Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘שמואל הירשנברג’

AVIVA1

*

לא תמיד תחומים הגבולין בין ספריה של חביבה פדיה.  בנקל יכולתי למצוא בספרהּ העיוני החדש הליכה שמעבר לטראומה (הוצאת רסלינג: תל אביב 2011) המשך ישיר של כתביה בשירה ובפרוזה. בכולם ישנה התחקות אחר הגלוּת שבמקוֹם,אחר קשיי הדבּוּר על המקום,על סיפּיוּת חברתית ועל סוגיית ההשתייכות למקום (זהוּת),אחר המשיכה הרבה לצאת מן המקום ולנדוד ועל אודות וחוסר האפשרוּת לעזוב את המקום.

דומני, כי יש בספריה של פדיה, כל-שכן בנוכחותם המצטברת, סוג של מחאה רבתי; הוקעת סוגי הטוטליטריות השונים אליה פנתה הישראליות, שאמרה לגמד את האדם לממד של 'חיה יהודית-ציונית' האמונה על תפישות עולם דוגמטיות-נרכשות; שקידשה את דמותו של הביצועיסט הצבאי או המדינאי המתוחכם, או באחרונה של איש העסקים ההיטקיסט והקבלן המצליחים, המקושרים היטב, ואת עצם רגישותם הפואטית, הלירית, והמטפיסית של היהודים כאן הזניחה הזנחה חמורה, הזנחה שבשכחה והזנחה שבהשכחה; נסיון טוטליטרי בשם המדינה החדשה והחברה החדשה להשכיח תרבויות ולמחוק זהויות. ספריה של פדיה מרימים קול צלול של תרבות-נגד, החותרת תחת אותם אנשי רוח וממשל שהציונות עבורם הנה בראש ובראשונה השלת הגלוּת. התהיה המהותית-הנוקבת בספרהּ: האמנם הגלות חדלה מאיתנו? האם תחדל מאיתנו אי פעם?

   הליכה שמעבר לטראומה — כנקודת המוצא האפשרית העומדת בפניהם של היהודים כמיעוט דתי-לאומי (הדת, הלאומיות והתרבות היהודית סבוכות להן יחדיו, כמעט באופן בלתי ניתן להתרה) שנרדף לאורך ההיסטוריה לכל תפוצותיו ומקומותיו (אפילו ענידת הטלאי הצהוב הופיע לראשונה על במת ההיסטוריה בבע'דאד של המאה התשיעית דווקא) ; הסיפור מחדש, הדיבור האינטרסובייקטיבי הוא המאפשר אולי את ההיחלצות האפשרית מאותה עווית מצויה של בריחה ונדודים בעולם, או של עמידה בפרץ ומלחמה עד טיפת הדם האחרונה. תמהתי מאוד על פדיה כאשר נתקלתי לראשונה בציור אותו היא בחרה לעטר את ספרהּ [שמואל הירשנברג,היהודי הנודד]. זהו ציור המביע את עצמת הכאב,הסבל,הזעזוע ההלם,שעל היהודי ועל היהודי-הישראלי להתגבר עליו בכדי לפנות אל החיים כבעל-אמון בעולם, הנכון לשתף בסיפורו והיודע כי יימצאו לו מקשיבים. היודע להכיר בערכן של תרבויות היהודים בכל אתר, ומתוך כך בתרבויות העולמיות בכל מקום בו תמצאנה. הסבל היהודי לא תם עם הקמתהּ של מדינת ישראל, וגם הגלוּת על אף הקיוּם המדיני עודנה רוחשת בּנוּ, במינונים משתנים של חרדה צפה, מודעוּת לקטסטרופה אפשרית, פורעים בלתי-נראים המצפים אחר כּתלנוּ.

