Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘שלמה גרוניך’

adaya

*

"מוּסִיקָה הִיא נָהָר לְלֹא שֶׁפֶךְ" [דנה אמיר, מתוך: 'ברגע הזה']  *

האלבום נִכְתֶּבֶת מאת אמנית הנבל ואמנית המיצג, עדיה גודלבסקי, הוא ללא ספק אלבום המוסיקה הישראלית הטוב והמאתגר ביותר — לו האזנתי בחודשים האחרונים; אלבום ששינה לדידי את האופן שבו יש לגשת להלחנת שירי משוררים בעברית: נסייני, אוונגרדי, בלתי-צפוי ושופע מקוריות. אלבום שספק-בידי אם אי פעם ישמיעו בבתי קפה, אבל כל יחיד/ה שמעוניין להתקרב אל לב היצירה יותר מהרגיל, דומני כי יירצה להתנסות בו. אחרי הפתיח המהדהד הזה, ארצה להעניק להצהרה הזאת טעם מספיק.

ראשית, כל,  המהלך העומד בבסיס האלבום יש בו משום חתירה כנגד הקונצנסוס, וכנגד מה שהאוזן הישראלית התרגלה לשמוע, כאשר מדובר בשירי משוררים. בשנות השבעים התקיימו ערבי שירי משוררים מופקים היטב, ובהם הולחנו שיריהם של המוכרים והידועים שבמשוררי התקופה. שם, משום מה, הפך דבר-שבשגרה ששירי משוררים, זקוקים לצליל תזמורתי גדול ועוטף מאחוריהם, כאילו ששירי משורר מגלמים את רוחו של עם; לפיכך, כאשר מתי כספי ושלמה גרוניך הוציאו לאור את מאחורי הצלילים אשר כלל משירי יהודה עמיחי (אלוהים מרחם על ילדי הגן, אבי) ונתן זך (כשאלוהים אמר בפעם הראשונה), הצליל המצומצם, רק פסנתר וגיטרה, נחשב כבר כחתירה כנגד הזרם המרכזי, ולא ייפלא כי הם נחשבו אוונגרד, וכי קהלו של אלבום-המופת הזה, על לחניו הייחודיים לגמרי, היה די מצומצם בזמן-אמת והלך וגדל מאוד ברבות-הימים. עם זאת, קשה לומר שבזמן אמת זכה להצלחה רבתי. כספי גם השתתף עוד לפני כן עם כשאלוהים אמר בפעם הראשונה בערב שירי המשוררים הממלכתי, ושם כצפוי הוענק לו צליל ממלכתי עוטף וגדול, שחסר, וטוב שחסר, מן הגרסא המשותפת שבאלבום עם גרוניך.

מגמה זו של "עיבודים גדולים" של שירת משוררים נמשכה על-פי-רוב ברוב אלבומי התקופה, וגם כאשר הוכנסו הסינתיסייזר והסמפלר בשנות השמונים, דומה כאילו נוצרה כאן איזו מגמה לפיה הגשה מינימליסטית של שיר משורר היא דבר בלתי מצוי. לשיר של משורר נדרשה תזמורת. אם לא תזמורת, להקה וגדוד זמרי לווי.  כמובן, ישנם יוצאי דופן: עיר עצובה תרצה אתר ומתי כספי, אהבה יומיומית תרצה אתר ויהודית רביץ, אתמול חלפו הציפורים משה בן שאול ושלמה ארצי כשבאתי לקחת אותה מהעננים, לא יכולתי לעשות עם זה כלום, יונה וולך, אילן וירצברג ושמעון גלבץ; מונשדו יונה וולך ואילן וירצברג; שובי לביתך דליה רביקוביץ ושם טוב לוי לכל איש יש שם זלדה וחנן יובל שבעה נתן זך ושפי ישי (אני לא בטוח בפני עצמי האם זוהי שירה השיר הזה של זך, כי הוא דיבורי-שגור מדי); בשעת ההתבהרות יאיר הורביץ ושלמה גרוניך, תותים יונה וולך וערן צור (עם קולות ליווי של רונה קינן), תמונה דליה רביקוביץ ויהודית רביץ בגן מוקסם יהודה עמיחי ויהודית רביץ לתמונת אמא לאה גולדברג ואהובה עוזרי כוחי הולך ודל רחל ורות דולורס וייס ירח נתן אלתרמן ורות דולורס וייס. לכולם משותפת התפיסה לפיה הטקסט עשוי לעמוד במרכז. האמן פשוט מגיש אותו, כפי תפיסתו הישירה את השיר. כל השירים שמניתי הם סוג של תמונת תשליל לשיר בבוקר בבוקר אמיר גלבוע ושלמה ארצי; איש כאן לא חושב שהוא עם, והשיר לא צריך להצעיד המונים, אלא לדבר אל לב יחיד.

