דער מענטש טראַכט און גאָט לאַכט (אסתרס קאבארעט)

 

דער מענטש טראַכט און גאָט לאַכט [האדם מתכנן (חושב) ואלהים צוחק] היא תפיסה ממוסדת לגמרי בתרבות היידית. חשוב להוסיף – אלוהים צוחק באמצעות שפע שדיו, ליליותיו, נשמותיו, מלאכיו, צדיקיו, משיחיו גלמיו ודיבוקיו; הקוסמוס, ברוך ה', אף פעם אינו ריק –  בעיניי היהודי שגדל מתוך המסורת היהודית העולם הוא פרפטום מובילה – יישות של אלוהים צוחק ואדם מתכנן (אלוהים שהאדם הוא כחומר בידיו – לש, ממוגג ומזגג, ולא ברור האם תכנון מצד הבורא או שרק מסופר שהיה אי-פעם תכנון כזה); יש שבת ומועד (תורה וקדושה) ויש חדל ורועד (כמצב קיומי קטסטרופלי), ותמיד גם יש מי שרעב ללחם, יתום, פליט, מודר, קצת טרוף-נפש, ממלמל לעצמו – ופעמים רבות מדי הם מתגלמים ממש באותה צורת אדם, שמצידה מתכתבת עמוקות עם דמות היהודי הנצחי בחברה האירופאית.

אני חושב כי זה מה שהקסים את בן הקלויז הוורשאי יצחק לוי, לימים חברו הטוב של פרנץ קפקא, כשנתקל לראשונה בתיאטרון היהודי (תיאטרון יידיש). לאו דווקא השפה היא שהילכה עליו קסם, ולאו דווקא "הפולקלור", אלא העובדה לפיה העז תיאטרון היידיש פניו כנגד היראים (חסידים ומתנגדים) להעמיד על במה לשבט ולחסד את התרבות היהודית המזרחית באירופה, כפי שהיא, על הצדדים מעוררי הכבוד, המחשבה והתוגה שבה וגם על הצדדים מעוררי הצחוק, הלעג והמבוכה. בבתי הכנסת ובבתי המדרש רגילים היו להציג רק הצגות (יותר נכון, ריטואלים) לאלוהים; הומור – היה עניין של בדחנים בבריתות ובחתונות (ותמיד נלווה אליו קורטוב מחמיר של מסורת); אדם מחופש למלאך המוות נהג לרקוד עם הכלה טרם החופה (ללא מגע יד עמהּ) – כדי לסמן את אזור הדמדומים שבין חייה הישנים ובין חייה החדשים – ואת אימת ההשגחה האלוהית, המביטה ממעל ודנה אותה גם בשעה זו, כמו בכל שעה אחרת, לשבט או לחסד. ומנגד, הצגת היידיש (לעתים על גבול המהתלה) היתה ריטואל שונה במהותו – לבני אדם על בני אדם,  בהן עולה האל כרעיון שאינו מרפה ללא הילת היראה והקדושה– נראתה לבני הדורות ההם כרעיון הגובל  בכפירה. כמובן, למתח שבתוכו חי שחקן התיאטרון היהודי התווסף הלעג של אנשי התיאטרון היהודים האירופאים, ומבקרי התאטרון, שראו בו שחקן של קומדיות (מחזות עממיים) נחותים ופולקלוריסטיים, ולא מנו אותו ממש עם מי שגילם בתיאטרון "אמיתי" דמויות של שייקספיר, ראסין, אפרים לסינג, ג'ורג' ברנרד שאו או ברטולד ברכט.  מכל אלו עולה דווקא דמות של איש תיאטרון בדמותו של הומניסט מחויך או מבקר חברתי חד, שנשאר קרוב אצל האנשים שבתוכם הוא חי; ובעיקר, לעולם אינו מתנכר לבני האדם.

לוי תיאר את מסע חייו ברשימה קצרה על התיאטרון היהודי, שהציל מפיו, קפקא. הוא היה בן למשפחה חרדית, שליבו נמשך מאז ילדותו אחרי ההתחפשות, הצחוק ולימים לתיאטרון –  הוא התחיל בהתגנבויות יחידים לתאטרון הפולני ורק מאוחר יותר מצא את התאטרון היהודי, שהלם יותר את מערכי נפשו. אולי מפני שנוצרה לו כאן איזו הזדמנוית לשטח ביניים שבו אינך מוכרח להיות יהודי-קדוש או גוי-גמור; אלא להגדיר את זהותך מחדש, שלא על העוגן הדתי ולא על על העוגן החילוני; מן עולם מעורב שבו החירות העומדת בפני איש התיאטרון היא לבוא מדי ערב בקולות שונים מאזורים שונים שבתוכו, מבלי להתחייב עד-תום לאף אחד מהם. מבחינה זו, אפשר כי התיאטרון היהודי באותם זמנים גילם איזה איזור סיפִּי, שבו אדם המציג לבני אדם, רשאי להיות לא אינטגרלי על תום (עם מכלול זהויותיו) ואף ללבוש קולות ודמויות רב-קוליות ורב-תרבותיות, מה שודאי לא עמד בקנה אחד עם מגמת הרבנים מצד ועם מגמת ההשכלה-היהודית מצד.

קפקא, ודאי שאחרי לוי, כרוך אחר התיאטרון הזה; הולך לשיעורי משנה, מבקר אצל חסידים, כותב על צדיק-הדור, על המשיח, על היחס לאחר כיחס התפילה ועל יום כיפורים הגדול של הנפש. ובד-בבד, מעיר בסרקסטיות כי קרובי משפחתו המזרחים (אוסט-יודן) דומים לעיזים, כי הנוהרים לבית הכנסת בערב יום הכיפורים מדמים בנפשם כאילו התאבדות היא לא להגיע ביום הזה לבית הכנסת. חייו של קפקא, אולי בשל כך שגדל בבית חילוני באמפריה האוסטרו-הונגרית ולא היתה לו  גירסא דינקותא; הביאו לידי כך שגם את "המקום הטבעי" שמצא לו חברו לוי בתאטרון היהודי, קפקא לא יכול היה להרשות לעצמו. הגם, שיש להניח כי בקבוצתו החברתית ולו בקרב משכילי פראג וסופריה, נתפס לוי עצמו כ"אוסט-יודן" שאינו שונה במאום מיראי השמיים וקנאי הדת, אף שהמרחק היה גדול.

כל ההקדמה הארוכה הזאת באה למעשה לכתוב על תיאטרון יהודי וקברט יידי הפועל מזה כשנתיים בתל-אביב סביב בית שלום עליכם. אסתרס קאבארעט, מייסודה של השחקנית והבמאית אסתר (אסתי) ניסים. צפיתי בשנה האחרונה בארבעה מופעים שונים לגמרי שלו, שעסקו כל אחד בתורו: ברוחות ושדים, פרנסה, בעלי-חיים ומשיחים; זה המופע הבימתי שאני שב אליו הכי הרבה בשנה האחרונה, ובכל פעם צוחק, דומע, ומתמוגג-ממש מהעולם הנגלה לי לפניי שם.  ומדוע? ראשית מפני שהמערכונים כתובים ביד אמן על ידי הסופר וחוקר היידיש, יעד בירן, המפליא לשזור בין מקורות תרבותיים יידישאיים ויהודיים ובין האקטואליה הישראלית שכולנו עושים בה ימינו (מה שמזכיר לעתים רגעים, מהטובים ביותר, בתכניות כמו זהו-זה או ניקוי ראש), ושורת המפגשים הבלתי-אפשריים (אולי בחינת ריאליזם פנטסטי) שהוא יוצר בכתיבתו, למשל בין חסיד יידי לשד פלסטיני; בין האיל העומד להיעקד כשעיר-לעזאזל בעקידת יצחק ובין אברהם אבינו (האיל משכנע את אבינו בתמורה הולמת לחזור לתכנית לשחוט את הבן); מונולוג של הכלב בלק על רעבונו על הנסיבות המביאות אותו לנגוס ביצחק קומר (תמול שלשום לעגנון); ריאליטי בישול שבו משתתפים בעלי החיים העומדים לעבור אצל השוחט בדרך לסיר; או מפגש בין סופר היידיש שלום אש ובין ישו הנוצרי, העוסק בגורל היהודי ובמרווח הצר שבין תיקון-עולם ושיגעון – הן בעיניי פניני-במה וספרות, שאני מקווה שגם ייזכו לצאת לאור בעתיד, שכן הם מייצגים כתיבה טראגית קומית קיומית,רבת-קולות ורבדים, לעילא ולעילא.

*

*

יש לציין גם את עבודתם של כמה מתרגמות ומתרגמים הנוטלים חלק בהעברת יצירות מהיידיש לעברית בקברט (הקברטים משולבים בתרגום סימולטני מוקרן עבור הבאות/ים שאינם שומעי-יידיש כמוני), כגון: ויקי שיפריס ובני מר, המרבים לתרגם לקברט משירת הבונד וכמו-גם משירי משוררי יידיש שלא זכו בקדמת הבמה בחייהם, וכך כבר מצאתי עצמי משתאה מול שיר יפהפה שמעולם לא הכרתי או קראתי –  תוך כדי צפייה במופע. אספקט אחר הם השתתפותם של מוסיקאים וזמרות וזמרים אורחים בקברט, למשל: אירית דקל בהווה ורות דולורס וייס בעבר. לשמוע את אירית, זמרת ג'ז ובלוז , שרה את מיליזלדה בלאדינו  או את רות שרה ביידיש על הנשמה שירדה לעולמנו, עמק-הבכא הזה, או גרסת כיסוי יידית לזומבי של הקרנבריז האיריים, הם חלק משלל ההפתעות שכל מופע קברט כזה מזמן. יתר על כן, מוכרח לציין את צוות השחקנים הפחות או יותר קבוע: אסתי נסים, לאוניד רויטמן,  מנדי כהאן, מרים טרין, בן לוין, רות לוין, אמיתי קדר, מירי רגנדורפר וויקי שיפריס, ואת עיבודיו המוסיקליים היפים של אורן סלע.

*

*

בניגוד למי שרואים ביידיש חזרה לעבר גלותי ––  אני רואה בזה הליכה גדולה קדימה. התעוררות גדולה יכולה לבוא דרך כך שנחייה מחדש את שפע התרבויות היהודיות מהן הגענו אל המקום הזה (לרבות זה תרבותהּ ולשונהּ של כל אחת מקהילות היהודים בכל תפוצותיהם); המקום הזה הפך מיליטריסטי מדי זה-כבר ומכוון מלמעלה על ידי בעלי הון ורבנים עם אג'נדה; הציונות הופכת אט לסיפור של עקידה בפקודת המדינה במקום עקידה בצו האל (ולא כדעת פילוסופים ומקובלים אחדים לפיה העקידה התרחשה בתודעתו של אברהם בלבד ולא בעולם החיצוני או שהיוותה אי הבנה של מהות הצו האלוהי). גם חלק ניכר מציבור החפץ לאיין את יהדותו המסורתית ואת תרבותו ומורשתו, מוּנע הרבה מכך שאין הוא מרשה לעצמו לראות את היֵש שיש במסורותיו היהודיות, ויותר מכך –  רבים ורעים הן בציבור הדתי והן בציבור החילוני, הטורחים למנוע ממנו כל אפשרות של התבוננות פנימית ועצמית עצמאית. אני לא בטוח אם היידיש היא שפה מתה, ולכן – האם צריך להחיות אותה. עולמה הרוחני אינו זר לנו, והנושאים שהעסיקו בני אדם היו מעולם, פחות או יותר, אותם נושאים. אני משוכנע בכך שהיהודים צברו במאות ואלפי השנים שבהם דיברו ביניהם בשפות בלתי-עבריות, הרבה מאוד ידע, תרבות, ריטואלים, מיתוסים, אתוסים, חכמה וצחוק – ואני מאמין שעלינו להכירם לא פחות משאנו מכירים את מייסדי הציונות או את גדולי הספרות העברית המודרנית; ודאי לא פחות.

אסתרס קאבארט. אל תחמיצו את השעה. רוב הסיכויים שתבינו, תוך כדי צפיה, מהיכן השדים והחזיונות שלכם הגיעו.

"אסתּרס קאַבאַרעט" יופיעו עם

נישט געשטויגן נישט געפֿלויגן / משיח אחר כך

בתאטרון תמונע ברח' שוונצינו 8 תל אביב יפו

יום שישי 6.12.2019 בשעה 13:00 (מתחילים בזמן).

מחיר כרטיס: 70 ₪.   

*

בתמונה למעלה: בתמונות: דן בן ארי, מתוך הקברט הנוכחי, 2019 ©

Read Full Post »

שדירה, שיויון, חירות

*

ספרהּ של אמנית הצילום, ורד נבון, השדרה: שדרות ירושלים בעיני הצלמים, מתעד את שדרות ירושלים ביפו לאורך כמאה שנים ויותר, במסע ההולך בין הבניינים המרכיבים את השדרה, ומספר את סיפוריהם, ואת תהפוכות חיי מייסדיהם. לעתים גם את עלילות האנשים שדרו ופעלו בהם. מטבע היותה של יפו עיר מעורבת, זהו במידה רבה סיפורם של ערבים ויהודים שחלקו ועדיין חולקים את השדרה הציבורית, וזאת בטרם ישתנו פניה של השדרה כליל, לאור נתיב הרכבת הקלה העתיד לעבור בה, ולקשר בין תל אביב ובת ים.

ישנם אלבומי-תמונות מרובים, המגוללים סיפורו של מקום, תוך עמידה על ההיסטוריה והתרבויות שפעלו בו. מה שמציין אלבומים כאלה במקומותינו היא תפיסת עולם פוליטית דווקנית העומדת ביסודם; על פי רוב, טבוע בהם נראטיב ציוני עז של גאולת האדמה והפרחת השממה (חישבו על אלבומי תמונות שקיבלתם לבר/בת-מצווה) וכאשר מדובר בסביבה אורבנית, לעולם יוותרו ההיסטוריה והתרבות של בני המקום הלא-יהודים או הלא-ציונים כהערות-אגב מודחקות, כמעט מתנצלות על השמעתן (השכונה שלהם? ובכן, זה ספר כה עמוס שלא מצאנו בשבילה מקום). ספרהּ של נבון, להבדיל, מציע נראטיב שיוויוני במהותו. הסיפור הציוני זוכה למקומו, וכן הסיפור הפלסטיני. יש מקום לציונות ולקליטת העולים ב"שטח הגדול" (כלומר השטח שנעזב על ידי תושבי המקום הקודמים בזמן מלחמת 48') ויש מקום לנכבה, ובכלל זה לבריחת פלסטינים מיפו, בין היתר, לנוכח פעולת האצ"ל בשכונת מנשיה והחרבתה עד היסוד, שיש להניח שעוררה בפני יושבי יפו הערביים את החרדה לפיה הם הבאים בתור. כך ראוי להתייחס למקום – כמרחב שיוויוני של זיכרון; יותר נכון: כמקום המהדהד את מכלול זכרונותיהם של האנשים שעברו בו מעולם. מרחב המעניק מקום לתפיסות העולם השונות ולאידיאות תרבותיות מגוונות, ששכנו ועדיין שוכנות, זו לצד זו.