דומה כי בספרהּ החדש תרה לה פדיה שפה חדשה,המעבּרת שפות ולשונות שונות לכדי סינתזה מקורית,התובעת את הקורא לקשב רב ולמאמץ עֵר,עתים לא פשוּט. דמות מפתח להבנת המתווה הלשוני-רעיוני הזה, בעת ובעונה אדמותו של ר' ישראל בן אליעזר, הבעל שם טוב (=בעש"ט, 1760-1698 לערך), מייסד החסידות בפודוליה, שכן בדמותו ובהבנתהּ היא תופסת פריצת דרך רבתי ביציאת העצמי מידי גלותו: אותו סוליפסיזם תרבותי-לאומי-דתי, משולל אמון בזר, במי שאינו בן אותה תרבות מדוייקת, אותה קבוצה חברתית מוכרת לעייפה, שקל מאוד לנפול בתוכו ואין נחלצים ממנו על נקלה.

*

הבשורה שהביא עימו הבעש"ט, מעבר לכל הסעיפים השונים של אמירותיו השונות, תקופות חייו ואפשרויות הסינתזה בין האמירות השונות שלו, נגעה מנקודת המבט של הנדון כאן להתרסה כנגד הקיום החצוי, וזאת במישורים רבים של ההתנהגות הדתית. הקבלה העמוקה יותר של ההווה התבטאה בכך שניתן לעמוד בתוך ההווה של היומיום עמידה שמאפשרת התמודדות עם כל מרחב ההווה— של הטבע, ההויה והחברה (אך לא של ההיסטוריה)— עמידה שלא בתיווך חוק זה או אחר, אלא כזו המקבלת ומאפשרת את השיטוט, ההליכה, פגישת האקראי, תוך כדי אסוציאציות פתע במחשבה שנתפסו כסוג של תביעה מן האדם, הקובעת למה עליו להשית את ליבו.

[שם, שם, עמ' 168]  

*

   הבעש"ט אליבא דפדיה הוא תיאורטיקן של אמון מחודש בזולת ובעולם. הוא איש היוצא מן הגלות דווקא משום שאינו מנסה בכלים פוליטיים או כלכליים לצאת מן הגלות. המשאבים העומדים לרשותו הם ההליכה, חדוות המפגש, השיח; הרצון הכן לשמוע את סיפורו של היהודי או של הגוי הנפגש בו, ולראות בזה לא כהסחת דעת אל אדרבה כתביעה מטפיסית-אתית, הקובעת את האדם, משמחת אותו בדרכי הנדוד, במסעו בעולם. המסע של הבעש"ט כפי שהיא מבינה את הנהגותיו, כך אליבא דפדיה, קובעת את היוצרת עצמה לחיים של הליכה לעבר השיח הפתוח, מעורר האמון, ועבר דרישתו ומציאותו. במידה רבה, מהווה הספר שלפנינו יותר מאשר דיון היסטורי בטקסי גלות ובאפיוני הגלות בספרות המקרא ובספרות הרבנית על ענפיה רבי- האנפין. זהו כעין מדרש היסטורי-פסיכולוגי- אפיסטמולוגי, לאשר כתבה פדיה בספרהּ בעין החתול, כאשר דנה בפרשנותה האקטואלית למיתוס הלוריאני של שבירת הכלים:

 

עוד דברים שנשברו חוץ מחיות, רשימה חלקית: היכלות, כיסא כבוד, קן ציפור, משיח, ארץ, מולדת, חסד, אדמה, מלאכים, מתיבתא דרקיעא, ירושלים של מעלה, שלום, ואהבתָ לרעךָ כמוךָ

[חביבה פדיה, בעין החתול, הוצאת עם עובד: תל אביב 2008, עמ' 171]  

  

