Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘רע מוכיח’

יער ועיר

*

1

*

  בפתיחת ספרהּ, שמאניזם וחקר הספרות (הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס: ירושלים 2021, 250 עמודים), מעמידה פרופ' רחל אלבק-גדרון על רגע של התעוררות מ"תרדמה דוגמטית" שחוותה כאשר עמיתה יפנית, פרופ' יושיקו אודה, הציעה לה לקרוא את ספרו קייג'י נישיטאני, Religion and Nothingness, כמבוא להבנת הזיקה בין מחשבת המערב ומחשבת יפן. מקריאה בספר הבינה אלבק גדרון כי הפילוסופיה הקרטזיאנית, שהיתה אחד מהמאיצים המשמעותיים ביותר של פרוייקט הנאורות האירופאי במאות השבע-עשרה והשמונה עשרה, גרמה לאדם האירופאי – בהפרידה בין האינטלקט האנושי ובין העולם הבלתי-אנושי המלא אוטומטים מתפשטים (אקסטנציות) משוללי-תודעה – לחוש את העולם הסובב אותו כעולם עקר, מת וקר. לדבריה, מה שמנע בעדהּ עד אותו רגע להבין זאת לאשורו, היתה עבודתהּ המחקרית על תורת המונאדות של גוטפריד וילהלם לייבניץ – שם מדובר על "מטפיסיקה של תודעות חיות ורוחשות, וצופות בכול, ללא דואליזם כלל" (פתח דבר, עמוד ט). זאת ועוד, לדעתה של אלבק-גדרון כל ניסיון להבין את תהליך ההתפשטות-הגופים בתורתו של דקרט, כבעל ממד מיסטי או מאגי, נמוג ונגנז, משדקרט תיאר את המרחב הזה כמכניסטי ואוטומטי. למשל, אם משורר יכול להתבונן בעץ, כתופעת מליאת חיים המעידה על חייו שלו, הרי דקארט הכרית את האפשרות הזאת. לדידו, האדם עשוי לדמיין או לייחס תכונות חיות בעץ, אבל בעץ אין חיות כלל,  ודאי לא נפש או תודעה. במובן, זה אם שירת ההאייקו והטאנקה היפניות גדושות יחסים דו-סתריים בין הנפש האנושית והטבע הסובב אותה, המכיל נפשות אין ספור (תפיסה אנימליסטית). בתפיסה האירופאית לכאורה, אחרי דקארט, אין שום הבדל עם העץ הוא בצורתו היערית או שהוא מונח בצורת כיסא ישיבה או ארון; וכאן התחילה הבעיה של הכחדת הטבע ושל היצורים (בעלי החיים, הצמחים וגם הדוממים) במיוחד בציוויליזציה המערבית – משום ששיח הקידמה והנאורות כבר לא נתן להניח, כי ליצורים לא-אנושיים יש נפש וחיי תודעה.

    מתוך ההבחנה הזאת בין המכניסטיות המערבית ובין האנימיזם המזרחי מגיעה אלבק-גדרון לעסוק בסוגיית חקר הספרות כפרקסיס שמאני (שם, מבוא עמודים 24-1), כלומר בעצם האפשרות להמשיך ולשאת את העמדה האנימליסטית המייחסת ליישויות השונות בעולם נפשות, והרואה ביצירה הספרותית, דבר-מה, המייצג, לפני-הכל, יחס זיקתי בין נפשות.  היא מתמקדת בדמות השמאן כאדם חלוש בגופו, הנוטה לאפליפסיה או להתקפים מעוררי-חזיונות אחרים, החי בשולי הקהילה, אולי אף מורחק ממנה בעל-כורחו, אך בשעת משבר העיניים נישאות אליו פתאום – והציפיה היא שהתובנות ונתיב התיקון –  שעיקרו איחוי השבר בין הקהילה ובין הטבע הסובב, כמרחב הכולל נפשות רבות (בעלי חיים, צמחים ודוממים) – יימצא על ידי השמאן, וזאת על שום רגישויותיו יוצאות הדופן (המיוחדות).

   יש לשים לב, במוקד עולמו של השמאן לא ניצבת התובנה, התודעה האישית ולא הכושר האנליטי לפרק תופעות מורכבות לפרטיהן. נהפוך הוא, השמאן אינו מבקש לבודד כל תופעה כשהיא לעצמה, להגדירה, לתת לה שם, ולכתוב אודותיה ערך מילוני, ערך אנצקלופדי או מאמר אקדמי. אלא אדרבה, הוא תר אחר איזו סינתזה מרובת-אנפין; איזה רכיב חסר או נעלם היכול להשיב להוויה רבת-הנפשות המקיפה אותו את איזונהּ ואת רוח החיים המאפיינת אותהּ. התכונה המאפיינת את השמאן, אליבא דאלבק-גדרון, הוא קשב רדיקלי לסובב אותו, אף כדי ביטול עצמי (של עצמו כסובייקט).

    להצעתה של אלבק גדרון, גם אמני כתיבה עשויים להתייחס לקהילתם, כיחס השמאן לשבט או לקהילה שבשוליה הוא חי. כלומר, כמציע קודם-כל את תכונת הקשב לסובביו, ומתוכה איזו הבנה מקורית או הצעת דרך תיקון, מתוך התחשבות בכל הכוחות והנפשות אליהן הוא קשוב, שתביא איזו אמירה או הצעת מחשבה המאפשרת השגת איזון מחודש במציאות חברתית וקיומית, הנדמית כאוטית. כמובן, לעתים עשויים דרכי המבע הבלתי שגרתיים של השמאן להיחוות על ידי הקורא, כשהוא פוגש בהן, כטלטלה של עולמו הפנימי, האופייני למי שפוגש באלטרנטיבה הנתפסת לו כזרה לכל דפוסי-חייו, ועם זאת היא מצליחה לנער את תודעתו, ולהביאו עדי עמדה קיומית (היות-בעולם) אחרת.    

