Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘שיוויון’

 

                                        לנשות הכותל על האומץ לעמוד מול עולם דתי פטריארכלי

 

-1 –

ציצית (טלית קטן) היא מלבוש מוזר ומשונה, על ארבעת פתיליה ול"ב החוטים המשתלשלים מהם. ספק אם אדם היה מעלה על דעתו לבוש כה מוזר, אלמלא נצטוה ללובשו בתורה (כך לפחות הבינו את הוראת התורה דורות של יהודים רבניים); הציצית שימשה דורות של גברים יהודיים כדי להבדיל עצמם מן הגויים וכדי לציין בפני עצמם את מחויבותם ליהדותם ולקיום מצוות התורה. על פי פרשת ציצית (במדבר ט"ו, 41-38), הפרשה השלישית כסדר קריאת שמע. לבישת הציצית וראייתהּ עשויות לעורר בלב מקיים המצווה מוטיבציה לזכור ולקיים את כלל מצוות התורה ולהתרחק ממחשבה, דיבור ומעשה שיש בהן משום הפרתן. זוהי אחת המצוות הבודדות שטעמן המוזכר רומז לפעילות המנטלית של האדם, בחירותיו המוסריות, האופן בו הוא מוליך את חייו. ניכר מלשון הפרשה כי הציצית היא כעין שלט או סימן הבא להזכיר לאדם את מעמדו בעולם כעובד האל, וכיהודי המקבל על עצמו את עול התורה— על החובות והאחריות האמורות בהּ. עד העת החדשה היתה הציצית שנלבשה תחת הבגד סממן עיקרי ליהדותו של אדם, משום שבמאות השנים הקודמות יהודים רבים (ביניהם רבנים) לא נהגו בכיסוי ראש כלל, ולמצער התנהל פולמוס לגביי החיוב של אדם (גם מקיים מצוות מחמיר) לכסות את ראשו שלא בעת התפילה. עוד במאה השמונה עשרה היו שנהגו בכיסוי ראש רק כמנהג יראים, כלומר כמשהו שמציין את המעוניינים להיבדל בחסידותם מרוב בני הקהילה.

המהר"ל מפראג (ר' יהודה לוואי בן בצלאל, 1609-1520) הדגיש את חשיבות קיום מצוות ציצית בספרו המאוחר נתיבות עולם (1598), באילו המלים:

*

*ובמצוות ציצית נתן הש"י (=השם יתברך) לאדם, שיהיה מזכך ומטהר גופו מן הפחיתות, ולכך אמר הכתוב, וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' (במדבר ט"ו, 39), כי המצוות הם על ידי מעשי הגוף, וכמו שהתבאר דבר זה אצל כי  נר מצווה ותורה אור (משלי  ו, 23)  כי המצוות הן ע"י (=על ידי) מעשה הגוף, ומבואר שם הדבר באריכות. וכאשר הוא רואה הציצית היוצאים מן המלבוש שהוא דומה לגוף, בזה יזכור כל המצוות. כי הציצית שנקראו בלשון ציצית מלשון ציץ השדה (ישעיה מ, 6), שנקרא כך דבר היוצא אל הפועל מן האדמה, ומורה המצווה הזאת, שיש לאדם, שהוא אדמה, יציאה אל הפועל. ולפיכך, כאשר יראה הציצית שהם יוצאים מן הבגד, בזה יזכור שיהיה יוצא אל  הפועל על ידי המצוות.

[מהר"ל מפראג, נתיבות עולם, מהדורת חיים פרדס, תל אביב תשנ"ז, נתיב העבודה פרק ט"ו, עמ' רצ"ט] 

*

המהר"ל מונה בדבריו שלושה טעמים לקיום מצוות ציצית:

  • שהאדם יהא מזכך ומטהר גופו מן הפחיתות באמצעות ההסתכלות בציצית וההיזכרות בכלל המצוות האלוהיות.
  • הציצית היא כתזכורת לאדם כי אף כל פי שהינו עפר מן האדמה ועתיד לשוב אליה,  אף על פי כן עשוי הוא להתעלות ולהשכיל מעל ומעבר מכפי שהוא עשוי לדמות לעצמו— האופן שבו עשוי אדם להתעלות אליבא דהמהר"ל הוא קיום מצוות האל.
  • קיום המצוות הוא תכלית האדם עלי אדמות, ובזכות קיומן הלכה-למעשה, הריהו כמי שיוצא מן הכח אל הפועל, כעין אדמה שנחרשה, עובדה ונזרעה וכעת עושה פרי.

בעצם, כאשר מתבוננים על שלושת הטעמים העולים מדברי המהר"ל ניתן להבין כי מדובר בפרי של תהליך השתלמות אחד, המביא את האדם לדעת המהר"ל כדי תכליתו ושלימותו כפי האפשר במין האדם.

ראוי לציין כי המהר"ל מדגיש כלשון התורה כי הציצית מזכירה לאדם את קיומן של המצוות כולן. כלומר, תכליתה אינו רק הזכרתן של המצוות שבין האדם למקום אלא מעלה יתירה שמורה אצלו למצוות שבין אדם לחברו. כיצד ניתן למצוא הדגש זה בדברי המהר"ל לעיל? לדעתי על ידי המשלת האדם לאדמה שתכליתהּ יציאה אל הפועל, קרי: לתת תנובתהּ. תנובתהּ של האדמה הלא מפרנסת את כל באי עולם, מחיה ומזינה אותם. כמוה צריכים להיות מקיימי המצוות הולכים ומתגברים בתודעה, לפיה המצוות אינן אלא אמצעי הבא להביאם לידי התכלית של נשיאת חן וחסד טוב בעיני אלוהים ואדם, כלומר היות כאדמה שנחרשה ועובדה ונזרעה וידעה לקלוט את מי הגשמים ולהצמיח תנובה שראוי להיות ניזונים בהּ. זוהי דרך המובילה גם לאחריות חברתית ולרגישות חברתית, באשר האדם אינו רואה בתכליתו דווקא את הגמול האלוהי על המצוות, אלא רואה בתכליתן את ההטבה שהוא עתיד להיטיב עם סובביו וסביבתו. הוא הולך ומכשיר עצמו דרך עבודת המצוות  להיות כארץ זבת חלב ודבש בפני באי עולם. מובן כי אדם כזה לא יסתפק רק בהתקנת שדהו אלא יראה כנדבך מרכזי בתנובה שהוא מצמיח את הכשרתם של סובביו ואת קידומם עבר המידה הטובה.

*

-2 –

*

מצוות ציצית היא חובה המושתת על גברים יהודים ואינה מושתת על נשים, שכן זמן קיומהּ מוגבל לאור יום בלבד (היא בבחינת מצוות עשה שהזמן גרמא, מצוות שקיומן תלוי בזמן מסוים ואינן חובה בכל עת— מהן נשים פטורות). כיצד אפוא רעיון ההשתלמות, התכלית, והיציאה אל הפועל המגולם במצוות הציצית קשור לעולמן של נשים יהודיות?

