*
" 'התפשטות היא הכל', אמר ססיל רודס (Rhodes) ושקע בייאוש, מפני שמדי לילה בלילה ראה מעל לראשו את 'הכוכבים הללו … עולמות עצומים אלה שלעולם לא נגיע עדיהם. אילו רק יכולתי הייתי מספח את הפלנטות'."
[חנה ארנדט, יסודות הטוטליטריות, תרגמה, ערכה והוסיפה פתח דבר עדית זרטל, סדרת קו אדום, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2010, עמוד 217]
*
זה לא היה קשר. זה היה כתם.
אלכסנדר ניסה לשווא להסיר את הדם. להלבין את השנאה והעוינות בין אנשי האזור. עמים שמאז ומעולם שפכו את דמי העמים השוכנים בצדם. יש שצלבו את מתנגדיהם שורות-שורות, כפי שעוללו לימים הרומאים. השלום המוקדוני הזה לא הועיל. כל הגישה התבררה כבזבוז. אלכסנדר שינה גישה. הוא שחט את אלו ושחט את אלו וגם מהשילשים והריבעים לא נחה ידו. במהרה הם כה סבלו משפיכות הדמים שהפגין השליט החדש, עד שנאלצו לזנוח את האיבות העתיקות, לעשות ככל יכולתם כדי להתלכד בשנאה עיוורת כלפי הכובש הזר. אנשים רבים כילו ימיהם בתקווה כי אחת מנשותיו הרבות של העריץ תרצח אותו באמבטיה, כמעשה קליטמנסטרה באגממנון. לימים, כשגווע אלכסנדר הקודח, בגבול הודו, ומלכותו התפוררה (כצל עובר) בין היורשים, לא שבה העוינות בין העמים הכבושים לזו ששררה לפָנים. האומות הכבושות, מפני כיבושן, כוננו ביניהן איזו תרבות משותפת. פתאום אפשר היה לראות נדכאים, פרסים, מצריים וסיציליאנים, מעיינים באותם ספרים. מתבוננים באותם אוצרות חכמה, כל-כמה שנשתיירו – בשוך המלחמות.
מורו של אלכסנדר היה אריסטו, אך ספק גדול אם למד אצלו באמת תדיר. נדמה שאלכסנדר ינק את רוב תורתו מהרקליטוס: השינוי כאב-כל; המלחמה כמוליכה שינוי. חורבן גורר בנין ובנין גורר חורבן. עולם טוב לסוחרי הנשק, לבוני מכונות המלחמה. בן הדור שלאחר אריסטו ואלכסנדר — אפיקורוס. היה אדם שלא בטח באלים ולא במלכויות אשר על פני האדמה. העולם נדמה היה לו כמקום כה הרסני, עד שאין מנוס לדידו אלא לעבור לקהילות אמון קטנות שמשתתפיהן כורתים ברית ביניהם לא להסב נזק לחבריהם ולא להיות ניזוקים.
בפוליטיקת הכוח זאת האדם היחיד — כשייט בסירת קש. מצד, מאיימת לדרוס אותו הארמדה הפיניקית; מצד, הוא מפוחד עד מוות ממסכות המוות האטרוסקיות, שמועה מבעיתה מגיעה לאזניו על חדוות הציד של הסקיתים, העלולים לנטוש שדה קרב, רגע לפני שהצבאות מתנפלים זה על זה, כדי לפצוח במרדף אחר צבי חולף או ארנב; וכל עת ההפלגה, רחשי התהום של tâmtu (תיאמת), ממעמקים (כמדומה: מתוכו). הייפלא שלילדיה קראה tâmtu : לחְ'מוּ ולחַ'מוּ? זו שזנבה היה לשביל-החלב ודאי ידעה כי העולם הוא מקום-המלחמה. לימים, היו מי שניסו לשנות את שמם של ילדיה לרחְמוּ ורחַמוּ (או: נחְמוּ ונחַמוּ); לטעון שכך נאה לתקן עולם. לבסוף, אוהבי שלום אלו, אף הם, נתלוּ , ללא קהל , כבמשחק רדיוס, בדרך צדדית, שלא מובילה לשום-מקום.
הפתלוג המוקדוני הוזעק, מחופשת הכל-כלול , לבחון את אלכסנדר, שבמותו, משום מה, המשיך לגדול . את אבחנתו חד-משמעית: "יותר מדי רצח, יותר מדי כח." הוא לא הביע בקול. הסתפק ב-"תם חלקו כאן בקרב בני התמותה; עלה השמיימה, נגנז, והתכסה; התעלה אל בין שוכני-אולימפוס", כשיצא משם, מתחזה לשבור-לב ולדומע, תפסו את מקומו על יד הערש, אומנים וסתתי-אבן, שהובהלו על מנת למדוד את השרידים הארציים של המלך המת. הכל הוגדל הושבח והועצם ; פסלי ענק הוצבו בכיכרות הערים הגדולות. אלו נהפכו במהרה לגלי-חורבות כשהגיעו הכובשים החדשים, והם הגיעו. כובשים הם כמו שכנים טרדנים – תמיד מגיעים בסוף.
הפתולוג הפליג למצרים. בשל ריבוי מקרי שוד ימי בוטלו כל הפלגות-ההמשך. הוא נאלץ לצאת בשיירה ארוכה בדרך לסוריה ולאסיה הקטנה; צפונית למדבר בקרבת ים עמדה עיר משונה ומוטרדת. תושביה, הלכודים מאחורי חומות , הפריחו עפיפונים של אש להבעיר את השדות שמעבר. מי מהם שניסה לחצות את החומות נורה מידית על ידי צבא חמוש, בכלי נשק שהוא טרם ראה כמוהם. השיירה חלפה. העיר נותרה מאחור, כעין פאטה מורגנה; חלום רע הולך ומתיישן; כתם שלאיש אין חפץ בו.
*
*
בתמונה: דליקה על יד קיבוץ בארי (עוטף עזה), ראשית מאי 2018 [צלם לא ידוע].
פֶּרֶא אדם חוֹשב 