כל אדם צריך לשאול: כמה אני מוכן להרחיק לכת?

*

יוסף אגסי  וישעיהו ליבוביץ בשיחה משנת 1993, על היתכנות מלחמת אזרחים.  

*

1

    בראשית השבוע שעבר הלך מעם החיים הפילוסוף של המדע [הוא ודאי היה אומר: המטאפיסיקאי, לפי שטען כי עד אמצע המאה העשרים לערך כל הפילוסופים של המדע ראו בעצמם מטאפיסיקאים], ותלמידו הביקורתי של קרל פופר (1994-1902), פרופ' יוסף אגסי (2023-1927). ביוני 2018 היתה לי הזכות להשתתף עמו בשיחה פומבית ברמת-אפעל בפני ותיקי טייסות חיל-האוויר (יזמו וארגנו: זאב רז וד"ר רליק שפיר), על כתבי הפילוסוף, ברוך שפינוזה (1677-1632). זכרו של הערב שמור איתי עד היום, משום ששוטטנו מעל לשעתיים בין פילוסופים, אנשי מדע, מוסיקאים ואינטלקטואלים של ימי הביניים, הרנסאנס, הרוקוקו וראשית תקופת הנאורות – והרבינו להקשות זה על זה ולהפריך זה את זה. היו בינינו כמה וכמה הסכמות (שני אגנוסטיקנים, ספקנים, אוהבי שפינוזה – ושניהם קוראים לו "בָּרוּךְ") אבל גם מחלוקת מרתקת גדולה— אגסי טען שהקוסמוס בבחינת העצם בעל אין-סוף התארים, האל או הטבע, גורם לאדם התבוני (בהיותו חלק מהטבע) להכיר בקדושת הכוליות אני סברתי – כי אין אצל שפינוזה קדושה  מסוג זה (אין קדושה שוררת ביקום), וגם כאשר אגסי היקשה עליי מתוך אגרת של שפינוזה למכותב קתולי בו הוא מזכיר את המושג קדושה טענתי שיש להבין את שפינוזה שם בסימן המכותב שלו, שהיה מסוגל להבין את נוכחות האלוהים ואת התבונה, בעיקר דרך מושג הקדושה הסקרלי של אלוה מקדֵּש; מושג, הנעדר כליל, מכתבי שפינוזה הגדולים, כגון אתיקה ומאמר תיאולוגי-מדיני. נתתי לכך דוגמאות נוספות, כגון: השימוש שעושה שפינוזה בדמותו של ישוע כאדם שהשיג של מלוא מעלת-התבונה, אך לא טורח להזכירו – כקדוש או כמי שחזה בקדושה (אלא כמי שהבין בתבונה) וכן לכך ששפינוזה באגרת 56 להוגו בוקסל יוצא מפורשות כנגד תפיסה של אל מצוֵּה, ומכאן גם עולה שאין שחר לתפיסה לפיה אלוהיו – מקדש דבר-מה; או אפילו נוטע בלב האדם תודעה של קדושה. השיב לי אגסי: כי ייתכן שבאדם מתגלית חוויה של קדושה דרך התבוננותו בסדר הסיבתי של היקום (הטבע) על דרך מעלת-התבונה. השבתיו שזו אכן שיטת הרמב"ם במשנה תורה הלכות יסודי התורה פרק ב' הלכה ב' אך לא בהכרח (אין מה שיעיד על כך) שיטת שפינוזה. אגסי ענה: "דומה הדבר, למי שמבכר להאזין למיסה של רמירז על פני המיסה של פלסטרינה". מובן, שכאשר שבתי הביתה מהאירוע, התיישבתי להקשיב למיסות מאת ג'ובאני פלסטרינה – כדי לרדת לסוף-דעתו.   

      זאת ועוד, הואיל וטור – המוקדש לאגסי הפילוסוף ולמגמותיו הפילוסופיות והחינוכיות – עתיד לראות אור בסוף השבוע הבא במוסף התרבות בגלובס, החלטתי לא לחזור על דברים שכתבתי שם, ולהביא כאן דווקא את דעתו בנושא אקטואלי: היתכנותהּ של מלחמת אזרחים בישראל. דברים שהובאו בתוך שיחה פומבית שקיים עם פרופ' ישעיהו ליבוביץ' (1994-1903),במהלך 1993 כנראה ; מעט לאחר שהאחרון ויתר על קבלת פרס ישראל.  אלו היו ימים שבהם שרר פולמוס ציבורי על הסכמי אוסלו, הקמת מדינה פלסטינית, הסגת התנחלויות, מסירת שטחים וסיום הכיבוש – וממש כמו שאנו חווים כעת – הוא קרע את הציבור הישראלי לשניים. כמובן, איני בוחר להביא את הדיון הזה כהיזכרות-לאחור (ב-1993 הייתי חייל צעיר), אלא קודם-כל מפני שהוא רלבנטי לשעה זו, שבהּ הציבור הישראלי קרוע שוב בין ימין ושמאל ובין דתיים וחילונים. אף-נדמה, כי הקרע התרחב וגדל – גם משום שרצח רבין נותר עד היום הזה בבחינת פצע פתוח בדברי ימיה של החברה הישראלית, וגם משום שהממשלה החדשה מנסה להלך אימים על הציבור שלא בחר בהּ – במגוון הצהרות פרובוקטיביות, המתחדשות יום ליום.

*

*

2

    בשיחה בין אגסי וליבוביץ, הקדים ליבוביץ דברים על כך שהואשם בספרו של משה גרנות (אמונה משלו – היהודי החילוני ומשנתו של ישעיהו ליבוביץ, הוצאת זמורה-ביתן: תל אביב 1993), כאילו הוא מטיף בתוקף דבריו החריפים כלפי גוש אמונים ותומכיו, "למלחמת אזרחים עקובה מדם". ליבוביץ מזכיר בדבריו את מלחמת האזרחים האמריקנית, ומוסיף כי המלחמה היחידה בתולדות הדת היהודית שזכתה לחג משלה, היא מלחמת החשמונאים בסלווקים (מה שמוכר יותר כמלחמת המכבים ביוונים) – אך זו היתה, הלכה למעשה, מלחמת אזרחים בין נאמני-הדת על קיום התורה ובין יהודים מתיוונים שנטשו את קיום המצוות והתנגדו לקיומן. ליבוביץ הוסיף, כי כל עניין "המלחמה ביוונים" התרחש רק על-שום שתלונות הציבור המתייוון, ידיד השלטון הסלווקי, הגיעו עד לעיר בירתם, אנטיוכיה.  לפיכך, היתה זו לדידו, מלחמה של יהודים ביהודים אחרים, ולדבריו: "מלחמת אזרחים היא אולי המלחמה היחידה שיש בה בכלל טעם…"

     יוסף אגסי הגיב:

*

פרופ' אגסי: יורשה לי להעיר על מלחמות האזרחים. זו בוודאי נקודה קשה ביותר לדיונים בפילוסופיה מדינית ובפילוסופיה חברתית ובפילוסופיה חינוכים וכן הלאה, ואין זה מקרה שמרבית הכותבים מתעלמים מעצם העובדה שיש או שהיו מלחמות אזרחים.     

פרופ' ליבוביץ: כיצד אפשר להתעלם מזה? הרי אלו המלחמות החשובות ביותר.

פרופ' אגסי: ללא ספק. הרי תמיד מצליחים להתעלם מהעיקר כאשר עוסקים בטפל … חשיבות הדיון במלחמת אזרחים מתחילה מתוך מודעות לכך שאין טרגדיה גדולה יותר ממלחמת אזרחים. מה יכול להיות איום יותר מאשר אח הלוחם באחיו? עניין זה מתואר לא רק בעולם המודרני אלא גם בעולם העתיק: הן בתנ"ך והן בכתבי אייסכילוס. אלו הם דברים נוראים. כאשר מדובר על כך שאח אוהב את אחיו ובכל זאת הורג אותו מתוך מחויבות לעניין נעלה יותר, זה מחריד. אגב, למצבים כאלה באמת אין מוצא: אצל אייסכילוס, המוצא היחיד הוא ששני האחים מתחלקים ביניהם במוות, מכיוון שלהרוג את אחיך ולהישאר בחיים זה דבר בלתי-נסבל, מעבר לדמיון.

חשיבות הדיון במלחמת אזרחים היא מהותית. דיון כזה הוא קודם כל ציון לרצינות החשיבה. אדם החושב ברצינות צריך לשאול: מתי אני אטיף למלחמת אזרחים, חס וחלילה. צריך לשאול מתי כן, ויחד עם זאת לומר חס וחלילה, שניהם כאחד. כי אם אתה לא אומר "חס וחלילה" אתה פושע וקל דעת, ואם אתה מוכן להתעלם מהשאלה, אינך רציני. כל אדם צריך לשאול: כמה אני מוכן להרחיק לכת?

אלה האומרים "אצלנו זה לא יקרה" טומנים ראשם בחול. נקווה שאכן זה לא יקרה, אבל הדרך לוודא שאצלנו זה לא יקרה, היא לשאול מתי זה יקרה. הטכניקה הזו היא רעיון חשוב בפילוסופיה, והוא קיבל ביטוי בסיסמה מוצלחת מאוד של העיתונאי האמריקני, הרמן קאן (Herman Kahn), מחבר הספר, Thinking the Unthinkable,  וזה מוצא חן בעיני מאוד. הוא כתב על מלחמה גרעינית שכן זה היה תחום העיסוק שלו, והוא כמובן חשב שאין דבר איום ממלחמה גרעינית. הוא עסק בשאלה 'ומה אם תהיה מלחמה גרעינית?' תוך כדי-כך הגיע למסקנות פרקטיות מאוד: שכל המאמץ העצום המושקע בהגנה אזרחית בארצות-הברית שווה כקליפת השום אם תהיה מלחמה גרעינית. ומאחר שההגנה האזרחית נעשית על מנת להתכונן למלחמה גרעינית, צריך להפסיק אותה, שכן זו תהיה השקעה חסרת תועלת של משאבים. זאת אומרת, שהחשיבה הבלתי ניתנת לחשיבה הביאה את קאן למסקנה רציונלית מיידית שיש להפסיק לבנות מקלטים בארצות הברית. כלומר, כשעוסקים במקרה גבולי אפשר שנמצא מסקנות למקרה הממשי.  מסקנה זו אינה צריכה להפתיע אותנו. כל מי שעוסק בפיזיקה אלמנטרית ברמה של בית ספר תיכון יודע שחוק ההתמדה הוא מקרה גבולי – שלפי תורת ניוטון (על תורת איינשטיין איני רוצה לדבר) שום גוף לא מצוי ממש בהתמדה אלא אם כן הוא כה רחוק מגוף אחר עד שאין עליו שום השפעות. אבל מתוך חוק ההתמדה, שהוא מקרה גבולי, עוברים למקרים ממשיים. למשל, אחרי שיודעים שגוף בלי-חיכוך נוסע במהירות קבועה, אפשר לומר שכאשר יש חיכוך המהירות פוחתת והולכת בכל רגע ורגע, ואפשר לחשב כמה זמן וכיצד ינוע הגוף עד שינוח. זאת אומרת, מהמקרה הגבולי ניתן לעבור למקרה הממשי.

אשר למלחמת האזרחים, אני רוצה להדגיש כי יש אנשים האומרים: "מי שמדבר על מלחמת אזרחים למעשה מטיף למלחמת אזרחים, לשפיכות דמים". יש בתפיסה זו היגיון רב, שהרי מי שמדבר על טרנספר ואומר: "אני לא מתכוון לזה", אולי כן מתכוון לזה, לכן צריך לבדוק אם פרופ' ליבוביץ מתכוון לזה או לא מתכוון לזה, ולהגיע למסקנה שהוא לא מתכוון לזה. אבל לשאול את השאלה תמיד מותר. אני רוצה להדגיש שיש שאלות נבזיות, למשל השאלה אם פרופ' ליבוביץ מטיף למלחמת אזרחים, ואני אומר שכל הוגה רציני צריך לשאול את כל השאלות הנבזיות ולענות עליהן תשובות אמתיות, כמובן. אבל לשאול תמיד מותר. אני רוצה להדגיש את זה, כי פה בישראל יש טאבו על שאלות גורליות שהן שאלות נבזיות, ולכן אסור לשאול אותן. ואני אומר, כי עלינו לשאול ולבקר את עצמנו בכל הרצינות. כל אחד צריך לשאול באילו תנאים הוא מוכן ללכת למלחמת אזרחים כאן ועכשיו, ובאילו תנאים הוא יעדיף להגר מישראל ולא להישאר בה? ובאילו תנאים הוא יישאר כאן ויילחם מלמה פרלמנטרית על מנת למנוע הגירה המונית (כבר מאוחר מדי), ועל מנת למנוע מלחמת אזרחים, מה שאני מקווה שלא מאוחר מדי.   

[חמי בן-נון, מגבלות השכל – על מחשבה, מדע ואמונה, ישעיהו ליבוביץ ויוסף אגסי משוחחים, הוצאת כתר: ירושלים 1997, עמודים 78-76].

*

     אגסי,  משמש כאן כסניגור על זכותו המוסרית של ליבוביץ לחשוב ולדבר על היתכנותה של מלחמת אזרחים וגם על הטעם הרב שיש במלחמה מסוג זה, כנגד מי שלמעשה טוען – כי אסור לחשוב על כך, שכן הדבר עלול לעודד לכך – ומלחמת אזרחים היא כביכול, דבר שלא יעלה-על-הדעת. אגסי, בעקבות פופר, טוען כי המציאות בהווה מחדשת  בעיות באופן מתמיד. על הפילוסוף ואיש הרוח לבחון את הבעיות ברצינות ובבהירות מבלי להדחיק, לטמון ראש בחול או לעסוק בשאלות פופולריות יותר, שייתקבלוּ על ידי שומעיהם בשביעות רצון ובאישור, משום שאינן מערערות את אושיות-עולמם.

       יותר מכך, כאשר מעלימים בעיות או לא נותנים להן להטריד את המחשבה, המחשבה הופכת מטושטשת ובלתי מבוארת. כלומר, במקרה זה, יוכל פוליטיקאי או עיתונאי או איש תעמולה ברשתות-חברתיות, כזה או אחר, לטעון כי הפגנה נגד הממשלה היא-היא מלחמת-אזרחים. אדם, בין אם הוא ימני או שמאלי, אם לא שהה על כך ושקל בדעתו מהי מלחמת אזרחים, מה ההבדל בינה ובין הפגנה חוקית, ובינה ובין התנגדות אזרחית בלתי-אלימה, ועד כמה אם בכלל הוא יהיה מוכן להרחיק לכת בצעדים שהוא נוקט להגנת הממשלה או להפלתה – עלול להשתלהב מדברי תעמולה שונים ולצאת להשתתף בהפגנה או לצאת לעצור את ההפגנה בנחישות שם לוחם קרבי, כצו-השעה.    

    בדיוק מהסיבה הזאת, ככל שאני קורא באגסי, חשוב ועקרוני כי האדם יעורר את מחשבתו לשאול שאלות, לענות תשובות, ואז – לשאול שאלות מחדש – מתוך התפיסה שככל שהחשיבה מסתעפת כך הולכות ומתרבות הבעיות. לפיכך, יש חשיבות רבה בלחשוב דווקא על-מה שיש בנו התנגדות-פנימית לחשוב. על התודעה להתגבר על המעצורים הרגשיים, על הפסיכולוגיה של התנגדות לשינוי, ואפילו על דוגמות פוליטיות, שהציבור רגיל לציית בהנהון ובעיניים נוצצות,  כגון:  עם ישראל חי  או: הדמוקרטיה היא נשמת אפה של מדינת ישראל או: התקוה בת שנות אלפיים להיות עם חופשי בארצנו ארץ ציון וירושלים. רק משהתודעה אינה נעצרת בפני התמרורים הסמליים האלו, שהוצבו שם בעיקר על מנת להדיר מן הפרק מחשבות אחרות, שאינן נאות לאזרח הצייתן – מסוגלת המחשבה להתחיל לפרט את הבעיה (היתכנות מלחמת אזרחים) ולהתחיל בתהליך שבו היא מעלה על דעתה כל מיני אפשרויות – שבצדן יש גם חשיבה מעמיקה המבקשת לתור את מרחב הגבולות והמגבלות שמתוכן ייבחר האדם-הפרטי (האינדיבידואל) לפעול או להימנע מפעילות, באופן שבו יוכל להעמיד לנגד עיניו באופן בהיר את תהליך החשיבה שלו-עצמו על הנושא, מבלי להיסחף אחר קולות הקוראים אותו לצאת מהבית או להישאר ספון בתוכו, כי זה "מה שהכרחי לעשות עכשיו". ומבלי, שבעצם הצליח לעבור מהתגובה הרגשית-חווייתית שמעורר בו השסע הפוליטי, ובין התהליך האינטלקטואלי-אנליטי שעליו להידרש אליו בתוך עצמו. בכלל זה, הזכיר אגסי, גם את בעיית ההגירה מישראל, כלומר מהם התנאים שבהם יעדיף אדם להגר מישראל מאשר להישאר בהּ כאזרח שזכויותיו הוחלשו או בוטלו. אגסי סבר חד משמעית כי על האדם לשאול את עצמו שאלות קשות, גם אם הן נבזיות, ולהשיב עליהן תשובות אמיתיות (ובתוך כך, להפריך תשובות בלתי-אמיתיות שאינן יכולות להתאים לדרכו).  

     כמובן, יהיו מי שיידחו על הסף הלך מחשבה כזה, משום שהוא קורא לאדם, בראש ובראשונה, להיכנס לדיון מחשבתי עם עצמו, במקום לחוש ולהצטרף למאבק הפוליטי המתעצם, מכאן ומכאן. הם ודאי ייראו בכל האינטלקטואליזם הרציונל-אנליטי הזה "בזבוז זמן" או "חשיבה לשווא" – בשעה שהיה על האדם להתייצב עם חבורתו ועם בני-קבוצתו תחת איזה דגל. אנשים אלו הם בדיוק האנשים שייראו בפילוסופיה "פטפוט-שווא" או "דברנות יתירה" או כפי שרק לפני כמה חודשים הטיחה בפניי ידידה ותיקה, שלא ראיתי שנים רבות,  כשניסיתי לתהות באופן רציונלי על נסיבותיה של טרגדיה אישית: "אבל שועי, פילוסופיה זה לא החיים!"  כאן דומני, שאגסי היה אומר, כי הפילוסופיה היא אורח חיים. היא לא יכולה לפתור כל דבר ולא להתיר כל בעיה. אבל היא מבטאת איזו פעילות שבאמצעותהּ (ולא באמצעות פרה-פוזיציות) מבקש האדם להעלות בדעתו תוך הפעלת שיקול דעת הגיוני ואחריות מוסרית –  בעיות המטרידות אותו בהווה – דן בהן, מפריך פתרונות בלתי-אפשריים, מקבל פתרונות ישימים, ומתוך כך מתקדם בהבנת העצמי ובהבנת המגעים שבין התודעה ובין המציאות (הממשות).

