Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘שיוויון’

 

ובכלל, האמנם זִמרה היא? אף על פי שאין לנו כל חוש למוסיקה, יש לנו מסורת של זמרה; בימי קדם אפילו היתה בעמנו זִמרה; האגדות מספרות על כך ואפילו נשתמרו שירים, שאמנם איש אינו יכול לשיר אותם עוד.

[פרנץ קפקא, 'הזמרת יוזפינה או עם-העכברים', רופא כפרי וכתבים אחרים שנתפרסמו בימי חייו של הסופר, תרגמה מגרמנית והוסיפה אחרית דבר אילנה המרמן, הוצאת עם עובד: תל אביב 2000, עמ' 293]

 

1

 

    בספרו סרוונטס והיהודים (הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן גוריון בנגב: באר שבע 2002) מזכיר המחבר לואיס לנדא מחזה הומוריסטי קצר למיגל דה סרוונטס (1616-1547), 'בימת הפלאות' (1603), המבוסס על סיפור קסטיליאני השאוב מספרו של דון חואן מנואל (1348-1280) הרוזן לוקנור והתגלגל אחר כך לכדי מעשיית בגדי המלך החדשים להנס כריסטיאן אנדרסן (1875-1805). במרכז ההומורסקה מופיעים זוג בובונאים נודדים המגיעים לכפר על מנת להעלות את המופע שלהם בביתו של ראש הכפר. לטענתם, המופע שברשותם הינו פלאי, הוא אינו נגלה כלל לעיניהם של ממזרים ושל מומרים-יהודים, רק לעיניהם של נוצרים מאמינים. המופע זוכה להצלחה רבתי. במהלכו מציגים השניים כביכול (הבמה ריקה) גלריה של דמויות תנכיו"ת: שמשון הניצב בין העמודים במקדש דגון; עכברים, בני צבעים שונים (שחורים, אדומים וכחולים),שהינם כביכול צאצאי-צאצאיהם של עכברי תיבת נח, וכך אמנם מביאים את הדברים AdAbsurdum, הואיל והמופע מתאר סיטואציות הנובעות כביכול מן "הברית הישנה" ואף על פי כן יהודים אינם יכולים לחזות בהם; העכברים הם בני צבעים שונים, אבל רק נוצרים נאמנים עשויים לחזות בהם. מסך התעתועים נופל כאשר איש צבא רעבתן מגיע לעיר המבקש מקום לינה וסביאה וטוען שאינו רואה דבר. אזיי התרמית נחשפת ומתפתח עימות מבודח. בנוסף, עומד לנדא על כך שכינויי גיבורי המחזה רומזים לשמות אברי המין הגבריים והנשיים גם יחד, בעגה ספרדית של ראשית המאה השבע עשרה.

   מכתבי הרבנים והרבניות מן השבועות האחרונים: אלו האוסרים להשכיר/למכור דירות לערבים (פלסטינים-ישראלים) ואלו האוסרים המעודדים את בנות ישראל שלא לעבוד במחיצת עובדים ערביים מחמת סכנת ההתאהבות וההתבוללות, הביאו אותי למחזהו הקצר של סרוונטס. שהלא השלב הבא יהיה איסור לשבת לצד אזרחים ערבים במופעי תרבות ובידור וכיו"ב. אולי גם על ספסלים ציבוריים. ולמי שהלך הרוח המדכדך הזה מהדהד מוכר, יש  אולי לשוב ולדפדף, להעלות באוב, כל מיני חקיקות אנטי-יהודיות מן העבר, כדוגמת: חקיקת ענידת טלאי צהוב בבע'דאד של המאה העשירית (כך הראה ההיסטוריון וחוקר הגניזה, ש"ד גויטין, בספרו המונומנטלי, חברה ים-תיכונית), המשך בהגבלת תחום-מושבם של היהודים וקיבוצם בשכונות מסויימות, למשל בקסטיליה הנוצרית, החל בשנת 1272 (ראבץ אליהוד, שכונת היהודים), וכלה בקובץ חוקי-גזע, לא ישן מדי, שהתקבל לפני כ-75 שנים בארץ-הרייך, ולבדוק מהיכן הדברים נובעים ומהי נביעתם מהכא להתם (אגב, לא חייבים להשוות; ניתָּן כלאחר יד לעמוד על הזיקה), ועוד יותר: מהי סכנתם.  דומה אפוא כי משעה שנתנה ליהודים ממשלה, הריהם מתחילים לנהוג כאותם שלטונות ודתות שהרעו להם בעבר.

   והלא בדמוקרטיה אנו חיים. על כן, באם ירצו הרבנים והרבניות הנכבדים לתרץ מדוע הם מונעים מקהלם ישיבה בערים מעורבות, יצטרכו ודאי להגיע בשלב כלשהו לטענה כי הישיבה לצידם של לא יהודים, וערבים בפרט, מעלימה את המופע או למצער מבטלת מ"הנאת החיים היהודיים" בארץ ישראל, או טענות אבסורדיות אחרות שמקום הדמוקרטיה-הליברלית-הפלורליסטית (היודעת להעריך שיוויון אזרחי) לא יכירנו.

   ואולי בעצם איננו דמוקרטיה, אלא מדינה יהודית (הולכת ו"מתחזקת") המתחפשת כמו בפורים לדמוקרטיה (ממצוות החג), ועל כן מרשה "חופש דיבור"  למגזרים מסויימים, כגון רבנים נכבדים ונשותיהם; אבל סביר להניח כי לא היתה מתייחסת לדברים בסובלנות מופתית באם הם היו מגיעים מצידה של ההנהגה האסלאמית. כללו של דבר יש פוער פיו לבלי חוק, מסכסך בין אזרחים ודתות, ונהנה מחסות החוק (ומקסימום נאלץ לקרוא כמה טורים לא נעימים בעיתון שכותביהם ממילא אינם מקובלים עליו כ"בעלי דעה"), וישנן משפחות ערביות שביתם נהרס ביעף בלוד והן מושלכות לרחוב, וישנה גם מפגינה, בהפגנה ידוּעה, על אודות גזל אדמות ועל הרג בני משפחה, שנהרגה רק אתמול, כנראה משאיפת גז לפיזור הפגנות, שנורה על ידי כוחות צה"ל/משמר הגבול . בבימת הפלאות היהודית-ישראלית אין מקום כנראה לערבים-מוֹחִים.

