*
שני שירים מאת המוסיקאי, המשורר והצייר האיטלקי, פאולו קונטה (נולד 1937), המהווה עבורי כבר שנים מקור השראה בלתי-מבוטל. השירים מובאים בתרגומי מאיטלקית רעועה מאוד בסיוע מילונים ומחשבה מאומצת, כי כל מיני תרגומים לאנגלית בהם ניסיתי להיוועץ – ממש לא הניחו את דעתי ונאלצתי לשוב אל המקור ולהאזין לו כל-פעם מחדש. שמתי לב גם שכאשר הקליט קונטה את "ההתחלה" הוא היה כבן גילי היום, ואילו כאשר חיבר את "תָּכֹל" היה כבן 31 או 32. וזה משונה, כי אפילו התמורות בין השירים – בכל הנוגע למושאי ההתבוננות ולעצם האהבה (ההתעקשות להתגעגע או להתנהל מתוך רגשות סותרים כשאתה צעיר; מול ההתמסרות היחסית בגיל יותר מאוחר – מה שנכון גם לגבי הזוגיות וגם לגבי אהבתי לעולם), מזכירה לי מאוד את התזוזות שחלו בי, בין אדם צעיר יותר, שמתבונן בילדותו בכאב, פחד וזעם ולא בטוח בשום-דבר; ובין האדם המבוגר יותר, שכבר מסתכל הרבה פחות אחורה, ושואל את עצמו שאלות על זיקנתו-הצעירה: העודי? ההייתי אי-פעם? לאן הולכים מפֹּה? ומדוע דווקא כעת, כשאני מרגיש "בַּמקום" הרבה יותר מאי-פעם, הכל הפך הרבה יותר שביר? ובכלל, אם להודות, בשנים האחרונות מאוד התחזקה בי גם המוסיקליות וגם האפריקניוּת שבנפשי. דרך ג'ז, בלוז, מוסיקה אנדלוסית וגנאוּה. לא יודע מה זה חוזה-לעתיד, אם בכלל. אבל קונטה החל להוציא את אלבומיו הטובים ביותר – רק אחרי שהיה בן 60.
*
ההתחלה / פאולו קונטה (1984)
*
וְכָךְ זֶה יַתְחִיל; הַקּוֹף וְהַמּוּסִיקָה
יִתְאַמְּנוּ יַחַד עַל מָחוֹל בִּלְתִּי נִרְאֶה
הַמֶּדְיּוּם שָׁרוּי בִּטְרַאנְס מֵאָז אַחַר-הַצָּהֳרַיִם …
הֵרָגְעִי; זוֹהִי רַק הָהַתְחָלָה
*
רְאִי עַד לְהֵיכָן אֳנִי מַרְחִיק רְאוּת
רָחוֹק מְאֹד, רָחוֹק מִדָּי
הַסַוַאנַה כֹּה קְרוֹבָה
קְרֹובַה מְאֹד, קְרוֹבָה מִדָּי …
אֲנִי רוֹצֶה בָּטְנִים אֲמֵרִיקָנִים
מִיָּדַיִךְ הַצִמְחוֹנִיּוֹת,
מֵעַתָּה וְעַד מָחָר,
אֲבָל אַת, הֲתִרְצִי אוֹתִי?
*
נֹכַח שְׁמֵי-הַסְּעָרָה
נִגְלִים, נֶעֱלָמִים וְשָׁבִים וּמוֹפִיעִים
פָּנַי הַכֵּנִים,
מְחַיֵּךְ אֵלַיִךְ וּמַגִּיש לָךְ
קְלִפַּת בַּנָּנָה, גַּם אֲזַמֵּר
לָךְ, אִם תִּרְצִי,
קִינָה אַפְרִיקָנִית
אֲבָל אַת, הֲתִרְצִי אוֹתִי?
*
זַזְ-זַ-רַז-זַץ … מַגַּע הַיָּד הָעֲדִינָה
זַז-זַ-רַז-זַץ … הָרֶגֶל הַנִמְתַּחַת בְּהֲכָנָה
הַאִם רְצוֹנֵךְ לְהַעֲבִיר בִּי צְמַרְמֹרֶת קָרָה?
אֲנִי אָמוּת בִּזְרוֹעוֹתַיִךְ … אַת כְּבָר יוֹדַעַת …
[תרגם מאיטלקית: שועי רז, 2.5.2021; העיבוד המובא בוידאו למטה לקוח מן האלבום Reveries של קונטה משנת 2003, במלאת לקונטה 66 לערך; זהו הביצוע והעיבוד היפה ביותר בעיניי לו זכה השיר].