בספרו להבין את המדיה: שלוחות האדם (תרגמה מאנגלית: עידית שורר, הוצאת בבל: תל אביב 2003) הזכיר חוקר התרבות הטכנולוגיה הקנדי, מרשל מקלוהן (1980-1911) תפיסה המובאת בספרו של האנתרופולוג האמריקני, אדוארד ט' הול (2009-1914), השפה הדוממת,  לפיה אינדיאנים משבט ההופי, האמינו כי הזמן אינו רצף או משך של אירועים תימטיים-עוקבים, אלא ריבוי של דברים המתקיים זה לצד זה. ובציטוט המובא שם: "הזמן הוא מה שקורה כשהתירס מבשיל וכשהכבשה גדלה … הוא התהליך הטבעי המתרחש כשהחומר חי פועל בדרמת החיים שלו …". [שם, עמ' 175]. כלומר, אין מדובר בזמן כמותי, המבקש למדוד תנועה ממקום למקום או מזמן לזמן, אלא בהגדרת זמן המעניקה לכל פרט הנתון בקיומו (ב-being  שלו) את מקומו. כשמתבוננים כך על נוף –  פודים אותו מהאמביציות הפוליטיות-כוחניות שעלולות לאפיין את ההתבוננות. זהו מבט שלא רואה את הבתים כהזדמנות נדלנ"ית ונמנע מהטיה היררכית לפיה סיפורם של היהודים בשדרה ושל הציונים שמתגוררים בה חשוב יותר ואותנטי יותר, משום שמוסדות השליטה וההסדרה בעיר נתונים לריבונותה של מדינת ישראל. המבט של נבון, כולל מראש, ניסיון לספר את סיפורו של כל בית, חצר וגן משמעותיים; תוך סיפורם של בני אדם. לאו דווקא העשירים והמפורסמים שבהם, ומתוך מגמה לנסות ולהציג גם את מי שחיו בשולי החברה או שהודחו לשם, וכך כולל הספר פרטים וקורות חיים מפותלים של שורת דמויות צבעוניות, למשל: הזמרת המצרית, אום כולת'ום (1975-1904), ועמיתתה היהודיה, לילה מוראד (נולדה בשם ליליאן מרדכי, 1995-1918) שהופיעו ביפו; עלי מוסתקים, בן לאחת המשפחות הערביות האמידות בעיר, שבזמן מלחמת 48' פעל במדינות ערב כדי לגייס כספים עבור הלגיון הפלסטיני, נמלט עם הכסף, ואחר-כך בשנות החמישים, ניסה לפלס דרכו חזרה ליפו בעזרת שני ספרי תורה שרכש מסוחר בבית לחם; ישראל פרנק דינרי (2013-1913), מנהל הלונה-פארק ביפו; גיורא גודיק (1977-1921) האמרגן ומנהלו של תיאטרון אלהמברה בשדרה, שבמשך כשמונה שנים, הפך למקום מרכזי של הופעות מוסיקה ומחזות-זמר; הרב אברהם (אברמיקו) בכר  (2005-1914), רב בולגרי, שהיה אוהד כדורגל מושבע של מכבי יפו וממייסדי הקבוצה, שנהג לנסוע למשחקיהם בשבת(!), מוסע על וספה, מה שגרם לו לצרות צרורות עם הרבנות הראשית;  המנצח יצחק (זיקו) גרציאני (2003-1924); שוער הכדורגל, הרצל קביליו (1986-1951), סמי אלקולומברי (סמי בורקס, 1996-1909), ואלברט סולומון (אלברט הבולגרי), נגן וזמר של שירי-עם בולגריים ששיפץ במשך שנים רהיטים עתיקים, הנוהג עד היום, להקצות בחנותו ברחוב שינקין בתל-אביב מקום שינה ורחצה לדרי-רחוב.
*

*
וכך הספר הופך לסביבה רוחשת חיים, שבו חולפים ועוברי באי הרחוב בהווה ובעבר. בניגוד לתפיסה העגנונית (בעיקר בגבעת החול ובתמול שלשום, אך גם בספרים וסיפורים נוספים) לפיה יפו הנה בת-דמותה החומרית והמחוספסת של ירושלים,  ורד נבון בוחנת את השדרה כמיקרוקוסמוס, וכעולם מלא, רוחש ופוליפוני. הריבוי הקולי הזה מביע עצמו לא דרך קולה של נבון, אלא גם בעד החלטתה, להציב בספרהּ צילומים שונים מאת צלמים שונים, לא רק בני דורות עבר, אלא גם אמני צילום הפעילים בהווה (שרון רז, חוני המעגל איצקוביץ ז"ל, רון ארדה ושלומית כרמלי), משוררים הדרים ביפו (מחמד אגואני, יונתן קונדה, איריס שריד, שבתי מג'ר,  יוסי גרנובסקי), וכותבי מאמרים (ארבעה אדריכלים ופרופ' דניאל מונטרסקו). יפו של נבון היא יפו בת-קיימא, מליאת חיים, הוד ונוכחות.

וכך כותבת נבון בסיום:

*

בהתחלה עניינו אותי האדריכלות ונוף השדרה. בהמשך התרגשתי לגלות את הצלמים שאת רובם לא הכרתי. רק לאחר ארבע שנים של סריקת כל בדל מידע וכל תצלום דהוי בארכיונים פרטיים וציבוריים, הבנתי שיש בידיי מסמך אנתרופולוגי, שאת מורכבותו לא יכולתי לתפוס כשיצאתי לדרך ושאין ביכולתי לפענח עד תום. הופתעתי לגלות את שיתופי הפעולה והקשרים בין בני דתות ותרבויות שונות בתחילת המאה ה-20. התרגשתי להיווכח עד כמה הקהילה הבולגרית חיה את זכרונותיה … גם כשהם מתגוררים בהרצליה או חולון … העבודה על הספר פקחה את עיניי, ללא ספק, ועדיין –  רק דרך עיניי אוכל להביט, כישראלית, כיהודיה וכאישה המתבוננת במעשיהם של בעיקר גברים. אני מקווה שספר זה שנוצר בידי רבים מתוך אהבה לשדרה, יסייע ולו במעט, בהגברת המודעות הציבורית לחשיבות שימור הרצף ההיסטורי, החברתי והאדריכלי בסביבה היפואית. ברגע קריטי של נקודת המפנה, עם תחילת עבודות הרכבת הקלה, יש לקוות שמקבלי ההחלטות ייתנו דעתם על נכסי התרבות והטבע שעוד נותרו בה, ידאגו לשיקום ולהחייאת השדרה כרחוב עירוני חשוב ולשימור רוח המקום של נוזהה – שדרות ירושלים.     

[ורד נבון, 'הרהורים בתום מסע שרק התחיל', النزهة / השדרה / The Boulavard: שדרות ירושלים בעיני הצלמים, סטודיו ורד נבון, יפו 2019, עמוד 350, מצוטט בדילוגים]    

*

במוצאי הקריאה תפס אותי הרהור, שאם היו עוד כמה עשרות ספרים על מקומות שונים בארץ ברוח ספרה של נבון, היה הדבר עשוי לשמש צוהר לשינוי תרבותי וחברתי למעלה מעבודתם של הפוליטיקאים (במידה שהם עדיין מתאמצים). לא ניתן לקיים שיח של שלום ואי-אלימות כאשר כל צד מנשל את הצד האחר מההיסטוריה שלו ומשתדל למעט את אחיזתו בנוף ובתרבות. ספרהּ של נבון אפוא קורא בעיניי לכך, שחיי שלום ראשיתם בשיוויון. אי אפשר אחרת.

*

חג שמח לכל הקוראות והקוראים. 

פחות עבדויות יותר חירויות.  

*

*

בתמונה למעלה: ©ורד נבון, ללא שם, תצלום מהספר (עמוד 351).

Read Full Post »

הוֹן מֵהֶבֶל יִמְעָט

*

את ספרהּ של עדי שֹורק, נתן, קראתי כבר לפני כחודשיים או שלושה. כבר אז הבנתי שנתקלתי בספר הפרוזה העברי המלנכולי ביותר שקראתי מאז רקויאם לציפור, מאת [שם בדוי] אלכס חנקין ואוויר בצורת נערה מאת חדוה ברגמן [יש סיכוי לא-רע שגם שמהּ הספרותי אינו זה שמופיע בתעודת הזהות]. לעומתם – שׂורק היא שׂורק, היא עורכת, אמנית כתיבה ודוקטורנטית לספרות, שזכיתי לשמוע מפיה הרצאה מעולה במיוחד, לפני כשלוש שנים, על ערימות ספרים המופיעות בכתבי ש"י עגנון, היא זו היא, ובכל זאת – בספר שלפנינו היא גם נתן, גבר במלוא-שנותיו, שבנו האחד כבר אחר צבא, ביתו משרתת בנשקיה צבאית, ובנו הקטן ואשתו נותרו בביתם בשרון, אשר פשיטת רגל וחובות כבדים, מביאים אותו לנסוע לניו יורק שבאמתחתו מכתב המלצה קצת מפוקפק, והבטחה מחבר ניו-יורקי חובב צילום ותיק (ג'ייקוב), שיוכל ללון על הספה בסלונו כל זמן שחיפושי העבודה יתמידו. אחרי-גיבורנו מתמשכת עננה קדורנית. כמעט לא ניתן להאמין לכתחילה שיהיה לסיבוב הזה סוף-טוב, ואמנם מה שמכביד מאוד על הכתיבה על הספר, היא התחושה הזאת, של התרוצצות ללא קץ ופשר, כאשר הכל אבוד, והסוף חבוש לראש הגיבור ותהום כלבוש מכסה את גופו. גם מותו של ידיד ומורה סוּפי, בפתע-פתאום, בדמי-ימיו, ממש בשבוע שבו הגיע הספר לידיי, גרם לכך שסיימתי את הקריאה בצער גדול, כשהספר וגורלו הסתום של גיבורו, שיקף לי את פטירתו הסמוכה של ידידי.

חוויתי בעבר איזו תקופת אבטלה. מה שזכור לי ממנה היא התחושה שמיום ליום החיוורון הפנימי שלי הולך וגובר ואווירי נגמר. אדם מתכנן עתיד ופתאום נותר מבלעדיו. יש לזה השלכות כלכליות אבל גם פסיכולוגיות. משהו מאבד עם הזמן את הודאוּת שמישהו בעולם הסובב בכלל רוצה אותךָ כאדם, כעובד, כשותף לחברת-האדם. אף על פי שבדיעבד אותה חווייה גרמה לי להשתכלל ולפנות למקומות חדשים, אני עדיין זוכר את התחושה, של המרחק המדומה או האמיתי (כלל לא הייתי משוכנע) שנפער ביני ובין החברה הסובבת. המרחק הגיאוגרפי הפעור בין נתן ובין בני משפחתו הוא גם מרחק רגשי; ברור לו שהוא אינו רשאי לחזור בחוסר-כל. זאת הוא אינו יכול להרשות לעצמו. אבל מיום ליום דרכי-ההצלחה חומקות ממנו, כמו כף יד שמנסה להחזיק חופן חול-ים.

כמובן, עדי שׂורק שוזרת בסיפור הרבה מאוד מחוות מודעות לספריו ולסיפורי עגנון (למשל, "עד הנה" ו-"פרנהיים"), לפרנץ קפקא ("אמריקה", "המשפט", "אמן התענית")  ולולטר בנימין שאווירו אזל בפורט בו (Portbau). לא יכולתי גם שלא להתהרהר בזיקתם של שני האחרונים אל כתבי חנה ארנדט ואל דמויות היהודי "המנודה" (Pariah), שאפיינה, בעקבות ההשתלטות הנאצית ומוראותיה, את כתביה בשנות הארבעים של המאה הקודמת.  נתן  אמנם אינו רדוף על ידי סיעת תליינים, אבל הוא בהחלט פליט מחברה קפיטליסטית בריונית, שהקיאה אותו משורותיה – וכפי שהולך ומתחוור לו מאוחר מדי לשוב.

מהרבה בחינות נתן, ששמו הפלינדרומי הוא כשמם הפרטי של שני המשוררים המשפיעים ביותר בשני עשוריה הראשונים של מדינת ישראל, אולי מגלם במו-שמו את העבר הישראלי, שפעם התכוון, להיהפך לחברת מופת יהודית ומערבית,  והנה התדרדרה לכדי חברה שתאוות כסף וכוח מניעות את ראשיה; בטימוקרטיה (חברה המונעת על ידי תאוות ממון הגוברת על כל ערך אחר) אין מקום למשוררים ששמם כשמו של נביא מקראי שהעז להציק למלך היושב בירושלים, על שחיתותו ורצחנותו; לא בישראל ולא בניו-יורק יש מקום לאנשים מבוגרים שנפלטו ממעגל העבודה או שעסקיהם התרסקו. מבחינתו רבות, נתן הוא Homo Sacer אותו מושג משפטי לטיני שהעלה מחדש, ההוגה הפוליטי, ג'ורג'יו אגמבן (נולד 1942). נתן מוצא מחוץ לחוק (עצמאי שאיבד את העסק שלו ושאינו מסוגל לפרנס) וחייו וחיי יקיריו הופכים לחשופים לאיומי כלכליים מתמידים. הממסדים אינם מגינים עליו. למעשה, היחידים שעוד נכונים להעניק לו מחסה-קימעא בעבר האחר של האוקיינוס הם ג'ייקוב ובני משפחתו. זאת ועוד, אחד הרגעים היפים ביותר בספרהּ של שֹורק מגיע לאחר שנתן מסתבך עם החלפת המעליות ומבנה בניין המשרדים הענק אליו הוא מתבקש לראיון, ומאחר שהוא לבסוף מגיע באיחור קל – הראיון נדחה למועד חדש, הוא משוטט אובד-עצות. עוד הוא משוטט, והנה נח מבטו על חנות אפלולית קטנה שבתוכה סועדים אוכלי-סנדוויצ'ים, ובין היושבים יש המשחקים שחמט.

נתן נכנס לחנות ובכניסתו מברך אותו שחקן שחמט קשיש במלים "ברוכים הבאים" ומקרבו לשחק עימו, שכן המשחק מחליף את הזמן, והזמן שמחוץ לחנות שווה כסף, ואילו כאן זמן הוא משחק, הלך-רוח, מהלך-מחשבה. מסתבר כי המקום כולו עומד לשירותם של אנשים שבאים לאכול ולשחק ומשאירים בו תמורת הכריכים כפי נדבת ידם וכיסם (אם נשתייר דבר-מה בכיסם).

שֹורק שמה בפי נתן ובין הישיש בן-שיחו, המוזג לו מעט ברנדי, את המלים הבאות:

* 

… "עניוּת היא נסיון גדול, כי רבת רעת העני, וחסרון כיס קשה מכולם. לכן אמר, החכם עליו השלום, הוֹן מֵהֶבֶל יִמְעָט וגו', שרצה להסביר לו כמה חלוש וגרוע הממון שאין לו ממשות של כלום. מטבעו ומעניינו הוא שמהבל ומסיבה קלה יגרע ויתמעט ויאבד. ולא יצטרכו סיבות חזקות להאבידו. יען מרוב חולשתו ופחיתותו לאיזו סיבה קטנה או קלה הבלתי נחשבת לכלום, כאילו הוא הבל, ילך לטמיון ויתבטל במיעוטו.  באופן שכשנראה עשיר שירד מנכסיו ואבד ממונו אין לנו לתמוה ולחקור היאך נתמעט ולהרהר אחר מידותיו. אתה מבין רב נתן? פרשטיין זי? מהבל יגרע. פרשטיין זי? נו, שוין. בוא נשחק". חזרה הזקן לברוקלינאיות שלו, "זה מחליף את הזמן יפה", אמר וליטף את זקנו. נתן האזין לכל זה בראש מורכן.

[…] דבר מה עלה בגרונו של נתן והוא כחכח. לבסוף שאל במלים שנדמו כפקק שנחלץ: "מאיפה אתה?" "מכאן" ענה הזקן וצחק. "אבל קודם, מאיפה?" "קודם –  מכל מקום, אולי מהמקום של סבא שלך, אלוהים יודע מאיפה אני בא, בכמה מקומות הייתי, אני כבר בעצמי לא זוכר" חייך הזקן "נו, אתה מזיז את הפרש או שאני אוכל לך אותו?" נתן נזכר שסבא שלו שאותו לא הכיר מעולם, היה גבאי. מאיפה בדיוק היה? אביו כמעט שלא סיפר דבר על בית הוריו. מעניין מדוע. האם נפלה מריבה כאשר עזב, מאמין במהפכות, את העולם הישן? האם שתק כנגד מה שנחרב? המשפחות הגדולות שנעלמו? האחים. כל האחים. שירתם. ואולי פשוט לא היה איש של מילים ואלו שנותרו סביב גויסו לצרכים מסדירים: מדינות, מלחמות. מעולם לא חשב על כך קודם. אולי זה היי"ש שפושה בו עכשיו, הרי כל כך הרבה זמן לא שתה.

[עדי שׂורק, נתן, עורך הספר: עודד וולקשטיין, סדרה לספרות יפה: כתר ספרים, מושב בן-שמן 2018, עמ' 88-86 בדילוג]   

   

בדברי הזקן נשמעים כמה קולות. ראשית, אם לממון אין ממשוּת של כלוּם, הרי גם לזמן הנמדד בכסף אין ממשוּת של כלוּם. אם כסף הוא דבר האבֵד. כך גם זמן-החיים האובד על חשבונות של רווח ובצע-כסף. זוהי חכמת הדורות "היהודית" שהישיש מייצג (הוא דובר יידיש אבל חכמתו אינה יהודית במיוחד אלא כלל-אנושית), בעיקר מאחר שהעולם שמעבר לסף דלתהּ של החנות האפלולית נענה לחלוטין לצו צבירת הרכוש והממון, ורואה בכושר הצרכני של הפרט את הגשמת החירות שלו במלואהּ. מהרבה בחינות נשמע לי הישיש הזה כבן-בנו של בן קהלת ובן משלי  לר' שמואל הנגיד, או של מיטב שירי התלונה של אבן גבירול (ניחר בקוראי גרוני, כאבי רב ומכתי אנושה) ושל ר' אברהם אבן עזרא (לא אמצא בעולמי קצת רווח) בכולם –  הזמן, התבל (העולם החומרי) וההון –  הם מסכים גדולים המונעים מן האדם את ההתכנסות הפנימית ואת בקשת הידע והשלימויות המוסרית והאינטלקטואלית. יותר מכך, דבר הישיש הזה הזכירוּ לי את דברי המשורר הפרסי-הסוּפי, שמס אלﱢדין  מחמד חאפט' (חאפז, 1390-1325): "אַל תְּצַפֶּה לְטוֹבוֹת / הָעוֹלָם / כִּי הָעוֹלָם אֵינֶנּוּ יַצִּיב "[ע'זאלים, תרגם מפרסית: מיכאל זנד, הוצאת Scorpio , ירושלים 2015, מתוך שיר 40, עמוד 90] ואת דברי המקובל-המתבודד הצפתי, ר' אלעזר אזכרי, המהווים פרפרזה על דברים קודמים מאת התיאולוג המוסלמי והשיח' הסופי, אבו ח'אמד אלע'זאלי (1111-1058): 'העולם הזה, ים-סוער, צריך לדמות האדם בדעתו כאילו הוא שם, ירים ראשו למעלה ליוצרו ויזהר פן יכנסו בפיו המים הזדונים, וישמר מן הגלים הבאים לטורדו, ואם לא דמו בראשו' [ספר חרדים, ירושלים תשמ"ד, עמוד רעו, סעיף ק]. כמו לפני או אחרי המבול, כך גם חנותו האפלולית של הזקן, היא נסיון ליצור מקום מפלט מן העולם שבחוץ, שבו המגמות השליטות היחידות מתבססות על הון, רדיפת כח, ובצע (שחיתות), והן החותכות לאדם את זמנו בן-החלוף, שניתן לסחור גם בו.