 

2

 

   להערת גרשם שלום בספרו, שבתי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו (הוצאת עם עובד: תל אביב תשי"ז, עמ' 48) בין הדיונים המובאים ספר גליא רזא, חיבור קבלי אנונימי מעיבורי המאה השש עשרה (1553), המיוחס לעתים לר' אברהם הלוי ברוכים [מתלמידי החכמים המוכרים של צפת, מתלמידי ר' יוסף קארו (1575-1488), ומקובל נודע (כנראה מחוג תלמידי רמ"ק והאר"י), שיוחס לו גילוי-שכינה ברחבת הכותל המערבי (ספר אור הישר למקובל הלוריאני, ר' מאיר פפרש) עת חזה כביכול, בשכינה העירומה, בוכה בעפר על חורבן ירושלים] הובאה, בין היתר, השאלה מדוע רבים כל כך מגיבורי המקרא, הלכו ונישאו דווקא לנשים נכריות (לא בנות ישראל), כדוגמת: משה וציפורה, שמשון ודלילה, בעז ורות וכיו"ב. תשובתו של בעל החיבור היא שכל המבקש להילחם באומות העולם ולהשפיל את שונאי ישראל, חייב להיות קרוב אליהם בשורשם, כלומר לא ממשפחה יהודית במקור, אלא צאצאי-צאצאיהם של נישואין מעורבים.  מוזר אפוא לגלות כי רבנים שבוודאי אינם מתונים בדעותיהם ומקדמים לא אחת בדעותיהם ובאמירותיהם לקהליהם מעשי איבה בין העמים, מנסים להרחיק את ציבור שומעי לקחם מאוכלוסיות לא-יהודיות. אדרבה, על פי דברי ספר גליא רזא, חיבור רבני לעילא ולעילא, צריך להיות בהתקרבות לעמי הסביבה אינטרס חיוני אמיתי לציבור שוחרי הקרקעות, אשר רוממות העם ושלימות הארץ בגרונם. כלומר, שום דבר לא היה אמור למנוע מהם לעודד את ילדיהם לשאת נשים לא-יהודיות.

 

3

 

   מה הייתי רוצה שייקרה? הייתי רוצה לשבת לצפות בבימת הפלאות עליה היו מתרוצצים צאצאי-צאצאיהם של עכברי המבול, מכל מין וגוון. הייתי רוצה שבאולם יישבו זה לצד זה לצפות במחזה-המוסר הזה בני כל עם ודת המעוניינים להתקיים זה לצד זה בשלום, תוך הבטחת זכויות האדם (לרבות: הזכות לקיים את הדתות), ובכללן השיוויון האזרחי בין הקבוצות השונות.

   למה הייתי מצפה? הייתי מצפה שיהודים הנזעקים לכל ביקורת כנגד ישראל במילים כגון "אנטישמים" ו-"עוכרי ישראל" ייפקחו להבין כי דרכיהם והוראותיהם לצאן מרעיתם בדבר היפרדות והתרחקות מאוכלוסיות לא יהודיות, כוללות בחובן את אותן אופרציות אי-שיוויוניות, את אותה אפליה, רדיפה, ושנאה מהן סבלוו יהודים בתפוצותיהם בימי שהותם בגלות (לא בכל הגלויות, לא לאורך כל שנות הגלות). אפשרי הגיע הזמן להמיר את תיאולוגיית הנקם והשנאה הזאת; בתיאולוגיה של תיקון עולם ושל דרכי שלום, שהיתה אופיינית לחז"ל (תנאים ואמוראי ארץ ישראל), או למצער ציינה חוגים לא מעוטים מתוכם, אלא שגם אם זמרתם של אותם חוגים נשתמרה  (למשל דבי ר' ישמעאל וגישתו לאומות העולם) דומה כי רק מתי מעט מצאצאי צאצאיהם עוד קוראים בהּ, ועוד נדמה כי רק מעטים מקרבם עוד יכולים להעלות על דעתם להעלותהּ מחדש על דל שפתיהם.

מעניין לעניין, באותו עניין: מלכודת דוברת עברית

 

בתמונה למעלה: Mordechai Ardon, Arab Village, Oil on Canvas 1954-1955

 

© 2011 שוֹעִי רז

 

Read Full Post »

נהג הדחפור הצהל"י אשר דרס למוות את פעילת השלום האמריקנית, רייצ'ל קורי (2003-1979), טוען לגבי נסיבות דריסתהּ: "לא הרגשתי".

 

אתמול, הגיע לידיי החלק הראשון של עתון "ישראל היום" בעמוד 9 בטור הצדדי הובאה הידיעה הבאה:

נהג הדחפור שדרס את רייצ'ל קורי: "לא הרגשתי"

 

כשהוא מוסתר מאחורי פרגוד באולם ביהמ"ש המחוזי בחיפה, העיד אתמול נהג הדחפור שדרס לפני שבע שנים בעזה את הצעירה האמריקנית, רייצ'ל קורי (24). לטענת הנהג, הוא לא הרגיש שפגע בצעירה עד ששמע על כך ברשת הקשר. קורי נדרסה למוות על ידי דחפור צה"ל, שהיה בפעילוּת חישוף ברצועת עזה בניסיון למנוע פעילות חבלנית נגד כוחות צה"ל. במהלך הדיון אתמול, הציג עו"ד חסיין אבן חסיין, שמייצג את משפחת קורי, סתירה בעדותו של הנהג שבתחילה טען בחקירת מצ"ח כי הוא שדיווח ברשת הקשר על האירוע, בעוד שכעת הוא טוען שהבין שפגע בקורי רק אחרי ששמע על כך דיווח ברשת הקשר. המדינה טענה מנגד, כי קורי וחבריה לארגון השמאל הבריטי שהו בשטח שהוכרז כשטח צבאי סגור ופעלו באופן שסיכן את חיילי צה"ל

 

[כתב: דני ברנר; "ישראל היום", חדשות שישי, 22.10.2010 עמ' 11]

 

   לפרשת רייצ'ל קורי, פעילת השלום האמריקנית, ייחדתי כבר רשימה בעבר. במהלכה הבאתי עדות מפורשת שנתפרסמה בעיתונות מפי נהג דחפור צהל"י אחר בו התגאה והתנאה בכושר ההרס שהוא מפגין בדחפורו וביזמות ההרס העצמאיות בהן הוא נוקט.