*
*
הקוף והמוסיקה, במידה רבה, מביעים פה את דמותו העצמית של המשורר, כקוף שקיבל את מתנת המוסיקה, ואולי זה המין האנושי כולו שזכה בכושר המוסיקלי, ולעולם מגלם את המחול ואת התנגודת שבין עולם הדחפים והרצונות של חיית הבר ובין העידון, המתמטיקה והרציונל, שמגלמת המוסיקה – שהיא גם אחת האמנויות היחידות המצליחות להביא את היחיד, לשינוי במצב התודעה שלו ולשינוי במזג הרגשי שלו, באמצעות האזנה להּ (בימי הביניים נהגו לטפל במלנכוליים ובדכאוניים במוסיקה ובהאזנה למוסיקה). "ההתחלה" בבית הראשון צריכה להיות מובנת כצעד ראשון של המחול הבלתי נראה בין הקוף והמוסיקה או כ"תנועה ראשונה" שמניעה מאז את המין האנושי ואת התרבות האנושית. המוסיקה והמחול (כעידון ותרגול של תנועה) הן ביסוד התרבות, כשם שראשית האדם היא אפריקה. ראוי לשים לב, כי שלא כמו לודוויג ויטגנשטיין בסיכומי שיעוריו באסתטיקה באוניברסיטת אוקספורד בשנת 1938, אין קונטה כאן מהווה שגרירו של "היופי האירופי" דווקא והוא אינו רואה אותו נעלה, שקול או מפותח מזה האפריקאי או הלא-אירופאי – לא מורכב, לא אנין ולא מעודן יותר. הקוף, בן דמותו של קונטה, לא מציע לזמר באוזני העלמה (אם הוא הקוף; אז היא ככל-הנראה, המוסיקה) קינה אפריקנית, רק מפני שמוצאו אפריקני, אלא משום שברבים משיריו מזכיר קונטה את אפריקה או מחפש את אפריקה, ונדמה כי הוא קרוב בתפיסתו לזאת של הפסנתרן האפרו-אמריקני, רנדי ווסטון (2018-1926), שטען כי בשלהי שנות החמישים "ג'ז" היתה מילה של לבנים ואילו המוסיקאים האפרו-אמריקנים התייחסו למוסיקה שיצרו כ-African Rhythms (מקצבים אפריקניים).
*
*
תָּכֹל // פאולו קונטה (1968)
*
כָּל הַשָּׁנָה אֲנִי תָּר אֶת הַקַּיִץ
וּפִתְאוֹם, הִנֵה הוּא כָּאן.
הִיא יָרְדָה לַחוֹף, וְאִלּוּ אֲנִי
בָּעִיר נוֹתַרְתִי לִי לְבַד,
מֵעֵבֶר לַתִּקְרָה שְׁרִיקָה נִשְׁמַעַת
מָטוֹס מַרְקִיעַ דַּרְכּוֹ לְאָן
*
תָּכֹל,
אַחַר הַצָּהֳרַיִם הוּא מִדַּי תָּכֹל,
אָרֹך לִי מִדַּי,
מֵבִין שֶׁכּוֹחוֹתַי כָּלִים
כְּשֶׁאַתְּ אֵינֵךְ כָּאן,
וְכָךְ, קִמְעָא-קִמְעָא, אֶתְפֹּס רַכֶּבֶת,
אֵלַיִךְ אָשׁוּב,
אַךְ רַכֶּבֶת-הָרְצוֹנוֹת שֶׁבְּרָאשִׁי
יוֹצֵאת לָהּ בְּכִוּוּן הָפוּךְ.
*
פַּעַם, כְּשֶׁנִּרְאֶה שֶׁלִּדְרָשָׁהּ הָלַכְתִּי,
מוּצָף בְּשֶּׁמֶשׁ, לִפְנֵי שָׁנִים
יְמֵי רִאשׁוֹן הַהֵם לְבַדִּי,
נָע וְנָד בֶּחָצֵר,
כָּעֵת מְשַׁעֲמֵם יוֹתֵר אֲפִלּוּ,
כִּי אֵין פֹּה כֹּמֶר שֶׁיְּדַבֵּר
*
תָּכֹל,
אַחַר הַצָּהֳרַיִם הוּא מִדַּי תָּכֹל,
אָרֹך לִי מִדַּי,
מֵבִין שֶׁכּוֹחוֹתַי כָּלִים
כְּשֶׁאַתְּ אֵינֵךְ כָּאן,
וְכָךְ, קִמְעָא-קִמְעָא, אֶתְפֹּס רַכֶּבֶת,
אֵלַיִךְ אָשׁוּב,
אַךְ רַכֶּבֶת-הָרְצוֹנוֹת שֶׁבְּרָאשִׁי
יוֹצֵאת לָהּ בְּכִוּוּן הָפוּךְ.