ר' יוסף חיים ("הבן איש חי", 1909-1834) מבגדאד, הביא בין דרשותיו את הרעיון הבא מתוך שער מאמרי רשב"י לר' חיים ויטאל (,1620-1543) תלמיד האר"י (ר' יצחק לוריא, 1572-1534). לדעת הבן איש חי, איש ואישתו על פני האדמה הם בבחינת אדם שלם (האיש והאשה יחד) כנגד האדם העליון שנברא זכר ונקבה (=דו פרצופין), אלא שנתארעה בו נסירה, ומאז הופרדו זכר ונקבה. אף על פי כן הם עדיין מהווים שלימות אחת גם במעשה המצוות כאשר שני המינים חיבים כאחד בכל הלאווין שבתורה וכן במקצת מצוות עשה. המצוות אשר הם חובות גברים ונשים כאחד על-פי הבן איש חי ואליבא דהאר"י, הם באותם איברים שבהם באדם העליון אירעה נסירה והיפרדוּת בין הצד הזכרי ובין הצד הנקבי. עם זאת, נותרו גם מקצת אברים שבהם נותרו הזכר והנקבה העליונים, עליהם נאמר שנבראו בצלם אלהים, מקושרים ודבוקים אלו באלו. אותם אברים אלו הם בבחינת מצוות עשה שהזמן גרמא והם חובת הגבר בלבד, באשר אין טעם לכפול את עשייתן— אף על פי כן האישה משתלמת ומתעלה אף היא מקיום מצוות אלו של אישהּ, שכן קיום המצוות של שניהם גם יחד הוא בבחינת אחדות אחת (ראו: יוסף חיים, בן איש חיל: דרושים ליום פטירת הצדיקים, ירושלים תשמ"ח, דרוש א' לשבת זכור, עמ' קי"א).

הסבר זה עשוי לתת טעם שמחה גם לנשים באשר לקיומה של מצוות ציצית שלא נצטוו בה, ולהחיל גם את הרעיונות שטווה המהר"ל במצוות הציצית בעולמן (המהר"ל נטה לראות כדרכם של הוגים טרום-מודרניים את הנקבה כחומר ואת הגבר כצורה רוחנית) שכן אליבא דהאר"י והבן איש חי הן זוכות לקבל את שפע הברכה וההשתלמות הבאה על האדם על ידי קיום מצוות ציצית בידי בעליהן. כמובן עמדתם של הרבנים-המקובלים כאן ראויה לכל ביקורת בשל העובדה הפשוטה לפיה,לפני הכל ואחרי הכל, גם אם אדם אשתו מהווים שלימות אחת, בכל זאת, הוחלט שרירותית,כי דווקא האישה תיהנה כאן כביכול על ידי מצוה שלא היא מקיימת. עם זאת, קשה שלא ליתן אל לב את מגמת השיפור שבנתינת הטעם לקיום מצוות ציצית בין המהר"ל המתעלם לחלוטין מן הנשים מקיימות המצוות בראותו מצוה זאת כחובת הגבר בלבד, שאין לנשים בה חלק ונחלה; והאר"י ור' יוסף חיים מבגדאד רואים בקיום המצוה הזאת (גם אם על ידי הגבר לבדו) כגורמת לבניין שלם ולאחדות שלימה שכן ברמה האלהית על פי האר"י מעשי איש ואשתו הינם שלימות אחת ואחדות אחת; ניכר כאילו "הבן איש חי" מנסה בכל מאודו להעניק ביאור כנגד הדרת הנשים באופן מוחלט מן המצווה. ובכל זאת, השינוי איטי מדיי, השיפור קטן מדיי, ולמרבה הצער מעטים בלבד בקרב מקיימות המצוות ומקיימי המצוות מודעים לביאור הזה של ר' יוסף חיים אליבא דשער מאמרי הרשב"י.

אני מקווה כי לעתיד לבוא גם תְּלָמדנה נשים את טעמי המצוות לגברים, תוכלנה להתעטף בפרהסיה בציצית או בטלית או להניח תפלין—אם תרצינה (אין על כך איסור תורני; העובדה כי נשים פטורות מקיום המצוה, אינה אוסרת עליהן את קיומה), וגברים יילמדו מפיהן ויקיימו את דבריהן. עד אז, אני נותן כבוד לנשות הכותל על היותן חלוצות שאינן מוכנות יותר להיכנע לסדר הנומי-הפטריאכלי-דתי-דכאני, שבו הגברים הם המצווים את האישה לכסות את שערה, להאריך את שרוולי חולצותיה עד מעבר למרפק, להתהלך בחצאית, לא לשיר בפרהסיה, וחלילה-חלילה לא לעטות ציצית או להתעטף בטלית, ורואים בכל הדברים הללו מצוות האלוהות ממש; אף על פי שאין לדברים זכר בתורה, ומדובר במנהגים שפשטו על ידי משטר הלכי טוטליטרי גברי.

ולגברים האדוקים נאמר, עזבו מנהגים רעים ואלימים ושובו להבין שבעולם אין חלוקת דרגות ולא עבודה על פי שעות. לא מנהלים ולא מנוהלים. כולנו כאן בעולם, ולכולנו יש גם זכויות – לא רק חובות. העובדה שאשה אינה מחויבת בטלית ותפילין אינה אוסרת עליה להתעטף או להניח. היא יכולה לבחור. זוהי זכותה. גם ברחבת הכותל המערבי. בדיוק כמו שאתם מתפללים. נראה לכם שאלוהים מעוניין שיכו נשים ויקללו אותן. קל וחומר, במקום תפילה? כבר כתבה מסכת שבת וכן בעל הזהר כי אין לך עבודה זרה גרועה מכעס, לשון הרע ואלימות.

*

*

בתמונה למעלה:  ©Mirit Cohen (1945-1990), For the Sake of Modesty, Installation, Glass, Electric Wire. Inscription, 1977-1978.

Read Full Post »

bus-stop-color

*

קָדִימָה קָדִימָה / פְּנִימָה / קָדִימָה קָדִימָה / עוֹד מְעטַ פְּנִימָה! / יֵשׁ יוֹתֵר מִדַּי נוֹסְעִים / פְּנִימָה פְּנִימָה / יֵשׁ מֵהֶם עוֹמְדִים בַּתוֹר / יֵשׁ מֵהֶם בַּכּׁל / כַּחוֹל / לְאׁרֶךְ הָרָצִיף כֻּלוֹ אוֹ בִּמְחִלוֹת-בֶּטֶן אִמָּם / קָדִימָה קָדִימָה פְּנִימָה / נִלְחַץ עַל הַהֶדֶק / הֲרֶי כֻּלָם צְרִיכִים לִחְיוֹת / וּבְכֵן הִרְגּוּ קְצָת זֶה אֶת זֶה. 

[ז'ק פרוור, מתוך: 'המבקר', משירי ז'ק פרוור, תרגם מצרפתית: אהרן אמיר, הוצאת עקד: תל אביב 1968, עמודים לא ממוספרים] 

*

1. יורד מאוטובוס אחד להחליף באוטובוס אחר. לצד התחנה המליאה עומד ספסל. יושבת עליו אשה פלסטינית כסויית ראש עם תיק יד גדול לצידהּ. יושבי התחנה מביטים בהּ בפחד. אני מזהה בה חוסר נוחות גדול. היא שואלת אותי בקול מהוסס אם אני מוכן לשבת לידהּ. אני עונה "ודאי". נקשרת ביננו שיחה. מסתבר שהיא ממתינה כבר כשעה או יותר לריאיון עבודה באחד ממגדלי המשרדים הסמוכים. ככל הנראה לתפקיד ניקיון (היא אומרת: משק בית). בעל הבית קבע שעה. לא הגיע. אחר כך היא התקשרה אליו. אמר לה שהוא תכף בא ובינתיים לא מגיע. היא קצת הסתובבה באזור ואז התיישבה על הספסל לחכות. יושבים ומדברים על תנאי העבודה המורָעים, ועל כך שגם קפיטליסטים היו צריכים לשמור על איזו יושרה או הגינות בסיסית כלפי עובדיהם. האוטובוס שלי מגיע. אנו נפרדים בידידות. בלכתי אל האוטובוס, כעשרים עיניים או יותר, מלוות אותי בפחד.

