הַקּוֹף וְהַמּוּסִיקָה

*

שני שירים מאת המוסיקאי, המשורר והצייר האיטלקי, פאולו קונטה (נולד 1937), המהווה עבורי כבר שנים מקור השראה בלתי-מבוטל. השירים מובאים בתרגומי מאיטלקית רעועה מאוד בסיוע מילונים ומחשבה מאומצת, כי כל מיני תרגומים לאנגלית בהם ניסיתי להיוועץ – ממש לא הניחו את דעתי ונאלצתי לשוב אל המקור ולהאזין לו כל-פעם מחדש. שמתי לב גם שכאשר הקליט קונטה את "ההתחלה" הוא היה כבן גילי היום, ואילו כאשר חיבר את "תָּכֹל" היה כבן 31 או 32. וזה משונה, כי אפילו התמורות בין השירים –  בכל הנוגע למושאי ההתבוננות ולעצם האהבה (ההתעקשות להתגעגע או להתנהל מתוך רגשות סותרים כשאתה צעיר; מול ההתמסרות היחסית בגיל יותר מאוחר – מה שנכון גם לגבי הזוגיות וגם לגבי אהבתי לעולם), מזכירה לי מאוד את התזוזות שחלו בי, בין אדם צעיר יותר, שמתבונן בילדותו בכאב, פחד וזעם ולא בטוח בשום-דבר; ובין האדם המבוגר יותר, שכבר מסתכל הרבה פחות אחורה, ושואל את עצמו שאלות על זיקנתו-הצעירה: העודי? ההייתי אי-פעם? לאן הולכים מפֹּה? ומדוע דווקא כעת, כשאני מרגיש "בַּמקום" הרבה יותר מאי-פעם, הכל הפך הרבה יותר שביר? ובכלל, אם להודות, בשנים האחרונות מאוד התחזקה בי גם המוסיקליות וגם האפריקניוּת שבנפשי. דרך ג'ז, בלוז, מוסיקה אנדלוסית וגנאוּה. לא יודע מה זה חוזה-לעתיד, אם בכלל. אבל קונטה החל להוציא את אלבומיו הטובים ביותר – רק אחרי שהיה בן 60.

*

ההתחלה / פאולו קונטה (1984)

*

וְכָךְ זֶה יַתְחִיל; הַקּוֹף וְהַמּוּסִיקָה

יִתְאַמְּנוּ יַחַד עַל מָחוֹל בִּלְתִּי נִרְאֶה

הַמֶּדְיּוּם שָׁרוּי בִּטְרַאנְס מֵאָז אַחַר-הַצָּהֳרַיִם …

הֵרָגְעִי; זוֹהִי רַק הָהַתְחָלָה  

 *

רְאִי עַד לְהֵיכָן אֳנִי מַרְחִיק רְאוּת

רָחוֹק מְאֹד, רָחוֹק מִדָּי

הַסַוַאנַה כֹּה קְרוֹבָה  

קְרֹובַה מְאֹד, קְרוֹבָה מִדָּי …

אֲנִי רוֹצֶה בָּטְנִים אֲמֵרִיקָנִים

מִיָּדַיִךְ הַצִמְחוֹנִיּוֹת,

מֵעַתָּה וְעַד מָחָר,

אֲבָל אַת, הֲתִרְצִי אוֹתִי?  

 *

נֹכַח שְׁמֵי-הַסְּעָרָה

נִגְלִים, נֶעֱלָמִים וְשָׁבִים וּמוֹפִיעִים

פָּנַי הַכֵּנִים,

מְחַיֵּךְ אֵלַיִךְ  וּמַגִּיש לָךְ

קְלִפַּת בַּנָּנָה, גַּם אֲזַמֵּר

לָךְ, אִם תִּרְצִי,

קִינָה אַפְרִיקָנִית

אֲבָל אַת, הֲתִרְצִי אוֹתִי? 