   פדיה, כתלמידה נאמנה של הבעש"ט, (כפי שהיא מפרשת את דמותו) מנסה להציע לקוראיה דרך לילך בהּ, לעשות את הצעד הראשון שבהליכה הרוחנית- הפנימית, התודעתית-נפשית, אל מעבר לטראומה, ומעבר לגלוּת שבהויה, המתגלמת לדידה בחידושו של אותו צו שכוח של 'ואהבתָ' הליכה אל השיח הפתוח, מעורר החדווה, הכנוּת והאמוּן בין הבריוֹת; שיח שבאפשר, היא הדרך לחיות כאן בזה העולם, על כברת ארץ זאת, 'וְהָאָרֶץ הַנְשַמָּה תֵּעָבֵד תַּחַת אֲשֶר הָיְתָּה שְמָמָה לְעֵינֵי כָּל עוֹבֵר' (יחזקאל ל"ו, 34)  זהו הייחוד וההתעלוּת של זמננוּ, תיקון השבר הגדול שבהוויה, ובסופו של דבר, מפתח לכינונה של יהדוּת ישראלית הקשובה לבאי שעריה וגם לנמצאים מחוץ להּ.

    בסופו של דבר, לפנינו חיבור היסטורי-למדני המזוג בדרוש אתי-חברתי, המסמן את הפניית הפנים לחברה הישראלית, וקריאה לחידוש ההליכה המשותפת. היציאה מן הגלוּת המתבטאת לא במדינה דווקא או בשלטון על הארץ, בודאי שלא בשלטון על עם אחר, אלא בחיים אנושיים אינטרסובייקטיביים אחראיים מעוררי אמון וקירבה. את העוולות שהתרחשו כאן כלפי אדם, חי וסביבה נצטרך כולנו לשאת, ולהישמר מחזרה אל אותם מקומות אפילים. פדיה מציעה לקוראיה אפשרות לשנות את הצעד, שינוי מדוד של מהלכם בעולם, הבנה עמוקה יותר של יהדותם ושל ישראליותם, שאינה מהווה שבירה של רצף, אלא אדרבה מהווה המשך ישיר למחשבה האצורה במקרא, בספרוּת הרבנית, ובאוצרות רוח של הספרות היהודית החדשה.  כמובן, הקורא הביקורתי עלול לתהות מה לדמותו ההיסטורית של הבעש"ט דווקא ולחסידות ולכינון אתי-חברתי מחודש של החיים הישראליים והיהודיים (כשם שגם לאחר קריאת הספרים והאנתולוגיות שחיבר מרטין בובר על החסידות, ניתן היה לתמוה בכל זאת מה בין הפילוסופיה הדיאלוגית של בובר, ובין מה שדימה למצוא בכתבי הבעש"ט וממשיכיו); יתר על כן, לא ברי עד תום, האם לפנינו מחקר אקדמי, או או קובץ דרושים היסטוריים-פסיכולוגיים-אפיסטמולוגיים, השואבים מלוא חופניים ממקורות יהודיים הקשורים בעולמם של חסידי אשכנז, מגורשי ספרד, מקובלי צפת, ומייסדי החסידות, ומבקשים לכונן דווקא באמצעות אותם כתבים יהודיים, הנחשבים על ידי ההגמוניה הציונית, כגלותיים, כקריאת כיוון מהותית ליציאה מתוך ליקוי המאורות האתי, אליו נקלע, כך אליבא דהמחברת, המפעל הציוני. אי תחימת הגבולין בין מחקר אקדמי ובין הגות בפרוזה היא אפוא חסרונו היחסי של החיבור, ובד-בבד, גם יתרונו הרדיקלי.

*

בתמונה למעלה: אביבה אורי, נוף, עיפרון וטוש על נייר, מועד בלתי ידוע.

© 2011 שועי רז

Read Full Post »

*

   ממשלת ישראל עומדת לגרש 400 ילדי מהגרי עבודה. שמועות על התכנית החלו עוד במאי 2009. מאז, כבר דומה היה כאילו, החרב שהונחה על צוואר המשפחות הוסרה, והנה שוב, הונפה במלוא עוז.