2. קו אוטובוס 82 לתל-אביב, אנוּ ברמת-גן בין רחוב ביאליק והבורסה, האוטובוס נעצר פתאום. שני שוטרים עולים וקוראים אליהם שני נוסעים פלסטינים-למראה. האחד, עבדקן עם מעיל גדול עומד לידי בקדמת האוטובוס; האחר, צעיר, יושב מאחור. הם יורדים. עורכים עליהם חיפוש גופני. אנחנו מתעכבים כעשר דקות עד רבע שעה. דברים שאני שומע באותן דקות מן הנוסעות והנוסעים היהודים באוטובוס, אין צורך לחזור עליהם. דברים שבגיזרה הנעה בין דברי נאו-נאצים על יהודים, או דברי חברי קו-קלוקס-קלאן על אפרו-אמריקנים, או דברים שמשמיע נסראללה, השכם וערב, על הציונים. כשמחזירים אותם לאטובוס קוראות כמה נשים בקול: "אל תחזירו אותם". הצעיר מתיישב מאחור, כובש מבט, לא מתבונן באף אחד; המבוגר, מנסה להתנהג כאילו רגיל, המשטרה רק עשתה את עבודתהּ, אפשר להבין נוכח הנסיבות, ובכל זאת הוא נראה לי פגוע מאוד. אני רוצה לומר לו משהו וקשה לי, לא מפני החשש מתגובתם של הנוסעים, אלא מפני שאני רואה בפניו את פגיעתו, והרגע שמעתי את הנוסעים דנים בערבים במושגים השמורים לפושעי שנאה ומעודדים את הנהג שיידרוש שלא ייתנו להם לעלות. בתחנה הבאה (בורסה/רכבת) הם יורדים. אני תוהה אם מפני שהגיעו ליעדם או מפני שלא יכולים היו לשאת את המשך הנסיעה. בתחנה הבאה אחר-כך גם אני יורד מן האוטובוס תוהה ביני ובין עצמי באותה שאלה.

3. תחנות אוטובוס ואוטובוסים הם חללים שיוויוניים. החל בכך, שתנאי ההמתנה שווים, שדמי הנסיעה שווים (אלא אם כן מדובר בילדים ונוער ובפנסיונרים, אבל בכל זאת בין חברי הקבוצה שוררים תנאים שווים), המשך בכך שעל פי חוק אסור לכפות אדם לשבת באזור מסוים של האוטובוס (חוק שתוקן בעקבות נסיונות חרדיים להפוך בכפיה קווי אוטובוס ציבוריים לקווי "מהדרין"), וכלה בכך שנסיעה באוטובוס היא דבר שהיד משגת גם אם אין אדם משתכר ברווחה למחייתו. לפיכך, אוטובוס ציבורי הוא אחד המרחבים הציבוריים האחרונים בו אדם יכול להעביר זמן, כאשר האדם היושב לצידו על אותו מושב/ספסל אינו בן דתו, או בן מגדרו או לא בהכרח חולק עימו את אותה אידיאולוגיה, תרבות, לשון ומורשת. נסיעה באוטובוס גם אינה כרוכה בשירות בצה"ל, בנאמנות למדינת ישראל, ובשבועת אמונים לציונות ומגלמיה. אם אוטובוס הופך לשדה-מאבק, אין בעיניי נייר לקמוס דייקן יותר להראות שמשהו במושג השיוויון הרווח במקום הזה הוא בבחינת מעוות שאינו יכול לתקון במהירה.

4. עִם כל הצער על הפיגועים; על הנרצחים ועל הפצועים, ועל כאב המשפחות והחברים ואבלם, ללא הבדל מגדר, לאום, דת, ומקום במרחב המקומי — עוד פעם אחת אני שומע "עם ישראל" ואני לא יודע מה יארע. כל האנשים השואבים עידוד ו/או נחמה מסיפורו של העם, מכך שיש משהו גדול מהם עצמם. אני לא מבין את זה. זו לא דרכי. אני קטן ולבד, איני מחפש מה שיגדיל אותי. כשצר לי וכואב, אז צר לי וכואב. כשמישהו אובד לי, הוא אובד. אם הוא אובד — אני לא מחפש מזה מוצָא אוֹ נחמה זריזים.

5. ברומן שאולי פעם אכתוב יישבו ערביה ויהודי על ספסל אחד בתחנת אוטובוס וידברו על המצב. כך אבטיח שלעולם לא יילמדו במערכת החינוך הישראלית משהו שאכתוב.

*

ראה אור מאמר שכתבתי: 'וְלֹא נִכַּר שֹׁועַ לִפְנֵי דָּל (איוב ל"ד 19): היבטים שיוויוניים מטאפיסיים וסוציו-פוליטיים בכתבי הרמב"ם ובכתבי יצחק אבן לטיף', בתוך: חלמיש למעיינו מים: מחקרים בקבלה, הלכה מנהג והגות מוגשים לפרופ' משה חלמיש, בעריכת אבי אלקיים וחביבה פדיה, הוצאת .כרמל: ירושלים תשע"ו (2016), עמ' 233-201

וכתבו העורכים בהקדמת הכרך: "שׁוֹעִי רז פותח שיח מרתק על היבטים שיוויוניים אצל הרמב"ם ויצחק אבן לטִיף". תודתי להם על מלאכת העריכה.

*

רות דולורס וייס Unplugged בתיאטרון תמונע, שוונצינו 8 תל אביב, 16.2, 21:30.

כל המלצה היא לשון המעטה. אני אהיה שם Hopefully.

תוהו ובואו.   

*


*

בתמונה למעלה: Brent Bailer, Bus Stop, Oil on Canvas 2013 ©

Read Full Post »

*  

בתוך שלל המהפכות החברתיות והפוליטיות הפוקדות לאחרונה את העולם הערבי, במיוחד את גזרתו הצפון אפריקנית, נפקד כמעט לגמרי קול חשוב וחיוני מאין-כמותו לתהליכי הדמוקרטיזציה והליברליזציה המקווים במדינות ערב: הקול הנשי. יתירה מזאת, לטעמי חיזוק יסודות השוויון וזכויות האדם בקרב נשות העולם הערבי חיוני הוא להגברת יסודות השוויון וחירויות הפרט הכלליות בחברות האסלאמיות בכל מקום. השבוע, כאשר צפיתי בחדשות הערב במטוסיו של קדאפי המפציצים את הכוחות המהפכניים, נזכרתי לתומי בהשתלשלות המהפכה האראנית בשעתו. בשלהי שנות השבעים נלחמו בשאה האראני ובכוחותיו, כלל סיעות האופוזיציה: החל בסיעות האסלאמיות וכלה בתנועה הקומוניסטית האתאסיטית. חלק נכבד מן המהפכנים היו סטודנטים, שסיכנו את חייהם ואת עתידם לצורך הכנעת השלטון העריץ.

   מתוך ספרו הפיוטי של הסופר האראני הגולה בהולנד, קאדר עבדוללה, כתב יתידות (זמורה ביתן 2009), עולה כי הפעילים הקומוניסטיים המהפכניים באראן לא ציפו כי בשוך ההפיכה לאחר שלחמו עם חומייני וסיעתו, על אף הפערים האידיאולוגיים הניכרים, ייגמלו להם חבריהם לקרב לשעבר, ברדיפות, גלי מעצרים, עינויים, מעשי אונס בנשים והוצאות שיטתיות להורג.  אשר על כן, דומני כי כל סיעה מהפכנית שתשמיע את זעקת הנשים בעולם הערבי לשוויון, תיטיב לבדל עצמה מראש מאותם  תנועות אסלאמיות-פונדמנטליסטיות, אשר חירויות הפרט אינן מהוות מאומה עבורן, לנוכח מה שהן תופסות כרצון אללّה והפצת תורתו של הנביא.

