבר לא ידוע מי הפרפר, מי אלוהים, מי החולם, האם זה חלום? הוא לא באמת חושב שזה עתיד להתבאר לו ביום מן הימים.

בחלומותיו— נטול כנפיים, מחושים, או כתרים אחרים, הוא מעופף תמיד עם הידיים לאיטו (לא ברור מהיכן להיכן, מאיפֹה לאיפֹה).

בתמונה למעלה: Osvaldo Licini, Night. Oil on Canvas 1932-1933

*

©2012 שוֹעִי רז

Read Full Post »

הצבּעה

*

*

בְִּגְנֵבָה, בְּאֹרַח דִיסְקְרֶטִי

אֲנִי מֵרִים מֵהַשְבִיל אֶת אָחִי הַבְּכוֹר,

הַחִלָּזוֹן,

בַּל יִדְרֹךְ עָלָיו אִיש.

 

מְבֻגָּר מִמֶּנִי לָבֶטַח מִילְיוֹנֵי שָנִים.

אָח לְאִי הַבִּטָּחוֹן שֶל הַקִּיּוּם.

שְנֵינוּ כְּאֶחַד אֶינֶנוּ יוֹדְעִים,

לְשֵם מָה נוֹצַרְנוּ.

שְנֵינוּ כְּאֶחַד רוֹשְמִים שְֵאלוּת אִלְמוֹת,

כָּל אֶחַד בָּכְּתָב הָאִינְטֶימֶי בְּיוֹתֵר שֶלוֹ:

 

בְּזֵעָה שֶל פַּחַד, בְּזֶרַע, בְּרִיר.

[רישרד קריניצקי, 'בגנבה', נקודה מגנטית: מבחר שירים 2005-1969, תרגם מפולנית: דוד וינפלד, הוצאת אבן חושן: רעננה 2011, עמ' 67] 

*

   לפני חמש מאות שנים בדיוק הוצג דימוי בריאת האדם הנודע של מִיכֵּלאנג'לוֹ מעל גבי תקרת הקפלה הסיסטינית ברומא (1512), לאחר שציור התקרה הושלם. האלוהות והאדם הוצגו בו כפי שעומדים תמיד על סף מגע; לעולם ללא מגע; ואף על פי כן בזיקה ובממשק, שאולי מגיע עדי נקודת השקה דמיונית, התלויה אי-שם בחלל, קיימת ובלתי קיימת. שנה אחר-כך ראה אור ספרו של ניקולו מקיוואלי הנסיך (1513), מבשרן של המדינות המודרניות, ושל המשטרים הכלכליים הקפיטליסטיים. האדם בו מוכפף למרות החילונית של המונארך, היודע מה טוב עבור נתיניו; מבחינה זאת, ודאי היתה בספרו של מקיאוולי תגובת-נגד לכנסיה ולהפחדות האינקוויזיציה; מצד שני, הבשורה החילונית של מקיאוולי היה בה (לפחות בהתבוננות לאחור מן הפרספקטיבה ההיסטורית-פוליטית) בכדי ליתן משנה-תוקף אידיאלוגי להשתררותו של היחיד-האמביציוזי על חייהם ועל חירויותיהם של עמיתיו, אם ביושרה אם בהונאת-דברים, הנסיך צודק תמיד— משום שלו נתונה האחריות המהותית להולכת החברה, הכלכלה והתרבות, והוא מתווה אותן כפי רוחו, באשר שלטונו וממשלו מזוהים עם טובת המדינה ועל כן עם טובת נתיניו.

    דווקא אלהיו של מיכֵּלאנג'לו אינו ניכר כמשעבד, וניכר כמי שמרותו אינה מכבידה במיוחד, ואף מקיאוולי במקום שיימצא ליברטור גדול של חירויות-אדם, נתן תוקף לשיעבוד האדם, כאשר הכביר בסמכותם-מרותם של אידיבידואליסטים-אמביציוזים- יחידים. אני זקוק כאן לאינקוויזיציה הכנסייתית, מחד גיסא; ולמקיאוולי, מאידך גיסא— על מנת לקרוא את הדימוי המפורסם-מדיי של מיקלאנג'לו כסוג של נסיון להביע איזה מתווה של חירות אנושית (ברוחו של ההומניזם האיטלקי) המצביע כלפי אלהים, חותר למגע עם אלהים, אך לעולם אינה מגיעה בפועל עדיו.