    עמדה זאת של אלבק-גדרון, העלתה בזכרוני, עמדה מנוגדת (מקוטבת) שהובאה בפתח ספרו של  פרופ' נסים קלדרון, יום שני: על שירה ורוק בישראל אחרי יונה וולך (עורכים: יגאל שוורץ וטלי לטוביצקי, הוצאת דביר ואוניברסיטת בן גוריון בנגב: אור יהודה 2009, הקדמה) שם תיאר קלדרון בקצרה את האופן שבו הוא וחבריו בנערותם ומאז הונעו על ידי מה שהוא מכנה "רחש קריאה"; קרי, איזו תכונה חברתית שניתן למצותה בתבנית: "האם קראת את ספרו החדש של X ?", כאשר הקהילה הקוראת והכותבת; בוחנת את הספר, אך בד-בבד בוחנת את עצמם מולו או אם אצטט: "הם שואלים מה הספר הזה מלמד עליהם, כיוון שהם זוכרים היטב ספרים קודמים ששרטטו עבורם את הדימוי שיש להם על עצמם" (שם, עמוד 9). לדעת קלדרון, לעתים רחש השיחה סביב ספרים יקר לו לא פחות מאשר הספרים עצמם. למעשה, קלדרון מצייר קהילה המתכנסת סביב טקסטים יסודיים וטקסטים חדשים, כאשר המבקש להשתייך לקהילה תרבותית, ספרותית ואמנותית זו, לעקוב אחר האדוות, לקרוא, להתייחס ולהגיב בהתאם. בהמשך, קובע קלדרון כי הפעם האחרונה שבהם ספרי שירה היו נושאו של רחש קריאה ושיחה מסוג זה, היו אלו ספרים מאת מאיר ויזלטיר ויונה וולך (כלומר, אמצע שנות השמונים של המאה הקודמת לכל המאוחר), ומאז אינטלקטואלים ישראלים רבים, שוב לא רואים בשירה רכיב הכרחי  בחיי העיון שלהם. טענתו, בהמשך הדברים, היא שהמקום שבו שירה ושירים המשיכו להיות גם מאז נחלה משותפת של האמן ושל הקהל – הוא הרוק הישראלי.

     לכאורה, ניתן היה להציב את עמדת אלבק-גדרון ואת עמדת קלדרון כשני שלבים שונים בתהליך הפצתה וקליטתה של יצירה אמנותית. אלבק-גדרון עוסקת בכוחות המניעים את היוצר ליצור ובאופן שבו היצירה משפיעה על חוֹוֵיהָ ואילו קלדרון עוסק בכוחות המניעים את הקורא או הצופה או המאזין להכניס ספר או יצירה אמנותית אחרת אל תוך עולמו. עם זאת, יש הבדל קריטי בין השניים. אלבק-גדרון טוענת כי היצירה השמאנית מטבעה מטלטלת את חייו של היחיד בהציעה לפניו אלטרנטיבה קיומית שאינה מצויה, לפי שעה, בקהילה או בחברה (או תהא זו רפובליקה ספרותית) אליה הוא משתייך; לעומתהּ – קלדרון תולה את עיקרו של הבאז הספרותי (רחש הקריאה והתגובה) בשאלה מאוד נורמטיבית: "האם קראת את ספרו של X ?", כלומר: הספרות אינה דבר שנועד להוציא את האדם מן המסלול הקבוע של הקריאה שלו. האדם קורא ספר ועוד ספר ועוד ספר. מכל אחד הוא לומד דבר מה ומוסיף ידע, אבל אין בעמדה שמציג קלדרון עירנות לכך שספר יחיד מסוגל להציע לפתע לאדם דרך שונה לחלוטין להבין את המציאות בתוכה או פועל וחושב או להציע לו לצאת מהקווים המוּתווים היטב של מסגרות חייו. בעצם, קלדרון מצייר כאן אינטלקטואל איש-ספר, המעוניין לקרוא עוד ועוד ספרים, ובמיוחד ספרים מעוררי-שיח ונוכחים בחיי הקבוצה בתוכה הוא פועל. בעצם, אם אלבק-גידרון, אליבא דקייג'י נישיטאני, מדגישה את המעלות בכך שהמלומד ינער את עצמו מדי פעם ויילמד לצאת מ"העיר" (הדיסקורס האמנותי והאקדמי השגור), הרי שהאינטלקטואל של קלדרון לעולם לא יעזוב את העיר, בשל תלותו בחברת-השיח – אליה הוא משתייך וברצונו העז ליטול בהּ חלק, בין היתר, על ידי קריאת עוד ועוד ספרים או צבירת מטען הולך וגדל של יצירות אמנותיות אותן חלפה הכרתו.    

    אם אסכם, עד-כאן, אלבק-גדרון, עושה מעשה אמיץ, בפתיחת ספרה החדש, בכך שהיא מנכיחה את העובדה שלצד מרחבי העיר עדיין מצוי היער, כאלטרנטיבה קיומית ומרובת-נפשות, שבה האדם והטבע שזורים להם יחדיו בסביבה רוויית נפשות, ובבואה לעיר, אפשר כי יימצאו הוא יוצרים שמאנים יחידים, שיידעו להציע לעירוניים פתרונות יעריים (מתוך קשב והצעת אלטרנטיבות קיומיות) שיעוררו את נפשותיהם; אצל קלדרון – אין אפשרות לצאת מהעיר; כל יציאה כזאת מהשיח ומהרחש של השיח האמנותי, המגולם בחברה העירונית, נתפס לו כהתרחקות מעצמו ומטבור-התרבות. כלומר, מחבריו ועמיתיו, המגלמים את חיי הרוח כדיסקורס (אקדמי וספרותי) וכתבונה תכליתית; בל לו ליסוג מן הקידמה שמגלמות הערים. לפיכך, לאינטלקטואל של קלדרון טוב ונוח מאוד במקומו, הוא משוקע בו. אין לו שום סיבה לצאת אל מקומות אחרים. למשל, לחקור ספרות יהודית או אסלאמית, הנתפסת בחוגו – כדיסקורס, שלא דווקא מקושר עם הקידמה המדעית ועם התבוניות הרצויה למעגלים חילונים המושתתים על האתוס לפיו, תרבות המערב – עיקר.  לדעתי וכמכסת-נסיוני, עמדתו זו של קלדרון, ביחס לדמותו של האינטלקטואל, ושל הכוחות המפעילים אותו היא עמדה חילונית אורבנית מאוד רווחת.

