הַכְּלוּבִים

*

1

*

באפריל 1912, כמה מיהודי פאס שבמרוקו, מצאו מקלט, באישור השלטון ואולי אף בהוראתו, בכלובי גן החיות המקומי, על יד כלוב-הלביאות, בימי ה"טריטל" (פרעות) בעיר, שגבו את חייהם של עשרות יהודים (נמשכו שלושה ימים בין 17 ל-19 באפריל כאשר יומיים לפני תחילתם טבעה באוקיינוס האטלנטי אניית הפאר, הטיטאניק). כפי שהתמונה מראה, היהודים לא נכלאו, רק הורחקו מהפורעים כדי לשמור על ביטחונם וזכו לאבטחה בימי שהותם (חזרו לבתים כשהמהומות שככו). אני אף פעם לא יודע איך לגשת לתמונה הזאת, היא מעוררת בי רגשות מעורבים: יהודים בכלוב על יד הלביאות מצד; ממלכה ערבית שמחליטה להגן על יהודיה מפני המון פורעים מצד ; מישהו בכלל מתאר לעצמו פעולה דומה של ממשלה ישראלית או הנהגה פלסטינית להגנת ציבור (יהודי או פלסטיני) שנתקל בפורעים? לפחות לוודא שבלוד יהיו הפלסטינים בטוחים מפגיעת ההמון הכהנאי שמתקבץ שם, וכך גם תושבי השכונות היהודיות — מפגיעת פורעים? בשבת האחרונה נחתה רקטה בפגיעה ישירה מאה מטרים מביתי, בפתח הרחוב בו אני דר; מכונית עלתה באש, זגוגיות התנפצו, נפגעים קלים ונפגעי חרדה, ובכל זאת שאלתי בעינה; אני גם נזכר באותם מוסלמים מזרחית לפתח תקוה ובגדה המערבית שהעניקו למשפחתו של יוסף אליהו שלוש מקלט וחסות בימי מלחמת העולם הראשונה, כשלא ניתן היה לשבת עוד ביפו או בשכונות הדרומיות של תל-אביב; אפילו בפרעות 1921 הסבירו ראשי-הפורעים בנווה צדק לשלוש –  כי מלחמתם אינה בו אלא ביהודים שמבזים את דתם ותרבותם (לא אצדיק אלימות לא אז ולא היום); ובכל זאת, קשה לי לחשוב על תופעה ישראלית מקבילה – להעלות על דעתי איש מערכת הביטחון הישראלית הטוען באוזני פלסטינים שהוא אינו נלחם לא בהם ולא בדתם או לאומיותם, אלא רק באלו שבוזים את דתו ותרבותו.

*

2

*

עזה. ערב שבועות שנת 1665. עזה היא עיר שבה מתקיים באותו זמן היישוב היהודי הגדול ביותר בארץ; יותר מאשר בצפת או בירושלים. באותה לילה, ברצף אירועים משונים, הכוללים – מקובל צעיר, המחולל בבית המדרש אשר בעיר, ואז נופל כמת; אזי מתחיל להישמע מתוכו קול המכריז על זהות המשיח – נולדת תנועה משיחית חדשה, שעתידה לסחוף למשך שנה ומחצה את רובו המכריע של העם היהודי לגלויותיו.

כך תיאר את האירוע, המלומד האיטלקי, ר' ברוך בן גרשון מאריצו, בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים: 

*

ובהגיע חג השבועות קרא ר' נתן לחכמי עזה ללמוד תורה עמו כל הלילה. ויהיה בחצות הלילה תרדמה גדולה נפלה על ר' נתן ועמד על רגליו והלך אנה ואנה בחדר ואמר כל מסכת כתובות על-פה. ואחר כך אמר לחכם אחד שיזמר פיוט אחד ואחר כך לחכם אחר. ובין כך, כל אותם החכמים הריחו ריח טוב ומבושם מאוד כריח השדה אשר בירכו ה'. ועל-כן שלחו באותם המבואות ובאותם הבתים לידע מהיכן יוצא הריח המבושם ההוא ולא מצאו מאומה. והוא היה מפזז ומכרכר בחדר ופשט מעליו מלבוש אחד ואחר-כך אחר עד כי נשאר במלבוש תחתון. ודִלֵּג דלוג כדול ונפל מלא קומתו ארצה, וכשראו החכמים הדבר הזה רצו לסייעו ולהקימו, ומצאוהו שהיה כמת. והיה שם החכם כבוד מורנו הרב רבי מאיר הרופא ונגע בידו כדרך הרופאים ואמר שאין לו שום חיוּת. ועל-כן שמו על פניו סוּדר, כמו שעושים למתים בר-מינן, ועוד מעט ושמעו קול נמוך מאוד, והסיברו את המסווה מעל פניו, והנה קול יוצא מפיו ושפתיו אינן נעות, ואומר: "היזהרו בבני ידידי משיחי שבתי צבי". ואמר עוד: "הזהרו בבני ידידי נתן הנביא". ובכן, נודע לאותם החכמים שאותו הריח הטוב אשר הריחו היה יוצא מאותו ניצוץ של קדושה רוחנית שבאה ברבי נתן ודברה כל הדברים האלה. ואחר-כך נח הנחה גדולה, והתחיל לנענע את עצמו, ועזרוהו חבריו והעמידוהו על רגליו, ושאלוהו איך היה הדבר, ומה דיבר, ואמר איני יודע דבר. והחכמים אמרו לו הכל. ויתמה מאוד על הדבר הזה.