   לא בטוח כי לכך התכוון מיכלאנג'לו. יש שיגידו כי הצבתו של האל המצביע אף היא סוג של שיעבוד. האדם מכוון הוא אל האין-סוף או אל שלימות של ידע ודעת— הוא אינו זקוק לאלהים בתוך המשוואה הזאת; דיי לו בטבע ובפיענוח איטי של רזיו על ידי המדע ו/או על ידי אינטואיציות גאוניות של יחידים/ות, המקדמים את המין כולו בהשערותיהם המשונות על אופיים ומהותם של הדברים.

   באופן אבסורדי, יש הרבה מן הדמיון בין הדימוי של מיכלאנג'לו, ובין הגותו של המסדר הקתולי-ישועי, שנוסד בשנת 1535 בצרפת, על ידי הספרדי, איגנסיו דה לויולה ושישה מחבריו. הישועים, היו זרם שניסה ליתן מענה-נגד הרפורמציה (ג'ון קאלווין, מרטין לותר), וכנגד האנדרלמוסיה הדתית שניעורה באירופה, וכוונה כנגד קריעת הסמכות האפיפיורית והדוגמה הקתולית באשר-היא. דה לויולה וחבריו נשבעו להפיץ את האמונה הנוצרית בכל חלקי העולם, ולקדם את הכנסתם של המדעים החדשים תחת כנפי הנצרות. מבחינה זאת, איש הרוח הנוצרי מכוון תמיד אל עבר ההשתלמות בדעת עליון, ולעבר השלימויות האנושיות, אך לעולם אינו שוכח את מקומו בצל הצלב והאמונה במשיח (בן-אלוהים, בן דמותו של אדם הראשון) העומד לשוב אל עולמו, ולכונן בו את מלכות שמים. דומה כי מסר זה חודד בעיקר כנגד הקאלוויניסטים שראו באדם יצור חוטא ומוּעָד, רחוק מאוד משלימוּת, ומאלהוּת. לעומת זאת, הישועים רואים במלומד הקתולי נברא החסר רק במעט מאלהים; כלומר אינו אלהי, וגם לא ייעשה בן-אלוהים, ובכל זאת שוררת ביניהם איזו קירבה, כמעט מגע.

   ממשיכיו של דה לויולה בספרד ובפורטוגל הצליחו להעמיד בתוך כמאה שנה כח פוליטי-דתי מהותי, שלא פעם חטא ממש בשאיפות אימפריאליות. למשל, בעיבורי המאה השבע-עשרה הפכה פרגוואי אשר בדרום אמריקה, לארץ-נחלה ישועית, והישועים שלטו שם ללא מיצרים, ויד קשה כלפי אותם "עובדי אלילים" שלא הצטרפו למיסיון וקיבלו את מרותם; קשה היה לאותם כובשים להבין את האינדיאנים הכופרים המפנים עורפם לאמת האלהית. בכפיית הדת הם ראו כמו שמצילים את הנשמות החוטאות ומביאים אותם כדי קירבת אלהים; המרתם בכפיה של האינדיאנים גם סימלה עבורם את הגדלת כוחה הפוליטי של הנצרות הקתולית, אות המבשר כביכול, את ביאתו השניה של ישוע הקריבה לבוא.

    באופן פרדוקסלי לא פחות, מצטיירת הקירבה הממשית בין  הגותו של מקיאוולי ובין הלכי הרוח של ההומניסטים האיטלקיים בני הדור הקודם לו, ג'ובני פיקו דלה מירנדולה, ומרסליו פיצ'ינו, שראו דווקא בחכמה האנושית בכל מקורותיה ואופניה, אמצעי העשוי לקדם את האדם עבר שלימותו האינטלקטואלית, המוסרית והדתית. דומה כי מקיאוולי שאב מלוא-חופניים מן הרוח ההומניסטית ומן המקום שהיא העניקה לתהליך הקידמה וההתפתחות של האינדיבידואל ושל החברה האנושית בכלל. כמובן, גם פיקו וגם פיצ'ינו ראו את הנצרות כאמת העילאית, הניכרת מכל הדתות ומכל ההגויות הרבות שהם קראו ופירשו. מקיאוולי כמו עשה צעד נוסף חילוני-פוליטי, ואצלו אמנם הפכה היזמה הפרטית, ההתקדמות, והחכמה המדינית-פוליטית, לעיקר גדול המאפשר את ההתקדמות האנושית בכלל.