   הייתי שולח את שר הפנים ואת  ראש הממשלה, שרוממות המדינה היהודית בגרונם, אל הפסוק מספר קהלת האומר בפשטות: 'והאלהים יבקש את נרדף' (קהלת ג', 15) ובמיוחד אל הפרשנות שהוענקה לו במדרשים: ויקרא רבא (פרשה כ"ז), תנחומא (סדר אמור סימן ט') ו-קהלת רבא (פרשה ג'), אשר משמעהּ הוא כי אלהים מלווה את הנרדפים, כל נרדפים, באשר הם הולכים, ללא סוגיית שייכותם לעם היהודי אם לאו.  יותר מכך, הייתי שולחם לעיין בגמרא,  תלמוד בבלי, שם מופיעות כמה אמירות רלבנטיות לסוגיית הגירוש, כגון: 'אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל יחדל מן הרחמים' (מסכת ברכות דף י' ע"א) או: 'לעולם יהא אדם מן הנרדפין ולא מן הרודפין' (מסכת בבא קמא דף צ"ג ע"א).

   את המימון לתרגומם של כמה מכתביו של ברוך שׂפינוזה העניק ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון. מכמה סיבות אני מתקשה להבין מה היחס בין בן גוריון ובין הפילוסוף האמסטרדמי [בן גוריון נקט לפחות בכמה פעולות שהיו קרובות יותר לנסיך של מקיאוולי יותר מאשר למשנתו הדמוקרטית-סובלנית של שׂפינוזה, אך אפשר כי כמו פרופ' ירמיהו יובל אחריו, ראה הוא בשׂפינוזה טיפוס יהודי-חילוני-תבוני ועל סמך אמירה בודדת של שׂפינוזה במאמר התיאולוגי מדיני, בדבר יתכנות שיבת העם היהודי לארצו, אפשר לראה בו גם סוג של פרוטו-ציוני], ועוד פחות מה-לֶקח ימצא בו ראש הממשלה המכהן [אביו פרופ' נתניהו הן הקדיש את ימיו לחקר ר' יצחק אברבנאל (אחד מן האישיים היהודיים הבולטים ביותר בדור גירוש ספרד) ותרבותם-ההיסטורית של אנוסי ספרד, אך לא בשׂפינוזה באופן מיוחד]. ואף על פי כן, מן הראוי להביא את דברי שׂפינוזה, אשר כוחם נאה באשר לתולדותיו של הגירוש המתהווה: 'אבל אין לנצח את הנפשות בנשק אלא באהבה ובנדיבות' וכן: 'מעל לכל מועיל לבני האדם שיתחברו במנהגיבם ויתקשרו יחד בקשרים העשויים להכשירם שייעשו כולם אחדות אחת; ובאופן מוחלט, שיעשו את מה שיביא לידידות אמיצה יותר ביניהם (ברוך שׂפינוזה, אתיקה, תרגן מלטינית: ירמיהו יובל, חלק ד', נספח, פרקים י"א-י"ב, עמ' 355)

   קשה להאמין כי חברי הממשלה המכהנת גם לוּ היו קוראים בכתבי וו.ג. זבאלד (המהגרים, אוסטרליץ) או ז'ורז' פרק (W, סיפורים מאליס איילנד) היו מצליחים ליצור אנלוגיה בין הילדים היהודיים שנלקחו מארצם ומהוריהם באחת (בזמן השואה, במשלוחים הומניטריים של הצלב האדום, שאם לא כן היו הילדים נעצרים ונשלחים למחנות ההשמדה, כהוריהם אחר כך) ובין ילדי המהגרים המצפים לגירוש, ולהבין מזה את סאת השבר, שתלווה אותם עד אחרית ימיהם, ובמיוחד: חוסר היכולת למצוא מקום ולראות בעולם שוב את ביתם.