*

*

2

*

אני מעוניין להדגים את הפער בין העמדה השמאנית-האנימליסטית המרובה ובין העמדה האורבנית של ריכוז  הידע והשליטה בו – באמצעות טקסט בלתי שמאני בעליל.

   ההומניסט וההבראיסט האיטלקי, איש הכמורה הקתולית הבכיר (נבחנה מועמדותו לכהן כאפיפיור), איג'ידיו דה ויטרבו (1532-1469), כתב בספרון על האותיות העבריות  (Libellus de Litteris Hebraicis), את הדברים הבאים:

*

… נותר החלק השלישי של הנביאים הקדומים, שאצלם מצוי יער עצום של שמות אלוהיים, שעד עתה היה בלתי-נגיש לרגלי בני-תמותה. בודדים הם אשר נגשו לכך באמצעות הקבלה, כלומר: מסורת אבות אשר קיבלו כביכול בידיים, בכוח רב של ספרים, כפי שאישר לנו פיקו ואחר כך הגיע ליער פאולוס הישראלי, אחריו יוהנס קפניוס, אסף והביא לא פחות מדי מן החומר הקדוש אל המבנים הקדושים.

[איג'ידיוס ויטרבנסיס, ספרון על האותיות העבריות, תרגם מלטינית והוסיף מבוא והערות: יהודה ליבס, ירושלים 2012, עמוד 14].

*

    כלומר לדעת דה ויטריבו, מגמתם של מקובלים נוצרים (מלומדים נוצרים שהוכשרו בקבלה) כמוהו, היא להיכנס ליער (או לפרדס) עצום של שמות אלוהיים. הגישה אל היער נגישה היא אך ורק באמצעות הידע הקבלי  – זאת על מנת להחיות את רוחם של הנביאים הקדומים ושל הנבואה הקדומה, אבל התכלית אצל דה ויטרבו אינה שיטוט בגן השבילים המתפצלים או בספרית בבל של היער הזה, ואינה הנאה מעצם אינסופיותן של האפשרויות הפרשניות הגלומות בו, אלא אדרבה  סיגולו והתאמתו לדוגמה הדתית הנוצרית, המבטאת לדידו את האמת הטבועה בכל. לפיכך הוא מזכיר את ההומניסט האיטלקי, ג'ובני פיקו דלה מירנדולה (1494-1463), את המומר היהוד-גרמני, פאולו ריקיו (1541-1480) שלימים הפך לפרופסור באוניברסיטה פאביה ואת ראש ההבראיסטים הגרמנים שבדור,  יוהנס קפניוס רויכלין (1522-1455) – כולם מקובלים נוצרים, שניסו לקשור בין טקסטים קבליים ובין אמתות הדת הנוצרית, שלדידם העידה על הסוד האמתי שמעולם עמד ביסוד טקסטים אלוּ. כלומר, לא מגמה פלורליסטית או רב-תרבותית או מגמה סובלנית יש כאן, אלא ניסיון לצמצם את היער הבלתי-מתפענח על-פי רוחה של מסורת דתית אחת ויחידה. כמובן, הגישה הזאת אינה שונה מזאת שאפיינה את רוב המקובלים היהודיים, אלא שאצלם המגמה והתכלית היו כי רזי עולם גלומים דווקא בדת היהודית ומתפענחים לאורהּ.

   נחזור לטקסט. כל קורא רציונלי-מערבי, קרוב לודאי, יבחר להתייחס לדבריו של דה ויטריבו על אותו יער עצום של שמות אלוהיים  כאמירה סמלית; היער מסמל מסתורין, כוליוּת של סוד ואיזה סדר השונה לגמרי מן הסדרים הפרשניים שרוב המלומדים הנוצרים, בני דורו, שלא למדו עברית מפי מומרים או יהודים שהיו נאותים ללמדם, ולא הוכשרו בקבלה, עשויים להבין. עם זאת, דה ויטריבו למעשה אומר כי נמצאה הדרך לברא את היער, כך שכעת לאחר שישנם די מלומדים נוצריים, הבקיאים בעברית ובקבלה, כל שנותר להם הוא להראות כיצד מה שהצטייר במחשבת הוגים נוצרים קודמים כמרחב כאוטי ופראי, כל עולם הסוד הזה, עולה בהתאמה גמורה עם אמתות הנצרות הקתולית. כל מה שנותר למקובלים הנוצרים לדידו, הוא לאסוף את "החומר הקדוש" אל "המבנים הקדושים", כלומר להביא את טוב היער אל מוסדות הדת והכנסיה, כך שבמידה רבה היער שוב לא יהיה יער, אלא יהפוך לעיר שכל דרכיה נהירות בפני הלמדנים הנוצרים.

     כמובן, במידה רבה ,הקדים דה ויטריבו את מגמות הקולוניאליזם האירופאי, כי בעצם אין בדעתו להשאיר את היער כמו-שהוא, קרי: להנות מן המסתורין, הפראיות, והיכולת ללכת לאיבוד בין עציו – הוא מעוניין לראות בו הרחבה ל-Civitate Dei (עיר האלוהים) הנוצרית. הוא מתחיל בבירוא היער; וסופו – שתעמוד שם עיר נוצרית, בנויה כהלכה.  

