Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘שלמה פינס’

Idris_the_prophet

*

 מציאה בלתי צפויה בעליל נמצאה לי בסיפרו החדש של פרופ' יוסף דן תולדות תורת הסוד העברית: ימי הביניים, כרך ט': המקובלים בספרד במאה השלוש עשרה [מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי: ירושלים תשע"ג/2013] — מפתח השמות שבסופו (עמ' 525-515). הטעם לכך: כמה מפרקי הספר עוסקים בתורת האצילות השמאלית של ר' יצחק בן יעקב הכהן מסוֹריה (Soria), ותלמידו ר' משה מבורגוס, שניהם שילבו בכתביהם שמות רבים של כוחות הרע בכללם  שלל שמות שדים המאכלסים את היכלות הטומאה (כנגד מלאכי השרת הממלאים את היכלות הקדושה). מי שערך/ה את הספר בחר לאכלס באינדקס של החיבור שמות רבים של שדים ודמונים לצידם של חוקרים אקדמאים מוכרים ורבנים מגדולי ישראל, וכך ניתן למצוא שם למשל את חתולירון (שדים דמויי נשים ההופכים לחתולים שחורים) לצד ר' חיים ויטאל וחביבה פדיה;  את משה בן מימון (רמב"ם) לצד מלכת שבא, מחלון, נובכדנצר, ונקמיאל; את עזא, עזאזל, עוגיאל, וערב רב, לצד ר' סעדיה גאון, שלמה פינס ואסי פרבר גינת; ואת שטן, קפצפוני, קצפיאל, רומולוס (השד ומייסד רומא), רגזיאל, תנינעוֹר, ושדין יהודאין (שדים יהודיים) לצד ר' משה קורדוברו, ר' יוסף קארו, רש"י, שבתי  צבי, גרשם שלום, וגם איזה אחד עול-ימים, מעוט-מעשים: שועי רז (שלא ברור מאיזה צד הוא הוזמן לשמחה והאם מקומו יכירנו שם).

תחילה, נזכרתי כי עוד בראשית המאה השמונה עשרה כונו חוקרים, אסטרונומים ופילוסופים, שקיבלו את תפישתו ההליוצנטרית של קופרניקוס בספרות רבנית בשם: "בכורי שטן" (סיפרו של הרופא היהודי ר' טוביה כ"ץ ממץ, מעשה טוביה או ספר העולמות). הסלט הזה, סיכמתי לעצמי, הוא רק המשך של מגמה עתיקה.

  אחר כך, התחלתי להשתעשע ברעיון להתחיל לצטט בהרצאות אקדמיות עוגיות מפי עוגיאל או ליחס את תגליתו של כתב יד חדש לשדין יהודאין. או לכתוב מייל בקשה לגלי צה"ל ליתן תכנית קבועה ברדיו, "שעה היסטורית", לפרופ' תנינעוֹר.  מנגד, דומה כי בקרוב יתחילו אנשי הקבלה המעשית (מאגיקונים/ות) להטיל כישופים ולכתוב קמעות הכוללים שמותיהם של רבנים דגולים מן העבר או חוקרים אקדמיים בעבר ובהווה.

  אחר התהרהרתי  על הפער הדק (הזיקה והמרחק) שבין "מגדל השן" האקדמי המפורסם, ובין היכל הטומאה של המקובלים הקסטיליאנים, אשר נתעָרוּ זה בזה ברצון העורך/ת ויהיו לאחד.  כך שכאשר נניח אתה מבקש לטפס במגדל נניח ולהיפגש עם פרופסור כלשהו, לעולם לא תדע מי ייפתח את הדלת: שד, רב או פרופסור. "בּוּקָה וּמְבוּקָה וּמְבֻלָּקָה וְלֵב נָמֵס וּפִק בִּרְכַּיִם וְחַלְחָלָה בְּכָל-מָתְנַיִם" (נחום ב', 11). זה מה שצפוי כנראה על כל צעד ושעל באותו המגדל.

באות ו' חיפשתי לשוא וולדמורט ולא מצאתי. היה שם ומפיר, וורוולף (איש זאב), חי כובעי, וגם ר' משה דוד ואלי (תלמיד הרמח"ל) ויוסף וייס (חוקר החסידוּת)— אבל לא וולדמורט. ככל-הנראה, בשל האיסור על נשיאת שמו לשווא.

אין סוהרסנים; יש סמריאל, סמאל, וסנדלפון (המלאך).

