Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘שברון-לב’

*

1

   אחד הדברים העומדים ועדיין עובדים באלבום גרייסלנד (1986, חלפו 35 שנים) של פול סיימון (נולד 1941) הוא תהייתו על העולם המאיץ והולך טכנולוגית ופיננסית (אמצע שנות השמונים), כאשר הכאב האנושי נותר בעינו והוא הולך ומחריף ללא תלות בעושר או בטכנולוגיה או במוסדות המחקר שמגלמת ארה"ב. לטעמי המקצבים האפריקנים הם השאיפה לחזור לאיזה בסיס-אם או לאיזה ערש-תרבות שממנו אולי ייצמח מענה לבעיית הכאב האצור בכל.

     אני כותב זאת, גם כי אני מאוד אוהב את האלבום הזה של סיימון, אבל גם בגלל שחלק מהחזרה שעשיתי בחיי (שלא יכולתי לנחש בנעוריי או בחיי המוקדמים) –יהדות, פילוסופיה קדם-מודרנית, מחשבה אסיאתית, קבלה ומיסטיקה סופית, ובשנים האחרונות — יותר ויותר ג'ז הקשור לאפריקה והודו ואמנות לא מערבית– קשורה בתפיסה לפיה כל-מה שמגלמת התרבות הטימוקרטית (טימוקרטיה – חברה שהערך המנחה אותה הוא התעשרות, ממון ותאוות בצע) לא עונה לי במאום על הכאב שאני רואה בכל (אפילו הפסיכולוגיה בימינו דואגת בראש ובראשונה לרווחת המטפלים). לא מקרה הוא שכבר כשלושים שנה עולה מאוד קרנם של אמנים ואינטלקטואלים לא-מערביים. אנשים פשוט מבינים שתרבות האפליקציות, הפרסומות, התוכן הממומן, שיווק המוצרים הפיננסיים והמירוץ הסיזיפי להצלחה המדומיינת הורגת אותם, ויש הרבה מאוד יצורים (עצים,בעלי-חיים, בני-אדם) שהיא הורגת כהווייתם. הערה יפה בהקשר זה, השמיע האמן המושגי האמריקני, ג'וזף קוסות' (נולד 1945),ובמיוחד מפני שאמנותו מרבה בייצוגי זיכרון תרבותי טקסטואלי ובחתירה להציג טקסטים, הרוחשים מתחת להוויית חיינו, כסוג של לא-מודע קולקטיבי. לדבריו, האמן העכשווי הוא אויב התרבות הקפיטליסטית הנותנת את המקום הראשון להון ולכוח הקניה. האמנות לדידו היא מחשבה וכוח יצירה, כך שהאמנים בעצם מהווים תרבות-נגד בלתי אלימה, , כנגד הכוחות הפועלים לכך שהיררכיה כלכלית-תאגידית תהא חזות הכל.  אם נחזור לפול סיימון, הרי שגרייסלנד שלו היא לוחמה עדינה. סיימון הכי רחוק מרוח קולוניאליסטית. הוא לא מנסה באלבום הזה לטעון שהוא "גילה" את המוסיקה ואת המקצבים האפריקנים. הוא בהחלט טוען, אני חושב שהדבר יתגלה בפני כל מי שיאזין היטב, שהמקצבים האפריקנים, מהווים לדידו, איזו הזדמנות שכבר מתמסמסת לחלוטין דרך הפולק או הרוק, לדון בבעיית הכאב האנושי, באופן לא מתועש וממוסחר.  כאן, אדון בשלושה שירים מתוך האלבום המבטאים את הלך הרוח עליו כתבתי, ועוד אחד – אליו אפנה בסוף שהוא כל האלבום בקליפת אגוז.

*

2

  התהיה על כאבו של היחיד מתחילה כבר בדקת הפתיחה של האלבום, בשיר The Boy in the Bubble, שבו מפרט סיימון מצד אחד נפלאותיו של העולם הטכנולוגי ושל חברת הרווחה ושל המודע הקולקטיבי החוגג אותם (שלטי פרסומת, ערוצי טלוויזיה, מרכולים הומי אדם וכיו"ב) ומצד שני מעיר על קול הבכי (אולי הנהי) הבלתי-פוסק:  And don't cry baby, Don't cry. כלומר, אין בבועת הטכנולוגיה, התיעוש והשופינג בכדי לחלץ את האדם מהכאב והצער הכרוכים בחיים האנושיים. כל שפע האפשרויות שפתחו בפני האדם התיעוש והטכנולוגיה – לא שיפרו (לא באמת) את בעיית הכאב, את מצוקת החיים.

