Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘שדה קורו’

view

*

*

 **רק בסביבות גיל 40 למדתי שיש הווה, ושעד אז ההווה נדמה היה לו כשמועה רחוקה, אגדה; משהוּ לא-ראוי להאמין– כמו פניקס, חד-קרן או קנטאור. בספר שעליו אני רוצה לדון,  בידיים ריקות שבתי הביתה: פסוקי זֶן, בתרגומם ובעריכתם-בחירתם של איתן בולוקן ודרור בורשטיין, בלוויית קליגרפיות מאת קזואו אישיאי (הוצאת אפיק: תל אביב 2015).ישנה נוכחות עירה ומהותית של הווה, וממידתהּ של היצירה האנושית המתאווה לחון את הדברים החולפים לבלי שוב, במידה מסוימת של משך ושהוּת (פעם כינו אותה נצח). רוב פסוקיו של הספר צנומים, ואף על פי כן, אוצרים בחובם עולם מלא. זהו קובץ המדגים צמצום חמוּר ויקר-המציאות. גם אני אנסה בעקבותיו לצמצם דבריי. לפיכך אדבר כאן קצרות בשלושה קוֹאַנִים בלבד.

 **הספר כולו מבוסס על חיבור יפני שהינו אנתולוגיה של פסוקים שהועברו תחילה בעל-פה ואחר כך הועלו על הכתב ביפן. האסופה שלפנינו הינה מבחר מתוך זֶנְרִין-קוּשוֹ (פסוקי חֹרֶשׁ הזן), אנתולוגיה של קואנים שנערכה על ידי הנזיר אִיג'וֹשיִ בשנת 1688, ומאז זכתה לכמה מהדורות דפוס ותרגום, בכללן מהדורה מדעית. בפתח הדבר למבחר העברי קובעים העורכים כי האסופה הזאת כוללת ודאי חומרים קדומים בהרבה שאפשר שנדדו מסין ליפן. איתן בולוקן מעיר על הימנותו של העורך איג'ושי עם אסכולת הרינזאי והסוטו-זן ועל היותו מלומד קונפוציאני בעיקרו; הוא מצביע גם על זיקת הזנרין-קושו לאסופת-קואנים יפנית קודמת, קוֹזוֹשִׁי (גליונות צמדי פסוקים) שנערכה על ידי הנזיר טוֹיוֹ אֶייצ'וֹ בקיוטו בשלהי המאה החמש עשרה (שם, עמ' 20-18).  דרור בורשטיין כותב: "לעתים אנו יודעים מה מקורם –  חלקם הוא ציטוט מכתבים קנוניים כמו מאמרות קונפוציוס או סיפורי ג'ואנג דזה, ולעתים הם מופיעים ללא הקשר, ככפיס עץ שנפלט אל החוף מספינה ששקעה מזמן. את כפיס העץ הזה אפשר לחקור כחלק מהמקור שפעם היה חלק ממנו, וחקירה זו יכולה להיות מרתקת. אבל אפשר גם ליטול את כפיס העץ ולהשתמש בו כפי שהוא" […] [שם, עמוד 27]. אני מסכים כי הערה היסטורית-אינטלקטואלית אין בה כדי לחדד, על פניה, את ההבנה הפנימית. עם זאת, בדבריי הבאים אנסה להעיר על רקעם ההוֹדי האפשרי של כמה מן הקואנים הנכללים באסופה זו, או למצער להציע כי אפשר שהתקיימה כאן תשתית-מה של נדידת ידע מהודו לסין וליפן, המאפשרת התבוננות בקואן מתוך הקשרוֹ.

**בקואן ה-109 הובא:

*

רֶשֶׁת אִינְדְרָה, הִשְׁתַּקְפֻיּוֹת עַל גַּבֵּי הִשְׁתַּקְפֻיּוֹת,

אֲנַחְנוּ וַאֲחֵרִים לְלֹא קֵץ

[שם, עמוד 102]