תפיסה זו הומה מאלבומה של גודלבסקי. ראשית, ההחלטה להסתמך כמעט אך ורק על הנבל והקול; אחר-כך, בחירת השירים. עדיה כינסה אל האלבום בעיקר משוררות ומשוררים המצויים אייכשהו-כלשהו עדיין, בצד המוצל והמופנם יותר של השירה העברית (כזאת היתה גם דליה רביקוביץ בעיניי עצמה; שני שירים שלה הולחנו לאלבום). ניכרת כאן ברירה המסתמכת על טעם אישי של המוסיקאית, שמראש מוותרת על טקסטים העשויים לזכות אולי מיידית באהדתו של קהל רחב; די-לה בכך שדיברו ישירות אל לבהּ. יותר מכך, גם בבחירותיה של גודלבסקי כמלחינה, שוררת איזו רוח של אחרת מהֱיּוֹת, היא אינה מנסה להלחין שום-שיר באופן נוֹמִי, שום הרמוניות מוכרות, שום צליל גדול ומתחבב. חבר מוסיקאי אמר לי על אחד השירים, שכמעט הרגיז אותו כיצד היא מפספסת במכוון כל הרמוניה. אבל עם שיש באלבום הזה משהו מכונס מאוד, אינטרוורטי. יש בו שירה המדברת אל לב היוצרת, ומתוכה הולכת ונובעת המוסיקה שלה, שאינה עוטפת או סוחפת את המלים, אלא נוצרת בהשראתן, ומהווה איזו יצירה מקבילה הנוצרת, כך-דומה, כמעט בספונטניות לצד המלים.

וכך, אם מבחינות מסוימות, יש באלבום הזה, או למצער בשילוב הזה קול ונבל, איזו שיבה רדיקלית למקורות השירה, שהלאו משוררים (למשל, הומרוס) ומשוררות (למשל, סאפפו) נהגו ללוות עצמם בנבל. גם יש כאן לטעמי איזו המשכיוּת של הרוח האקספריאמנטלית-דאדאיסטית-זן בודהיסטית של ג'ון קייג' (1992-1912). כמו קייג', דומה כי גודלבסקי מעדיפה לברוח מכל בחירה מובנת מאליה; הספונטניוּת, במובן, של הלחנה העולה בקנה אחד לא עם האופן שבו היא מבקשת להלחין את השיר, אלא התפיסה הויטאלית לפיה השיר והאופן שבו היא מלחינה אותו הוא הדהוד חד-פעמי של מכלול התופעות, החיצוניות והאידיוסינקרטיות, הנוטלות חלק בעולמהּ של יוצרת המוסיקה בהווה, ברגע-היצירה ממש, הוא מרתק, ודאי חריג כאשר מביאים בחשבון כי מדובר באלבום שירי משוררים ישראלי. אבל דווקא בתפישׂה זו (כך בעיני) של הלחנה והגשה, שאינה מסתפקת בתיווך הטקסט לקהל, אלא מתבטאת בדיאלוג בין הטקסט ויוצרת המוסיקה, כך שיצירה נובעת מיצירה, ובו המוסיקה מושפעת ונקבעת על פי האופן הספונטני שבו המלים נרשמות אצל מלחינתן, הוא מרתק. כלומר, בהאזיני לאלבום הזה, אני חש כי היוצרת כלל אינה מנסה להתחבב באמצעות שיבה אל תימות מוסיקליות מוכרות, אלא הטקסטים ונפשהּ עצמהּ הם המדיוּם המהותי באמצעותם נולדת המוסיקה. זוהי אינה יצירה המחפשת לדידי אסתטיקה, והיא במידה רבה, מנוֹס מאסתטיזציה שגוּרה. אם ישנה שאלה העומדת כאן בשורש הכל היא מהי מהוּת השירה, מהי מהוּת המוסיקה— מבחינה זאת נכתבת של עדיה גודלבסקי אינו רק מסע רדיקלי ומהותי, אלא בקשה אחר שיבה אפשרית למקורות היצירה, אותו יסוד עלוּם בנפש היחיד ממנוּ נובעת ומפעמת היצירה (צורות חולפות בחושך); יצירה שאינה מבקשת להיות מקודשת, לא אלהית, ולא בת-קולו של עם. אלא פשוט יצירה אנושית.

מתוך האלבום כולו ושבעה-עשר שיריו הייתי מציין במיוחד את ברגע זה (דנה אמיר), תחילת השקט (דליה רביקוביץ), פתחנו פתח רחב (ענת זכריה), צפור גן עדן (אורי לוינסון), האשה שיצאה אל העולם (ענת לוין), בצאת הנפש (חיה אסתר), כשבאתי הייתָ כבוּי (מרדכי גלדמן), הכל מונח (סיגל בן יאיר) ואשה עם בית על הראש (מאיה ב'זרנו).

*

 

להאזנה למבחר שירים מתוך האלבום

לאתר האישי של עדיה גודלבסקי (לכניסה לגלול מטה)

ניתן לרכוש את האלבום בחנויות העצמאית: האוזן השלישית (תל אביב), אוגנדה (תל אביב), סִפּוּר פָּשׁוּט (תל אביב), המגדלור (תל אביב), תולעת ספרים (מאז"ה, תל אביב), מִלתא (רחובות) ואדרבא (ירושלים). כן ניתן לכתוב לאמנית דרך האתר שלה או בפייסבוק ולרכוש את האלבום ישירות מידיה.  *

*

בתמונה: עדיה גודלבסקי במופע ההשקה של נכתבת, בית היוצר, נמל תל אביב 27.6.2015, צילם: אורי לוינסון.

Read Full Post »

Nussbaum520

*

   נוהג היה לו למשורר אבות ישורון (יחיאל פרלמוטר, 1992-1904) שבהגיע ערב יום הכיפורים היה יושב לכתוב שירה; לא אחת, משיריו היפים ביותר; כך נהג עד שנת פטירתו. אפשר כי הדבר קשור היה כפי שנראה במועד עצמו, כלומר: במשמעות שייחס ליום הכיפורים גופו, ואפשר כי היה הדבר קשור גם בכך שיום הכיפורים היה גם יום הולדתו (זמן הולדתו בסמוך לתפילת נעילה). אפשר כי החג הפרטי, החג היהודי, והזיכרון המשפחתי—היו חבורים בו לבלי-הפרד. כך למשל, בשיר הבא:

*

לְשָׁעָבַר הָיִתִי נִמְנָע מִלְהִתְפַּשֵּׁט

בְּגוּפִי בְּחַדְרִי בּוֹ תַּצְלוּם עַל הַקִּיר

הוֹרַי.

