Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘שמואל ויגודה’

*

מזה מספר שנים  נוכח הפילוסוף היהודי- צרפתי, עמנואל לֶוִינַס (1995-1906) בחיים הישראלים, לא במחלקות לפילוסופיה שבאוניברסיטאות בלבד (בין הבולטים שבחוקריו בישראל: אפרים מאיר, דניאל אפשטיין, זאב לוי, ז'ואל הנסל, שמואל ויגודה, חנוך בן פזי ואלי שיינפלד), אלא כחלק אינטגרלי מחיי התרבות והרוח. כל השיח על 'האחר' הנו עקבה לוינסיאנית מובהקת שהכתה שורש בשיח בכל מקום (כי הלא, ז'ק דרידה להודאתו, נטל מינוח זה מלוינס). כך למשל, אינני זוכר שבעבר התייחסו לחריגים/לעולים-חדשים/לערבים-ישראלים/לפלסטינאים/לחרדים/לעובדים-זרים/לפליטים,כ'אחרים', כאשר המושג 'אחר' כבר מבהיר את הכיבוד ואת האחריות שיש לנהוג בקבוצות אלו ובכל אדם ואדם השייכים לקבוצה. ברי סחרוף, אמן רוק, אשר קהלו אינו מורכב ביסודו מפרופסורים באקדמיה הקדיש את אלבומו 'האחר' (2001) לעמנואל לוינס ולהשפעתו עליו, וכך הרחיב עוד יותר את הקהל המתעניין בהגותו. זאת ועוד, אם עד תחילת העשור הנוכחי היה בנמצא רק חיבור אחד משל לוינס, אתיקה והאינסופי בעברית (ספר שיחותיו עם פיליפ נמו, וכעין אוטוביוגרפיה אינטלקטואלית ,1995), אסופת מאמרים בודדת בעברית [דעת, 30, אוניברסיטת בר-אילן] ומונוגרפיה, האחר והאחריות, שייחד ללוינס זאב לוי. הריי שבשמונה השנים האחרונות התרחב מאוד מפעל התרגומים של לוינס לעברית, הכולל היום את כתביו היהודיים העקריים (הקריאות התלמודיות, מעבר לפסוק, חירות קשה), כתבים פילוסופיים שונים וסמינרים שהעביר (כגון: אלהים והפילוסופיה, המוות והזמן, והומניזם של האדם האחר), אסופות מאמרים (עמנואל לוינס בירושלים), ביוגרפיה אינטלקטואלית (קרוב ורחוק: על משנתו של עמנואל לוינס) וגם הבטחות להוציא לאור בקרוב את שני חיבוריו הפילוסופיים העיקריים, כוליות ואין סוף (1961) ואחרת מהיות או מעבר למהות (1974). דומה אפוא  כי בתוך עשור ומחצה קנה לוינס מקום בתרבות העברית כאחד מגדולי הרוח היהודיים של המאה העשרים, ומחשובי הפילוסופים היהודיים בעת החדשה.  

   לאחרונה, החליטה הוצאת הספרים רסלינג, אשר כבר מלאה תפקיד חשוב ומכריע בהרחבת הספרות הלוינסיאנית בעברית [אלהים והפילוסופיה, המוות והזמן, חירות קשה ולאחרונה, ספרו העיוני של אלי שיינפלד (מעורכי כתב העת הצרפתי, מחברות ללמודים לוינסיאניים): פלא הסובייקטיביות: עיון בפילוסופיה של עמנואל לוינס] להוסיף אל רשימת ספריה גם תרגום לעברית של הביוגרפיה אותה ייחד שלמה מלכה ללוינס, עמנואל לוינס: ביוגרפיה- החיים והעקבה (2008).  נקודת המוצא של חיבורו של מלכה היא חידה ותהייה. מלכה שהיה תלמידו של לוינס בנעוריו במוסד החינוכי היהודי אותו ניהל שנים ארוכות, למן שלהי שנות הארבעים ועד צאתו לגמלאות בשלהי שנות השבעים של המאה העשרים, ה- École normale israélite orientale של רשת אליאנס, תוהה בדיעבד על מציאותו של היהודי המלומד, המנהל חם המזג אך הקשוב לכל אדם, אחד הפילוסופים הגדולים של המאה העשרים בראש מוסד זה, שהיה ללא ספק קטן וצר למידותיו האינטלקטואליות. כל שכן, מאחר שלדעת רוב המתראיינים מבוגרי בית הספר היה לוינס פילוסוף-פרשן- יוצר מבריק ולאו דווקא מנהל יוצא דופן או בעל כישורי הוראה יוצאים מן הכלל.