   אבל, ממשלה זו, כפי הנראה, שמה לנגד עיניה את משנתו של המשורר היהודי-האנדלוסי הנפלא, שהיה בד-בבד תיאולוג מפוקפק, ר' יהודה הלוי (1141-1075 לערך), שבספרו, כתאב אלרד ואלדליל פי אלדין אלד'ליל (=ספר המענה והראיה על אודות הדת המושפלת), הנודע גם בשם כתאב אלכזארי (=ספר הכוזרי), שם בפי מלך הכוזרים, בן שיחו של החבר היהודי,  את הטענה הבאה, שאמנם החבר היהודי מקבלהּ בשמחה:

קאל אלכזריّ: ד'לך כד'לך לו כאן תואצ'עכם אכ'תיאראً לכנّה אצ'טרא[ראً] ואד'א אצבתם אלט'פרה' קתّלתם (כתאב אלרדّ, מאמר א, סימן קי"ד]

אמר הכוזרי: כך היה אמנם אם ענוותנותכם (=שפלות-הנפש מתוך מצב הגלוּת, ש.ר) היתה מתוך בחירה, אבל היא כורח שהוטל עליכם, וכאשר תשיג ידכם את הממשלה, תהרגו אף אתם את מתנגדיכם [תרגום=ש.ר].

   ממשלה המזהה את הציונות, בראש ובראשונה, כמנגנון שררה כוחני שנועד לארגן ולתעל את דיכויים של לא-יהודים היא בעייתית מאוד, ודומני כי אינה עומדת בקנה אחד עם ערכיהם של מקימי המדינה. צריך כמובן לשאול באיזה מובן בדיוק מדינת ישראל עודנה 'אור לגויים', ולא מאפליה מדכאת. עוד יותר, שומא לשאול, מדוע לא נוסדה חקיקה מסודרת באשר למהגרי ההגירה במהלך עשור וחצי החולפים, לולא היו כל מיני קבלנים פרטיים סוחרי-אדם, המקורבים אצל כל מיני פוליטיקאים, ואנשי שררה, שהרוויחו מכך ממון רב (לא פעם ניצלו את התוהו-ובוהו החקיקתי בכדי לגבות מן העובדים סכומי עתק בבואם ארצה; חזיתי בעיניי פעם בחבורת עובדים שנכלאה באתר בניה לאורך שבת שלימה ללא מקור מיים. הם ביקשו ממני מיים, בחולפי בדרך, באנגלית, ועוד ביקשו שלא אתלונן בכדי שלא יגרשו אותם). ומה חטאו 400 הילדים האלה בדיוק, שהרי הם פרי אהבה של הוריהם, שבאו לעבוד בישראל, כאנשים חופשיים הזקוקים כדי פרנסתם, ולא כעבדים חסרי-זכויות שניתן לגזור עליהם (אולי רק בשלטון אפל במיוחד) את שלילת זכות ההולדה.  גם באשר לסוגיית המוני הפליטים הסודנים המתדפקים על שערי הארץ וממלאים את אילת, אין כל רלבנטיות לגזר הדין שהוטל על אותם 400 ילדים. ישנם עוד דברים המצפים להסדרתם כחוק, אך אי אפשר להרוס חיי אדם בכדי ליצור הרתעה ופחד. זה נפסד בתכלית. קצת דומה, למלאכתם של ארגוני הטרור בתכלית פעולתם.  ולמה שממשלת ישראל עומדת לעשות ב-400 הילדים האלה ניתן לראות פעולת טרור ממש.

   זוהי שעה חמורה.הייתי מבקש בכל לב מכל הקורא/ת כאן, להפיץ את הדברים, או לכתוב בעצמה/ו רשימה משלה/ו (בבלוגו/ה, בדף פייסבוק, או: אי-מייל לרשימת התפוצה) כנגד הרשעה הניצבת בפתח עיניים. מוכרח להיווצר איזה שיח ציבורי, איזו אי-נחת, שתגרום ליושבים על יד שולחן הממשלה לחזור בהם. ישנה גם עצומה הקוראת לביטול הגירוש. אנא חיתמו עליה. ישנו גם אתר מצוין, IsraeliChildren, העוסק במניעת הגירוש, ובהסברה שיטתית (שאלות ותשובות) הנוגעת ישירות ללב-הענין. המדינה הזאת לא קמה בכדי להשתמש באותם כלים בהם פעלו מלכיות/ממשלות זרות בעבר כנגד העם היהודי. הבא להתגייר מציג לו  בית הדין הרבני את ישראל כ- 'דחוּפים, סחופים ומטוֹרפים" מכל העמים, מפאת תלאותיהם ומאורעותיהם (ר' יוסף קארו, שולחן ערוך, חלק יורה דעה, סימן רס"ח הלכה ב'), האם ממשלת ישראל אינה הופכת כעת משפחות שהוקמו כאן בארץ, לדחופות, סחופות ומטורפות?.  מדינת ישראל אינה מגרשת ילדים, ואנו כאזרחי המדינה לא ניתן יד לכך. את המנגינה הרעה הזאת בהחלט אפשר להפסיק. אנחנו יכולים להפסיק אותה.