*

הַיּוֹם הִתְפַּשַׁטְתִּי. מָה,

הֵם שֶׁבַּקֶּבֶר אֵינָם

עֲרֻמִים?

*

הֶחָדַלְתִּי לְהִתְבַּיֵּשׁ בִּפְנֵי אַבָּא וְאִמָּא? מָה,

הַאִם רַק מַה שֶׁבָּקִיר

וְשֶׁבַּקֶּבֶר?

*

שְׁכֵנָה מִן הָרְחוֹב, קוֹל אִשָׁה קוֹרֵא: מָה,

אַתָּה טַרְזַן? תִּתְבַּיֵּש לְךָ!

תִּתְבַּיְשִׁי אַתְּ!

*

הַיּוֹם עֶרֶב יוֹם כִּפּוּר, הַיּוֹם ט' תִּשְׁרֵי תשלח.

אָבִי הָיָה קוֹרֵא לִפְנֵי הָעַמוּד:

הַמֶּלֶךְ!

*

ט' בתשרי תשלח, 21 בספטמבר 1977.

*

מנחם פרי בחר להדגיש את המימד הקומי-קונדסי בשיר: "שכנה קוראת מן הרחוב קריאה של לגלוג וביזוי (מה אתה טרזן?). היא מזדעזעת מן הסטריפטיז הפומבי, ועוד בערב יום כיפור, של גבר כבן שבעים ושלוש, שגופו אינו בנוי לתפארה כגופו של טרזן […] קריאתה מחזקת את צד ההחצפה שבהתפשטות ומכניסה "סקנדל" וולגרי-קומי." אלמנט נוסף שהדגיש פרי הוא יום הולדתו של המשורר החל כאמור ביום הכיפורים. הוא מדמה את עירומו של המשורר הניצב אצל החלון לנוכח תמונות הוריו, לעירומו של תינוק המצוי בזרועות אימו עם לידתו [מתוך: מנחם פרי, 'סע,סע ההיפך ההגה: שלושה פרקים על אבות ישורון', איך נקרא אבות ישורון: כותבים על שירתו, בעריכת לילך לחמן, סדרת קו אדום כהה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל-אביב 2011, עמ' 38-36].  

פרי ממקם את השיר בתל אביב של שנות השבעים, ובזמן ההווה. זוהי תל אביב ישראלית חילונית. תל אביב של זמן לינארי, של עבודת ההווה. של גילוי הפערים הנומיים (והקומיים) בין השכנה הוולגרית-שמרנית ובין המשורר העדין והמשולח. עם זאת, יש בשיר הזה הרבה יותר מאשר סיטואציה קומית עממית או אלוזיה מרומזת של קירבת תינוק עירום להוריו, זאת משום שלא בתל אביב כלל מדובר, וספק אם זמן השעונים ולוחות השנה משחק פה איזהשהו תפקיד. זוהי תל-אביב דקרסניסטאוו (העיירה האוקראינית הסמוכה ללובלין, בה גדל ישורון, ולה יוחדו רבים משיריו) או קרסניסטאוו דתל אביב.

ראשית, הקיר. במסכת ברכות מן התלמוד הבבלי, בסמוך לדיון אגדתי-תיאולוגי על תועלות תפילת הלב ותשובה להארכת חיי האדם (שיח בין המלך חזקיהו ובין הנביא ישעיהו, המבוססת על מלכים ב' פרק כ') נמצאות האמירות הבאה: אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל יחדל מן הרחמים (כלומר, מן התפלה) וכן: "ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל" מאי קיר? אמר ר' שמעון בן לקיש: מקירות ליבּוֹ [שם, דף י' ע"א, ע"ב]. כל אלו לטעמי אינם דרשה בעלמא, שכן השיר עצמו בחתימתו עוסק בתפלת יום הכיפורים. שהריי הקורא 'המלך!' לפני העמוד הוא שליח ציבור של תפילת שחרית, ואמירה זו מסמלת את ראשית תפילתו.

לפיכך, הקיר אינו אך ורק הקיר הקונקרטי עליו תלויות תמונותיהם הוריו המתים של ישורון. זהו בו-בעת קיר הלב, כותל-המזרח שבו שוכן זכרונם החי של הוריו המתים. אלו הם אותם הורים שניספו בשואה ואשר הורישו לישורון אתוס של רחמים, ככתבו בשירו פסח על כוכים (1953): ואַבָּא-אִמָּא מִן מִלְקֹחַ/ -אֵשׁ-אֵל-רַבְרַבָּא מִלְקָח/צִוּוּנוּ יַהְנְדֶס לֹא לִשְׁכֹּחַ/וְעַל פּוֹיְלִין לֹא לִשְׁכַּח. כמובן, המלה יהנדס (מילולית: יהדוּת), היתה מושג תרבותי בעולם היהודי המזרח אירופאי, והוראתה: מוסריות או אנושיוּת. את המורשת הזו העמיד ישורון בלוז גינויו החד משמעי את פעולת קיביה (רצח של כששים עד שבעים פלסטינים בכללם נשים וילדים והחרבת 45 בתים בפעולת תגמול של יחידה 101 בפיקודו של אריאל שרון), שבעטיה נכתב השיר הנזכר.