[ר' ברוך בן גרשון מאריצו, "זכרון לבני ישראל", נדפס בתוך: ענייני שבתי צבי, מהדורת א' פריימאנן, ברלין תרע"ג (1913), עמוד 47]

*

   כמו שתלמידי ישוע התנבאו בליל שבועות שלאחר פטירתו, בהנהגת פאולוס, בשבעים לשון ("דיברו בלשונות"), מה שנתן את האות לפעילותם בין האומות, ונחגג עד היום בקהילות הנוצרים ברחבי העולם כפנטקוסט (ליל החמישים), וכמועד נבחר להשגת רוח הקודש; כך הפך ליל השבועות, אצל ר' אברהם נתן בן אלישע העזתי, מקובל צעיר כבן 26 שמוצאו המשפחתי מהונגריה, לליל התגלות המשיח ותורת הגאולה, וללילה – שממנו ואילך, יש להפיץ את בשורת משיחיותו של שבתי צבי בכל קהילות היהודים. מעבר לתמונת הצעיר הרבני המתערטל ונופל ואז עולה מתוכם קול של "מגיד", אני חושב, במידה רבה, כחברי ומורי, פרופ' אבי אלקיים מאונ' בר אילן, כי בעזה נוסדה באותו לילה דת חדשה, שכל חבריה העתידיים יהיו יהודים או צאצאי-יהודים; בנוסף, כמו שהראו גרשם שלום; ובעקבותיו, בצורה מפותחת יותר, אלקיים – שבתי צבי עצמו ראה עצמו כניצוץ נשמתו של ישוע, ולכל דרכו, רמז על הקשר המיוחד בין נשמתו ובין נשמת  אותו מהפכן-משיחי קדמון שנצלב בגולגלתא. אמנם באלול תכ"ו (1666) התאסלם שבתי צבי תחת לעלות לגרדום –  ואליו הצטרפו בהמשך קהל-רב ממאמיניו, אבל גם הכניסה תחת כנפי האסלאם, הייתה במקרים רבים רק אות להתחדשות דתית-רוחנית, שחרגה ביודעין ובמכוון מגבולות ההלכה הרבנית, וביקשה למצוא את הגאולה האחרונה, כשוררת מעבר למגבלות הדתיות של כל אחת ואחת מדתות הייחוד (יהדות, נצרות ואסלאם) – ובדמותו של שבתי-מחמד-ישוע, כמאחד בין שלושתן ומוביל אותן עדי עידן חדש. כמובן, בקרב שלומי-אמוני-ישראל וגם בקרב יהודים חילונים רבים נתפסת כיום השבתאות כמשיחיות שקר; אך כל אלו, לא לוקחים בחשבון את האפשרות לפיה שבתי צבי החל את הקריירה שלו כטוען להיות המשיח היהודי, והתגלגל בעיניי עצמו ובעיניי שומעי לקחו – לטוען להיות משיח של האלוהות עצמהּ, היחיד שיכול היה (כך אליבא דכתביו המאוחרים של נתן העזתי) לתקן את המערכת האלוהית לעומקה (כך הם האמינו). זאת ועוד, ללא שיפוט-מקדים הלכתי, ניתן להביט בפרספקטיבה היסטורית על היהודים שהלכו אחרי שבתי צבי גם מעבר להתאסלמותו, בין שהתאסלמו ובין שנותרו יהודים מקיימי תורה ומצוות (כנתן העזתי שסירב לחדול מלקיים מצוות), הרי אין סיבה להתייחס אל התופעה דווקא כ"שיגעון-משיחי" (אלא אם כן כל משיחיות היא שיגעון), אלא כתנועה של יהודים שרצו לצאת ממקום האינרציה שהועידה להם הדת היהודית, בת-זמנם, אל עבר מקום חדש. אני לא מנסה חלילה להציג את היהודים השבתאיים כפרוטו-חילונים או כפרוטו-ציונים, ניסיון שעשה בשעתו גרשם שלום, אבל כן להציג אותם כתנועה ששורשה ביהדות הרבנית, שחבריה ביקשו לעצמם מרחבים רוחניים מרובים על מנת לבטא את עצמם, את נפשם ואת זהותם. למשל, אני רחוק מלהיות יהודי המאמין בגאולה או משיח (רחוק מאוד), ובכל זאת הסימפטיה המסוימת שלי לשבתאות נובעת דווקא ממצבם של השבתאים לאחר התאסלמותו של משיחם (שביטאה את כישלונו של שבתי צבי כמשיח יהודי), ולאחר שמצאו את עצמם מפוזרים בין כמה עולמות וצריכים להתארגנות מחדש. המרת דת מסתמא אינה סוף-פסוק (כך אירע גם לממירי דת יהודים לאסלאם בימי הביניים או לחלק מהקונברסוס מקרב יהודי ספרד ופורטוגל עוד קודם לכן), אלא הזדמנות לשאת בתוך עצמך עולמות מרובים  (מבחינה זו, הרי זה ניצחון). הייתי אומר, לעניין זה, בהסתמך על פרשנות העולמות המרובים למכאניקת הקוואנטים של הפיסיקאי יו אוורט III, שייתכנו כמה תורות וכמה הרי-סיני ואפילו כמה עולמות שבהן כולן אמת, בתוך עולמו הנפשי של אדם אחד. אם זה המצב, אדם יכול להיות בנפשו גם יהודי, גם מוסלמי, גם ספקן, גם מאמין, גם אישה, גם גבר, גם רציונליסט, גם מאגיקון, וגם כמה דברים נוספים. לדידי, היכולת לשאת כמה וכמה עולמות ומימדים בתוך העצמי היא מעלה; לא היסוס, לא בלבול, ודאי לא דבר בטל או נפסד.    