עדכון 5.9.2010 : הלינק לעצומה בגוף הרשימה שוּנה לעצומה הרלבאנטית יותר העתידה להגיע לידי ראש הממשלה המכהן. בשעת פרסום הרשימה לפני למעלה מחודש ימים (שלהי יולי 2010), היתה עצומה אחרת נגד הגירוש שמוענה לידי אשת ראש-הממשלה ועליה נסב הדיון בתגובות בתאריכים העוקבים לימי פרסומה של הרשימה.

בתמונה למעלה: שמואל הירשנברג, גלות, שמן על בד 1904.

© 2010 שוֹעִי רז

Read Full Post »

 

 

ההוכחות שאינני בן אלמוות מצטברות והולכות

ובייחוד בערבי סתיו שכאלה

(דנילו קיש, גן, אפר, תרגם מאנגלית: אמציה פורת, עם עובד: תל אביב 1980, עמ' 146)

1

מעל שירו מסגרת צירף המשורר הפולני, זוכה פרס נובל לספרות לשנת 1980, צ'סלב מילוש (2004-1911) את המוטו הבא:

Le Pologne est pays marécageux des juifs* 

 ותרגמו דוד וינפלד:

פולין היא ארץ-ביצות שמתגוררים בה יהודים*

   מילוש הוסיף במפתח-הכוכב שצירף תחת השיר, כי מקור המשפט הינו: הגיאוגרפיה של אירופה, לפי הצרפתים (1939).  לא נהיר האם היה בנמצא ספר שכזה או שאולי מבוסס הדבר על שמועת-אוזן של מילוש, שבשיריו נטה להזדהוּת עם החורבן ועם הסבל היהודי.

   באותה עת כמובן טרחו אנשי העליות הראשונות על ייבוש הביצות בפלסטינה, לימים מדינת ישראל. עם זאת, קשה שלא לחוש בנימה האפלה הנידחת שיש באותו תיאור צרפתי של פולין. מן ריחוק וניכור מעמדי-אתני, שאינו מעלה על הדעת תרבות פולנית ותרבות יהודית, בנות קיימא. אותו המשפט ודאי לא נכתב בידי נאצי, ועם זאת, הוא מבטא איזו תפישה גזענית, הרואה בפולין מקום אפל, השוכן מעבר להרי החושך, ובו חיים, שומו שמיים, יהודיים למכביר.

   ומילוש כותב שם, באותו שיר, המוקדש לפטריק, על טרגדיה, אסון וכתמי זכרון. אבל בעיניי יותר מאשר שירו של מילוש גופו, המוטו הוא הנושא את השיר, באשר הוא מזעזע בשטחיות, פוטר תרבויות עמקניות ומגוונות, ומיליוני בני אדם כלאחר-יד; ממחיש את עוצמת שנאת האדם, שעוגנה במחי תורות של היררכיה חברתית-פוליטית או דתית-גזעית, באירופה, ערב מלחמת העולם השניה.

