על ההדתה

*

"מה משותף לי וליהודים? כמעט שאין לי דבר משותף עמהם, וראוי היה לי שאתייצב בפינה, שקט לגמריי, מרוצה שאני יכול לנשום."

[פרנץ קפקא, יומנים: 1923-1914, בעריכת מאכס ברוד, תרגם מגרמנית: חיים איזק, הוצאת שוקן: ירושלים ותל אביב 1979,רשומה מ-8.1.1914, עמוד 9]

 

1.כאגנוסטיקן מסורתי ושמאלן, שהיה חילוני עד לפני 23 שנה, ולא הפך אף פעם לחלק אינטגרלי מהעולם הדתי (לא רק שאיני רב או מתפלל קבוע בבית הכנסת; גם מעולם לא הצבעתי ימין ואני יכול לומר כי חוג חבריי מבוסס במרבו על אנשים חילונים גם כיום, וכך גם במקומות העבודה שלי) אני יכול להבין את מבוכתו של החילוני האתאיסט כשהוא נאלץ לפגוש ברבנים עבדקנים בבריתות, בר מצוות, חתונות והלוויות (גם לי לא תמיד נוח לפגוש מסוגם, בפרט אם הם מגיעים באיזו אי-נחת קשה מאופי הקהל שנקרה בפניהם). אני יכול להבין היטב מדוע מבטו , הנח על אדם החדור שליחות לקיים מצוות בוראו — מזוג בו בוז מהול ברחמים (תודעה הייררכית), עם זאת, קצת קשה לי עדיין לראות מה מניע אותו, במסיבת חבריו לרטון, שהוא עושה זאת רק למען סבתו, שהטקס חשוב לה (או היה חשוב לה, אם נפטרה) ולו עצמו זה לא אומר כלום ואז יגחיך שורות טקסט שהוא מצליח לשחזר, באיזו דאחקה על מבטאו של "הרב", גם יפטיר אח"כ ברבים (חובה) הלצה חסרת טעם על הסכום ששילם לעושה המצווה, בדרך כלל כשנייה והרף לאחר שהאחרון הלך וסגר אחריו את הדלת, כדי שיהיה ברור לשומעיו בדיוק איפה הוא חושב שהאלוהים של ההוא-הדתי נמצא.

2. מנגד, רוב החילונים שאני מכיר, מחזיקים בעמדה הנחושה לפיה על הדתיים לכבד ללא עוררין את המדינה, הדגל, ההמנון, הצפירה הצבא, בית המשפט, התאטרון הספרות, הקניון, המדע, האוניברסיטה, המוזיאון, וגם את הקיוסק הפינתי שפתוח בשבת (שאם לא כן, יש רשת שלימה של משדרים חדשותיים שיתעדו את הביזיון הנוראי). בכלל בוורסיה די מצויה של חילונות — הדתי כפוי-הטובה היה אמור לכאורה להתאבק בעפרה של "הנאורות הציונית-חילונית", שהעניקה לו מוצא מחיי החשיכה המבולבלים שהחבר הדמיוני שלו והרבנים הרשעים המיטו עליו (אנשים מסוג זה גם לא יניחו כי ייתכן שלאדם הדתי שמורה איזו תרומה פעוטה לתרבות, למדע ולאמנות). מעניין כי חלק ניכר מהחילונים כלל לא חשים בכך כי אפשר שהדתי כלל לא מוכרח לכבד את הדברים שהם מעוניינים למשטר את כיבודם, לפחות באותה מידה שהם אינם מעוניינים לקבל פסיקות מרבנים או ללכת בדרכי ההלכה, וכי גם הדתי חש לעתים כי הוא נאלץ לשלם מחירים לא פשוטים תמורת הרצון הכן לחיות בצוותא בסוג משונה של שותפות, עם אנשים המקיימים נורמות כה לעגניות כלפיו.