     אשר ל"מגיד" של נתן העזתי שהזכרתי לעיל. מגיד הוא קול פנימי, לכאורה קול עליון מלאכי או לחליפין: קול הנובע מפנימיותו של האדם, ומהעצמי העליון שלו, תופעה שאפיינה כבר שורת רבנים ממגורשי ספרד לפניו, כר' יוסף טאיטאצאק (שם, בין היתר התנבא על הופעת ר' שלמה מולכו), ורבי יוסף קארו (על השיבה לארץ ישראל) – אצל האחרון גם היתה התופעה הזאת קשורה בערב שבועות. וכך לימים, לאחר ר' נתן העזתי, הופעת "המגיד" הראשונה אצל ר' משה חיים לוצאטו, היתה בראשית חודש סיון; כאילו כרוכה במועד ההופעה אצל קודמיו; וכך, סבר גם הבעש"ט אחריו, כי באמירת עשרת הדיברות בחג השבועות בכוונה, אדם עשוי להתברך בכך שכאילו נאמרים הדברים מפי הקב"ה ממש ולא מפיו, ולהתברך כתוצאה מכך בחידושים בתורה בנגלה ובנסתר. ההגיון של הצמדת הופעת מגידים וחג השבועות לדידי קשור בהופעת קול ודיבור אלוהי בסיני,  ובאמונתם של אותם רבנים ומקובלים שהוזכרו בכך שיש קול דובר בתוכו של האדם או מחוץ לו המשמיע את קול האמת או המגלה לו סודות תורה, כהתגלות בתר התגלות; אפשר, כי המקור מצוי בנביא זכריה המזכיר את "המלאך הדובר בי", ואם בימי הביניים – בקרב המקובלים, היו שכינו תופעות כאלוּ "דיבור ברוח הקודש" או "גילוי אליהו". ר' עזריאל מגירונה כינה את הנביאים וכנראה גם כמה ממקובלי דורו: "אחוזים בדיבור" (בדיבור האלוהי) – יש מאמר מרתק שכתבה על הקטע הזה אצל ר' עזריאל, פרופ' חביבה פדיה, לפני שנים רבות; כך למשל, כתב תלמידו ממשיכו של הרמב"ן, ראש הישיבה בברצלונה, ר' שלמה בן אדר"ת, על מקובל אשכנזי בשם ר' אברהם מקולוניא (ככל הנראה, מחבר כתר שם טוב) שהיה שואל כנגד ארון הקודש וקול היה יוצא משם ומשיב לו דברים, וטען כי הקול הוא קולו של אליהו הנביא (שו"ת הרשב"א סימן תקמ"ח). כנראה שבשלב מאוחר  עברו לכנות תופעה זו בלשון "מגיד". לעומת זאת, קולות הבוקעים מתוך אדם וקוראים לו לצאת מעולם התורה והמצוות או לפגוע בקונוונציות של הקהילה ובפרט אם מדובר בנשים – נדונו כ"דיבוק".      