   אמנם, אפשר כי באשר לנהג שדרס את רייצ'ל קורי, אפשר כי מדובר בתאונה; אפשר כי אמנם לא היתה פה כוונה רעה אלא מעשה רע, מלווה ברשלנות פושעת. אפשר גם כי הסתירה בעדויות, מקורהּ בטראומה שחווה הנהג הדורס (ידוע הוא כי הלוקים בטראומה נוטים לסתור את עצמם כעדים, מפני הבלבול הפנימי שהם חשים). אבל תגובת המדינה כאן היא בעייתית עוד יותר. גם אם פעלו קורי וחבריה בשטח צבאי סגור; אין כל הוכחה כי הם "פעלו באופן שסיכן את חיילי צה"ל". מעדויות שנתפרסמו עולה כי קורי נסתה לחסום דחפור שהיה בדרכו להרוס בית מגורים על יושביו. קורי וחבריה לא נשאו נשק ואף לא הואשמו אי פעם בנשיאת נשק, ועל כן, לא ברור איזו סכנה נשקפה מהם לחיילי צה"ל.

   בעיה נוספת וחמורה היא בעצם הכותרת "לא הרגשתי". לי היא הזכירה מעין תמונת תשליל לפתק שהותיר אחריו החייל אורי אילן (1955) שהתאבד בכלא בדמשק, לאחר חקירות קשות, ואשר על אחת מרגליו הידק את הפתק "לא בגדתי.התאבדתי". פתק זה הפך לחלק מאתוס הגבורה של צה"ל ורבים התחנכו לאורו .(גם אני). לוּ רק היה חייל צה"ל האמוּר "מרגיש". אפשר כי לא היה דורס. לו היה "מרגיש" אפשר כי לא חש להרוס את בתיהם של אזרחים פלסטינים. לו היה "מרגיש" היה ודאי עוצר את שעטת הדחפור ברגע שהיה רואה לפניו התקהלות אזרחית.  אולי אני מקצין את הסיטואציה, אבל דומני, כי בכותרת הזו "לא הרגשתי" מבקש העורך להכתיב לציבור כי "להרגיש" באשר לצדקת המאבק הפלסטיני כמוהו כסוג של "בגידה", או קרוב לכך.  מוטב "לא להרגיש" ולבצע פקודות בעיניים סגורות; להמתין לפרקליטות הצבאית או לפרקליטות המדינה שינסו בטיעונים פרוצדורליים להגן על זכותו של צה"ל לרצוח אזרחים. מוטב "לא להרגיש" את הדיכוי והכיבוש, להשלים עם הרג אזרחים חפים מכל פשע, בשל המרדף אחר גורמי טרור בעזה וברפיח. דן חלוץ בשעתו עוד הרגיש "מכה קטנה בכנף" כאשר המטוס המטיר פצצה של טון על שכונה מיושבת. עתה כבר לא צריכים להרגיש דבר. מה חבל שמדינת ישראל אינה משמיעה את הסאב-טקסט של הפרשה הזאת. דריסתה של רייצ'ל קורי נדונה לפני בית המשפט, רק הואיל והיתה אזרחית אמריקנית ממשפחה אמידה. לו היה מדובר באזרח פלסטיני מן השורה, כאשר חזו עינינו במבצע "עופרת יצוקה", אפשר כי הדברים לא היו נדונים, לא בתקשורת הבין לאומית ואף לא בבית המשפט. במצב העניינים היגע בו אנו מצויים כפי הנראה, עשוי נהג דחפור צהל"י אשר דרש למוות פעילת-שלום צעירה להתחמק מאחריות בטיעון "לא הרגשתי", ולזכות בסיקור בלתי-ביקורתי, חיובי ברוחו, ו"מאוזן".

   ובכל זאת, אני חושב, כאשר אנו באים להרגיש או לחשוב בחיי אדם איננו אמורים לחשוב האם האדם שמנגד הוא "ישראל" או האם  הוא "אוהב ישראל" או "האם הוא פרו-ציוני ותומך במדיניותה של מדינת ישראל". עלינו לראות בכל אדם—אדם, ולכבד ולהוקיר את חייו, משום שהוא אדם. אדם נהג דחפור שהיה רואה אדם אחר ,פעילת שלום, מפגינה כנגד מדיניותהּ של מדינתו, ומנסה להציל את ביתם של בני אדם אחרים, היה אמור לעצור את הדחפור; היה אמור להרגיש סתירה בין הפעולה שהתבקש לבצע, ובין מהותו כאדם; אדם כזה, גם אם דרס את רייצ'ל קורי בשוגג, לא היה טוען "לא הרגשתי" בדיעבד, כקו הגנה, בעומדו בפני בית המשפט.

 

 

© 2010 שוֹעִי רז

Read Full Post »

 

  

   שלמה אבן גבירול, יצחק לוריא, משה חיים לוצאטו; הידיעה לפיה שלושה מאנשי הרוח היהודיים הגדולים ביותר נפטרו בטרם מלאו להם 39 שנים וכי ימיהם עברו עליהם באי-נחת, באשר לראשון ולאחרון ברדיפה ממש של הממסד הרבני, מפילה עליי תימהון מתמשך. בשיעור שקיימתי לפני כחודשיים הזכרתי את פרט המידע הזה כלאחר יד בכדי להבהיר לתלמידיי, כי בניגוד למגמות הקיימות, דרך הקבלה אינה דרך האושר, האיזון, אריכות הימים. 'נו טוב', העיר לי אחד התלמידים מחויך, 'כולנו פה כבר חצינו את גיל 39'. 'אני עדיין לא' חייכתי לעומתו. ובאמת, במידת מה, כל אחד משלוש הדמויות שציינתי, תרו את דרכם הרוחנית הפרסונלית, בהתאמה עם הטבע ועם האלהוּת (כפי שדימו אותה בהתבוננות-פנימית) ושלא בתיווך הממסדים השליטים של תקופתם,  ואומצו אל חיק הממסד הרבנים רק בדיעבד, ומאז הפכו לעמודי-תווך, שמם נישא בפי כל. עולם מוזר.     