הקשיש וחנותו אפוא מבטאים איזו קהילה שאינה מצויה בתוך הזמן האכזרי של ההיסטוריה והקפיטליזם. ידידי ההיסטוריון דוד סורוצקין כינה בעבודת הדוקטור שלו, קהילות מטיפוס זה: קהילות על-זמן. מדברי הזקן בפיסקה השניה כי לדידו, אמנם חנותו ממוקמת בניו יורק, אך היא גם קהילת על-מקום, כלומר: קהילה אוטופית. מן ההתרחקות הזאת מן הזמן הסואן בחוצות, נוחתת על נתן כעין אפיפניה. הוא מבין את כל הפרוייקט הציוני כמי שנועד לשעבד את זכרונו ומאווייו לצרכים מסדירים (מדינה ומלחמה). הוא מעולם לא חשב קודם לכן, עד כמה חייו הישראליים, ניתקו אותו מרצף הדורות היהודי, ומאיזה זיכרון קולקטיבי שהיה אמור להתרוצץ בו, באותה מידה לפחות שהוא מצוי אצל הזקן, ואינו עימו. אבל מחשבה תוכפת, על הדולרים המעטים שבכיסו ועל כך שעליו להודיע לסוכנו על הראיון שהוחמץ, ממהרים אותו בחזרה אל רחובה של העיר, ואל סדר-הזמן שהיא מבטאת, וכך הוא מוצא את עצמו באחת "…נידף, עני יותר, קבצן" (נתן, עמוד 94) בדרך לאסון.

בנוסף, דברי הזקן, ונסיונו "היהודי" ליסד קהילת על-זמן ועל-מקום של אנשים התומכים ונתמכים אלו באלו, העלתה בזכרוני סוגיה שכוחה ממסכת נדרים מהתלמוד הירושלמי (פרק ט' הלכה ד') ובו לאחר שהמשנה מתירה לאדם נדר שנדר שלא לעזור לאדם השנוא-עליו, אם האחרון הסתבך בצרה כלכלית, והנודר הבין שעליו לסייע לו, מוזכרים שלשה חכמים; ר' עקיבה הגורס: "ואהבת לרעך כמוךָ זה כלל גדול בתורה", כלומר: קודם אפילו לנדר שנדר האדם נגד שנוא-נפשו; ר' שמעון בן עזאי מוסיף: "זה ספר תולדות אדם זה כלל גדול מזה" והוא שכל אדם הוא צאצאו של אדם הראשון עליו נאמר 'בדמות אלהים עשה אותו' (בראשית א') ולפיכך ראוי לאדם לחוס על כבוד חברו שהוא בדמות אלוהים, ולכן לחוס על כבוד קונו. ולבסוף גורס ר' זעירא (המאוחר משני קודמיו): "עניוּת מצויה" – כלומר, אין טעם ללכת סחור-סחור ולחפש פסוקים להיתלות בהם, ואסמכתאות תיאולוגיות בכדי לבטל את הנדר, העובדה לפיה עוני הוא חלק אינטגרלי מאוד מהעולם, וכל אדם עשוי ליפול בו, היא כשלעצמה סיבה מספיק טובה למי שליבו דואג בקרבו, לעזוב תחושות ורגשות, ולהירתם לעזור למלא את חסרונו של האחר. עניוּת מצויה? ובכן, העניוּת הפכה כבר כל כך מצויה בחברה הקפיטליסטית המערבית, שכבר רובנוּ מעלימים עין, ועושים הכל כדי שלא נמצא עצמנו עניים ונצרכים. אבל בעולם הנוכחי, יש מעט מאוד הזדמנויות כבר להימצא בחברה הדומה לאותה קהילה קטנה שבחנות האפלולית, ובכל מקום אחר שוררת סכנת נפשות: הדגים הגדולים אוכלים את הקטנים. בכל מקום אורבים כרישי-אדם.

*

*

בתמונה למעלה: Berenice Abbott (1898-1991), Eastside Portrait,  Photographed in 1938

Read Full Post »

מחזה שאף תאטרון אינו מוכן להציג ושום קהל אינו מעוניין לראות

*

70 שנה לוולפגנג בורכרט, הסופר וסרבן הנאצים, שנכלא ועונה ונשלח לחזית, ושוב נכלא ועונה, ועד שצלח את מלחמת העולם – נותר במצב שבו האריך ימים עוד כשנה וחצי אחריה, עם פגיעה בלתי הפיכה בידו ועם כבד הרוס. אותן שנה וחצי אחרונות של חיים הפכו לתקופת יצירה פורה. דווקא אז הותיר אחריו את רוב יצירותיו, מלבד כמה סיפורים מוקדמים שנכרכו עימן. הוא נפטר ב-20.11.1947 בגיל 26. הספיק לראות קובץ סיפורים ראשון פרי עטו, יוצא לאור. יום לאחר הפטירה הועלה לראשונה בתיאטרון הקאמרי של המבורג, מחזה שכתב בורכרט: בחוץ לפני הדלת (Draußen vor der Tür).המחזה שנכתב בשמונה ימים בשלהי 1946 ובימים הראשונים של 1947, בעת ששהה בסנטוריום לחולי כבד בבאזל. המחזה תורגם כעת לראשונה לעברית על ידי גד קינר (קיסינגר), ופותח את גיליון תאטרון: כתב עת לתאטרון עכשווי, 43 (אוקטובר 2017).

המחזה עוסק בחייל השב לגרמניה מן החזית הרוסית, פצוע אבל חי, ומגלה שאיש לא יוצא לקבל את פניו של חייל מובס; הוא הופך דר רחוב משום שאינו מסוגל לשוב; אחוז מחשבות אבדניות ורגשות אשם, על חיילים זוטרים שהיה אחראי לגורלם. הוא פוגש מייד קברן שמן ומתעשר, כי עסקי הקבורה פורחים. באחת מן הסצנות הוא חוזר לכאורה לאלוף שהעביר אליו את האחריות כדי להחזיר לו אותהּ, ומגלה שהאלוף מתייחס לכל העניין כהצגה, אך מוכן לתת לדר הרחוב להתרחץ בביתו ולהתלבש באחת מחליפותיו הישנות, לאות סולידריות עם דמות הרפאים של הסמל-לשעבר. דמות אחרת היא אלבה, נערה המגלמת את הנהר, הקורא לבכמן (החייל) להצטרף אליה כטבוע, כבן זוג וכדג; אלוהים הטוב אף הוא עובר בסך, אלוהים מבוזה ומובס שבני האדם עזבוהו, גם הרוצחים וגם קורבנותיהם – הראשונים ויתרו עליו מראש; האחרונים נטשוהו אחר שלא שעה לקול תפילותיהם. לצידו, מופיע מנהל קברט, המוכן להעסיק את בכמן, ככותב וכמופיע, אך ורק אם יציג תכנים שלא יהיו למורת רוחו של אדם היושב בקהל. לא לחינם כותרת המשנה של המחזה האמור היא: מחזה שאף תאטרון אינו מוכן להציג ושום קהל אינו מעוניין לראות.

המתרגם לעברית מציע קוי דמיון בין מחזהו של בורכרט ובין ווייצק של ביכנר ופרנהיים של עגנון. אמנם, הראשון הוא קורבן לניסויים צבאיים המוציאים אותו מדעתו – והשני, קורבן ליהדותו, שלעולם לא תמצא שער אמיתי אצל בני גרמניה. עם זאת, הייתי מציע למקם את מחזהו של בורכרט בתווך יצירתי שונה במקצת. בניגוד לפרנהיים של עגנון, האקספוזיציה הקצרה של מחזהו של בורכרט, אינה מעידה על רצונו של הגיבור להיקלט מחדש בחיק משפחה או בחברה הגרמנית. בכמן של בורכרט הוא דמות רפאים, כזאת שבמידה-רבה כבר נהרגה בחזית; שיבתו הביתה דומה לשיבה של נופל לעירו ולארצו, כעין שיבה אחרונה של מת, שעוד נותר בו זיק עומם של חיים, להיראות עוד פעם אחת יחידה בתחומיה של עיר הולדתו ולהצטרף אל המתים. מקומו עימם.

הנה מילות האקספוזיציה:

* 

אדם בא לגרמניה.

הוא נעדר מהארץ זמן רב, האדם, אולי זמן רב מדי. והוא חוזר שונה לחלוטין משהיה כשהלך. הוא חיכה אלף ימים בחוץ בקור. ואחרי שחיכה כאמור אלף ימים בקור, הוא בסופו של דבר בכל זאת בא הביתה.

אדם בא לגרמניה, אחד מאלה, הבאים הביתה ואז למרות הכל לא באים הביתה, כי לגביהם כבר אין בית. וביתם הוא אז בחוץ ליד הדלת. גרמניה שלהם היא בחוץ, בלילה בגשם, ברחוב.

זו גרמניה שלהם.

הרוח נאנחת, האלבה מצליפה במזח. ערב. קברן. על רקע שמי הערב צללית אדם.

[וולפגנג בורכרט, 'בחוץ לפני הדלת: מחזה שאף תאטרון אינו מוכן להציג ושום קהל אינו מעוניין לראות', מגרמנית: גד קינר (קיסינגר), תאטרון: כתב עת לתאטרון עכשווי, 43 (2017), עמוד 8]

*

יש לזכור כי בורכרט כתב את הדברים כחייל בחזית הרוסית, וכמי שנכלא פעמיים על מחאותיו האנטי-מלחמתיות ועל עמדתו האנטי-נאצית, בודד ועוּנה. ז'ן אמרי (האנס מאייר) כתב במסתו העינויים כי מי שעוּנה שוב לא יחוש בן בית בעולם, חווייה העולה גם בסיפורו של בורכרט, שן הארי  מתוך מבחר סיפוריו בעברית: מוצרט הקטן שלנו  (או בגרסא מאוחרת יותר: הרבה צרות היו לו עם המלחמות). במידה רבה, בכמן, גיבור מחזהו של בורכרט, מזכיר לא-מעט את גורלהּ של דמות מוחה אחרת, ארנסט גרבר, גיבור ספרו של אריך מאריה רמרק, עת לאהוב ועת למות, שראה אור אור ב-1954, על ידי מחברו האנטי-נאצי שהיגר לארה"ב טרם המלחמה. הספר מתאר חייל גרמני בחזית הרוסית, הזוכה לחופשה יחידה אחר שנתיים בחזית.  החייל שב אל עירו ,קרוב לסוף המלחמה, רק כדי לגלות כי בית הוריו יחד עם הרחוב כולו חרב כליל בהפצצה מן האוויר של בעלות-הברית. איש אינו יודע מה עלה בגורלם של קרוביו; ואין די אנשים ברחובות, מחמת הפצצות נוספות,  לחפור על מנת לאתר ניצולים. הוא מסתובב ימים אחדים בגרמניה החריבה, בין אנשים שהתפכחו מהיטלר לחלוטין, ובין כאלו הרודפים אותם על דעותיהם כבוגדים ומזיקים. סופו— שהוא שב לחזית. באקט גבורה  אחרון, הוא בוחר לשחרר קומץ שבויי מלחמה רוסיים, שחבריו קיבלו את הפקודה להוציא להורג לאלתר, ואף יורה תוך כדי מעשה בנאצי אדוק, בכיר ממנו בדרגה, השש מאוד לירות בשבויים, כאילו שבכך תלוי גורל המלחמה. גרבר נורה מיד למוות מיד אח"כ על ידי אחד מהשבויים הרוסיים, שאינו מבחין בין גרמני ובין גרמני; בשבילו כולם היינו-הך.

דמות הרפאים של בכמן ודמות הרפאים של גרבר, צלליות אדם על רקע השמים, כמעט שזורות האחת בשניה. הנה למשל, תיאור מותו של האחרון:

*

הוא לא חש ביריה. הוא רק ראה פתאום עשב לפניו, צמח סמוך לעיניו, רמוס למחצה, ואגודה של גבעולים אדמדמים ועלים צרים אשר גדלו, והוא כבר ראה זאת לפני כן, אלא ששוב לא ידע מתי. הצמח התנועע, ואחר כך ניצב בודד על רקע האופק המצטמצם של ראשו השוקע, אילם ופשטני, ונושא את נחמת זעררות הדברים הזעירים ואת מלוא שלוותם; הוא גדל וגדל עד שמילא את מלוא הרקיע כולו, ועיניו נעצמו.

[אריך מריה רימארק, עת לאהוב ועת למות: רומן, עברית: שרה ריפין, הוצאת ספרים מ' מזרחי: תל אביב 1962, עמ' 296]

*

ראוי לציין, כי רמארק נתפס במידה רבה סמל למחאה האנטי-מלחמית במלחמת העולם הראשונה, אף שספרו במערב אין כל חדש ראה אור רק בשנת 1929, שכן הוא לחם בחזית המערבית בזמן המלחמה; לעומת זאת, סיפוריו של בורכרט, נכתבו לקראת סוף המלחמה או בסמיכות רבה אחריה –  היוו קול נדיר למדיי של מחאה אנטי-נאצית גלויה מתוך גרמניה ההרוסה. כך בסמוך למותו, נושא-קולם של בכמנים כמוהו, כתב בורכט את המניפסט אז יש רק דבר אחד (!Dann gibt es nur eins), הנפתח במלים: "אתה, איש ליד המכונה ואיש במפעל. אם יצוו עליך מחר בבוקר לא ליצר יותר צינורות מים וסירי בישול , אלא קסדות ומכונות יריה, אז יש רק דבר אחד: תגיד לא!" [תרגם: גד קינר (קיסינגר), בתוך: תאטרון 43, עמ' 7] ; יש להניח כי בורכרט הצעיר הכיר את כתביו של רמארק, אפשר גם את כתביו בענייני הפליטים והנרדפים שראו אור בשלהי שנות השלושים ומיד אחר המלחמה. יש יסוד סביר להניח כי רמארק יכול היה לקרוא את סיפוריו של בורכרט – שהפכו במהרה לשם-דבר, כסופר, חייל ומתנגד פוליטי נחוש לנאצים בזמן המלחמה. יתירה מזאת, בורכרט הצליח להימלט מתוך שיירת שבויים גרמניים שנכנעו ולשוב תוך שהוא הולך לבדו מרחק של כ-600 ק"מ להמבורג (ממש כמו בכמן, גיבור המחזה). בהמבורג הוא עתיד להתבשר על כך שהנזק לבריאותו בלתי הפיך, וכי לא נותר לו זמן רב לחיות. כמובן, אין לזהות את בורכרט כמקור השראה מובהק לרמארק בעיצוב דמותו של ארנסט גרבר, אבל משהו מרוחו ומן הדימוי של בורכרט, כחייל וכסופר המתנגד למלחמה, השב כדמות רפאים מן החזית, לזמן קצר, שבסופו מוות (אמנם בחזית ולא בבית החולים) – אפשר ששימש בתודעתו של רמארק, כשפנה לכתוב את ספרו המאוחר, למצער: הידיעה שהיו דמויות כאלו, של חיילים גרמנים מתנגדים.

בחזרה למחזה של בורכט. דמות נוספת בו היא דמותו החידתית של האחֵר. בניגוד לאחר אצל סארטר(הישוּת והאין) אצל סימון וייל (הכובד והחסד) ולוינס (הזמן והאחֵר), לדידם האחר הוא הזולת שבמידה רבה קורה את ה'אני' לכונן עצמו בזיקה כלפיו, אצל בורכרט האחֵר  הוא הקול האופטימי תאב- החיים המלווה את האדם גם בשעותיו הקשות ביותר. האחֵר אצל בורכרט קורא לו להחזיק מעמד, להישאר בחיים ולא לוותר, גם כאשר נדמה כי בכמן ויתר כבר מזמן. האחֵר הבורכרטיאני דומה במידה רבה לאחֵר של פאול צלאן; אף אצל צלאן גרמניה היא של מוות; ומן המציאות החיצונית לא נשקפת שום טובה. ובכל זאת, בשירתו של צלאן (שסופו שמצא מנוחה במצולת הסיין) נשמע גם קול תאב-חיים, למשל בשיר הגרזן הפורח (סורג שפה, עמ'  106) או בשיר גביש (תפנית נשימה, עמ' 21) – משניהם עולה כי אולי ישנה ממשוּת שיש בהּ תקווה בעומקי-עומקיו של האדם או מחוץ לעולם (הפוליטי). בכל זאת, אולי יש בחיים, היכנשהוּ, משהוּ שבגינו יש להישאר ולהתמיד בחיים. לא ממש ה-Conatus Essendi  של שפינוזה, אבל אולי Conatus Essendi מסוג אחֵר.