*

*

*  

 בתמונה למעלה: שועי רז,  נוף שאינו קיים , גבעת רם – בין קריית הממשלה לקמפוס האוניברסיטה דצמבר 2016. הגבעה הוחרבה לחלוטין (שוטחה) ימים אחדים לאחר שצילמתי שם – על ידי דחפורים, כבר איני זוכר אם הוקם שם בניין חדש או שהוצב שם מגרש חניה. 

Read Full Post »

הדבר המסוכן ביותר לילדים הוא שמיעת סיפורים בלתי-אמתיים

*

*

אֵצֵל סַתָּת-אֲבָנִים

שָׁם פָּגַשְׁתִּי אוֹתוֹ

לָקְחוּ אֶת מִדּוֹתָיו

לְדוֹר-יָבוֹא.

[ז'ק פרוור, "האיש הגדול", משירי ז'ק פרוור, עברית: אהרון אמיר, ציורים פנחס מורנו, הוצאת עקד: תל אביב 1968, ללא מספור עמודים]

*

ספרו הפרשני של הפילוסוף האנדלוסי הפריפטטי, בן קורדובה, אַבּוּ אַלְוַלִיד אִבְּן רֻשְׁד (1198-1126 לספירה), על הדיאלוג, פוליטיאה, לאפלטון (347-427 לפני הספירה), מטיל אור על העובדה לפיה, באופן מסתמן, ראו פילוסופים רבים, ממשיכיהם של אפלטון ואריסטו, את המדינה או עיר-המדינה ואת השלטון המרכזי כגורמים שספק אם האנושות כציביליזציה וכתרבות תוכל להתקיים מבלעדיהם. כמובן, ביקורת רבה הושמעה בעבר על אפלטון כהוגה פוליטי ועל פּוֹלִיטֵיאַה שלו (וכן על חיבור פוליטי במובהק נוסף: החוקים), כמי שלמעשה מעניקות לשליט כוח כמעט בלתי מוגבל, מתוך תפיסת עולם לפיה מלך-פילוסוף-מחוקק, הוא הדבר היחיד שמכוח סמכותו, עשויים החלקים השונים המתקיימים בכל חברה, על דרגות השגותיהם השונות, ויכולת ההפשטה והאנליטיות המשתנה שלהם, לשתף פעולה אלו עם אלו, על מנת להוציא את הטוב הכללי של בריאות, ביטחון והשכלה (מדע וידע) מן הכוח אל הפועל. כל התפיסה הזאת עברה במרחבים הנוצריים, הערביים והיהודיים בימי הביניים, שורת התאמות והטמעות, כאשר הפונקציה המלכותית נתפסה כמי שנבחרה למשול ברצון אלוהים (השגחתו) והחוקים נתפסו אף-הם כפועל יוצא של ממשלת-האלוה. את היסוד הראשוני לכך ניתן לאתר כבר בשיטתו של אפלטון, בדיאלוג טִימַיְאוּס, שם הדמיורגוס, טכנאי-על, מסדרו של הקוסמוס הפיסיקלי ומארגנו (זאת בניגוד לאלוהות הגבוהה, המתוארת בדיאלוג, סוֹפִיסְטַס, השקועה בעצמה שאינה מתערבת כלל במה שמתחולל מחוץ לה ועליה לא ניתן לומר דבר, כלומר: אפילו לא ניתן לייחס לה חשיבה) מתואר במלים: "הוא היה טוב". כלומר, אליבא דאפלטון, כל המכניס סדר שיטתי, ארגון וחוק הוא מגלמו עלי-אדמות של אותו סדר-על, השורר בקוסמוס, והוא שלוחו ומתאמו בספירה הפוליטית האנושית.

בפתיחת פירושו על פוליטיאה ניבט אבן רשד במלוא הברק המחשבתי המאפיין חלקים מהגותו. הוא מספר לקוראים כי בחר לקצר דיונים ארוכים ודיאלקטיים אצל אפלטון ולהביא את דבריו הלכה למעשה באופן תכליתי, כך שיובהר לקוראים באופן ברור מהן כוונותיו של אפלטון בחיבור. הוא הוסיף כי בחר לפרש דווקא את הדיאלוג האפלטוני הזה משום שספרו של אריסטו, פוליטיקה,  לא נודע בגרסא ערבית, ולפיכך החיבור הפוליטי היווני המרכזי לדידו ולדידם של הפילוסופים הערבים, ולוּ גם של פילוסוף אריסטוטלי במגמותיו כמותו, היה ונשאר פוליטיאה. ואכן, רק במהלך המאה השלוש עשרה, אחר פטירת אבן רשד, תורגם לראשונה ספרו של  אריסטו מיוונית ללטינית באירופה, ומשם הגיע לראשונה לארצות האסלאם, וכך הוגים פילוסופיים מרכזיים בני המאה השתים-עשרה כאבן באג'ה, הרמב"ם, אבן טֻפַיְל ואבן רשד, כלל לא קראו את החיבור, אבל הכירו את ההגות הפוליטית האפלטונית, למשל דרך כתבי הפילוסוף הערבי הגדול, אבו נצר אלפאראבי (951-870 לספ'), שגם בהם, הרבה קודם לאבן רשד, רומם מעמד המלך-הפילוסוף-המחוקק, כגורם הבלעדי העשוי לגרום לחברה פוליטית להגשים את ייעודיה ולהביא לכך שנחלת האושר הפוליטי יהיה נחלת-הכלל של כל המשתתפים בה. אבן רשד אמנם לא הזכיר אלפאראבי בפתיחת החיבור, אבל אין ספק, כי הוא הסתמך על בחירתו של אלפאראבי שכונה "אַלְמֻעַלִם אַלְתַ'ﱠאנִי" (המורה השני), בבחינת היותו משני בחשיבותו רק לאריסטו, להביא, באין בפניו את הפוליטיקה את אריסטו,  את המסורת הפוליטית של מורו של אריסטו, אפלטון.

אבן רשד מתחיל את דבריו בשאלה חכמה: לשם מה האדם זקוק בכלל לסדר פוליטי ומה זה מועיל לו בחייו? יש לציין, כי עצם הצבת השאלה והמענה השיטתי-תימטי-תכליתי של אבן רשד עליה, מעוררים את הקשב של הקורא (Evocation). בחלק זה, מתגלה אבן רשד כרב-אמן, המוליך עימו את הקורא, ממקום השאלה והספק אל מקום התשובות התכליתיות, שלכאורה אינן מותירות ספק. דא עקא, אבן רשד מתגלה, ברגע שפיזר את ענני-הספק, לא כפילוסוף תכליתי בלבד, אלא באופן מרובה הרבה-יותר מאפלטון כ"ביצועיסט" המקנה לשליט המגלם לכאורה את הארגון השיטתי, החוק והסדר, השוררים, בחסד תבונתו של אללﱠה, שליטה ללא מצרים על עיצוב החברה והרחקת מתנגדים פוליטיים. אם כבר אפלטון כתב (ספר שלישי) על כך שהמלך הפילוסוף עשוי להחליט על גירוש המשוררים מהעיר (הפוליס), משום שדמיונם המפותח (רוב המשוררים בעולם היווני היו במידה גדולה, משוררי מיתולוגיות או אפוסים) משבש את תפיסותיהם ואת כושר חשיבתם של אנשי העיר ובמיוחד את זה של הילדים, אצל אבן רשד הרחקת סיפורי דמיוניים מהחברה ובמיוחד מחברת-ילדים, הופכת לחלק מתוכניות הלימוד.

וכך כתב:

*

אפלטון סבור כי הדבר המסוכן ביותר לילדים הוא שמיעת סיפורים בלתי-אמִתיים במהלך ילדותם, משום שבשלב זה של חייהם הם מוכנים לקבל בקלות כל סיפור שמספרים להם … אם יישמע ילד בתחילת חינוכו שישנם שדים, המזעזעים קירות, הנופלים על בני אדם, שאי-אפשר לנעול אותם במנעולים, שהם רואים ואינם נראים, שהם נמצאים בכל מקום שהם רוצים, ושהם מתלבשים באיזו צורה הנראית להם, כי אז סביר שמילד זה לא ייצמח שומר מצוין, זאת משום שסיפורים אלו יִטְּעוּ בנפשו רוך לבב ופחד. יותר מגונה הוא לספר לילדים על מלאכים המסוגלים להשתנות לצורות שונות באופן נִסִּי … אתה יודע שהפואמות של הערבים מליאות בדברים מגונים אלו. לכן, להרגיל את הילדים להן כבר מתחילת תהליך החינוך הוא יותר מזיק מכל דבר אחר. זהו סיכומו של הדיון בנושא האגדות הנהוגות [במערכת החינוך].   

[פירוש אִבְּן רֻשְׁד לספר המדינה לאפלטון, תרגם מחדש והוסיף מבואות והערות יאיר שיפמן, עורכים מדעיים: פרופ' זאב הרוי ופרופ' שמואל הרוי,  הוצאת אדרא: תל אביב 2021, עמ' 42-38 בדילוגים]

*

כרציונליסט חסר-פשרות, ביקש אבן רשד, לפסול את האפשרות לפיה, ילדים יישמעו מינקותם סיפורים על מציאות שדים ומלאכים, הממלאים את חללו של העולם, שכוחותיהם טמירים ועלאיים על פני חוקי הטבע הידועים לאדם. לדעת אבן רשד, תפיסה כזאת בהכרח ממלאת את האדם פחד מפני הנעלם והבלתי-ידוע, ומפני שיבושים בתמונת עולמו העשויים להתרגש עליו בכל רגע-ורגע. הואיל והעולם הימי-ביניימי שבו חיו אבן רשד ותלמידיו הערביים, היהודיים והנוצרים במערב ובמזרח, היה עולם שהמערכות הדתיות מילאו במלאכים ושדים. קשה שלא לחוש ברדיקליות של תביעתו – להוציא את האגדות הללו ממערכות החינוך, וזאת הואיל והמערכת התיאולוגית האסלאמית, מליאה בהן, וכי מציאות מלאכים ושדים נתפסה באותם ימים כעיקר תיאולוגי, אלא שאבן רשד והדומים לו (למשל, הרמב"ם במקרה זה) נטו שלא לבטל את מציאות המלאכים, אלא לראות בהם חלק מהמערכת הטבעית המטאפיסית או האסטרונומית, אם כשכלים ואם כגלגלי השמים וכוכבי הלכת ואם כארבעת היסודות, העושים כרצון האלוה (ולכן הם מלאכיו-שליחיו). עם זאת, נטו לראות במציאות שדים פרי דמיון משובש. על כל פנים, דרישתו המשתמעת של אבן רשד, שמחוץ לפעולתו הפילוסופית — היה גם קאצ'י (שופט דתי ופוסק הלכה אסלאמי) בקורדובה להוציא בפועל את התכנים הללו מתוך ספרי הלימוד שבהם מלמדים את הטף, מעבר לכך שהיא חוסמת כנראה את התפתחות דמיונם של הילדים, הריהו ניסיון להחיל סדר רציונלי לחלוטין על כל אגפי המציאות, בלא תת פתח לאנשים שונים להתפתח כפי עצמם ונפשם. מה שאפלטון הציע, אבן רשד מציע לישם לאלתר, וזאת על מנת ליצור דור של אזרחים שאינו חושש מיצורים שאינם בני קיימא, ולפיכך מסוגל לצאת למלחמה ללא מורך לב. בעצם, ההנחה של אבן רשד היא שפילוסופים כמוהו, רציונליסטיים, המתייצבים בכוח שכלם מול איתני הטבע, פועלים באומץ; שעה שמספרי-הסיפורים על שדים ומלאכים, העשויים לרומם את האדם או להוריד את כל מעשיו לטמיון, הנם אנשים פחדנים, החוששים לראות את המציאות עין בעין. אני מניח כי לוּ אבן רשד היה חי בתקופתנו, כיהודי בישראל, הוא היה מבקש למנוע מהילדים לא רק את איליאדה ואודיסיאה ואת רוב אגדות חז"ל אלא גם את הארי פוטר, בורחס (שכתב על אברואס, Averroes, הלאו הוא אבן רשד; אבל גם את ספר הישויות הדמיוניות), קפקא, בקט, וכל ספרות פנטסטית כלשהי או ספרות מדע בדיוני או סרטים על גיבורי-על, משום שאלו מגרים את הדמיון המיתי, ולא מציגים את המציאות, כפי שעולה לעיני השכל, כהווייתה. כמובן, שגם בימאים כדיוויד לינץ' או כדיוויד קרוננברג או כווים ונדרס או ככריסטופר נולאן לא היו זוכים לביים דבר, בשל דמיונם החולני והמסוכן. יתירה מזאת, על פי דרכו, שהרזאד, המספרת באלף לילה ולילה, לא היתה מאריכה לחיות יותר מלילה אחד, והמלך שהריאר, היה מוסיף לעשות, כרוצח נשים סדרתי, כפי שנהג, עד שמספרת הסיפורים המחוננת הזאת, באה להושיעו מעצמו.

אבל עמדתו של אבן רשד אף הקצינה והחמירה עוד-יותר כשהוא פונה (שוב בעקבות אפלטון) לטפל בגורלם של המוסיקאים. וכך כתב:

מסיבה זו יש להיזהר מאוד מלחולל שינויים [בתוכנית הלימודים] במוסיקה, פרט לאלה אשר קבעו החוקים הקדמונים. משום שאם נעשה כך ייגרם חולי למדינה מבלי שאיש יחוש בכך. חולי זה לא יגביל את עצמו בכך שיתבסס בנפשם של אנשים לאט ובשקט, אלא ימשיך לחלחל בחברה עד אשר יהרוס את החוקים והתקנות [הנהוגים בהּ].

ובהמשך:

ההרמוניה בנפש האדם תושג באמצעות מוסיקה והתעמלות. ההתעמלות מחזקת את הכוח המתאווה אשר בנפש ונוטעת בה אומץ, בה בשעה שהמוסיקה מטמיעה בה את המשמעת ואת המשמעת להיגיון. אם שני כוחות אלו מתפתחים בנפש האדם לפי התיאור הזה הם יכפפו למשמעתם את החלק השלישי. כך ייחשב האדם הפרטי לחכם ומבחינה זו הוא דומה למדינה והמונחים "אמיץ" ו"מתון" משותפים לשניהם. זאת משום שהאדם האמיץ פועל תמיד בהתאם למה שהחלק המחשבתי מצווה עליו, ובאמרי "תמיד" כוונתי למצבי פחד, חרדה ותשוקה. בדברינו אלה הגדרנו מהו אומץ מדיני.

[שם, שם, עמ' 61, 65].

*

זהו טקסט מסויט. משום שהוא קובע עולם שבה אוטופיה של אחד היא דיסטופיה מוחלטת של האחר. יותר מכך, לתפיסתו של אבן רשד, הדרך היחידה שאין בלתה היא צייתנותו של הפרט למדינה – חוקיה וסדריה. על האדם לכתחילה להביא את עצמו לכך שיימצא "דומה למדינה"; כלומר, על האזרח ועל הנתין להתאוות בנפשו להידמות לטבע, לקוסמוס או לאל. הוא גם אינו יכול להידמות לשליטו, הואיל וההנחה היא כי השליט הוא מגלמם הארצי והפוליטי של הסדרים המטאפיסיים. עליו פשוט לציית. להתעמל, לעמול, וגם להאזין למוסיקה הרצויה בעיניי השלטון, הטבועה, כך הוא נדרש להאמין, בחותם חוקי ההרמוניה הקדמוניים (הכוונה הנה למרווחים המוסיקליים המתמטיים, שהפיתגוראים איתרו כמתואמים עם הקוסמוס). יתירה מזאת, יצירתיות מוסיקלית או נגינה "אחרת", נניח: מוסיקה א-טונאלית או כל אלתוּר חופשי שאינו כפוף לקונוונציות המוסיקליות הנוהגות, הופך בעיניי השלטון לפעולה שמגמתה גרימת חולי למדינה וקלקול החוקים והתקנות. אדם שנדרש להידמות למדינתו ולציית להוראת השלטון בנאמנות עיוורת — הייתה ממש תמונת העולם בכמה משטרים פוליטיים מהגרועים ביותר שידעה המאה העשרים, וגם מהגרועים פחות. למשל, מדינת ישראל בשחר ימיה. כמובן, שראיית המוסיקה הלא-שגורה ולא רצויה בעיניי השלטון יותר מאשר מהדהדת בזכרון של יחסם של הנאצים לג'ז אפרו-אמריקני או ל"מוסיקה יהודית" כתרבות דקדנטית והרסנית. גם באפרטהייד הדרום-אפריקני, נאלצו מוסיקאים לברוח מהמדינה, שכן התעקשו לנגן ג'ז או מוסיקה אפריקנית שבטית – ועצם העיסוק הזה הפך אותם לגורמי חתרנות רדיקלית בעיניי השלטון.