*

*

     אם אסכם עד הנה, [א]. אני תמיד אבכר את אלו שאחוזים בדיבור הפנימי האחר ולא האחוזים בדיבור (או בדיבוק) הביטחוני-לאומי-לאומני המדבק העולה ממסכי הטלוויזיה ומן המרפסות בשכונה.  [ב].  כשאתם מפציצים את עזה, את מי ואת מה אתם בעצם מפציצים? מה אתם מעוניינים למחוק? את החמאס? מסופקני; את האסלאם? לא נראה לי (לא ריאלי, הדת הזאת מונה שליש מהאנושות). את העזתים? מה תעשו אז. או אולי רק את הקול הפנימי שמורה לכם שמדינת ישראל אינה הגאולה ולא ראשית הגאולה – שלהּ נכספתם (זה מציק, אני יודע; אתם מוכנים לעשות הכל כדי להיפטר מהקול המציק הזה);  אולם גם להשמיד את התחושה הפנימית הכבידה מנשוא שיש בעולם – הרבה יותר מציונות או מיהדות, ושצריך לצאת אל העולם באומץ כדי ללמוד מה יש בעולם עוד, ולא עם צבא חמוש או מוסדות דת שתלטניים, כמו שעשוּ הספרדים והפורטוגלים שבשעתו השמידו או העבירו על דתם, עמים ושבטים בכל מקום שאליו האניות שלהם הגיעו. לא הגענו לעולם הזה כדי להיות יורשיהם של פרננדו ואיזבלה ולא של אותו המון ליסבונאי שטבח המון יהודי בכיכר רוסיו בין ה-19 עד ה-21 באפריל שנת 1506. גם שם היה ערב-רב של מלכים, אצילים, אנשי דת, לוחמים, והמון עם, שחשב שיש לשאת רק זהות לאומית ודתית אחת ויחידה, ולמחות, להעלות באש, כל תרבות אחרת, או אפשרות של ריבוי ומגוָּן; גם אז הסבירו לעצמם אותם קונקיסטדורים (Conquistadors), היכן שלא היו, שהם רק הודפים איום על התרבות, הדת, המדינה, בשם האמת האחת והיחידה.  לבסוף, נדמה לי, שחלק ניכר מהמאמצים החוזרים ונשנים למחוק חלקים מעזה, יותר משהם נועדים להועיל בהרתעה כנגד ההפצצות בעוטף עזה (ולאחרונה, מאז 2014, ו-2019, גם בחלקי ארץ אחרים), הם סוג של לא-מודע ישראלי-ציוני הגורם לנו פעם אחר פעם לנסות למחות את העובדה שהגענו מעזה – מעזה עצמה – לא פחות משהגענו מוורשה, ניו יורק, רומא או ברלין. ישראל לא מתקיפה את האסלאם הפונדמנטליסטי. היא פוגעת בעיקר באזרחים כמונו. אנחנו לא נלחמים בערבים ולא במוסלמים; אנחנו נלחמים  בעצמנוּ.ׁ(בני אדם כמונו, שמעוניינים, ממש כמו היהודים שהתקוממו כנגד שלטון המנדט הבריטי, בריבונות מדינית, לאומית ודתית). עוד מעט קט – וחלק מפרשני הטלוויזיה, ממש כמו אותם ספרדים בני המאה התשע-עשרה, אחרי מאות שנים של שנאה, ייטענו שלמוסלמים (הספרדים טענו כך לגבי יהודים) יש מתחת למעיל זנב. רק לפני קצת יותר ממאה שנה הושמו יהודי פאס בכלוב על-יד הלביאות להגנתם. האם מדינת ישראל נוסדה רק כדי לשמש כלוב-אדם נוסף, שמי שמגיחים ממנו — מגיחים לבושי מדים רק על מנת לשבור ולנתץ, ולשוב חזרה בשלום, ולספר לחבריהם לכלוב שניצחו בעימות? אולי הגיעה עת לשבירת-הכלובים וליצירת תנועה חדשה של קיום (יהודי וגם לא יהודי) בעולם.

*

*  

*       

בתמונות: יהודים מפאס בזמן ה"טריטֵל" מוצאים מחסה בכלוב גן החיות, צלם לא ידוע, אפריל 1912.  

 צוֹפים יהודיים, בגדאד, צלם לא ידוע, 1928. 

 

Read Full Post »

שער הדרקון

 

*

*

1

 

דוגן זנג'י (1253-1200) מיסד הסוטו-זן נודע במסע ארוך שעשה לסין בלווית מורו, מיוזן בין השנים 1227-1223, ממנו שב ליפן מולדתו יחד עם צנצנת אפרו של מורו. מסע זה נודע בעיקר ממקורות חיצוניים,לא מכתבי דוגן עצמם, ואף על פי כן אין המטילים בו ספק. עם שיבתו ליפן פרש דוגן להתבודדות בת שלוש שנים, אשר במהלכה ככל הנראה החל ביסוד שיטתו העצמאית במדיטציית הזאזן (=מדיטציית ישיבה) ובסיומה,בשנת 1230 ייסד מנזר עצמאי משלו. שנה אחר כך פרסם את חיבורו הפרשני הראשון, וכך עולה כי בשובו ליפן בגפו לאחר ששכל את מורו החל דוגן בדרכו העצמאית, שאינו מבקש לדרוך בדרך הסלולה שבה הילכו קודמיו,אלא להציע פרשנות חדשה משלו למקורות קדומים. לאחר שמנזרו של דוגן צמח וגדל והתמלא תלמידים ובמממנים, בשנת 1243 לערך, טרח דוגן, בצעד תמוה, להעביר את מנזרו ואת מרכז עשייתו לפריפריה מרוחקת, כמו מבקש שלא ליתן לכוחות הפוליטייים להתערב במנזרו, צעד לא ממש מובן מבחינה תועלתנית,ועם זאת—ניתן לפרשו כך שדוגן לא בקש לעצמו כבוד ומקום, ולאו בכר להיהפך לאושית זן ומדיטציה "מדוברת", אלא להמשיך כל העת את התפתחותו הרוחנית ואת התפתחותם הרוחנית של תלמידיו במנזר. ואכן, אחד מחיבוריו החשובים של דוגן שובוגנזו זוימונקי (=תיעוד הדברים שנשמעו מפי עין הדרהמה האמתית) נרשמו כאוסף של קואנים (=תורות) משום דוגן על ידי תלמידו-ממשיכו המובהק, אג'ו, ומורים על נטיית הלב של תורת רבו אחר ההתפתחות המתמדת של המורה ושל תלמידיו גם כן:  