לבסוף, מה שלמדתי מכאן הוא ששֵׁם הוא רק שֵׁם. אין משמעות עמוקה לכך אם בן אנוש הוא אם לאו, ואם הוא ממשי או מדומיין. כמעט התקשרתי לחבריי הטובים, מרסייה וקאמייה, לבשר להם שהמרחק שאי פעם שרר בין ממשות ומיבדה פס סוף סוף מן העולם. אך אללי, בשל קוצר זיכרונו של יצור אנושי, איני מצליח לזכור איפה רשמתי את מספריהם להודיעם. מה שכן, אולי כבר באה העת שבהּ נוכל להתייחס בפומבי לכל החברים הדמיוניים שאנו נושאים בתוכנו. ההחלטה המבריקה של העורך/ת היא בהחלט צעד גדול לאדם ולשד בדרך לשם.

*

*

בתמונה למעלה: An Imagining of Idris visiting Heaven and Hell, Taken From an Iluminated Manuscript Version of Stories of the Prophets , 1557

© 2013 שועי רז

 

Read Full Post »

 tel.aviv

*

העולם אינו ברשות האנשים

גם לא המדינה או הנכסים

הם יהיו אולי עוד מאה שנים

אבל ודאי שיהיו ברבות הימים

[נאזים חכמת, 'אופטימיות', ענק כחול עיניים: מבחר שירים ופואמות, תרגמה מטורקית העירה וכתבה סוף דבר: עפרה בנג'ו, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2009, עמ' 149]  

   מתוך שבחברה היהודית ישנן היררכיות מעמדיות קדומות, כגון: כהן, לוי, ישראל—(השניים הראשונים נהנו ממתנות וממעשרות שהובאו על ידי ישראל תדיר אל בית המקדש), טען ברוך שׂפינוזה (1677-1632) במאמר התיאולוגי מדיני, כי יסוד יציאתו של ישראל לגלות בבל הונחה עוד במדבר סיני על ידי טעות פוליטית קריטית של משה, אשר חילק בין מעמדות, ולא טרח  בתורתו על צמצום הפערים הסוציו-אקונומיים-השכלתיים בין חברי המעמדות בעם, מה שהביא מכח חוק התורה, ליצירת מעמדות אוליגרכיים של כהנים ולויים נישאים מעם, ושל נשיאי שבטים עשירים כקורח, אשר נשאו פניהם לצבור עוד ועוד רכוש ודעתם לא היתה נתונה עוד לטובת העם ולמצבוֹ [ברוך שפינוזה, מאמר תיאולוגי מדיני, תרגם מלטינית: חיים וירשובסקי, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס: ירושלים 1963, פרק שבע עשרה: על מדינת העברים, עמ' 191-173]; במקום אחר במאמר דיבר שפינוזה על ייתכנות כינונה של המחודש של מדינה יהודית (באופן היפותטי) על ידי התפישה כי מלכויות עולות ונופלות, משגשגות ונידפות, לפיכך, אליבא דשפינוזה ישנה אפשרות בנסיבות מסויימות כי היהודים ישובו לארץ ישראל ויכוננו בהּ את מלכותם  (שם,פרק ג': על בחירת העברים, עמ' 43) .

   יושם אל לב כי מחד גיסא מדבר שפינוזה על כך כי העמקת הפערים הכלכליים-אינטלקטואליים בחברה מפחיתה את כושר העמידה של החברה ויכולתה להגן על עצמהּ; מצד אחר עולה מדבריו כי תחת ארגון פוליטי (אולי אף צבאי) נבון ובנסיבות פוליטיות מתאימות אפשר כי היהודים ישובו אל ארצם. פסקה זאת אומצה בחום על ידי כמה מן ההוגים הציוניים בראשית המאה העשרים, וכך ראו נחום סוקולוב [1936-1859, נשיאהּ החמישי של ההסתדרות הציונית, נשיא הסכנות היהודית, מי שתרגם את אלטנוילנד לתיאודור הרצל ל-תל אביב (1902), פובליציסט נערץ בתקופתוֹ]  וגם דוד בן גוריון (1973-1886) בשפינוזה סוג של מבשר ציונות מוקדם, שהפך גם לאחד הפילוסופים הנודעים לשם בקרב האומות. דוד בן גוריון אף מימן בראשית ימי המדינה את תרגומי שפינוזה מלטינית ומהולנדית לעברית.