   על כל פנים, ראיתי לנכון לשתף בקול ותיק שכזה, הקורא לשחרור יצירתיותהּ של האשה הערביה-מוסלמית—קולה של המשוררת והמוציאה-לאור הכווייתית סֻעָאד אַ-צַבָּאח (ילידת 1941). הנה שיר הלקוח מן הקובץ פֻתַאפִיָת אִמְרַאה  (= פירורי אשה), אשר ראה אור בשת 1989:

אוֹמְרִים

שֶהַכְּתִיבָה הִיא חֵטְא חָמוּר…

אַל תִּכְתְּבִי אֵפוֹא.

שֶהַתְפִלָּה אֶל מוּל הָאוֹתִיוֹת הִיא… אֲסוּרָה

אַל תִּקְרְבִי אֵפוֹא.

שֶדְיוֹ הַשִּירִים הוּא סַם מַרְעִיל

הִשָּמְרִי אֵפוֹא מִלִּשְתּוֹתוֹ.

וְהִנֵּה אֲנִי לִפְנֵיכֶם

לִשְתּוֹת הִרְבֵּיתִי

אַךְ לֹא הִרְעָלְתִּי מִדְיּוֹ הַקֶּסֶת שֶעַל שֻלְחָנִי

וְהִנֵּה אֲנִי לִפְנֵיכֶם

לִכְתֹּב הִרְבֵּיתִי

וּבְכָל כּוֹכָב הִצַּתִּי תַּבְעֵרָה עֲנָקִית

וְלֹא זָעַם עָלַי הָאֵל וְלוּ פַּעַם אַחַת

גַּם לֹא עוֹרַרְתִּי מֵעוֹדִי אֶת כַּעְסוֹ שֶל הַנָּבִיא.

 

אוֹמְרִים

שֶבְּשִירָתִי פָּרַצְתִּי אֶת גֶּדֶר הַפָדִילָה

שֶהַגְבָרִים הֵם הֵם הַמְשוֹרְרִים

כֵּיצַד אֵפוֹא תָּקוּם מְשוֹרֶרֶת בַּקַבִּילָה?

כָּל פִּטְפּוּט הַסְּרָק הַזֶּה מְעוֹרֵר בִּי צְחוֹק

אֲנִי לוֹעֶגֶת לְאֵלֶּה הָרוֹצִים בְּעִדַּן מִלְחֲמוֹת הַכּוֹכָבִים

לִקְבּוֹר חַיִּים אֶת הַנָּשִים

וְאֶת עַצְמִי אֲנִי שוֹאֶלֶת:

מַדּוּעַ זִמְרַת הַזְּכָרִים מֻתָּרָה

וְקוֹל בָּאִשָּה תוֹעֵבָה?

[סֻעָאד אַ-צַבָּאח, 'אומרים', תרגמה מערבית: לאה גלזמן, בתוך: קולות מן הים האחר: שירת נשים ערביות בת זמננו, בעריכת: עמי אלעד-בוסקילה, הוצאת קשב לשירה, תל אביב 2007, עמ' 101-100]. 

 

   מעבר להבעת המחאה, ההתרסה כנגד החמולה הפטריאכלית: בית האב (פדילה) והשבט (קבילה), המעוניינים גם בעידננו זה ל"קבור חיים את הנשים", כלומר לשעבדן כליל לסדרי החברה המוכתבים בידי הגברים וממסדיהם, אצורה בשיר אמירה יפה בדבר היות כתיבת השירה או קריאת השירה כעין "תפילה מול אותיות" וכן את הבעתה הדתית-רוחנית של המשוררת היודעת ומכירה בכך שעבודתהּ השירית היא לרצון בפני הבורא ונביאו. כלומר היא כיוצרת יודעת שאין כל ניגוד בין החוויה הדתית ובין החוויה היצירתית, כפי שאנשי דת מסוימים מעוניינים היו להתוות. כלומר, לא חירות הערבית ולא החתירה לשיוויון זכויות הנשים הינן חתירה כנגד אושיות האסלאם, אלא אדרבה עשויות להפוך את עולמם של המוסלמים לעשיר, מגוון, סובלני, ליברלי ופלורליסטי יותר. שירהּ של א-צבאח ראה אור לפני כעשרים שנים ויותר, ומבחינה זאת קריאתו היתה ונותרה כתקווה עמומה ומרוחקת; ברם, בת-מימוש.

 

בתמונה למעלה: ציונה תג'ר, מנוחה בפאתי מסע, ללא ציון שנת יצירה

© 2011 שועי רז

Read Full Post »

 

אנשים כּמוֹנוּ יכולים לקנות זאת

אמר, והבליט יכולת כלכלית עדיפה

ואני חשבתי על להבת נר,

ועד מה עשויה לנשיפה

                                       

אין לי מה לומר,

כלומר, היה דבר מה,

שהיה לי צורך להגיד,

אבל בהזדמנויות כאלה

אני מבכר את הדממה תמיד

 

הייתי צריך לומר:

'אתה מסתיר לי את השמש'

ממקומי- בתחתית החבית,

האור הוא מאחרוני המאחדים ביננו,

הריי אינני בן-טובים

 

מאות אנשים נסחפו עם המים,

הגשם לא יורד השנה,

אנשים כמונו יכולים לקנות זאת, אמר 

 

אני מבכר את הדממה.

 

 

בתמונה למעלה:   Beyond the Sea, Photographed by Riza Nugraha© 2007

© 2011 שועי רז

Read Full Post »

 

ובכלל, האמנם זִמרה היא? אף על פי שאין לנו כל חוש למוסיקה, יש לנו מסורת של זמרה; בימי קדם אפילו היתה בעמנו זִמרה; האגדות מספרות על כך ואפילו נשתמרו שירים, שאמנם איש אינו יכול לשיר אותם עוד.

[פרנץ קפקא, 'הזמרת יוזפינה או עם-העכברים', רופא כפרי וכתבים אחרים שנתפרסמו בימי חייו של הסופר, תרגמה מגרמנית והוסיפה אחרית דבר אילנה המרמן, הוצאת עם עובד: תל אביב 2000, עמ' 293]

 

1

 

    בספרו סרוונטס והיהודים (הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן גוריון בנגב: באר שבע 2002) מזכיר המחבר לואיס לנדא מחזה הומוריסטי קצר למיגל דה סרוונטס (1616-1547), 'בימת הפלאות' (1603), המבוסס על סיפור קסטיליאני השאוב מספרו של דון חואן מנואל (1348-1280) הרוזן לוקנור והתגלגל אחר כך לכדי מעשיית בגדי המלך החדשים להנס כריסטיאן אנדרסן (1875-1805). במרכז ההומורסקה מופיעים זוג בובונאים נודדים המגיעים לכפר על מנת להעלות את המופע שלהם בביתו של ראש הכפר. לטענתם, המופע שברשותם הינו פלאי, הוא אינו נגלה כלל לעיניהם של ממזרים ושל מומרים-יהודים, רק לעיניהם של נוצרים מאמינים. המופע זוכה להצלחה רבתי. במהלכו מציגים השניים כביכול (הבמה ריקה) גלריה של דמויות תנכיו"ת: שמשון הניצב בין העמודים במקדש דגון; עכברים, בני צבעים שונים (שחורים, אדומים וכחולים),שהינם כביכול צאצאי-צאצאיהם של עכברי תיבת נח, וכך אמנם מביאים את הדברים AdAbsurdum, הואיל והמופע מתאר סיטואציות הנובעות כביכול מן "הברית הישנה" ואף על פי כן יהודים אינם יכולים לחזות בהם; העכברים הם בני צבעים שונים, אבל רק נוצרים נאמנים עשויים לחזות בהם. מסך התעתועים נופל כאשר איש צבא רעבתן מגיע לעיר המבקש מקום לינה וסביאה וטוען שאינו רואה דבר. אזיי התרמית נחשפת ומתפתח עימות מבודח. בנוסף, עומד לנדא על כך שכינויי גיבורי המחזה רומזים לשמות אברי המין הגבריים והנשיים גם יחד, בעגה ספרדית של ראשית המאה השבע עשרה.