3. חשוב לומר, אני יכול להבין מדוע זוגות חד-מיניים חושבים שאנשי הדת בוזים את אורח חייהם ומתנכלים לו; החל בהתנגדות לזוגיות מסוג זה והסתה קבועה כנגדו וכלה בכך שהמדינה בהשפעת הממסד הדתי עושה שביכולתה כדי להימנע מלהעניק לזוג כזה זכויות שוות כחוק, ולמרות זאת הפכו משפחות אלטרנטיביות בערים הגדולות לתופעה שכיחה ומקובלות למדיי ובטיוליי בשדרות רוטשילד בתל אביב אני רואה לא אחת זוגות חד-מיניים מתהלכים יד ביד או נושקים בלהט זה את זה (או זו את זו) על הספסל לעיני כל. לא זוכר תופעה דומה לפני עשרים או שלושים שנה. אין שום חוק דתי או אזרחי העונש אותם על החלטתם ומחויבותם לאורח חייהם, גם כאשר הוא בבירור מהווה חריגה די רצינית ממסורת ישראל-סבא (וטוב שכך).

4. הבה ניתן מבטנו רגע ברחובות ישראל (מרחב ציבורי), וכן על התקשורת ועל המציאות הוירטואלית, שגם הן בימינו מהוות ספירות ציבוריות. יש הרבה יותר עירום וסקס מפורש לגמרי ברחובות (ברושורים, מועדונים, חנויות מין, כרזות) וכן מרכזי קניות ומסעדות המוכרות מנות לא כשרות בעליל, משהיו בישראל אי-פעם. בפריים-טיים ואפילו בחדשות ניתן לחזות במועדוני מין להטב"יים בתל-אביב (לאחרונה כתבה ארוכה במהדורת חדשות מרכזית על סאונה לגברים בלבד בתל-אביב שנערכה בה פשיטה משטרתית, כולל ראיונות של אנשים המעידים על חינגות מין פרועות הנערכות שם וגברים מסתובבים עם מגבות בלבד כרוכות לגופם), מופעי דראג, פירסינג, קעקועים, קללות, שפה בוטה (לאחרונה, ירון לונדון בשעה 19:15 בערב בערוץ הציבורי נוהג להעלות קווים לדמותן של תקופות שבהן נהג לחפון שד של אישה ולשוחח עם ידיד מהתקשורת על ערגתם ל"פות גלקטי"). בנוסף, ישנן תכניות ריאליטי ערב ערב שבהם מגישים סטייק בחמאה, שינקן ופירות ים חופשי חופשי או אוכלים רמשים ממש (אהרוני וגידי, הישרדות); יש מצעדים להטב"ים (טוב שיש) גם מחוץ לתל אביב; יש מופעים ופסטיבלים שלימים המתנהלים בשבת וחג (ללא כל התחשבות בקהל שומר המסורת, שאולי יש לו עניין מה לצפות בהן); יש הרבה יותר פורנו ומשחקי מחשב אלימים זמינים לכל; באתרי חדשות מובילים מופיעות בכל יום כתבות על מגוון תנוחות מיניות; מה מומלץ ומה לא בעונה זו של השנה; ועבור לסקירת ישבנה ודדיה של כוכבת אמריקנית נודעת או של דוגמנית מקומית עולה — כל אלו יותר מאשר בכל תקופה אחרת בתולדות המדינה.