    הסופר היהודי-מצרי-צרפתי, אדמון ז'אבס (1991-1912), אמר פעם בראיון לפרופ' ברכה ליכטנברג-אטינגר (נולדה 1948): "המקום הוא תמיד זה שבו אתה ישנו מבלי להיות. וממנו צריך ללכת הלאה". ז'אבס תיאר באופן קיומי את  חוסר המנוח האצור בחיים האנושיים ואת חוסר היכולת למצוא מקום, המאפיין את חיי מי שאיבדו את מקומם [למשל, יהודי ארצות ערב שבין השנים 1955-1948 יצאו ברובם (כ-90%- 95%) את מדינותיהם בחטף (ועד שנות השבעים קרוב ל-100%), בין היתר, משום ריבוי פרעות ותחושה לפיה כל זמן שתתקיים המדינה הציונית לא יניחו להם לחיות]. אבל המלים האלה עשויות להיקרא דווקא כמעידות על ההתרוצצות המתמדת שמלווה את חייו של האדם המודרני. אדם שתמיד צריך להרחיק לכת אם  על מנת למצוא פרנסה ואם על מנת לצאת לקניות. יותר מכך, כלי התחבורה הפכו את מסעותיו היומיומיים של אדם הרחק מביתו למצויים למדיי. אדם גומע מרחקים גדולים. לפעמים רק שב אל ביתו כדי לאכול בלילה ולישון. אלו חיים שנפרדו מאתוס ה"בּלד" (ארץ/מולדת/מקום ישוב) המזרח-תיכוני, שבו אדם נהג להיקרא כל חייו על שם המקום שבו נולד וגדל והמשיך לחיות את חייו. דבר אחר (הנוסף על קודמיו), המין האנושי – מוצאו באפריקה. הוא יצא מאפריקה ומשם הגיע לאזורי עולם שונים. העולם שכח את אפריקה. היציאה היא תמיד ממנה והלאה. אצל האפרו-אמריקנים אמנם הודגשה מאוד בעשורים האחרונים הזהות האפריקנית, אבל אין ספק שמעבר למאבק על זכויות אדם ושיוויון ומאבק בגזענות על רקע צבע-עור, האדם הלבן שכח כביכול את מוצאו האפריקני הראשון; את השכחה של האדם הלבן – הפכו האפרו-אמריקנים לזיכרון מייסד ואקוטי. אפריקה היא המקום ממנו נחטפו אבותיהם ואמהותיהם כדי לשמש כעבדי האדם הלבן. השיבה לאפריקניות אפוא היא לדידם חבירה לזהות הזוכרת ולרצף הדורות. להצעתי, סיימון נענה לקריאת הזיכרון והזהות האפרו-אמריקנית. הוא מאמין כי גם על האדם הלבן לשכוח את כל אותם הדברים המשכיחים את זהותו ומהותו. גם מוצאו שלו כסינגר-סונגרייטר יהודי-אמריקני אינו מאירופה אליבא דאסיה אלא אפריקה, שממנה יצא המין האנושי. השיבה שלו  לאפריקה  היא לדידו גם-כן שיבה לזיכרון ולרצף-דורות, שנקטעה על ידי חוסר המנוח המודרני, החברה הטכנולוגית והצריכה המערבית – שאת דגלי הקדושה הדתית המירה בדגלי הקידמה.