   מכתבי הרבנים והרבניות מן השבועות האחרונים: אלו האוסרים להשכיר/למכור דירות לערבים (פלסטינים-ישראלים) ואלו האוסרים המעודדים את בנות ישראל שלא לעבוד במחיצת עובדים ערביים מחמת סכנת ההתאהבות וההתבוללות, הביאו אותי למחזהו הקצר של סרוונטס. שהלא השלב הבא יהיה איסור לשבת לצד אזרחים ערבים במופעי תרבות ובידור וכיו"ב. אולי גם על ספסלים ציבוריים. ולמי שהלך הרוח המדכדך הזה מהדהד מוכר, יש  אולי לשוב ולדפדף, להעלות באוב, כל מיני חקיקות אנטי-יהודיות מן העבר, כדוגמת: חקיקת ענידת טלאי צהוב בבע'דאד של המאה העשירית (כך הראה ההיסטוריון וחוקר הגניזה, ש"ד גויטין, בספרו המונומנטלי, חברה ים-תיכונית), המשך בהגבלת תחום-מושבם של היהודים וקיבוצם בשכונות מסויימות, למשל בקסטיליה הנוצרית, החל בשנת 1272 (ראבץ אליהוד, שכונת היהודים), וכלה בקובץ חוקי-גזע, לא ישן מדי, שהתקבל לפני כ-75 שנים בארץ-הרייך, ולבדוק מהיכן הדברים נובעים ומהי נביעתם מהכא להתם (אגב, לא חייבים להשוות; ניתָּן כלאחר יד לעמוד על הזיקה), ועוד יותר: מהי סכנתם.  דומה אפוא כי משעה שנתנה ליהודים ממשלה, הריהם מתחילים לנהוג כאותם שלטונות ודתות שהרעו להם בעבר.

   והלא בדמוקרטיה אנו חיים. על כן, באם ירצו הרבנים והרבניות הנכבדים לתרץ מדוע הם מונעים מקהלם ישיבה בערים מעורבות, יצטרכו ודאי להגיע בשלב כלשהו לטענה כי הישיבה לצידם של לא יהודים, וערבים בפרט, מעלימה את המופע או למצער מבטלת מ"הנאת החיים היהודיים" בארץ ישראל, או טענות אבסורדיות אחרות שמקום הדמוקרטיה-הליברלית-הפלורליסטית (היודעת להעריך שיוויון אזרחי) לא יכירנו.

   ואולי בעצם איננו דמוקרטיה, אלא מדינה יהודית (הולכת ו"מתחזקת") המתחפשת כמו בפורים לדמוקרטיה (ממצוות החג), ועל כן מרשה "חופש דיבור"  למגזרים מסויימים, כגון רבנים נכבדים ונשותיהם; אבל סביר להניח כי לא היתה מתייחסת לדברים בסובלנות מופתית באם הם היו מגיעים מצידה של ההנהגה האסלאמית. כללו של דבר יש פוער פיו לבלי חוק, מסכסך בין אזרחים ודתות, ונהנה מחסות החוק (ומקסימום נאלץ לקרוא כמה טורים לא נעימים בעיתון שכותביהם ממילא אינם מקובלים עליו כ"בעלי דעה"), וישנן משפחות ערביות שביתם נהרס ביעף בלוד והן מושלכות לרחוב, וישנה גם מפגינה, בהפגנה ידוּעה, על אודות גזל אדמות ועל הרג בני משפחה, שנהרגה רק אתמול, כנראה משאיפת גז לפיזור הפגנות, שנורה על ידי כוחות צה"ל/משמר הגבול . בבימת הפלאות היהודית-ישראלית אין מקום כנראה לערבים-מוֹחִים.

 

2

 

   להערת גרשם שלום בספרו, שבתי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו (הוצאת עם עובד: תל אביב תשי"ז, עמ' 48) בין הדיונים המובאים ספר גליא רזא, חיבור קבלי אנונימי מעיבורי המאה השש עשרה (1553), המיוחס לעתים לר' אברהם הלוי ברוכים [מתלמידי החכמים המוכרים של צפת, מתלמידי ר' יוסף קארו (1575-1488), ומקובל נודע (כנראה מחוג תלמידי רמ"ק והאר"י), שיוחס לו גילוי-שכינה ברחבת הכותל המערבי (ספר אור הישר למקובל הלוריאני, ר' מאיר פפרש) עת חזה כביכול, בשכינה העירומה, בוכה בעפר על חורבן ירושלים] הובאה, בין היתר, השאלה מדוע רבים כל כך מגיבורי המקרא, הלכו ונישאו דווקא לנשים נכריות (לא בנות ישראל), כדוגמת: משה וציפורה, שמשון ודלילה, בעז ורות וכיו"ב. תשובתו של בעל החיבור היא שכל המבקש להילחם באומות העולם ולהשפיל את שונאי ישראל, חייב להיות קרוב אליהם בשורשם, כלומר לא ממשפחה יהודית במקור, אלא צאצאי-צאצאיהם של נישואין מעורבים.  מוזר אפוא לגלות כי רבנים שבוודאי אינם מתונים בדעותיהם ומקדמים לא אחת בדעותיהם ובאמירותיהם לקהליהם מעשי איבה בין העמים, מנסים להרחיק את ציבור שומעי לקחם מאוכלוסיות לא-יהודיות. אדרבה, על פי דברי ספר גליא רזא, חיבור רבני לעילא ולעילא, צריך להיות בהתקרבות לעמי הסביבה אינטרס חיוני אמיתי לציבור שוחרי הקרקעות, אשר רוממות העם ושלימות הארץ בגרונם. כלומר, שום דבר לא היה אמור למנוע מהם לעודד את ילדיהם לשאת נשים לא-יהודיות.

 

3

 

   מה הייתי רוצה שייקרה? הייתי רוצה לשבת לצפות בבימת הפלאות עליה היו מתרוצצים צאצאי-צאצאיהם של עכברי המבול, מכל מין וגוון. הייתי רוצה שבאולם יישבו זה לצד זה לצפות במחזה-המוסר הזה בני כל עם ודת המעוניינים להתקיים זה לצד זה בשלום, תוך הבטחת זכויות האדם (לרבות: הזכות לקיים את הדתות), ובכללן השיוויון האזרחי בין הקבוצות השונות.

   למה הייתי מצפה? הייתי מצפה שיהודים הנזעקים לכל ביקורת כנגד ישראל במילים כגון "אנטישמים" ו-"עוכרי ישראל" ייפקחו להבין כי דרכיהם והוראותיהם לצאן מרעיתם בדבר היפרדות והתרחקות מאוכלוסיות לא יהודיות, כוללות בחובן את אותן אופרציות אי-שיוויוניות, את אותה אפליה, רדיפה, ושנאה מהן סבלוו יהודים בתפוצותיהם בימי שהותם בגלות (לא בכל הגלויות, לא לאורך כל שנות הגלות). אפשרי הגיע הזמן להמיר את תיאולוגיית הנקם והשנאה הזאת; בתיאולוגיה של תיקון עולם ושל דרכי שלום, שהיתה אופיינית לחז"ל (תנאים ואמוראי ארץ ישראל), או למצער ציינה חוגים לא מעוטים מתוכם, אלא שגם אם זמרתם של אותם חוגים נשתמרה  (למשל דבי ר' ישמעאל וגישתו לאומות העולם) דומה כי רק מתי מעט מצאצאי צאצאיהם עוד קוראים בהּ, ועוד נדמה כי רק מעטים מקרבם עוד יכולים להעלות על דעתם להעלותהּ מחדש על דל שפתיהם.