 *

זַזְ-זַ-רַז-זַץ  … מַגַּע הַיָּד הָעֲדִינָה

זַז-זַ-רַז-זַץ … הָרֶגֶל הַנִמְתַּחַת בְּהֲכָנָה

הַאִם רְצוֹנֵךְ לְהַעֲבִיר בִּי צְמַרְמֹרֶת קָרָה?

אֲנִי אָמוּת בִּזְרוֹעוֹתַיִךְ … אַת כְּבָר יוֹדַעַת …   

[תרגם מאיטלקית: שועי רז, 2.5.2021; העיבוד המובא בוידאו למטה לקוח מן האלבום Reveries של קונטה משנת 2003, במלאת לקונטה 66 לערך; זהו הביצוע והעיבוד היפה ביותר בעיניי לו זכה השיר].

*

*

    הקוף והמוסיקה, במידה רבה, מביעים פה את דמותו העצמית של המשורר, כקוף שקיבל את מתנת המוסיקה, ואולי זה המין האנושי כולו שזכה בכושר המוסיקלי, ולעולם מגלם את המחול ואת התנגודת שבין עולם הדחפים והרצונות של חיית הבר ובין העידון, המתמטיקה והרציונל, שמגלמת המוסיקה – שהיא גם אחת האמנויות היחידות המצליחות להביא את היחיד, לשינוי במצב התודעה שלו ולשינוי במזג הרגשי שלו, באמצעות האזנה להּ (בימי הביניים נהגו לטפל במלנכוליים ובדכאוניים במוסיקה ובהאזנה למוסיקה).  "ההתחלה" בבית הראשון צריכה להיות מובנת כצעד ראשון של המחול הבלתי נראה בין הקוף והמוסיקה או כ"תנועה ראשונה" שמניעה מאז את המין האנושי ואת התרבות האנושית. המוסיקה והמחול (כעידון ותרגול של תנועה) הן ביסוד התרבות, כשם שראשית האדם היא אפריקה. ראוי לשים לב, כי שלא כמו לודוויג ויטגנשטיין בסיכומי שיעוריו באסתטיקה באוניברסיטת אוקספורד בשנת 1938, אין קונטה כאן מהווה שגרירו של "היופי האירופי" דווקא והוא אינו רואה אותו נעלה, שקול או מפותח מזה האפריקאי או הלא-אירופאי – לא מורכב, לא אנין ולא מעודן יותר. הקוף, בן דמותו של קונטה, לא מציע לזמר באוזני העלמה (אם הוא הקוף; אז היא ככל-הנראה, המוסיקה) קינה אפריקנית, רק מפני שמוצאו אפריקני, אלא משום שברבים משיריו מזכיר קונטה את אפריקה או מחפש את אפריקה, ונדמה כי הוא קרוב בתפיסתו לזאת של הפסנתרן האפרו-אמריקני, רנדי ווסטון (2018-1926), שטען כי בשלהי שנות החמישים "ג'ז" היתה מילה של לבנים ואילו המוסיקאים האפרו-אמריקנים התייחסו למוסיקה שיצרו כ-African Rhythms (מקצבים אפריקניים).

*

*

תָּכֹל // פאולו קונטה  (1968)

*

כָּל הַשָּׁנָה אֲנִי תָּר אֶת הַקַּיִץ

וּפִתְאוֹם, הִנֵה הוּא כָּאן.

הִיא יָרְדָה לַחוֹף, וְאִלּוּ אֲנִי

בָּעִיר נוֹתַרְתִי לִי לְבַד,

מֵעֵבֶר לַתִּקְרָה שְׁרִיקָה נִשְׁמַעַת

מָטוֹס מַרְקִיעַ  דַּרְכּוֹ לְאָן

 *

תָּכֹל,

אַחַר הַצָּהֳרַיִם הוּא מִדַּי תָּכֹל,

אָרֹך לִי מִדַּי,

מֵבִין שֶׁכּוֹחוֹתַי כָּלִים

כְּשֶׁאַתְּ אֵינֵךְ כָּאן,

וְכָךְ, קִמְעָא-קִמְעָא, אֶתְפֹּס רַכֶּבֶת,

אֵלַיִךְ אָשׁוּב, 

אַךְ רַכֶּבֶת-הָרְצוֹנוֹת שֶׁבְּרָאשִׁי

יוֹצֵאת לָהּ בְּכִוּוּן הָפוּךְ.