   יתרונו של החיבור הוא גם חסרונו הגדול. זהו חיבור המבקש למצוא בראש ובראשונה את הקווים היהודיים בהגותו של לוינס ולהציגו כאחד מגדולי המשקמים של חייה הרוחניים של יהדות צרפת לאחר השואה. משימה שלדידו של המחבר, קבל על עצמו לוינס ביודעין ובכוונה. המחבר מייחד חלק גדול מן הדיון לרישומי חוויות אישיים מהשתתפות בשיעורו הקבוע של לוינס על פירוש רש"י לתורה , שנערך מדי שבת אחר התפילה; על הקפדתו על משמעת בין כתלי בית הספר ובמיוחד דרישתו מן התלמידים לקיים בקפדנות את מצוות הדת, להניח תפילין ולא לאחר לתפילה. עם זאת, הוא מדגיש בחיוב את פרשנותו היצירתית והאינטלקטואלית יוצאת הדופן של לוינס, אשר פתחה בפני שומעי-לקחו צהר לעולמות אינטלקטואליים חדשים. כמו גם, בכך שישנן מצוות מסוימות שלא קיים ביודעין, כגון: שהרשה לעצמו לנסוע במעלית בשבת, ששתה יין שאינו כשר ושמעולם לא כסה את ראשו מלבד בעת התפילה, למעט בשנת חייו האחרונה שאז הקפיד על כך מאוד. את כל אלו לא פוטר מלכה כמשובות, אלא כמעשים המעידים עד כמה היה האיש אדוק בקיום המצוות, מחד גיסא, ואילו בהנהגותיו ובדרך הוראתו היה דבר מה ששאף תמיד לפרוץ את גבולות האורתודוכסיה הנוקשים והמצמצמים, מאידך גיסא- מה שקנה את ליבם של תלמידיו (אשר ברובם היו יהודים יוצאי צפון אפריקה, כמו שטורח להדגיש מלכה), שלא בקשו להתחקות  דווקא אחר הדגם החרדי המחמיר, ועם זאת בקשו לחיות חיים דתיים מלאי תוכן ומשמעות.  

   מלכה מתאר את האישיים ואת הצמתים החשובים בהתפתחותו האינטקלטואלית ובהכשרתו הפילוסופית של לוינס. כך, הוא סוקר את יחסיו עם מוריו העיקריים: משה שוואבה, מוריס פרדינה (או פראדין), שרל בלונדל, אנרי קרטרון, אדמונד הוסרל, מרטין היידגר (לוינס מעולם לא סלח לו ואף נטר לו גלויות על תמיכתו בנאצים ועל קבלתו קתדרה בפילוסופיה באוניברסיטת פרייבורג לאחר שקודמו היהודי, מורו הגדול של לוינס, אדמונד הוסרל סולק ממנה) וכן במיוחד: מר שושני, מורו המסתורי והגאוני לתלמוד, המתמטיקאי ואיש הרוח, 'מורה נדיב ואכזר', כלשונו של לוינס, שהותיר אחריו תלמידים נפעמים רבים במדינות רבות, וחי את חייו כקלושאר נרגן (מלכה הקדיש בעבר ביוגרפיה לחידת מר שושני). הוא מתאר גם את קשריו של לוינס עם פילוסופים ומשוררים צרפתיים שתמכו, עודדו ואף הזמינו ממנו הרצאות ראשונות לאחר שובו מן השבי הגרמני בתום מלחמת העולם השניה (לוינס שירת כמתרגם לרוסית ונכלא במחנה שבויים בגרמניה אשר גבל במחנה ההשמדה ברגן-בלזן), כגון: גבריאל מרסל וז'ן וואל (האחרון עמד על כך שספרו של לוינס כוליות ואינסוף יהפוך לדיסרטציה אוניברסיטאית, מה שסימן את ראשית הקריירה האקדמית המאוחרת של לוינס). כמו כן, דן המחבר ביחסיו של לוינס עם כמה מחברי-נפשו, כגון: הסופר והעתונאי הקתולי, מוריס בלנשו (לפני כשנתיים ראה אור בעברית ספרו, פסקמוות), שהסתיר את ראיסה וסימון לוינס, אשתו וביתו, במהלך המלחמה; וחברו- עמיתו היהודי- אורתודוכסי, אנרי נרסון, שלמד עם לוינס שנים ארוכות והיה האיש שהכיר בינו ובין מר שושני.   