דמות אחרת העולה בהקשר של דמות האחֵר אצל בורכרט, היא סמואל בקט. עם מולוי-מאלון-אלֹשֵם שלו, שצריך להמשיך, לא יכול להמשיך וימשיך (הטרילוגיה, עמ' 361), ועם מרסיה וקאמיה – הדברים שאף פעם אינם על מקומם, אבל יש להאמין, לפחות באפשרות, שיום יבוא ויעמדו על מקומם סוף-סוף (מרסיה וקאמיה, עמ' 20).  בעצם, אולי עוד בטרם מבינים שכל זולת מגלם משהו לא-מובן-עד-תום, חידתי ולכן אינסופי; יש להעלות על הדעת כי אותו מימד ממש של אחרות, מצוי גם בעצמי. בעולם שחשף את פרצופו האלים והטוטליטרי עד קצה, אין חובה להפנות לו גב או לפרוש לאלתר, אבל יש להתמיד באחֵרוּת, בהעמדת אלטרנטיבה, גם אם אין בנמצא במת-חיים המעוניינת להעלות אותהּ וגם אם אין סביבה אנושית המעוניינת לגלם אותהּ. בסוף המחזה לא נהיר עד תום האם בכמן (בורכרט) חי או מת. אין בו כל רצון להיאחז בחיים, אבל המאבק על האופציה, האלטרנטיבה, על הזכות להיות אחֵר בעולם שאיבד את שפיותו – הופכת לטעם המספיק להישאר, להאריך את השהוּת, ולוּ לזמן קצר.

*

*

בתמונות: Dresden 1945, Photographer Unknown

Read Full Post »

שרשרת המזון

 *

בגיליון השלישי של כתב העת גרנטה: כתב עת לספרות מקומית ובינלאומית (בעריכת:מירה רשתי, הוצאת רסלינג וסיפור פשוט: תל אביב 2015) מובא תרגום של שי סנדיק בלוויית היועצת הקולינרית לימור לניאדו תירוש, לרשימה נוספת ,  אחת מתוך רשימות אינוונטריות רבות, שהותיר אחריו הסופר הצרפתי יהודי ז'ורז' פרק (1982-1936). הפעם מדובר ברשימה אניגמטית במיוחד, הנקראת: ניסיון ברישום מלאי מאכלים, נוזלים ומוצקים שזללתי במהלך שנת 1974. יש לומר, הרשימה מצד עצמה היא פשוטה בתכלית, היא אינה מציעה לא-פחות ולא יותר ממה שנקבע בראשה. עם זאת, עליי היא הילכה עליי כחידה, אולי אפילו צרור חידות, שלחה אותי לכל מיני נתיבים ואפשרויות; כאילו בלתי-אפשרי כי כל מה שהונח לפנינו הוא אינוונטאר מאכלים (אולי אפילו קטלוג) שזלל סופר אהוב, במיוחד באיזו שנה שכזו (1974), שנצבה כחיץ בין כתיבת יומן חלומות וחלל וכו': מבחר מרחבים  ובין כתיבת הממואר שחלקו בדיוני, W.

   הרשימה של פרק אורכת חמישה עמודים. היא מפורטת ומטרידה כמו מיצג שמתמשך ומתמשך שלא נהירה בו הפואנטה. אם היה מדובר בחודש אחד— הייתי חושב על מצג בולימי, אך מדובר כאן על 12 חודשים. ב-12 חודשים לאכול את מה שמצוי ברשימה, בהנחה שמדובר בגבר צרפתי קרניבור ואוהב יין, כבן 38, בהחלט בגדר האפשר (בכל זאת מדובר בשנה שלימה). אף כי לא מובן מדוע לערוך רשימה כזאת. בראש ובראשונה, הטריד אותי, כצמחוני מזה שלושים שנה, לגלות, כי אחד הסופרים האהובים עליי ביותר, טורף בעלי חיים מכל סוג ומין כשלושה עמודים שלימים (60% מהרשימה), בכל קונסטלציה. נזכרתי שעגנון היה  צמחוני אדוק, אף נדמה כי בקצת סיפוריו (גבעת החול, האדונית והרוכל) ניסה ליצור איזו זיקה אמיצה בין אכילת בשר ובין נטיה לאיכזוּר. אני חושש כי פרק היה מספר הרבה פחות אכזר מעגנון, וודאי הרבה יותר מבריק ומצחיק— ובכל זאת, נדמה כאילו אין מנת בשר עליה הוא פוסח: מוֹלִים, חזיר, אווז, צלופח, חסילון, קיפוד ים, מיני בקר, כבשים, עופות, ארנבות ועוד ועוד נתחים ואיברים פנימיים, וכן "אינספור פרוסות בשר קר".  פתע הזכיר לי פֶּרֶק את ציוריו של הצייר האיטלקי בן המאה השש עשרה  ג'וזפה ארצ'ימבולדו (1593-1527) שצייר קולאז'ים של ראשי-אדם המורכבים מבעלי חיים או פירות העונה, כאילו האדם מורכב ממכלול-מאכליו. ארצ'ימבולדו, ככל הנראה, ביקש להדגיש את שפע התופעות והחיים וכוליותן. הוא שירת בחצר האפיפיור ברומא ובחצר הקיסרות ההבסבורגית בוינה – גורמים שוודאי היו מעוניינים באמנות שהיא הצגה גדולה, מפוארת, גדושה ושופעת, המרוממת ומפארת את המוסדות הקדושים – כאילו כל השפע המוצע הזה הוא התבטאות של חסד אלוהי או של אדנוּתהּ המתמדת של המלכוּת. במידה רבה נדמה ארצ'ימבולדו כהשפעה גדולה על האמנות השופעת שאפיינה את אמני החצר של לואי ה-14 ("מלך השמש") ואת התחפושות שציינו את המשתאות ואת מופעי הבלט שהתקיימו בחצרו שבוורסאי. סלבדור דאלי (1989-1904) ראה בארצ'ימבולדו מבשר קדום של הסוריאליזם, וטען שציוריו היוו השפעה מכרעת עליו.

אך אפשר כי רשימתו של פרק, מקורהּ בתגובה שניעורה בו לנוכח הקומדיה הגרוטסקית של מרקו פררי הזלילה הגדולה ( 1973, La Grande Bouffe), סרט שזכה להצלחה קופתית בצרפת, לתגובות רבות על שום הקונטרוברסליות שלו וגם לפרס פסטיבל קאן. הסרט נסב על ארבעה חברים בורגנים מזדקנים המתכנסים בחוילה על-מנת לאכול עד מוות (הם גם מצליחים; אחד מהם קופא ברכבו למוות) אגב קיום אורגיות ואקטים מיניים תוך זלילה-אין-קץ, והפלצות-אין-חקר. מעולם לא הצלחתי לצפות בסרט הזה על אף שמככבים בו שחקנים איטלקיים וצרפתים מן השורה הראשונה, כגון: מרצ'לו מסטרויאני, מישל פיקולי ופיליפ נוארה. הימנותו של פררי לצד לואי בונואל על יוצרי סרטים גרוטסקיים ומורבידיים במתכוון על-מנת-ללעוג לבורגנות ודרכיה ולמוסדות המדינה והדת, ניכרה באופן שבו התקבל הסרט, ובאופן שבו מציינים אותו מאז. מן הקטעים המעטים בהם צפיתי לא הבנתי מדוע זכה הסרט להתקבלות כיצירת אמנות ששווה לאבד עליה את הזמן, ומה הביא אנשים לצפות בו כקומדיה. על כל פנים, אפשר כי ז'ורז' פֶּרֶק צפה בסרט (הוא היה חובב גדול של קולנוע בכלל ושל קומדיות בפרט) או למצער, ודאי שמע על תוכנו מצפיה בטלויזיה או קריאה בעיתונים או משיחות עם ידידותיו וידידיו (אולי הם גם ציינו את הדמיון החזותי שבין פרק לפררי), מה שאולי השפיע עליו לפנות לתיעוד שנת האכילה שלו מיד בשנה העוקבת.

אבל כאן ניכר גם הפער המהותי. פרק בהחלט לא זולל עד מוות. אפשר כי הוא צורך צריכה שנתית ממוצעת (גם אם שופעת באשר למגוון המאכלים שהוא טועם) לגבר בגילו. איני יודע. נדמה לי שאני אוכל הרבה פחות מזה. אבל איני רק צמחוני, אלא גם לא אכלן-גדול. כלומר, מגוון המאכלים בהם פֶּרֶק מֵזִין את עצמוֹ בהחלט מעורר בי השתאוּת, כי איני חושב כי בשנה אני רגיל לטעום גם לא חמישית מן התפריט שהוא טעם; מאכלים רבים מאוד ברשימתו, כלל לא הייתי מעלה בדעתי לטעום.

*

*

יותר מכך, רשימתו של פרק משוללת חֶברָה, משוללת תאווה, משוללת רצון. היא תיעוד של פרטים שנאכלוּ. אין בהּ דבר וחצי דבר על תחושות שהתעוררו בפרק או שהניעו אותו לצאת ולטעום מאכלים מסוימים. כל הגוון של עונג מאכילה או של גועל מאכילה נעדר לחלוטין מן הדוקומנציה. בנוסף, משוללת הרשימה זיקה חברתית (עם מי סועד פרק) או סקסואלית (בניגוד הגמור לסירטו של פררי, המעלה על נס משאלת מוות גלויה, שעתידה להוציא עצמה לפועל— בין אכילה ומשגל) או הֶדוֹנִיסְטִית. לפרקים נדמה, כי פֶּרֶק פשוט ביקש באותה שנה לחקור בסקרנוּת את שפע המאכלים המוגשים בפריז. וכך, במידה רבה, יש ברשימתו משום המשך למגמתו באיש ישֵן או בחלל וכו': מבחר מרחבים לשוטט ולתעד. כאשר הוא מתעד במהלך השיטוט את תחושותיו ותובנותיו, או מעלה אותן מחדש דרך היזכרוּת על יד שולחן הכתיבה.

מגמה קיומית-אקזיסטנציאליסטית זו לכתחילה היא כעין הצהרה של פרק על כי חייו אינן מתנהלים על ידי שולחנות כתיבה בלבד אלא גם על יד שולחנות אכילה. וכי ההגיון לפרסם רשימה של דברים שנכתבו על ידיו בשנה מסוימת אינו נופל (לפחות ככל שזה נוגע להיותו ז'ורז' פרק, האדם) מן ההגיון לפרסם רשימה של הדברים שנאכלו על ידו באותו פרק זמן. אדרבּה, מרשימתו של פּרק עולה כי מגוון הדברים שאדם מסוגל לאכול בשנה עולה על מגוון הכתיבות אותן הוא יכול לייצר (לפחות מבחינת כמויות, מגוון ומבחר). יש משהו גרוטסקי באדם המתעד ברשימה כל פיסת מזון הנכנסת אל פיו, כאילו היה מכונה גריסה של פריטי-מזון. ובכל זאת, יש כאן גם הצהרה מכאיבה של בּדידוּת ושל מרחק. אנחנו אפילו לא זוכים להבין עד תום מה ערב לחיכו של פֶּרֶק. רק הכמויות המפורטות (אדם כמפעל-אכילה) המשתנות בין המאכלים, עשויות להצביע על כך.

פרק לא היה אדם בודד. יש שהעידו שהוא היה איש רעים להתרועע וחובב ג'ז גדול. ובכל זאת, בניגוד לתיאורי המזון והמשקה המובאים בסעודותיהם של אנרי פולאק, המפקד שאינו קצין (שהוא גם יתום, חובב אוכל, סרטים ופילוסופיה) וחבורתו, בנובלה הקומית האנטי-מלחמית של פֶּרֶק, איזה טוסטוס קטן עם כידון מצופה כרום בקצה החצר? שם כל האכילות הן חברתיות (בחבורה). כאן האכילה מתוארת כלגמרי-בודדת.  כאיזה נסיון של פֶּרֶק למדוד במבטו איזה חלק של אישיותו: האני-האוכל. בחלוקה הפילוסופית של ימי הביניים, ואליבא דתלמידי אריסטו, נהגו לחלק בין שלוש כוחות בנפש: הנפש הצומחת (הזנה), הנפש המרגישה, והנפש החושבת. מטבע הדברים, הנפש הצומחת, הזנה וניזונה, נחשבה לנחותה ולארעית ביותר באדם, וכזאת שהאדם לא-אמור לתת עליה את הדעת (רק להימנע מן ההגזמה ומן הגרגרנות). דומה כאילו רשימתו של פרק הינה נסיון לבחון באמצעות האינטלקט (יכולת המדידה, הרישום, האנליטיות של הפרדת הפרטים) את תולדותיה של נפשו הזנה (את הגוף) במשך שנה תמימה. זוהי חקירה שהיא בד-בבד אקסטרוורטית (תיעוד המזון העובר מצלחת ההגשה דרך הפה אל פנים הגוף) אך גם אינטרוורטית (התבוננות של היחיד על בחירותיו ועל עצמו), ובעצם, במידה רבה, יש כאן המשך למסע הבדידוּת של פּרק שתואר ב-איש ישֵן.

פנים אחרות, דומה כי הרשימה הינה סוג של רדי-מייד דאדאיסטי. אלא שלא באמנות פלסטית עסקינן (כאצל מרסל דישאן ומאן ריי), וגם לא בשירים שמילותיהם גזורות באקראי מהעתון (טריסטן צארה)— אלא אוסף של ארוחות, מדויק יותר: פרטי מזון שנאכלו במשך זמן קצוב, והצטרפו לסוג של קולאז' (הֶדְבֶּק, הצמדתם של פרטי מזון אלו לאלו); או פוטומונטאז'— שבו מתגלים לנגד עינינו כל פריטי המזון שאוכל סופר צרפתי בשנה שלימה; וכי מי היה מעלה על הדעת למנות כל מזונתיו במשך שנה שלימה? כל אלו מוצגים לפנינו כיצירה כתובה, בעצם: רדי-מייד באותיות המביעות לאו דווקא את מה שהפה אומר, אלא את מה שהפה אוכל, לועס וגורס (מהלך דאדאיסטי מובהק).

לבסוף, קשה להשתחרר מן הרעיון, כי ברשימה זאת מנסה פרק להביע את העובדה לפיה אדם יכול לאכול ככל יכולתו; אבל לא לעכל עד תום את שהותו בעולם. שיש בהן, בעמידתו של אדם בעולם, בוודאות מותו, וביכולתו לחשוב ולנסות להבין את עצמו ולנסות את עצמו מפרספקטיבות שונות— משהו שלא ניתן לעכל.

*

*

*

במוצ"ש הבא, 21/11/2015,  בר אנה לולו ביפו (רחוב הפנינים 1), החל ב-20:30: פרוזה, שירה, ספוקן-וורד, שירה פרפורמנס, מוסיקה וריקודים.

*

בתמונות: Giuseppe Arcimboldo, Earth, Oil on Canvas 1566

Giuseppe Arcimboldo, Water, Oil on Canvas 1566

Read Full Post »

לֹא תִּרְצָח!

*

לעולם יהא אדם מן הנרדפים ולא מן הרודפין [תלמוד בבלי בבא קמא דף צ"ג ע"א]

*

1

*

בעקבות המרד הערבי (1939-1936) ופרסום הספר הלבן על ידי הבריטים וסגירת שערי ארץ ישראל לעולים, חלה החרפה בפעילות הטרור של הארגון הצבאי הלאומי (אצ"ל), פעולות שתוכננו והוצאו לפועל על ידי יהודים כנגד ערבים ובריטים; וכך, אירעו פעולות אלימות של ירי על אוטובוסים ערביים, ונסיונות התנקשות כנגד ערבים בערים מעורבות, כגון: ירושלים, יפו וחיפה. בסיכום ששת החודשים הראשונים של 39'  נהרגו ונפצעו עשרות רבות של ערבים ובריטים כתוצאה מפעילות חבלנית זאת, ולהזכיר: באותה עת, מלחמת העולם השניה טרם החלה.

ב-19 ביולי 1939 התפוצץ מטען חבלה שהונח על ידי אנשי אצ"ל בשוק בחיפה. שמונה עשר ערבים נהרגו ועשרים וארבעה נפצעו. יום אחר כך הופץ בין אינטלקטואלים ועסקנים כרוז שהיה חתום על ידי הנרייטה סולד, ברל כצנלסון, אברהם הלוי פרנקל (רקטור האוניברסיטה העברית), וש"י עגנון שכותרתו היתה "לא תרצח!". מטרת הכותבים היתה לאסוף כמה שיותר חתימות ולהביא את הכרוז מרובה החתימות לפרסום בעיתונות הארץ-ישראלית, בת הזמן. הכרוז כולו התפרסם בתפוצה רחבה בתאריך 6 ביולי 1979. ארבעת הראשונים שהוזכרו היו חתומים עליו, בראש ובראשונה גם הפעם, והרבה סופרים וחוקרים הצטרפו אליהם; בכרוז נכתב:

*

לא תרצח! צו זה משחר ילדותו של עם עתיק יומין כוחו יפה כאז כן היום. את עתידנו הלאומי לא נבנה אגב חיקוי דרכי המלחמה של המקולקלים שבגויים. האמצעים הטמאים די שלא יקרבונו למטרתנו אלא גם ירחיקונו ממנה […] יפסיק הישוב את הרע בעוד בתחילתו! יבודד הישוב את המסיתים והמוסתים! יתאחד הישוב בהגנה נמרצת על הבית הלאומי מפני הטרור שבפנים, כמו מפני אויביו שבחוץ!"