 *

פַּעַם, כְּשֶׁנִּרְאֶה שֶׁלִּדְרָשָׁהּ הָלַכְתִּי,

מוּצָף בְּשֶּׁמֶשׁ, לִפְנֵי שָׁנִים

יְמֵי רִאשׁוֹן הַהֵם לְבַדִּי,

נָע וְנָד בֶּחָצֵר,

כָּעֵת מְשַׁעֲמֵם יוֹתֵר אֲפִלּוּ,

כִּי אֵין פֹּה כֹּמֶר שֶׁיְּדַבֵּר

 *

תָּכֹל,

אַחַר הַצָּהֳרַיִם הוּא מִדַּי תָּכֹל,

אָרֹך לִי מִדַּי,

מֵבִין שֶׁכּוֹחוֹתַי כָּלִים

כְּשֶׁאַתְּ אֵינֵךְ כָּאן,

וְכָךְ, קִמְעָא-קִמְעָא, אֶתְפֹּס רַכֶּבֶת,

אֵלַיִךְ אָשׁוּב, 

אַךְ רַכֶּבֶת-הָרְצוֹנוֹת שֶׁבְּרָאשִׁי

יוֹצֵאת לָהּ בְּכִוּוּן הָפוּךְ.

 *

מְחַפֵּשׂ בַּגִּנָּה מַזְכֶּרֶת מֵאַפְרִיקָה

בֵּין הַהַרְדּוּף לְבָאוֹבַּבּ,

כְּמוֹ פַּעַם כְּשֶׁהָיִיתִי יֶלֶד

בְּרַם, הַכֹּל הוֹמֶה אָדָם עַכְשָׁו!

וְהֵם מַשְׁקִים לָךְ אֶת הַוֶּרֶד,

הָאַרְיֵה אֵינֶנּוּ, מָתַי אָבַד? 

 *

תָּכֹל,

אַחַר הַצָּהֳרַיִם הוּא מִדַּי תָּכֹל,

אָרֹך לִי מִדַּי,

מֵבִין שֶׁכּוֹחוֹתַי כָּלִים

כְּשֶׁאַתְּ אֵינֵךְ כָּאן,

וְכָךְ, קִמְעָא-קִמְעָא, אֶתְפֹּס רַכֶּבֶת,

אֵלַיִךְ אָשׁוּב, 

אַךְ רַכֶּבֶת-הָרְצוֹנוֹת שֶׁבְּרָאשִׁי

יוֹצֵאת לָהּ בְּכִוּוּן הָפוּךְ.

[תרגם מאיטלקית: שועי רז, 2.5.2021]