5. "הדתה"? ובכן אזרחי ישראל הדתיים נהנים מריבוי טבעי (לגמרי טבעי) מה שמעלה את שיעורם באוכלוסיה הכללית, ומספרם המאמיר מצריך אותם למערך שירותי דת גדול יותר, ולכן נוכחותם במרחבים הציבוריים מורגשת יותר מבעבר, כי רבים מהם לא חיים בין "הכולל" לבית, אלא עובדים לפרנסתם בסביבה מעורבת (חילונים, דתיים ולא-יהודים) מה שמצריך לעתים הזמנת אוכל כשר (כדי שכל הנוכחים יוכלו לאכול ולשתות יחדיו). יתירה מזאת, הם אזרחים שווי זכויות ודווקא על רקע חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וההצהרה בדבר זכויות האדם של האו"ם היה הציבור החילוני  אמור לאפשר למקיימי המצוות לעסוק בחופשיות בדתם ובאמונותיהם. "והכניסה שלהם לבתי הספר?" ובכן התחנכתי בבית ספר יסודי חילוני בגבעתיים (ע"ש א"ד גורדון) ותנועת הנוער אליה הלכו בני כתתי היתה "הנוער העובד והלומד". בכתה א' ביקרנו בכפר חב"ד ושמענו הרצאה ארוכה ומלומדת מרב על נוכחות ה' בכל מקום בעולם כולל לימוד שירים בעלי אופי אמוני מודגש; אי שם באמצע הדרך ביקרנו באיזו התנחלות. בכתה ז' נערכה תחרות שכבתית גדולה בפרקי אבות (מסכת אבות); טקסט שלא הכרתי עד אז, ושפתח בפניי אופקים חדשים. כמו כן, למדנוּ בכתה ז' בהרחבה על מקדש הורדוס ואפילו ביקרנו בהולילנד שבירושלים (הדגם המוקטן של ירושלים החשמונאית-רומאית שכלל את דגם בית המקדש). בכמה תיכונים חילונים אחרים (לא בשלי) לימדו סוגיות בתלמוד; אצלנו לימדו את חגי ישראל. גם כאן נדמה לי (ילדיי לא למדו/לומדים במסגרות חילוניות) שבשנות השמונים למדו הרבה יותר יהדות בבתי הספר החילוניים, ולא נרשמה עקב כך תנועת תשובה המונית. החברה החילונית לא התמוטטה למרות כל פעילות "ההדתה" לכאורה, שוודאי תווכה על ידי המפד"ל  (הרבה לא השתנה), איני זוכר שהוקמו אז, או שמישהו ראה (שולמית אלוני, יוסי שריד, יעל דיין, אורי אבנרי) צורך להקים, מלשינוני הדתה — במפלגתו או עיתונו.

6. ובכל זאת. ובכן, יש קהל קטן של רבנים צעקניים. בני תורה גדולים הם לא, והתנהגותם הציבורית גם מעידה שה"דרך ארץ" שלהם לא התפתחה די הצורך כך שתקדם לתורה, שכן גם עליה קשה להרחיב דיבור. הם המקבילים לגסות רוחם המסיתה של בנימין תניניהו, מירי רגב, משה פייגלין, דוד ביטן, אהוד ברק וסתיו שפיר ועיקר מעלתם היא יכולתם להשפיע על בני אדם שאוהבים להלך לאורן של ססמאות ולהרגיש שהאמת מצויה אך ורק בתוך חבורתם, מה שהופך אותם נעלים על בני קבוצות אחרות. ובכן, לכל מחנה וקבוצה יש את הצעקן המקלל. גם במחנה הדתי מסתמא יש רבנים כאלה. פיות גדולים הפוערים פיהם לבלי חוק (למשל ב-1995); גם בשנת 1935 כשהרב קוק ניהל מערכה ציבורית כנגד אשתו של חיים ארלוזרוב שבסך הכל רצתה להעיד לפי תומהּ (לא בבית דין רבני) לגבי זהות רוצחיו של בעלהּ.

יש גם צד שני. והוא הנוגע לכך שחילונים מסוג מסויים רואים בהצבתו של אשת או איש חינוך דתי כממונה על ילדיהם חשש של החזרה בתשובה. חילונים כאלו, יש לציין, אינם גזענים פחות או נאורים יותר, מאותם בני הציבור החרד"לי או החרדי, הגורסים כי על ילדיהם להימנע ככל הניתן מהציבור החילוני ומאורחותיו, שמא יימצאו מושפעים ו-"ייצאו לתרבות רעה".  מפליא בעיניי כי אנשים מסוימים המזדעקים מעומק לב על כל גילוי של שנאת ערבים, הדרת-נשים או הומופוביה; נעשים גזענים, מדירים ומפלים בעצמם (באופן דרוך ובהול)  כאשר אנשים דתיים מדברים עם ילדיהם (מי יודע כבר איזה אסון נורא ייקרה, אם הם יילמדו שניתן לבלות בחופשת הקיץ באכסניית נוער בגליל או במדבר יהודה ולא בקלאב הוטל לוטרקי יוון, לאס ווגאס או איה נאפה). הדרך לעין חרוד רחוקה מאוד-מאוד(דרכון אירופאי קרוב יותר).