יתירה מזאת, מדברי אבן רשד עולה כי כל גורם שאינו עולה עם תקוותיו או רצונותיו של השלטון הופך לגורם אנטגוניסטי, העלול לגרום לחולי-חברתי ולפורר את רקמת החיים המדינית שיוצבה בעמל רב. אבן רשד, בעקבות אפלטון, אבל במידה קיצונית ויישומית ממנו, מצייר לעינינו חברה שבה הציות, הנאמנות, והשאיפה להיות חלק מהמדינה היא עיקר תעודתו של האזרח/נתין בחייו. כשאני קורא את דבריו אלו אני נזכר ברוסים או בצפון-קוריאנים או באיראנים או אפילו בחברי הציבור החרדי-ליטאי או החבד"י או הקוקניקי, ובמגמת יישור השורות ואחדות הדעות, המופצות בתוכן, כאילו שתכלית האדם היא הערצת המנהיג וקיום התיאולוגיה או האידיאולוגיה הנדרשת, מתוך אמונה כי זהו הסדר ההכרחי לקיום הדתי ו/או הפוליטי ו/או האנושי. אם אחזור לאבן רשד, זה הופך גרוע יותר משנזכרים כי אבן רשד שירת בחצרותיהם של מלכים משושלת הַמֻוָּחִﱢדִין שדאגו בשנת 1148 (אבן רשד היה אז כבן 22) להעמיד בפני יהודי ספרד המוסלמית את הברירה להמיר את דתם או לצאת מן המדינה, מה שהביא לכך שיהודים פליטים רבים נמלטו לצפון הנוצרי (למשל, משפחת המתרגמים אבן תיבון) או לחלופין מצאו את דרכם למרוקו ומשם נמלטו לאגן המזרחי של הים התיכון (למשל משפחת הרמב"ם). אבן רשד אמנם לא ראה בנאמנות שרירותית ערך כשלעצמו, אך סבר כי בכל זאת, המלכים, ביוצרם סדר שלטוני, ארגוני, משפטי ודתי עלי-אדמות הנם שלוחיו של היסוד התבוני הפועל באמצעות חוקי הטבע בכל תחומי הקוסמוס. אין הוא מנסה לערער על החוק ועל האופן שבו מדינה (מוסלמית) מפעילה את חוקיה. כשבוחנים את תקוותו של אבן רשד שיהיו למדעים ובפרט למדעים המדויקים עוסקים רבים, וכי הפעילויות האמנותיות יצטמצמו רק למה שרצוי בעיניי השלטון – נקל להבין את אבן רשד כאב-טיפוס קדמון של המחשבה החברתית הנפוצה בת ימינו הרואה בחברה תעשייתית הייטיקיסטית, שרוב משתתפיה אינם מתעניינים באמנויות, קוראים את אותם ספרים רצויים (או מדוברים), צופים באותן תוכניות ומאזינים לאותם תכנים מוסיקליים את  המידה הטובה והראויה להצלחה חברתית וכלכלית, ניתן לחשוב על כך, שעוד הרבה טרם היות המהפכה התעשייתית והרבה טרם דקארט, היו הוגים פוליטיים, שבפירוש ראו את בני האדם בחלקם הגדול, כאוטומטים ממושמעים, שאין ברירה אלא לחנך להערצה עיוורת של המדינה וראשיה, וכי בכך (בהערצת הכוח הריכוזי שאוצרים השליט והמדינה) טמון האושר הפוליטי והחברתי. אולי מוטב להתחיל לספר לילדים עד-כמה השאיפה של בני אדם לשלוט ללא-מצרים בחייהם ובגורלם של בני אדם כמוהם, ועד כמה בחברות שבהם ישנם שליטים מסוג זה, עלולים להפציץ, לגרש, או להמית בני אדם, בשם התבונה, המוסר, הצדק והמידות הטובות המגולמות במנהיג הנישא, המגלם לכאורה את רוח הקוסמוס ואת רוח החוק. כפי שרואות עינינו, גם עמוק אל תוך המאה העשרים ואחת, עדיין שרירה וקיימת הרוח הכוחנית הזאת.

*

*

בתמונה: Osman Hamdi (1842-1910), Ilahiyatḉi (Metaphysician), Date Unknown

Read Full Post »

מֵעִֵבֶר לַסֶּגֶר

*

מאיזושהי פרספקטיבה הלאו כל החיים הם סגר ובד-בבד ניסיון להציץ אל מה שמעבר. כבר אפלטון (347-427 לפנה"ס) דיבר על השהות בגוף בבחינת מאסר או קבר. מהרבה בחינות ההגות הפוליטית שהציע בדיאלוגים פוליטיאה והחוקים הם ניסיונות לחרוג ממאסר הגוף הסוֹפי או הטריטוריה החומרית, ולנסוק לעולם שאינו תחום בגוף או בחומר,  אמנם באופן דידקטי וסגור בתוך עצמו (אידיאות וסדר פוליטי האומר לגלם אותן עלי-אדמות), אך מתוך מחשבה, שעל הרקע היווני והאתונאי – בהּ נוצרה, הוותה הליכה רדיקלית אל מעבר לסדרים הפוליטיים, החברתיים והדתיים-מיתיים של הזמן. אני כמובן לא טוען כי ביקורתו של קרל פופר (1994-1902), בהחברה הפתוחה ואויביה (קרוב לודאי, ספר הפילוסופיה הגדול ביותר שנכתב עד-עתה בניו זילנד), על אפלטון לפיו הוא אביהן הרוחני של האידיאולוגיות הטוטליטאריות באירופה במאה העשרים משוללת יסוד,  אבל עם שאפלטון עצמו שיתף פעולה בזקנתו כיועץ מדיני בחצרו של טיראן סיציליאני (כפי שמורו סוקרטס היה מורם של צעירי האוליגרכים שהשתלטו על אתונה), דומה כי הוא עצמו חשב והאמין, כי שיטתו הכוללת צמצום פערים בין עשירים ועניים ומחויבות להשכלתם של חלקים גדולים מהחברה, חתרה למצב שהיה בו הרבה יותר שיוויון משהיה מקובל ברוב החברות בנות-זמנו (בהחוקים פערי השכר המותרים בחברה הן רק פי חמישה מהאזרח העשיר ביותר לאדם העני ביותר). לאפלטון היתה גם מחוייבות גדולה לשימורן של המידות הטובות (חיקוי הדמיורגוס הטוב שיצר את הקוסמוס הפיסיקלי כדי להטיב עם יצוריו, כמובא בטימיאוס) בחברה ובפרט של אמירת אמת הן מצידה של הנהגה פוליטית והן מצדם של המשתתפים בחברה הפוליטית (פוליס = עיר-מדינה). בדיאלוג קראטילוס למשל, יש דיון על העובדה לפיה שפות האנוש היו אמורות לגלם את תמונותיהם הנכוחות של הדברים (זאת היתה כוונת האלים) אבל כבר מאוד התרחקו מכך. הם אינם מגלמים את תמונות הדברים או מהויותיהם, ובני האדם לפיכך דומים בדיבוריהם, לאנשים מנוזלים-מאוד המשוכנעים שהם בריאים לחלוטין. תמונת העולם הנזלתית הזאת כוחה יפה להרבה מאוד מיתוסים יווניים שקשרו בין רצח ובין הפרת האיזון הטבעי או הקוסמי, הבאה לידי ביטוי בכך שפורצת מגיפה או שפוליס כלשהי נוחלת מפלה בשדה הקרב. תמונות דומות מצויות גם בתנ"ך העברי, אשר לכל אותם העושים את הרע בעיני ה' ואינם יודעים מה פיהם דובר. אותה תשתית מיתית לפיה העוול המוסרי חייב לבוא על תיקונו כדי שהאיזון ישוב לעולם מופיעות בעולם הטרגדיות היווני והיהודי-הלניסטי (במצרים של תקופת הבית השני, למשל אצל יחזקאל הטראגיקון). בעצם, בני אדם הטוענים כי אנשים יצליחו בחייהם אך בכוח הזרוע והממון – היו נתפסים בעולם העתיק, כאנשים שחלו במחלה אנושה, ההורסת את מנהגו של עולם (פרעה בתורה; מידאס או אגמממנון בעולם היווני). כיום אנו כבר כה נתרחקנו ממנהגו-של-עולם זה, שאפילו רובנו אינם מוכנים לראות או לקבל שאנשים מסוג זה (בריונים קפיטליסטים) הורסים את הטבע שעוד נותר, ורוצחים במחי-החלטותיהם הכלכליות בני תמותה (אדם וחי).

חנה ארנדט (1975-1906) בשלהי יסודות הטוטליטריות טענה כי דמוקרטיות שוקעות טרם הפיכתן למשטרים טוטליטריים נוטות לבודד את האזרחים אלו מאלו, אולי כדי למנוע מהם להתאחד או להתאגד או להשיב תגובת-נגד. איני טוען כי העולם המערבי או ישראל יהיו מהצד השני של הקורונה חברות טוטליטריות בהכרח, אבל אני רוצה לטעון טענה אחרת — המתבססת על דימוי שהשמיע ז'ק דרידה (2004-1930) באחד מהפרקים הראשון של ברית וידוי, חיבור שנכתב בעת שאמו גססה לאיטה והוא עצמו התמודד עם סרטן. במציאות הזאת הוא מתאר עתיד שבה את האדם האוחז בעט מחליף אדם המחזיק מזרק – וכך נדמה לי, שהשהיית החיים הכלכליים, התרבותיים והחברתיים שימשה את החברות האוליגרכיות-קפיטליסטיות בעיקר כדי להישמר מתגובת נגד; כשכעת הן מציאות את מזרקי-החיסון בבחינת משיח; שתי זריקות – והחיים ישובו לתקנן. כלומר, אין צורך בחשבון נפש חברתי; בהרהור על נטישת המוסר והמידה-הטובה, אלא הלקח היחיד שמציעות החברות המערביות בשלב הזה לאזרחיהן הן: אמרו תודה לממשלותיכם שיש להם די כסף וכוח-פוליטי כדי לרכוש לכם חיסונים.  בהמשך, אמנם ניאלץ לקחת מכם את הפנסיות כדי לפייס אילו אילי-הון שנקלעו לחובות, ונמשיך לשעבד אתכם במקומות העבודה כמיטב-המסורת, אבל אתם צריכים להודות לאלוהי הממון, על שנתן מכוחו לתאגידי הפרמצבטיקה ולאלוהי הדילים שמעמידים את כולכם כשפני-ניסוי שלהם. זה הלקח היחיד שמבקשים שנפיק.      

בראיון טלוויזיוני אצל דיק לווט בשנת 1970 נשאל אורסון וולס (1985-1915) מה היה הולך ללמוד באקדמיה אילו היתה בו היכולת. הוא ענה: "כל-דבר. אבל אם יכולתי לבחור תחום אחד וללמוד אותו ברצינות אז אנתרופולוגיה, תחום מרתק"; הוא נשאל: "לא פילוסופיה?" וענה: "תמיד היה לי חשד או ספקנות לא-תרבותית לגבי ערכהּ" (ראו למטה, דקה 3:00 ואילך) . בהמשך אותו ראיון הוא התפייט על וינסטון צ'רצ'יל שידע מונולוגים שייקספיריים בעל-פה. אך יותר מכך, הרשים אותו, שפעם אחת, בשלהי שנות הארבעים, צ'רצ'יל קד לעומתו באיזו מסעדה בקאן, מה שעזר לו מאוד לגייס את הכסף לסרטו הבא, משום שהעובדה שאורסון וולס כה נכבד בעיניי צ'רצ'יל, עשתה רושם גדול על המשקיע הפוטנציאלי, גולה רוסי, עימו ישב וולס באותה עת.

*

*   

וולס היה שחקן ואיש תקשורת גאוני. בד-בבד, הייתה בו משיכה גדולה לדמויות של פוליטיקאים ואילי-הון קפיטליסטיים ולייצוגים של כוח, גם כאשר הכוח הוא סיבתהּ של טרגדיה. לא לחינם הוא האיש שככל הנראה כתב את נאום "שעון הקוקיה" והוסיפו לתסריט של האדם השלישי (1949). בסרט כזכור הוא גילם את הארי ליים, נוכל וקומבינטור, המוכר תרופות פגומות בשוק השחור של ברלין, הגורמות נכויות ומוות למשתמשים בהן. באותו נאום הוא מעמיד על הזיקה שבין הרנסנס האיטלקי ובין מצב המלחמה המתמיד בין הנסיכויות שם בשלהי ימי הביניים ומשווה זאת לניטרליות של שווייץ, שהשלום בהּ הביא בעיקר, מבחינת תרומה לציוויליזציה, להישגה הגדול ביותר – המצאת שעון הקוקיה. גם במונסניור ורדוּ (1947),סרטו של צ'רלי צ'פלין, שוולס כתב לו את התסריט, מתבטא הגיבור, רוצח-הנשים המורכב, המפרנס מרציחותיו אישה נכה ובן קטן (אינם יודעים על מעלליו), כי רצח בחברה תחרותית ואי-שוויונית הוא ממש ביזנס, כמו כל ביזנס אחר; ממשלות פועלות רצח דבר-יום-ביומו ומנפיקות למצטיינים בו אותות גבורה.            

    מנגד, מהדהדים בזכרוני דבריו של הפילוסוף הערבי-אנדלוסי, אבו בכר אבן באג'ה (1138-1085), בתוך ספרו תַדְבִּיר אַלְמֻתַוַּחִﱢד:

*

[21]. העיר המעולה מתאפיינת בהעדר מלאכת הרפואה והמשפט מאחר שהאהבה שוררת בין תושביה ואין ביניהם ריב לחלוטין. לכן, רק כאשר חלק מהם חדל לאהוב את זולתו ופורצים סכסוכים ביניהם, יש צורך להשליט צדק ולאדם אשר יבצע זאת והוא השופט.    

[אבן באג'ה, הנהגת המתבודד, תירגם מערבית לעברית, העיר והקדים מבואות יאיר שיפמן, הוצאת אידרא: תל אביב 2021, עמוד 39]

*

מסורת העיר המעולה חוזרת לפוליטיאה, כלומר למסורת הפוליטית האפלטונית, שהתקבלה ובמידה רבה התפתחה בכתבי הפילוסוף הערבי אבו נצר אלפאראבי (950-880) שהשפיעה השפעה מכרעת על המחשבה הפוליטית הערבית בימי הביניים, לרבות על כתבי אבן באג'ה. במרכזה תפיסת הפילוסוף והמלך-הפילוסוף כרופאי-נפשות, כלומר: כמשכינים סדר חברתי ופוליטי תקין ונכוח, המקובל על אזרחי המדינה, ואשר מביא לידי כך שיחיו ביניהם בשלום, אחווה ורעוּת ויחיו את חייהם מתוך רצון כן ללכת לאורן של האידיאות והמידות הטובות, כך שממילא אין בהם נגעים נפשיים מעוררי מחלות ולא סכסוכים המעוררים התנהלות משפטית. אריסטו (322-384 לפנה"ס) שבמידה רבה המשיך את מורו אפלטון, לא סטה לחלוטין בעניין הפוליטי מדרכו, אלא שבכתביו המאוחרים ניכר היעלמו של המלך-הפילוסוף והעדפתו לחברה שאינה מתנהלת מכוחו של מונרך או שליט יחיד, אלא מכוח הסכמת חבריה, לחיות חיים של מוסר ועיון.

קל מאוד למצוא מה לבקר בתפיסת העולם האוטופית הזאת שמתעלמת מהרבה מאוד מורכבויות של החיים האנושיים (וגם מכוחות סותרים באדם). כלומר, ממש כמו שהקומוניסטים האמינו כי חלוקת נכסים בצורה שווה, ביטול הסדר המעמדי וכפיפות כוללת לאידיאולוגיה פוליטית אחת ויחידה – תשחרר את המין האנושי מהרבה רצח ועוול [ולא עבר זמן-רב עד שגם פילוסופים מערביים, שצידדו בקומוניסטים תחילה, כגון: אמה גולדמן (1940-1867), סימון וייל (1943-1909) או אלבר קאמי (1960-1943) ניתקו עימם כל קשר]; כך גם תפיסת העולם הזאת הבנויה על התפיסה לפיה: רק הפילוסופיה וחיי העיון הפילוסופיים ייגאלו אתכם – היא בעייתית וראויה לפקפוק. אפלטון, אריסטו וגם אלפאראבי ואבן באג'ה האמינו ללא פקפוק כי הדרך היחידה לפדות את האדם מהמצב שבו הוא חולה מאוד ומשוכנע שהוא בריא לחלוטין – היא הדרך הרציונל-פילוסופית-פוליטית (במידה רבה ניתן לראות בשפינוזה ובלייבניץ את צאצאי-צאצאיהם האידיאולוגיים); אני שמח שההיסטוריה לא העניקה לדרך הזאת הזדמנות מליאה להצליח או לנחול מפלה חרוצה.

עם זאת, דבר-מה מעורר-מחשבה, בשיטתם של כל הפילוסופים הפוליטיים שהוזכרו היא הסכמתם על כך שכסף וכוח אינם תכליות נעלות ולא מידות טובות, בעל-המאה לא צריך להיות בעל-הדעה, וכי הדבק בדרך זו נמצא הורס את העולם יותר מאשר בונה או מרפא אותו. יתירה מזאת, אבן באג'ה הדגיש בפירוש את היותו של אדם חלק-מהטבע וחלק-מהיקום, ולפיכך בהיותו בתבנית חלק מהשלם, אל לא לפעול על-מנת להרוויח ממון או כוח פוליטי תמורת פעולות המטילות הרס בחברה או בעולם.

אבן באג'ה כתב:

*

226. קיים אובייקט המעורר פליאה והתבוננות ואף קושי גדול. זאת כי טבע האדם מצוי, כפי שנראים הדברים, בתווך בין היישים הנצחיים ובין אלה ההווים – נפסדים. האדם במצבו זה מתאים לטבע …
227. נראה שנוכל לומר כי האדם הוא מהפלאים אשר יצר הטבע. ונאמר כי לאדם פנים רבות והיותו אדם באה לידי ביטוי בכולם. שהרי יש בו הכוח הזן, אשר אינו מקבל צורה, ויש בו הכוח המרגיש, המדמה והזוכר אשר אין להם קשר למהות האדם. ויש בו הכוח השכלי הוא המייחד אותו.

[אבן באג'ה, הנהגת המתבודד, עמוד 121-120]

*

*   בדבריו, העמיד אבן באג'ה על מורכבות הפנומן האנושי. האדם נמצא בד-בבד בין הנמצאים ההווים-והנפסדים בגופו ובין היישים הנצחיים בפוטנציאל המחשבתי שלו. באדם יש כוחות רבים. כוח הקשור בהתמדת הגוף, כוח מרגיש, מדמה (דמיון, וסינתזה) וזוכר. ומהותו הינה (לדידו של אבן באג'ה ושל המסורת הרציונליסטית) – כוחו השכלי (האנליטי).  זאת ועוד, על-פי אבן באג'ה, האדם "מעורר פליאה, התבוננות, וקושי גדול" – כלומר מיסתורין, וחלק ממסתוריותו נובע מההתאמה הזאת בינו ובין הטבע ומהיותו חלק מהיקום.

במידה רבה מתאים ההומניזם בן המאה ה-12 של אבן באג'ה לדברים על רגש הפליאה והמיסתורין הטבועים באדם, שכתב הפיסיקאי אלברט איינשטיין (1955-1879) כשמונה מאות שנים אחריו:

*

הרגש היפה ביותר שאנו יכולים לחוות הוא רגש המיסתורין. זהו הרגש היסודי, ערש כל אמנות ומדע אמיתיים. אדם שהרגש הזה זר לו, שאינו מסוגל יותר להשתאות ולהיסחף בהיפעמות, הרי הוא חשוב כמת, כנר שדעך, ההרגשה שמעֵבר לכל מה שאפשר לתפוס קיים משהו ששׂכלנו לא מסוגל לתפוס, שיופיו ונשגבותו מגיעים אלינו רק בעקיפין; זוהי דתיות. במובן זה, ובמובן זה בלבד, אני אדם אדוק בדתיותו.