   נחזור לאלבק-גדרון ולקלדרון. במבוא לספרהּ מעמידה אלבק-גדרון באופן חד משמעי על כך שיוצרים יחידים עשויים להביא אל עולמנו טקסט יערי, טקסט מהלך מסתורין, שלכתחילה אינו משתמע לאיזה סדר פרשני במובהק או לסדר סימבולי. כלומר, היא מכירה מראש בכך שטקסט עשוי להפוך על אדם את עולמו לא מפני שהוא נהיר או מתאים עצמו לאיזה שיח דומיננטי בחיי הקבוצה הקוראת – אלא דווקא משום שהוא חורג במודע או לא במודע מגבולות ההסכמה של הקבוצה. לעומתה, קלדרון בדבריו, הוא בדיוק המבוא לכל אותם המציעים בערבי עיון והשקה ספרותיים כי המשורר הוא "משורר בשל" (אני מוכרח להעיר — משורר אינו מנגו) וכי כתיבת הפרוזה של פלוני היא "מהממת" או "הישג יוצא דופן, המהווה חולייה נוספת בתולדות הרומן בישראל לצידם של …" או כל אמירה ממקמת אחרת, המבקשת לקבל את הטקסט החדש או את הכותב החדש, לחבורה ולדפוסי השיח המאפיינים את דרכה.  בעצם, הקהילה הקוראת של קלדרון, היא חברה שאין בה מסתורין – רק סדר, שיח והייררכיה אמנותית המתרקמת בצילם.  היכן שאלבק-גדרון רואה אפשרות של יער; קלדרון רואה רק עיר ועיר.   

  עם שנהניתי מאוד מכמה מפרקי ספרהּ של אלבק-גדרון ובמיוחד מאלו שהוקדשו ליצירות מאת אהרן אפלפלד, שמעון הלקין, אורלי קסטל-בלום (הדיון בשני האחרונים הוא בחלק השני של הספר הקרוי: עיר ועברית) ורונית מטלון, לא הצלחתי להבין מדוע המחברת רואה בהם מחברים שמאניים, מלבד העובדה שהפכו למספרי סיפורים שקוראיהם המתינו לספריהם הבאים ומלבד שחלקם ראו בערים גדולות, אגני-מצוקה יותר מאשר מעייני-ישועה. הפער הזה היה אף בולט עוד יותר בפרקים שמיוחדים ליצירת א"ב יהושע ודליה רביקוביץ ובכמה פרקים נוספים (יהושע אמנם כתב על יערות) הרחוקים בעיניי, בספרות שהם מייצגים, מתפיסה שמאנית. כשאני חושב על אמני כתיבה שמאניים מודרניים עולים בדעתי אלזה לסקר-שילר, אַקוּטָגָאוּוָה ריונוסקה ,ברונו שולץ, אנרי מישו, אנטונן ארטו, ז'ורז' בטאיי, וויליאם בורוז, אקיוקי נוסקה, ריינלדו ארנס, רוסריו קסטיינוס, אלפונסינה סטורני  חורחה לואיס בורחס, דנילו קיש, אנטוניו טאבוקי, הוגו מוחיקה, אלחנדרו חודורובסקי, פומיקו אנצ'י ויסמין גאטה או כאן קרוב: ע' הלל (ארץ הצהרים ובמיוחד "בסיבוב כפר סבא" ו-"במעלה עקרבים")  יואל הופמן (ברנהרט), נורית זרחי (בשירה ובפרוזה שלה), חביבה פדיה (בעין החתול), עידו אנג'ל (בכל כתביו מאז רצח/בוים), גיא פרל (במידה מסוימת, במערה) ומרית ג"ץ (לשעבר: בן ישראל)– ברוב כתביה המודפסים והאינטרנטיים (בבלוג שלה: עיר האושר). בכל המחברים והמחברות שמניתי אני מוצא נטייה אנימליסטית של גילוי נפשות רבות בכל הסובב אותן, לרבות בעלי-חיים וחפצים דוממים, ואצל מקצתם, ואולי נכון יותר – מקצתן, לעולם מלווה את הטקסט איזו שאיפה להעניק לחיים האנושיים המובעים, איזה צביון חדש של תיקון ושל איזון מחודש. כמובן, אין העובדה לפיה הייתי בוחר בשורת יוצרות ויוצרים אחרים לגמרי, גורעת במאום מההנאה שבקריאת ספרהּ של אלבק גדרון ומן המבוא המשמעותי ומעורר המחשבה והקשב, שבו פתחה את ספרהּ, המציע נתיב אופציונלי להבנת חוויית היצירה וחוויית הקריאה של קוראים, המבקשים אחר טקסט שחשים בו עולם חי וויטאלי; עולם שעדיין לא הובס לחלוטין על ידי הגיונן המצמית של הערים.  

    לבסוף, אציין, ברוח הימים, כי אפשר שכל הרשימה הזאת –הוֹרָתהּ בהתבוננות בסוכות, ההולכות ונבנות בחצר בחוץ, וביציאה אל הסוכה, כאיזה תווך-מה, המצוי בין השמאני והאורבני, בין היער והעיר.

 

חג שמח לכל הקוראות והקוראים

*

*

*  

בתמונה: Wifredo Lam (1902-1982), Dark Malembo, God of the Crossroads, Oil on Canvas 1943  

Read Full Post »

ohtake.1996

*

כֵּיוָן שֶׁתָּבוֹא לְאַחַר חַשֵׁכָה

לֹא יַשְׁגִּיחוּ בְּךָ

כֵּיוָן שֶׁתָּבוֹא לְאַחַר חַשֵׁכָה

אֲנִי אַשְׁגִּיחַ בְּךָ

[דליה רביקוביץ, מתוך: 'השתדלות', כל השירים, בעריכת עוזי שביט וגדעון טיקוצקי, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל-אביב 2010, עמ' 61. במקור מתוך ספר שיריה של רביקוביץ, חורף קשה (הוצאת דביר: תל אביב 1964); השיר נדפס לראשונה בכתב העת עכשיו 6-5 (1961, עמוד 154)]. 