*

*

 השיר הזה, Azzurro (כחול בהיר כעין תכלת), הפך למזוהה עם נבחרת איטליה (צבע החולצה), עד כדי כך, שאריק איינשטיין  ועלי מוהר ז"ל בכלל פירקו אותו לשיר על אוהד הפועל שבחר בחולצה האדומה ואין לו שכל להיפרד ממנה — אבל במילות השיר אין בכלל רמז לכדורגל ולא נבחרת איטליה, רק בחור צעיר וחולמני שלא מוצא את עצמו בעיר, ובקיץ שהגיע, כי מחשבותיו כל הזמן נודדות לזאת שהוא אוהב (וחושק) — והיא רחוקה. גם כשהוא נוסע אליה הוא קולט שמעולם לא יגיע למקום (מחשבותיו האוהבות והחושקות נוסעות ממש בכיוון ההפוך, על שום הרצון להמשיך לחשוק ולהתגעגע). שיר שמגלם את האהבה שמעבר לכל ממשות קונקרטית — בזה הבחור מאוהב; קצת כמו יונוס אמרה הסוּפי המודיע לאוהבים: באהבה התאהבתי או כמו ג'ון קולטריין עם  Love Supreme השיר נכתב על ידי קונטה,  בן השלושים ואחת, בשנת 1968 ובוצע לראשונה על ידי אדריאנו צ'לנטאנוֹ (נולד 1938) והפך ללהיט ענק (העיבוד של אריק איינשטיין "אמרו לו" נדמה כמתבסס על ביצועו של צ'לנטנו במובהק).  קונטה היה אז עדיין עורך דין צעיר, שכתב שירים לעת-מצוא, ורק מאוחר יותר לאור הצלחותיו, החליט במהלך המחצית השניה של שנות השבעים, לעבור למוסיקה במשרה מליאה. בימי הקורונה תועדו בתים משותפים באיטליה, לפעמים שכונות שלימות, שרים את Azzuro מהמרפסות. קשה לי להצליח להבין איך שיר עם טקסט כזה הופך למזוהה עם הנבחרת הלאומית בכדורגל, ובכלל לשיר אהוב בכל איטליה למעלה מחמישים שנה אחר שנכתב. קונטה כבר בן 84. עם שיר לאומי כזה, אני מודאג פחות מעתידם של האיטלקים והרבה יותר מעתידם של הישראלים. ממשיך להקסים אותי, שבלב עיר, מחפש קונטה את אפריקה, ותוהה לאן האריה שהיה שם בילדוּת (כמדומה) – נעלם.  

   הביצועים ל-Azzurro לקוחים משתי הופעות חיות שונות. האחת משנת 1988 (קונטה בה כבן 51) ואילו השניה עם הבנדריאון, המהדהד את צליליו של המוסיקאי הארגנטינאי, אסטור פיאצולה (1992-1921), לקוחה ממופע משנת 2011 (קונטה בו כבן 74).

*

*

*

בתצלום:  Paolo Conte near the piano, Photographed by Michael Wilson, Taken from the booklet of Conte's CD, "Reveries", .Nonesuch Records: New York 2003

Read Full Post »

מעשה מרכבה (19 קרונות אורכו)

*

מוסיקאי הפולק-רוק הבריטי, היוצר והאקטיביסט הפוליטי, בילי בראג, סיפר פעם שזמר הפולק האמריקני פיט סיגר ביקש אותו לבצע את האינטרנציונל הסוציאליסטי במופע משותף. בראג ענה לו: איני זוכר את כל המלים. סיגר לבש ארשת תימהון ואמר לו: כל העניין הזה של הפולק הוא שאתה שר שירים בני עשרות ומאות שנים. הטקסטים שלהם משתנים כל הזמן. לובשים צורות ומאבדים צורות. אני בטוח שאם תעלה על הבמה עכשיו ותשיר את האינטרנציונל שלךָ, כמו שעולה בדעתךָ, זה יהיה שיר שראוי להאזין לו, כך גם אני מבצע את שירי-קודמיי. בראג אומר שהמלים הללו של סיגר פתחו לו פתאום שער חדש למשמעות של קאבר (גרסת-כיסוי), ולפשר הפעילות בתוך מסורת של זמרי-פולק מרחבי העולם. לא רק לחזור על השיר, בקולך ובאישיותך, אלא לחדש אותו, אם אפשר, להמשיך את המסורת דווקא מתוך שינוי וגיוון, ולא מתוך ריאקציה ושניה של המקור המושר.