   ביום ה' באב חל ציון יום השנה לפטירת יצחק לוריא (1572-1534, האר"י = האלהי רבי יצחק). העולם מתחלק באיזה אופן לאנשים המתייחסים ליום זה כיום מיוחד, בין אם יודעים הם מדוע, ובין אם האר"י עבורם הוא 'האר"י הקדוש' בלשון עם, מצד אחר מצויים אלו שיום זה אינו אומר להם דבר. הואיל ואני מחובר לכתבים אלו הרבה יותר מכפי שאני מראה (לפחות לגלויים האפיסטמולוגיים והאתיים העולים בהם), ובכל זאת ביקורתי מאוד גם באשר למחקר הקבלה האוניברסיטאי ובין להבנת כתבי הקבלה בעולם הרבני (החרדי והציוני דתי כאחד) בהווה, החלטתי להביא כאן כמה מקורות מכתבי תלמידו המובהק של האר"י, ר' חיים ויטאל (1620-1543) העומדות על הנהגותיו הייחודיות של מורו, ויחסו יוצא הדופן לאדם ולטבע אשר סביבו (בעלי חיים, צמחים ודוממים), אשר נבע מתפישת גלגול הנשמות הענפה, המובעת בכתבי תלמידיו, שער הגלגולים ו- ספר הגלגולים. אני מודע לכך, שרוב קוראותיי וקוראיי כאן, אינם בקיאים בתורות הלוריאניות, לא לדינמיות האין סופית של ההויה כפי שמובעות בהן, לא למקום המהותי שהסובייקט האנושי תופס בהן, ואף לא להשלכות האתיות מרחיקות הלכת שאוצרת בתוכה התפישה לפיה האלהות מתגלה בפני כל אדם, כפי כשריו ומסוגלויותיו, ולא זאת בלבד, אלא שגם בפני האדם הפרטי, הופכת ההתגלות לחוויה דינמית, ואין הוא שב וחווה את אותן חוויות, אלא שב ומתחדש, שב ויוצר, כפי מה שמתחדש לו בדעתו. תפישה זו כמובן מבטלת את ההיררכיה בין רב ותלמיד, והופכת את יחסי העיון והלימוד המשותפים, לחבורה של לומדים, המקבלים אלו מאלו, ואינם מכתיבים זה לזה את דרכם, גם אם מתגלה ביניהם שונות. על כן ניסיתי להביא כאן במשורה קטעים המדגישים דווקא את דרכו האתית של האר"י ואת התבוננותו על העולם ועל הנמצאים בו (לעתים הוספתי הערות הבהרה בסוגריים מרובעים). כמובן, שבשולי הדברים, עומדת התבוננות ביקורתית שלי על רבים וטובים בעולם הרבני ומחוץ לו הנושאים את שמם של האר"י ותלמידיו, ואין בין הנהגותיו המפורשות ובין התנהגותם-התנהלותם דבר וחצי-דבר.

 

1. איסור הרג בעלי חיים  (כל בעלי חיים, ודאי איסור הרג תעשייתי)     

כבר נזכר בפרשת יתרו כי שום בריה לא נבראת לבטלה, ואסור להרוג אותה שלא לצורך, ומורי ז"ל היה נזהר שלא להרוג שום רמש מן הרמשים אפילו הקטנים והפחותים, כגון פרעושים וכנים וזבובים וכיוצא באלו, ואף אם היו מצערין אותו 

[ר' חיים ויטאל, שער המצוות, פרשת נח]

 

2. בכל הדברים ישנה חיוּת ונפש גם בבעלי החיים, בצומח ובדומם

 

כל חלקי הארץ הזאת [=כדור הארץ, ש.ר] ואשר בה, אין דבר מה למטה שאין כנגדו שר למעלה ממונה על הדבר ההוא, כמו שכתבו רבותינו זכרונם לברכה על הפסוק אם תשים משטרו בארץ, אפילו על כל עשב ועשב יש מלאך. ואם כן, ההרים הגדולים הגבוהים אשר בארץ הלזו התחתונה יש עליהם שרים מחולקים למעלה על כל אחד ואחד מהם, ובערך גבהות ההר התחתון על ההר האחר, כך ערך גבהות ומעלת השר של ההר הזה התחתון על השר של ההר האחר הנמוך ממנו, כנודע, כי השמין בכל פעולתם ודמיוניהם דומים אל הארץ הזו התחתונה. ודע כי ההרים האלה בכל יום ויום מעת בריאת העולם ואילך הולכים וגדלים אבל אין הגידול ניכר בהם […]

ועניין המעיינות הם כנגד הבחינות של המעיינות של מיין נוקבין [=מיים נקביים, מושג לוריאני, המציין את השפעתהּ של כנסת ישראל, נוקבא, ושפיעתהּ השפעתהּ על עולם האלהוּת בכדי לתקנו, ולמשוך שפע אל העולם התחתון, ש.ר]  שיש בארץ העליונה מלכות [=אליבא דספר הזהר ספירת המלכות, התחתונה בעשר הספירות, הקולטת את כלל נביעת תשע הספירות שמעליה, היא כעין הקוסמוס הפיסיקלי כולו,ש.ר]…

גם בעניין האילנות שבארץ הזאת יש על כל אחת שר למעלה, כשזה נופל זה מתייבש. ולא עוד אלא שבכל פעם שנופלים עלה האילן למטה גם איזה כח עליון חסר מן השר העליון למעלה בעת ההיא.   

[ר' חיים ויטאל, שער הגלגולים, הקדמה כ"ה]

 

3. על היכולת ללמוד באופן מתחדש מכל הבריות, ועל צפורים ומהותן

 

דע כי מן היום שנשרפה התורה על ידי אומות העולם בעוונותינו הרבים, נמסרו אז כוחותיה וסודותיה בידי הקליפות [=כוחות הרע, ש.ר] ולכן אין שום בריה שבעולם אפילו מן בריות טמאות כמו בהמות חיות עופות שקצים ורמשים וכל אלו יש להם שרים ממונים עליהם, ואותם שרים יודעים רזי תורה וסודותיה מן הזמן הנזכר [=טרם החורבן, ש.ר]. והנה אותם השרים הממונים על הבריות או על העופות ההן, יזמינו בפיהם בצפצופם וקולם, סודות עמוקים מן התורה, ומי שיבין קולם וצפצופם יוכל לדעת כמה סודות בתורה, ויש דורות שיש צדיקים בתוכם מכירים אותם, וכמו שראיתי למורי ז"ל בעיני, ועל כן השרים מזמינים הסודות ההם, ומכירים ומבינים אותם הראויים להבין כנזכר […]