   חלקו האחרון של החיבור, עוסק גם ביחסיו של לוינס עם הסופר וההוגה הצרפתי יהודי, ז'ק דרידה, אשר למאמרו אלימות ומטפיסיקה: מסה על הגותו של עמנואל לוינס (1964) היה תפקיד חשוב בהפצתו ובהתקבלותו של כוליות ואין סוף של לוינס, ולדעת אחדים שמשה הביקורת שהטיח שם דרידה במקצת דעותיו של לוינס יסוד לשינויים שהכניס לוינס במשנתו הפילוסופית בספרו המאוחר אחרת מהיות או מעבר למהות. משום מה השמיט מלכה מדיונו זה את דעתה המבוססת והמקובלת של החוקרת אליזבת ובר בספרה Verfolgung und Trauma  שם הוכיחה כי הספר אחרת מהיות מבטא התמודדות מאוחרת של לוינס עם טראומת השואה יותר מאשר תגובה פילוסופית גריידא על מאמרי ביקורת קודמים.   

    מלכה גם מייחד פרקים ליחסיו של לוינס עם הפילוסוף ואיש הרוח הצרפתי, פול ריקר, ולקשריו של לוינס עם האפיפיור יוחנן פאולוס השני עימו שוחח בשורה של מפגשים בין דתיים שנערכו בותיקן, ובמספר ארוחות ערב במהלכן הקפיד האפיפיור לישב בין הפילוסוף היהודי (לוינס) ובין הפילוסוף הנוצרי (ריקר), ואף טרח לתמוה בקול רם בביקור נדיר בקונסטיטואר (הרבנות הראשית) בפריז, מדוע איש לא טרח להזמין את הפילוסוף היהודי החשוב של הזמן, בן- העיר, עמנואל לוינס; דיון נוסף מיוחד למקומה של האוניברסיטה הקתולית בלובן שבבלגיה בתהליך התקבלותה של הגותו של לוינס באירופה, משום שהיתה ראשון המוסדות האקדמיים באירופה בהם זכה לוינס להכרה ואשר שבה והזמינה אותו להרצות כאורח- רצוי בין כתליה.

   סיפרו של מלכה מביא שורת עדויות מפי ילדיו של לוינס, סימון ומיכאל. הילדים מתארים דמות אב קשובה מאוד ולעתים קשה ומחמירה. התעוררה בי חוסר נוחות לקרוא כי אותו פילוסוף, שיכול היה להגדיר את הליטוף כנעלה שבפעילויות האנושיות, בהיותה אות לכיבוד 'האחר' ולהכרה בכך שלא ניתן לתפסו, סטר לבִּיתוֹ כאשר לא שקדה על לימודי המתמטיקה שלה (על אף שבדורו של לוינס ודאי היו מגדירים זאת כ'מכות חינוכיות'). עדות מעשירה מובאת גם מפי בנו של לוינס, הפסנתרן והקומפוזיטור, מיכאל לוינס, השב וטוען כי אביו למעשה כתב את כוליות ואינסוף  באותו חדר בו היה שקוע הוא, הנער הצעיר דאז, באימוני הפסנתר שלו. שני הילדים עומדים על יחסי האהבה והקרבה ששררו בין הוריהם לאורך חייהם המשותפים, ועל כך שפטירתה של ראיסה היתה מכה  ממנה לא התאושש לוינס.

   עם כל אלה, ראוי לציין כמה חסרונות בולטים נוספים בספרו של מלכה. בראש ובראשונה, העדרה של הפילוסופיה של לוינס מן הביוגרפיה. הביוגרפיה של מלכה אמנם מטיבה לספר את סיפור חייו של לוינס ולעמוד על קשריו האינטלקטואליים, אך מקומו של הדיון הפילוסופי האנליטי בהתפתחותה השיטתית של הגותו של לוינס נפקד כמעט לגמרי. גם הבטחתו של המחבר לטפל בהתפתחות הפילוסופית שחלה בין כוליות ואינסוף ובין אחרת מהיות אינה זוכה לדיון מקיף, ואף האנקדוטות הפילוסופיות אותן טרח מלכה להביא בספרו אינן מלמדו על מלומדותו יוצאת הדופן בכתבים. יותר מכך, מלכה אינו טורח משום מה להזכיר בין דפי ספרו את ההפרדה שערך לוינס עצמו בין כתביו היהודיים (כתבים וידויים) ובין ספריו בפילוסופיה שראו אור בשתי הוצאות ספרים נפרדות, וכנראה גם מיועדים היו מראשיתם לקהלים שונים. אמנם לוינס טען כי אין להפריד בין הפילוסופיה ובין סוגי מחשבה שונים (תשע קריאות תלמודיות, מהדורה עברית, עמ' 156). ברם, בד-בבד, טרח לוינס להודיע במפגיע לפילוסוף עמית שטרח לאזכר את היותו של לוינס  'הוגה יהודי', כי 'אינני הוגה יהודי במיוחד. אני הוגה ותו לא' (קריאות תלמודיות חדשות, מהדורה עברית, פתח דבר, עמ' 7)- כל אלו אינם זוכים להתמודדות בספרו של מלכה, השב והופך בדמותו של לוינס היהודי, המייצג לדידו, את עולמה של היהדות ושל התלמוד ורש"י בהיכלי הפילוסופיה.