דוגן הורה:

   בלב הים, ישנו מקום שמתנשאים בו גלים אדירים והוא קרוי שער הדרקון. אם דג מצליח לחצות את המקום הזה הוא הופך לדרקון. לכן קרוי המקום שער הדרקון. אולם לי נראה כי הגלים שם אינם אינם גבוהים יותר מאשר במקומות אחרים והמים מלוחים כבכל מקום אחר.ובכל זאת, באורח פלא, כל דג החוצה מקום זה הופך, ללא יוצא מן הכלל, לדרקון, קשקשיו אינם משתנים, גופו נשאר כשהיה, אך לפתע הוא נעשה דרקון.

   אפשר לומר כי נזיר המתאמן הוא כמו הדג הזה. כאשר הוא נכנס לחיי המנזר, אף על פי שמקום זה אינו שונה ממקום אחר, ללא יוצא מן הכלל הוא הופך לבודהא או לאב זן. הוא אוכל באופן שאחרים אוכלים, הוא מתלבש באופן שאחרים מתלבשים, הוא משביע את רעבונו ומגונן על עצמו מפני הקור כשם שעושים זאת האחרים. עליו רק לגלח את ראשו ללבוש גלימת נזיר, ולאכול את הארוחות במועדים הקבועים לפי הכללים. ואז לפתע הוא הופך לנזיר זן. אל תרחיקו בחיפושים כדי להיות לבודהא או לאב זן, כניסה לחיי המנזר או אי-כניסה אליו אינם שונים מחצייה או אי-חצייה של דג בשער הדרקון.

(דוגן, שובוגנזו זוימונקי, תרגם מיפנית מסונגה ריהו, תרגמה מאנגלית ענבל טפר, יעוץ מדעי אלון מרק ויעקב רז, הוצאת מאגנס: ירושלים 2009, ספר שישי פרגמנט 9, עמ' 124)

 

  [כשמדברים איתי על שערים בלב הים, דגים מעופפים, אני מיד חושב על ראשית לובנגולו מלך זולו אבי עם המטבולו אשר בהרי בוליוויה לנחום גוטמן—אותו ציור מפורסם שבו ישנם דגים האוחזים בפיהם את קו המשווה המדומה, משל היו שריד נידח של איזו מפת עולם ימי ביניימית].   

   המקום המיתי הזה שבו הדג הופך פתע לדרקון. כלומר נותר דג במימדיו ובהתנהלותו—כך שכל הצופה בו קובע כי לפניו דג, ואף על פי כן, אינו דג עוד כי אם דרקון, כמו המעבר בשער שינהו לבלי הכר. הדג כעת הנו דרקון לכל דבר ועניין, אלא מה—רק המעטים, עלית של דרקונים דגיים יכולה להבין ולהבחין בטרנספורמציה שעברה על הדג לשעבר.

   בשער הדרקון ישנו גם מימד מסויים של איניטיאציה (חניכה,הקדשה). דבר לכאורה אינו משתנה. האדם הוא אותו אדם. יתירה מזאת, מנהגו עם סובביו אף הוא נראה כמה שלא חל בו כל שינוי, ואף על פי כן כבר אין מדובר באותו הדג, כי אם בדרקון ממש. ישנן תיאורים שונים בתרבויות שונות של ההקדשה. אור גדול זורח על הכרתו של האדם, הוא חש כאילו מושחים את כל גופו בשמן המור, ואילו כאן הדג נשאר דג, אלא שחל בו שינוי  פנימי בלתי ניכר לעין, ובאחת הפך לדרקון ממש.