*

*

3

      השיר הבא באלבום, Graceland, החל להיווצר במהלך ביקור של סיימון בדרום אפריקה בתקופת האפרטהייד (אמצע שנות השמונים) ותוך כדי רצון להביע את שרואות עיניו. הוא הקליט עם כמה מוסיקאים אפריקנים מקצב תופים ששימש אותו כהכנה ללחן ולבסוף לכתיבת המלים. המסע לגרייסלנד  אינו מסע אל ההווה ואל העתיד הכל-אמריקני-הלבן אלא דווקא – וסיימון מדגיש זאת מהשורה הראשונה – אל הדלתא של המיסיסיפי שהיא גם ערש מלחמת האזרחים האמריקנית אבל גם ערשו של הבלוז האפרו-אמריקני, כשלא הרחק משם בממפיס, טנסי – דרך כוכבו של אלביס. הרוקנרול שהוא ייצג היה כעין התכה בין הרית'ם אנד בלוז השחור ובין מוסיקת הקאנטרי הלבנה. טנסי היתה גם ערש מטעי העבדים, מעשי הלינץ' ועיירות הנקראות לינצ'בורג (גבעת-הלינץ') או ווייט-הבן (גן עדן לבן) ניצבות שם עד היום על תילן. פול סיימון תיאר כיצד במהלך  העבודה על השיר דווקא בדרום אפריקה – מקצב תופים אפריקני שליווה את ההקלטה הגולמית –  הזכיר לו לפתע מוסיקת קאנטרי, יותר נכון: את צליל התיפוף האופייני לרבים מאלבומי חברת התקליטים Sun  (חברה שנוסדה ב-1952 בממפיס, טנסי) , חברה שבה בין היתר הקליטו אלוויס פרסלי, ג'וני קאש, ג'רי לי לואיס ורוי אורביסון  את להיטיהם הראשונים בשנות החמישים. כשהתיישב לכתוב מלים – התכוון סיימון דווקא לכתוב על מה שראה בדרום אפריקה (בימי האפרטהייד),אבל הטקסט שיצא לו לקח כל הזמן לגרייסלנד, ממפיס טנסי. בתחילה הוא שר בחזרות "גרייסלנד" מתוך תפיסה לפיה "גרייסלנד" תהפוך בהמשך למילה אחרת, אבל כל נסיון לשנות את המלים לא הצליח, ולא הרגיש נכון. בסופו של דבר, בגלל ההתעקשות הלא-רצונית הזאת, עלה סיימון על המכונית והחליט לנסוע לראשונה בחייו לממפיס טנסי ולגרייסלנד. לדבריו, לא מאהבת אלביס, אלא משום העובדה שהוא לא הצליח לנתק את המלה גרייסלנד מהלחן או מהשיר. בדיעבד, קשר זאת סיימון, לרגע שבו התעורר להבין שהמוסיקה "הכל-אמריקנית" של ילדותו  נוסדה בעצם על מוסיקה אפריקנית. לא רק על המוסיקה האפרו-אמריקנית אלא על מקצבים אפריקניים מקוריים. למעשה, מה שהבין סיימון הוא שהמוסיקה שהוא עצמו מבצע  שורשיה הרבה יותר רחוקים בזמן ובמקום מששיער עד אז.  בוודאי מכאיב לגלות שגורמים פוליטיים ואתניים מרחיקים את האדם מההבנה לפיה מסורות שונות מחלקי עולם שנים הן הרבה יותר קרובות מרחוקות.

    כמה מלים על הטקסט. השיר רחוק מלהיות שיר המחאה או הביקורת הפוליטית שסיימון חשב שיהיה. זהו סיפור מסע של אב גרוש עם בנו בן התשע לגרייסלנד בממפיס טנסי; אחוזה שאוספת אליה לכאורה נוודים ופליטים מכל רחבי ארה"ב, כאתר עליה לרגל. דמות המספר מספר על זאת שעזבה (ושחזרה על מנת לומר לו שהיא עוזבת) אבל הוא כבר הבין זאת מזמן לפי האופן שהיא הייתה מסתרקת. היא אומרת שלאבד אהבה זה כמו חלון בלב, כולם רואים שאתה מתפזר לרסיסים כולם מרגישים את רוח (הפרצים) מנשבת. בבית אחר הוא מספר על מישהי בניו יורק הנקראת הטרמפולינה האנושית אשר בכל פעם שהוא נופל, מעופף ומקפץ אל על וחוזר חלילה הוא חושב לעצמו ש"לזה היא בטח מתכוונת" – כלומר, כזה הוא גם המסע לגרייסלנד. והנה תנועת הקיפוץ כבר חוברת לחזרתו של סיפור אבדן האהבה הוא כמו חלון (ראו קצת למעלה), להראות שכל שמחת המסע הזה לגרייסלנד (שבו הוא והבן ייתקבלו לבטח) אחוז גם-כן בתחושות אבדן, כאב ואי ביטחון קיומי.  הערים, הטכנולוגיה, הקניונים— כל אלו אינם משכיחים לרגע את הכאב האנושי ואת התחושה כי הגיבור מתפזר לרסיסים וכולם מרגישים את הרוח הנושבת. אולי בעצם, ניסה כאן סיימון לומר, שהכאב הוא אותו כאב בדרום אפריקה, בניו-יורק ובדרום ארצות הברית, וכי הסיפור האנושי מונח תמיד בין שמחה ליגון, בין התרוממות רוח לדיפרסיה.  