הדברים של בראג עלו בדעתי כשהאזנתי לאלבומו החדש (יצא בשלהי 2016) Shine a Light, שעיקרו ומהותו פרוייקט-דרכים משותף עם הסינגר-סונגרייטר האמריקני ג'ון הנרי. שני המוסיקאים יצאו לשיר ביחד שירי רכבות משלהי המאה התשע-עשרה ומתחילת המאה העשרים. את ההקלטות בחרו לבצע Live בתחנות רכבת גדולות וקטנות ברחבי ארה"ב, כאשר הם מתנייעים (נודדים) ממקום למקום ברכבות, ממש כמו גיבורי השירים: פועלים, שודדים, נוודים, נוסעים סמויים. לדבריהם, רוב הצופים במופעים המאולתרים בתחנות הרכבות היו נוסעים כמוהם, שלא היה להם צל-של מושג, שלפניהם אמנים ידועי-שם, ופעמים התקבצו סביבם, מסוקרנים בעיקר מן השאלה מדוע שני נגני רחוב אנונימיים, מוקלטים על ידי צוות מקליטים.

התימה העומדת בבסיס האלבום: היציאה מן המקום, הנדודים בעקבות שירים שנוצרו בתנועה ואגב נדוד קנתה אותי מיד כששמעתי עליהם; רעשי התחנה, והרכבות, רק נופחים בהם חיים נוספים. למשל, בראג מרבה לדבר על כך שהשיר Rock Island  Line , שגם פותח את האלבום, היה עבורו של שיר מפתח בנעורים. השיר בוצע בבריטניה על ידי המוסיקאי לוֹנִי דניגן, ממש בתחילת שנות השישים, ובראג טוען שהיה זה אחד השירים הראשונים שהושמעו ברדיו הבריטי שהיה שונה במהותו מן המוסיקה מושפעת הג'ז והסווינג שנהגו להשמיע אז ברדיו, וסימן מעבר משירי פסנתר וזמר/ת עם קול גדול אל שירי גיטרות וגיטרות חשמליות שבמרכזם אדם שר בקול מתון, לאו דווקא אחרי לימודי פיתוח קול. כך התחילה התנועה אל מקורות הבלוז והרוקנרול.

ראוי לציין, מאחורי כל שיר עומד סיפור. סיפורן של חברות רכבת – של עיירה מתפוררת, כי תחנת הרכבת הועברה ממנה ונוטלת עימה את מעט פרנסתם של התושבים; של השודד האפרו-אמריקני, Railroad Bill, אמן קרקס, מיידה סכינים, שהפך לאויבהּ הגדול של חברת הרכבות לאחר שהושלך מרכבת בפלורידה, ושב כדי לשדוד את הרכבות ועובדיהם; של John Henry , מניח מסילות חסר-מורא, ועוד ועוד נוודים, הגולים ממקומם, או מבקשים לחזור לביתם מן המרחק, בלב כואב, בכיס ריק, ובקור הבוקר המקפיא, קצתם לבנים, קצתם אפרו-אמריקאים; כולם אחוזים בתנועה משונה של יציאה מהמקום ושל מוטיבציית שיבה נצחית למקום שבעבר ראו בו את ביתם. כדרכי, העדפתי את שירי הנדודים הרבה למעלה מן השירים המוקדשים לדמויות ספציפיות. אנדרטאות (גם אם הן מושרות) נוגעות ללבי רק לעתים רחוקות.

*

*

טובה ויפה בעיניי החלטתם של בראג והנרי, ליטול שירי קאנטרי של מחברים לבנים (שירי קאנטרי פשוטו כמשמעו), לצד שירים שהושרו על ידי לדבלי  מראשוני היוצרים הפוליטיים האפרו-אמריקנים (בין היתר, הקליט בשנת 1942 שיר בשם Mr. Hitler שבו ייחל למפלתו של הפיהרר, המוצג בשיר כרודף יהודים) כך, באופן השונה במהותו מגיבוריו האקדוחנים (גיבורי המערבונים) של בוב דילן, מציע האלבום התבוננות אל אנטי-גיבוריה של אמריקה: פועלים קשי-יום ונוודים חסרי-פרוטה, המתמודדים עם תוגת-המרחקים באמצעות שירים, המושרים יחדיו או בבדידות, לאור מדורה או לנגהּ השמיים. אלו שירים פשוטים, גם טקסטואלית גם מוסיקלית, אבל מזדמזמים בנקל, הנושאים בחובם, כמאה שנים של מרחקים הכופלים את עצמם, ושל תוגת לב של נוודים, חסרי כל, התופסים על הרכבות נסיעה, כבר אינם חולמים על דבר, אלא לראות שוב את משפחותיהם או אהובתיהם או לקצר את המרחק.