   בנוסף, דמויות הזוכות לדיון בספרו של מלכה כדמויות משמעותיות בתהליך התפתחותו של לוינס (כמו דרידה, למשל) אינן מוזכרות כלל בספר שיחותיו האוטוביוגרפי עם פיליפ נמו, ותמורתן- מוזכרים אישיים אחרים. לא ברור אפוא- מה חירות נטל לו מלכה לברור את דמויות מוריו של לוינס ובני שיחו המשמעותיים, כאשר האחרון השאיר בכתובים סקירה מפורטת שונה לא במעט מזו שהרכיב מלכה. יתירה מזאת, מלכה שב ומתעקש כי יחסיהם של לוינס ושל דרידה היו יחסים של הערכה הדדית עמוקה. זאת הוא למד מהערכתו העמוקה של דרידה ללוינס שהובעה גם בהספד שנשא על קברו וגם בשורת פגישות אישיות עם מלכה עצמו. מלכה אמנם מביא מפי אחד מעמיתיו, דברים שאמר לוינס אודות כתביו של דרידה: 'דרידה, זה כמו צייר מופשט, תמיד אתה שואל את עצמך אם הוא יכול לצייר ממש' (עמ' 193). וכן מביא דברים שאמר לו לוינס, כאשר מלכה הביע את תמהונו לגבי דברים שכתב דרידה במאמר שכתב לכבוד ספר יובל ללוינס: "אמרתי שלא הבנתי כלום במאמר. הוא הוסיף, קצת מתוך נימוס, ודאי מתוך נימוס "גם אני לא", ומייד תיקן את עצמו ומלמל: "למען האמת, קיבלתי את הקובץ ממש עכשיו, לא היה לי פנאי להתעמק בו" (עמ' 187). אף על פי כן מתעקש מלכה, לכל אורך הפרק, כי בין לוינס ובין דרידה שררה הערכה אישית ומקצועית  רבה.   