יכולתי להמשיך עוד הרבה אבל אני זוכר את אשר עשה לי אמל"ק (ארוך מדי לא קראתי). ולכן אני רק מזמין את הקוראות והקוראים לבחון מחדש את המציאות החברתית בתוכה הם חיים.

*

*

*

בתמונה: אריה ארוך, דמויות בבית הכנסת, 1956-1955.

 

Read Full Post »

אין שווקים למלאכת השיר

*

ובעוד משרד פרסום מכריז ברחובות תל-אביב על מות הפילוסופיה ויותר ויותר בתי הוצאה חדלים להדפיס ספרי שירה ומקומם בחנויות הרשתיות הולך ופוחת. כל שכן, כשמתחוור כי יש אדם בישראל שהצליח לרכוש מתאגידים עולמיים את זכויות ההשמעה בישראל של כחצי מיליון שירים, ולא זאת בלבד אלא שהוא מייצג אמנים מסוימים, הזוכים (כמובן) למלוא הפרגון בתחנות (אחרת איך יוכלו להשמיע מוסיקה אחרת?) מה שהופך את כל עניין הפלייליסט ברדיו ל"משחק מכור" – נזכרתי בדברים קצת שכוחים שהביא המשורר והפילוסוף היהודי-אנדלוסי, ר' משה אבן עזרא (1140-1055 לערך), לעת זקנתו, חוליו ועוניו, בשעה שנדד בין ערי ספרד הנוצרית, אחר שנאלץ לעזוב את מולדתו, בשל מלחמותיה הרבות ומאבקי הכוחות התמידיים בתוכה:

*

אמנם אין שווקים למלאכת השיר, אף-על-פי שהייתה עוברת לסוחר קודם לכן וחשכו פני המשוררים, אחרי שהיו מאירים; נדעך נר האצילות ואזלו מי הנדיבות, חדלו בני-האדם לעזור איש לרעהו, ואינם רוצים להשאיר שם טוב בארץ ולהנחיל את המחשבה אל-מוות … ולפנים היו אומרים: 'אין אומנות יפה פוסקת מלהיות עוברת לסוחר אלא בזמן היותר גרוע'. אמנם הגיעו צרות על בני-אדם  בהִפָּקֵד הנדיבים, והספרוּת מתה במיתתם, ועט הסופרים נשבר … באמת חי אני בדור ששער החכמה אינו גבוה בו, והבריות אינם מתנהגים כהוגן עם החכמים והסופרים.

[משה אבן עזרא, שירת ישראל, תרגם ב"צ הלפר, ליפסייא (לייפציג) תרפ"ד, עמ' פ"א-פ"ב]

*  

לפני שאעבור לקריאה בדברי משה אבן עזרא ובנגיעתם לזמן הנוכחי. –  אזכיר הערה ביבליוגרפית. ספרו זה של משה אבן עזרא, כתאב אלמחאצ'ארהֿ ואלמד'אכרהֿ (ספר העיון והדיון), נמצא גם במהדורת א"ש הלקין – בה מופיע המקור בערבית-יהודית מול תרגום מוער לעברית מאת המהדיר (הוצאת מקיצי נרדמים: ירושלים תשל"ה, עמ'  89-86 מקור ותרגום).תרגומו של הלקין על אתר, אמנם מדויק יותר מבחינה מילולית, אבל תופס פחות-טוב את עולמו הרעיוני של המשורר הקדמון ובמידה רבה, על-אתר, מעמעם את דבריו. הנוסח של הלפר תופס יותר את כוונת המחבר, גם אם לא מתרגם מילולית, ונאמן גם לתפיסתו אשר לתרגום מערבית לעברית, לפיה  מוטב שהמתרגם יבין את רוח הדברים ואז יתרגם, ויעדיף תרגום המבוסס על הבנה על פני תרגום מילולי דייקני.