[דן לאור, חיי עגנון: ביוגרפיה, הוצאת שוקן: ירושלים ותל אביב 1998, עמוד 320]     

*

בחוברת שפורסמה חודש אחר כך, נגד הטרור (אוגוסט 1939), פרסם עגנון את הדברים הבאים:

*

אחינו כל בית ישראל, חס ושלום שישראל קדושים חשודים על הרציחה, ומובטחני בכל אדם מישראל, שתורת אלהיו בלבו שהוא רחוק מכל מעשה שיש בו אפילו אבק רציחה. אבל בשביל ששמעתי אומרים שנפל חשד על שונים שמחמת הגזירות הרעות והנגישׂוֹת יש שעושים מעשי תעתועים לנקום באויביהם, גלל כן מצטרף אני למזהירים, שקיבלו עליהם את עונש החשד, ומזכיר לכל מי שרוצה בקיום האומה וחפץ בחיינו שיזהרו בנפשם ולא יתנו יד לשום מעשה שיש בו שמץ רציחה, והשם יגדור פרצות עמו ויוליכנו קוממיות לארצנו.

[חיי עגנון, עמוד 321]

*

חשוב לשים לב לפערים המסוימים בין הכרוז ובין דברי עגנון בחוברת. הכרוז מכנה את האלימות הרצחנית "האמצעים הטמאים", כלומר: ניגודם המוחלט של האמצעים הטהורים או האמצעים הכשירים. למעשה, הכותבים מבהירים פה-אחד כי רצח וטרור אינם מעשים נורמטיביים בין יהודים ובינם ובין אומות העולם בזמן הזה. עגנון ברשימתו-האישית כאילו מתנצל על כך ששמועה רעה הגיעה לפתחו, וכאילו מי שהביאה לפתחו ("המזהירים") כבר נענשו דיים בעגימת הנפש של ההעלאה על דעתם את חרפת הרצח המבוצע על ידי יהודים כדי לנקום דם.  לדעת עגנון, היהודים הקדושים –  כלל לא יעלה על הדעת שהם חשודים על הרציחה, אך אם בכל זאת נפל דבר, בא הוא ומזהיר את כל ישראל לבל ישתתף או יתמוך במעשי הרצח, שעושיהם פוגעים גם בעמם ובחיי עמם.

דבריו החדים של עגנון, נישאים על ידי הסופר הפופולרי ביותר בקרב הישוב העברי, באותו זמן. עגנון זכה כארבע שנים קודם לכן בפרס ביאליק לספרות על הנובלה שלו בלבב ימים שעם היותה לג'נדה יהודית על עלית חבורת יראים לארץ ישראל והרפתקאותיהם בדרך אליה, הפכה לסמל ציוני מובהק, משל לגעגועי עם-ישראל בכל הדורות לארץ הבחירה. יתירה מזאת, עתיד הסיפור הזה, המתאר ברובו הפלגה בספינה, להיעשות סמל גם בעיני מתנדבי היישוב לתנועת ההעפלה וקליטת המעפילים הבלתי-לגאליים שהוגנבו לארץ ישראל על אפם ועל חמתם של השלטון הבריטי.

עגנון היה יהודי דתי; מאז 1924 (עלייתו השניה ארצה), ירושלמי. הוא לא חיבב את בני הארץ הערבים עוד מסיפוריו הראשונים (למשל ב"גבעת החול" שנכתב ב-1909 ונערך ב-1919 הרבּה להתלונן על ערביי יפו ומנהגיהם; וכך גם ב–בלבב ימים ובתמול שלשום יש כמה פסקאות שממנה עולה משטמה בלתי-כבושה). בשנת 1930 בעקבות פרעות תרפ"ט, פרסם עגנון בכתב העת מאזניים, שני משלים תחת הכותרת מדרש זוטא ובה ייצג בריש גלי את יהודי הארץ ככבשים תּמוֹת ואת ערביי הארץ כזאבים טורפים. לימים לאחר מלחמת ששת הימים, נמנה עגנון בין נאמני ארץ ישראל השלימה ותמך בהשארת יהודה ושומרון תחת שלטון ישראל ובהקמת יישובים בהּ (חבר אחר באותה ברית נאמנים היה נתן אלתרמן).יושם לב שגם ברשימתו משנת 1939 לא דרש עגנון בזכות הפלסטינים, אלא התמקד בכך שדרכם של ישראל אינה על החרב ועל הרצח. לפיכך, יש להניח, כי על אף שלא תמך בשמאל הפוליטי, סבר עגנון כי אין לבצע פיגועי נקמה ויש להימנע מלרצוח ערבים בכל מקום, על שום היותהּ של מלאכת הרציחה סותרת לדידו מניה וביה את מורשתם של היהודים בכל אתר, ובעצם לדידו— בלתי מתקבל על הדעת שיהודים יקבלו על עצמם את מלאכת הרציחה.

*

2

*

אגדת הגולם שברא המהר"ל מפראג (ר' יהודה ליוואי בן בצלאל, 1609-1520) מגוש חומר, על סמך עיוניו בספר יצירה, היא אגדה שאינה קשורה כנראה למהר"ל גופו, אלא לרבנים אחרים בדורו, שהופצו אודותיהם אגדות לפיהן יצרו גלמים (בעל השם מוורמס, בעל השם מחלם). לטענת גרשם שלום, יעקב גרים, מאסף האגדות (אחד האחים), פרסם בשנת 1808 אגדה בעתון גרמני על יהודי פולין המסוגלים ליצור אדם מחומר ולאחר שהם לוחשים עליו את שם המפורש הוא ניעור לחיים ופועל בשליחותם. על מצחו כתובה המלה "אמת" ואם ברצונם להשביתו עליהם למחוק את האות א' ולהותיר על המצח אותיות 'מת'. אז שב הגולם מיד לעפרוֹ. עד 1837 נפוצו כבר כמה גירסות של האגדה הזאת. קורונליה טמשווארי הצביעה כי המפורסמות שבהן נקבעו בספרו של ברטולד אוארבך, Spinoza: ein historischer Roman  (שפינוזה: רומן היסטורי),  ברומן פיקרסקי פרי עטו של היהודי זליגמן קוהן, וכן בספרו של הסופר והמשורר היהודי לודוויג אוגוסט פרנקל, בן פראג.  בשלושתן יוחסה יצירת הגולם למהר"ל ונטען כי שרידיו נטמנו בעליית הגג של בית הכנסת אלטנוישול (Altneuschul).גם בספרו של האדמו"ר החסידי ר' צבי אלימלך מדינוב בני יששכר (1825) הובא כי המהר"ל נהג להשתמש בספר יצירה (המילה שימוש בהוראה רבנית פירושו בהקשר זה: כישוף או מאגיה). מכאן ואילך נפוצה האגדה יותר ויותר, עד שזכתה לגרסה היהודית המוכרת ביותר, בספרו של הסופר והרב החסידי, יהודה יודיל רוזנברג, נפלאות המהר"ל (1909) ואפילו לשלשה תסריטים בהם היה מעורב הבמאי פאול וגנר, שלבסוף ייסד עליהם את סרטו הנודע  עם קארל באז, (Der Golem (1920. מאז זכתה האגדה לאיזכורים מרובים ולעיבודים מגוונים מאוד.

אחד העיבודים של אגדת הגולם נכתב על ידי הסופר היידי-אמריקני, יצחק בשביס-זינגר (1991-1902). בניגוד לגרסות המוכרות שבהן נאלץ המהר"ל להשיב את הגולם לעפר לאחר שזה קם על יוצרו, ומסכן את בני הקהילה בפראג, מדגיש בשביס-זינגר שהגולם שתבונתו פחותה משל אדם ואשר נוצר אך ורק על מנת להגן על הקהילה בפראג, מושבת דווקא משום שהקיסר רודולף השני מבקש את המהר"ל לצוות את הגולם בעל הכוחות הפיסיים העצומים להיהפך לחייל בצבאו ולסייע לו בכיבושיו הצבאיים:

*

המרכבה עצרה לפני ביתו של רבי לייב ושר הצבא של הקיסר ירד ממנה. רבי לייב בא לקראתו וקד קידה עמוקה.  שר הצבא אמר: "באתי אליךָ עם פקודה מאת הקיסר". "מהי הפקודה הוד רוממותךָ?". "הקיסר ירום הודו ציווה שעל הגולם להתגייס לצבא בוהמיה", שר הצבא אמר "אנחנו נחשל בשבילו כלי נשק מיוחדים ונלמד אותו להשתמש בהם. בתוך שמונה ימים על הגולם להיות ערוך ומוכן לגיוסו."

"הוד מעלתך, הגולם אינו בשר ודם," מיחה הרבי. "לא ניתן לבטוח בו".  "אנחנו נלמד אותו להיות איש צבא, בעזרת חיילים כמו הגולם, נוכל להדביר את כל אוייבינו". "הוד רוממותךָ, הגולם לא נברא כדי להילחם" […]   

[יצחק בשביס-זינגר, תרגם מאנגלית: יעקב שביט, אייר: אורי שולביץ, ספרית הפועלים: תל אביב 1985, עמודים 51-50]

* 

ואכן, הגולם של בשביס-זינגר אינו רוצח איש. הוא עובד בשירות הקהילה היהודית, נושא משאות כבידים, ולעתים מאתר נעדרים, ומסיר מעל הקהילה את החשד כי ידם היתה במעל. בהמשך, נאלץ המהר"ל של בשביס זינגר למחוק את אחת האותיות שעל מצחו של הגולם ולהשיבו לעפר, על-שום חששו של המהר"ל, כי משילמד הגולם לרצוח אפשר כי ירצח בסוף את שולחיו והדבר יתהפך להם-ליהודים לרעה שתתגלגל על ראשם.

גם כאן, בדומה לגישתו של עגנון שתוארה מעלה, מנגיד בשביס-זינגר בין נטייתן של האומות לאלימות רצחנית ובין היהודים המבטאים גישה הומת שלום, מתונה, אפשר גם פציפיסטית ("הגולם לא נברא כדי להילחם"). מדבריו עולה כי לא רק שלא ניתן לתת לגולם להיהפך ללוחם מקצועי, אלא גם שלא ייתכן כי מנהיג יהודי יישלח, ולוּ יציר בּוֹץ, המתואר כפחות-מאדם (מבחינת שכלו ורגשותיו), לנהל חיים שלימים של מלחמה ורצח.

*

*

בתמונה למעלה: ציונה תג'ר, מוכרי התפוזים, שמן על בד 1945.

Read Full Post »

מוּתָקִים

*

כפי שאנו יודעים, ג'ינג'ן נהג להתייחס לסובבים אותו באדישות, והוא נטה להתבודד. המיומנויות החברתיות שלו היו בתחתית הסולם. היתה זאת נקודת התורפה של אופיו, כמו גם הגורם שיכשיל אותו בעתיד.

[מאי גְ'יָה, מפוענח, עמוד 91]

*

מתאים לי לחבב שני ספרים שגיבוריהם הם אאוטסיידרים בכל מעגל אנושי בו הם מהלכים; אנשים בעלי אינטיליגנציה גבוהה ונפש רגישה, שדומה כי תמיד ניצב איזה חיץ, תלוי ועומד, בינם ובין העולם שבחוץ. לעתים דומה שהם אסימפטוטייים כלפיו. כבר כמעט נוגעים בו; מותחים יד, מחלצים קצות אצבע, במאמץ רב; כבר-כמעט נוגעים בהיקף המעגל, אך כוחם לא עומד להם והם נותרים מן החוץ. החברה ודרישותיה מתיקים אותם מעצמם. הם מוּתָקים, שלא בטובתם, אבל לא ברור אם מוּתָקים די-הצורך כדי לגעת בעולם שבחוץ.

שני הספרים שונים זה מזה מאוד גם בעלילתם וגם במגמת-הדברים המאפיינת אותם. האחד עוסק באשה צעירה, עובדת הייטק חרדית (בוגרת סמינר לבנות) ובמאמציה למצוא שידוך ולהקים בית; האחר עוסק במתמטיקאי גאון ההופך לא-ברור אם מרצון (דומה כי בעל-כורחו) למפענח צפנים בשירות הביון הסיני, ובמאבקו לפענח שני סוגי צפנים הנחשבים לבלתי ניתנים להתרה. שני הספרים כאחד, ברגעים הטובים שלהם, כלל אינם סיפורים המאפשרים לקרוע אשנב אל עולמה של אישה חרדית צעירה או אל עולמו של מתמטיקאי ומפענח-צפנים סיני, אלא עוסקים בחריגות, ברגישות ובחיי המחשבה והעצב של גיבוריהם, ובמיוחד ביחסי הרתיעה והמשיכה שלהם כלפי העולם החברתי המשתרע מעבר לתחומי עולמותיהם הפנימיים. כי כל כמה, שדמויות אלו הן עשירות ומבריקות מבחינת הישגיהן והלך רוחן; בכל זאת, בכל האמור במשאן ומתנן עם מעגלי החברה המקיפים אותם, הם חווים עצמם ככישלונות חרוצים. חדוה, אשת ההייטק החרדית, חווה עצמה כקיימת ונוכחת בעיקר בשעות העבודה לפני המחשב וכתולדה של הכושר לפתור באורח מקורי באגים שאחרים מתקשים לגשת אליהם. בשאר מעשיה (למעט אולי, בשעת תפילה) היא חווה עצמה כנוכחת-נפקדת; באותה מידה ג'ינג'ן, הקריפטוגרף הסיני, אינו נוחל לעולם הצלחות, לא בחייו החברתיים ולא בחייו הזוגיים; גם חייו המקצועיים אינם מקור לשביעות רצון. הוא אמנם הופך גיבור-צללים של העם הסיני, אבל הוא מבודד מן העולם; נמק בעבודתו. גם בעיניי המחבר, הוא סוג של סטריאוטיפ של גאון: אדם המקדים בהרבה במחשבתו את מחשבתם של בני זמנו; אבל, בד בבד, סובל ממחלות מסתוריות; עדין ושביר רגשית, לעתים מרוחק מאוד, ומעדיף להתנהל בין משוואות לחלומות (הוא ניחן גם בכושר אנליטי ומתמטי יוצא דופן וגם בכישרון יוצא דופן לחלימה ולפתרון חלומות), מאשר לרדת לעובי המציאות עצמהּ. בדומה לו (אך גם בשונה ממנו) חדווה אשת ההייטק רוצה לאהוב ולהיאהב אבל ממשיכה להיפגש במפגשי-היכרות עם חתנים-מיועדים, שאינם עולים יפה משום שאין לה אף-פעם-בעצם על מה לדבר איתם. היא אינה מעזה לחצות את הקו ולנסות לפנות אל ליבו של בחור העובד איתה בשל חילוניותו (הוא דתי לשעבר), אף על פי שאותו היא מחבבת. יש משהו מאוד כלוא בחדווה. כלוא בעצמה (עולם פנימי בהיר וחד בהתבוננויתיו ותובנותיו) כלוא בחברוֹת בהן היא עושה את ימיה (משפחה חרדית, סמינר, חברת ההייטק). היא מעוניינת להשתייך לחברה החרדית, אבל היא כבר קצת-לא-שייכת. היא מאוד אוהבת העבודה ואת אתגרי המחשבה שמציבים לפניה, ובכל זאת, שומרת תמיד כמדומה על מרחק מדוד ומדויק מן העובדים/ות הלא-חרדיים האחרים/ות. בסופו של דבר  נדמה כי שני הגיבורים מענים עצמם לדעת, מפני הרתיעה מלהיסחף אחר העולם החיצון ולאבד את עצמיותם. עם זאת, הרתיעה הזאת גם מגלמת בתוכה משיכה עזה אל החוץ.

ובכל זאת, ההבדל הניכר בין הספרים, נעוץ בבחירותיהם של כותביהם. מאי גְ'יה מחברו של מפוענח מואס לאחר כ-132 עמודים של כתיבה איטית, מדודה ורגישה, בסיפור חניכתו וצמיחתו של מתמטיקאי יוצא דופן: חייו הפנימיים, חיי משפחתו, מתמטיקאים אחרים שעמדו על כישרונו יוצא הדופן ועמלו לפתח אותו (לעתים דרך משחק שחמט או שחמט מתמטי), ובחלק השלישי ,התפנית, הופך את הסיפור על פיו והוא הופך לסיפור גיוסו של גיבורו למחלקת פיענוח הצפנים בשירות הביון של סין הקומוניסטית, ומכאן ואילך מתארכים כמאתיים עמודים, מוצלחים הרבה פחות מקודמיהם, העוסקים במאבקיו הפנימיים והחיצוניים של הגיבור כדי לפענח צפנים, נסיקתו החדה ונפילתו המהירה, שבה דווקא החשיפה לפשטות של חיי היומיום והמקרים המאפיינים אותם מרסקים את נפשו מן הפנים. בסופו של דבר, דווקא בסיפור ההתרה של הצופן השני, שנעשה על ידי קריפטוגרף אחר, המתוודה כי הצליח לפענח את הצופן רק מפני שהתחקה היטב אחר עבודתו של ג'ינג'ן ואחר נסיבות התרסקותו, מחזירה את הסיפור לקווים המעניינים והמינוריים (הא-לאומיים, האישיים) שאפיינו את חלקו הראשון. לא ייפלא כי המחבר היה איש ביון סיני בעברו, ונדמה היא לי כי בחלקו הארי של הספר ניסה להפוך את הספר לסיפור ביון. עם זאת, גיבורו שוקע וטובע בין הדפים הללו הרבה לפני שהוא נשבר ונוטש את עולם הקריפטוגרפיה. דומה כי בחלקים אלה הפך מאי ג'יה למייצג את מערכת הביטחון. גיבורו נמחק לגמרי כלעומת הצופן שיש לפענח והאויב הדמוני עליו יש לגבור (מתמטיקאי יהודי שהיה מורו הגדול של ג'ינג'ן בעלומיו). וזה מעניין אולי את מי שמתעניין בסרטי אקשן הוליוודיים תקופתיים המתחרים על האוסקר (את המתמטיקאי היהודי יגלם ודאי בן קינגסלי או שחקן בריטי אחר), אבל הפיוטיות הרגישה והריאליזם הפנטסטי של החלק הראשון (המזכירה לפרקים את ג"ג מארקס ואת ח"ל בורחס), שבו מתוארת חבירתו של ג'ינג'ן אל המתמטיקה התיאורטית, נמחים כליל.  האחרית מזכירה מדי את עלילותיהם של גיבורי ההגנה של לוז'ין מאת ולדימיר נבוקוב ושל משחק המלכים מאת סטפן צווייג, (שניהם הולכים וקורסים אל תוך עצמם) ומסופרת בהרבה פחות שאר-רוח ודיוק, ובאופן המאפייין את דרכם של כותבי ספרי ביון ומותחנים (ולא את דרכם של אמני כתיבה).