 

בשנת 2005, לפני עשור, הוציאו רע מוכיח וברי סחרוף את האלבום 11א' (שהוקלט בבית מס' 11 ברחוב, 11 שנים לאחר אלבומם המשותף סימנים של חולשה; אלבום הכולל 11 שירים בדיוק). בין השירים הזכורים יותר מן האלבום הזה הוא רחוק ממך שיתוף פעולה בין שני היוצרים, ובין יהודית רביץ. אני כותב שיתוף פעולה, שכן יהודית רביץ ממלאת בשיר הרבה יותר מתפקיד של זמרת אורחת בדואט. חלק נכבד בשיר מיוחד לקריאתהּ של יהודית רביץ בשירהּ של דליה רביקוביץ השתּדלוּת. קריאה שהיא אינטרפרטציה יצירתית; יותר מכך, רביץ בחרה לדלג על שורות ותיבות ובתים רק כדי לחזור אליהם אחר-כך. יש כאן איזו הגשה המנסה ליצור תואם בין הלחן ובין שורות השיר. התעכבות על דממוֹת, הפסקוֹת, הטעמה. שירהּ של רביקוביץ שבתחילה נדמה רק כנתיב המלווה את השיר, הופך בהמשך לעיקרוֹ של השיר. כך שחלק המלים שנכתב על ידי רע מוכיח ושירהּ של רביקוביץ נשמעים כתיאור דו-קולי (או דו-תודעתי) של התרחשות מסתורית אחת.

לפני כשבועיים היה לי דיון על השיר הזה בדף הפייסבוק שלי; הוא התעורר מאחר שהדגשתי את מקומו של השיר של רביקוביץ במכלול כולו. אחת הקוראות והמגיבות (שרון כהן) העירה כי נדמה להּ שהשיר פשוט נכתב כך לכתחילה. אמרתי לה (לא היה לי מושג) כי נדמה לי שמדובר בספונטניות יצירתית של רביץ, שמאוד אוהבת את שירתהּ של רביקוביץ, שקראה את הטקסט של מוכיח והגיעה לאולפן עם ספרהּ של רביקוביץ ומכאן העניינים התפתחו לכדי התוצאה הסופית. כעבור כמה שעות חזרה אותה מגיבה וכתבה לי כי התכתבה עם רע מוכיח, שתיאר לה השתלשלות מאוד דומה של דברים. הדברים האלה כמו אישרו בפניי את שאני מעריך ומוקיר בִּיצירה. יצירה היא כמו זנב של לטאה. אתה מעוניין לתפוס את הדברים, לשלוט בהם— סופךָ  להישאר רק עם קצה זנב מפרפר בידךָ. יצירתיות היא עניין של שינוי, של השתנוּת, של יכולת לחשוב מחדש, של נכונות לצאת מן הקווים ולהתנסות במשהו חדש. דווקא העובדה לפיה גם רחוק ממך וגם השתדלות המובא בתוכו מתארים מפגש שלא קורה באמת; געגוע, השתוקקות, כיסופים, אבל לא מפגש. יותר השתדלות כנה להיפגש מאשר קונקרטיזציה שלה— מביע בעיני את שניותהּ של היצירה: הרצון המתמיד להגיע, להיות שם; והקול האחר: הנמנע, הנעצר, החושב שעדיין אינו ראוי, המכונס-בעצמו. בכל יצירה של סוג של חתירה למגע והכרזה על חוסר והעדר. תמיד בדרך– אף פעם לא בתחנה הסופית. מה שמזכיר את האפיטאף של הצייר פאול קלי: כאן נטמן פאול קלי, קרוב אל לב היצירה מאי פעם, אבל לא קרוב מספיק.

*    

*

   ספר הזֹהר דורש את מעשה העיון של המקובל בעוסקו בתורה גם-כן כחיפוש אחר אהובה נוכחת-נעדרת;  חדווה של מפגש שאף הוא כמעט מחוסר ממשות ועיקרו מבט מרחוק. האהובה מתבוננת אל תוכי-תוכו של המקובל לרגע קט, והנה כבר מתכסה ונעלמת, וכך מובא שם:

*

הכי הוא מלה דאורייתא לא אתגליאת אלא לגבי רחימאה ידעת אורייתא דההוא חכימא דלבא אסחר לתרע ביתה כל יומא מה עבדת גליאת אנפהא לגביה מגו היכלא וארמיזת ליה רמיזא ומיד אהדרת לאתרה ואתטמרת. כל אינו דתמן לא ידעי ולא מסתכלי אלא איהו בלחודוי ומעוי ולביה ונפשיה אזיל אבתרה. ועל דא אורייתא אתגליאת ואתכסיאת ואזלת ברחימו לגבי רחימהא לאתערא בהדיה רחימו.

[ספר הזֹהר, דפוס וילנה, מהדורת ראובן מרגליות, הוצאת מוסד הרב קוק: ירושלים תש"ס, חלק ב' דף צ"ט ע"א]

תרגום [ש.ר] = כי כך הוא דבר (המכוסה) שבתורה, לא נגלית אלא לפני אוהבהּ, יודעת התורה שאותו חכם לב סובב על שער ביתה כל היום; מה היא עושה? מגלה פניה אליו מתוך ההיכל ורומזת לו רמז ומיד חוזרת אל מקומה ונעלמת. כל אלו ששם לא מרגישים בכך ולא רואים אלא הוא לבדו ומעיו וליבו ונפשו הולכים-שבי אחריה. ועל כן תורה נגלית ונכסית והולכת אצל אוהבהּ לעורר אצלו אהבה. 