   בנוסף, מלכה עומד פעמים רבות על השפעת השואה, רציחתם של בני משפחתו הקרובים של לוינס (הוריו ואחיו) בקובנה על ידי הנאצים, ושהותו שלו במחנה השבויים על אדמת גרמניה, על הכתבים. עם זאת, מלכה אינו מצליח לעמוד על מניעיו של לוינס באירוע מסויים שהותיר רושם קשה על איש אקדמיה אירופי אשר כתב עבודת דוקטור אודות הפילוסוף מרטין היידגר, אותה שפט לוינס. לדבריו, כאשר ניגש המחבר לאחר ההגנה על התיזה שלו בכדי להודות ללוינס על עבודתו. הזעיף לוינס פניו אליו ואמר: "בדיוק דיברתי על הספר שלך עם ידידים ותיקים ועוררתי את צחוקם. חשבתי שתרצה לדעת למה צחקנו. אתה זוכר את הקטע בו אתה כותב: 1943 היתה שנה פוריה ביותר?". "כן" השיב ריצ'רדסון. "ובכן בשנת 1943 היו הוריי במחנה ריכוז אחד ואני באחר. זו אכן הייתה שנה פורייה. ובסיימו את דבריו פנה לוינס ממנו ונעלם" (עמ' 177). אותו ריצ'רדסון כתב כי נפגע עד עמקי נשמתו ואף הוסיף : "איך משתלבת שערוריה כזאת בהגותו של לוינס? איזה מעמד עלינו ליחס לה?"(שם,שם). מלכה בחר לאמץ את הגישה לפיה שורש דבריו הבוטים של לוינס- מקורם בכך שבספר בן 700 עמודים שכתב ריצ'רדסון על היידגר לא הופיע ולו צל של אזכור בדבר פעולותיו בימי המשטר הנאצי. אבל דומני כי בכך התעלם מלכה מכמה נתונים חשובים שהוא עצמו הזכיר לאורך החיבור: [א]. לוינס לא הרבה לדבר על השואה וכאשר דיבר עשה זאת אך ורק בחוג האנשים הקרוב לו ביותר [ב]. לוינס נמנע מלדבר על הוריו ואחיו שנרצחו על ידי הנאצים, ועובדת הרצח היתה עבורו פצע שמעולם לא העלה ארוכה [ג]. לוינס סיפר שבימי השבי הרגיש לא פעם כנידון למוות שזמנו שאול. הוא ושותפיו היהודים למחנה ידעו על מחנות ההשמדה ועל המשרפות. ובאחד הימים, אף הצליח לחזות בצללים של תושבי מחנה ההשמדה הסמוך ברגן בלזן, מה שגרם לו זעזוע נפשי עמוק, אשר לווהו בשארית חייו. כל אלו עשויים ללמד על כך שבפנותו אל ריצ'רדסון היה לוינס נאמן לשיטתו, אלא שלא נקט את המבנה היסודי של שטתו: המעמד הדה-אונטולוגי של האני מול פני האחר (המכונן את האני ולו חייב האני הכל) אלא ראה בסיטואציה פנייה של האני אל האחר בשמו של 'השלישי' (במקרה זה: קורבנות השואה כולם) המכניס אל יחסיהם של האני- והאחר את מימד הצדק החברתי-המוסדי. פנייתו החריפה של לוינס אל ריצ'רדסון לא היתה אפוא לקריאתי התפרצות משולחת רסן, אלא תוכחה שבה למעשה הוכיח לוינס את ריצ'רדסון על התעלמותו מן הסבל האנושי ומן הרצח של ימי המלחמה לאורך כל ספרו. לוינס אם-כן נסה, ככל שאני רואה את הדברים, להעמיד את האתיקה מעבר לאונטולוגייה וכן מעבר לפוליטיקה ולנומוס האקדמיים, כפי שדרש בכל כתביו.   

    לסיכום, ספרו של מלכה הוא ספר המקיף את חיי לוינס ומטפל במיוחד בקשריו האינטלקטואליים והאישיים עם שורת אישיים בני דורו. עם זאת, הספר כמעט ואינו דן בזיקה בין חיי לוינס ובין הגותו, ועוד יותר אין בו הצעות חדשות לגבי הזיקה בין התפתחויות ביוגרפיות בחיי לוינס ובין התפתחות הגותו למן ספריו המוקדמים ועד המאוחרים. הדיון בפילוסופיה של לוינס נעדר כמעט לחלוטין מספרו של מלכה, ואת מקומו תופס דיון ער בהנהגותיו היהודיות- דתיות של לוינס, מתוך מגמה כנה להציגו, בראש ובראשונה, כפילוסוף שהגותו חבה חוב גדול למסורת התרבותית היהודית, ואשר ראה בתלמוד חיבור שאשר עתידה להיוודע לו השפעה לא פחותה על התרבות האנושית משל מיטב כתבי הפילוסופים היווניים. זהו ספר חיוני ואינפורמטיבי מאוד למבקשים ללמוד על לוינס האדם. ברם, לקוראים המעוניינים להיכנס לראשונה אל עולמה של הפילוסופיה הלווינסיאנית נותרו, לפי שעה, ספר השיחות של לוינס עם פיליפ נמו, אתיקה והאינסופי, וספרו הקטן והמצויין של הרב דניאל אפשטיין, קרוב ורחוק: על משנתו של עמנואל לוינס (תל-אביב, 2005), ספרי המבוא המצויינים הקיימים בשפה העברית. שניהם כאחד מיטיבים לסרטט הן את התפתחותו הפילוסופית של לוינס והן את קורות חייו, ועוד יותר מכך, את אבני הבניין של המטפיסיקה האתית המיוחדת שהעמיד, אשר הולכת ותופסת את מקומה בין הטקסטים הפילוסופיים הקאנוניים של המאה העשרים ובתולדות הפילוסופיה.

*

שלמה מלכה, עמנואל לוינס: ביוגרפיה- החיים והעקבה, תרגום מצרפתית דניאלה יואל, עריכה מדעית זאב לוי, הוצאת רסלינג: תל אביב 2008, 312 עמודים.

 

© 2008 שוֹעִי רז.

Read Full Post »