אחר-כך, העירום. כפי שהראה לאחרונה חברי חוקר הקבלה, אבי אלקיים [מאמרו: 'עירום בקודש הקודשים: בין פילון ופלוטינוס על עירום, אסתטיקה וקדושה', קבלה, 28 (תשע"ג), חלק עברי, עמ' 321-301]. בניגוד לנוסח המשנה שבה מתואר כהן גדול הנכנס אל בית קודש הקודשים אחת לשנה ביום הכיפורים לובש בגדי לבן, תיאר פילון האלכסנדרוני את אותה ההתרחשוּת, אלא שאצלו נכנס הכהן אל הקודש עירום ועריה, כמתדמה לאדם הראשון, שנברא בצלם אלהים.  כמובן, העירום הפילוני אינו מיני או אירוטי. זהו עירום שמשמעו היא שיבה לפּשטוּת הגמורה, על סף ההפשטה. האדם הולך אל הערפל (בית קודש הקודשים היה מלא קטורת) כנמצא באחד מקצוֹת החיים, כשעת הלידה או כשעת המוות. נבדל מכלל המין האנושי. דומה כאילו עירום הוא אף משפה וממלים; עומד יחיד מול אלהיו.

העירום הזה הולך גם אל מנהג עטיית הקיטל, כעין חלוק תפלה לבן, בזמן תפלות ראש השנה ויום הכיפורים, מנהג שהיה מצוי מאוד בקהילות מזרח אירופה, ועד עצם היום הזה רווח אצל חסידים. יש אומרים כי הקיטל מדמה את בגדי הלבן שבהם היה נכנס הכהן הגדול לבית קודש הקודשים; יש אומרים, ביסודו עומדת ההידמות למלאכים; ויש אומרים, והדבר חוזר לבית השני בשירו של ישורון— כי הקיטל מדמה את תכריכי המת, שכן הנכנס לדין (יום הכיפורים) טוב שייראה עצמו חשוב כמת. בין לבוש קיטל בין עירום ועריה (מה שמזכיר את ההפרש בין המשנה ובין פילון), כללו של דבר – השיבה אל הפּשטוּת הראשונית, אל התום. לדידי, עירומו של ישורון מבטא את שאיפתו לשוב לפשטוּת הגדולה ביותר, שבה הוא מתייחד  עם זכרונות ילדותו, זכרונה של קרסניסטאוו, זכרון אביו העומד ומתפלל ביום הכיפורים לפני העמוד. זוהי מציאוּת פנימית שבה המתים חיים בתוכנוּ, דובבים בּנוּ — הראשית היא האחרית– ולרגע חש המשורר בחדות בנוכחותו החיה והממשית של העולם החרב. השכנה מן הרחוב המזדעזעת מעירומו הגלוי  קצרה דעתה מלהבין מה היא רואה, ולנגד מי היא עומדת.

מעשה שאירע לי לפני שנים מספר בחנות ספרים בבני ברק. נכנס אברך צעיר מישיבה חסידית, וכאשר העז מוכר הספרים (בצדק רב) להעמידו על תיקון שֵֹם-חיבור אותו הגה הצעיר לא כשורה— נכנס הצעיר בדבריו בגסות ואמר למוכר, הריי אני תלמיד ישיבת עלית ואתה סוחר ספרים. השיב לו המוכר בלא כעס כי אמנם הינו מוכר ספרים אך גם צאצא ישיר של ר' נתן מנמירוב, תלמידו וסופרו של ר' נחמן מברסלב. החוויר אותו אברך והתנצל מייד בכל לשונות של מחילה על שלא העריך את המוכר כמידתו. איני יודע מדוע רשמתי לי את הסיטואציה, ומדוע אני עוד זוכר אותה שנים אחרי שהתרחשה. על כל פנים, כאשר קראתי את הסיטואציה המתרקמת בין ישורון ובין השכנה. נזכרתי בהרף באותו אירוע ובתשובת מוכר הספרים, הדומה מאוד לתגובתו של ישורון כלפי השכנה המתרעמת (בת-דמותה של המציאות החיצונית). היא פשוט אינה מכירה לפני מי ולפני מה היא עומדת, ואינה יודעת דבר על הייחוד שיודע המשורר עם עברוֹ, הנֵיעור מחדש, כבתחיית מתים; אפשר, כי ישורון מעניק גם פשר חדש למלּות התפלה של יום הכפורים: מִי כָמוֹךָ אַב הָרַחֲמִים/זוֹכֵר יְצוּרָיו לְחַיִּים בְּרַחֲמִים; אשר גם במותם נמצאים להם זוכרים, ובקירבם הם עומדים, חיים וקיימים. כך,  יום הכיפורים בעיני המשורר אינו יום ההולדת ויום המיתה בלבד, אלא גם תיבת תהודה המחייה את שהיו ואינם, והדהודם בו נשמע יותר מתמיד.