2

   יקרה בעיניי מאוד 'הטרילוגיה המשפחתית' לסופר היהודי הסרבי-קרואטי, דנילו קיש (1989-1935), ובמיוחד חלקה השני, שעון חול (עם עובד: תל אביב 1994, תורגם להפליא מסרבית קרואטית על ידי דינה קטן בן-ציון). שני החלקים הראשונים עוסקים בעיקר בדמותו של אביו של קיש, אדוארד, הנקרא בספרים אדוארד סאם, או א"ס, אינטלקטואל יהודי-אירופי, מפקח על תנועת הרכבות, חולם, שיכור, משיח, כעין ארכיטיפ של "יהודי נודד". דנילו קיש טורח לתאר את גדולת אביו אך, בד בבד, גם את טירופו, את התקפי החרדה המטפיסית והחידלון-התאיינוּת, מהם סבל. במוקד החלק הראשון של הטרילוגיה, גן, אפר (עם עובד: תל אביב 1980) עומד תיאורו המשתאה של הבן את אביו רב-הפנים, המעללים והתהפוכות. ובמוקדו, ספרו האבוד, הבלתי גמור של האב: "המדריך לנסיעות באוטובוסים, בים, ברכבות ובאויר", חיבור שהחל ברצון לכתוב מדריך תיירים עדכני ובו הערות קצרות מתאימות לאזני נוסעים ותיירים, והגיע למימדים של כרך עצום, אשר כלל לדברי קיש:

רשימה ענקית של ספרות בכל מיני תורות שונות ומשונות, כמעט בכל הלשונות האירופאיות, והלכסיקונים החלו מתחלפים בלימודים ובמחקרים ובעיונים באבולוציה, אוביקטיביזם, אוטוביוגרפיה, אוטופיה, אונומסטיקה, אוננימיזם, אופטיקה, אוראנוגרפיה, אורולוגיה, אורומטריקה, אטיולוגיה, אטימולוגיה, אידיאוגרפיה, אידיאליזם, אילוסיוניזם, אינדטרמיניזם, אינדיוידואליזם, אינטואיציה, איקונוגרפיה, איקונוקלסטיקה, איקונין ועבודת איקונין, אירציונליות, אלכימיה, אמבריולוגיה, אמוציונליות, אמנות לשמה. אמפיריות, אנדמנולוגיה, אנטמולוגיה, אנצקלופדיות, אנתרופולוגיה,אנתרופוסופיה,אֵסוֹטריות, אסטרולוגיה, אסטרונומיה, אסכולסטיקה, אסכטולוגיה, אספרנטו, אסתטיקה, אפלטו ומשנתו, אפיקורוס ומשנתו, אקולוגיה, אקליפטיקה, ארוטיקה, ארכיאולוגיה, אתיקה, אתנוגרפיה, אתנולוגיה, אתניות, בונים חופשיים, בחירה ובחיריוּת, ביקורת, גיאוגנוסיה, גיאוגרפיה, גיאודסיה, גיאוטרופיות, גיאולוגיה, גיאומטריה, גיאופוליטיקה, גיאופיסיקה, גיאוצנטריות, גיאותרמיקה, גלגול נשמות, גנוסטיקה, גנוסיולוגיה, גנטיקה, גניאולוגיה, גירוש רוחות, לימודים גרמניים, דאיזם, דואליזם, דיאליקטיקה, דיאתסיס, דיכוטומיה, דינמיקה, דיפלומטיה, דיקארט ומשנתו, דקדוק, דרויניזם, דרשנות, דתיוּת, הֵגֵל ומשנתו, הומניזם, הטרוסקסואליות, הידרוגרפיה, הידרודינמיקה, הידרולוגיה, הינדואיזם, היסטוריה, היפנוזה, הליוצנטריות, הלניזם, הנדסה הידרולוגית, הרמוניה, הרקולס, וולנטריזם, וולקנולוגיה, זואוגרפיה, זואולוגיה, חוק ומשפט, חוּשנוּת, חזיונות תעתועים, חכמת כף היד, טאואיזם, טאוטולוגיה, טופוגרפיה, טופונימיה, טכניקה, טלפתיה, טקטוניקה, ימי- הביניים, כלבים וכלבּיוּת, כלכלה, כספים, לולינוּת.  לכסיקוגרפיה, לכסיקולוגיה, לַמַרְק ומשנתו, מאך ומשנתו, המבול ועידן המבול, מגְיַה, מגילות יוחסין, מגנטיות, מגפה בבהמות, מדעים מדויקים, מונותיאיזם, מוניזם אמפירי, מוסיקולוגיה, מוסר, מורפולוגיה, מחלות מין, מטמורפיזם, מטריאליזם, מינרולוגיה, מיסטיקה, מיקרוביולוגיה, מיתולוגיה, מפיסטופליות, מרטירולוגיה, מרכנטליזם, תורת הנאום. נוָטוּת, נומומיסטיקה, נורמטיביות, ניאוקנטיאניוּת, נצרוּת, סוליפיסזם, סוֹפיזם, סוציולוגיה, סוקרטס והדיאלוגים שלו, סטואה, סיבתיות, סמנטיקה, ספריטואליזם, ספקנות, ספרות, עיבּוּר השנים, עיוּר, על-טבעיוּת, פוליטיקה, פולקלור, פורמליזם, פחד היהודים, פטישיזם, פטליזם, פילוגנטיקה, פילולוגיה, פילוסופיה, פיסיוגנומיה, פיסיקה, פלוּרליזם, פליאוֹגרפיה, פלפלנות, פנולוגיה, פנמנולוגיה, פנטסמגוֹריה, פּנתיאיזם, פרויד ומשנתו, פּרוּשים ופרוּשיוּת, פרזיטולוגיה, פרטיקולריזם, פרחים ואיסופם, ציונות, קבלה, קומדיה, קומפרטיביוּת, קונסטיטוציונליזם, קונפוציוס ומשנתו, קוסמוגוניה, קוסמוגרפיה, קוסמולוגיה, הקוסמוס, קטלפסיה, קרחונים, קרטוגרפיה, קרקטרולוגיה, ריבוי הצורות, ריבוי הריחות, רעלים, רפואות אליל, שיבוח הגזע, השיר והחרוז, שתקנוּת, תיאולוגיה, תיאור האיברים, תנעוּמה, תרמודינמיקה, תרפיה כימית, תרפיה מכאנית.  הערות בתחתית העמודים וכל הסימנים והסמלים – הצלבים והסהרים והכוכבים – הוחלפו בעמודים שלמים של גוף-הכתוב בכתב-יד צפוף. קיצורים וראשי-תיבות נעשו סעיפים וסעיפים נעשו פרקים.