מעניין לעניין, באותו עניין: מלכודת דוברת עברית

 

בתמונה למעלה: Mordechai Ardon, Arab Village, Oil on Canvas 1954-1955

 

© 2011 שוֹעִי רז

 

Read Full Post »

נהג הדחפור הצהל"י אשר דרס למוות את פעילת השלום האמריקנית, רייצ'ל קורי (2003-1979), טוען לגבי נסיבות דריסתהּ: "לא הרגשתי".

 

אתמול, הגיע לידיי החלק הראשון של עתון "ישראל היום" בעמוד 9 בטור הצדדי הובאה הידיעה הבאה:

נהג הדחפור שדרס את רייצ'ל קורי: "לא הרגשתי"

 

כשהוא מוסתר מאחורי פרגוד באולם ביהמ"ש המחוזי בחיפה, העיד אתמול נהג הדחפור שדרס לפני שבע שנים בעזה את הצעירה האמריקנית, רייצ'ל קורי (24). לטענת הנהג, הוא לא הרגיש שפגע בצעירה עד ששמע על כך ברשת הקשר. קורי נדרסה למוות על ידי דחפור צה"ל, שהיה בפעילוּת חישוף ברצועת עזה בניסיון למנוע פעילות חבלנית נגד כוחות צה"ל. במהלך הדיון אתמול, הציג עו"ד חסיין אבן חסיין, שמייצג את משפחת קורי, סתירה בעדותו של הנהג שבתחילה טען בחקירת מצ"ח כי הוא שדיווח ברשת הקשר על האירוע, בעוד שכעת הוא טוען שהבין שפגע בקורי רק אחרי ששמע על כך דיווח ברשת הקשר. המדינה טענה מנגד, כי קורי וחבריה לארגון השמאל הבריטי שהו בשטח שהוכרז כשטח צבאי סגור ופעלו באופן שסיכן את חיילי צה"ל

 

[כתב: דני ברנר; "ישראל היום", חדשות שישי, 22.10.2010 עמ' 11]

 

   לפרשת רייצ'ל קורי, פעילת השלום האמריקנית, ייחדתי כבר רשימה בעבר. במהלכה הבאתי עדות מפורשת שנתפרסמה בעיתונות מפי נהג דחפור צהל"י אחר בו התגאה והתנאה בכושר ההרס שהוא מפגין בדחפורו וביזמות ההרס העצמאיות בהן הוא נוקט.

   אמנם, אפשר כי באשר לנהג שדרס את רייצ'ל קורי, אפשר כי מדובר בתאונה; אפשר כי אמנם לא היתה פה כוונה רעה אלא מעשה רע, מלווה ברשלנות פושעת. אפשר גם כי הסתירה בעדויות, מקורהּ בטראומה שחווה הנהג הדורס (ידוע הוא כי הלוקים בטראומה נוטים לסתור את עצמם כעדים, מפני הבלבול הפנימי שהם חשים). אבל תגובת המדינה כאן היא בעייתית עוד יותר. גם אם פעלו קורי וחבריה בשטח צבאי סגור; אין כל הוכחה כי הם "פעלו באופן שסיכן את חיילי צה"ל". מעדויות שנתפרסמו עולה כי קורי נסתה לחסום דחפור שהיה בדרכו להרוס בית מגורים על יושביו. קורי וחבריה לא נשאו נשק ואף לא הואשמו אי פעם בנשיאת נשק, ועל כן, לא ברור איזו סכנה נשקפה מהם לחיילי צה"ל.

   בעיה נוספת וחמורה היא בעצם הכותרת "לא הרגשתי". לי היא הזכירה מעין תמונת תשליל לפתק שהותיר אחריו החייל אורי אילן (1955) שהתאבד בכלא בדמשק, לאחר חקירות קשות, ואשר על אחת מרגליו הידק את הפתק "לא בגדתי.התאבדתי". פתק זה הפך לחלק מאתוס הגבורה של צה"ל ורבים התחנכו לאורו .(גם אני). לוּ רק היה חייל צה"ל האמוּר "מרגיש". אפשר כי לא היה דורס. לו היה "מרגיש" אפשר כי לא חש להרוס את בתיהם של אזרחים פלסטינים. לו היה "מרגיש" היה ודאי עוצר את שעטת הדחפור ברגע שהיה רואה לפניו התקהלות אזרחית.  אולי אני מקצין את הסיטואציה, אבל דומני, כי בכותרת הזו "לא הרגשתי" מבקש העורך להכתיב לציבור כי "להרגיש" באשר לצדקת המאבק הפלסטיני כמוהו כסוג של "בגידה", או קרוב לכך.  מוטב "לא להרגיש" ולבצע פקודות בעיניים סגורות; להמתין לפרקליטות הצבאית או לפרקליטות המדינה שינסו בטיעונים פרוצדורליים להגן על זכותו של צה"ל לרצוח אזרחים. מוטב "לא להרגיש" את הדיכוי והכיבוש, להשלים עם הרג אזרחים חפים מכל פשע, בשל המרדף אחר גורמי טרור בעזה וברפיח. דן חלוץ בשעתו עוד הרגיש "מכה קטנה בכנף" כאשר המטוס המטיר פצצה של טון על שכונה מיושבת. עתה כבר לא צריכים להרגיש דבר. מה חבל שמדינת ישראל אינה משמיעה את הסאב-טקסט של הפרשה הזאת. דריסתה של רייצ'ל קורי נדונה לפני בית המשפט, רק הואיל והיתה אזרחית אמריקנית ממשפחה אמידה. לו היה מדובר באזרח פלסטיני מן השורה, כאשר חזו עינינו במבצע "עופרת יצוקה", אפשר כי הדברים לא היו נדונים, לא בתקשורת הבין לאומית ואף לא בבית המשפט. במצב העניינים היגע בו אנו מצויים כפי הנראה, עשוי נהג דחפור צהל"י אשר דרש למוות פעילת-שלום צעירה להתחמק מאחריות בטיעון "לא הרגשתי", ולזכות בסיקור בלתי-ביקורתי, חיובי ברוחו, ו"מאוזן".

   ובכל זאת, אני חושב, כאשר אנו באים להרגיש או לחשוב בחיי אדם איננו אמורים לחשוב האם האדם שמנגד הוא "ישראל" או האם  הוא "אוהב ישראל" או "האם הוא פרו-ציוני ותומך במדיניותה של מדינת ישראל". עלינו לראות בכל אדם—אדם, ולכבד ולהוקיר את חייו, משום שהוא אדם. אדם נהג דחפור שהיה רואה אדם אחר ,פעילת שלום, מפגינה כנגד מדיניותהּ של מדינתו, ומנסה להציל את ביתם של בני אדם אחרים, היה אמור לעצור את הדחפור; היה אמור להרגיש סתירה בין הפעולה שהתבקש לבצע, ובין מהותו כאדם; אדם כזה, גם אם דרס את רייצ'ל קורי בשוגג, לא היה טוען "לא הרגשתי" בדיעבד, כקו הגנה, בעומדו בפני בית המשפט.