   אבל דוד בן גוריון וכמוהו רוב-רובם של המנהיגים הציוניים היו מעריצים מושבעים של התורה, כלומר: תורת משה, וכפי הנראה, על אף נטייתם הסוציאליסטית-משהו, התפעלו מן הפסקה השפינוזית על אודות אפשרות כינונה של המדינה היהודית מחדש [אגב, כפי שהראה שלמה פינס (1990-1908), פסקה דומה מצויה עוד קודם לכן בכתבי הפילוסוף היהודי מפרובנס, יוסף אבן כספי, בן ראשית המאה הארבע עשרה]; אך לא שעו לאזהרותיו של שפינוזה השפעתה ההרסנית של חלוקה היררכית-מעמדית בעם, ושל הרחבת פערים מעמדיים בין אוליגרכים ובין עניים; ובין מרכז (בימי בית ראשון: ירושלים; כיום: תל אביב רבתי) לפריפריה.

   קשה היה להימנע מיצירת היררכיות חברתיות מעמדיות מחודשות בחברה הישראלית הצעירה. ראשית משום שהקהילות היהודיות בכל פזורות היהודים היו בעלות מבנים היררכיים; יותר מכך, לאחר הקולקטיבים שהקימו בני העליות השניה והשלישית, הגיעו עליות מבוססות יותר של סוחרים ובעלי הון שהתבססו בערים החדשות שהוקדמו בפלסטינה (בהשפעת עליית הנאציזם, חקיקת חוקי נירנברג, והאנשלוס), ואילו העליות שלאחר קום מדינת ישראל, כבר הביאו עולים, שאמנם לא התחנכו על אדני ציונות-סוציאליסטית במיוחד, והניסיון לסגלם אליה (למשל, קליטתם של נערים/ות בני עדות המזרח כ'ילדי חוץ' בקיבוצים) הותירה אחריה לא פעם אנשים שבחווייתם נקרעו מבית הוריהם ומהוויה שהייתה אהובה עליהם והושמו להתחנך תחת ערכים שנכפו עליהם, ואשר לא פעם חשו כלפיהם ניכור או זרות.  אם אשוב לשפינוזה, הריי אליבא דספר האתיקה שלו, שינויים חברתיים-פוליטיים-דמוקרטיים, הם תולדה סיבתית של עבודת הסברה רבה, בלתי כפויה, על המעוניינים לקדם ערכים דמוקרטיים-ליברליים בחברה דמוקרטית, לפעול מכח תבונתם הפוליטית על מנת לקדם נורמות דמוקרטיות מבלי שיתקבלו על ידי הציבור ככפיה או כגזירה, אלא הואיל והם יבינו את מעלותיה של השיטה המבטיחה את מירב החירויות למירב בני האדם (אזרחי המדינה), וכי כל אחד מן האזרחיים בדמוקרטיה יוכל להינות מזכויותיו באופן שיוויוני לכל אחד מן האזרחים האחרים.

   אבל גישתו זו של שפינוזה נדמית מעט נאיבית ואוטופית בעולם העכשווי שבו עמלים משרדי יחסי ציבור, ומשרדי הסברה והבניית דעת קהל, או לחליפין מועצות של גדולי תורה ושמשיהם או מועצת יש"ע, על הדעות שיונחלו לציבור האזרחי. מה בכל זאת ניתן לעשות על מנת להקטין את סכנת היווצרותה של אנומיה חברתית [תהליך פירוק של חברה עד חידלון, אני שואל את המונח שטבע הסוציולוג היהודי צרפתי דוד אמיל דירקהיים (1917-1858) בנדון] כתוצאה מהרחבה מתמדת של פערים מעמדיים בחברה? לטעמי, מעבר  לפעילות חינוכית ולשימוש בחופש הדיבור וההתבטאות על מנת לקדם ערכים דמוקרטיים-ליברליים-שיויוניים בחברה הישראלית, יש לאמץ את הפתרון שהציע אחד מן התיאורטיקניים הבולטים של הדמוקרטיות המערביות במהלך העשורים האחרונים האיטלקי, ג'ובאני סארטורי (GiovanniSartori, נולד בשנת 1924), בספרו AThoeryofDemocracy,Revisited,1987 (ספר שהפך לקריאת חובה בחוגים למדע המדינה ברחבי העולם,   בפרק 12: Equality, עמ' 366-337, שם), לפיו לא ניתן במעש לדאוג לחלוקה שיויונית של משאבי המדינה בין כל מגזריה ואזרחיה, בין היתר: משום הדינמיות של הפערים, המתחדשים כל הזמן, כפי שהצרכים משתנים כל העת. לפיכך מציע סארטורי להרחיב את הרגולציה של המדינה הדמוקרטית, על ידי ועדות משפטיות בלתי תלויות שיוכלו להצביע על מוקדי אי השיויון והרחבת פערים-חברתיים, בנסיון כן להיאבק על מנת לצמצם אותם בכל מקום בו יתגלו ולהורות לממשלה המכהנת לנקוט צעדים מיידיים לבלימתם.  מאחורי עמדתו של סארטורי עומדת ראייה פוליטית ריאליסטית ומפוכחת לפיה המדינה אינה יכולה להבטיח את השיויון הסוציו-אקונומי בין אזרחיה, אבל מחובותהּ לעשות בכל עת בפועל על מנת להקטין את הפערים בין המגזרים החברתיים השונים ובין הפרטים, ואגב כך להגביר כתוצאה מכך בכל עת את יסודות השיויון החברתי, והצדק החלוקתי.