והנה לפעמים עניין צפצןף העופות הוא באופן אחר, כי יש נשמות בני אדם מגולגלים בהם באותם העופות, או בכל מיני בריות שיהיו, והכל לסיבות ידועות כפי עונשם, ואלו הנשמות הנזכרים הם יודעים ממה שהיו יודעות בתחלה, ואלו הנשמות הנזכרים הם יודעים ממה ששומעים מן הקול הכרוז מאחורי הפרגוד [=משל להתפשטות הרצון האלהי והודעתו בעולם, ש.ר], ואז הם מגידים אותם הדברים. גם יש לפעמים באופן אחר, כי איזו נשמה של איזה צדיק באה מן העולם העליון ומתלבשת באותה צורה ודמיון ההוא, ואינו בריה או עוף ממש, אלא מתדמה ומתראה כך, והוא מגלה ומגיד סודות התורה וכיוצא, ואמנם כי מדריגת ומעלת האדם הרואה אותם כך יתדמו לפניו. ולפעמים יתראו לפני שני אנשים יחד ואיש אחד מהם יתדמה לו בצורת עוף או בריה אחרת, והאיש השני יתדמה בפניו באופן אחר, והכל כפי מעלת האדם הרואה אותם

[ר' חיים ויטאל, שער רוח הקודש, דף ה' ע"ב]  

 

4. על מסירות הנפש יוצאת הדופן של האר"י כלפי תלמידו-חברו

 

ביום ראש חודש אדר שנת השל"א ליצירה [= שלהי 1570, ש.ר], אמר לי כי בהיותו במצריים [=האר"י שהה רוב ימיו בהתבודדות על גדות הנילוס, גם לאחר נישואיו; רק בשנה וחצי האחרונות לחייו היגר לצפת,ש.ר] התחיל להשיג השגתו ושם נאמר לו שיבוא לעיר צפ"ת, תבנה ותכונן במהירה בימינו, כי אני חיים דר שם כדי שילמדני ואמר לי כי לא בא לדור בצפ"ת תבנה ותכונן במהירה בימינו אלא בעבורי ולא עוד אלא שאפילו עיקר ביאתו בגלגול הזה לא היה אלא בעבורי להשלים אותי ולא בא לצורך עצמו כי לא היה צריך לבוא גם אמר לי שלא היה מוטל עליו ללמד לשום אדם זולתי אני לבדי ובהיות שאני אלמוד לא יצטרך הוא להתקיים בעולם הזה.

[ר' חיים ויטאל, שער הגלגולים, דף מ"ט ע"א]  

 

בשנת השל"ב [=1572, ש.ר] יצאנו אל השדה ועברנו על קבר גוי אחד קדמון יותר מאלף  שנים וראה נפשי על ציונו ובקש להמיתני ולהזיקני והיו מלאכים רבים ונשמות צדיקים שלא ישוערו מימיני ומשמאלי ולא יכול לי ויצווני מורי ז"ל שבחזרתי לא אחזור בדרך הזה עוד ואחר-כך הלך עמי נפש הגוי רחוקה ממני [=כלומר, לא נתפרדה נפשו מנפשו, גם בהלכו הלאה, ש.ר] ושם בשדה נתכעסתי עם הרב יאודה משען [=פרץ ריב בינו ובין תלמיד אחר, ש.ר] ותחל נפש הגוי להתחבר בי ותחטאני עוד ולא רציתי לשמוע דרשת מורי ז"ל והתחיל לבכות [=האר"י, ש.ר] ויאמר הנה כל נשמות הצדיקים והמלאכים הלכו להם על ידי הכעס ולפיכך שלט בו הנפש ההיא ומה אעשה והלוואי שיזיקוהו ויניחוהו חי, כי אוכל לרפאותו, אבל ירא אני פן ימיתוהו, ולא יתקיים כל מה שאני חושב שיתוקן העולם על ידו כנודע לי ואיני יכול להגיד, כי לא ניתן רשות להגיד, וכי לריק יגעתי ונחרב העולם. ולא אכל כל הלילה מרוב צערו ודאגתו והלכתי וחזרתי בדרך ההוא לבדי, וכשהגעתי על קברו [=של הגוי, ש.ר]  רוח נשאתני ממש וראיתי עצמי רץ באויר גבוה עשרים קומה מעל גבי הקרקע עד שהגעתי למדינה [=העיר צפת, ש.ר] בעת צאת הכוכבים והינחוני שם והלכתי לישון בריא עד אור הבוקר, ורציתי לקום והיו איברי נחלשים [=חולים, ש.ר] אחד לאחד, והרגישו בי והוליכנו עד פתח מורי ז"ל לאט לאט ובהגיעי שם לא נותרה בי נשמה כלל כעניין יונה [=יונה הנביא בפרק ג', ועניין הקיקיון שם, ש.ר] והשכיבני מורי ז"ל על מיטתו וסגר הדלת והתפלל ואחר-כך נכנס לאותו בית הוא לבד והיה הולך בבית וחוזר על המיטב וגוהר עלי בּהּ; וכה עשה עד חצי היום שהייתי מת לגמרי ובחצי היום ראיתי בעצמי כי חזרה נשמתי בי מעט מעט עד שפתחתי עיני וקמתי וברכתי ברכת מחייה המתים, וכל זה אמת ויציב בלי שום ספק.         