 

 

© 2010 שוֹעִי רז

Read Full Post »

 

  

   שלמה אבן גבירול, יצחק לוריא, משה חיים לוצאטו; הידיעה לפיה שלושה מאנשי הרוח היהודיים הגדולים ביותר נפטרו בטרם מלאו להם 39 שנים וכי ימיהם עברו עליהם באי-נחת, באשר לראשון ולאחרון ברדיפה ממש של הממסד הרבני, מפילה עליי תימהון מתמשך. בשיעור שקיימתי לפני כחודשיים הזכרתי את פרט המידע הזה כלאחר יד בכדי להבהיר לתלמידיי, כי בניגוד למגמות הקיימות, דרך הקבלה אינה דרך האושר, האיזון, אריכות הימים. 'נו טוב', העיר לי אחד התלמידים מחויך, 'כולנו פה כבר חצינו את גיל 39'. 'אני עדיין לא' חייכתי לעומתו. ובאמת, במידת מה, כל אחד משלוש הדמויות שציינתי, תרו את דרכם הרוחנית הפרסונלית, בהתאמה עם הטבע ועם האלהוּת (כפי שדימו אותה בהתבוננות-פנימית) ושלא בתיווך הממסדים השליטים של תקופתם,  ואומצו אל חיק הממסד הרבנים רק בדיעבד, ומאז הפכו לעמודי-תווך, שמם נישא בפי כל. עולם מוזר.     

   ביום ה' באב חל ציון יום השנה לפטירת יצחק לוריא (1572-1534, האר"י = האלהי רבי יצחק). העולם מתחלק באיזה אופן לאנשים המתייחסים ליום זה כיום מיוחד, בין אם יודעים הם מדוע, ובין אם האר"י עבורם הוא 'האר"י הקדוש' בלשון עם, מצד אחר מצויים אלו שיום זה אינו אומר להם דבר. הואיל ואני מחובר לכתבים אלו הרבה יותר מכפי שאני מראה (לפחות לגלויים האפיסטמולוגיים והאתיים העולים בהם), ובכל זאת ביקורתי מאוד גם באשר למחקר הקבלה האוניברסיטאי ובין להבנת כתבי הקבלה בעולם הרבני (החרדי והציוני דתי כאחד) בהווה, החלטתי להביא כאן כמה מקורות מכתבי תלמידו המובהק של האר"י, ר' חיים ויטאל (1620-1543) העומדות על הנהגותיו הייחודיות של מורו, ויחסו יוצא הדופן לאדם ולטבע אשר סביבו (בעלי חיים, צמחים ודוממים), אשר נבע מתפישת גלגול הנשמות הענפה, המובעת בכתבי תלמידיו, שער הגלגולים ו- ספר הגלגולים. אני מודע לכך, שרוב קוראותיי וקוראיי כאן, אינם בקיאים בתורות הלוריאניות, לא לדינמיות האין סופית של ההויה כפי שמובעות בהן, לא למקום המהותי שהסובייקט האנושי תופס בהן, ואף לא להשלכות האתיות מרחיקות הלכת שאוצרת בתוכה התפישה לפיה האלהות מתגלה בפני כל אדם, כפי כשריו ומסוגלויותיו, ולא זאת בלבד, אלא שגם בפני האדם הפרטי, הופכת ההתגלות לחוויה דינמית, ואין הוא שב וחווה את אותן חוויות, אלא שב ומתחדש, שב ויוצר, כפי מה שמתחדש לו בדעתו. תפישה זו כמובן מבטלת את ההיררכיה בין רב ותלמיד, והופכת את יחסי העיון והלימוד המשותפים, לחבורה של לומדים, המקבלים אלו מאלו, ואינם מכתיבים זה לזה את דרכם, גם אם מתגלה ביניהם שונות. על כן ניסיתי להביא כאן במשורה קטעים המדגישים דווקא את דרכו האתית של האר"י ואת התבוננותו על העולם ועל הנמצאים בו (לעתים הוספתי הערות הבהרה בסוגריים מרובעים). כמובן, שבשולי הדברים, עומדת התבוננות ביקורתית שלי על רבים וטובים בעולם הרבני ומחוץ לו הנושאים את שמם של האר"י ותלמידיו, ואין בין הנהגותיו המפורשות ובין התנהגותם-התנהלותם דבר וחצי-דבר.

 

1. איסור הרג בעלי חיים  (כל בעלי חיים, ודאי איסור הרג תעשייתי)     

כבר נזכר בפרשת יתרו כי שום בריה לא נבראת לבטלה, ואסור להרוג אותה שלא לצורך, ומורי ז"ל היה נזהר שלא להרוג שום רמש מן הרמשים אפילו הקטנים והפחותים, כגון פרעושים וכנים וזבובים וכיוצא באלו, ואף אם היו מצערין אותו 

[ר' חיים ויטאל, שער המצוות, פרשת נח]

 

2. בכל הדברים ישנה חיוּת ונפש גם בבעלי החיים, בצומח ובדומם

 

כל חלקי הארץ הזאת [=כדור הארץ, ש.ר] ואשר בה, אין דבר מה למטה שאין כנגדו שר למעלה ממונה על הדבר ההוא, כמו שכתבו רבותינו זכרונם לברכה על הפסוק אם תשים משטרו בארץ, אפילו על כל עשב ועשב יש מלאך. ואם כן, ההרים הגדולים הגבוהים אשר בארץ הלזו התחתונה יש עליהם שרים מחולקים למעלה על כל אחד ואחד מהם, ובערך גבהות ההר התחתון על ההר האחר, כך ערך גבהות ומעלת השר של ההר הזה התחתון על השר של ההר האחר הנמוך ממנו, כנודע, כי השמין בכל פעולתם ודמיוניהם דומים אל הארץ הזו התחתונה. ודע כי ההרים האלה בכל יום ויום מעת בריאת העולם ואילך הולכים וגדלים אבל אין הגידול ניכר בהם […]

ועניין המעיינות הם כנגד הבחינות של המעיינות של מיין נוקבין [=מיים נקביים, מושג לוריאני, המציין את השפעתהּ של כנסת ישראל, נוקבא, ושפיעתהּ השפעתהּ על עולם האלהוּת בכדי לתקנו, ולמשוך שפע אל העולם התחתון, ש.ר]  שיש בארץ העליונה מלכות [=אליבא דספר הזהר ספירת המלכות, התחתונה בעשר הספירות, הקולטת את כלל נביעת תשע הספירות שמעליה, היא כעין הקוסמוס הפיסיקלי כולו,ש.ר]…

גם בעניין האילנות שבארץ הזאת יש על כל אחת שר למעלה, כשזה נופל זה מתייבש. ולא עוד אלא שבכל פעם שנופלים עלה האילן למטה גם איזה כח עליון חסר מן השר העליון למעלה בעת ההיא.   

[ר' חיים ויטאל, שער הגלגולים, הקדמה כ"ה]

 

3. על היכולת ללמוד באופן מתחדש מכל הבריות, ועל צפורים ומהותן

 

דע כי מן היום שנשרפה התורה על ידי אומות העולם בעוונותינו הרבים, נמסרו אז כוחותיה וסודותיה בידי הקליפות [=כוחות הרע, ש.ר] ולכן אין שום בריה שבעולם אפילו מן בריות טמאות כמו בהמות חיות עופות שקצים ורמשים וכל אלו יש להם שרים ממונים עליהם, ואותם שרים יודעים רזי תורה וסודותיה מן הזמן הנזכר [=טרם החורבן, ש.ר]. והנה אותם השרים הממונים על הבריות או על העופות ההן, יזמינו בפיהם בצפצופם וקולם, סודות עמוקים מן התורה, ומי שיבין קולם וצפצופם יוכל לדעת כמה סודות בתורה, ויש דורות שיש צדיקים בתוכם מכירים אותם, וכמו שראיתי למורי ז"ל בעיני, ועל כן השרים מזמינים הסודות ההם, ומכירים ומבינים אותם הראויים להבין כנזכר […]