 [דנילו קיש, גן, אפר, תרגם מאנגלית: אמציה פורת, הוצאת עם עובד: תל אביב 1980, עמ' 37-35]

   אדוארד קיש נרצח באושוויץ בשנת 1944. הוא לא התיימר לכתוב ספר בשם הגיאוגרפיה של אירופה, כמו עמיתו הצרפתי האנונימי (כך על פי צ'סלב מילוש), אלא מדריך נסיעות בלבד, נגיש לכל אדם. ניתן להניח כי פולין היתה זוכה בספרו למעט יותר התייחסות מאשר השורה: פולין היא ארץ-ביצות שמתגוררים בה יהודים*. ספרו של קיש-האב אבד הרבה בטרם רציחתו, ועוד בטרם מעצרו על ידי הגרמנים. יש לשער כי תרבותה של אירופה וההיסטוריה שלה היו שונות בתכלית לו היו מתעדים אותן ויוצרים אותן, בני אדם כמו קיש.

הערות: 

השיר מסגרת לצ'סלב מילוש נדפס בתרגום עברי בתוך: צ'סלב מילוש, זֶה: שירים, תרגם מפולנית דוד וינפלד, הוצאת אבן חושן: רעננה 2008, עמ' 61.

לרשימות אחרות העוסקות בשואה/ צ'סלב מילוש/ דנילו קיש ניתן לחפש על פי מילות מפתח בתיבת החיפוש המופיעה בקצה השמאלי העליון של המסך.

בתמונה למעלה:  Samuel Hirszenberg, The Sabbath Rest, Oil on Canvas 1894

© 2010 שוֹעִי רז

 

Read Full Post »