  הסיטואציה המתוארת הינה היפוך מוחלט ליחסי הדוֹד והשולמית בשיר השירים. אם שָׁם תרה העלמה הצעירה את הדוד/המלך בהיכלו, וכל כמה שהוא חומק, וכל כמה שהיא מוכה על ידי השומרים הסובבים בעיר, בכל זאת היא ממשיכה לבקש את שאהבה נפשהּ; בספר הזֹהר תר המקובל אחר השכינה המהווה לדידו את תכלית ליבו ומעשיו; השכינה המתוארת גם כעלמה יפת-מראה שאין לה עיניים וגופה נגלֶה ונכסֶה (שם, חלק ב' דף צ"ה ע"א)— רמז לתפיסה לפיה השכינה, היא ספירת מלכוּת, האחרונה שבספירות, אין לה אור משל עצמה, אבל היא מוסרת ומשפיעה בעולם את השפע האלוהי המוּרק דרך מערכת הספִירֹות בכללותהּ. אותו מבט של הרף-עין שבו מגלה השכינה עצמה לפני האוהב, הוא רגע של הארה, שבו הוא חווה את האלוהות (כך אומר ספר הזֹהר) בכל מאודו. אבל המפגש הזה חולף ביעף. לאחריו נותרים געגועים רבים, העדר.  על האוהב ממש כמו בשיר של רביקוביץ לזכור מתי והיכן ייתקיים אולי (אם זה בכלל אפשרי) המבט הבא (שהרי אין זה מפגש ממש), הארת-פתאום.

  ספר הזֹהר כדרכו מדבר על התורה ועל ישראל בלבד— אני כמובן נוטה להתעלם מן ההיבטים הספציפיים-פרטיקולריים האלה, ולהבין את המשל הזה או החידה הזאת, כמעמידים על ההיבט היצירתי שיש בעיסוק בתורה, הכולל ממש כמו כל תהליך יצירתי אחר, רצון למפגש ולהתקרבות, השתדלות והתמדה עזים, ותמיד גם איזה מרחק, פער, געגוע והחמצה. הוא שכתבתי לעיל: חתירה למגע והכרזה על מחסור והעדר.

בשנת 2012 ראה אור שיר של יהודית רביץ, באתי בידיים ריקות; מלים ולחן שלה; הפקה . מוסיקלית: ברי סחרוף. השיר במידה רבה נדמה להיות בת-קול שלישית, מאוחרת, של רחוק ממך ושל השתדלות של רביקוביץ. גיבורת השיר מגיעה לאחר חשכה לפני ביתו של מישהו משמעותי שאהב אותה פעם ושלה לא היה מקום לאהבה שלו. באה ככלות שנים, כדי לחבק אותו, לדבר ולראות אותו ולשוב אל חייה. נכנסתי במבוא החשוך /לפני הבית שלך /עצרתי שם /צלצלתי קלות על קצה פעמון/ קיוויתי שאתה לא נמצא/ וזזתי צעד אחד /קצת לאחור.  כלומר גם כן יש את ההשתוקקות ואת חדוות המפגש המחודש; וגם את אותו קול הקורא להימנע, להתכנס, להיעצר. מן תנועה בחלל ריק, או בתוך המחשבה והרגש, יותר מאשר בעולם האמיתי. השיר מסתיים מבלי הכרע אם אמנם התרחשה הפנימה או נותרה על בלימה; על סף הדלת בחושך. ואולי מעשה היצירה לא אמור לספר רק על מה שיש אלא גם על מה שעשוי היה להתרחש או על מה שהיתה בו או עוד יש בו ניצוץ של תקווה.

*

*

יום רביעי, 22.7.2015, 19:00, בסִפּוּר פָּשׁוּט (שבזי 36 תל אביב-יפו), ערב משותף למוסיקאית (נבל) ואמנית המיצג, עדיה גודלבסקי, למשוררת ולמוסיקאית (חליל, ניי), הילה להב, ולי (שניגנתי בשנים קדמוניות פסנתר, אבל כיום אני בעיקר מקיש על מקלדת ומתופף על הלחיים). בערב שייקרא "המוּסיקה יודעת עלינו כל מה שיש לנו לדעת על עצמנוּ" (ציטוט של אבות ישורון מתוך ספרו "קפּלה קולות") ננגן, נשוחח בינינו ואתכן/ם, על מארג הזיקות והקשרים השורר בין מוסיקה ושירה. עוד אשוב לכתוב על הערב הזה. ובינתיים אודה אם  תוכלו להודיע על הערב לכל מי שעשוי/ה למצוא בו עניין, אשמח כהוגן אם תבואו. לפרטים נוספים

*

בתמונה: Tomie Ohtake (1913-2015) , Untitled, Oil on Canvas 1996

Read Full Post »

beit-alfa

*

על הזיקה בין עיבוד, עריכה וסיפור מחדש של מקורות ספרותיים קדוּמִים, ובין יצירה עצמאית חדשה; עיון בספרו של ד"ר אליעזר טרייטל על מדרש פרקי דר' אליעזר.  

*

כבר שנים ארוכות, ארוכות מדי, מונחים מדרשי האגדה היהודיים רבניים בקרן זווית. דומה כי מאז בעלי האסופות הגדולות של שלהי המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים: שלמה בובר (סבו-מחנכו של הפילוסוף מרדכי מרטין בובר), אהרן (אדולף) ילינק [בית המדרש], י"ד אייזנשטיין [אוצר המדרשים], ש"א ורטהימר [בתי מדרשות]  לוי (לואיס) גינצבורג [אגדות היהודים], וח"נ ביאליק וח"י רבניצקי [ספר האגדה, ויהי היום], חלקם פרסמו מקורות אגדיים עלומים, וחלקם הצטיינו בתיווך ובטוויה מחדש של סיפורי האגדה היהודית בלשון חדישה ומובנת, הפכה ספרות האגדה הרבנית העשירה והמגוונת לנחלתם של חוקרים אוניברסיטאים בעיקר; ואף אלו אינם מצליחים בתובנותיהם החדשות להרקיע ולהותיר חותם על הציבור, שכמו זנח כמעט לחלוטין את הספרות היקרה הזאת. נסיון כן ורגיש להנגיש מחדש את ספרות האגדה לילדים ולבני נוער ישראלי, שמתקשה כבר בהבנת לשון ספר האגדה, נעשה לפני שנים מספר בספרה של שהם סמיט, האגדות שלנו: אוצר האגדה העברית לילדים [הוצאת דביר: תל אביב 2011]; נסיונה היפה של סמיט שהסתייע באיוריה מאירי העיניים של וָלִי מִינְצִי, הצליח לפרוט קימעא  על נימתם של מי שגדלו והתחנכו על ברכי ספר האגדה אבל קשה להגיד כי השיאו  דור חדש של קוראים צעירים להתעניין בספרות האגדה, וכך כמובן עולה מאליה השאלה: האם ניתן עוד להנגיש את מדרש האגדה לציבור קוראים? ואם כן, אילו חיבורים עשויים להיניב מפגש מחודש בין המדרשים בין מאות ואלפי שנים ובין ציבור הקוראים העברי בן ימינו?