ובמקום נוסף:

כל מי שעוסק ברצינות בחקירה מדעית משתכנע כי קיימת רוח  המתבטאת בחוקי היקום – רוח נעלה לאין שיעור מרוח האדם – שבפניה אנו, על-אף יכולותינו הצנועות, חייבים לחוש ענווה.כך מחולל המאמץ המדעי רגש דתי מסוג מיוחד, רגש שאכן שונה  במידה רבה מדתיות של אדם תמים יותר.   

[וולטר איזקסון, איינשטיין – חייו והיקום שלו, מאנגלית: דוד מדר, עריכה מדעית: חיים שמואלי, תל אביב 2011, עמ' 499-498]

*

כלומר, אליבא דאיינשטיין, האדם הוא חלק מהיקום, ורוחו עומדת בזיקה לרוח הנעלה הרבה יותר (הנמצאת מעֵבר) המתבטאת בחוקי היקום העלומים; עם זאת, הוא חלק מהיקום, ובעצם אמור להביא לידי ביטוי ביכולותיו הצנועות עלי-אדמות את אותה רוח היקום כמידת יכולתו או לחתור עדיה, כפי שהדבר אכן מתבטא במאמץ המדעי. לאדם לא נחוצים פתרונות לכל שאלה; ודאי לא פתרונות זריזים ומהירים. במצוקתו – האדם התמים יעמוד ויתפלל לאלוהי דתו; אם הבנתי נכונה את רוח איינשטיין – איש המדע יעמוד נוכח הרוח הגדולה והמיסתורין שלה, שאין שכלו יכול לתפוס, וידע כי במידת-מה רוחו המצומצמת היא חלק ממנהּ, והינו לא רק חלק מחברה פוליטית (כפי שפילוסופים רבים בני המאה העשרים ניסו לצייר) אלא חלק מהיקום כולו.

לסיום, שאיפתם של רבים היא שיש להשיב כמה שיותר מהר את החיים למסלולם ברגע שהמזרקים יפסיקו להזריק. אבל, אם  ניסיתי לטעון כאן דבר-מה הריהו שהחיים לא צריכים לחזור למסלולם – הם צריכים לבחון מסלולים אלטרנטיביים או למצער לבחור מסלול אחר מתוך הרבה מסלולים אפשריים. זאת משום שאנושות החיה מכוח הכוח, הכסף והכבוד היא אנושות שתכלה את עצמה (ואת הכוכב הזה) מהר-מהר, או למצער תביא עוד מחלות ומלחמות, שמהם יש להימנע, קודם כל, על ידי עמידה בחיים (עמדה קיומית) אחרת מזאת שהתרגלנו אליה.

*

*       

בתמונה למעלה: שועי רז, מעֵבר לסגר, ינואר 2021.

Read Full Post »

והעולם עומד רֵיקן ובדאי

*

זו רשימה לזכרה של ידידת רחוקים, קרובת לב, המשוררת, החוקרת, הפנסתרנית והבלוגרית, טלי לטוביצקי (2019-1976), שההודעה על מותהּ ביום שישי לפני שלושה שבועות גרמה לי לעזוב סלי קניות ולפרוץ בבכי ביציאה משוק לוינסקי; ואז כששבתי הביתה, התיישבתי עם ספרה וראיתי הקדשה שכתבה לי בכתב ידהּ תחת שער ספרהּ משנת 2010 וחשבתי – לא יהיה יותר; ואז שוב ביום ראשון – בבית הקברות. את פגישתנוּ האחרונה לפני כשנה, היא סיימה בחיוך ואמרה "עוד ניפגש".

טלי הייתה מטובות המשוררות. מאוד אהבתי אותה. ימים לפני פטירתה התבשרתי דרך הפייסבוק שהיא זכתה במהלך ימיה האחרונים להפוך לאם בפעם השניה (עם בת זוגהּ טל לוין). בהלווייתה למדתי כי גם ראתה עותק שמש, של ספרהּ השני, הזכות לשלמוּת הגוּף, בו עוד הספיקה לסמן כמה תיקונים בליל מותהּ.

בשבועות שחלפו, חיפשתי התכתבויות איתה. נזכרתי שהקדישה לי רשימה שלה לאחר ששוחחנו על שירת ויזלטיר, מה שהפך לפסטיבל ויזלטיר בין הבלוג שלה, הבלוג של המשוררת כרמית רוזן והבלוג שלי; באותה פעם שהזהירה אותי מפני מגיב המשתמש בשמי באתר של עיתון 'הארץ' (אני לא קורא עיתונים) ועודדה אותי להגיב כנגדו בשמי ובקולי, והוכיחה בכך שהיא חברת-אמת ששמו של הזולת חשוב לה ממש כשמהּ; בפעם שכתבה בתגובה באתר זה: "הבנתי לגמרי (לגבי השיר). אולי גם אתה לסבית" מה שהוביל, לשיחה (פרטית ומבודחת) על מה שהופך אותי לסבית בעיניה. מצאתי גם טיוטת שיר שפעם שלחה אליי ושכחתי מזה לגמרי (חלפו שבע שנים);  מצאתי התכתבות שבה כתבתי אליה מודאג ומעורבל, כשנודע לי שהיא מתמודדת עם מחלת הסרטן; מצאתי גם הודעה מודאגת ממנה לאחר שבתי עברה ניתוח ואושפזה. לא התראינו יותר מאשר בכמה הזדמנויות בודדות, בכל זאת קראתי את הבלוג שלה שנים, ומזמן לזמן, היינו שולחים זה לזו איזו דרישת שלום וירטואלית לבבית. היא הייתה בעיניי מופת להתנגדות בלתי אלימה ולדאגה לזולת. שום דבר העוסק בזכויות אדם לא היה זר להּ. אחת לזמן, ידידות או עמיתות היו מספרות לי שהכירו במחאה למען ילדים בסוריה או למען בדווים בדרום את המשוררת, טלי לטוביצקי, ותמיד הייתי מחייך מבפנים, על הידיעה ששוב טלי יוצאת לתקן את עוולות העולם; להתייצב כנגדן בשורה הראשונה.

אני רוצה לכתוב כאן מעט על שיר מתוך ספרהּ, נסי מלים כלליות יותר (הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2010), שיר כבר לפני כעשור חשתי שהוא מהשירים היפים ביותר שקראתי באותן שנים, ואף כתבתי זאת. עתה משלשנים ההן נוסף עוד עשור – אני יכול לומר שזהו אחד השירים העבריים היפים ביותר שקראתי בעשור ומשהו האחרונים.

  *

הָעוֹלָם מִתְעַרְטֵל מִיָּפְיוֹ, נַעֲשֶׂה חֹל. וְאַתְּ מְבֻגֶּרֶת.

בְּבַת אַחַת, אַחֲרֵי שְׁלֹשִים שָׁנָה, קָפַצְת

מֵהַיַּלְדָּה לְכָאן, וְרַק הִיא עוֹד

מַחֲזִיקָה אוֹתָךְ בַּיָּד, מְנַסָּה עֲדַיִן, בְּעֵינֶיהָ

עוֹד זוֹהֵר הָאוֹר שֶׁל הַיַּלְדָּה שֶׁיְּכוֹלָה הַכֹּל

כִּי מִלִּבָּהּ הַכֹּל מֵצִיף בְּכֹחַ אַדִּירִים

וְדָבָר אֵינוֹ אָדִישׁ לְמַגָּעָהּ, לֹא יָם לֹא אֵשׁ לֹא אֶבֶן,

לְכַשֵּׁף אוֹתָךְ, אֲבָל בִּשְׂעָרֵךְ

יֵשׁ כְּבָר חוּטִים שֶׁל כֶּסֶף

וּבֵיתֵךְ שׁוֹמֵם מִנּוֹכְחוּת אָדָם

וְכָל מִי שֶׁכִּישָׁפְת הָלְכָה אוֹ אַתְּ הָלַכְתְּ מִמֶּנָּה

וְהָעוֹלָם עוֹמֵד רֵיקָן וּבַדַּאי.

[טלי לטוביצקי, נסי מלים כלליות יותר, עורכת הספר: צביה ליטבסקי, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2010, עמוד 59] 

*

מאגיה ושירה פסעו בעולם העתיק פעמים רבות יד ביד. במקרא עצמו, שירות (שירת הים, השירה עלי באר, שירת דבורה) נישאו לא אחת לאחר התרחשויות, שהוצגו כפרי התערבות אלוהית בתיווך נביא העושה איזו פעולה או מתפלל באופן שמשפיע על התהוות נסית; ראש האקדמיה האפלטונית במאה החמישית, פרוקלוס (נפטר 485 לספ' לערך), עם שדגל בכך שההויה היא מערכת של נאצלים (מן האחד הטרנסצנדנטי) באורח סיבתי-לוגי-הכרחי; בכל זאת, האמין בכך שלצד המערכת המוסדרת, שורר סדר אחר, כאוטי במהותו, שדרכו יכול הפילוסוף שהוכשר בתורות אוקולטיות, לפעול באמצעות ריטואלים, תפילות ומזמורים; גם באמצעות פעילות מאגית ממש. השפעה זו על עולם האלוהות ועל פעולת הרצון האלוהי כונתה תאורגיה. במידה רבה, ניתן לראות בתפיסתו של פרוקלוס מקבילה למזמורים של יורדי מרכבה במיסטיקה היהודית הקדומה, גם הן נועדו לפתוח שערים, ולהביא ברכה על ראש נושא השבחות ועל המציאות כולה. בדומה לתפיסות אלו עמדה גם תפיסתו של בעל ספר המאגיה, ספר הרזים,  בן תקופת התלמוד –  שם הפעולה המאגית היא דבר-מה הקשור בהשפעה על  הרקיעים הנמוכים, המלאים מלאכים ושדים; לעומת זאת, ברקיע השביעי המופשט לחלוטין יפה רק התפילה, ואולי הדממה בלבד; ואין שם קמעות, ריטואלים פולחניים, או מתכוני כישוף, שעשויים להועיל.

ילדים, פעמים חשים עצמם כמאגיקונים סימפתטיים. מאגיה סימפתטית מתרחשת כאשר המאגיקון חש שהוא חלק אינטגרלי, גם אם חסר, מדבר-מה שלם (קוסמוס/יקום ו/או חברה/שבט). גם הזולת הוא חלק מהמארג הזה. לכן, כך סובר הילד, כשהוא שמח – הכל שמח לקראתו; כשהוא אוהב – הוא נאהב; כשהוא עצוב – כל העולם עוצר ממאוצו. כשהוא חש שהוא מעופף –  הוא אכן מפר את כוח הכבידה. יש בכך גם יסוד סביר. המבוגרים-המשמעותיים מגלים לילד סימפטיה רבה; גם חבריו. הם מונעים ממנו את ההיבטים המזעזעים של הקיום האנושי ככל-הניתן. אבל יותר, מכל הסבר רציונלי, ילד חש לעתים ששום דבר לא אדיש למגעו. אני נזכר שפעם כילד מתגעגע, ניסיתי להשיב לאחור את הזמן ופעם אחרת ניסיתי לעוצרו, כי ידעתי שהרגע הזה יחלוף ולא במהירה יזדמן לי רגע כזה בשנית. נסיתי שההווה לא יחלוף, שאיש מהנוכחים בו לא ימות. הזמן לא חזר וגם לא עצר. עם זאת, מאותו רגע נטבע בי איזה רצון שאינו מניח למצוא את הסדקים, שדרכם זורח הטבע (כל כמה שהוא זורח) באופן בלתי-אדיש בעליל.

בספרו, לקראת פילוסופיה של הצילום [תרגם מגרמנית: יונתן ו' סואן, הוצאת רסלינג: תל אביב 2014, עמ' 17-16], העיר התיאורטיקן של האמנות, וילֶם פלוּסר (1991-1920), הערה חשובה על היחס בין טקסט לדימוי. לשיטתו טקסט עיוני פילוסופי עוסק בהבניה מושגית של הדברים. לעומתו דימוי מצולם פתוח יותר להיבטים המאגיים ומעוררי הקסם שבנפש האדם. לכן, לשיטתו בלב המערכת המושגית עומדת הנהיה לבטל הקסם והמאגיה ולהסיר את ההשגה השגויה של המציאות שהם מבטאים. לעומת זאת, כאשר מעניקים לדימוי ולדימיון קיום שאינו משועבד לרציו; ולקסם ולמאגיה –  את הזכות לפגוש ברציונל האנליטי מושגי, מבלי שזה כופה עצמו לבער את הקסם שבעולם, קורים דברים המתקבלים על הלב ומעוררים אותו (טקסטים מושגיים הופכים יותר דמיוניים; ודימויים הופכים ליותר ויותר מושגיים, כך שניתן לדבר עליהם). מעט ייפיתי את פלוסר, שהוא הרבה יותר קר מכפי שתיארתי את דבריו. עם זאת, ברור  שניתן לדבר בעולם הזה על קסם, השפעה מאגית סימפתטית, ובכלל על אהבה –  לא כמושג, ולא כתולדת שדות כוח פוליטיים,  אלא כפלא. כן, אהבה היא מאגיה סימפתטית הרבה יותר מאשר חיבה עזה של אדם לזולתו האמורה להתבטא בפרמטרים מסוימים. כשלנפש האהובה כואב –  גם לך כואב; כשמישהי יקרה ללבך מתה – גם אתה מת, לפחות חלקית,  ושום רציונליזציה מושגית לא תציל אותך מזה.

אני מתקשה לכתוב את הרשימה הזאת, מתקשה לכתוב אותה כבר שלושה שבועות. בכל פעם יוצאות כמה מלים ונעצרות, חלקן משתתקות תוך כדי כתיבה,. כנראה משום שהכרתי את טלי וירטואלית בשנה שבה התחלתי לכתוב כאן, וקראנו זה את זו, איני יודע אם בזמן האחרון, אבל תמיד הרגשתי שהיה לה אכפת. כשאני מתבונן באתר שלי – פתאום נדמה לי כאילו שורר בו איזה ריק, שאני לא מסוגל למלא. אני לא יודע מה זה. נדמה לי שהמלים שאני כותב קדימה נוסעות לאחור ונבלעות בחור שחור. עוד לא הכרתי כזו כתיבה.

*

*  

בתמונה למעלה: נוף על יד בית קברות המסילה לחסרי-דת, עמק חפר, על יד קיבוץ בחן וכביש 6, 17.3.2019, צילם: שועי רז.

Read Full Post »

אנחנו קוברים את המתים ומרפאים את החיים

*

נוכח הכיכר הסואנת בליסבון ובה פסלו נורא ההוד של המרקיז דה פומבאל, מלווה באריה, שהוא סמל מלוכה פורטוגלי מובהק, דימיתי בתחילה, כי מדובר במצבת זיכרון למלך-המשיח, דוֹם סבשטיאו (נולד 1554) אשר נעלם בשוך קרב יבשתי נגד מרוקו בשנת 1578; גופתו של המלך לא הושבה על ידי המרוקאים מעולם. הם לא ידעו מה עלה בגורלו. היו שטענו שראו את גופתו; היו שטענו כי ברח משדה המערכה לאחר שהופל מסוסו; היו שטענו שנמכר לעבדות.  פורטוגל רעשה וגעשה מאז העלמותו, בימי הכיבוש הספרדי של פורטוגל (1640-1580), ובמרוצת כל המאה ה-17 משמועות על הופעתו המחודשת, ועל שיבתו הקרובה לכס מלכותו, עת ינהיג את פורטוגל (שהיתה אז מהמעצמות הגדולות בעולם) לשלטון בעולם כולו. למשל, בכתבי בן התקופה, התיאולוג הישועי הפורטוגלי, אנטוניו וייארה (1697-1608), Historia Da Futuro (היסטוריה של העתיד), הובע הרעיון לפיה קץ ההיסטוריה בא. מלכות פורטוגל האחרונה עתידה לקרום עור וגידים בעתיד קרוב, באמצעות דום סבסטיאו או התגלמותו, ולפיכך חשבתי כי הפסל שהקים את האנדרטה צייר את דום סבשטיאו בדמיונו , באופן אנאכרוניסטי, כבן המאה ה-18, עטור פאה מתולתלת אופיינית. עוד במאה העשרים, לא נדמו רחשיה של המשיחיות-הסבסטיאנית. למשל, המשורר פרננדו פסואה (1935-1888) היה מן הדוגלים בתפיסת המצפים לשובו של המלך, אשר גם יתמהמה בוא יבוא, וינהיג את פורטוגל לעתיד גדול.

את סיפורו של המרקיז דה פומבאל (סבשטיאו דה מלו, 1782-1699), שמעולם לא נשא תואר מלכותי, דתי, או משיחי, אבל היה ראש ממשלה משכיל ופעלתן בליסבון של אמצע המאה ה-18, אני מעוניין לפתוח דווקא בתיאור איתן הטבע, שבהתמודדות עימו כרוכה תהילתו הרבה. ב-1 בנובמבר 1755 פגעה בליסבון רעידת האדמה המתועדת החזקה ביותר בתולדות האנושות; כך תיאר אותהּ למשל ביל ברייסון (נולד 1951) בספרו: ההיסטוריה הקצרה של כמעט הכל:

*

אולם מבחינת הרס מוחלט וממוקד, רעידת האדמה העזה ביותר בהיסטוריה המתועדת היתה זו שזיעזעה – ולמעשה ריסקה לרסיסים – את ליסבון, בירת פורטוגל, ביום כל הקדושים (1 בנובמבר) 1755 מעט לפני עשר בבוקר הכה בעיר זעזוע צדי שעתה מעריכים שהיה בדרגה 9.0 בסולם ריכטר וטילטל אותה טלטלה פראית במשך שבע דקות תמימות. כשפסקה לבסוף התנועה, נהנו השורדים משלוש דקות בלבד של שקט  בטרם הופיע זעזוע שני, חמור רק מעט פחות מהראשון, ובעקבותיו התחולל זעזוע שלישי ואחרון. הכוח המטלטל היה עז כל כך עד שהנמל התרוקן ממימיו, ואלה חזרו אחר-כך בצורת גל, 15 מטרים גובהו, שתרם גם הוא את חלקו להרס. בסופו של דבר, הגיע מנין ההרוגים לשישים אלף, וכל בנין בטווח של קילומטרים הפך לגל אבנים. לשם השוואה, רעידת האדמה בסן פרנציסקו בשנת 1906 היתה בדרגה 7.8 בסולם ריכטר ונמשכה שלוש דקות.    