 

כתיבה טובה וחתימה טובה לכל הקוראות והקוראים

*

*

*

 בתמונה למעלה: Felix Nussbaum, Camp Synagogue, Oil on Canvas 1941

© 2014 שוֹעִי רז

Read Full Post »

Birolli.1957

*

אמש, בקינג ג'ורג' על פינת רחוב יפו בירושלים, בתחנת הרכבת הקלה, מעט לפני אחת-עשרה בלילה נתקלתי באספסוף. תחילה משום-מקום הגיח מישהו והשליך עצמו על המסילה, כנראה כדי לזכות בחסות המאבטחים (נתיב הרכבת הומה מאבטחים). קשה היה להבין לרגע האם מדובר בתמהוני, בפרובוקטור או במי שנתון במצוקה של נרדף. זה הוברר בן-רגע. אחריו הגיעו במרוצה הרודפים. בין עשרה לעשרים גברים יהודים לפחות מחציתם חובשי כיפות, חלקן שחורות חלקן סרוגות.  נראו כמו ציידי אדם המכינים עצמם ללינץ'. נוהמים קריאות נאצה כנגד ערבים ושׂמאלנים. מקללים על ימין ועל שמאל, במיוחד נשים, שמבטן גילה אי-שביעות רצון, פחד, בהלה. נשמעו מלים כמו "שרמוטה" "בהמה" ועוד כהנה וכהנה וכמובן שירים ומצהלות גיל על עליונות היהודים. המאבטחים הרימו את מי שהשליך עצמו על המסילה ונטלוהו משם, הרחק מן ההמון המתלהם. אחרי שפזרו את כל הנקבצים על המסילה. הרכבת הקלה עצרה בתחנה, ודלתותיה נפתחו לכל דכפין.

זה המשיך בקרון.  כמה צעירים יהודים התגרו בשתי נשים שלא נראו שביעות רצון ממה שזה עתה חזו עיניהן והמשיכו לגדף ללא מעצורים. על אחת מהן שהעזה להשיב, צווח הקולני שבהם "כי כדאי לה מאוד לסתום את הפה ולהשאיר אותו סגור. אחרת"… בשלב הזה כבר לא יכולתי יותר, ניגשתי אליו בכובעי ואמרתי, כנראה באופן  די-משכנע: "אחרת מה? מה בדיוק ייקרה כאן אם היא תדבר?". הוא השתתק. שאלתי אותו האם הוא אבֵל. הוא ענה לי: "בוודאי, אחים שלנו נרצחו". אמרתי לו: אדם השרוי באבל לא אמור לקלל ולא לאיים, לא לשיר שירי נקם, אלא לחוש צער. הוא ניסה לומר לי משהו כביכול בשם תורתנו הקדושה. עניתי לו שבהלכה שאני מכיר, דרך ארץ קדמה לתורה. בינתיים, בסמיכות מקום, העז נוסע פלסטיני להשיב לקריאות-הנקם ולומר בקול שגם צה"ל הורג ילדים פלסטינים בעזה ולא תמיד נוטל אחריות על מעשיו. זה כמובן הלהיט מחדש את האווירה הדחוסה ממילא. אותו בחור קולני התייצב מול הנוסע הפלסטיני ואמר בקול מדוד (הרגיעה שחלה בו היתה פלאית): "אח שלי, אלמלא הייתם יורים מעזה לא היינו צריכים להיכנס לעזה". אני ונוסע נוסף עמדנו והשגחנו שלא יגיעו הדברים כדי תגרת ידיים. שתי דקות אחר-כך ירדתי מהקרון יחד עם הנוסע הפלסטיני. ליויתי אותו מעט. הוא היה נסער. "איך הם לא מבינים", "זה תמיד רק האחים שלנו. הם לא רואים בכלל את האחים שלי, הפלסטינים".  אמרתי לו שאני מבין היטב מה שהוא אומר, אבל ישנם אנשים,  שאין שום טעם לנסות ולהסביר להם. הם ממילא לא יבינו אף פעם. "תיזהר בדרך", אמרתי לו, "העיר הזו מליאה הלילה אנשים שהתקלקל להם המח".

דקות אחר כך, כבר ישבתי באוטובוס במוצאי-העיר. כל הדרך הביתה רעדו לי הידיים -צלצלו לי האזניים.

 *

 

לקריאה נוספת: אין משפטי התורה נקמה בעולם

בתמונה למעלה: Renato Birolli, Fire on Level Five, Oil on Canvas 1957

© 2014 שועי רז

Read Full Post »

arizona.1983

*rdg k

   זה יותר מאשר ספר שירים ויותר מאשר פסקול מוסיקלי, או רכבת שדים, ויותר מאשר תהליך תרפויטי של חייל פוסט טראומטי הבורח מכאן למזרח הרחוק ולאירופה וחווה שם חוויות סמים. נוצרת כאן, בעיקר כתוצאה מן הצירוף בין קריאתו של של רון דהן בספר שיריו נעורים ובין המוסיקה מאת ההרכב Farthest South, התפרצות פסיכדלית— שבו נדמית הכניסה ללבנון והשהות בלבנון בימי המלחמה השניה, כצד שני של חוויית הסמים. נכון יותר, מרגע לרגע, הולך ומתחוור מדוע ההמשך (המעבר) ממלחמה לשימוש בסמים הוא  כה מתקבל על הדעת. מדוע מדובר בסוג של הֶדֶף, כמו של פצצה— הדף שמעגליו הולכים ומתפשטים. וכיצד העמדתו של אדם במצב-גבול, במצב לחץ שבו קיומו כמו-מוכרע; עשויה להביא אותו לרצון מתמיד לשוב לשם ולהתרחק משם בעת ובעונה אחת. טראומה גורמת לאדם לרחף מעל הדברים; משליכה אותו מתוך גופו. הוא חווה את הדברים עתים מלמעלה, עתים מגבוה, לא מתוך גופו שלו. הוא זוכר הכל ואינו זוכר דבר. כמו עין בלתי ממוקדת, שכל אימת שהיא מתמקדת הכאב גדול מדיי. השהות בגוף מכאיבה מדיי. הגוף הוא קליפה תוססת-נרקבת; הוא בולם את הצעקה האומרת לפרוץ ולהדהד בחלל העולם. מוכרח להשתחרר; מוכרח לחזור בחיים, או למוּת באופן שאין ממנוּ חזרה— אך לא להמשיך לחוש מת לשיעורין.