 

 

2

 

בימים עתיקים היו שראו את הקוסמוס הפיסיקלי כולו בתבנית נחש קשקשים שזנבו אחוז בפיו (אורבורוס). בכתבים רבניים זוהה הנחש הזה עם התנין הגדול, הלוויתן, נחש בריח, תלי (שבו תלוי העולם כולו). במדרש המאוחר פרקי דרבי אליעזר, המיוחס אמנם לר' אליעזר בן הורקנוס, אך נכתב קרוב לראשית המאה השמינית (עוד לפני כן במסכת בבא בתרא מן התלמוד הבבלי מופיעה האגדה על שחיטתה של נקבת הלוויתן ומליחתה לצדיקים לעתיד לבוא) כפי הנראה, מתוארת בליעתו של יונה במעי הדג. והנה בבטן הלוויתן נכנס יונה אל תוך אור המאיר מקצה העולם ועד קצהוּ, והוא עובר סוג של מסע בו מתגלה לו העולם כמו שהוא. יונה במעי הדג, הופך אליבא דהמדרש, למי שמסוגל להביט בעד עיניי הלוויתן על תבל ומלואה, תהומותיה ונפלאותיה. הנביא יונה אשר לפנים נס מפני הצווי האלהי כדג הנס מטורפו,דווקא ראיית הלוויתן,של כללוּת הנפלאות שנבראו על ידי האלהות,משיבה אותו לתפקידו כנביא (גם אם כזה שאינו מצליח להבין מדוע מששבו אנשי נינוה מדרכיהם הרעות נמחל להם).אם נחבר בין דוגן ובין מחברו האנונימי של המדרש נגלה כי אפשר כי ההפיכה לדרקון, פירושה גילוי הכרתי, ראייה פנימית של מהויות הדברים, כאילו הורם המסך שעמד תמיד בין הכרתו של הרואה ובין הקוסמוס

   לנחש-לוויתן-דרקון הזה, בהיותו כללות העולם הפיסיקלי היו שמורות תכונות דמוניות ממש.ואמנם ראשוני המקובלים בספרד של המאה השלוש עשרה, בני זמנו של דוגן ממש או בקירוב אליו, שנויים היו במחלוקת סביב מיהותו של הלוויתן. ר' יצחק בן יעקב הכהן מסוריאה שבקסטיליה תיאר במאמר על האצילות השמאלית את הלוויתן, כתנין, וכסיטרא אחרא (= הצד האחר, כוחות הרע), ואילו הרשב"א (ר' שלמה בן אדר"ת), תלמידו-ממשיכו של הרמב"ן (ר' משה בן נחמן) בברצלונה שבקטלוניה-אראגון ראה בו בפירושו על אגדות התלמוד הבבלי דווקא התגלות של כללוּת הרצון האלהי כלפי העולם. 

   זאת ועוד, בספרו מנטק א-טיר (=לשון/הגיון הציפורים) תיאר המשורר הסופי,פריד א-דין עטאר (נהרג בשנת 1221, בפלישה המונגולית), איש נישאפור שבפרס, את  מסען של שלשים ציפורים בראשות ההדהד (=דוכיפת)אל הסימוּרג,ציפור אגדית השוכנת על הר אלברז,המתואר במקצת מקורות קלאסיים פרסיים,כגון:שאה נאמה (=ספר המלכים) למשורר קאסם א-דין אלפירדוסי (נפטר בשנת 1025 לערך). הסימורג כמתואר אצל פירדוסי היא מקבילה לעוף החול הסיני,פֶ'נג הוּאנג,שחציו ציפור וחציו דרקון;נוצותיו של הסימורג בעלות כח ריפוי וידיעותיו מבטאות את החכמה הפנימית. שלשים בנות הכנף המתאחדות לבסוף באורו האין סופי של הסימורג, ואינן אלא אלגוריה למאוויים הסופיים להגיע לידי התכלוּת העצמי (פנאא') והתאחדוּת (אתחאד) באור האלהי (נור אללה).

   מה שמפתיע, אם אשוב לדוגן, היא הפרשנות שהעניק למעבר בשער הדרקון.פרשנות נוֹמית ונורמטיבית למדיי.הדג שהפך לדרקון, אלגוריה להשתלמות האדם במעלות הזאזן, אינו צריך אלא לקבל את ההכרעה לעזוב את עיסוקיו ולקבל על עצמו את חיי המנזר ודרישותיו.ההשתלמות במנזר היא שהופכתו לבודהא ולאב זן, איש ואיש כפי יכלתו. מבחינה זו, אין התלמיד המתחיל נדרש להרבה, כי אם אך ורק להכרעה כי הוא מעוניין לדבוק בחיי זן.