[ביל ברייסון, ההיסטוריה הקצרה של כמעט הכל, מאנגלית: יכין אונא, הוצאת דביר: חבל מודיעין 2016, עמוד 256]

*

ההרס הנורא, גרם למלך הפורטוגלי לנוס על נפשו מן העיר והותיר רישומיו בכל רחבי אירופה. הפילוסוף הפרוסי, עמנואל קאנט (1804-1724), כתב חיבור קצר על רעידת האדמה בליסבון, שהזכיר ולטר בנימין עוד במאה העשרים כחיבור מייסד בחקר הגיאוגרפיה והגיאולוגיה; המשכיל והסופר הצרפתי, וולטר (פרנסואה מארי ארואה, 1778-1694), הקדיש לאסון פואמה ארוכה, חודשים אחדים אחר רעש האדמה, בעיקר משום שהאסון היטיב לבטא את תפיסתו לפיה, העולם רחוק מלהיות 'הטוב שבעולמות האפשריים', ולפיכך אין שחר לתיאודיציאה (הצדקת-האל) – לה היו שותפים רבים מהוגי הזמן, בין אם סברו כי האל נעלה על הטבע בחסדו (לייבניץ הקתולי) ובין אם סברו כי העצם האחד בעל אינסוף התארים (האימננטי) אינו יכול לטעות, מפני שפעולתיו הכרחיות, באשר תבונתו זהה לרצונו (שפינוזה). וולטר יש להניח, חש עצמו, כמוצא שלל רב (עם כל הצער הכרוך בכך) על הרס העיר, הנוצרית אדוקה, שנחרבה כמעט כליל ב'יום כל הקדושים'; מה שודאי לטעמו העיד על מגבלת האמונה ואי-הצדק הגלום במשמעת לאוטוריטות הדתיות, המתנהלות כאילו ירדו לסתרי עולם, אך לאמיתו של דבר, אינן יודעות דבר. כל שכן, ראה בחורבן ליסבון סיבה לדחות את הדאיזם האופטימי שרווח בחוגי האינטלקטואלים של דורו בדבר שלטונה המוחלט של התבונה בקוסמוס, ולפיכך – גם דברים הניכרים כהפסדים, עתידים להתבהר כאילו התארעו לטובה. הצד המשותף בינו ובין הדאיסטים היה עם זאת, תפיסה הגורסת כי האדם אינו רע או מושחת מיסודו, וכי האנושות כולה עשויה להתאגד סביב מוסר אוניברסלי, שתועלתו לרבים תיוודע לכל באי עולם.

וולטר כתב כך:

*

הֶעָצוּם בַּמֹחוֹת כְּלוּם יוּכַל לְלַמְּדֵנוּ?/ לֹא; סִפְרֵי הַגּוֹרָל סְגוּרִים בְּפָנֵינוּ/ עַל עַצְמוֹ הָאָדָם לֹא יוֹדֵעַ דָּבָר.// מִי אֲנִי וְהֵיכָן, מֶה עָתִיד, מֶה עָבָר?/ אֲטוֹמִים סוֹבְלִים עַל כָּדוּר שֶׁל אָבָק,/ לַמָּוֶּת מָזוֹן, לַגּוֹרָל כְּלִי מִשְׂחָק,/ אַךְ אֲטוֹמֶים חוֹשְׁבִים, וְלָהֶם עֵינַיִם,/ שֶׁלֶמְּדָה מַחֲשַבְתֵּנוּ לָמֹד הַשָׁמַיִם;/ רוּחֵנוּ נָסְקָה אֶל אֵינְסוֹף הֶחָלָל,/ אַךְ הַכֵּר אֶת עַצְמֵנוּ לָעַד לֹא נוּכַל.// הָעוֹלָם, זִירַת רַהַב, וּשְׁטוּת וּצְוָחָה,/ מָלֵא אֻמְלָלִים הַמְּדַבְּרִים עַל בְּרָכָה.// הָרְדִיפָה אַחֲרֵי אֹשֶׁר, כֻּלָּהּ אֲנָחוֹת, / אִישׁ לֹא שָׂשׂ, לֹא לָמוּת, לֹא לָשׁוּב וְלִחְיוֹת.// […] עַגְמוּת הֶעָבָר אֶת נַפְשֵׁנוּ תַּרְעִיד / מַה נוֹרָא הַהֹוֶה, אִם אֵין לוֹ עָתִיד, /  אִם לֵיל קֶבֶר יַחֲרִיב הֲוָיַת מַחֲשָׁבָה / יוֹם יָבוֹא כֻּלוֹ טוֹב, הֲלֹא זֹאת הַתִקְוָה […] 

[וולטר, מתוך: 'פואמה על שואת ליסבון, או בחינה של האקסיומה: הכל לטובה', בתוך: דן דאור, משתה לאדם בודד: הרבה תרגומים, מעט מקור, כמעט הכל שירה, חרגול הוצאה לאור והוצאת עם עובד: תל אביב 2011, עמ' 247-246]   

* 

האדם במהותו, לדעת וולטר, הוא אגנוסטיקן (מי שיודע שכל ציפיותיו לדעת תעלינה בתוהו). הוא כמעט אינו יודע דבר על זולתו, ועל עצמו יודע מעט מדי, אם בכלל. דומה כי בכל האמור לידיעה – הוא אינו הצלחה ניכרת. אמנם, זכה האדם בקידמה מדעית לעומת ימי קדם, אך גם זאת, על אף שהצליחה להעמיד מושגים מטפיסיים, קוסמולוגיים, ואסטרונומים, שלא שיערו הראשונים, בכל זאת לא הצליח לקדם באמת את ידיעת האדם את עצמו ואת מהותו. זאת ועוד, העולם האנושי לדידו, סואן הפגנות של רהבתנות, שטות וצווחה, כך שקשה להגיד כי התבונה שולטת או מוליכה את מגוון התנהלויותיו. יותר מכך, הוא הומה אנשים המהללים את ברכת האל וחסדו, בלי לתת לעצמם דין וחשבון על המציאות גופא ועל המתארע בה, ומוכנים ליחס לאל גם את המאורעות הגרועים ביותר. העולם שמתאר וולטר כמוהו כתיבת פנדורה; עולם סחוף-פורענויות, רשעה וטמטוּם, שהתיאולוגים מתעקשים להטיל עליו את ברכת האל המדומָה. האדם, בעמק הבכא הזה, כבר כלל לא יודע אם ברצונו לחיות, למות, או לשוב ולחיות (הוא לא נהנה מחייו הנוכחים אך אין לו אחרים). עם זאת, בתחתית התיבה, מליאת המוראות, נמצאת התקווה, שגם אם לא מובטח שתתקיים, בכל זאת יש בכוחה להוליך את האדם בתפיסה כי משהו עתיד להשתנות, להתארע אחרת, והאדם יחיה פעם חיים נאותים יותר.

לא רחוק בעיניי כי סבשטיאו דה מלו, המרקיז דה פומבאל, בפכחותו המעשית, בשנאתו למסדר הישועי, שזכה להשפעה אדירה בליסבון, לפני ואחרי החורבן, דמה מאוד בהשקפותיו לאלו של וולטר. הואיל ונחשב אנגליופיל (בצעירותו שירת כשגריר פורטוגל בלונדון), יש להניח כי גם הכיר את משנותיהם של האמפיריציסטים ושל התועלתנים האנגלים. הוא בנה את ליסבון מחדש מתוך כלל אותו חזר ושנה: "אנו קוברים את המתים ומרפאים את החיים".  יושם אל לב, כי אין בדבריו הודיה לאלוהים, אלא סוג של אמירה של איש מנהל חילוני, המנסה לעשות כמיטב יכולתו, לשיקום העיר ולרווחת תושביה, ואינו תולה זאת בחסד האל או בתפילותיהם של חוסיו. כאן יש להעיר, כי פורטוגל של המחצית הראשונה של המאה ה-18, עמדה בסימן השתלטות רבתי של אנשי המסדר הישועי על מוסדות הכוח; כך, נטלו לעצמם חברי המסדר נכסים רבים בליסבון ובסינטרה (השכנה) – ותפיסתם, שגם הודגמה בציורים, בני הזמן, היתה כבני שבט יששכר, העוסקים בלימוד ותפילה, שעה שעל הסוחרים העשירים ועל בית המלוכה מוטל, כבני זבולון, יורדי האניות, לפרנסם ולכלכלם, משום שאת הצלחותיהם הם נוחלים מכוח תפילותיהם ולימודי התיאולוגיה של בני המסדר (מה שדומה מאוד להסדר עם עולם התורה החרדי ועם ישיבות ההסדר במדינת ישראל הנוכחית). אחרי ששיקם את ליסבון, פנה המרקיז דה פומבאל למיגור הכח הישועי. הוא גירש אותם מליסבון וסביבותיה, ולמעשה שבר במו-ידיו, ובתעוזה רבה, את אותו סטטוס-קוו של יחסי דת-ומדינה שפגעה קשות באוכלוסי פורטוגל הדלים, שנאלצו, עד אז, לעמוד לימין הישועים או לרעוב. בנוסף, תיקן המרקיז שורה של רפורמות כלכליות, שהגבירו את הייצור בפורטוגל עצמה, מה שהעניק עבודה לפורטוגלים המשתקמים, וגרם לצמצום התלות ששררה עד בייבוא מן הקולוניות מעבר לים. כיוצא באלה, הוא ביטל את חוקי הדם, שלמעשה אסרו על לא-נוצרים לשבת בפורטוגל; ואסר את העבדוּת ואת סחר העבדים בתוך פורטוגל.

אחריתו של המרקיז חוזרת אף היא לפואמה של וולטר, על כך שאין איש יודע את גורלו. הוא נאלץ להתמודד עם שלוש פלישות רצופות של כוחות משולבים ספרדים וצרפתיים בשנת 1762, מהן נחלצה פורטוגל. הרבה מהצלחותיה היחסיות התבססו על פעולות של איכרים שיצאו להילחם בצבאות מאומנים וחמושים יותר, בכח תמיכתם הפטריוטית בארצם, במלכם ובממשלתם. לאחר מכן, התמודד עם מתיחות ימית הולכת ומחריפה עם אנגליה, שבאותן שנים חיזקה מאוד את צי הים שלהּ, ואת עוצמתה בנתיבי הסחר הבין-לאומי. אחר-כך, בשנת 1777, המלך ז'וזף I, מיטיבו של המרקיז נפטר, ועל מקומו הוכתרה בתו, מריה, שהיתה קתולית אדוקה ותומכת מושבעת של המסדר הישועי. מריה מיהרה לפטר את המרקיז מכל תפקידיו ולגרום לו לפרוש לאחוזתו. היא כה תיעבה אותו עד שהוציאה צו שאסר עליו להתקרב אליה עד למרחק של קילומטרים אחדים, וכך למעשה, הוא יכול היה להיכנס לליסבון רק בהעדרהּ. כל-שכן, בחולפהּ על יד אחוזתו, הוא היה נאלץ לקבל הודעה מוקדמת על כך, ולצאת עם פמלייתו ליעד אחר עד תעבור השיירה.  מריה, מטבע הדברים, השיבה לישועים את כוחם וסמכותם, וכן את אותן הטבות כלכליות שלהם זכו בעבר. ככל שמצבה הנפשי של המלכה התדרדר לאחר מות בעלהּ ובנהּ בשלהי שנות השמונים של המאה ה-18, כך הישועים היטיבו את אחיזתם, עד שטקסים של המדינה נדמו למשתתפים בהם, כמיסות כנסייתיות. אורחים בארמון נאלצו לחזות וגם העידו אחר-כך, על התפרצויות הזעם הבלתי אפשריות של המלכה על עובדיה , שהרעידו את קירות הארמון (גם כאן ניתן להרהר על הקבלה אפשרית לאקטואליה הישראלית). המרקיז נפטר באחוזתו חמש שנים אחר עלותה של מריה לכס המלכות (ובטרם מצבה הנפשי התדרדר) לאחר שניטלו ממנו כל סמכויותיו. העובדה לפיה דווקא הכיכר על-שמו הפכה לאחד הסמלים המזוהים ביותר עם ליסבון ופורטוגל אינה מובנת מאליה, ומבטאת הכרה מאוחרת בתרומתו הגדולה לפורטוגל המודרנית, ולכך, שבניגוד להבטחות הסרק המשיחיות של המסדר הישועי רודף הבצע, המרקיז הציע דרך בטוחה, ריאליסטית ומליאת תקווה, המודעת למגבלותיו של האדם, ועומדת לימינו ולזכות זכויותיו וחירויותיו, לאורך חייו הארציים.
*

*

בתמונה: Marquis of Pombal Monument, Center of Lisbon, Photographed by Shoey Raz, 25.6.2018

Read Full Post »

איש מוּל כּלבּוֹ

*

ספר שיריו החדש של דרור בורשטיין, אלה כרגע חיי (הוצאת אבן חושן: רעננה 2016), הוא ספר שירה שראוי להאט נכחו, לפקוח עין, לכרות אוזן; הפואטיקה של בורשטיין המוכרת מכתביו בפרוזה, אהבתו לתרבות חומרית, לאמנות חזותית, לשירה יפּנית (האיקו וטאנקה) כל אלו נוכחות מאוד בספרו. יותר מכך, בורשטיין הוא אדם כותב שירה, אשר הלוז שלה בעיניי הוא הֱיּוֹת ארעי ביקוּם אין חקר. מהרבה בחינות, הספר שלפנינו הוא כעין מקבילה שירית לאותו לילה על הספסל בשדירות סמאטס בתל-אביב, שהיווה את המסגרת לספרו, נתניה (הוצאת כתר: ירושלים 2010). המבּט והמבּע מונָחים בין האֲנִי על ההיסטוריות שלו ומסעותיו התודעתיים, ובין תחושת האֲני ההולך וכלה בתוך מרחב שניתן למסור רק כאין-וכאפס ממלואו. זוהי כל יכולתנוּ וקוצר ידינוּ.

בורשטיין כותב:

*

וּמִי יָכוֹל הָיָה לְהַאֲמִין שֶׁבְּעֵרָה

גְּדוֹלָה כָּל כָּךְ

רוֹחֶשֶׁת שָׁם? נִצְנוּץ

רָפֶה שֶׁכָּל עָנָן הִסְתִּיר אוֹתוֹ. כָּל בְּדַל

וִילוֹן הִסְתִּיר. וְאֲנַחְנוּ עַצְמֵנוּ    

*

קרוב לודאי שהשיר נכתב על השמש; במידה רבה, יש כאן התבוננות בכך שעל אף שהשמש הוכרה כבר לפני כארבע מאות וחמישים שנה כלב המערכת הקוסמית בה אנו נתונים (ובינתיים הוברר גם כי שביל החלב היא אחת מבין אין-ספור מערכות אחרות הזרועות בקוסמוס), בכל זאת, האדם עדיין מתקשה להאמין. כל זה נראה לו דבר המצוי הרחק. המרחק החללי הופך מרחק תודעתי. אם כל ענן מסתיר את השמש מעינינו, כל בדל-וילון ובעיקר התודעות שלנו הנאותות לאורם של מסכי הטלוויזיה והמחשבים לצוד כל בדל-אינפורמציה על פוליטיקה ועל מאבקי-כוחות אנושיים; לא את השמש בלבד אנו מסתירים בכל דרך (מיטב התייחסותנו היא  התמרחות בתכשיר הגנה או הרכבת משקפי שמש), אלא גם את עצמינוּ. הטענה המובלעת בשיר היא שאדם לא יכול להבין את עצמו אם אינו מבין את מקומו, ומקומו אינו המקום החברתי-פוליטי-לאומי דווקא אלא מעמדו נוכח מכלול החיים הרוחשים ביקום.

ההתייחסות למכלול הקוסמי מובעת גם בשיר (ארבע מלים, שש הברות): כָּל שָׁנָה / שְׁנַת אוֹר.  זהו היגד הכולל בחובו כמה השתמעויות: [א]. כל שנה (יחידת הזמן שאנו מונים כסיבוב יחיד של כדור הארץ במסלולו סביב השמש) היא שנה המוצפת אור שמשי על כדור הארץ; אנו מונים זמן, אך יש כאן גם היבט של הארה רצופה, שמבלעדיה לא היינו מתקיימים במקומנוּ. המוקד הוא עדיין ברוב המקרים: מסלולו של כדור-הארץ, ולא האור השופע אליו ברצף מן השמש ומאפשר את החיים בו [ב]. מניין הזמן האנושי השגור אינו מביא בחשבון את העובדה לפיה אנו חיים בקוסמוס השואף לאינסופיות; האנושות כולה מגלמת רק חלק מינורי, כמעט אפסי למען האמת,  מהכּוּליוּת, שאולי ניתן לדמיין, אך לא ניתן להשיג. אנו יודעים מעט מדיי, קצרי-דעת, חלושי שכל; כל בינתו של המין האנושי מסתכמת באלפי-שנות מאמץ מדעי וחווייתי, וזהו המירב, אבל לאמיתו של דבר הידע עודו מצוי, אם בכלל, בהתחלות הדברים. רק בפרוזדור, אולי עוד טרם-המבוא, על-הסף. אנו מגששים באור השמש. [ג].  המושג-המדיד 'שנת אור', כלומר: מרחק שהאור עובר בריק בשנה יוליאנית שלימה. זהו מושג המתקיים בתודעת האדם (לאור ודאי אין תודעת-מדידה), אך בד בבד, באופן הולם, היא מאפשר את חישוב המרחק בין גרמי שמיים, מפרספקטיבה של מהירות האור X (כפול) זמן (שנה יוליאנית). הדגש הוא על כך שהאדם עשוי לשוות לעצמו בכלל תנועה המתקיימת במרחק אין חקר ממנוּ, ולכוון מחשבתו לכך. זוהי דוגמא לכך שהמתמטיקה והתנועה, עשויות להרחיב את תודעתו של אדם, לאו דווקא על דרך הדמיון, אלא על דרך הבנת המקום, החלל והמרחב.