[ר' חיים ויטאל, שער הגלגולים, דף ס"ג ע"ב]

 

5. תיקונים על מעשים מיניים

 

   בעוד התורה גורסת שורה של עונשי מוות או כרת על שורה של עוברי עבירות מיניות (לדעת התורה). וגם לאחר שנפסק בהלכה (תורה שבעל פה): כי החייבים כריתות לוקים 39 מלקות בהוראת בית דין ולפניו ויוצאים מידי כריתותם (מסכת כריתות), וכי עונשי המוות שרירים רק בעת שיש סנהדרין הדן בדיני נפשות, וישנם עדים אשר ראו את האקט המיני בעינייהם והעידו על כך; ר' חיים ויטאל מביא מפי האר"י שורה של תיקונים לשורה של עבירות לשיטתו, כגון: ניאוף, קיום יחסי מין עם אשה נידה, קיום יחסי מין עם גויה, קיום יחסי מין הומוסקסואלים. אמנם חלק מן הפרקטיקות דורשות תעניות ממושכות, טבילה במיים קפואים ו/או גלגול בשלג (מה שוודאי אפשרי היה בצפת של המאה השש-עשרה בימות החורף), אבל מה שעולה מכאן הוא, כי אין צורך בבית דין ובהוראתם בהכרח, וכי תשובתו של אדם היא תהליך ממושך שעליו לקיים בינו ובין עצמו. אחת העדויות לאותנטיות של תיקונים אלו היא הסתייגותו המפורשת של ר' חיים ויטאל מדרך התיקון שקבע האר"י לעניין הבא על זכר (מין הומוסקסואלי), ומן הדברים שם [שער הייחודים, פרק ה' מענף ג', דף ל"ה ע"ב] עולה כי לדעתו מדובר בתועבה שאין ממנה חזרה. עם זאת, הוא מוסר את דרך התיקון שהורה לו רבו. מה שעולה מכאן שוב היא הכרת מעלת-החיים והחיוּת יוצאת הדופן של האר"י, וחתירתו הבלתי מתפשרת להטבת כל הנמצאים, כפי הניתן. איני יודע, גם ככלות כ-438 שנים, מיום שנמסרו התיקונים והיחודים, האם העולם הרבני בן ימינו עשוי בכלל להאזין לקול אוהב-האדם ואוהב הטבע לגילוייו, העולה מתוכם.   

 

 רשימה לזכרו של המשורר והפזמונאי מאיר אריאל, שנפטר אף הוא ב-ה' באב, ניתן לקרוא כאן

בתמונה למעלה: מרדכי ארדון, שערי אורה, שמן על בד, 1952.

© 2010 שועי רז

Read Full Post »

 

שנים הרבה עברו מאותו יום הכיפורים, קצתן עברו כך וקצתן כך, איני מתאונן ואינו מתרעם, יודע הקדוש ברוך הוא אם לטוב ואם למוטב.

[ש"י עגנון, 'פי שנים', סמוך ונראה: סיפורים עם ספר המעשים, הוצאת שוקן: ירושלים ותל אביב תשכ"ז, עמ' 141]

 

1

 

   הייתי בן 24, חודשיים לפני חתונתי. אשתי (אז אשתי לעתיד) ביקשה שנעשה את יום הכיפורים הראשון שלי בבית הכנסת בישיבת הר עציון באלון שבות. נסענו להתארח אצל זוג חברים נשוי שלה. מתפילת הערב לא התרשמתי במיוחד (היה צפוף, מבולגן ודי שגרתי). תפילת שחרית של יום הכיפורים החלה בשעה 6:30 והתקיימה ברציפות (להוציא רבע שעה הפסקה בלב הצהריים) עד לחתימתהּ של תפילת נעילה ב-18:00 לערך. שליח הציבור, היה יהודי כבן 73 אז, אחד מראשי הישיבה, הרב יהודה עמיטל, שעמד על רגליו והתפלל כל אותן שעות. תפילתו היתה מיוחדת מצד עצמה, חפה מדרמטיזציות מלודרמטיות מחד גיסא, אבל מליאת יראה ועדינות מאידך גיסא. ניכר היה כאילו מקיים הוא את דברי התלמוד הירושלמי (מסכת ראש השנה פרק ראשון הלכה ג')  על אודות בני ישראל, שעל אף שנכנסים הם לדין, יודעים הם שהקב"ה יטה דינם לצד החסד, ועל כן לובשים לבן ושמחים, מצד אחר היתה בתפילתו משום המתפלל מקירות ליבו, מושג המובא בתלמוד הבבלי (מסכת ברכות דף י' ע"ב), על אודות העומד להתפלל כאילו חרב חדה מונחת על צוארו ואף על פי כן אין הוא חדל מן הרחמים. תפילתו של הנוהה-עורג אל הרחמן, ואל הרחמים האלהים, וגם אם אינו מוצא אותם בעולם החיצון, יכול למצוא את עקבותיהם בליבו-הוא. איני יכול כמובן להגזים ולומר כי חלפה עליי חוויית יום כיפורים טרנספורמטיבית, כעין זו אשר חלפו-עברו על רודולף אוטו בבית כנסת במרוקו או על פרנץ רוזנצווייג בבית הכנסת של האיסט-יודן. אמנם פרנץ קפקא כתב ביומנו (1915, אם זוכרני נכון) כי 'התאבדות היא לא ללכת ביום הכיפורים לבית הכנסת' (אני חושש כי מדובר  באמירה עוקצנית דווקא), אבל בשנים האחרונות אני נוטה להתפלל לבדי את רוב תפילות יום הכיפורים. ובכל זאת, רושמו של הרב עמיטל שהתפלל בדביקות קורנת-אהבה ומדבקת, לאורך היום כולו, מזריחה עד שקיעה, שמור יהיה עימי תמיד. יהי זכרו ברוך.

 

2

 

   אין כתרבות-הכדורגל בכדי להוכיח כי מבחינה חברתית, אמנות-יוצרת הינה סטייה-חברתית, רצויה אמנם, מחכימה, מפתיעה ומרתקת, אך כזאת שרק מיעוט בני האדם נושאים עיניהם אליה. אבל כדורגל רחוק מלהיות רק התבטאות של תרבות-פופולרית גרידא. זהו, בראש ובראשונה, והמונדיאל החולף הדגים זאת היטב, משחק קבוצתי, הדורש קבוצה מאומנת היטב, שבה חברים אנשים הפועלים יחדיו ונהנים יחד מעשייתם המשותפת. לפיכך, אני חושב, אם יש הנושאים עיניהם אל הסטארים של הכדורגל העולמי, עיניי נשואות לקבוצות, לתיאום, לעשייתם של השחקנים זה למען זה. מבחינה זאת, אם הכדורגל האירופי הפך בשנים האחרונות כתולדה של הכלכלה הקפיטליסטית לאוסף של תאגידים המנוהל על ידי אוליגרכים, היכולים לרכוש כוכבים כאשר יידבם ליבם, יש במונדיאל מן חזרה לתמימות-האוהבת שיש להניח שעמדה אי-פעם בבסיס משחק הכדורגל. אותו משחק שהכרתי בשכונה כילד; אותו משחק שמכירים ילדים היום בשכונות בבלגראד, סיאול, אדיס-אבבה, או סן-פאולו. מיעוטם ייהפכו לכדורגלנים, מיעוטם יצליחו להיחלץ משכונות עוני. רובם יש להניח יגדלו וייצפו במונדיאל ועל פניהם חיוך מתרוצץ; לעתים גם קללה משורבבת. כולנו ילדים-מבוגרים. כולנו בני אדם באחווה מתגלגלת.