 *

*

4

השיר הרביעי Gumboots (מגפי גומי) הוא שיר גאוני, נוירוטי ומצחיק (אין לי דרך אחרת לתאר את מה שמתרחש בשלוש דקותיו). שורת סיטואציות – בין חברים, בין אדם ובין עצמו ובין גבר ואישה המסתיימים בפזמון חוזר: You don't feel you can love me, but I feel you could . במקור קשה לדעת מי אומר למי ומדוע, ואם זה קשור או לא לשיחה שבמושב האחורי של המונית, אבל הפער שבין הציפיה לאהבה מהאחר/ת, ואפילו הוא אתה עצמך (יש גם לקוּת של אהבה עצמית), ובין יכולתו/ה המוגבלת והלא-קיימת, מושמת כאן כאבטיפוס של הנוירוטיות.  גם כאן, למען האמת, לא העיר ולא המונית, וגם לא התרבות המערבית עשויות להושיע, בין היתר משום שכאבם של האוהבים הנכזבים הוא עוד בעיה בלתי פתירה, שהאדם פוגש בה שוב ושוב בדרכו.  אותו דבר המכאיב עלול להיראות לנו גם כמגוחך או פתטי; או לעתים אלו דווקא התהומות שהגענו אליהם בשל אכזבה או פערי-ציפיות בתחום הלב. סיימון לא לועג לזה. זה שיר שבעיניי מצליח להעביר את הסימולטניות של הכאב והנוירוזה וגם של איזה צחוק שעולה, או חיוך על קצות הפנים, כשנזכרים במקומות הדרמטיים מדיי שמקומות כאלו (אכזבות, פערים, שברונות-לב) הביאו אותנו בעבר.  בהקשר זה, גם המקצב הקופצני חשוב, כי הוא פועל כנגד הדרמה והנוירוזה. גם המצבים האלו הם חלק ממקצבו התדיר של הסיפור האנושי.

*  

*

5

השיר הראשון שכתבתי אי פעם היה על "אפריקה, ערש ילדותי". הייתי בכתה ז'. שנים לא חשבתי על כך שיכול מאוד להיות שהיה לזה קשר ישיר לאלבום הזה של פול סיימון (איזה קשר אחר היה לי לאפריקה?). אולי כי קצת אחרי תקופת פול סיימון, פיטר גבריאל, סטינג והיוריתמיקס עד סוף כתה ח'  – עברתי ישר לטום ווייטס, לוולווט אנדרגראונד, לז'ק ברל, לג'ון קייל, לו ריד, ניק קייב ול-Doors. לקח לי יותר משלושים שנה לחזור ולהבין למשל, שגרייסלנד – השיר והאלבום, ממש השפיעו עליי; כנראה עוד היום.   

והנה שיר שמניח את האלבום כולו בקליפת אגוז, ובו אפריקה היא ערש כל זכרון אנושי ומקצב אנושי; היא ערש-כל.  

*

*

בתמונה למעלה: Joseph Kosuth  (b.1945),  À propos (réflecteur de réflecteur), light and text installation2004; at the Art Unlimited exhibition in Basel, Switzerland, 2005©  

Read Full Post »

*

מוסיקאי הפולק-רוק הבריטי, היוצר והאקטיביסט הפוליטי, בילי בראג, סיפר פעם שזמר הפולק האמריקני פיט סיגר ביקש אותו לבצע את האינטרנציונל הסוציאליסטי במופע משותף. בראג ענה לו: איני זוכר את כל המלים. סיגר לבש ארשת תימהון ואמר לו: כל העניין הזה של הפולק הוא שאתה שר שירים בני עשרות ומאות שנים. הטקסטים שלהם משתנים כל הזמן. לובשים צורות ומאבדים צורות. אני בטוח שאם תעלה על הבמה עכשיו ותשיר את האינטרנציונל שלךָ, כמו שעולה בדעתךָ, זה יהיה שיר שראוי להאזין לו, כך גם אני מבצע את שירי-קודמיי. בראג אומר שהמלים הללו של סיגר פתחו לו פתאום שער חדש למשמעות של קאבר (גרסת-כיסוי), ולפשר הפעילות בתוך מסורת של זמרי-פולק מרחבי העולם. לא רק לחזור על השיר, בקולך ובאישיותך, אלא לחדש אותו, אם אפשר, להמשיך את המסורת דווקא מתוך שינוי וגיוון, ולא מתוך ריאקציה ושניה של המקור המושר.

