Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘שטחים’

sea'*

ואלוהים,שרואה הכל,ראה שכל-זה לא יועיל במיוחד [ז'ורז' פרק, איזה טוסטוס קטן עם כידון מצופה כרום בקצה החצר?,תרגמה מצרפתית: חגית בת-עדה, הוצאת בבל, תל אביב 2001,עמ' 69]

*

אנרי פולאק באיזה טוסטוס קטן עם כידון מצופה כרום בקצה החצר? מאת ז'ורז' פרק, מחלק את ימיו בנסיעות מטרטרות על גבי הטוסטוס בין שירותו כמפקד-שאינו-קצין ללא-דופי בצבא צרפת ובין הרפתקאות שתיה, שירה והגות עם חבריו שבביית; כמו פרספונה המחלקת שנותיה בין האדס ובין האולימפוס. שם חותכים גורלות אדם ושם רק דנים בהם למרחוק, מקרבים או מרחיקים, מהללים או מכפישים, ללא נגיעה ממשית בגורלן של הבריות. כשחמטאי המסיע את לוחמיו על הלוח; פעמים נאלץ להקריב איזה חייל, ואף על פי כן אין בו אשם, זה רק משחק, רק עיון שבמחשבה.

ואותו החייל השולח עצמו לבסוף לאלג'יר בספרו של פרק, זה עם השמות המתחלפים שכולם מתחילים בק' ואיש לבסוף אינו שומע ממנו יותר (קרמזוב? קראטוסטרה? קאראפוץ? קראטה?). האם הוא הוא סוג של יוסף ק'. עומד למשפט לא-לו עומד לדין שאינו מעוניין לעמוד בו, הוא מנסה לחמוק ממנו כדי להישאר עם בחורה "שנכנסה לו לדם". הוא מבקש עזרה מפולאק המפקד שיעשה משהו כדי שלא יישלח לאלג'יר. פולאק מתייעץ עם החברים שבבית. הם חושבים לשבור לו יד כדי להוציא אותי מחיל המשלוח לאלג'יר. אחר-כך חושבים לתת לו כדורי שינה. ק' אינו יכול להימנע מגורלו.זה ברור לגמרי.הוא חייב לציית לחוק, למדינה. הוא יעשה את הכל כדי שמישהו ימנע ממנו להישלח אולם יעלה אל המשאית לבסוף בנפש חפצה, כמו שק' של קפקא יילך אחר שני מלוויו אל מחוץ לעיר אל המקום בו יירצח.

הספר מסתיים בעדות החברים: "ומעולם לא שמענו עוד מלה על הנודניק הזה" [שם,עמ' 83]. אולי כך הוא. אפשר גם כי אנרי פולאק נאלץ לעמוד כמפקד-שאינו-קצין-ללא-רבב במסדר המזכיר את שמות הנופלים באלג'יר. עם חצוצרן מריע, עם דגל מורד לחצי התורן, עם עמידת דום ונוח והכתפת נשקים, ולהאזין למי שקורא בשמו של ק' במסדר הנופלים. ואחר כך בלילה, אחר הנסיעה על הטוסטוס המחרחר שלו, שוב לא זכר איך קראו לו לנופל (קרטופלה? קינג-קונג? קגאמושה? קאלווינו?), ובכל מקרה, לא היה לו לב לספר לחבריו בבאר.