   לעתים, אני חושב ביני ובין עצמי, כי כאשר חז"ל תיקנו את תפילת הציבור במניין (עשרה אנשים), הם חשבו על הקמת קבוצת-תפילה; תא-חברתי של עשרה אנשים אשר ייתאמנו מדי יום שלוש פעמים בתפלה, עד אשר ייעשו חלק מקבוצה מאומנת היטב, שחבריה עושים אלו למען אלו, ויוצרים יחדיו חוויה המשמחת את כל המשתתפים בהּ, ועל כן קירבה וחברוּת. עולם התפילה כיום דומני קצת מרוחק מתפישה כזאת, ומעוגן, על פי רוב, סביב חובות, תפקידים, קנאות, מחנאות וכיו"ב בבית הכנסת. בתפילת ציבור כמו במשחק כדור קבוצתי צריכה לעמוד לנגד העיניים, בראש ובראשונה, העשייה המשותפת, האימון הרוחני שבו כולם שותפים, וכולם נוטלים בו חלק.  לעתים נראה קהל מתפללים יהודי בעת אמירת "פתח לנו שער בעת נעילת שער" דתפילת נעילה, כאילו היו קבוצת כדורגל מאומנת היטב, המנסה עוד להשוות את התוצאה בזמן פציעות שלאחר תום הדקה התשעים, ושירתם-ריקודם בסוף התפילה "לשנה הבאה בירושלים" כאילו מישהו מהם (לא חשוב מי) הצליח להבקיע (מי בראש מי ברגל), ולהשיג הארכה עד לפרוס ערב יום הכיפורים הבא.   

 

3

 

   ובכל זאת, הלילה, לאחר שיוודעו התוצאות, יחזרו מהגר-העבודה מגאנה ועמיתו הישראלי העובד ביחידה ללכידת עובדים-זרים לתפקידיהם ולמקומם החברתי משני צידי המתרס. חייל המוצב במחסום ואזרח פלסטיני מן הגדה, שוב לא יחלקו שוב את השייכות למחנה אחד של היות צופי המונדיאל. המצע המשותף בו חלקו בחודש האחרון יתפוגג ויילך, ועימה הקירבה שנוצרה, לפחות למראית עין, שאיפשרה את השיחה הבין-לאומית בין בני אדם על גורל הקבוצות ועל מה הם מנבאים שייתרחש בהמשך. אין זה משנה אם אוהבים כדורגל אם לאו, יש למונדיאל השפעה על בני אדם השוברת הרבה מאוד ניכור חברתי-מעמדי-לאומי וכיו"ב.

למשל, הסיטואציה המתוארת בשירהּ של המשוררת המצרית  (ילידת 1966) אימאן מרסאל:

 

חֲמִשָּה יְלָדִים אוֹבְדִים בֵּין רַגְלֵי אֵם עִם כִּסּוּי רֹאש וְאָב רוֹעֵד כֻּלוֹ,

מַמְתִּינִים לְאִיש הַמִשְמָר מֵאֲחוֹרֵי קִיר זְכוּכִית

הָאִיש שֶיִקְבַּע בְּאֵיזוֹ אֶרֶץ יָמוּתוּ

הֶחְבֵּאתִי אֶת דַרְכּוֹנִי בּכִיסִי כְּשֶעָבַרְתִּי שָם

כָּךְ, לִדְגֹל בְּהוּמָנִיוּת אֵינוֹ עוֹלֶה יוֹתֶר מִלִזְכֹּר אֶת הַיַלְדוּת:

"אָסוּר לְאֳכוֹל מַמְתַּקִים לִפְנֵי אֶבְיוֹנִים".

 [אימאן מרסאל, 'בנמל התעופה של פרנקפורט', גיאוגרפיה חלופית: שירים, תרגם מערבית ששון סומך, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2009, עמ' 49]

 

   המשוררת יודעת כי אין בכוחה להשפיע על תוצאות בידוק הדרכונים של אותה משפחה, ועל פתיחת השער בעת נעילת השער, אבל היא יכולה לכתוב שיר מחאה, שייפצע את ליבם של קוראיו, וישים לנגד עיניהם את חיתוך הגורלות, המתבצע יום יום, בני אדם כלפי בני אדם, באורח המנכר בני אדם אלו מאלו.

   למרבה השמחה, יימצאו תמיד א/נשים הרבה ששיר כזה יפצע את רגישותם; למרבה הצער, יימצאו תמיד א/נשים רבים ששיר כזה יותירם בתגובה של הצדקת פערים חברתיים, אי שיויון, אי צדק, אפילו משיכת כתף של נא לא לבלבל לי את המח, יש לי את חיי ואת חיי משפחתי ודי לי בכך.

   הרב יהודה עמיטל כתב וגם אמר במספר הזדמנויות כי הוא ייסד את ישיבת הר עציון על אדני סיפור-מעשה חסידי ממנו עולה, כי העוסק בתורה ושומע קול תינוק בוכה ואינו קם ממקומו לברר מה פשר הבכי, הרי תלמודו של אותו אדם פגום מיסודו. כללו של דבר, תלמוד התורה צריך לעורר את רגישותו של האדם לזולת, כל זולת, לא לדכא אותו, לא להותיר אותו סגור בסוליפסיזם של ד' אמות של הלכה.

   אפשר כי בכל זאת יכול אדם לזכור בליבו את האחווה הבין אנושית והבין לאומית גם בימים בהם היא פחות ניבטת מעל מרקעי הטלוויזיה, העיתונות היומית, חדשות הערב. גם בימים בהם מאיצים בנו כל מיני מומחים בתחומם לשנוא תורכים, אראנים, פלסטינים, מהגרי-עבודה וכיו"ב. גם ללא הכדורגל ברקע, לא נחוץ הרבה, מעט התנגדות-תבונית, מעט לבביות-פנימית, על מנת לשמור על אחוות-אדם מתגלגלת ועל אפשרויות השיחה.