מבחינה היסטורית, משה אבן עזרא חי בשלהי התקופה המכונה לעתים תור הזהב. קצת פחות מעשור לאחר פטירתו של משורר-פילוסוף זה, תיפול קורדובה, הגדולה שבערי אלאנדלוס, בפני המווחידון הצפון-אפריקאים שינהיגו בה משטר אסלאמי קנאי: יהודים לא יוכלו לדור שם אם לא ימירו דתם, יהודים שייתפסו ביהדותם יוצאו להורג (משפחתו של הרמב"ם למשל תצא למסע נדודים של כעשור, נמלטת ממקום למקום, עד שתצא לצפון אפריקה ומשם למצריים). בעצם, הברירה היחידה שתעמוד בפני יהודי ספרד המוסלמית תהיה: לברוח או להמיר את דתם לאלתר. עם זאת, אבן עזרא, כבר עשור קודם לפני-כן, מדבר על זהב שהועם. מדוע? אם משום מלחמות שקרעו את הארץ, ואם משום שאי-הרוגע הפוליטי המתמיד והתחושה שאין לדעת מה יילד יום – הביאה את "הנדיבים", הפילנתרופים-מצנטים לענייני אמנות ותרבות, להפסיק ולפזר את ממונם בין אנשי תרבות ורוח, והשתקעו בביצור-מעמדם הכלכלי והביטחוני במקום. זאת מדגיש המשורר: נדעך נר האצילות ואזלו מי הנדיבות. כלומר, אם בעבר לדידו עשויים היו אמנים ואינטלקטואלים לסמוך על שולחנם של מנהיגים ולהנות מתמיכתם ביצירה – הרי שבנסיבות הפוליטיות הנוכחיות, כבר הפכו דחויים, ובאין להם מקורות אחרים לסמוך עליהם, נאלצו למעט את יצירתם ועיוניהם, מה שגרם לדעיכה תרבותית מהירה.

יושם אל לב לתפיסתו של המשורר את ירידת קרן התרבות כהחשכה, האפלה או עמעום האור. הן התרבות היהודית והן התרבות המוסלמית של אותם זמנים ראו בהוויה כולה האצלה של אור אלוהי הקורן אל תוככי ההוויה כולה, מחייה ומוליך אותה. ההיפוסתזה הראשונה שנאצלה מהאל, השכל הכללי, הוגדר כעין מאגר כל הידע שיש בקוסמוס וכל מה שמחוייב מבחינת קיומו; כנגדו –  בנפש האדם מצוי הכח השכלי, המוביל את האדם אל הידע האינטלקטואלי ואל העשייה האתית; ההאפלה שתיאר אבן עזרא כאן פירושה אפוא, בראש ובראשונה (כל כמה שהדברים ייראו משונים בעיני בני המאה ה-21), ירידה מהירה בכושרם של הבריות להגיע אל השלימות האנושית (האינטלקטואלית והאתית) המאפשרת את הקשר שלהם עם המהויות העליונות, וקבלת שפע האור האלוהי במיטבו. המצב החברתי אפוא לגבי-דידו של המשורר אינו ירוד רק בספירת התרבות האנושית גרידא, אלא משמעותו העמוקה יותר הוא ניתוק הולך וגדל של מערך הקשרים והזיקות בין הבורא ובין נבראיו.