*

   תפיסת ההוויה כרשת העוטה-כל מופיעה גם בדאו דה צ'ינג המיוחס ללאו דזה: רֶשֶׁת הַשָּׁמַיִם רְחָבָה-רְחָבָה, וְעֵינִיוֹתֵיהַ גְּדוֹלוֹת/ וּבְכָל-זֹאת אֵינָה מַנִיחָה לְשׁוּם-דָּבָר לַחֲמֹק וְלַעֲבֹר. [תרגמו: חנוך קלעי ויורי גראוזה, הוצאת מוסד ביאליק: ירושלים 1973, פרגמנט ע"ג, עמוד 115]. בשני הקטעים כאחד נדמית ההויה השמימית לרשת המאחזת בתוכה את מכלול-הדברים. כתבתי רשת שמיימית, שכן אינדרה מופיע בוֶדוֹת (כתבי הקודש ההינדואיסטיים), כראש האלים בעולמו של ברהמה. אינדרה שוכן בעירו סְוַורְגָה, שפירושה: שמיים. העיר המליאה היכלות ומעיינות מים. כלומר, יש יסוד רב להקביל בין רשת אינדרה בזנרין קושו ובין רשת השמים בדאו דה צ'ינג ואת שתיהן מנחה רעיון מיתי הינדואיסטי, אשר נדד תחילה לדאואיזם הסיני, ואחר-כך שב וחזר בעד הקמת מנזרי הזן בסין והתפשטות הידע ליפן. חשוב לעמוד גם על הקירבה שבין: הִשְׁתַּקְפֻיּוֹת עַל גַּבֵּי הִשְׁתַּקְפֻיּוֹת, ובין תיאורה של העיר סוורגה, עירו של האל אינדרה, כשופעת-היכלות ונובעת-מעיינות. נקל לדמות חזותית עיר, שארמונות השיש שלה משתקפים במי הנהרות, ומנגד—הנהרות משתקפים בבוהק השיש. והכל מואר, ומשתקף ושוב מואר.

**בנוסף, בתוך שטפטהה-ברהמנה (14.1.1.1-26) מופיע סיפור לפיו האלים ניסו להשיג את סוד השלמת העולם והבריאה. הם החליטו על טורניר ביניהם לפיו הראשון מביניהם שישלים באמצעות מדיטציה או פולחן (הבאת קורבן) את העולם— יהיה ראש וראשון לאלים. האלים באו לשדה קוּרוּ המקודש השוכן סמוך לעיר דלהי, מקום בעל רגישות/עצמה קארמטית אדירה. וישנוּ היה הראשון להשלים ועל כן הוכרז מנצח. הוא חגג את נצחונו בכך שמתח את קשתו הענקית והשעין סנטרו על הקשת. כל האלים קינאו בו. אז חלף נחיל טרמיטים לבָנים, ששאלו את האלים מה יינתן להן אם יכרסמו את מיתר-קשתו של וישנו החוגג, כדי לביישו. נאמר להם שיוענקו להם הכושר להשיג תמיד מזון ולזהות מקורות מים תת-קרקעיים. אזי הטרמיטים ניתקו בשיניהן את מיתר קשתו של וישנוּ, וממכת המיתר הפוקע נכרת ראשו של של האל והתגלגל על הארץ. כל האלים נהרו  אחר הראש המתגלגל, הנושא את הסוד הגדול,  שכן רצו לרשתו כבכירי האלים. מי שהצליח היה האל אינדרה (!)  עם זאת, אינדרה היה כוחני, קנא ומאיים. הוא איים על האלים האחרים כי מי שיעז ליטול ממנו בעורמה את הסוד  ולמסרו לאחר, יותז ראשו מעליו לאלתר.

**כעבור זמן רב, חלף בשדה קוּרוּ, ברהמין אחד, חכם בן אנוש, בשם דַדְהַינְץ', והואיל והשדה המקודש נשא בחובו את הידע הדרוש, הצליח הברהמין להשיג את סודו של אינדרה, שהבחין בכך כמובן, והשמיע באזני  בן האנוש את אותו האיום שהשמיע באזני האלים. אבל דדהיינץ' בעזרת שניים מרופאי האלים, שראשם ראש סוס, הצליחו להערים על האל ולהפיץ את הסוד. בסיום הסיפור, שלא בטובתו, יש לאינדרה שלשה שותפי-סוד. הטקסט מסתיים באזהרה מפורשת שלא להפיץ סודות אלא בקרב בני עליה יחידים המסוגלים להבינם.

הבאתי את הסיפור הזה לנוכח שני קואנים נוספים, שלטעמי יש בהם גם כן מטעמו של הסוד המחבר את אינדירה, היושב בעיר השמים הנוצצת והמשתקפת שלו, שברשתהּ כלול הכל ובין חכמים מעטים מבין בני האדם.