   ספרו החדש של ד"ר אליעזר טרייטל, פרקי דרבי אליעזר נוסח, עריכה ודוגמת סינופסיס של כתבי היד, אינו זקוק להמלצה בדבר טיבו המחקרי. הוא רואה אור בהוצאה של סדרת עבודות דוקטור נבחרות של האוניברסיטה העברית כמחקר מעולה ומבטיח מן החוג לתלמוד והלכה שם (במקור נכתבה העבודה בהדרכתו של פרופ' מנחם קיסטר); התעוררתי לכתוב על ספרו של טרייטל שלא על מנת לעודד אנשי מחקר, שממילא עוסקים בספרות זו לקוראו, אלא משום שהוא לטעמי מחקר למדני ומעמיק להפליא המצליח להצית מחדש עניין וסקרנות בעולמם הספרותי של מדרשי האגדה, עריכתם ומקורותיהם המגוונים (היהודיים והחוץ-יהודיים).

   טרייטל פותח את ספרו בהוראה על המקורות הרבניים הראשונים המצטטים את המדרש בשמו המלא, כאשר המזכירים אותו כולם הם ראשי ישיבות בבבל ובארץ ישראל למן שלהי המאה השמינית לספ' ואילך. טרייטל גם מטעים כי החיבור נזכר מאז אלפי פעמים בספרות היהודית הרבנית מתימן ועד מרוקו ומספרד ועד פרס, ובכללם בחיבורי הגות כגון מורה הנבוכים לרמב"ם ובהמון חיבורי קבלה. המדרש אמנם יוחס לכאורה לתנא אליעזר בן הורקנוס בן דור יבנה (תלמידו-חברו של רבן יוחנן בן זכאי, המפורסם במיוחד כתוצאה מן האגדתא על אודות תנורו של עכנאי וויכוחו הגדול עם ר' יהושע בן פרחיה); ברם, כפי שניכר מלשונות ומעניינים שונים המזדמנים בו, נראה כי נערך לאחר התעוררות האסלאם והקמת האימפריה המוסלמית. טענה זו, בדבר איחור המדרש אינה חדשה, ומקורה עוד בחוקרים משכילים בני המאה התשע-עשרה, כגון: יום טוב ליפמן צונץ (הדרשות בישראל). עם זאת, משלב טרייטל סקירה בדבר השתלשלות המחקר בדבר זמן החיבור ועריכתו ועומד על היות המדרש הזה מראשוני המדרשים שנדרשו על פי סדר פרקים ולא על פי סדרן התימטי של הסדרים או של הפרשות בתורה.

   אחת התופעות המעניינות בפרקי דר' אליעזר היא עיבודיו המחודשים לסיפורי המקרא. כך למשל מתאר המדרש כיצד יונה הנביא העלה לעולה את הדג שבבטנו עשה שלושת ימים והתפלל אל ה' שיימחל לעוונו;  המדרש אף מתאר את שהותו של יונה בבטן הדג כשהות בה הוענק לו הכושר לצפות דרך עיניי הדג בעולם ומלואו. בפרק אחר מתואר דרכו של מטה האלהים מן אדם הראשון ועד משה רבנו, סיפור שאין לו אח ורע במקרא או בספרות החיצונית ולא נודע מקורו. בפרק מיוחד מורה טרייטל גם על הזיקה האמיצה בין פרקי המדרש ובין מקורות אגדה בספרות התלמודית והבתר-תלמודית; גם כאן מצביע טרייטל על החירות שנוקט בעל המדרש בעבדו מחדש את האגדות לעתים תוך החלת פרטים חדשים ורעיונות חדשים שלא הובאו באגדה הקדומה. מבחינה זאת, מצטייר בעל המדרש כעורך ומעבד מוכשר, השוזר מחדש חומרים, מפגישם זה בזה, ויוצר מהם יצירה שיש בה מן המסורת אך גם מן החדש. כך למשל כותב בעל המדרש (פרק ל"ד) כי "אין הנשמה יוצאת מהגוף עד שתראה השכינה שנאמר: כי לא יראני האדם וחי". טרייטל מראה כי מקורות אפשריים לבעל המדרשים יכולים היו להיות מסכת כלה רבתי (אם לא נתחברה מאוחר יותר) ומדרש ההלכה התנאי ספרא על חומש ויקרא. עם זאת, המקורות הללו מדברים על כך שהאדם אינו רואה את פני האל בעודו בחיים אבל רואה אחר מותו, בעל המדרש נוטל לעצמו חירות לשנות את המקורות ולקבוע כי המועד בו זוכה האדם לראות את פני השכינה היא בשעת יציאת נשמתו, כלומר בעודו בחיים, בעת נשמת אפו האחרונה. מכאן הפכה האגדה הזאת לתורה המופיעה ובאה הרבה בין כתביהם של חסידי אשכנז, ושל ראשוני המקובלים בפרובנס ובספרד.