הדברים של בראג עלו בדעתי כשהאזנתי לאלבומו החדש (יצא בשלהי 2016) Shine a Light, שעיקרו ומהותו פרוייקט-דרכים משותף עם הסינגר-סונגרייטר האמריקני ג'ון הנרי. שני המוסיקאים יצאו לשיר ביחד שירי רכבות משלהי המאה התשע-עשרה ומתחילת המאה העשרים. את ההקלטות בחרו לבצע Live בתחנות רכבת גדולות וקטנות ברחבי ארה"ב, כאשר הם מתנייעים (נודדים) ממקום למקום ברכבות, ממש כמו גיבורי השירים: פועלים, שודדים, נוודים, נוסעים סמויים. לדבריהם, רוב הצופים במופעים המאולתרים בתחנות הרכבות היו נוסעים כמוהם, שלא היה להם צל-של מושג, שלפניהם אמנים ידועי-שם, ופעמים התקבצו סביבם, מסוקרנים בעיקר מן השאלה מדוע שני נגני רחוב אנונימיים, מוקלטים על ידי צוות מקליטים.

התימה העומדת בבסיס האלבום: היציאה מן המקום, הנדודים בעקבות שירים שנוצרו בתנועה ואגב נדוד קנתה אותי מיד כששמעתי עליהם; רעשי התחנה, והרכבות, רק נופחים בהם חיים נוספים. למשל, בראג מרבה לדבר על כך שהשיר Rock Island  Line , שגם פותח את האלבום, היה עבורו של שיר מפתח בנעורים. השיר בוצע בבריטניה על ידי המוסיקאי לוֹנִי דניגן, ממש בתחילת שנות השישים, ובראג טוען שהיה זה אחד השירים הראשונים שהושמעו ברדיו הבריטי שהיה שונה במהותו מן המוסיקה מושפעת הג'ז והסווינג שנהגו להשמיע אז ברדיו, וסימן מעבר משירי פסנתר וזמר/ת עם קול גדול אל שירי גיטרות וגיטרות חשמליות שבמרכזם אדם שר בקול מתון, לאו דווקא אחרי לימודי פיתוח קול. כך התחילה התנועה אל מקורות הבלוז והרוקנרול.

ראוי לציין, מאחורי כל שיר עומד סיפור. סיפורן של חברות רכבת – של עיירה מתפוררת, כי תחנת הרכבת הועברה ממנה ונוטלת עימה את מעט פרנסתם של התושבים; של השודד האפרו-אמריקני, Railroad Bill, אמן קרקס, מיידה סכינים, שהפך לאויבהּ הגדול של חברת הרכבות לאחר שהושלך מרכבת בפלורידה, ושב כדי לשדוד את הרכבות ועובדיהם; של John Henry , מניח מסילות חסר-מורא, ועוד ועוד נוודים, הגולים ממקומם, או מבקשים לחזור לביתם מן המרחק, בלב כואב, בכיס ריק, ובקור הבוקר המקפיא, קצתם לבנים, קצתם אפרו-אמריקאים; כולם אחוזים בתנועה משונה של יציאה מהמקום ושל מוטיבציית שיבה נצחית למקום שבעבר ראו בו את ביתם. כדרכי, העדפתי את שירי הנדודים הרבה למעלה מן השירים המוקדשים לדמויות ספציפיות. אנדרטאות (גם אם הן מושרות) נוגעות ללבי רק לעתים רחוקות.