השיר שהותיר בי את הרישום הרב ביותר מבין שירי הספר הוא השיר הבא:

*

שְׁעַת חֲצוֹת:

אִישׁ שֶׁחָשַׁבְתִּי שֶׁמֵּת

עוֹמֵד בַּשְּׂדֵרָה מוּל כַּלְבּוֹ

*

זה שיר המאחז פליאה, אימה, יגוֹן והגיון. כעין מפגש עם רוח רפאים. הרף-הרגע שבו המח מבין שאין זה בגדר אפשר לחזות באיש מת מהלך בשדרה בחצות עם כלבו; אלא שהאיש בכל זאת עודו חי. ובכל זאת, אני מתאר לעצמי, עולה השאלה בפני התודעה: במה אני מתבונן? או: במה אני צופה? שהרי אם מה שנחשב (מותו של האיש) כלל אינו נכון, מי ערב לכך שהתמונה העדכנית העומדת בפתח העיניים היא נכוחה יותר? יצוין גם כי מה שמקנה לתמונה העדכנית את יציבותהּ הוא דווקא הכלב. האיש שמת, כלומר: שהמשורר חשב שמת, עומד שם; אם היה נחזה לבדו, אפשר כי היה מפיל אימה (אמור להיות מת); עמידתו מול כלבו— כלומר העובדה שהוא נוטל חלק בתפקיד השגור של המוציא את כלבו לטיול לילי, מעגן בתודעה את עובדת חיותו של האיש, ומפריכה את עובדת מותו (בלתי-אפשרית).

אך האם אין זה מעין משל לאופן שבו אנו מבינים וחושבים את המציאות? פליאה, אימה, וקסם נובטות בנוּ בגלל דברים של מה-בכך. אנו מנסים להסדיר את המידע המוזרם כל העת מהחושים, לארגן אותו, להמשיג אותו. אנחנו קוראים ספרים, בין היתר, כדי שנבין שאיננו יחידים וגלמודים במערכה הזאת של הארגון והארגון-מחדש (המובן של המלה קוסמוס ביוונית הוא סדר, ארגון ומכלול). כל אחת ואחד ממחיש בחייו לטעמי את השורות: 'כָּל שְׁלַל הַמִּשְׂחָקִים מַה בֶּצַע בָּם,/ שֶׁאֲנוּ גְּדוֹלִים וּבוֹדְדִים/ וְנוֹדְדִים בְּלִי חֵפֶץ בַּעוֹלָם?' [הוגו פון הופמנסטל, מתוך:'בלדה על החיים החיצוניים', דּבָר, חלום, אדם: מבחר שירה, דרמה ופרוזה, תרגם מגרמנית: שמעון זנדבנק, הוצאת כרמל: ירושלים 2012, עמוד 18] ובכל זאת, למרות הייאוש, הבדידות, והנדוד, אנחנו ממשיכים להבין, לארגן, לסדר את הכאוס; לכל-הפחות, לנָסוֹת.

הכלב והאדם, החיים והמוות, העלו בזכרוני מקור ספרותי, שאני מעוניין להציג מולו את שירו של בורשטיין, כדי להורות על ההגיון המנתח-ומפענח חלקית את הסיטואציה, אל מול דמיון ומיתוס שאין להם גבול,אצל מחבר קדום יותר.

וכך כתב המקובל, ר' חיים יוסף דוד אזולאי (1806-1724), רבהּ של ליבורנוֹ, משום כתב יד שמצא של ר' חיים ויטאל.

*

דע שכשהאדם נפטר, המלאכים המלוים לאדם מניחין הנשמה במקום שיש ל"ב רבבות נתיבות, וכולם נקראים מוקשי מוות דרכי שאול, ובכל נתיב אש אוכלה ויש שם מזיק דמות כלב, וכשהנפש רוצה להיכנס לאיזה נתיב הכלב צועק ומלאכי חבלה והמזיקין באין ותופסין הנפש וקולעים אותה לגיהנם, ודוד המלך עליו-השלום אמר על זה: 'הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי' (תהלים כ"ב, 21). ובין אותם דרכים יש דרך אחד ששמו ארח חיים, שנאמר: 'אֹרח חיים למעלה למשכיל' (משלי ט"ז 24), והוא גם כן חושך בתחילתו ואחר-כך כולו אור, שנאמר: 'ואֹרח צדיקים כאור נוגהּ הולך ואור עד נכון היום' (משלי ד', 18). וכל שאר נתיבות חוץ מזה תחילתן וסופן אש אוכלה וחושך ואפלה וכולם הולכים עד גיהנֹם.

[חיים יוסף דוד אזולאי, מדבר קדמות: מאסף לכל דבר חכמה מתוך מאות ספרים וכתבי יד עם חידושים וביאורים על סדר א"ב, נדפס לראשונה ליבורנו תקנ"ג (1793), הוצאת אהבת שלום ויד שמואל פרנקו, ירושלים תשס"ח (2008), עמוד ט"ו]       

*

תחילה ראוי לציין את התמונה המיתית המבעיתה שמצייר אזולאי לנגד עינינו. לדעת המקובל, גורל הנשמה אחרי-מות דומה כמי שהושלחה למחנה מעצר בעין המאפליה. הנשמה מוקפת מלאכי חבלה ומזיקין (שדים) בדמות כלבים, וכל אימת שהיא מנסה להימלט ולברוח דרך אחד מ-320,000 נתיבים חשוכים, לוכד אותה הכלב המזעיק את מלאכי החבלה המפקחים ומשיבים אותהּ למקומהּ הראשון. יש רק נתיב אחד מני ל"ב רבבות, שהכניסה בו אמנם מובילה את הנשמה  אל ההארה האלוהית. הצרה, גם הנתיב הזה חשוך בראשיתו ורק באחריתו הוא אור. גם אם מצליחה הנשמה לנוס מרודפיה באחד הנתיבים ישנן 319,999 נתיבים המובילים בחזרה אל איבו של הגיהנֹם.

ב- Inferno של החיד"א, כך מסתמא, הנשמה תלויה לחלוטין במה שקנתה בחייה ובהארת-פניי האל כלפיה; במידה מסוימת, זהו המשך-קיצוני של מיתוס אורפאי (הדת האורפאית שלטה במאות השנים שלפני הספירה בדרום איטליה) לפיה הנשמה מעמידים לה שני גביעים: האחד מלא זיכרון; האחר—מלא נשיה. הגביעים זהים לחלוטין. הנשמה הראויה בלבד תדע לבחור נכונה (ותתאחד עם 'זמן הזמנים', הזיכרון המוחלט), ואילו רעוּתהּ— תיפסד ותתאיין. החיד"א מקצין והופך את הבחירה לגרוטסקית. זהו מצב שבו אין סיכוי ממשי להצליח אלא אם כן זוכה הנשמה המוארת לחסד ה', המנחה את דרכהּ.

העולם וכל היוצא בו, אליבא דהחיד"א, כולל דרגות שונות של רוע והיזק. הכלב הוא מזיק (שד); האור הוא אש התופת; והחלל מלא קולות של נביחות כלבים, וגרירת הנשמה על ידי שומרים שאינם חוששים להפגין את נחת זרועם. החיד"א מנסה לזרוע פליאה, ואימה אבל הוא אינו פונה בשום שלב לעצת ההגיון. הוא מכוון את קוראיו לכך שדרך עבודת ה' היא הדבר היחיד שעלול לעמוד להּ לנשמה בשוך הגוף. אין שום תקווה אחרת. מי בכלל יוכל לסמוך על הגיונו או על כושרו המנטלי, בעיר התבערה של החיד"א? למעשה, החיד"א כאן הוא כעין דמות מטיף על דוכן, הקורא להמון לבוא אחריו, משום שאולי בדרך שהוא יכול להציע, מתגלם סיכוי קטן, אך שריר, למלט נפשם ביום צרה.

בעולמו של החיד"א אין סימני שאלה. אין פנאי לשום שאלות. יש הכרח למצוא מפלט; אין כמעט כל סיכוי למצוא אותו. חייו— הם דרמה גדולה של ניסיון לחלץ את נשמתו מגורל מר ממוות; זהו ההכרח שאליו מסתמא הוא מועיד עצמו. במידת מה, מזכיר לי ההכרח של החיד"א לדבוק בדרך התורה את תמונת ההוצאה להורג יוסף ק', המבחין עוד בכעין אדם רפה וכחוש, העומד בחלון הגבוה בבית הסמוך למחצבה, ושואל את נפשו האם זה ידיד הנכון לעזור, והיכן הוא בית הדין העליון שעדיו לא הגיע, בטרם אחד האנשים אוחז בגרונו והאחר נועץ את הסכין בליבו, והוא עצמו משמיע את מלתו האחרונה: "ככלב!". בעצם, חלל ההוצאה להורג אצל קפקא (1924-1883) מזכיר את ההכרח ואת הכיליון, התבועים בתמונת התופת של החיד"א (אין מכאן מפלט). אלא שהחיד"א מציע בכל זאת מפלט אחד ויחיד.

עולמו של בורשטיין שונה לחלוטין מקודמיו. אין כאן הכרח. יש רק נתונים חושיים העולים לנוכח פני ההכרה ומתעצבים באופן שבו ההכרה בוחרת לארגן אותם. אם החיד"א ובמידה רבה גם קפקא אחוזי אימה, פחד, ופליאה מן העולם הזה (החיד"א גם במידה רבה, ואולי זה נכון גם לקפקא— דוחה אותו על הסף). העולם של בורשטיין הוא עולם של התבוננות, התנסות, והגיון (אנליטיות). זהו עולמו של מי שמצא כי החיים עליי אדמות ומה שהם מציעים (שוני, מגוון, אחרוּת), כוחם יפה מכל מה שיצירה דמיונית אלטרנטיבית עשויה להניח או מכל מה שאימה חסרת-קצה מן העולם עשויה לגרום. השוני שמגלם בורשטיין נוכח קודמיו, העלה בדעתי את הטיעון של האנתרופולוג, אשלי מונטגיו (1999-1905,שמו המקורי: ישראל אהרנברג) בספרו, על התוקפנות האנושית (הוצאת עם עובד: תל אביב 1976), הערוך כנגד ביולוגים-אבולוציוניים שטענו כי התוקפנות טבועה באדם בהכרח על שום עברו כחיה טורפת. לאלו השיב מונטגיו, שבכל זאת האדם אינו רק אינסטינקטים מולדים, אלא בכוחו גם ליצור ציביליזציה ולכונן קהילות מדעיות-רציונליות, אמנותיות, למדניות— שבהן, בין היתר, טורחים על חינוך ואימון להפחתת גורמי האלימות האנושית.

וכך, בורשטיין מנסה ככל הניתן להתרחק משיפוטים בלתי-אחראיים על גורלו פוסט-מורטם או על עברו הרחוק. הוא מציע שירה הנכתבת מפרספקטיבה של תודעה המתקיימת בהווה ומתארת את העבר רק בתנאי שעקבותיו עדיין ניכרים בהווה (למשל: ראש פטיש או פלס נגרים שהיו שייכים לסבו). העולם הוא מקום מעורר פליאה וקסם (וגם רצון להבין קימעא) גם אם לא מחפשים מאחוריו ומצדדיו דבר, אלא מתמקדים במה שבו: בחומריו, במרכיביו, בדפוסיו; בכל היבט שאותהּ התודעה עשויה ללמוד. במיקוד על חיי התודעה המתבוננת ניכרות אצל בורשטיין השפעות זן-בודהיסטית וגם מגמה רציונלית, שאין להתעלם מהן. בספרו הנוכחי דּוֹמָה ההתכוונות התודעתית הזאת לָהווה ולעוֹלָם (כמות-שהוא), כתוֹרה אי-אלימה.

*

דרור בורשטיין, אלה כרגע חיי, עם תצריבים מאת מאיר אפלפלד, בעריכת: ליאת קפלן, הוצאת אבן חושן, רעננה 2016, עמודים בלתי ממוספרים.  

*

הודעה: 

בחמישי הבא, 27.10, 19:00, ערב השקה לספר: '_שיעור גאוגרפיה' אנתולוגיה מתורגמת משירתו של המשורר והסופר הניגרי, כריס אבאני (הוצאת רעב: באר שבע 2016) בחנות הספרים העצמאית ,סיפור פשוט בנוה צדק, תל-אביב (רח' שבזי 36, תל-אביב). בערב ישתתפו ויקריאוּ: נוגה שבח, מי-טל נדלר, יעל לוי-חזן,יעל ענבר, רון דהן, שלומי חתוכה, נדב פרץ, עמית לין, אילן בן דוד. גם אני אומר כמה מלים בנושא: "אפלה ואוֹר: שירי כריס אבאני כּחריגה מאלימוּת". כדאי מאוד לקרוא את הספר האמוּר. נדמה לי שגם כדאי מאוד לבוא.

*

חג שמח לכל הקוראות והקוראים

*

*

בתמונה:  Bartolomeo Passerotti (1529-1592), A Portrait of a  Man and a Dog, Oil on Canvas, after 1585

Read Full Post »

תּרבּוּת, נאמנוּת ושׁעבּוּד

*

אני מודה שאין תפקידי לשנות את פני העולם או את האדם – אין בי די  מעלות ותבונה לשם כך. אבל אוכל אולי ממקומי לשרת כמה ערכים שבלעדיהם העולם, גם אם ישונו פניו, לא שווה שיחיו בו, שבלעדיהם בן אדם, אפילו אדם חדש, לא יהיה ראוי שיכבדוהו …  [אלבר קאמי, 'שתי תשובות לעמנואל ד'אסטיה דה לה ויג'רי', נדפס: הזמן הזה: כתבים פוליטים I,II , תרגמה מצרפתית: שושנה כרם, הקדים מבוא: פרננד ברטפלד, הוצאת כרמל: ירושלים 2013, עמ' 159]

*

מזה זמן רב אני חש, למגינת-לבי, כי המאבק החברתי נִטָּע עמוק בתחום התרבּוּת והאמנוּת, עד שהפך בלתי ניתן להפרדה ממנו, וכך אמן כבר אינו נשפט על ידי קהלו, כאדם-יוצר-סינגולרי, אלא כנציג של מגזר-חברתי או חוג פוליטי, ונושא דברם המובהק. זה אינו נכון לאופי התבטאויותיה של שרת התרבות מירי רגב בלבד, או לשירה המזרחית העכשווית, על הקהלים הרבים שהיא אוספת, אלא גם למיליה התרבותי הותיק, שיוצריו מעמידים עצמם שוב ושוב בראיונות או מול מצלמות, כנושאי קולהּ של שפיוּת-מדומה או טעם טוב או רציונליזם או אמות מידה תקינוֹת. לא הייתי מעיר על כך דבר, אבל זה מכאיב לי. הרבה דברים מכאיבים לי ולא תמיד אני כותב עליהם. כאן אני מוכרח לומר משהו, כי אני חש שקרבות פאנץ' וג'ודי הללו, לא רק שאינם מועילים, אלא בסופו של דבר הופכים את האמנות לגווניה לאיזו סוג של בריונות אקסטרוורטית. משהו שאין בו לא-עידון, לא-הפשטה, לא-מסרים מורכבים ומעוררי מחשבה, אלא דבר-מה שיש בו הרבה מאוד דם-רע ודעות קדומות, ורצון ליישר קו עם חבריךָ. וכך, לא רק מירי רגב דורשת נאמנוּת בתרבּוּת. ישנם גם פרופסורים ואנשים בעלי השפעה בעולם האמנוּת, הדורשים נאמנוּת בתרבּוּת לטעמם (על פי מה שהם יכתיבו). כמובן, ממש כמו מירי רגב, הם משוכנעים בצדקת דרכם. ולכן, לא מעניין אותם מה שיש לאמנים לומר בשם אמנותם וכיצד עולמם הפנימי דובב אל העולם שבחוץ— מעניין אותם הרבה יותר לדעת שהם חושבים על כל דבר ממש כמוהם, ושכל מילה שהם יאמרו תעלה בקנה אחד עם אושיות עולמם.

מרקוס אורליוס, פילוסוף הנמנה על הסטואה המאוחרת, שאתרע מזלו והיה גם קיסר רומאי, ואת רוב ימיו בילה בקרבות-מערכה בגבולות האימפריה מוקף במוות מכל עבר, אפיין בספרו את האדם המושלם האידיאלי בעיניו, כך , שבין תכונותיו היוצאות מגדר הרגיל, הראויות להימנות, מופיעה התכונה: "…הוא משכיל להשתמש במה שנטוע בפנימיותו…" [מחשבות לעצמי,מיוונית: אברהם ארואטי, בנימינה 2012, ספר שלישי, עמוד 43]. להערכתי זוהי אולי התכונה החשובה ביותר בכל פעילות אמנותית או מחשבתית: היכולת להביע את עולמך הפנימי (האידיוסינקרטי) למישרין. זוהי תנועה הדורשת התבוננות עצמית, הבנה עצמית; יכולת להשמיע דברים שטרם נאמרו; מתוך הפער הזה השריר שבין הדברים המתרוצצים בפנימו של אדם ובין הדברים השגורים המתרוצצים במציאות העולם. הפער הזה הולך ונמחה מלב, או נדמה כזכרון-עמום מעולם עתיק. בין היתר, משום שבתרבות של רייטינג, פלייליסט, ופייסבוק— אדם צריך לשאת חן או לעורר רתיעה, לייצג, לדברר, לשווק, לעורר מהומות, להשיג קהל— כולן תכונות המתייחסות לכושר ההסתגלות של אדם לחברה או ליכולותיו הכריזמטיות לאסוף סביבו קהל-המונים או לכושרו לעורר קהל לפעול כך או אחרת; ההיפך הגמור לדידי מן הנדרש מאמן או הוגה, שעתים נחוצה לו תקופה של בדידות ושל התבודדות: ישיבה מול ים;הליכה ביער;  שהות כדי לדובב קימעא את עולמו הפנימי, שאף פעם אינו נהיר לו עד תום.

בעצם, בעולם בו אנו חיים הולכים ונמחים הדברים שלפנִים הבחינו בין אמרגן, דובר, איש יחסי ציבור, פעיל חברתי, פוליטיקאי ובין אמן והוגה. 'אתה חייב לדחוף את עצמךָ', 'אתה חייב להתייחס אל זה כמו אל עסק', 'אתה חייב לצמוח כל הזמן', 'אתה חייב לשמור על נִראוּת'. לא המצאתי את הצטוטים האלה. כולם נאמרו לי על ידי אנשים שביקשו להשיא עצות טובות. לפעמים אני מבין שאין שום אפשרות אחרת, ואלמלא זה היה כה עצוב שזה כך, וכל כך מעוות בעיניי, הייתי כבר מוריד על זה דמעות-שָׁליש או שְׁלִיש בקבוק אלכוהולי — אבל זו המציאות לאשורהּ, כמו קיר שאין להזיזו.  ואני חש אותו כבר שנים אחדות לא רק כאשר מדובר בפעילות אמנותית אלא אפילו במחקר אקדמי. תמיד יש לכוון לטעמם של אחרים. אין דבר המרע יותר את סיכוייך מאשר לא-להיות-נאמן-תרבותית  (לא שותף באג'נדה) לאנשים שאליהם שלחת מאמר . בעצם גם העולם האקדמי, מעבר לפוליטיקה שתמיד ארוגה בו, הוא עניין העומד על כך שכדי להתקדם במעלה מערכת, עליך להתאים את פרסומיךָ לרצונם של העורכים בכתבי העת המובילים, או אם מדובר בפורומים או בכנסים— לומר רק את מה שרוצים שתאמר בפומבי. עליךָ לרצות אותם ואת תפיסת-עולמם, כדי שייתרצו להרשות לך להשמיע את קולךָ בביתם (והם ייתנו לך להרגיש היטב-היטב שזה ביתם), וכך הופכים את האינטלקטואל-החופשי, בן המקום, לסוג של עובר-אורח-משועבּד, ודוחקים כל העת את מי שלא-נאותים-להשתעבד לנורמות המושָתות עליהם ונועלים פעמיים במפתח את הדלת, ואז כמובן  טוענים שהם עושים זאת כשומרי סף של המידות היפות-הנעלות, הפלורליזם, רב-התרבותיות, החופש לחשוב ולהביע.