*
מְחַפֵּשׂ בַּגִּנָּה מַזְכֶּרֶת מֵאַפְרִיקָה
בֵּין הַהַרְדּוּף לְבָאוֹבַּבּ,
כְּמוֹ פַּעַם כְּשֶׁהָיִיתִי יֶלֶד
בְּרַם, הַכֹּל הוֹמֶה אָדָם עַכְשָׁו!
וְהֵם מַשְׁקִים לָךְ אֶת הַוֶּרֶד,
הָאַרְיֵה אֵינֶנּוּ, מָתַי אָבַד?
*
תָּכֹל,
אַחַר הַצָּהֳרַיִם הוּא מִדַּי תָּכֹל,
אָרֹך לִי מִדַּי,
מֵבִין שֶׁכּוֹחוֹתַי כָּלִים
כְּשֶׁאַתְּ אֵינֵךְ כָּאן,
וְכָךְ, קִמְעָא-קִמְעָא, אֶתְפֹּס רַכֶּבֶת,
אֵלַיִךְ אָשׁוּב,
אַךְ רַכֶּבֶת-הָרְצוֹנוֹת שֶׁבְּרָאשִׁי
יוֹצֵאת לָהּ בְּכִוּוּן הָפוּךְ.
[תרגם מאיטלקית: שועי רז, 2.5.2021]
*
*
השיר הזה, Azzurro (כחול בהיר כעין תכלת), הפך למזוהה עם נבחרת איטליה (צבע החולצה), עד כדי כך, שאריק איינשטיין ועלי מוהר ז"ל בכלל פירקו אותו לשיר על אוהד הפועל שבחר בחולצה האדומה ואין לו שכל להיפרד ממנה — אבל במילות השיר אין בכלל רמז לכדורגל ולא נבחרת איטליה, רק בחור צעיר וחולמני שלא מוצא את עצמו בעיר, ובקיץ שהגיע, כי מחשבותיו כל הזמן נודדות לזאת שהוא אוהב (וחושק) — והיא רחוקה. גם כשהוא נוסע אליה הוא קולט שמעולם לא יגיע למקום (מחשבותיו האוהבות והחושקות נוסעות ממש בכיוון ההפוך, על שום הרצון להמשיך לחשוק ולהתגעגע). שיר שמגלם את האהבה שמעבר לכל ממשות קונקרטית — בזה הבחור מאוהב; קצת כמו יונוס אמרה הסוּפי המודיע לאוהבים: באהבה התאהבתי או כמו ג'ון קולטריין עם Love Supreme השיר נכתב על ידי קונטה, בן השלושים ואחת, בשנת 1968 ובוצע לראשונה על ידי אדריאנו צ'לנטאנוֹ (נולד 1938) והפך ללהיט ענק (העיבוד של אריק איינשטיין "אמרו לו" נדמה כמתבסס על ביצועו של צ'לנטנו במובהק). קונטה היה אז עדיין עורך דין צעיר, שכתב שירים לעת-מצוא, ורק מאוחר יותר לאור הצלחותיו, החליט במהלך המחצית השניה של שנות השבעים, לעבור למוסיקה במשרה מליאה. בימי הקורונה תועדו בתים משותפים באיטליה, לפעמים שכונות שלימות, שרים את Azzuro מהמרפסות. קשה לי להצליח להבין איך שיר עם טקסט כזה הופך למזוהה עם הנבחרת הלאומית בכדורגל, ובכלל לשיר אהוב בכל איטליה למעלה מחמישים שנה אחר שנכתב. קונטה כבר בן 84. עם שיר לאומי כזה, אני מודאג פחות מעתידם של האיטלקים והרבה יותר מעתידם של הישראלים. ממשיך להקסים אותי, שבלב עיר, מחפש קונטה את אפריקה, ותוהה לאן האריה שהיה שם בילדוּת (כמדומה) – נעלם.
הביצועים ל-Azzurro לקוחים משתי הופעות חיות שונות. האחת משנת 1988 (קונטה בה כבן 51) ואילו השניה עם הבנדריאון, המהדהד את צליליו של המוסיקאי הארגנטינאי, אסטור פיאצולה (1992-1921), לקוחה ממופע משנת 2011 (קונטה בו כבן 74).
*
*
*
בתצלום: Paolo Conte near the piano, Photographed by Michael Wilson, Taken from the booklet of Conte's CD, "Reveries", .Nonesuch Records: New York 2003
פֶּרֶא אדם חוֹשב 