*

*

אני אתמקד בשיר יחיד, In the Pines (בין האורנים), שמבוצע באלבום, שיר שזכה למאות ביצועים, ונוצר כפי-הנראה סביב 1870 בקנטקי; בין המבצעים המוכרים יותר של השיר:  לדבלי, ג'ואן באאז, ג'קסון ס' פרנק, גרייטפול דד, ולהקת נרוונה בראשותו של קורט קוביין; שעם השיר הזה בחר לחתום את מופע ה-Unplugged  הנודע של הלהקה, אשר יצא לאור כשישה חודשים טרם התאבדותו (1994).

כדאי לציין גם שהטקסט שונה פעמים רבות, ומושר בוריאציות רבות. המשותף לכולם: הגבר שואל את נערתו היכן לנה אתמול בלילה (ככל הנראה לא בנוכחותהּ וכאקט של השלמה עם עזיבתהּ), מתוודה שנאלץ לעזוב את ביתו בשל אהבתו אותה, יש איזה אב או במקצת הגרסות בעל של אותה נערה שראשו נמצא מחוץ תחת רכבת, אבל גופו לא נמצא מעולם;  אותו גבר הולך לישון בין האורנים, היכן שהשמש מעולם לא מאירה והרוח הקרה נושבת ורועד שם כל-הליל כולו. במקור, השיר ממוען ל-Black Girl אולם עם הזמן הפכה הגיבורה ל- Little Girl או- My Girl (דווקא בגרסה המפורסמת של לדבלי), ומשם ינק קורט קוביין את גרסתו.

השיר נחתם בבית שלא שמעתי באף אחד מהביצועים הנודעים של השיר (כולל אלו שהוקלטו על ידי אלאן לומאקס בדרום ארצות הברית). הבית נלקח מביצוע יחיד שהוקלט בשנת 1956 לאלבום הבכורה של ,The Louvin Brothers  הרכב קאנטרי מצליח שפעל מאמצע שנות החמישים ועד שלהי שנות השבעים של המאה הקודמת . מאין-כמוהו להביע את תוגת המרחקים ההולכים וגדילים, את שברון הלב, ואת אי היכולת וחוסר האונים לגשר על המרחק:

The longest train I'd ever saw was 19 coaches long / and the only girl  that ever I loved was on that train and gone.

    הרכבת הארוכה ביותר שראיתי אי פעם – הוותה 19 מרכבות / והנערה היחידה שאי פעם אהבתי, יושבת בּהּ ואבוֹד.        

ובכן, מדובר כאן במעשה מרכבה – 19 מרכבות אורכו, וכלל לא ברור אם אלו מרכבות וזו אורכה של הרכבת, או שמא זה הזמן שחלף, 19 שנים, מאז שיצאה הרכבת, ומאז חזה ברכבת המתרחקת. כל שנותר בליבו של כותב השיר הוא לגלגל שוב ושוב את רגע יציאת הרכבת, ואת הד המרחקים והשבר שנפערו מאז. הבית הזה במיוחד: אדישות הטבע והזמן לתוגה האנושית; לשברונן של אהבות ותקוות, שהחיים לעתים מאחים ולעתים לא. כל שנותר ממרחק הזמן הוא השיר. אין שום ספק –  היה שם איש על הרציף, היתה אישה שאהב, ורכבת שיצאה לדרכהּ.

*

*

בתמונות: Two Hobos (Migrant Homeless Workers), Photographer Unknown, During the great depression of 1929.

.(Three tramps play cards in a boxcar in 1915 (Bain Collection, Library of Congress

Read Full Post »