לעומתו, חדווה ברגמן (שם הגיבורה ושם-העט של הסופרת), מחברת, אוויר בצורת נערה, עושה בחירה קשה יותר ומשתלמת יותר מן הבחינה הספרותית. היא חפה מדרמטיזציות, ומנהייה אל קהל גדול. חדווה לא מתגייסת ל"מוסד". היא גם לא מכירה עילוי ישיבתי שהוא מתמטיקאי גאון ולא בורחת איתו אל תוך הלילה כדי להציל את חייו או את חייה מאילו גורמים עלומים. המחברת במפורש בוחרת על פני 224 עמודי הספר לנהל את חשבון-הנפש המיוסר של גיבורתו. היא עושה זאת בצמצום בדיוק ובמעוף. באופן שבו חיי אישה צעירה, שחייה כה שונים מחיי, נגעו אל נפשי. מאז סיום הקריאה לפני כשלושה שבועות, קטעים אחדים מתוכו, לא עוזבים ולא מניחים; במיוחד אותו בכי שהגיבורה בוכה מאחורי דלתות, באין-רואים, לפעמים בחטף גם במקום העבודה או באוטובוס. כל העצב הקיומי, ההכאבה העצמית. חשבון הנפש הזה המשתרע מאלול של שנה אחת ועד שלהי אב של השנה הבאה. כל אלה נגעו בי מהותית. אני חושב שהכותבת מפליאה ליצור עברית-יהודית משלהּ, החפה (ואני מציין זאת לטובה) מאותה פסיאודו-עגנוניוּת, שכל-כך הרבה כותבים דתיים ממהרים לאמץ, כאילו אם לכתוב, אז רק תוך חיקוי שפתו של עגנון. זהו ודאי אחד הספרים העבריים והיהודיים העצובים ביותר, הנוגעים ללב ביותר, והמיוסרים ביותר שקראתי מזה זמן. דווקא כמה קוראות דתיות, שביקשתי מהן לקרוא את הספר לא מצאו בו ידיהן ורגליהן, למרות שחשבתי בתחילה כי הספר ידבר מאוד אל ליבן, וכך נדמה לי כי העובדה לפיה האל אינו קשוב לתפילות הגיבורה באופן מיוחד, עד שגם תפילותיה חסרות המענה הופכות לשבר-לב, עשויה לגרוע מהנאתם של קוראים דתיים התרים אחרי מעשיות צדיקים או אגדות אליהו הנביא, שבסופן הכל עולה בכי טוב. המחברת חדווה ברגמן הוציאה תחת ידיה יצירת ביכורים ספרותית מרשימה ביותר, במיוחד במינוריות שלה ובאי היכנעות לפיתוי להיכנע לכל מיני תבניות דרמטיות פופולריות בהרבה. הנהי השקט (ההופך עתים לפרץ בכי) של אוויר בצורת נערה  הופך אותו לטעמי ליצירת הפרוזה הישראלית-העברית הטובה ביותר שקראתי בשנה החולפת, ולאחת מיצירות הפרוזה היהודיות העכשוויות, פותחות מבועי ההרהור והרגש, שקראתי בשנים האחרונות. ספר עצוב מאוד הראוי לכל מלה טובה.

*   

אני מתחילה הרצה, מקווה שזו תהיה האחרונה, והולכת להתפלל מנחה בחדר הישיבות הריק.

אני מנסה לשכוח מהעבודה מה-database שעדיין לא מוכן ולדמיין שאני עומדת לפני ה', כאילו הוא ממש עומד כאן בחדר. האל הגדול, הגיבור והנורא, אני נמלאת יראת כבוד. סומך נופלים, ורופא חולים ומתיר אסורים, הוא באמת יכול לעשות הכל. אני אוהבת להיזכר שיש מי שדואג לכולם, גם אם לפעמים נראה לי שכולם שכחו אותי. ב"סלח לנו" אני מבקשת מהקב"ה שיסלח לי על כל מה שאני חוטאת, וב"רפאנו" שישלח רפואה שלמה לרבקה בת מזל, אמא לחמישה ילדים קטנים שצריכה לעבור מחר ניתוח מסובך, ככה היה כתוב במייל.  מדי פעם רחלי שולחת לי מיילים כאלה, נא להתפלל לרפואת פלוני או אלמוני, בדרך כלל אמא צעירה או תינוק קטן, שנמצאים בסכנת חיים. לא שנראה לי כל כך שדווקא התפילה שלי זה מה שיעזור להם.

[חדווה ברגמן, אוויר בצורת נערה, עמ' 97-96]

*

חדווה ברגמן, אוויר בצורת נערה, זמורה ביתן—מוציאים לאור, עורכת: עלמה כהן-ורדי, תל אביב 2015, 224 עמודים.   

מאי גְ'יָה, מפוענח,  תרגמה מסינית: איילת סצ'וק, פֶּן הוצאה לאור, תל אביב 2015, 367 עמודים.  

*

*

בתמונה למעלה: Zhang Xiaogang, Big Family, Oil on Linen 1996  ©

Read Full Post »

יום העצמאות הדאואיסטי

*

יש אנשים– ליבם נשבר כי איני אוהב את צה"ל.

שירתתי, כמעט איבדתי ת'חיים שם, ובחלק השני של השירות היה לי מעניין– ובכל זאת, איני אוהב את צה"ל.

חשבתי על זה, כי בימי עצמאות אני חש את הנוכחות הצהלי"ת יותר מהרגיל, כמו צל של עיט. אני לא מדבר על מפגני הראווה, אלא אפילו על הזיקוקים בבמות-הבידור אשר ריחם— אבק שריפה, הנותר תלוי בחללו של ליל עד שריח המנגלים מחליף אותו אי שם בלב בוקר. ויותר מהכל, המשמעת האזרחית של יום העצמאות. כאילו הוצאו פקודות מטכ"ל המצוות כיצד על העם לחגוג בפקודה.

ישבתי מול המחשב רוב יום העצמאות וכתבתי. קראתי כמה דברים מעניינים. הקשבתי לג'ז מאיטליה ושבדיה ולמוסיקה אוונגרדית מארה"ב ומישראל, ולהוציא ארוחה משפחתית קלה בצהריים, לא ציינתי את היום בכלל. אפילו לא הצצתי בטלוויזיה במהלך היום, וטוב היה לי, ורווח לי.

ביום שאחרי יום העצמאות נזכרתי בפרגמנט מתוך דאו דה צ'ינג ללאו צ'ה (דזה), מייסד הדאואיזם (יש הטוענים שדובר בדמות היסטורית; אחרים טוענים שהוא מייסד אגדי, אשר המסורות נקשרו בו), המרגיש אבוד ומלנכולי מן הרגיל כאשר ההמון חוגג איזה חג, מה שממחיש את הפער בין תודעתם העסוקה בחגיגת היש ובין תודעתוֹ, המחפשת דבר-מה אחר לחלוטין:

*

[…]

הַהֲמוֹנִים צוֹהֲלִים וּשׂמֵחִים

כְּאִילוּ אָכְלוּ מִזֶּבַח-הֶחָג

כְּאִילוּ טִפְּסוּ עַל מִגְדָּל בָּאָבִיב

אֲנִי לְבַדִי שָׁקֵט, אַלְלַי, בְּלִי כָּל סִימָן שֶׁל מִשְׁאָלָה

כְּתִנוֹק שֶׁעֲדַיִן לֹא חִיֵּךְ. 

אֲנִי מְדֻכְדָּךְ כְּאִילוּ אֵין לִי לְאָן לַחֲזוֹר.

*

הַהֲמוֹנִים – דַּי וְהוֹתֵר לָהֶם.

אֲנִי לְבַדִי נִרְאֶה חָסֵר.

לִבִּי כְּשֶׁל שׁוֹטֶה. מְבֻלְבָּל אֲנֲי.

*

בּנֵי הָעוֹלָם נְאוֹרִים מְאֹד.

אֲנִי לְבַדִי כְּמוֹ עָמוּם.

בְּנֵי הָעוֹלָם צְלוּלִים מְאֹד.

אֲנֲי לְבַדִי עָכוּר.

שׁוֹקֵט כְּמוֹ הַיָּם, כְּרוּחַ קַלָּה שֶׁאֵינָה חֲדֵלָה מִנְשׁב לְעוֹלָם.

[…]

[לאו צ'ה (דזה), דאו דה צ'ינג, תרגמו מסינית: יורי גרואזה וחנוך קלעי, הוצאת מוסד ביאליק: ירושלים 1973, פרגמנט כ, עמוד 49]

*

האם אני נהנה מנבדלוּת או מהתבודדות? אני פשוט לא מסוגל להרגיש שייך. פעם בימי שירותי הצבאי הוצבתי על איזה מגדל שמירה במרומי הר מתחתיו חלפו רועה פלסטיני ובנו והביטו עליי ממקום עומדי, נושא נשק, ואני בזתי לעצמי כל-כך, על שאני עומד שם עם נשק, שאמור להטיל עליהם מורא, בשל איזו תפישת הגנה קלוקלת על בסיס צבאי. מה איכפת לי ממנו בעצם? לכן, אם כל מה שיצרה הקבוצה הלאומית אליה אני אמור להשתייך במשך 67 שנות עצמאות הוא פולחן-נומי של צליית בשר על גחלים ושתיית בירה, כמה שעות אחרי שמציינים את האנשים שנרצחו-נפש בשל המאמץ הזה (תמיד רק את הרוגינו). זה נראה לי מעט נואל. ואולי כמו הדאואיסטים עצמם אני נוטה לראות את הכיסא לא כסכום כל מרכיביו והיחסים ביניהם, אלא כיחסים בין החללים הניצבים בין חלקיו (היישים) השונים. לבי, משום-מה, נתון לא לחגיגת "יש מדינה" אלא לחגיגת האין-צדק, אין שלום, אין יושרה, אין הגינות, שאני רואה סביבי, וכיצד כל אלו יזמנו את המלחמות הבאות. איני זקן נרגן. לבי כשל שוטה; מבולבל ומדוכדך. כשמסביבי רבות המצהלות על זיקוקין די-נור או מטס צה"ל. אני מבקש איזו צפור חולפת, אור שמש המאיר איזו שלולית, ספסל בגן מול ברוש וכמה צרחות עורבים (או עורבנים), שאינן מנעימות את הזמן, אבל בכל זאת נדמים לי כשייכים אליי יותר מאשר מטוסים של צה"ל או של חיל אוויר אחר.

אבות ישורון בספרו השבר הסורי אפריקני (1974, שנה אחר מלחמת יום הכיפורים) כתב:

*

כלבי יפו לא היו להם בעלים, לא היו להם שמות. לא היו להם קריאות. לא.  איכשהו לא נמצא בקרבם גם המין השני. לא היו להם גורים. גורם לא מבטל. שלא הלכו בקבוצות. היו טרודים כל היום. כל אחד לחוד, בענין הריצה, לא בריחה, לא רדיפה, כי אם ריצה. נשאו, כל אחד לחוד רעבונו, לא השמיע קול. לא אחד עבר עליו בבדידות. הם היו מארצות אלהים שלא התגשם משהו.  

[אבות ישורון, השבר הסורי אפריקני, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1973, עמוד 116]

*

רשימה זו של ישורון נטועה בתוך מחזור שירים ורשימות שהשם אשר ניתן לו 'תחזיק לי את האור' ראשיתו בברוך שפינוזה ותפישת האל או הטבע (העצם בעל אין סוף התארים) שאין לקוות ממנו לדבר ואין לדרוש ממנו דבר, ממשיך בידידות בין בני האדם, בהּ הידיד הוא כעין מי שמחזיק את האור דולק בחלל חדר מדרגות עבור חברו שלא ייחשך (פעם עוד זכור לי, היה האור בחדרי מדרגות דולק לעתים קצובות והיה מחשיך לאחר זמן, אלא אם כן היה מי שהיה מחזיק את האור, כלומר: מחדש את הלחיצה על מתג האור). ישורון כותב שיש לו ידיד אחד בלבד כזה בארץ ישראל: פנחס לרר שמו. כלומר, הידיד שלא כאלוהים— מותר שיהיו כלפיו אי-אילו תקוות או בקשות. ידיד נוסף של ישורון הוא כלב-רחוב, חומי שמו, כלב קטן שהיה לן למרגלותיו בתקופה שגר בחדר בשוק הכרמל. עד שליל אחד אינו בא לחדרו של ישורון. הוא נמצא כעבור זמן משוטט בתוך עדת כלבים ביפו, וזנבו אינו עימו (ישורון מעלה על דעתו שאפשר כי חומי התבייש לבוא במצב זה, פצוע ומנוצח,  לחדרו). מציאותו של ידידו בין הכלבים היפואיים הללו גורמת לישורון לשים לב ללהקת הכלבים, לאורחותיה. הם כמעט מעלים את הדעת את הכלב בלק הירושלמי מתמול שלשום (1946-1945) לש"י עגנון, אלא שלא כעגנון, ישורון אינו מדובב את פיהם, ואינו קושר בהם את אסונו של מי מגיבוריו. הם שם. הם לא נראים עבור המון בני האדם. נראים מאוד עבור ישורון. גם הם, אולי למעלה מן הבריות העוסקים בשיח אודות פוליטיקה, אקטואליה, שחיתות בכנסת ועל מלחמותיו המתמידות של צה"ל, מחזיקים לישורון את האור, או דואגים שלא ייחשך. סולידריות שבין אדם ובין הדלים, הרעבים, שאין להם אפילו שם— רק טירדה וריצה. יפים לכך דבריו של ז'ן אמרי: "בלי הרגשת ההשתייכות אל המאוימים הייתי אדם שנואש מעצמו הבורח מן המציאות" [ז'ן אמרי, מעבר לאשמה ולכפרה, הוצאת עם עובד: תל אביב 2000, עמ' 207]. יש נהנים מן הזיקוקין-דינור, מחידון התנ"ך, ממטס צה"ל, מצליית הבשר. אני מעדיף לחשוב על דברים, המחזיקים לי את האור, ומעלים על דעתי ידידות או אחריות. לצערי, אף אחת מן המידות האלו לא מתגשמת ולא מתקשרת אצלי עם צבא או מדינה.

*

ביום חמישי הקרוב, 30.4.2015, הליכה לאורך שדירות ירושלים ביפו בהנחיית ורד נבון שגם תספר את סיפור השדירה. נפגשים ברחוב שדירות ירושלים 1 יפו בשעה 17:30.

*

ביום שישי, 1.5.2015, בגלריית המשרד, זמנהוף 6 תל-אביב, 12:00, פתיחת תערוכת ציורי ים מרהיבים מאת הציירת והמשוררת איריס איריסיה קובליו. התערוכה "גלי קול" תציג עד ראשית יוני 2015.

 *

*

בתמונה: Ellen Kooi, Amsterdam Honden, Photographed in 2005 ©

Read Full Post »

עלִילוֹת

*

במקום הטרוניה השנתית המסועפת שלי על אמירת "שפוך חמתך על הגויים" בליל הסדר (לא מוציא מלים כאלה מפי). החלטתי לייחד את רשימת החג השנה לשתי עלילות של שני מחברים: ש"י עגנון (1970-1889) ודודו גבע (2005-1950) – שניהם עוסקים מתוך פרספקטיבה שונה לחלוטין בסבל היהודי ובאימה שעוררו עלילות הדם האנטי-יהודיות באירופה בערבי פסח, שקשרו בין המצות ובין העלמם של נערים נוצרים. מחריד ככל שיהיה הדבר, עלילות הדם הללו לא היו נחלת ימי הביניים בלבד. עלילת הדם הראשונה אירעה ככל הידוע בעיר נוריץ' שבאנגליה בשנת 1144. עם זאת, עוד בשלהי המאה התשע-עשרה הועלה יהודי על המוקד באי החסות הספרדי, פאלמה דה מיורקה, על שום שטפלו עליו עלילת דם. וכך בראשית המאה העשרים— נמצא למשל בספרו של בלז סנדרר מורבז'ין  ביטוי לאמונתם העיוורת של בני רוסיה בכך שבערבי פסחים אופים היהודים מצות באמצעות דם ילדים; חואן רמון חימנס מתאר בפלטרו ואני שלי תהלוכת כפר ספרדית בה מועלית על מוקד בובת סמרטוטים של יהודה (יהודה איש קריות) מעשה שנה בשנה. הכפר מזמן התרוקן מיהודיו— אך שנאת היהודים, שהמחבר רואה לגנאי, טרם שככה.