      לעתים צאצאיהם וממשיכיהם-פרשניהם של הגויות קודמות מתחקים אחר נדבכים רחבים של דברי קודמיהם אבל מתרחקים מאוד מן הרוח המקורית שציינה אותם; הישועים קיבלו עליהם לבסס את מלכותו של ישוע הנוצרי. הם השתלמו במדעי תקופתם ולמעשה ניסו לבסס סוג של נצרות נאורה, של דת פתוחה ומזמינה את כל באי עולם, ההולכת לכאורה לאורו של ישוע של האוונגליון. עם זאת, הם לא נרתעו מעוולות, רצח, גריפת הון, כיבוש, ומהשררת יד-ברזל לשם הגשמת מטרותיהם הפרוגרסיביות ולהשגת יציבות קתולית באירופה (כחלק מפעילותם נגד כוחות הרפורמציה). מקיאוולי, כהוגה סקולארי (חילוני), ביקש ליצור תורת מדינה יציבה, שבה יש מנהיג ומושל על נתיניו, ותכליתו להוביל את היחידה הפוליטית בראשה הוא עומד, להישגים המבטאים לא רק את האינטרס האישי שלו, אלא את טובת כל האזרחים; עם זאת, הכח העודף המוענק לשליט-הגאוני במשנתו, הוא פתח לאי-צדק ולהשתררותו של המנהיג על נתיניו, הכפופים ליזמותיו, כמעט בלא אפשרות ריאלית להצר את צעדיו. מבחינה זו האדם-השלם אליבא דמקיאוולי הוא בן-דמותו של האל האומניפוטנטי-המחוקק-מצווה, שכל נתיניו כפופים למרותו, וכל מעשיו נכונים (גם אם פסולים מבחינה מוסרית) מלכותו שלימה וכיסאו נכון, ואין לערער על פעולותיו, גם כאשר ניכרת טעות שאין להשיבהּ.

    איני יכול שלא להיזכר בדבריו החדים של האנארכיסט מיכאיל באקונין, שכוונו כנגד קרל מארקס ומשנתו: "חירות ללא סוציאליזם היא אי-צדק, ואילו סוציאליזם בלי חופש—הריהו עבדוּת". דברים אלו יפים לדידי לכל מגוון המשטרים הפוליטיים ולכל הדתות, גם בימינו, ודומני כי הן מהוות פרשנות נאה גם למהות היחסים בין המדינה ואזרחיה, ובין קהילה דתית ובין ראשי הקהל, וגם למתווה היחסים שבין אדם ובין אלהיו ו/או בין אדם ובין ערכיו.

   יותר מכך, אני מהרהר, אולי ניתן לפרש את הדימוי של מיכלאנג'לו ברוח דבריו של באקונין. כך, שהחירות והסוציאליזם (מגמות הליברליזם, אינדיבידואליזם והשיתוף חברתי) מצביעות זו על זו, יוצרות בינותיהן נקודה אידיאית, מבלי געת זו בזו;  משום שכאשר החירויות והרווחה (המתגלה כאשר האדם מגלה אחריות חברתית) חוברות אלו אל אלו ומשפיעות אהדדי, האדם אכן יכול לראות בעצמו כמי שזכה לראות עולם, לנשום אוויר.

   גם ככלות חמש מאות שנים, בני האדם ממשיכים לחוש זה בקיומו של זה: מצביעים, מדברים, מביעים, מקלידים, מקליקים; בסופו, של דבר תחולתן של חירויות האדם ושל הרווחות (החומרית והרוחנית) בקרב כל באי עולם— היא עדיין האתגר הגדול מכל העומד בפני המין האנושי בכל אשר ייפנה.

בעקבות קריאת הרשימה לעיל, חיבר ידידי, המשורר והצייר, דודו פלמה,  שיר נהדר, והעלה אותו  לאתר שלו: "יורים ובוכים ואחר כך אומרים שירה"

*

*

בתמונה למעלה: Michaelangelo di Lodvico Buonarroti Simoni, The Creation of Adam, Between 1508-1512

© 2012 שועי רז

Read Full Post »