הצרפתים שהו באלג'יר והישראלים שוהים בשטחים (שהיו פעם מזמן-מזמן נחלת ממלכות יהודה וישראל אבל מאז נשלטו כ-1,300 שנה על ידי מלכויות אסלאמיות,והיהודים שחיו כאן חיו תחת שלטון אסלאמי דורות על גבי דורות); הגבולות בני-הגנה (ברוך השם, בני הגנה). המדינות סביבנו באמת לא סובלות את קיומינו באזור.השנאה והאלימות ממשיות,יום יומיות. זה אינו לוח שחמט. גם לא דמקה או שש-בש. למרות שתמיד מוצבים בו חיילים חדשים, ולמרות שמרבים להיזכר בצדק בדמעה בחיילים שנפלו חללים; והפוליטיקאי-התורן העומד על הפודיום מה הוא מבלבל את המח עם אמירות כמו "אם עם חפץ חיים אנו". מה הוא יודע על החיים? מה הוא יודע על המוות? הוא לא בנה במו ידיו מוזיאון קטן להנצחת חבריו ופרש לקיבוץ ולמושב ולחיים של זיכרון ושיג ושיח יומיומי עם המתים, הוא הלך ובנה מזה קריירה מחושבת ומשתמש בשמות הנופלים ובמארג זכרונותיו לקידומו האישי. מדוע יש להצדיע לו רק כי בעבר שירת בשדה הקרב? כי קוּדָם ונעשה ראש מערכת הביטחון? בחותכו גורלות— האם הוא באמת חישב עד הסוף את המהלך, האם ניסה לעשות את כל שביכולותיו כדי למנוע פצועים והרוגים משני הצדדים? האפשר כי הוא פשוט שחקן שחמט המנסה לפעול תועלתנית ואנליטית כדי שדגל הלאום יוצב לבסוף בראש הגבעה? ולבסוף, לכמה פצועים ומתים ועצורי-שווא הוא עצמו אחראי, וכמה פגיעות יכול היה למנוע? רגע אחד, אני גם יכול להפוך את מבטי, אני יכול להתבונן בו לרגעים באמפתיה ולראות בו אדם שביר, פגיע, חלש (כמוני ממש),הכואב את אבדן חבריו ולוחמיו; הכואב את כאבן של משפחות השכול ושל כולנו על החיים הארורים על החרב שאנו נאלצים לחיות כאן, כי מסיבות, לא תמיד נהירות, היהודים לא זוכים לחמלה רבה, כמעט בשום-מקום, והציונות באמת כבר לא עושה רושם כמעט על אף אחד,ובמקומות רבים בעולם לצפון קוריאה דמינו. ובכל זאת, הנה הוא מסתתר מאחורי דגל המדינה,כילד הנחבא אחר שימלת אימו,ואומר לנו לזכור(כילד-טוב עושה דבר אימו),לזכור את המתים ולמלא את הלוח שהתרוקן מלוחמים,בבַנֵינוּ (גם בבנותינו),שוב למלא את הלוח הריק בבנינוּ ובבנותינו (פתע נדמית לי האם,כאמא קוראז'),זאת אומרת,"אם עם חפץ חיים אנו"(ילד טוב משאיר צלחת ריקה).

 אני מניח שלא הייתי מרהיב עוז לכתוב את השורות האחרונות אלמלא הייתי הוגה את שמי הפרטי שלא על דרך שקראו לי הוריי אלא על דרך שנקראתי בבית שבו ביליתי חלק ניכר מן הזמן בשנותיי המוקדמות (לא בית הוריי), ובו היתה אם שאחיה נפל במלחמת יום הכיפורים (שמו היה שוֹעַ),שהדגישה פה ושם את העובדה  שעברה להתגורר בשכנות לילד הנקרא בשם דומה להפליא (הייתי בן 5), ואת שמי כנראה אני הוגה עד היום כפי שקראו לי בבית ההוא (במלעיל ולא במלרע). לא הייתי מעז לכתוב את שכתבתי לולא את תוצאות מלחמת יום הכיפורים נאלצתי לקבל כילד בבית ההורים,כי כשחושפים אדם צעיר ואב צעיר ליותר מדי אלימות ומות עלולות להיוודע לזה תוצאות אחר-כך. יתירה מזאת, לא הייתי מרהיב עוז לכתוב זאת לולא כמעט נפלתי בעצמי (ללא כחל וסרק) בראשית שירותי הצבאי (התאוששתי החלמתי והמשכתי לשרת), ואלמלא הספקתי להיות בשלב הרבה יותר מאוחר של השירות מחולץ בדקה התשעים וארבע מפאתי כפר ערבי עוין מאוד, שתושביו עלו והתקהלו (לגמריי לא למטרות שלום ולא כדי לידות בנו ביצים),על ג'יפ צבאי שהייתי בתוכו עם עוד שלשה חיילים צעירים,והייתי היחידי מתוכם שידע לתפעל ממש נשק וכבר עמד לבדו עם רובה בהכנס בין כוונות,ובכל זאת המתין (תודה ללוחמי משמר הגבול שחילצו ועל ששעו לקריאה בקשר;בלעדיהם,יש להניח,לא הייתי כאן היום). לא הייתי מעז לכתוב אלמלא בתקופת השירות הצבאי שלי תרמתי בתפקידי תרומה ממשית להצלת חיי אדם יותר מאשר בהריגתם של אחרים (באופן יום יומי).רק בשל אלו אני מרהיב עוז ושומר לי את הזכות לומר: זה לא לוח שחמט,זו לא צלחת אוכל.זה לא משחק זיכרון.לא טקס זיכרון בהר הרצל. זה לא משחק של מי יזרוק לים את מי. גם לא חבטה קטנה בכנף הימנית.

תוספת מאוחרת:  בעקבות הרשימה קיבלתי משרון רוטברד את הסטיקר הבא שהופץ בשעתו יחד עם הספר איזה טוסטוס קטן עם כידון מצופה כרום בקצה החצר? 

*

perec sticker2

*

לקריאה נוספת: חלל (הבניית זיכרון)

                       הלך לו בגשם בלי אומר

*

בתמונה למעלה: איריסיה קובליו, ים, אקריליק על בד 2013.

© 2013 שוֹעִי רז

 

Read Full Post »