על כל פנים, על אף הקשר המיוחד של ש"י עגנון עם חג הפסח הוא מעולם לא ייחד לו אנתולוגיה גדולה, כגון ימים נוראים (ראש השנה ויום הכיפורים) ואתם ראיתם (חג מתן תורה, שבועות). עם זאת בשנת 1913 ערך וייסד בתמיכתו הנלהבת של מרטין בובר אנתולוגיה קטנה של ספרות רבנית לחג הפסח שתורגמה לגרמנית. בספר שאסף את מכתבי עגנון לאשתו אסתר אסתרלין יקירתי הובא כי בפסח 1925, כמה חודשים אחרי עלייתו ארצה, העדיף עגנון לדחות את הזמנתם של בני הזוג חיים נחמן ומניה ביאליק להסב בביתם בתל-אביב וביכר להישאר בירושלים על מנת לברך ברוב-עם את ברכת החמה (אירוע המזדמן אחת ל-28 שנים, ובו על פי המסורת הרבנית חוזרת החמה למקום שבו נמצאה בעת הבריאה) ועל מנת להשתתף בסדר רבני כהילכתו עם תלמידי החכמים הגדולים של הזמן. בשביעי של פסח באותה השנה הגיע עגנון לצפת ושם חגג עם אחת מקהילות החסידים שהיו שם.  אם יש עדות לעומק שיבתו של עגנון לקיום המצוות (הוא החל לקיימן מחדש אחר שביתו בעיר באד הומבורג עלה באש בשנת 1924; כל כתביו וספרייתו הענפה נשרפו, כליל אך משפחתו ניצלה) הרי זוהי בחירתו היכן להסב בחג הפסח הראשון בארץ ישראל לאחר שתריסר שנים של מגורים ועבודה בגרמניה, שם גם נשא אישה, והביא ילדים לעולם

אחד הספרים שעלו באש כליל בשריפה שאירעה בבית עגנון היה קורפוס סיפורים חסידי גדול שאמר עגנון להוציא בעידודו של מרטין בובר,  בו היה אמור עגנון לספר מחדש מיטב סיפורים חסידיים. חלק גדול מן הספר הזה היו אמורות לתפוס אגדות על אודות מייסד החסידות, ר' ישראל בן אליעזר בעל שם טוב. אחר שריפת ספר זה יחד עם טיוטת רומן גדול שנקרא בצרור החיים – לא חזר עגנון לעריכת האנתולוגיה החסידית, אבל כן החל לחבר, בהזדמנות מאוחרת יותר, את סיפורי המעשה על אודות הבעל-שם-טוב (הבעש"ט). אחת מהאגדות הללו עוסקת בעלילות הדם ובליל הסדר למישרין, וכדאי להתעכב עליה:

*

   כשהיה הבעש"ט גר בטלוסט, אחר מעשה הקוזק, קצפו הערלים על הבעש"ט וגמרו ביניהם להרוג ערל בחור ולהשליך אותו בדיר העצים של הבעש"ט ולהעליל על הבעש"ט עלילת דם בליל הראשון של פסח. הרגו הערלים את הערל הבחור וזרקו את נבלתו לדיר העצים של הבעש"ט, ולא ידע איש מזה. כשבא הבעש"ט בליל הראשון של פסח מבית הכנסת אמר לאשתו הרבנית, ריח נבלה בבית. הלכו לחפש חפש מחופש, ומצאו את ההרוג מוטל בדיר העצים. ציווה הבעש"ט להלבישו קפטן וכובע ולהושיב אותו אצל השולחן. אחר כך ישב הבעש"ט אצל השולחן ולא סידר את הסדר. בלילה באו הערלים עם שוטרים אל בית הבעש"ט ויחפשו בדיר העצים ולא מצאו את ההרוג, ולא עלה על דעתם כי היושב אצל השולחן הוא ההרוג. לאחר שפישפשו ולא מצאו הלכו לדרכם. לאחר שהלכו ציווה הבעש"ט להשליך את נבלת ההרוג לנהר. וכן עשו. אחר כך היסב הבעש"ט בהתלהבות גדולה. זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל.

[ש"י עגנון, סיפורי הבעש"ט, הוצאת שוקן: ירושלים ותל אביב תשמ"ז, עמוד 25]

 

סיפור זה נאמן מאוד לתבנית: "צדיק גוזר והקדוש-ברוך-הוא מקיים" (האימרה מופיעה בכמה מקומות בתלמוד הבבלי, למשל: מסכת מועד קטן דף ט"ז ע"ב). הבעש"ט הוא כעין גיבור-על היודע לעמוד מיד על נסיון הפללתו, ולטכס מיד תכסיס מתאים על מנת להתל בזוממים עליו. לא ברור על מי הבעש"ט מצווה אם מתואר כי שרוי הוא עם אשתו בלבד. ואם מצווה הוא על אשתו. האם היא המלבישה את גווית הבחור בבגדי כבוד (מהיכן יש לבעש"ט בגדים כאלה?) ומשליכה את גוויתו לנהר אחר שהזוממים יוצאים מן המקום? יתירה מזאת, מסתמא כי לבעש"ט יש את העת לחשב מה יעשה על דרך ההלכה. ההלכה אוסרת להסב לשולחן הסדר עם גויים (כל שכן עם גוויותיהן)— אזיי הוא דוחה את ההסבה לליל הסדר עד אשר תתאפשר הרחקת הגוייה מביתו. הסיפור העממי הזה דומה כי מבקש הוא להראות ברבים את פקחותו של הבעש"ט המצליח בתבונתו ובראית הנסתר שלו להרחיק מעליו אויבים וזדים. שלא כמידת אחד-האדם מידתו של הבעש"ט. אם ישראל נטבחו בהמוניהם בכל מיני עלילות, אין מי שיכול לפגוע בבעש"ט, היודע לתחבל ולהניא את הגויים. הצדיק הופך בלג'נדה הזאת למייצג את האומניפוטנציה האלוהית עלי-אדמות. הבעש"ט לא נזקק להתפלל בצר נפשו מפני אויב ואורב (כמו נניח, שלשת האבות או דוד המלך)— הוא יודע מיד מה עליו לעשות ואיך עליו להתמודד. הוא בלתי מנוצח. כמו גיבור-על היודע להיחלץ מכל מזימה; כמו בובת פאנץ' במופע פאנץ' וג'וֹדי המכריעה את כל אויביה ומבקשי נפשהּ, לרבות השטן. בסופו של דבר, הסיפור במקורו ודאי שימש את תועמלני החסידות, שביקשו מצטרפים חדשים לשורותיהם, בהבטחה כי בניגוד לרבנים אחרים שנאלצו לקדש את השם ונהרגו בכל מיני מיתות משונות, הבעש"ט הוא גיבור-על-יהודי, איש לא יכול לו, ועל כן החוסים בו, נהנים אף הם.

תמונת הבעש"ט המסב אל שולחנו עם גווית עלם המחופש לאיש נכבד בליל פסח היא תמונה עזה מאוד. דומה כאילו דעת המחבר הינה שכולנו בובות המופעלות בידי הרצון האלוהי, אלא יש את אלו שההשגחה חלה עליהם תמיד ועל כן הם חיים ופועלים, ויש את אלו שבחייהם קרואים "מתים"— באשר הם זנוחי אלוה. הצדיק— מכוחה של ההשגחה יודע מה הוא עושה, יודע לצפות את צעדי אויביו, הוא יזכה לסוף טוב ולחיי עולם הבא; הזוממים הרצחנים הינם "רשעים – בחייהם קרויים מתים" (מסכת ברכות דף י"ח ע"א). כלומר, הם עבדי המקרה והזדון; קרבנם— קרוב בתמונה הזאת אל הצדיק מאשר הוא קרוב אליהם (הם מסבים אל אותו שולחן). עם זאת, אין מידתו של ההרוג כמידת הצדיק היהודי. זה חי וזה מת. זה נהנה מהשגחת האלוה, וזה סיפור חייו ומותו מעידים עליו כי נעזב, ואף למדרגת צדיק נעזב לא הגיע.

הדיכוטומיה הזאת בין היהודים הזוכים להשגחת האלוהות ובין הגויים הדמוניים הנבדלים הימנה היא יסוד המופיע ברבים מסיפורי עגנון, כגון: האדונית והרוכל, פרנהיים, ואפילו בלבב ימים שם גאון-רוחם של "הנלבבים" הנוסעים לארץ ישראל עומד מול חייהם האפורים ונטולי ההוד של הגויים, המבקשים לזמום ולהרע. כמה מסיפוריו של עגנון ודאי ממשיכים את הנראטיב הרבני של ההגדה של פסח, סיפור על עם בודד ורדוף, שאויביו לא יכולים לו, הזוכה שוב ושוב לישועות ולנחמות, ולפיכך עוד ייזכה גם בעתיד. הגויים בהגדה מבקשים לעמוד על נפשם של ישראל ולכלותם (לבן הארמי, פרעה, וכיו"ב) ואין להם כל תפקיד אחר. לא ייפלא כי מספר מקובלים האמינו כי לא נבראו הגויים אלא על מנת להצר צעדיהם של ישראל או על מנת לשמש בידי הקב"ה כלי-שרת כדי להשיב את ישראל בתשובה, כל אימת שרחקו מלפניו. מה שעולה מן הפרידיגמה הזאת היא שכמובן התורה והמצוות לגבי מספיקות לאדם בעולם וכדאי שלא יתור אחר תרבויות אחרות, שסופן להשחיתו. גם היום יהודים רבים חיים ביומיום את הפרדיגמה הזאת.

*

*

אל מול סיפורו של הבעש"ט המובא על ידי עגנון אני מעוניין להציב סיפור מצויר (קומיקס) מאת דודו גבע, השבת השחורה בזומש, הנכלל בספרו יומן הפקיד (ספרי סימן קריאה והוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1987). זהו השלישי לטרילוגיית זומש של גבע. שני הסיפורים הראשונים נס הרבי מזומש א-ב הופיעו בספרו של גבע דרדס במכנס (אדם מוציאים לאור: תל אביב 1985). בשני הסיפורים הראשונים נמצאת העיירה זומש בפלך ווהלין שבפולניה; בסיפור שלפנינו (השבת השחורה) נמצאת זומש בשוליה של פראג, ומנהיגהּ, הרב בעל ראש הציפור (הומאז' להגדת ראשי הציפורים שאוירה בגרמניה בשלהי המאה השלוש-עשרה) קרוי הגולם מפראג או בקיצור: הגלמ"פ. את הגלמ"פ ואת בני קהלו רודף באדיקות הפריץ זלוטופולסקי בועל-הכבשים, המעניק לגלמ"פ ולצאן מרעיתו (במקרה זה: גוזָליו) שלושים יום להעלות לו מס-גולגולת אימתני. בני הקהילה מחכים, מתפללים, מתארגנים, מקווים אבל אין ידם משגת. ביום השלושים הוא יום השבת. קם הגלמ"פ אל אשתו הציפורת ויחדיו הם סועדים חמין וקישקלע. כשפוקע מועד האוטלימטום יוצאים זלוטופולסקי והקוזקים שלו להחריב את זומש עד היסוד. הם מצליחים. לגמריי. כל היהודים נהרגים והעיירה בוערת . את הסיפור חותם גבע במלים: "מאז נאמר: יותר מששמרה שבת על ישראל היא דפקה אותם כמו שניצל!" עם תוספת קטנה: "וביידיש זה מצלצל טוב: "ישראל" זה "ישרוּאֶל" ו-"שניצל" זה "שניצוּאֶל".

    אל מול הנראטיב הלאומי-דתי של עגנון, דומה כי גבע מעמיד איזה מודל קיומי-חרדתי-טראגי, אבל גם מאוד ריאליסטי. ואכן, דומה כי לא היה נוצר אותו הומור-גרדומים-יהודי, אשר גבע הוא צאצא-צאצאיו, אלמלא היו יהודים שעם כל הכבוד שרחשו למורשתם הבינוּ היטב שעצם שמירתהּ דופקת אותם כמו שניצל בעולם הזה, אבל אפשר כי קצתם עוד קיוו לנחול עולם הבא. ש"י עגנון היה איש חסר הומור. היהדות אצלו היא מערכת של שגב והוד, של העברה בין דורית בין מושגחי-אלוה. אצל גבע נותרה מכל זה ודאוּת חרידה. הידיעה שודאי התחדדה אחר השואה לפיה היהדוּת אינה מביאה את האדם לפרוש כנפיים, אלא מעמידה אותו לפרקים כפריט בתוך לול ברווזים או תרנגולות המיועדים לשחיטה. היהדות של עגנון היא הוליסטית, צדיקיה הם שלוחי האלוה ומסוגלים לכל. יהדותו של גבע (והוא מזדהה עם היהודים היטב-היטב) היא יהדוּת קטסטרופלית, הנועדת לתבוסות, ולתבוסות חוזרות ונשנות, ואשר מידת החירות בהּ הוא לבחור לקיים את ציוויה ולהמתין לקוזק (לא למשיח), שאף-על-פי שיתמהמה– בוא-יבוא.

לבסוף, עגנון היה איש ימין פוליטי. הוא צידד בארץ ישראל השלימה בלי למצמץ. ראה בחיילי צה"ל אנשי-חייל (לא משנה מה ביצעו) ובערבים בני עוולה (כך עולה באחדים מכתביו)—אמנם לשיטתו יש להימנע מפגוע בחפים מפשע מביניהם, אך העיקר כי ידם של היהודים תהיה על העליונה; דודו גבע, היה שמאלן ותל-אביבי ובמידה רבה אנטי-בורגני (מה שבמידה רבה הפך אותו גם לאאוטסיידר בתל-אביב השבעה). הוא נמנע מדיכוטומיה לאומית או דתית. אין אצלו טובים ורעים מוחלטים. רק אנשי ממון, צבא, בירוקרטיה ואגרוף הרומסים את קיומם של אלו המבקשים לחיות חיים שיש בהם רגש, חמלה והומור. גבע גדל כאן. הוא לא הכיר במדינת ישראל נס אלוהי, אלא ראה בה נסיון אנושי ריאלי (ולפעמים בעייתי). הוא ראה את מלחמת יום הכיפורים ואת מלחמת לבנון הראשונה— שעימעמו מאוד את תחושת הצדק המוחלט שממנה נהנו מי שהגיעו לכאן בימי העליות הראשונות או מיד אחרי מלחמת העולם השניה. ליל הסדר הוא במובהק לילה לאומי, החוגג את ההשגחה האלוהית על ישראל ואת נצחונם הבטוח בטווח הארוך. ברי לי שעגנון נהנה בו ממש. דודו גבע (וגם אני), ספקן הרבה יותר,הישועה לדידו, אינה תלויה בדת או במסורת או בלאום— לעתים כל אלו דווקא הופכים לחרב דמוקלס המרחפת מעל הראש, שלא לומר: פטיש שניצלים. עתה, טיבעו של פטיש שניצלים הוא  שהגרוויטציה או איזו יד נעלמה, גורמת לו להלום כמו שפטיש שניצלים אמור להלום, ולנחות כמו שפטיש שניצלים אמור לנחות. והחלומות? החלומות עוד ייצמחו מחדש, אבל קודם-כל יִוותרו מעט דפוקים, שבורים ורסוקים.

*

*

חג שמח לכל הקוראות והקוראים

*

[ניתן עדיין להצטרף אל הסדנה בספּוּר פָּשׁוּט. המפגש הבא אחרי פסח] 

בתמונה: איור מתוך הגדת סרייבו, ספרד המאה החמש-עשרה.

Read Full Post »

תּוֹהוּ וְבּוֹאוּ

 *

אז כך, זו מן הזמנה לסדנת-בזק שפרטיה הסופיים נתבררו אתמול והיא תתחיל (מקווים-מקווים) כבר בשבוע הבא. הסדנה תכלול חמישה מפגשים על ספרוּת ואמנוּת ובמיוחד על יוצרות ויוצרים ועל הדיאלוג והמפגש שניתן לקשור ביניהם כאשר מציבים את דבריהם והגותם בנושאים ספציפיים זה מול זה, פָּנִים אל פָּנִים.