   יותר מכך, דומה כאילו סארטורי מכיר ובצדק בחדלונן של אידיאות כגון 'צדק' ו-'שיויון' להתממש במציאות החברתית האנושית (או לכל היותר, להתממש באופן חלקי בלבד בחברה הפוליטית ולא באופן מוחלט),  אף על פי כן, עמדתו תועלתנית, באשר הוא מבקש להבטיח בכל עת את מירב התועלת למירב בני האדם, דווקא על ידי מאבק מתמיד באותה דינאמיות חברתית מתחדשת המעמיקה את הפערים ועל כן את העוולות בין מגזרים חברתיים, מעמדות חברתיים (סוציו-אקונומיים או מקצועיים) וכיו"ב. המדינה אינה יכולה להחיל אידיאות מוחלטות במציאות מורכבת ודינאמית המשתנה תדיר (כפי יוזמתם החופשית של אזרחיה), אבל היא יכולה לפקח ובמידת הצורך גם להגביל כחוק אף לעצור את היסודות החותרים תחת אידיאות המנחות את המדינה הדמוקרטית-ליברלית, ובמקרה הפרטי של מדינת ישראל, גם היהודית.

   דרישתם של ראשי הפגנות המחאה הנערכות זה עתה ברחבי הארץ, צריכות להיות לטעמי, בראש ובראשונה, מיוסדות על התיאוריה של סארטורי בדבר השררת צדק-חלוקתי. מובן כי אימוץ דבריו של סארטורי תגביר את כוחה של המערכת המשפטית בישראל על פני המערכת הפוליטית הנתונה ללחצם ולשבטם של בעלי ההון ובעלי השפעה אחרים (למשל מנהיגים רוחניים של מפלגות דתיות). זוהי בדיוק, דרישה אחת פשוטה ונהירה, העשויה להיטיב עם כלל אזרחיות ואזרחי ישראל, משום שתפעל להקל בכל עת את יסודות האי-שיוויון ולבטל את הרחבת הפערים החברתיים בין אזרחי המדינה. חסרונה של שיטה זאת נובעת מכך שהצלחתהּ צריכה את כפיפותהּ של המערכת הפוליטית להוראת המערכת הרגולטורית-המשפטית, והריי במציאות שבהּ קביעותיהן של ועדות משפטיות הינן כהמלצה בלבד בעיניי הפוליטיקאים, קשה להניח כי יחול שינוי גדול, אלמלא תצליח המערכת המשפטית לאכוף באמצעות הממונים על האכיפה, את קיומן המהיר של החלטותיה, על ידי הגורמים המוסמכים לכך.

   אני מחבב מאוד את קביעתו של סארטורי משום שהיא מטילה על המדינה אחריות לגורל אזרחיה. לא עוד סיסמות שחוקות לאמור: 'שיויון' 'צדק חברתי' 'שלום' 'חלוקה צודקת' (כולן בחינת אידיאות מעומעמות); אלא הקמת מנגנוני פיקוח ובקרה שלמרותם תהיה כפופה המערכת הפוליטית, ואשר תפקידן המובהק יהיה לעמוד על כל אותם 'נקודות עיוורון' של הרחבת פערים חברתיים, חיזוק מסוכן ביחסי הון-שלטון-עיתונות וכיו"ב. דרג זה יהיה שוקד לעמוד על משמר הדמוקרטיה וזכויות האדם והאזרח במדינה היהודית-דמוקרטית, ועל כן על ההטבה עם כלל אזרחיה היהודים והלא-יהודים של מדינת ישראל.

 

בתמונה למעלה: ציונה תג'ר, נמל תל אביב, אקוורל, מועד בלתי ידוע.

© 2011 שוֹעִי רז

Read Full Post »