   מבחינות רבות, דומה המהלך הפרשני של דוגן לפרשנות המצויה בשפע גם במקורות יהודיים וערביים. השער לידע הפנימי טמון לפני הכל ואחרי הכל לדידם בקבלת חיי ההלכה ועבודת האל וההשתלמות ההדרגתית בהן. מייצג מובהק של גשה זו באסלאם הוא אבו חאמד אלע'זאלי (1111-1058) שאם שהבחין בין דרגות שונות של אוהבי אללה ומקורבים אליו, עדיין ראה בקבלת האסלאם והוראותיו תנאי בל יעבור בדרך לזכות בהתגלוּת.מייצגים מובהקים של תפישה זו בתולדות היהדות,לפיה הידע האנושי המושלם ביותר הוא נחלתם של הדבקים בתלמוד תורה ובקיום המצוות הם למשל: ר' יהודה הלוי (1141-1075, ראש המאמר השלישי בספר הכוזרי) ר' יהודה ליוואי בן בצלאל (המהר"ל, 1609-1520) והחסיד אליהו בן שלמה זלמן (הגאון מוילנה, 1798-1722). כמובן, שלגישה הנומית- הלכית הזאת במסורות דתיות ורוחניות קמו גם מתנגדים עזים.את הישגיה הנמשכים של התנועה השבתאית במאה השבע-עשרה ובראשית המאה השמונה עשרה, ניתן לראות כהמשכן של תנועות אבאח'יה בסוּפיות האסלאמית,שראו את אפשרות האיחוד עם האלהות או עם האור האלהי ואת השגת רוח הנבואה,לא כפועל יוצא מן הדביקות ההלכתית-דתית אלא אדרבה, דווקא כתוצאה של דביקות בפרקטיקות ובדרכי התבוננות שרוח ההלכה אינה נוחה הימנה. אחד מן הדרושים המייסדים והחשובים ביותר בתולדות התנועה השבתאית היה חיבורו של הנביא-המייסד,אברהם נתן בנימין בן אלישע  (1680-1638),שנקרא, שלא במפתיע,דרוש התנינים.בכל מקרה בתוך פרק זמן קצר בעיבוריה של המאה השבע עשרה הפך עצמו נתן העזתי למחוקק ולתיאולוג של שמיטת ההלכה היהודית ושל תורת המשיח החדש, שבתי צבי (1676-1626) שלדידו נתגלה בעולם. תיאולוגיים משיחיים מילניאריסטיים מקבילים בעולם האסלאם והנצרות, נמצאו בשפע מאז שלהי הזמן העתיק, ונרצחו לרוב בהמוניהם על ידי השלטונות המרכזיים ובתווך חכמי הדת המשפיעים. 'הכפירה' השבתאית יוצאת דופן היא בשל כך, שלתקופה מסויימת סביב שנת 1666, סחפו אחריה את רוב-רובו של העולם הרבני בכל קהילות ישראל, ולא זו בלבד אלא שהתיאולוג המרכזי של התנועה (אברהם נתן היה אז כבן 26 בלבד). ולא בכדי נקרא אחד מן הספרים האנטי-שבתאיים המרכזיים של ראשית המאה השמונה עשרה, אשר חובר על ידי המקובל ואיש ההלכה האיטלקי ר' יוסף אירגאס (1730-1685), כנגד תורתו של התועמלן השבתאי נחמיה חיוּן (1730-1665),הצד נחש.השבתאים,אולי בתווכם של סמלי נחשים ותנינים, שליוו לכתחילה את המיתוס השבתאי, הפכו לכעין התגלמות של הנחש הקדמוני בתודעה הרבנית. אפשר הוא כי שם ספרו של אירגאס היה מענה לשון בלבד כלפי ספר הפולמוס של ר' נחמיה חיון הצד צבי שיצא בלשון חריפה כנגד התנגדותו הגורפת של איש ההלכה, ר' צבי הירש אשכנזי, 'החכם צבי'; אפשר גם כי כיוון כנגד דמיון השם חיוּן לחיויא,נחש בארמית.ברם,אפשר כי גרמה לכך גם האגדה המפורסמת שנכללה בספר שבחי האר"י ובמקומות נוספים אודות מיתתו של  האר"י על שום שגילה לתלמידיו את פשר סוד האיילה שננשכה על ידי נחש בספר הזהר,סוד שנאסר עליו לגלותו משמיים, אגדה שנתפרשה אגב לא מעט בקרב תלמידי חוגו הפנימי של שבתיי צבי (למשל אצל ר' ישראל חזן) לאחר המרת- הדת שלו לאסלאם והיותו למחמד צבי. 

 

 

 

3

*

 

   באגדת עם איטלקית-צרפתית קדומה האיש עטור האצות שליקט הסופר איטאלו קלווינו, מובא סיפורו של מלך אשר ביתו הנסיכה נעלמה. רב חובל יוצא לחפשה בים בלווית צוות אליהם מצטרף ברגע האחרון, יורד ים, נווד ושתיין ידוע בשם בצ'אצ'ין חרטומספינה (שמו הינו המצאה של קאלווינו). בצ'אצ'ין מוצא את הנסיכה באי בודד שם היא שוכבת כבולה במערה. 'איך מצאת אותי?' שואלת הנערה. 'יצאתי לציד תמנונים' עונה בצ'אצ'ין. אז מתוודה הנערה כי תמנון ענק חטף אותה (קאלווינו שינה זאת לתמנון ענק, אך בהערות באחרית הדבר מודגש הדבר כי בנוסחי הסיפור המקורי דובר בדרקון מטיל אימה) אלא שישנה דרך אחת להכניעו. התמנון (במקור: דרקון) הופך מדי יום לשלוש שעות לדג קטן (!) ו' אז קל לדוג אותו, אבל צריך להרוג אותו מייד, שאם לא כן הוא הופך לשחף ומתעופף הרחק.'  בצ'אצ'ין לא מצליח להרוג את הדג וסופו שהוא נלחם בתמנון-דרקון הפצוע, הורגו ומציל את הנסיכה. אלא שאז משהנסיכה מתאווה לקחת את בצ'אצ'ין לאישהּ, מעניקה לו טבעת אירוסין ואף קובעת אימו תאריך לטקס, מתרגז רב החובל, ובעת שבצ'אצ'ין שתוי כלוט, הוא משליך אותו בעזרת מלחיו לים.