מה כוללת הסדנה? חמישה מפגשים בנושאים הבאים:

דִיַאלוֹגִים: יוצרות ויוצרים פָּנִים אֶל פָּנִים

1.סימון וייל, דליה רביקוביץ וויקי שירן על דִּמעָת העשוּקים [30.3.2015]

2. זלדה, אביבה אוּרי ויונה וולך על האלוהי ועל האני [13.4.2015] 

3. זורז' פרק ודודו גבע על שבר, חרדה וצחוק [20.4.2015] 

4. ש"י עגנון, ז'קלין כהנוב ורולאן בארת על משפחה ורצף דורות [27.4.2015] 

5. אלבר קאמי, אודט אלינה ועמנואל לוינס על הסוף והאינסוף [4.5.2015] 

*

מה בתיבת התהודה של הסדנה? בסדרה של חמישה מפגשים נדון נשוחח על מאפיינים של הקיּוּם האנושי,של הֱיותנו בעולם ומקומנו בו: על כאב, קשב וחסד ועל הדאגה הנוקבת לשלום הזולת; על האלוהות כרעיון, כתבונה עלאית, כאני-עליון ,המבקש את האדם להתמיד בחירותו; על שבר, חרדה והומור פרוע נוכח פגיעותנוּ וסופיותנוּ; על הורות, ילדוּת, רצף בין-דורי, ועל הנסיון לזכור ולשמור משהו מחכמת הדורות, ולבסוף, על חוויות סופיוֹת ואינסוֹפִיוֹת, על היחס לאחר, ועל דברים שניתן לבטל ודברים שלא ניתן לבטל, העומדים בבסיס מה שעושה אותנוּ בני אדם.

המפגשים יציעו דיאלוגים בין היוצרות והיוצרים השונים. בד-בבד, יהוו קטעי הקריאה הזמנה לרב שיח בין חברות וחברי הסדנה על הנושאים הנדונים. עיקרם של המפגשים אינה הרצאה פרונטלית, אלא שיח פתוח וקשוב, מתוך רצון להגיע יחד ללימוד משותף וליצירה משותף הנובעים מעולמן ומעולמם של כלל המשתתפות והמשתתפים.

מדוע לטרוח לבוא? כמו בסדנות וקורסים קודמים שהעברתי, אני רוצה להניח, ירבה מאוד השיח בין הבאות והבאים, ומי שיבוא יימצא את עצמו בתוך סלון אינטלקטואלי עם א/נשים המעוניינים לשוחח אחד עם השני על רעיונות, טקסטים, ועל מה שאנו עושים כאן, בעולם הזה, כלומר מה שאנו עושים בו חוץ מלעבוד, לדאוג לצרכינו, ולחלוף-לעבור. יתר על כן, החלל החמים של חנות הספרים סִפּוּר פָּשׁוּט יש בו משהו השובר כל סגירות וניכור. יותר מכך, התגובות על הסדנה הקודמת היו טובות מאוד ויותר מכך, אבל יותר מכך ציינו כל המשתתפות, את האופן בו נשזרו בדיונים עצב והומור, חיוויים אישיים ורעיונות פילוסופיים, קשב ומקום שניתן לכל אחת מהבאות בדיונים שהתפתחו. כאן המקום להדגיש כי אני מאוד מנסה להפוך את מפגשי הלימוד הללו, לא רק למסע משותף דרך נושאים, אלא לחוויה יצירתית משותפת (לכלל הבאות והבאים) ההולכת ומתפתחת משבוע לשבוע; סוג של ג'ם סשן רב-קולי.

מתי, היכן, כמה?  30.3 ואילך, ימי שני, 21:00-19:00, אחת לשבוע (ללא יום שני חה"מ פסח); חנות הספרים העצמאית, סִפּוּר פָּשׁוּט, רח' שבזי 36 נוה צדק תל אביב, 890 ₪ [הרשמה דרך אתר החנות].

מה לעשות? ניתן להירשם או להתעניין. כל המקדימות והמקדימים תבוא עליהן/ם הברכה.

בנוסף, רצוי להפיץ לכל מי שעשוי להתעניין בסדנה הזאת ולצרף כמה מלים טובות  [למשל: קשקשתא,סנדלפון ועוגיות מדלן הן מלים טובות ורב-שימושיות]. מותר כמובן, לצורך זה, לגלות יבּשוֹת חדשוֹת, שטרם נמדדו באף מפה, ולהזמין גם את יושבותיהן ויושביהן לבוא לישב עימנו בסוכה.

כמו כן, ניתן לשתף בכל רשת חברתית ובלתי-חברתית. גם שיתוף ברשתות בלתי סוציאליות יתקבל בברכה.

יתירה מזאת, ניתן (לא מומלץ, אבל לא חייבים לעשות כל מה שאני ממליץ לעשות) לא לעשות מאומה ולהמתין לרשימה הבא (אליהו או גודו).

גם כן ניתן להתחיל סוף-סוף נקיונות לפסח (שואבי אבק רובוטיים התאחדוּ והשתלטוּ!)

לבסוף, הרוצה להחכים ידרים, ולכן ניתן לצאת רכובים על גבי חד-אופן כבר עתה אל כבישי הדרום, ולהיות שואבי אבק אנושיים (לא אותן קופסאות רובוטיות הממלאות את הכבישים) אנחנו אנושיים סוף-כל-סוף!

עדכון (29.3): מבקש מאוד מכל המעוניינות והמעוניינים להגיע מחר, ליצור קשר עם סִפּוּר פָּשׁוּט ולהודיע על כוונתן/ם להגיע מראש. יש כבר די רישומים כדי לפתוח את הסדנה, ובכל זאת, חשוב לנוּ (לצוות החנות ולי) לדעת מראש כמה יגיעו.     

עדכון (7.4.2015): הסדנה נפתחה ב-30.3. במפגש שוטטנו בין השיר "כל משבּריךָ וגליךָ" לדליה רביקוביץ (2005-1936), בין מספר אפוריזמים מתוך ספרהּ של סימון וייל (1943-1909) "הכובד והחסד" ובין שירהּ של ויקי שירן (2004-1947) "נעלי ארץ ישראל". כמו כן הוזכרו: עמנואל לוינס, ז'ן פול סארטר, יונה הנביא, אפיקורוס,ישוּ, סומנון (משורר סוּפִי עראקי מן המאה התשיעית), פרנצ'סקו מאסיזי, ארז ביטון, לודוויג ויטגנשטיין, המאבק המזרחי, זקנה, מלחמת האזרחים בספרד, מלחמת העולם השניה, המלחמה בעזה, קתוליות, יהדות, מרטיריות, רזיסטנס, שחיתות, רווחה, שכונה, שוק הכרמל, כרם התימנים, דיור ציבורי, שיויון, הייררכיה, תהום. ניתן עדיין להצטרף למפגשים הבאים. נותרו עוד מקומות אחרונים.

עדכון (13.4.2015): מפגש שני בנושא: "על האלוהי ועל האני: ללה שווארי (1390-1320), זלדה (1984-1914), אביבה אורי (1989-1922) ויונה וולך (1984-1944)". שוחחנו על גבולות, על נוכחות אלוהית, על חוויית האני, על סטיה חברתית, על שינוי האני, על שינוי חברתי, על יוניו-מיסטיקה, איחוד מיסטי ואקסטזיס, על דת, אמנות, יצירה, אוונגרד, עירום, תיאולוגיית מעמקים; על אני עליון, אני נסתר, יום הכיפורים, חוויות סף מוות, רחצה, זיכרון, גאולה, אבדן, קשב ואחריות לזולת; הקדשנו זמן לדיון בזרים ובזרוּת (ולהיותנו לעתים זרים לעצמנוּ, ובבחינות שונות של זרוּת); על האמנות כתחליף לדת ועל האמן האנושי המחליף את האמן האלוהי (אידיאליזציה של האמנות), וכן על האלוהי כבחינה נסתרת של האני (פינה שאין ההבנה מגיעה עדיה בתוכנו, ועל אלוה שמציאותו אינה חיצונית). הוזכרו: ראבעה' אלעדוויה, מנצור אלחלאג', רנה דקארט,  ר' מנחם מנדל שניאורסון, ז'ק לקאן. היה מחכים להפליא. 

עדכון (20.4.2015): איש החתולים (ז'ורז' פרק, 1982-1936) פגש את איש הברווזים (דודו גבע, 2005-1950) במפגש שתחילתו נגעה בתימות של שבר, חרדה, צחוק וזהות יהודית ביצירתם, והמשכו פרץ מן הטקסטים והציורים הלאה לשאלות של זהות, השתייכות, יחסי היחיד והקבוצה (משפחה, שבט, עדה, מגזר, עם), מה מניע אותם, ומדוע א/נשים רבים/ות כל-כך זקוקים/ות לקבוצתיות הזאת (היכן היא מועילה והיכן היא מזיקה). מה היחס בין היחיד ובין החברה, וכיצד היחיד מבין את החלל ואת המרחב (על הכרחיות של סימנים והגדרות כדי להבין את החלל, המרחב והמקום). כמו כן הוזכרו קרל יאספרס, ליאון טרוצקי, סמואל בקט, חנוך לוין, מייקל וולצר, ללה שווארי, סימון וייל, אביבה אורי, אהובה עוזרי ויאיר גרבוז. תודה לכל המשתתפות על השיח שהמריא אל מעבר לטקסטים (אשר פגשו את כולנו במקומות האישיים והרגישים)  והרקיע  לשיחה פתוחה על הפער, הבלתי-גשיר בין אידיאות ובין מעשים ובכישלונן של רעיונות ומושגים לבטא את המקרים, השוֹנוּת, והמגוון המתקיימים במחשבות האנושיות (לעתים בתודעות רבות לעתים באותה תודעה עצמה).

עדכון (29.4.2015): שני בערב, סִפּוּר פָּשׁוּט, המפגש הרביעי בסדרת המפגשים "דיאלוגים: יוצרות ויוצרים פָּנים אל פּנָים" בנושא: ש"י עגנון, ז'קלין כהנוב ורולן בארת על משפחה ורצף הדורות.
שוחחנו על משמעותהּ של משפחה– על האופן שבו היא קושרת אותנו לדורות שלפנינו, לשבט, לעדה, לעם; דיברנו על הבחנתו של הפילוסוף הסיני בן המאה העשרים, צ'יאן מוּ (1990-1895), בין האדם החולף עובר (Wowu) ובין ההיבט הנצחי באדם (Buxiu) המתגלם בידיעה שהנך חלק מרצף הדורות שחלפו ושיבואו, היבט המתגשם לדידו (כפילוסוף קונפוציאני) קודם-כל דרך המשפחה (הדורות שקדמו לך, המשפחה שהקמת). דנו בתפישתו של רולן בארת (1980-1915) את ארשת הפּנים הייחודית לאדם, כמבטאת איזה אפיון מוסרי הנשקף מפניו, מבע בלתי נשכח, או נוגה המקיף אותו והאופייני לו (בעיני המתבונן), וראינו כי לא במקרה בחר בארת לבסס את דיונו זה על תמונה יחידה של אימו שבתוכה זיהה משהו שהלך איתו כל חייו כאשר הגה בהּ. דיברנו על ש"י עגנון (1970-1887) הנזכר בילדותו בתפילת יום הכיפורים בבוטשאטש עם אביו, וביום כיפורים אחד בירושלים שנים אחר כך, בו דווקא באבהּ של הזכרת נשמות, הוא חש עצמו זר ומנוכר, כי אינו מצליח למצוא בבית הכנסת ובקהל המתפללים משהו שיעלה בו את אותו זיכרון-אב ראשוני ההולך עימו כל חייו ומבלעדיו דומה כי אין תוחלת לתפילתו ולשהותו שם. סיימנו בזיכרון ילדות של ז'קלין כהנוב (1979-1917), הבודה מרחב משותף שבו היא וחברותיה בני דתות שונות, יכולות לשוטט בדמיונן, ללא גבולות של דת ולאום, ובליל סדר אחד, שכמו מכריח אותה לאמץ את הנראטיב המשפחתי-לאומי של צאת ישראל ממצרים, הגורם להתרחקותהּ מחברתהּ הטובה המוסלמית, גם אם שנים אחר-כך תצר על כך מאוד. ניסינו גם לתהות על חופש הבחירה השמור לו לאדם להמשיך את רצף הדורות; ועד כמה מופיע שם אלמנט הכרחי של המשכיות, עקב חיבה יתירה לאחד מבני המשפחה (אפילו סב או סבתא, לאו דווקא הורים), וכיצד הזיכרון המשפחתי הופך לגורם מכריע במוכנותנו לנטול חלק בטקסים דתיים (ברית מילה, חתונה, הלוויה) — כמו ישנה זהות בין נאמנות למשפחה (חוסר רצון לפגוע ברגשות הדורות שמעלינו) ובין הנכונות לנטול חלק ברצף היהודי, לפחות במידה מסוימת.

עדכון (8.5.2015):  שני בערב, "סִפּוּר פָּשׁוּט", מפגש אחרון בסדנת הלימוד "דיאלוגים: יוצרות ויוצרים פָּנים אל פָּנים", בנושא: אודט אלינה (1910-1991), אלבר קאמי (1960-1913) ועמנואל לוינס (1995-1906) על הסוף והאינסוף. במפגש דיברנו על פחד המות של האדם, על סופיותו– ועל דתות ומערכות פוליטיות שניסו לתעל את תקוותו של האדם לאלמוות, או להֱיוֹת אינסופי, על מנת לרתום אותה לענייניהן, ולאיים עליו בחומרה בהדרה מחיי הנצח באם לא יהיה נאמן להן בכל אורחותיו. זאת ועוד, ניסינו לעמוד על אפשרויות לכך שהאדם יחוש באיזו מידה סופי-פחות, וארעי-פחות, גם בחייו הסופיים (הקצרים), וביקשנו לבחון זאת באמצעות קריאה בכתביהם של אלינה, קאמי ולוינס, אצלם המפתח לכך עובר דרך הדאגה לזולת, האחריות כלפיו, וההיענות למצוקתו וקשייו. דיברנו גם על הזולת והאחר, כעל הזדמנות שלנו להכיר מציאויות ואפשרויות קיום שונות משלנו, מה שמרחיב מאוד את דעתנו ואת הֱיותנוּ. דיברנו על האחרים, הגורמים לנו להיעשות טובים יותר, נדיבים יותר, רחוקים מסוליפסיזם ומעיסוק תמידי בעצמיוּת. 

כמו כן, שוחחנו על הפערים שבין אלינה, קאמי ולוינס: אלינה, רואה בזולת ובשיח עימו אפשרות להיזכר ולהעלות לפני דעתהּ את מיטבהּ; באמצעות שיח עם אסירה נוספת במחנה אושוויץ היא מצליח לא רק לשאוב נחמה ועידוד, אלא גם לשוות בפני עצמה את עצמה בימים טובים יותר (ימיה כלוחמת רזיסטנס); קאמי בכתביו על אודות אלג'יריה ארץ הולדתו (למשל: 'אדם הראשון', 'כלולות', 'הקיץ', תחילת 'מחשבות על הגיליוטינה'), מעמיד ביסוד הכל את "החיים" השוטפים את כולנו (כאור השמש); אנו נקראים לנדיבות ולחום לב כלפי זולתנוּ, כאור השמש החם והנדיב; אנו מצווים גם בשעות השחורות ביותר לזכור כי השמש מאירה, החיים נמשכים ואנו שלוחיהם; להבדיל מקודמיו, לוינס ומושג הפָּנים בהגותו (אין הכוונה לאסתטיקה של הפָּנים, לטוב מראן או לצד זה או אחר של נראוּתן, אלא למבע האתי הקורן מהן המצווה "לא תרצח" דווקא מתוך פגיעותן-שבירותן) כמו-תובע אותנו להקדים את הזולת לנו ולהיענות למצוקתו, להיות ערבים ואחראים כלפיו, ולהימנע מן הפגיעה בו, עוד בטרם נעלה על דעתנו את טובתנו– ההיענות הזאת לזולת אליבא דלוינס היא במובנים רבים תגובתנו על מותו של האחר המערערת עלינו את קיומינו וגורמת לנו שלא להותיר את האחר בבדידותו. לוינס אינו מדבר על הדדיות, או על שהות יחדיו בחיים, כקודמיו, אלא על קדימות הזולת לאני. גם הערבות לחיי הזולת (החרדה ממותו) כמו פודה את האדם (לפחות במידת מה) מחרדת מותו הוא; כמו כן הוזכרו: סימון וייל, ויקי שירן, יונה וולך, זלדה, חנוך לוין, פיליפ נמו, רזיסטנס, אחריות, אושר, סבל, כאב, הורות, ילדוּת, עונש מוות, מקרא, קיום, הוגנות, תמימות, חשיפה, איום, דיבּוּר, בּדידוּת, רעוּת.

אני רוצה להודות מעומק לב לכל המשתתפות על שיחן ונוכחותן ועל כל מה שלמדתי מהן (ולמדתי למכביר). חמשת המפגשים אשר חלפו בּיעף הותירו אותי עמוס מחשבות וסימני שאלה. והתעוררתי עוד לצורך להמשיך ולברר מושגים קיומיים המלווים את חיינו, הנתפסים, משום-מה, כמובָנים-מאליהם, אבל מעט-מאוד מובָן בּהם, וככל שמרבים לחשוב עליהם- שום דבר אינו מובָן מאליו.

*

דברים שנכתבו על הסדנה הקודמת ועליי ניתן לקרוא כאן

רות דולורס וייס ממליצה

* 

*

בתמונה למעלה: ציונה תג'ר, נחל עוז, אקוורל 1882.

בתמונה למטה: דודו גבע, הוד העמק, ממרובעי הברווז, לא מצאתי שנת יצירה.

Read Full Post »