   פרק מרתק נוסף עוסק בחידושי הלכה ומסורות לא-רבניות (קראיות, פילוניות וכיו"ב) המזדמנות במדרש, וכן במקבילות ללשונות המדרש בין קבצי הפיוט הארץ ישראלי הקדום. רוב הדוגמאות מרחיבות דעת ומאירות עיניים, בפרט כי טרייטל טורח אחר המחקרים שדנו בנושאים אלו לפניו, מסכם את עיקריהם, ומביא אחר כך את עיקרי דעתו. על אף כל אלו חשתי מעט בחסרונם של דיונים דומים בזיקתו של המדרש לספרות הסוד העברית הקדומה, כוונתי: לספרות ההיכלות והמרכבה, אשר חלק מפרקיו הראשונים של המדרש משוקעים בה, ובעצם זהו החיבור הבתר תלמודי הראשון  המביא בחובו פרקים בספרות המרכבה. כמו כן, חשתי כי ניתן היה להוסיף גם דיון בדבר היחס והזיקה בין מקורות בפרקי דר' אליעזר ובין שורה של מדרשים מאוחרים שנוצרו, כפי הנראה, בין המאות התשיעית ועד האחת עשרה, כגון: מדרש כונן, מדרש תדשא ומדרש בראשית רבתי. כן ראוי אולי היה להעיר לאור ממצאיו של גרשם שלום אודות חיבורים מדרשים פרוטו-קבליים בבליים כגון רזא רבא ששרידיו הורו על השפעה מובהקת על לשונות ספר הבהיר (ראשון חיבורי הקבלה התיאוסופית, פרובנס 1180 לערך), בנוסף, חסר לי דיון בפרקי דר' אליעזר ומקבילותיו-זיקותיו לספרות אסלאמית בת-זמנו. למשל, פרושו הגדול של א(ל)טברי על הקראן המחזיק הרבה מאוד מקורות מדרשיים ויהודיים (המכונים בערבית: אסראיליאת, כלומר: סיפורים מבני ישראל). כל אלו כמובן עשויים להוות חומר למחקר עתידי, ואינם גורעים מהישגיו הלמדניים של טרייטל כמלוא-הנימה.

   כללו של דבר, החיבור מרתק וקריא ומאיר אור חדש על מערכת הקשרים והזיקות הספרותיות שטווה אותו דרשן אנונימי שיצר אף ערך את החיבור המתקרא פרקי דר' אליעזר. טרייטל מותיר את החידה ואת התעלומה באשר למיהותו של היוצר וגם אינו מבקש לקבוע גבולין דייקניים בין הישענותו של המחבר על מסורות קדומות ובין יצירתו החדשה והעצמאית, גם כי לא ניתן לידע מה עמד בדיוק בפני המחבר, ואילו חיבורים שהיו נחלתו אבדו בצוק העתים.

   הישגו הנהיר של טרייטל הוא בהטלת אור על העושר התרבותי ועל המגוון האינטלקטואלי העתיר שאפיין מחבר המדרש ועורכו. מבחינה זאת, מצליח טרייטל להעביר לקוראיו משהו ממלאכת היצירה המחוכמה של בעל המדרש, מלאכת מחשבת של עורך ויוצר, האורג ביד אמן ישן וגם חדש, ובונה נדבכים חדשים של סיפור עברי; גם מחברים עכשוויים ומעיינים בקיאים עשויים ללמוד באמצעות המסע אליו שואב אותנו הספר משהו על היחסים המורכבים שבין עריכת חומרים קודמים ובין נביעתה החדשה של יצירה עצמאית, ובמיוחד: על שמחת ההשפעה ההולכת ומפעמת ביוצר עד אשר היא משיאה אותו ליצור מפרי רוחו, ולהניח את דבריו בצידם של יוצרים קודמים. מבחינה זאת, השתנה מעט מאוד בגלגול הדורות, שהרי סופרים, עורכים, ואינטלקטואלים נוטים מהורתם, לראות בעצם יצירתם, כננסים העומדים על כתפי בני הדורות הקודמים, וביוצרים קדומים, את מי שבישרו ובמידה רבה הניעו את מה שהביאם ליצור לבסוף את יצירתם העצמית והמקורית.

   מבחינה זאת דומני, כי בעל תיקוני זהר (שלהי המאה השלש-עשרה) רק המשיך את מגמתו של בעל פרקי דר' אליעזר (המאה השמינית). מה בעל הפרקים הורה על השתלשלות מטה האלהים מאדם הראשון ועד משה, כך בעל תיקוני זוהר שהפך את מטה משה בספרו לקולמוס כתיבה בהשראת-עליון דרש אף הוא מתוך פרימה, שזירה, ועיבוד חידושי תורה ורוח, כך גם בעל מדרש פרקי דר' אליעזר וגם בעל תיקוני זהר הפכו לכאורה לחלק ממסעו של מטה האלהים בין דורות, ובין יוצרים קדומים ותלמידי-תלמידיהם החדשים. מעניין כי מחברי שני הספרים הללו בחרו לפעול בעילום שמם וליחסה לחכמים קדמונים (פרקי דר' אליעזר מיוחס לר' אליעזר בן הורקנוס ותיקוני זהר מיוחס לר' שמעון בר יוחאי). הנה לא בעיסוקיו בסוגיות תיאולוגיות ובתורות סוד נמצא בעל המדרש כעין-מבשר למגמת הספרות הזהרית, אלא גם בכך ששני המחברים בחרו ליחס את חידושיהם ואת מלאכת אריגת המקורות הקודמים המקורית שלהם לחכמים קדומים, אפשר כדי לאפשר את קליטתם של החידושים ושל דרך העריכה והעיבוד החדשנית בקרב הקהלים הרבניים השמרניים, שחששו מפני היצירה העצמאית, שתמיד מקיימת בתוכה בחינה של פריצת גבולות וחציית גדרות לעבר תחומי השגה בלתי-מפוקחים.

*

אליעזר טרייטל, פרקי דר' אליעזר: נוסח, עריכה ודומת סינופסיס של כתב היד, האוניברסיטה העברית: החוג לתלמוד והלכה והוצאת יד יצחק בן צבי: ירושלים תשע"ג, 445 עמודים+ XV pages.

**


*

בתמונה למעלה: שרידי רצפת הפסיפס בבית הכנסת היהודי הקדום בבית אלפא, המאה החמישית לספירה [כיום: קיבוץ חפציבה].

© 2012 שוֹעִי רז

Read Full Post »