   שלא כמו יונה הנביא, שום דג לא עולה ובולע את בצ'אצ'ין, גם לא דרקון, הלא הוא כבר רצח את הדרקון המקומי. ודומה אפוא כאילו נגזר דינו למצולה. והנה, בתאריך שנקבע לחתונת בת המלך עולה מתוך הים איש עטוף כולו אצות ירוקות, נוטף מים, ודגים וסרטנים קטנים יוצאים מכיסיו ומקרעי-בגדיו. לשאלה מיהו ומאין בא מראה הזר המסתורי את טבעתהּ של הנסיכה, וכך עומד בצ'אצ'ין, עטור כולו אצות ירוקות לצד הכלה, בשמלתה הצחורה לחגוג את כלולותיהם (איטאלו קאלווינו, סיפורי עם איטלקיים, מהדורת תרגום: גאיו שילוני, ספריית הפועלים: תל אביב 1988, עמ' 19-17, 325)

   מה שיפה ומעניין בסיפור לפנינו הוא שבמקורו כמו אצל דוגן, ישנה שניות מסויימת של הדג הנעשה דרקון.כמו כן ישנו הדהוד מיתי אפשרי מעניין לדמותו של שבתי צבי:על אחת משלושת טבעותיו של שבתיי צבי היה כעין נחש-דרקוני, ועוד דבר—בעדויות שנשמרו על עלייתו עם נתן העזתי לירושלים בשנת 1665 תואר שבתיי צבי כלובש בגדי ירוק מכף רגל ועד ראש. 

   אבל אם נתמקד בסיפור עצמו הרי דומה כאילו בצ'אצ'ין מציל את הנסיכה מידי הדרקון אך הופך בעצמו למעין איש הנע בין היות דג ובין היות דרקון.הוא מייצג את אומץ הלב והמסירות החורגת מעבר לנומוסים הממסדיים החברתיים והדתיים. מי שמערער את הסדרים הקיימים.דומה כאילו יותר מאשר על הסיפור הזה להסתיים בחתונה.על בצ'אצ'ין לחטוף את הנסיכה בפעם השנייה אל ספינת שודדי הים שלו, ושם אכן יחיו באושר ואושר.דומה כי גם הנסיכה הנכונה להינשא מתוך אהבה לנווד,שתיין, חצי-דרקון,שאינו מקפיד על הבדים מהן תפורות חליפותיו,מקומה אינו בסדרי בית המלוכה, אלא בפונדק יחד עם יורדי הים.

 

4

 

   כשנפגשתי שוב כעבור שניים וחצי עשורים עם חברת-ילדות יקרה ללבי מאוד. נזכרנו בכך שהיינו נוהגים לשחק יחדיו בילדות במשחק שבו היא היתה נסיכה ואני הייתי הדרקון שלה. לא דרקון מפחיד, דרקון טוב-לב של אור. שנים לא התראינו ובכל זאת הזיכרון נותר. מדוע זה חשוב? כי במהלך מסע החיים התלבטתי, לא פעם, ברוח אגדת 'שער הדרקון' של דוגן, מה עשוי להפוך אותי מבחינה פנימית מדג לדרקון. כמו בצ'אצ'ין, לא פעם, נדדתי ונדתי (בדיוק כמוהו, מצאתי עצמי פעם מושלך למצולות ממש, בימי שירותי הצבאי). באותו יום, בו דיברנו אני והיא ככלות שנים רבות, על זכרונות ראשונים, הבנתי בחדוּת, כי לא לימודיי וגם לא התמסרותי לכמה שיטות מחשבה ותרגול יום יומי, הם שקירבוני אצל שער הדרקון. אלא שכאמור עברתי בו כבר כילד, לא מפני דבר, כי אם מפני האהבה, ומפני דווקא שהשתניתי מעט מאוד. ליבי נותר כפי שתמיד היה לי– לב של דרקון. היתה לשיחה זו עם אותה חברה ותיקה אפקט מהותי. כגון רפואתו של המלך- הדייג (Fisher-King) באגדת הגביע הקדוש. ולמי שיחדד וישאל: מה למיתוסים כאלה ולאדם מבוגר? אענה בפשטות עמוקה ירקרקת— אם זו השאלה הנשאלת, סימן הוא כי טרם ביקר השואל במקום ההוא בלב הים או בלב הבשר, במקום הפנימי המתכנה, כגרסת קדמונים: שער הדרקון.

* 

 

בתמונה למעלה: Ma Yuan (1160-1225) , On the Mountain Path in Spring

 

© 2009 שועי רז

Read Full Post »