 **בקואן 112 מובא:

*111111

הָאוֹצָר קָרוֹב מְאוֹד.

הִתְקַדֵּם עוֹד פְּסִיעָה אַחַת.

[שם, עמוד 103]

*

**אם נחזור לשדה קוּרוּ  ממנוּ למד דדהיינץ' את סוד השלמת העולם, אף על פי היותו אדם סופי וחולף; הרי הקואן הזה בהקשר שדה קוּרוּ מגלם את קרבתו של האדם לסוד השמיימי המוחלט אבל גם על המרחק  ללא-קץ בינו ובינו. רק האדם יכול להחליט האם הוא מוכן להלך את הפסיעה האחת שתביאנוּ לשם. זה כמעט נקרא כמו מטאפורה לרעיון ההודי בדבר היכולת הטרנספורמטיבית של האדם מהיות עצמי סופי-פגיע-ואובד ובין חבירתו אל ה"עצמי" (אטמן) הכללי-הכולי-היחיד-האחד שאין בו כיליון והכל מאוחד בו עד כדי כך שמהעצמי הקודם האינדיבידואלי שוב לא נותר דבר. כמובן, כאשר מביאים בחשבון את הזיקה שבין השעות הרבות שמבלה נזיר הזן במדיטציה ובין רגע ההארה (Satori) שלו, ניתן להבחין בתהליך טרנספורמטיבי-תודעתי זהה למדיי. פסיעה קטנה— שינוי מוחלט.

**אבל מי שהתקדם עוד צעד אחד השיג את האוצר, והפך כולו הִשְׁתַּקְפֻיּוֹת עַל גַּבֵּי הִשְׁתַּקְפֻיּוֹת, כשותף הסוד של אינדרה, כמעט אינו יכול למסור על מזה דבר. יתירה מזאת, כמעט אינו מוצא בני אדם שניתן לחלוק איתם את סוד החריגה מן העצמיוּת-החולפת ובין העצמיוּת הנצחית-מוחלטת, שכן מאומה לא נשאר מן האינדיבידום שהיה לפנים. דדהיינץ' אותו ברהמין קדום, בן האנוש הראשון שגילה  את השלמת סוד הבריאה,מתואר גם כמי שהעניק להודים את התורה לפיה ההויה כולה זורמת דבש (בְּרְהַד-אָרַנְיָקָה אוּפָּניִשָׁד ), והדבש הזה מגלם את הקשר הסיבתי בין מארג הנמצאים כולם החל בנמצאים השמיימים וכלה בארציים, שכולם נתונים במארג אחד, ממש כמו ברשת אינדרה, כאשר ציור דבש נוטף באור חזק שוב מעלה על הדעת את ההתשקפויות על גבי השתקפויות שבהם אנחנו ואחרים ללא קץ, אבל נתונים במארג אחד שחלקיו משתקפים זה לזה. אולי גם יפה לזה פסוק הפתיחה של זנרין קוֹשוֹ (קואן 1): "אִלֵּם מְלַקֵּק דְּבַש" [שם, עמוד 43].

**כלומר, ממש כדדהיינץ' מי שהתקדם את הצעד הדרוש וחבר ל"אטמן", ושוב הינו חלק מההוויה המוחלטת ומעצמו-האינדיבידואלי לא נשתייר דבר, מה יש לו לפצות פה, מה לו ולשפת בני האדם באשר הוא חש בטעם הדבשי של ההויה המוחלטת. אין מה להאריך בדיבור עוד. אולי רק לרמוז, אם עוד אפשר, למעטים ראויים— את הדרך לשדה קוּרוּ, אל זרם הדבש השוצף בהויה, אל סוד השלמת העולם, אל סוורגה השמיימית, ואל מערך הזיקות המוחלט.

*

הסיפורים הנוגעים בדדהיינץ', בשדה קוּרוּ ובתורת הדבש, הובאו בקיצורים ניכרים מתוך: האופנישדות והברהמנות: מבחר ההגות והמיתולוגיה של הודו הקדומה, ערך, תרגם מסנסקריט והוסיף מבוא והערות צחי פרידמן, פתח דבר מאת יוחנן גרינשפון, הוצאת כרמל: ירושלים 2014, עמ' 108-103; 159-157.

 חג שמח לכל הקוראות והקוראים

*

*
בתמונה: Sesshu Toyo (1420-1506), View of Ama-no-Hashidate, Ink and Wash Painting 1505

 

Read Full Post »