חשובים בעיניי מאוד דברי המחבר: "חדלו בני האדם לעזור איש לרעהו". כך, בספרו על התוקפנות האנושית  כתב האנתרופולוג האנגלי אשלי מונטגיו (ישראל אהרנברג, 1999-1905), כי במידה רבה סגולתו היותר-גדולה של המין האנושי, המבססת את קיומו, היא כושרו לשתף פעולה עם בני-הקבוצה האחרים, באופן שמועיל לקבוצה כולה – הישרדותהּ והתפתחותהֹ. הנה מקצת דבריו של מונטגיו:

*

במשך כל אותם מיליוני שנים, בנסיבות שונות ומשונות ועל פני מרחבי-ארץ עצומים, ניכר חותמו של מכנה משותף אחד ובלתי-משתנה – שיתוף פעולה וסיוע הדדי. אילמלא פעל גורם מכריע זה את פעולתו, ואילו תפסו את מקומו התחרות והאיבה ההדדית – לעולם לא היינו זוכים לדרגת אנוש. אילו היו אבותינו רוצחים את בני מינם מטבע בריאתם, היו בוודאי מתקשים מאוד להתמיד בקיומם, ואילמלא פיתחו את התכונות הגופניות ואת התבונה לשתף פעולה זה עם זה – היו בוודאי נטרפים בפי טורפים אחרים. סיוע הדדי היה תנאי הכרחי לאבולוציה האנושית; בלעדיו לא היינו מגיעים עד הלום.   

[אשלי מונטגיו, על התוקפנות האנושית, תרגם מאנגלית: יורם שדה, הוצאת עם עובד: תל אביב 1978, עמוד 120]

*

בעצם, טענתו האקוטית של מונטגיו היא ששיתוף הפעולה האנושי לא רק שהועיל למין האנושי כדי לשמר את עצמו ולפתח את תרבויותיו, אלא שהוא התנאי בהווה להתמדתו ולהמשך התקדמותו של המין האנושי. מכאן, שאיפת צבירת הון ושררה על ידי יחידים אינה מייצגת את האינטרס הקבוצתי או הכלל-אנושי ותורמת את חלקהּ בנסיגה תרבותית, כמו גם בסכנת כיליונו של המין כולו. מגע בין תרבויות כשלעצמו מעורר את האדם ללמוד דברים חדשים (שפות, מנהגים, קורפוסים ספרותיים). כל אלו בתורם מעוררים אותו לחיי מחשבה עירה ופעילה, ולעירנות וסקרנות, ללא עוינות מיידית למה שאינו מיוצג על ידי קבוצת ההשתייכות המיידית שלו. הנהיה ללמוד את מושגיהן או את מהותן הרוחנית של תרבויות המצויות מעבר לגבול קבוצת השייכות המיידית, אף הוא מהווה במידה מובהקת סממן של שיתוף פעולה, שבו אנשים משתתפים בתרבותו של האחר ללא סייג וחציצה.

כך עולה גם מהמשך דבריו של מונטגיו על הלמידה:

*

התפקיד החשוב ביותר, שמילאה הקבוצה באבולוציה של בני-האדם הקדמונים, היה בלי ספק, בתחום ההתנהגות הנלמדת. גם יצור בודד מסוגל, כמובן, ללמוד משגיאותיו, אולם ללמוד מהתבוננות בזולת— זוהי דרך קלה ומהירה הרבה יותר. זוהי גם דרך בטוחה יותר, המגבירה את הסיכוי להאריך ימים, משום שלימוד משגיאות עצמך הוא דרך אטית, ולעתים – עד שאתה לומד את הלקח, כבר איחרת את המועד …

[שם, שם, עמוד 126]

*

על תפקיד המימזיס בתרבות כבר לימד אריסטו (בפואטיקה). עם זאת, מונטגיו הופך את היכולת ללמוד ולחקות את האחר (על דרך לימוד) לאינטרס חיוני לצורך הבטחת אריכות ימיו של הפרט ושל מכלול הפרטים המתייחס על קבוצה אנושית מסויימת (חברה). לפיכך, לדידו מבחינה אבולוציונית יש יתרון גדול לחברות המקיימות מוסדות של למידה מסודרת, העברת מסורות באופן בין-דורי ורב-דורי, ומעניק מקום חיוני לתפקיד החונך של המבוגרים את צעירי הקבוצה. אם נשוב בחזרה לדברי משה אבן עזרא "חדלו בני האדם לעזור אלו לאלו" ונבין אותם כעולים עם דבריו של אשלי מונטגיו על החשיבות של שיתוף פעולה בין גורמים שונים בחברה, של העברת מסורות ולמידה בין-דורית, ובמיוחד של הוראת מבוגרים לצעירים, נבין מדוע המשורר שגלה מאלאנדלוס, ותקוותיו מעשירי הערים בספרד המוסלמית ומנהיגיהן נכזבו, חש עצמו עומד נוכח חורבן חברתי ותרבותי שיבוא במהירה. כל המסתגר עם כספו, השם כל יהבו בקיבוץ עוד ממון –  פוגע בעניי הערים, פוגע בתרבותן, פוגע במסורותיהן, ובמידה רבה, גם מבלי-דעת, מחבל ביכולת העמידה של החברה ושל הקבוצה, ובכושר התמדתן.