   ובעצם, זה אינו מסע ממקום למקום, זה תיעוד המקום הנפשי שבו הגבולות בין האירועים הקונקרטיים של הלחימה בלבנון ובין חוויות הסמים מתערערים, כמו בחוויותיו/סיפוריו של ויליאם ס' בורוז ב-Naked Lunch  ו- Nova Express, שלעתים קשה למצוא את המפתחות שיאפשרו להבין מה כאן מבוסס מציאות ובה מבוסס הזיה – מה יסודו בקונקרטי, ומה יסודו במֹח דלוק. כך אצל דהן, נדמה כי המֹח משחזר מחדש וגם מייצר מחדש את ההפצצות, את הזעקות, את המוות שאין לו מובן— באופן המקשה לעמוד על הקונקרטיזציה של האירועים. המלחמה אצלו נטועה בהזיה ובסיוט. קשה להעניק לה מעמד במציאוּת ולהמשיך לחיות כאילו כלום לא ארע. דומה כאילו מוטב להנכיח אותה לכתחילה בקוטב הסוריאליסטי ההזייתי-מסויט— כדי להצליח ולדחוק את נוכחותו מחוץ למעגלי המציאות הקונקרטית.

גם בורוז הקליט אלבומים המבוססים על חוויותיו והזיותיו. האלבום שלפנינו מנוגד ברוחו לאלבומיו המוקלטים של בורוז (למשל, האלבום יוצא הדופן: Spare-Ass Annie and Other Tales שבו ליווה את בורוז הרכב היפ-הופ). לרשות רון דהן עומד קול נערי ורגיש; אין לו את פרסונת הארכי-יוצר-המקולל החרוך(אין ספק שאצל בורוז Beat נגזר מ-Beaten), האיש-שכבר-ראה-הכל וניסה-הכל,של בורוז. דהן גם אינו חושש להחצין את ריגשותיו ונמנע מן הקור הרגשי ומן ההנעה הנון שלאנטית של הטקסט כבורוז. יש משהו בדמותו של בורוז כיוצר, כרוצח בדם-קר (לפחות פעמיים; פעם הרג את אישתו במשחק וילהלם טל, תחת השפעת סם), כג'אנקי, כאדם המתבונן לאחור על חייו— שאינו מאפשר את ההזדהות. בורוז כותב ומגיש כאילו הוא כּתבֵנוּ בשאול, היוצא לראיין את התהוֹם, הכּאוֹס, החידלוֹן וחוזר משם עם דוקומנטים;  דהן שיש בשירתו ובקולו איזה תום נערי, מנסה לתהות, תהיה שאני בנקל יכול להיקשר אליה, מה ניתן לחיות, כיצד ניתן להמשיך כשהמשאבים להמשיך הולכים ודלים. גם אם לא נטלתי מימי LSD, כשמאזינים לדיסק הזה מבינים מדוע דהן התנסה בו. זה נדמה פתאום כצעד מובן, כסיפור של מאבק של חייל צעיר בטראומה האומרת לכלותו. ה-LSD  הוא המשכה של הטראומה. הוא הנסיון לגבור על המלחמה, רק בדרכים אחרות. זה אנושי, מרגש, וכל כך שונה מבורוז, עד שרק הסמים וערעור חוויית המציאות, מהווה ביניהם יסוד/מצע משותף.

כמה מלים על הצד המוסיקלי של Farthest South. במיוחד על החלטתם העדינה והחכמה לעמוד לימין הטקסט, לשרתו, לנהל עימו דיאלוג קשוב, מבלי לעמוד לו לרועץ. יותר מאשר  Farthest South יוצרים מוסיקה הם עוסקים לדעתי ברישום בסאונד. הם רושמים בפחם קוים מפותלים ושבורים, שיש בהם מיסוד הכאוטי וגם מיסוד האבסטרקטי. הם במודע בוחרים לחיות צילו של הטקסט: להמשיך את הרחשים, ההדהודים והזעקות, המצויים בו. מבחינה זו הם פסקול יצירתי מאוד, שיופיו הוא דווקא במינוריות-המינימליסטית שלו. שתי אסוציאציות שעולות בי בהקשר זה היא הסצנה שבה משולב השיר (The End  (The Doors בסירטו של פרנסיס פורד קופולה אפוקליפסה עכשיו, החל ברוטורים הרוחפים, דרך מראות הכפרים הויאטנמיים השרופים, וכלה במאוורר התקרה המסתובב המוביל אל עיניו של מרטין שין. גם שם דומה כי המוסיקה היא התרחבות גל ההדף של ההפצצות אל הנפש פנימהּ. אסוציאציה אחרת שהיתה לי היא של אנדי וורהול שהגדיר את Velvet Underground כלהקת הרוק המנגנת על רקע הסרטים האילמים שהוא יוצר. ברישומי הסאונד של  Farthest South ישנו היסוד המינורי המושכל, של מי שקיבלו החלטה מודעת לתמוך בטקסט ולא להתגבר עליו. המוסיקה שלהם משרתת להפליא את יצירתו של דהן ואת קריאתו הואיל והם מרחיבים ומעמיקים את תחום ההדף.  המוסיקה שלהם מרחיבה את סיפורו האישי של דהן, ויחד עם קולו הופכים את החוויות המתוארות בשיריו, ליותר ממעוררי הזדהות רחוקה, אלא למשהו שהמאזין עשוי להצטרף אליו, ובאיזה מקום פנימי— גם לנטול בו חלק.