והנה לפעמים עניין צפצןף העופות הוא באופן אחר, כי יש נשמות בני אדם מגולגלים בהם באותם העופות, או בכל מיני בריות שיהיו, והכל לסיבות ידועות כפי עונשם, ואלו הנשמות הנזכרים הם יודעים ממה שהיו יודעות בתחלה, ואלו הנשמות הנזכרים הם יודעים ממה ששומעים מן הקול הכרוז מאחורי הפרגוד [=משל להתפשטות הרצון האלהי והודעתו בעולם, ש.ר], ואז הם מגידים אותם הדברים. גם יש לפעמים באופן אחר, כי איזו נשמה של איזה צדיק באה מן העולם העליון ומתלבשת באותה צורה ודמיון ההוא, ואינו בריה או עוף ממש, אלא מתדמה ומתראה כך, והוא מגלה ומגיד סודות התורה וכיוצא, ואמנם כי מדריגת ומעלת האדם הרואה אותם כך יתדמו לפניו. ולפעמים יתראו לפני שני אנשים יחד ואיש אחד מהם יתדמה לו בצורת עוף או בריה אחרת, והאיש השני יתדמה בפניו באופן אחר, והכל כפי מעלת האדם הרואה אותם

[ר' חיים ויטאל, שער רוח הקודש, דף ה' ע"ב]  

 

4. על מסירות הנפש יוצאת הדופן של האר"י כלפי תלמידו-חברו

 

ביום ראש חודש אדר שנת השל"א ליצירה [= שלהי 1570, ש.ר], אמר לי כי בהיותו במצריים [=האר"י שהה רוב ימיו בהתבודדות על גדות הנילוס, גם לאחר נישואיו; רק בשנה וחצי האחרונות לחייו היגר לצפת,ש.ר] התחיל להשיג השגתו ושם נאמר לו שיבוא לעיר צפ"ת, תבנה ותכונן במהירה בימינו, כי אני חיים דר שם כדי שילמדני ואמר לי כי לא בא לדור בצפ"ת תבנה ותכונן במהירה בימינו אלא בעבורי ולא עוד אלא שאפילו עיקר ביאתו בגלגול הזה לא היה אלא בעבורי להשלים אותי ולא בא לצורך עצמו כי לא היה צריך לבוא גם אמר לי שלא היה מוטל עליו ללמד לשום אדם זולתי אני לבדי ובהיות שאני אלמוד לא יצטרך הוא להתקיים בעולם הזה.

[ר' חיים ויטאל, שער הגלגולים, דף מ"ט ע"א]  

 

בשנת השל"ב [=1572, ש.ר] יצאנו אל השדה ועברנו על קבר גוי אחד קדמון יותר מאלף  שנים וראה נפשי על ציונו ובקש להמיתני ולהזיקני והיו מלאכים רבים ונשמות צדיקים שלא ישוערו מימיני ומשמאלי ולא יכול לי ויצווני מורי ז"ל שבחזרתי לא אחזור בדרך הזה עוד ואחר-כך הלך עמי נפש הגוי רחוקה ממני [=כלומר, לא נתפרדה נפשו מנפשו, גם בהלכו הלאה, ש.ר] ושם בשדה נתכעסתי עם הרב יאודה משען [=פרץ ריב בינו ובין תלמיד אחר, ש.ר] ותחל נפש הגוי להתחבר בי ותחטאני עוד ולא רציתי לשמוע דרשת מורי ז"ל והתחיל לבכות [=האר"י, ש.ר] ויאמר הנה כל נשמות הצדיקים והמלאכים הלכו להם על ידי הכעס ולפיכך שלט בו הנפש ההיא ומה אעשה והלוואי שיזיקוהו ויניחוהו חי, כי אוכל לרפאותו, אבל ירא אני פן ימיתוהו, ולא יתקיים כל מה שאני חושב שיתוקן העולם על ידו כנודע לי ואיני יכול להגיד, כי לא ניתן רשות להגיד, וכי לריק יגעתי ונחרב העולם. ולא אכל כל הלילה מרוב צערו ודאגתו והלכתי וחזרתי בדרך ההוא לבדי, וכשהגעתי על קברו [=של הגוי, ש.ר]  רוח נשאתני ממש וראיתי עצמי רץ באויר גבוה עשרים קומה מעל גבי הקרקע עד שהגעתי למדינה [=העיר צפת, ש.ר] בעת צאת הכוכבים והינחוני שם והלכתי לישון בריא עד אור הבוקר, ורציתי לקום והיו איברי נחלשים [=חולים, ש.ר] אחד לאחד, והרגישו בי והוליכנו עד פתח מורי ז"ל לאט לאט ובהגיעי שם לא נותרה בי נשמה כלל כעניין יונה [=יונה הנביא בפרק ג', ועניין הקיקיון שם, ש.ר] והשכיבני מורי ז"ל על מיטתו וסגר הדלת והתפלל ואחר-כך נכנס לאותו בית הוא לבד והיה הולך בבית וחוזר על המיטב וגוהר עלי בּהּ; וכה עשה עד חצי היום שהייתי מת לגמרי ובחצי היום ראיתי בעצמי כי חזרה נשמתי בי מעט מעט עד שפתחתי עיני וקמתי וברכתי ברכת מחייה המתים, וכל זה אמת ויציב בלי שום ספק.         

[ר' חיים ויטאל, שער הגלגולים, דף ס"ג ע"ב]

 

5. תיקונים על מעשים מיניים

 

   בעוד התורה גורסת שורה של עונשי מוות או כרת על שורה של עוברי עבירות מיניות (לדעת התורה). וגם לאחר שנפסק בהלכה (תורה שבעל פה): כי החייבים כריתות לוקים 39 מלקות בהוראת בית דין ולפניו ויוצאים מידי כריתותם (מסכת כריתות), וכי עונשי המוות שרירים רק בעת שיש סנהדרין הדן בדיני נפשות, וישנם עדים אשר ראו את האקט המיני בעינייהם והעידו על כך; ר' חיים ויטאל מביא מפי האר"י שורה של תיקונים לשורה של עבירות לשיטתו, כגון: ניאוף, קיום יחסי מין עם אשה נידה, קיום יחסי מין עם גויה, קיום יחסי מין הומוסקסואלים. אמנם חלק מן הפרקטיקות דורשות תעניות ממושכות, טבילה במיים קפואים ו/או גלגול בשלג (מה שוודאי אפשרי היה בצפת של המאה השש-עשרה בימות החורף), אבל מה שעולה מכאן הוא, כי אין צורך בבית דין ובהוראתם בהכרח, וכי תשובתו של אדם היא תהליך ממושך שעליו לקיים בינו ובין עצמו. אחת העדויות לאותנטיות של תיקונים אלו היא הסתייגותו המפורשת של ר' חיים ויטאל מדרך התיקון שקבע האר"י לעניין הבא על זכר (מין הומוסקסואלי), ומן הדברים שם [שער הייחודים, פרק ה' מענף ג', דף ל"ה ע"ב] עולה כי לדעתו מדובר בתועבה שאין ממנה חזרה. עם זאת, הוא מוסר את דרך התיקון שהורה לו רבו. מה שעולה מכאן שוב היא הכרת מעלת-החיים והחיוּת יוצאת הדופן של האר"י, וחתירתו הבלתי מתפשרת להטבת כל הנמצאים, כפי הניתן. איני יודע, גם ככלות כ-438 שנים, מיום שנמסרו התיקונים והיחודים, האם העולם הרבני בן ימינו עשוי בכלל להאזין לקול אוהב-האדם ואוהב הטבע לגילוייו, העולה מתוכם.   

 

 רשימה לזכרו של המשורר והפזמונאי מאיר אריאל, שנפטר אף הוא ב-ה' באב, ניתן לקרוא כאן

בתמונה למעלה: מרדכי ארדון, שערי אורה, שמן על בד, 1952.

© 2010 שועי רז

Read Full Post »

Older Posts »