*

*

טובה ויפה בעיניי החלטתם של בראג והנרי, ליטול שירי קאנטרי של מחברים לבנים (שירי קאנטרי פשוטו כמשמעו), לצד שירים שהושרו על ידי לדבלי  מראשוני היוצרים הפוליטיים האפרו-אמריקנים (בין היתר, הקליט בשנת 1942 שיר בשם Mr. Hitler שבו ייחל למפלתו של הפיהרר, המוצג בשיר כרודף יהודים) כך, באופן השונה במהותו מגיבוריו האקדוחנים (גיבורי המערבונים) של בוב דילן, מציע האלבום התבוננות אל אנטי-גיבוריה של אמריקה: פועלים קשי-יום ונוודים חסרי-פרוטה, המתמודדים עם תוגת-המרחקים באמצעות שירים, המושרים יחדיו או בבדידות, לאור מדורה או לנגהּ השמיים. אלו שירים פשוטים, גם טקסטואלית גם מוסיקלית, אבל מזדמזמים בנקל, הנושאים בחובם, כמאה שנים של מרחקים הכופלים את עצמם, ושל תוגת לב של נוודים, חסרי כל, התופסים על הרכבות נסיעה, כבר אינם חולמים על דבר, אלא לראות שוב את משפחותיהם או אהובתיהם או לקצר את המרחק.

*

*

אני אתמקד בשיר יחיד, In the Pines (בין האורנים), שמבוצע באלבום, שיר שזכה למאות ביצועים, ונוצר כפי-הנראה סביב 1870 בקנטקי; בין המבצעים המוכרים יותר של השיר:  לדבלי, ג'ואן באאז, ג'קסון ס' פרנק, גרייטפול דד, ולהקת נרוונה בראשותו של קורט קוביין; שעם השיר הזה בחר לחתום את מופע ה-Unplugged  הנודע של הלהקה, אשר יצא לאור כשישה חודשים טרם התאבדותו (1994).

כדאי לציין גם שהטקסט שונה פעמים רבות, ומושר בוריאציות רבות. המשותף לכולם: הגבר שואל את נערתו היכן לנה אתמול בלילה (ככל הנראה לא בנוכחותהּ וכאקט של השלמה עם עזיבתהּ), מתוודה שנאלץ לעזוב את ביתו בשל אהבתו אותה, יש איזה אב או במקצת הגרסות בעל של אותה נערה שראשו נמצא מחוץ תחת רכבת, אבל גופו לא נמצא מעולם;  אותו גבר הולך לישון בין האורנים, היכן שהשמש מעולם לא מאירה והרוח הקרה נושבת ורועד שם כל-הליל כולו. במקור, השיר ממוען ל-Black Girl אולם עם הזמן הפכה הגיבורה ל- Little Girl או- My Girl (דווקא בגרסה המפורסמת של לדבלי), ומשם ינק קורט קוביין את גרסתו.

השיר נחתם בבית שלא שמעתי באף אחד מהביצועים הנודעים של השיר (כולל אלו שהוקלטו על ידי אלאן לומאקס בדרום ארצות הברית). הבית נלקח מביצוע יחיד שהוקלט בשנת 1956 לאלבום הבכורה של ,The Louvin Brothers  הרכב קאנטרי מצליח שפעל מאמצע שנות החמישים ועד שלהי שנות השבעים של המאה הקודמת . מאין-כמוהו להביע את תוגת המרחקים ההולכים וגדילים, את שברון הלב, ואת אי היכולת וחוסר האונים לגשר על המרחק:

The longest train I'd ever saw was 19 coaches long / and the only girl  that ever I loved was on that train and gone.

    הרכבת הארוכה ביותר שראיתי אי פעם – הוותה 19 מרכבות / והנערה היחידה שאי פעם אהבתי, יושבת בּהּ ואבוֹד.        

ובכן, מדובר כאן במעשה מרכבה – 19 מרכבות אורכו, וכלל לא ברור אם אלו מרכבות וזו אורכה של הרכבת, או שמא זה הזמן שחלף, 19 שנים, מאז שיצאה הרכבת, ומאז חזה ברכבת המתרחקת. כל שנותר בליבו של כותב השיר הוא לגלגל שוב ושוב את רגע יציאת הרכבת, ואת הד המרחקים והשבר שנפערו מאז. הבית הזה במיוחד: אדישות הטבע והזמן לתוגה האנושית; לשברונן של אהבות ותקוות, שהחיים לעתים מאחים ולעתים לא. כל שנותר ממרחק הזמן הוא השיר. אין שום ספק –  היה שם איש על הרציף, היתה אישה שאהב, ורכבת שיצאה לדרכהּ.

*

*

בתמונות: Two Hobos (Migrant Homeless Workers), Photographer Unknown, During the great depression of 1929.

.(Three tramps play cards in a boxcar in 1915 (Bain Collection, Library of Congress

Read Full Post »