האלבום שלפנינו מצטרף לשורת אלבומים בלתי-קנוניים או שירי רוק בעברית שכנראה לעולם לא יושמעו מעל גבי גלי האתר בימי הזיכרון לחללי צה"ל, כגון: במקום חוברת לזכרו ליעקב רוטבליט, עגל הזהב ליהונתן גפן ושלמה גרוניך, כל יום הפצצתי את צידון (בֵּירוּת) ושלא תדע עוד צה"ל לזאב טנא, לא יכול לעצור את זה ליובל בנאי; רשימה הולכת ומתארכת של יצירות מולחנות המסרבות לראות בחללי המערכות ובנפגעי המלחמות— מציאות נתונה ומקודשת, אלא מתעקשת לראות את פליטי מערכות ישראל כנדונים לחיים של מאבק קיוּמי יומיומי מתחדש, בצל המוות וההרס שראוּ וידעוּ מקרוב.

* Farthest South and Ron Dahan, Neurim, Audio CD 2014 

את הסרט המובא להלן צילם אלפרד כהן (השלישי) וערך אמיר קוטיגרו.

**

*

*

לקריאה נוספת: קוים לדמותה של אימה מתמשכת 

בתמונה למעלה: Lee Friedlander, Canyon de Chelly, Arizona, 1983

Read Full Post »

martinez

1

חבר אומר לי על הבַּאר (ברקע נגינת פסנתר וצהלות): אני אמשיך, כל עוד שזה יימשך ומכוון לתנאים שיאפשרו לו לחשוב ולכתוב  בחופשיות אם התנאים יישללו, הוא אומר, לא יהיה טעם לשאת את החיים.

אני אומר לו, החיים הם כמו תינוק שאתה נושא בזרועותיך; אל תנטוש אותו בלב החיים. הידבק בו, פרנס אותו, גדל אותו תמיד יהיה טעם לשאת אותו.

עזוב אותי מן ה-Conatus Essendi  שלך, הוא אומר, על שׂפינוזה כבר שמעתי, איני מוצא כל עונג בללטוש עדשות לפרנסתי ולמות מסרטן בגיל צעיר. אני מעדיף להמשיך רק כמה שזה יימשך.

הוא אקדוחן זה. משעה שהחל לכוון אקדח לרקה של אחרים, גם רקתו שלו הפכה לו לאופציה.

 *

2

אני קורא אלגיה של אינדיאנית מתאבלת על לכת מנהיג השבט אל שדות הצייד הנצחיים. כנגדו, רשימה של קאובוי השמח על כך שעם לכתו של ראש השבט הסורר, בעל ההתבטאויות הלוחמניות, יהיה קל יותר להעביר את האינדיאנים לשמורה, או לסגל אותם לעולם שבו אין צורך לצוד ביזונים, גם לא לאותת באמצעות מדורות, ובוודאי שלא לחיות נוכח האלוהות. רק לשבת מול הטלוויזיה ולצפות במערבונים או לקרוא ספרים המתארים איך חיו האינדיאנים  ואיך נצחו אותם הקאובויס.

הוא לא היה ראש השבט שלי (האם אי פעם היה לי שבט?). אני משתתף בצערה של כלל האומה האנדיאנית.  הוא ייזכר עם כמה מגדולי האומה שהוכרחו להתמודד, איש איש כדרכו, עם נפתולי המודרנה, ובחרו להגדיר, איש איש, לקהל תלמידיו, כיצד יש לנהוג מול הטכנולוגיה, התיעוש, ותהליכי החילון— ואיך להמשיך בכל זאת, גם בתנאים לא קלים, לשמור על הזהות האנדיאנית. לא תמיד התשובות הן אחידות. לא תמיד מבין הצד האחר של הסכסוך, מדוע הם מתעקשים כל כך על אורחות חייהם המיושנים, הארכניים, הנדמים חסרי אחריות, ואולי גם חסרי- פשר.

מתוך שאני רגיל לאותת מראש הגג, עם אש-מדורה ושמיכה ועם נוצה או שתיים על הראש, תחת כיפת שמים מעוננת או מכוכבת, לאלוה שנמצא מעל ומעבר; ומתוך שאני לומד כבר שנים ארוכות את דרכי האינדיאנים—אני חושב שאני לגמרי מבין; הימים כבר מתקצרים ומתקררים. עוד מעט נצא לרקוד את ריקוד הגשם.

 ָ

3

בסוף יבוא איש ההמצאות ויספר לכל הקואובויז מה הם צריכים לעשות ובמה להשקיע. הוא יגיד להם שהוא הושיע את חיי הכלכלה וחלק לכל אזרח ואזרח ביטחון. הם ייבחרו בו שוב לעמוד בראשם, ואם לא אותו אז את בן דמותו (איש ההמצאות הבא), למרות שגם הפעם יוותרו בלי כסף, קורת גג וגימלה לימי זקנתם. הוא יאמר להם שהוא יעשה שלום. הוא ודאי לא ייתנגד לקחת את הזהב שיציעו לו. כרגיל, כולם יקבלו קדחת. בדיוק אז מישהו יאמר משהו לא-נכון בזמן הלא-נכון על האינדיאנים ותרבותם ("הם כרגע יצאו מן המערות" יאמר זקן- הקאובויז), ואחרי כמה ימים שהמתח יעמוד במרכז השיח, מה שהבטיח איש ההמצאות יישכח מלב, והעניינים כדרכם יחליקו.