דבריו של משה אבן עזרא אכן הגשימו את עצמם בתוך כעשור או עשור וחצי במלואם. אזי יצא  מספרד המוסלמית כל הדרהּ, ולהוציא אנשי רוח יחידים, תוצרים מובהקים של מסורות הלימוד בספרד המוסלמית, כגון: אבו באכר אבן טפייל (נפטר 1186) אבו אלוליד אבן רשד (1198-1122), שני פילוסופים ששירתו גם כקאדים (ערכאה שיפוטית) בקורדובה, ונאלצו להלך בין הטיפות בין עמדותיהם כפילוסופים ובין החוק הדתי המחמיר, וכן האסטרונום והקאדי, נור אלדﱢין אלבטרוג'י (נפטר 1204), כמעט לא נותרו במהירה אנשים שהמשיכו לקיים את מסורות העיון, המדע והשירה של בני הדורות הקודמים. עם זאת, יהודים שנמלטו לצפון הנוצרי, המשיכו פעמים רבות שם את תרבותם הלימודית, אך זו כבר התמזגה לרוב בתרבותהּ של הקהילה הקולטת, מה שהביא לאבדן מסורות עיון ויצירה לבלי-שוב.

מה שחשוב לזכור. היא שחברה שבהּ אין עניין מהותי בפילוסופיה, שירה ואמנות; חברה שבה בעלי ההון אינם מפזרים כספים למטרות השכלה, העשרה, יצירה ועיון, אלא עסוקים בצבירת עוד ועוד הון מבלי לתת לאחרים להנות ממנוּ, הריהם פוגעים לא רק בכושר התמדתה של החברה כולהּ ובעתידה, אלא גם בכושר ההתמד של בני ביתם ומקרבים את כיליונם.  אפשר כי אבן עזרא לא היה משורר גדול בלבד או אינטלקטואל בקיא בכתבי הפילוסופים הערביים עד תקופתו, אלא שנהנה גם מפקחות וראיית הנולד. לפיכך דברים המעציבים: "באמת חי אני בדור ששער החכמה אינו גבוה בו, והבריות אינם מתנהגים כהוגן עם החכמים והסופרים" אפשר שכוחם יפה לא רק לזמנו (למרות שבדורו חיו בספרד המוסלמית עבדאללה בן מחמד אבו סיד אלבטליוסי, אבו באכר אבן באג'ה, ר' יהודה הלוי, ר' יוסף אבן צדיק, ובן דורם הצעיר – ר' אברהם אבן עזרא שיצא לארצות הנוצריות), אלא יפים גם לזמן הנוכחי.  900 שנים אינם אלא כהרף עין בתולדותיו של מין האדם.  

*

*

אמן הנאי, הקמנצ'ה, העוּד, הטאר והגיטאר, יגל הרוש, יופיע בבית הקונפדרציה בירושלים ביום חמישי הקרוב 4.7.2019 בשעה 20:30 עם שירי ספרו, "דיואן יגל בן יעקב – שירים לחצות הליל", ואולי גם עם שירו של ר' ישראל נג'ארה שהובא לעיל.

לפרטים ולכרטיסים

*

בתמונה: Samuel Bak (Born 1933), New Moon for an Old Landscape, Oil on Canvas, Date Unknown©

 

Read Full Post »