 

 

בתמונה למעלה: ציונה תג'ר, נוף הים, שמן על בד, 1920.

 

©  2010  שוֹעִי רז

Read Full Post »

 

ישתבח שמו של המסיע את עבדו בלילה מן המסגד הקדוש אל המסגד הקיצון (=אלמסג'ד אלאקצאא')אשר נתן ברכתנו על סביבותיו, למען נַראה לו את אותותינו. הוא שומע ומבחין [הקוראן, תרגם מערבית והוסיף הערות, נספחים ומפתח: אורי רובין, אוניברסיטת תל אביב: ההוצאה לאור, סורה 17: המסע הלילי, פסוק 1, עמ' 226] 

  לילה' אלמעראג', הליל בו התעלה, אליבא דדת האסלאם, הנביא מחמד השמימה ממסגד אלאקצאא' השמיימה, שם זכה בהדרכת המלאך גבריאל במעבר דרך שבעת הרקיעים ובחזוּת פני אללה',מראה שנמנע משאר בני האדם והמלאכים, הינו סמל בתרבות המיסטית המוסלמית להשגתו העילאית של חותם הנביאים. יש להניח, כי מרבית המוסלמים, העסוקים כבני הדתות האחרות בתודעת עליונות דתית על הדתות האחרות,רואים בלילה זה הוכחה אלהית לעליונות דתם ונביאם. עם זאת,ניתן להתבונן על לילה'אלמעראג'ללא שיפוט הירככי דתי, אלא כמשל לשאיפה הריליגיוזית של האינדיבידואל הדתי  להתאחדות עם האלהוּת או להגעה לקירבת האלהות המירבית האפשרית; אפשר גם משל לשאיפה סקולארית לפסוע אל מעבר לגבולות הסובייקט או להגיע לידי חווית התאחדות/קירבה עם המוחלט והודאי.

   וכאן על המסלול הזה עומדות דתות ועמים: בין הזרמים התיאולוגיים, המנסים לעייפה למכור לצאן מרעיתם, בכל דרך אפשרית,את הסגולה העליונה של דתם/עמם, שהלא האל,כביכול, ביכר את נביאם על פני נביאים בני עמים אחרים; ובין זרמים פילוסופיים או מיסטיים, שיש בהם נטייה/שאיפה ליצירת מושגים מופשטים אוניברסליים, העשויים להיות נחלתם של כל בני האדם,המנסים להבין גם כתבי קודש,כנושאים מסר כלל-אנושי.

    כיהודי אוטונומי, המקיים רוב-מצוות, אני יכול לחוש את החגיגיות שבלילה' אלמעראג', את השאיפה האנושית לשגב,מבלי צורך להתווכח האם מסגד אלאקצאא' המדובר,היה זה המוכר לנו העומד בהר הבית,או שמא מסגד קיצון באיזור מכה-מדינה', כר פעילותו העיקרי של הנביא מחמד, או שמא כינוי למסגד שמיימי שאין לו מציאות ארצית- קונקרטית. אין לזה רלבנטיות בעיניי. גם לא רלבנטי בעיניי כי האתוס היהודי-רבני עומד,על פי רוב, על מניעת ראיית פני האל,כפי שנאמר למשה:  'כי לא יראני אדם וחי' (שמות ל"ג, 20) [אבל, השוו: דברים ל"ד, 10].

   כשם שהאדם עשוי לעמוד לנוכח האל פנים אל פנים (בין אם הוא רואה את פניו אם לאו ו/או שומע את קולו), וכשם שאדם מסוגל לעמוד פנים אל פנים עם אדם אחר, כך הדתות עשויות לעמוד פנים אל פנים, ללא תודעה היררכית וללא מאבקים. כשם שאני מסוגל לחוש את השמחה שודאי חשים המאמינים המוסלמים בלילה' אלמעראג',משום שאני מסוגל להעריך ולחבב את השאיפה האנושית לשגב; אני מניח כי עשויים להימצא מוסלמים שיישמחו איתי כאשר אני מקדש על היין בערב שבת (על אף שחל איסור על שתיית יין באסלאם), מכח חגיגת שותפותו של האדם (באשר הוא אדם) בבריאה ו/או במעשה בראשית (תלמוד בבלי מסכת שבת דף קי"ט ע"ב). העובדה לפיה מירב הזרמים התיאולוגיים בשתי הדתות עוסקים, הלכה למעשה,בהשררת מלחמות-דת אינה מכריחה אותי להסתיר פנים מרֵעַ, וגם לא לחשוש למצוא אצל האחר הד לתחושותיי ולמחשבותיי. מרטין בובר כתב: 'כי במקום ששניים שרויים יחד באמת, הרי הם כך בשם אלוהים' (מרדכי מרטין בובר, פגישות, הוצאת מוסד ביאליק תשכ"ה,עמ' נ'). ניתן אפוא לעמוד, לא כרודפים גם לא כנרדפים,אלא כבני אדם שווים, מכח הכרעה-אוטונומית ולא מכוחם של הוראת ממסדים דתיים. אדם לאדם, פנים אל פנים.

 

ציון לילה' אלמעראג', לפי השנה ההג'רית, יחול השנה ביום שישי הקרוב (ערב שבת), 9.7. לכבודו ייערך ערב לימוד ועיון מוסלמי-יהודי משותף במתחם המסדר הסוּפי-הקאדרי בנצרת, החל בשעה 20:00 ואילך.  השיח' ע'סאן מנאסרה ישיח על סוד העליה הלבבית; ד"ר אבי אלקיים ישיח על סוד סולם העליה בקבלה; והשיח' חילמי ח'מד ישיח וינעים זמר על אודות שירה מקודשת של המעראג'. הכניסה חופשית. להכוונת הבאות/הבאים: ע'סאן, 054-9247794.

לדיון המתנהל בדף הפייסבוק של 'דרך אברהם' אודות לילה' אלמעראג' ומשמעותו עבור יהודים-ישראלים, כאן.

 

 

בתמונה למעלה: Mark Rothko, Blue and Grey, Oil on Canvas 1962

© 2010 שוֹעִי רז

Read Full Post »