  אם לא יחליקו, תמיד אפשר יהיה לעורר מדנים מול המקסיקאים. "זיכרו את אלאמו", יאמר איש ההמצאות,   "מול הטרור המקסיקאי עלינו לעמוד, נחושים ומאוחדים, במלוא העוצמה והכוח"

*

בתמונה למעלה: Alfredo Ramon Martinez, The Lonsome Indian, Oil on Canvas 1933

© 2013 שועי רז

 

Read Full Post »

shoey158

 

"אז מה," סבא גאראבט משך בכתפיו. "מכל מכלול ההוויה שלךָ, עיניךָ הן אלה שהכי פחות שייכות לךָ. האוֹר הוא כמו ציפור המטילה את בּיציה בּקן זר".

[ורוז'אן ווסגניאן, ספר הלחישות, תרגמה מרומנית: אנני שילון, ערכה: אניטה פרי סלע, עורכת אחראית: נגה אלבלך, ספרית פועלים והוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב 2012, עמ' 14]  

*

בן אח של סבי נפטר במיאמי ביום שישי, בסמיכות לשבת. סבי כבר אינו בין החיים זה כשלושים שנה. בן האח היה האחרון שנותר בחיים מבני משפחה,בני אותו דור(ארבע עשר אחים ואחיות משתי אמהות,הראשונה מתה בצעירותה;השניה נרצחה על ידי הגרמנים),שלֹא הסכימו לעלות לרכבות שהכינו הגרמנים;שעוררו את תושביה היהודים של העיירה למרד ולבריחה ליער.רבים איבדו שם בעצם אותו יום את חייהם.בנותרים ערכו הנאצים ותושבים מקומיים ציד אדם, במהלכו נורו נשים, זקנים וילדים. מי שהגיע ליערות ואחדים מבני המשפחה בראשם— ייסדו פלוגת פרטיזנים עצמאית. סבי,כמה מאחיו ואחיותיו הנותרים; סבתי, אביה,אחותה, בת דודה שלה. כמה בני משפחות נוספות, הצליחו לשרוד. בהמשך היה סבי נוהג לצאת לפעולות, בהן היה זוחל על מסילות ברזל ומטמין בהן חומרי נפץ. רכבות נאציות לא מעטות יורטו ממסלולן כתוצאה מן הפעולות האלה; אחרי המלחמה הם חזרו לאזור וירו למוות בכל הגברים הליטאים שהשתתפו בציד האדם; הרגו הרבה גם בימים אחר המלחמה  [סבי, סבא רבא שלי (אביה של סבתי, קראו לי על שמו), וכמה מאחי סבי]. כמה כתבות על המשפחה התפרסמו עוד בשלהי שנות הארבעים. אחרי מותו נמצאו כמה אותות שקיבל סבי— עליהם לא סיפר מעולם. רוב הנותרים פנו לארה"ב, חלקם הקטן נסעו למדינת ישראל. בן האח הוזמן על ידי משפחת אימו לקובה ומשם עבר למיאמי. לפני כעשור גיליתי שחוקר אמריקני כתב מאמר על המשפחה שהתבסס על תעודות שנותרו באחד מן הגנזכים שנפתחו אחר הגלסנוסט. היו בו כמה אי דיוקים, הואיל והוא התבסס על מסמך דין וחשבון סובייטי בעניין הפעילות הפרטיזנית של כמה מבני המשפחה, וכנראה ניסה למעט את החלק היהודי-העצמאי בסיפור ולהגדיל את חלקו של הצבא האדום ושל יחידות פרטיזניות שפעלו בחסותו. ספר עברי על הפרשה ראה אור גם כן לפני כמה שנים; היה לי חלק קטנטן בו, כי הפניתי את תשומת הלב של הכותבת הישראלית לגבי מציאות המאמר, וגם מצאתי מי שיתרגם מרוסית מסמכים רלבנטיים. אפשר לומר כי הרוח החיה בספר היו בני הדור שמעליי, אבל מה שהתחיל את הספר היתה העובדה שמצאתי בספריה אוניברסיטאית באקראי את אותו מאמר, פתאום הוא צץ לי מתוך תוכן ספר-מאמרים באנגלית, ומכאן הכל התגלגל. כעת, נפטר האחרון שבשבט, בן אח של סבי, במיאמי— שם חי חיים ארוכים, לו ולאישתו נולדו שתי בנות, שהפכו בעצמן אמניות-לחימה (אמנות לחימה יפנית). אני תמיד שמח לראות אותן, כי הן תמיד היו גורם משמח בילדותי המתרחקת (חוץ מזה שכילד איך אפשר שלא להיות גאה בשתי בנות דוד שמשתתפות במכביה ויש להם חגורה שחורה באמנות לחימה יפנית).לאחרונה גם פגשתי אחת מהן,אחרי כמה שנים,עם בעלהּ,ועם שניים מילדיה באירוע משפחתי גדול,סמוך לחוף הים של תל-אביב (בתמונה למעלה). ממש שמחתי לראותם.

אני תמיד חש שלווה משונה ביערות. אני צריך להזכיר את עצמי לשאול אותן לגבי הנקודה הזאת. למעשה גם את בני המשפחה, בני דורי, אם גם הם חשים ביערות שלווה מיוחדת.

*

*

בתמונה למעלה: בני משפחה ממיאמי פוגשים קרוב משפחה עם חיוך XL באירוע משפחתי על יד הים בתל אביב.

© 2013 שועי רז

Read Full Post »