וכך בעצם אני מוצא עצמי לעתים, למשל כעת, יושב על יד המחשב, ובלי משים, מפזם לעצמי בצרפתית שאיני יודע ממש (לא על בוריהּ), מלים של ז'ק ברל, על שתיין המבקש ממוזג עוד כוס: "חבר, מלּא הכוס/ מלּאהּ לרויה/ ואחר-כך אלך/בּלי להזיל דמעה/אני שר ונוגן, אך/נמאס לי מחיי/ חבר, כּוֹסִי מלּא/ חבר, כּוֹסִי מּלא". וחי חיוכי, לא מתחשק לי להיות נאמן לא למשקה מסוים ולא למוזג מסוים, ובעצם גם איני מעוניין להיות שיכור. פשוט מפני שאני מתקשה לשכוח את המציאות אליה אתעורר אחר-כך. ומה כל זה עוזר לי, גם התלונה המסוחררת הזאת, אם בכל מקום חיצוני אני מתקשה למצוא חירות, ובינתיים, כולם מבהירים לי עד כמה אני חופשי, אבל אני יודע— השיעבוד נמשך.

אל מי אני בעצם מדבר? אני נמצא בתוך עולם שבו האדם הולך ונהפך לאפליקציה של אדם, וכאשר אתה עובד אצל חברה או מערכת, בעצם,  מעבידךָ, על פי רוב, חווה אותךָ כאפליקציה בסמרטפון שלו, שתפקידהּ לעשות לו נוח, לא לאתגר ולא לערער חלילה על דרכיו (בלי שאלות; ללא סימני שאלה). וסימון וייל כותבת: "הזולת. לראות כל בן-אנוש (בצלמךָ) כבית אסורים שיושב בו אסיר, ומסביבו היקום כולו' [הכובד והחסד, תרגם מצרפתית: עוזי בהר, הוצאת כרמל: ירושלים 1994, עמוד 163]. אבל אנו חיים במקום שתרבותו כלל אינה עומדת על האתוס הקשוב והרואה הזה (ומי באמת מקיים עולם מלא שכל יושביו חופשיים הם וכל אחד מהם סובב אותו היקום?). אנו חיים בחברה שבהּ מחנכים אנשים לחשוב שהקבוצה החברתית-פוליטית אליה הם משתייכים, היא לב-היקום, מרכז העולם, העם הנבחר, וכל היתר הם אפליקציות שנועדו לסובב אותם, וניתן לדכאן, להסירן, לסוגרן, לצמצמן; תרבות של אנשים בעלי-עמדה, הטורחים להבהיר כי כך או אחרת, תמיד תהיה בשעבוד זה או אחר, ומוטב לךָ לרצוע את אזנךָ כבר, וגמרנוּ; שולחים לך חיוך של חברוּת-פטרונית (החוק לצידנוּ) ומבהירים שמוטב לךָ לא לעשות מזה עניין.
*

בשלישי הבא, 19.4.2016, 20:00, פתיחת תערוכה במוזאון תל-אביב, לאמנית הרב-תחומית, מאיה ז"ק, שהוא גם ערב השקה לספר-אמן שלהּ. אני אהיה שם. בואו גם אתן/ם. חלק ניכר מן הדברים שיינשאו שם יוקדשו לפאול צלאן אשר יום השנה לפטירתו חל למחרת (20.4).

*

בתמונה: Eikoh Hosoe, Kamaitachi No.8, (Photographed in) 1965©

Read Full Post »

קנטאור, דינוזאור, פניקס, חתול ומורה יחידה

*

דברים שאמרתי לכבודה של פרופ' חנה כשר, מגדולות חוקרות הרמב"ם וכתבי תלמידיו-פרשניו; ותלמידה, חוקרת ומבקרת של פרופ' ישעיהו ליבוביץ' וכתביו, ביום עיון שנערך לכבודהּ (18.5.2015).

*

 לעולם אל יספר אדם בשבחו של חברו שמתוך שבחו בה לידי גנותו כך נאמר בתלמוד בבלי מסכת ערכין דף ט"ז; אם כך הוטלה על כתפי משימה בלתי אפשרית, כל שכן הואיל וחברתנו-מורתנו נודעת בכך שקשים עליה דברי שבח, ובכל זאת הוזמנתי לדבר, אז אומר כמה מלים.

הגעתי למחלקה הזאת לראשונה לפני כחמש עשרה שנים. הייתי אב צעיר. במהלך התואר הראשון עבדתי חמישה ימים בשבוע וביום חופש שבועי הגעתי על מנת ללמוד. ביום נוסף נטלתי שני קורסים מ-16:00 אחר הצהרים ואילך. השיעור הראשון שלי במחלקה היה ביום שני אחר-הצהריים בקורס "תולדות הפילוסופיה היהודית בימי הביניים". אז היתה זו מחלקה לפילוסופיה ולא למחשבת ישראל. היא מוקמה בפקולטה למדעי הרוח ולא בפקולטה למדעי היהדות. חנה שאלה אם מישהי או מישהו שמעו את שמע הספר Fons Vitae. הרמתי ידי. קיבלתי רשות דיבור. מכאן ואילך החל שיחי עם חנה.

מאוחר יותר כתבתי בהנחייתה של חנה עבודת תואר שני וגם עבודת דוקטורט. גם שימשתי עוזר מחקר שלה איזו עת.  אין אנשים רבים שאני חש עצמי כתלמידם. חנה בסקרנות, בפתיחות, ביושרה, ביכולות אנליטיות חדות ויוצאות הדופן, בהומור דק, פתחה לי שער גדול לעולמו של הרמב"ם ותלמידיו-פרשניו, שמאז הפכו נדבך בעולמי.

נדמה לי ברבות השנים כי האקדמיה הינה מוסד פוליטי-כיתתי, הרבה יותר מאשר מוסד אינטלקטואלי יצירתי פלורליסטי ורב-תרבותי. חנה היא בהחלט מן האנשים הבודדים שהכרתי בימי שהותי באוניברסיטה, הרואה במלאכתהּ, בהוראה, בליווי התלמידים תפקיד ויעוד. מעולם לא שמעתי תלמיד במחלקה מתלונן על יחסה כלפיו. אני מכיר דוקטורנטים לשעבר במחלקה ובאוניברסיטאות אחרות שבצר להם היו פונים אליה ומוצאים אוזן קשבת. אין ספק כי חנה רואה במלאכתה—הרבה יותר מקריירה ומירוץ לקראת המאמר הבא או הספר הבא, וכי ליבה נתון מאוד להכשרתם של חוקרים צעירים, תלמידיה ולא תלמידיה, בכך היא הציגה בפניי תמיד מודל אקדמי אחר, ואני חש כי הפכה אותי וגם אחרים ל'קצת יותר בני אדם'.

הרמב"ם כותב בפרק ד' מביאור מסכת אבות 'ודע כי 'אמת' – הן המעלות השכליות לפי שהן אמתיות, לא ישתנו […] ו'השלום' – מעלות המידות, אשר בהן יהיה שלום בעולם. אני מביא דברים אלו משום שאני חש בפירוש כי חנה לא רק מקרבת את תלמידותיה ותלמידיה אל הכרת הפילוסופיה והתיאולוגיה של ימי הביניים, ולא מלמדת אותם לדייק בקריאתם ולנתח באופן תימטי-שיטתי את הכתוב בלבד, אלא מלמדת את כולנו פרק במעלות המידות כגון: הגינות, יושרה, ענוה רוחב לב, ומתוך כך מקיימת את דברי ר' אלעזר משם ר' חנינא: תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם.

בין חנה וביני לא תמיד שררו הסכמות. מה שמייחד את חנה כמורה, הוא שגם בפעמים בהם נחלקנו, היא מעולם לא נסתה לכפות עלי את דעתה (כאוטוריטה) או לשכנע אותי לקרוא אחרת, וכעבור זמן, כמעט תמיד נוכחתי כי הדין עימהּ לחלוטין. למשל, אני נזכר כי ערב הרצאתי הראשונה בכנס אקדמי היא הגיבה למקרא טיוטת ההרצאה ששלחתי, כי הדברים עומדים, אבל אולי כדאי, אם אספיק, לעיין עוד. קיבלתי את הרמז העבה הזה והלכתי לעבוד. עד הבוקר הגעתי לפירוש מעורפל פחות וקולע יותר. לימים, הפכה ההרצאה הזאת למאמרי הראשון.

בימי הביניים ובתקופה הטרום-מודרנית נכתבו באירופה ובצפון אפריקה כמה וכמה אגרות ופרקים ובהן הנחיות למורה המבקש להורות פילוסופיה ומדעים לתלמידיו. כך נמנו בין מידותיו החשובות של המורה: שיהיה ראוי ללמד את שהוא מבקש להורות, שיהווה דוגמא אישית מתמדת בהליכותיו 'כפי שתחייבהו חכמתו', ושיכוון להדריך תלמידיו בדרך הישרה ולפי כושרם, דעתם ורוחם, לקבל את הלימוד. בנוסף, שיינהג עם תלמידיו כמו שינהג עם בניו. למותר לציין, כי כל המידות הללו מתקיימות-הן בחנה, וכי אני ואחרים, אמנם ראינו בה עם השנים אֵם לעצה גם לתבונה.

ר' יוסף אבן כספי איש ארגנטירא ואחר-כך ולנסיה, כתב בראש אגרת המּוסר לבנו שלמה בן הי"ב, כי בראש המצוות ידיעת השם הנכבד, שהיא יסוד לארבע מצוות: לידע שיש מצוי ראשון, ושהוא אחד, ולאהבה וליראה ממנו. בכך כיון כספי ודאי אל דברי הרמב"ם בהלכות יסודי התורה ובמורה הנבוכים חלק ג' פרק נ"ב שבהם ביאר יראה כקיום המצוות המעשיות ואת האהבה כעיון. בספר הסוד (טירת כסף, מהדורת יוסף לאסט, תרס"ה, עמ' 53) כתב כספי כך:

*

לכן ראוי לנו ולכם בני וניָגע עצמנו לקחת מן החיים מה שבאפשרות לנו, וזה יהיה כשנשתדל בקיום תורתנו השלימה בסוגיה ובפרטיה, וזה יהיה תכלית שלמות שכלנו, עד שנשיג כפי יכולתנו מעניין המלאכים שהם השכלים בפועל תמיד, ואז נחיה לעולם.

*

*כספי מעמיד כאן על מוגבלות האדם, על היותו סופי, פגיע, שביר, שאין לו לעשות אלא כמיטב השתדלותו על מנת להשלים מידותיו ולנסות להשלים את קנין המושכלות; תכלית החיים היא ניסיון זה. ההשתדלות– לאו דווקא ההישג עצמו. כספי ער בדבריו לכך שהאדם הינו שכל שבחומר, המועד לתאוות ולדמיונות; שלא כהוגים פילוסופים אחרים אין הוא מפליג באיחוד עם השכל הפועל, ולא באיחוד מיסטי כדוגמת המקובלים. הדרך המוסרית והאנושית שהוא הציע אופיינית לטעמי גם לדרך הוראתה של חנה. מעולם אינה מבטיחה דבר שלא תעמוד בו, ויותר מאשר תשובות נכונות או פתרונות-על המוצנחים על הטקסט מבחוץ, היא תרה אחר השתדלותו של התלמיד בטקסט הפילוסופי, מבלי שיברח ממנו אל מקומות אחרים, וקריאה זו כל כמה שהיא מפרכת לא-אחת, פקחה אותי להבין תכנים ומשמעויות אשר ספק אם הייתי יורד להבנתן בדרך אחרת. דרכה היא: עיין וחזור לעיין.

לומד-פילוסופיה יהודית בזמן הזה, כל שכן של ימי הביניים, רואה לא אחת את תבל המתרוצצת סביב והנה היא נדמית לו, כפי שכתבו הרמב"ם ואבן לטיף, כעולם הפוך. חנה עצמה ייחדה לכך מאמר בה השוותה בין חקר הפילוסופיה היהודית לשלוש חיות-אגדתיות:  הקנטאור, הדינוזאור והפניקס. [1]. הקנטאור, חציו-אדם חציו-סוס, וכך היא הפילוסופיה היהודית מחציתה 'פילוסופיה' ומחציתה 'יהודית', שוזרת יחדיו אוניברסלי ופרטיקולרי. הפילוסופים תוקפים אותה כאילו אינה אלא תיאולוגיה. הרבנים תוקפים אותה כאילו מליאה היא חכמות חיצוניות, המסכנות את ישראל, וכאילוּ מאז ומעולם זכתה להשפעה שולית. [2]. הדינוזאור, יצור קדומים, שיש התרים אחר עצמותיו, כזו היא כמדומה הפילוסופיה היהודית, המגלמת 'גופי ידע מדעיים' אשר תוקפם חלף עבר מן העולם. חוקר פילוסופיה יהודית מודרנית יתקשה שוב לראות בתורה, כחברו הימי ביניימי, כרומזת, אל היסודות, הגלגלים או השכלים הנבדלים (פיסיקה, מטפיסיקה וקוסמולוגיה של ימי הביניים) [3]. הפניקס— אותו עוף חול אגדי הקם ומתחייה מן הרמץ אחת לחמש-מאות שנה. כאן חנה מציבה כאתגר, אפשרות של חידוש פני הפילוסופיה היהודית בזמננו-אנו מתוך התייעצות עם חכמי הפילוסופים היהודיים, ומתוך שאיבה מן המודלים המוסריים והתבוניים שאפיינו את דרכם.

לסיום, הייתי רוצה להוסיף למנין חיה רביעית: זהו חתול הצ'שייר הפוגש  את אליס בספרו של לואיס קרול (מהדורת תרגום רנה ליטוין, תל אביב 1997, עמ' 72) וזאת לשונו:

*

  'אבל אני לא רוצה להסתובב בין מטורפים'  העירה אליס.

            'אין לך ברירה' אמר החתול, 'כולנו מטורפים כאן. אני מטורף. את מטורפת.'

            'איך אתה יודע שאני מטורפת?', אמרה אליס,

            'זה ברור' אמר החתול, 'אחרת לא היית באה לכאן'.

* 

אולי כל העוסקים בתחום זה של הפילוסופיה היהודית מטורפים הם. משוגעים-לְדבר בָּטֵל בעיני בני זמנם. עם זאת, זה גם היה המצב בימיהם של הרמב"ם, של כספי, של שלמה מימון ושל אחרים-כמותם, וגם היום איננו נבדלים מהם הרבה באופן בו החברה היהודית וגם החברה הכללית מביטה על הפרוייקט המשונה והחריג הזה. כך דומה כי הפילוסופיה היהודית, להוציא פרקי זמן מעטים, היתה תמיד בבחינת תרבות-נגד או תת-תרבות פילוסופית (כלומר, לא ההגמוניה הרבנית של הדור היא המכוננת אותה).

אבל כמו חיוכו של חתול הצ'שייר הנותר באוויר כאשר גופו נעלם, כחיוך בלא גוף. כך גם אני מתחייך איזה חיוך נעלם כל אימת שאני נוטל לידי את  מורה הנבוכים או אחד מתלמידיו פרשניו, ואת החיוך הלא-שכיח הזה, שעומד וקיים בי תמיד, אני חב במידה בלתי מעוטה לְמורה יחידה הנמצאת כאן, וכך אני חותם: תודה.

*

*

בתמונה: Josef Šíma, Les Ombres ,Oil on Canvas 1960

Read Full Post »

טאוטולוגיות

 *

1.טאוטולוגיה, טיעון לוגי שתמיד מורה אמת (תקף לוגית), כדוגמת a הינו a. היפוכו הוא סתירה, נניח a אינו a. אם אנו מניחים כי a היא יישות בת-קיימא, איננו יכולים לסתור את יישותה/הימצאותהּ. גם אם נניח כי a הוא אֵינוּת עדיין יישמר תוקפה הלוגי של הטאוטולוגיה. משל: לא-כלום הוא לא-כלום, יישות— יישוּת.

2.שירהּ של רות דולורס וייס, לזכור, שיר שנכתב בעקבות המערכה העזתית האחרונה, הוא שרשרת של טאוטולוגיות. לכאורה, הנחות יסוד שאין לסותרן,כגון: אמא היא אמא; כאב הוא כאב; ילד הוא ילד; לב הוא לב. איך אפשר לסותרן? המציאות האנושית אינה לוגית, רחוק מכך. היא נוטה להתיר, עת צבאות נקראים לדגל, כל עבותות של הגיון ומוסר. מלחמה היא מציאות מעוותת; היא המקום שבו האדם מהלך בין החורבות ומבקש להמית את אחיו האדם, בשם העם, המדינה, הדגל. זהו הרגע, שבו הדברים המובָנים ביותר, נהפכים מניה-וביה, ופתאום דומים לצדדים הנִצים, כחסרי שחר. ההגיון, המוסר, הציביליזציה הופכים חסרי משמעות ופושטים-רגל. השיר של רות הוא מחאת כל מי שבעת מלחמה מכנים אותו "בוגד" או "יפה נפש" והוא לתומו חשב שהוא רק אדם הגיוני, מתון, בעל שיקול דעת. מידות שעל-פי-רוב אינן אמורות להיוודע לשימצה או לגנאי.

המציאות המלחמתית היא מציאות שבה אמא אינה אמא (היא פלסטינית), כאב אינו כאב(זה כאבו של האויב); ילד אינו ילד (כנ"ל); לב אינו לב (כנ"ל). האם המערכה האחרונה הציעה דבר מלבד הרס והרס; הרג והרג? האם בתום המערכה הדברים פשוט עשויים לחזור לסדר הקודם, כאילו לא אירע דבר?  אני מכיר לחלוטין בכך שהאדם נוטה שלא לקבל החלטות באופן רציונלי (חוקרים לא-מעטים עמדו ועומדים על כך). הוא זונח לכתחילה כל מידה  של הגיון, שיקול-דעת ומוסר והופך דמגוגיה, רטוריקה, תעמולה והצדקת-כל  לקנה המידה הנכון של הדברים משעה שנדמה לו שניתנת להתנהגות הזו לגיטימציה רחבה. נכון, גם מלחמה היא מלחמה והישרדות היא הישרדות הן טאוטולוגיות. אבל הפיכת מצב-החירום למצב נורמלי מתמיד, ודחיית מצב האיזון (השונה מן ההישרדות במהותו) כמידתם של עדיני-נפש והעדפת סיפור המדינה הזאת כרצף שוטף של מלחמות ישראל, היא לדידי, בעיה גדולה. יש הבדל בין אין ברירה ובין לא רוצים ברירה. הואיל והישוב העברי הנוכחי (2014) שונה בכמותו, עוצמתו, וחימושו מן הישוב שייסד את המדינה (1948)— קרובות "מלחמות הקיוּם" הנוכחיות של מדינת ישראל למלחמות ברירה שהממשלות הנבחרות טורחות להציג אותן לציבור כמלחמות אין ברירה, כי אין רוצים בברירה (כל ברירה). כל שכן, כאשר דרך מערכות קטנות שכאלו הכוחות הצה"ליים מתאמנים ומתחשלים לקראת המערכות שעוד יבואו.

3.הרביתי לשמוע הקיץ קריאות בגנות כל הערבים; גם אשר לאלימות הטבועה במוסלמים. כאשר איזה ידיד הגדיש את הסאה שאלתיו: "באמת, כל הערבים?"; "באמת, כל המוסלמים?". הוא נאלץ להודות כי רק מרביתם. לשאלה העוקבת: "אתה באמת מכיר את מרבית הערבים?" הוא הפך נבוך מלהשיב. נדמה לי כי התשובה הקרובה ביותר שיכול היה להצליח לנפק היא "נדמה לי שכך הוא… כך אומרים העיתונים". ובכן, ברוך שׂפינוזה (1677-1634) רציונליסט לא-שכוח, ביקר בחדות את מי שמבססים את ידיעותיהם על העולם על סמך סברות (Opinio) שהן ידיעות קטועות, חלשות, המבוססות על דמיונות, תשוקות, וחרדות; אותם הוא הפריד באופן חד מן הידיעה באמצעות התבונה (Ratio),  המצריכה שיקול דעת, היסק מתוך נתונים והגיון ישר [אתיקה, חלק ב' משפט 40 עיון 2]. במיוחד, חידד באגרותיו, את הצורך להכיר מה האדם יודע ומה אינו יכול לדעת. לשיטתו בעיית-הידיעה האנושית מביאה את רוב בני האדם להצטרף להלכי רוח הרווחים בציבור שבקירבו הם עושים את ימיהם ומקבלים את סברותיהם (שהן לעתים חסרות בסיס) כאמתות מוחלטות. הפרוייקט השׂפינוזי, כמו של דקארט קודמו, הונח על יסוד ההכרח של כל יחיד ויחידה להתחיל ולתהות מחדש על דעות שהונחלו לו. כמה הן מועילות לו עצמו, כמה הן מועילות לסביבה, לכלל האנושות, ליקום (אם בכלל ניתן לשער דבר שכזה). להנחתו האופטימית של שׂפינוזה, לא ייתכן כי היחיד שהגיע לכדי המידה הטובה יסתור במשהו מדבריו או פעליו את טובת הכלל. אבל אצל אותו שׂפינוזה (למשל אגרת 56) מנקר גם הספק. האדם יודע מעט מדיי על הכל, ומסוגל להתקדם בעיקר לאור שׂכלוֹ הוא . הוא כותב במאמר על תיקון השכל (סעיף 108 סעיף קטן XIII): "ככל שהאידיאות מבטאות יותר את שלימותו של מושא כלשהו כך הן שלימות יותר בעצמן, שהריי אנו מעריצים את האמן שבנה היכל מפואר יותר מאשר את זה שבנה בית תפילה קטן". בסופו של דבר היקום הוא ההיכל המפואר והשלם מכל (הוא גם האופן שבו האדם מסוגל להבין את העצם בעל אין סוף התארים שהוא האל או הטבע לשיטת שׂפינוזה). האדם אינו מסוגל לייסד באמצעות התבונה והמידה הטובה, אלא בית תפילה קטן, וגם לשם כך דרושים לו מאמצים בלתי-חדֵלים. לפיכך, אדם אחראי ובעל שיקול דעת לא ירשיע עדה שלימה, ציבור, עם, דת, או תרבות— הוא יבין כי בכל קבוצה אנושית קיימים אנשים שונים בעלי מוטיבציות שונות. בכל מקום ישנו ניוול. אבל תמיד יימצאו גם מי שטורחים תבונתם ואיזונם. כי יש הטורחים על בניין-עצמם ומתוך כך בונים עולם, ויש מי שנוהים אחר כל המרעימים בקול, בעלי הכריזמה, המצולמים, המסבירים,המדוברים.

4.הפילוסופית היהודית-גרמנית חנה ארנדט (1975-1906), לא זכתה מעולם בחייה להכרת הממסד הישראלי (גם עד לאחרונה, לא באוניברסיטאות). הזכירו לה את פרשת האהבים שניהלה בנערותהּ עם מורהּ הנשוי, מרטין היידגר (דווקא ארנדט נטתה להזכיר את קרל יאספרס כמורה הרבה יותר משמעותי, ואצלו גם חיברה את עבודת הדוקטורט שלהּ; את היידגר גם זיכתה לימים במאמר ביקורת שבו שללה את האונטולוגיה שלו, המבוססת על היות האדם מושלך בעולם והולך לקראת המוות, והדגישה את הסולידריות והאחריות של אדם לזולתו); שמרו לה לרעה את משפטהּ בדבר היותה של הבנאליות של הרוע לא לחם חוקם של הנאצים לבדם, אלא גם של יהודים שבחרו לשתף עימם פעולה. במיוחד אי-ציוניותהּ של ארנדט עמדה לה לרועץ בישראל. היא הואשמה באי חיבת בני עמהּ, בהתעלמותהּ מן הדמוניות הנאצית. ארנדט עצמה כתבה כי מעולם לא גינתה מי מבני העם היהודי על שלא התנגד לנאצים, וכי את זה הפך דווקא גדעון האוזנר, הקטיגור במשפט אייכמן, לאחד היסודות העיקריים בדבריו (הליכה כצאן לטבח וכיו"ב).   בראיון לגינטר גאוס אמרה ארנדט כי דווקא הריחוק הגיאוגרפי בין תפוצות העם היהודי היתה יסוד שתרם, אולי יותר מכל, לחמימות ייחודית בין בניו עד 1945. דווקא ריכוזם של היהודים במקום אחד והעלאת ערך אהבת-הקבוצה (העם, הדת, הלאום) כערך ראשון-במעלה, תורמת לפיזורהּ ולהתעמעמותהּ של אותה "אנושיות יהודית מיוחדת" שזכורה לה מימי-נעוריה ומבית הוריה: אנושיות שיופיהּ ניכר ברוחב דעת, העדר דעות קדומות, ועמידה מחוץ לכל ההקשרים חברתיים-פוליטיים (כלומר: העדפת פשטוּת, צניעות ואתיקה על פני רהב, שררה והשתלטוּת).

במאמר שנתחבר בשנת 1943 בארה"ב (שנתיים אחר הגירתהּ דרך צרפת ופורטוגל) וכותרתו "אנו הפליטים" כתבה ארנדט על המוני הפליטים היהודים שנעזבו ללא זכויות אזרח, ללא קורת גג, ללא אזרחות או מולדת. בבושה שלהם עצמם לדון ברבים בגורלם. בהעדפה של רבים מהם לשים קץ לחייהם בדרכם למקום מבטחים, לעתים גם אחר שהגיעו למקום מבטחים— משום שמירב התקוות ששמו בחיים הושמו לאל, והואיל והם לא הצליחו לראות תקווה ומזור למכתם. היא כותבת: "אם מצילים אותנו אנחנו מרגישים מושפלים, ואם עוזרים לנו אנו מרגישים מבוזים. אנו נאבקים כמו משוגעים על קיום פרטי וגורל אישי, מפני החשש שלנו שנהיה חלק מאותה חבורה אומללה של "שנוררים" שאנו, בעיקר מי שהיו לפנים נדבנים, זוכרים אותם הרבה יותר טוב" [חנה ארנדט, 'אנו הפליטים', בתוך: כתבים יהודיים, נוסח עברי: איה ברויר, עריכה מדעית: עדית זרטל, סדרת קו אדום, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב 2011, עמ' 164]. אדם שנזרק מביתו, שנשללו זכויותיו, שנאלץ להשאיר מאחור את כל רכושו; ששוב אין לו מקום לחזור אליו – קשה לו לפעול מתוך תחושת הדחיפות לבנות את חייו האישיים והקהילתיים מחדש. מבחינתו הוא אדם, וכאבו—הוא כאב. מבחינת העולם שבחוץ: הוא פליט, שנורר, קלושאר, מהגר עבודה; זר המכביד ומאיים על חיי החברה. מהרבה בחינות, הפליטים הופכים בעיניי עצמם ל"פחות מאדם" (כשם מאמר מאת יוסיף ברודסקי). וכ"פחות מאדם" קשה מאוד להוסיף ולחיות. קשה לי שלא לחשוב על דבריה של ארנדט בהקשר לגורלם של הפליטים הפלסטינים שנותרו חסרי בית בשוך "צוק איתן" (מספרם מוערך בין 100,00 ל-400,000). פליטים הם פליטים (גם הבטחות פאן-ערביות להזרים לעזה 5 מיליארד דולר, לא בהכרח מבטיחה את עתיד הפליטים, אלא קרוב לודאי, ירפד את כיסי הנהגת החמאס). כך שנוסף לאזרחים שנהרגו ושנפצעו, דנו קברניטי המבצע הזה, קהל פלסטיני אזרחי גדול, למלחמת קיוּם. אנחנו מטפחים דורות של פליטים על דורות של פליטים. שוכחים לחלוטין את דברי החכמה של קהלת והאלוהים יבקש את נרדף (קהלת ג', 15;  וראו גם קהלת רבה על אתר) וכן את הדברים שנאמרו במסכת בבא קמא מן התלמוד הבבלי על יסודו של קהלת: לעולם יהא אדם מן הנרדפין ולא מן הרודפין [דף צ"ג ע"א]. ואני מוסיף: גם אם אין האדם מן הנרדפין, יזכור את מילותיה של רות דולורס וייס. כי כאשר דנים באנשים כפליטים ממילא מוחקים משהו מפניהם ומכבודם, כאילו שהוטלה בהם קללה של זרוּת, ואין הם ראויים להימנות בין קהל אדם. ובמדינת ישראל, בעת הזו, דומה כי מי שאינו ציוני מובהק, הצוהל בשבחי צה"ל (לא משנה מה יעולל הצבא והאם יבחין בין כוחות לוחמים ובין אזרחים בלתי מעורבים אם לאו), אף הוא זר ומוזר.

*

*

בתמונה למעלה: Louis Le Brocquy, Family, Oil on Canvas 1951

Read Full Post »

האם האדמה רועדת?

*

כאשר המוות נעשה עניין לסטטיסטיקות ומִנהָל, זו הוכחה שענייני העולם הם בכי רע

[אלבר קאמי, 'עֵד החופש' (1948), נדפס: הזמן הזה: כתבים פוליטים I,II,תרגמה מצרפתית: שושנה כרם, הקדים מבוא: פרננד ברטפלד, הוצאת כרמל: ירושלים 2013,   עמ' 195] 

*

אני שונא לכתוב על פוליטיקה ולכן לא אכתוב על פוליטיקה, אבל אכתוב על אלימות, נכון-יותר, על האפשרות להימנע מלהצטרף למקהלות האלימות, שנדמה כאילו מתרבות בכל מקום בימים אלו. נכון, מפעם לפעם למגזר היהודי-ישראלי קופץ הפיוז, במיוחד בתקופות של גלי פיגועים וירי על ערי הדרום, במיוחד לאחר רצח צעירים, ואז אפשר לשמוע גם מאנשים שלא ציפית מהם כל מני אבחנות שיפוטיות על נפסדות הפלסטינים, האלימות הערבית, הרצחנות האסלאמית, עליונותנו התרבותית-מוסרית (תמיד המיתוס על עליונותנו התרבותית-מוסרית) וכיו"ב. בכל זאת, מעולם לא שמעתי סביבי כל-כך הרבה דיבורים על עונש מוות. עונשי מוות למחבלים הפלסטינים. עונשי מוות למפגעים היהודים. עונשי מוות ועונשי מוות. כאילו שאנשים אינם יודעים שמעולם לא הוכח כי עונשי מוות אינם מרתיעים. הם מעולם לא הורידו את שיעור הרצח בשום מקום בו הונהגו (ראו ספרות מתאימה בתחום הקרימינולוגיה; או עיינו בהרהורים על הגליוטינה לאלבר קאמי). אפשר כי אנשים תרים דווקא אחר נקם חברתי לגיטימי, כרוצים לומר: אנחנו אוסרים כל אלימות המנוגדת לחוק, אבל מרשים למדינה לעסוק בכל אלימות רצחנית. הפעלת אלימות רצחנית מצד המדינה (בפרט אם תחוקק כחוק) היא התנהלות לגיטימית; פיתרון סופי לבעיית האסירים הפלסטינים— דבר מבורך. כמה מחריד לחשוב על אנשים מן היישוב המוכנים שכספי המסים שלהם ישמשו להעסקת תליינים-קבועים בשירות המדינה.

גדלתי בגבעתיים (בין 1991-1973). בספטמבר 1985 (הייתי בן 12) הדפו תושבי העיר במשרוקיות את מאיר כהנא ותומכיו לתנועת כ"ך שערכו עצרת בדרום העיר. לא נכחתי שם. מסיפורים אני יודע כי ראש העיר דאז יצחק ירון (מפלגת העבודה) קרא לח"כ כהנא (כ"ך הוצאה מחוץ לחוק רק שלוש שנים אח"כ)  להסתלק מן העיר ותושבים רבים שרקו במשרוקיות כל אימת שכהנא ניסה לדבר במיקרופון. בין קריאותיו צמאות הדם באותו ערב היו: "קודם הערבים, אח"כ הקיבוצים, ואח"כ אתם אנשי גבעתיים" אמר והתכוון לג'נוסייד. הערב לא הגיע עדי חתימתו. כהנא ותומכיו נאלצו להסתלק בבושת פנים לאחר שנכשל נסיונם להעביר את מסרי השיטנה שלהם (מאות שוטרים אבטחו את האירוע). בעקבות אותו אספסוף מתפרע במרכז ירושלים בשבוע שעבר, הרביתי להרהר בצער בכך שהאווירה ברחוב לא תמכה בהדיפת המתפרעים וגם מאבטחי הרכבת הקלה נראו כאילו עיקר עניינם הוא באבטחת המסילה, יותר מאשר הדיפת הפורעים; לו רק הרחוב היה הודף את האספסוף הזה, או למצער היה מתקומם כנגדו, אפשר כי במקום לשמוע בכל מקום דיבורים על עונשי מוות לזה או לאחר (בדיעבד), היו נשמעים דיבורים על המאמץ לשמור על ריקמת חיים משותפת.

*

*

הלוואי ובכל מקום (יישוב יהודי, יישוב ערבי, יישובים משותפים) בו נשמעות קריאות אלימות היו נמצאים אנשים שהיו קמים כאיש אחד כדי להדוף את מפיצי השינאה, ולא מחפשים מפלט בדיונים עקרים בפעולות ענישת-מוות בחסות הצבא והמדינה באינטרנט או בשיחות סלון. עתידם של החיים כאן אינו תלוי בתליינים או במינוי תליינים בשירות המדינה, אלא בחיים אזרחיים הנכונים להתקומם ולהדוף לאחור את כל הפועלים למען השררת פוליטיקה של שינאה, דיכוי, טרור, אלימות, גזענות ומוות. זה לא פוליטי. זה לא תלוי בשאלה האם יש פרטנר או אין פרטנר. זוהי יכולת אוטונומית-קיומית השמורה לכל אחת ואחד מאיתנו. יש לכולנו את היכולת ליצור סדר יום שיהדוף מתוכנו את מפיצי האלימות.

זה אפשרי. זה דורש אומץ מכל אחת ואחד מאיתנו בתור יחיד/ה. זה דורש את הצבתו של האתי לפני הפוליטי ואת הקדמת פעולת ההיגיון המדוד על פני הכניעה המוכנית לשיח השנאה האלים שמתרקם מסביב. זה דורש את ההכרה בכך שהאדמה הרועדת כעת תחת כפות רגלינו איננה זעה מחמת כוח עליון אלא מחמת אלימות פוליטית של בני אנוש, הראויה לגנאי ולהדיפה. זה דורש אחריות מעשית הנובעת מתוך מחשבה רציונלית-תועלתית של מירב הטוב למירב בני האדם (החיים בארץ הזו); בהכרה כי באלימות, ברצח ובשיסוי לא שוכן הטוב, ולא ישכון לעולם.

*

 

הזמנה

מצאנו לנכון לכתוב לכם בימים מאתגרים אלה נוכח המצב השורר בארצנו ואל מול גל האלימות והשנאה ולהזמין אתכם לזכור בכל רגע את האחווה, האחדות והאהבה.

החיים זימנו אותנו לחיות כאן ביחד, ועלינו לזכור שכולנו אחים והדבקות בדרך של סבלנות ואהבה היא חשובה, במיוחד בימים שכאלו.

אנו מזמינים את כל מי שלבו קורא לו להתחבר ביחד, יהודים, מוסלמים ונוצרים לערב של תפילה, מוסיקה, שירה ושיח,

ביום חמישי, ה- 10/7/14 בשעה 20:30 בביתנו שברח' ים סוף 15 ביפו.

נשמח אם תביאו אתכם כלי נגינה, קטעי שירה אהובים עליכם, נשנוש קל וכל מה שנראה לכם מתאים למפגש שכזה.

הרגישו חופשי להזמין חברים נוספים. 

אין דרך לאהבה, האהבה היא הדרך! 

באהבה רבה,

איהאב ואורה בלחה,

עמותת בוסתן בני אברהם

*

 

בתמונות: תמונות שצולמו בשנת 1927 בעקבות רעידת האדמה הגדולה: הר הזיתים והרובע היהודי בירושלים.

© 2014 שוֹעִי רז

 

Read Full Post »