Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘שרון רז’

window*

אַהֲבָה פֵרוּשָׁהּ לְהַבִּיט עָכְשָו מֵהַחַלוֹנוֹת

שֶׁהֲרֵי הֶעָבָר הוּא חֲגִיגָה,

וְאָנוּ קְרוּאֶיהַ הַיְחִידִים.

[ז'ואן מרגריט, 'בני זוג', זה לא היה רחוק,זה לא היה קשה, תרגם מקטאלנית: שלמה אֲבַיּוּ, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2012, עמ' 45]  

 *

בביקורי בתערוכת הצילום של אמן הצילום והתיעוד שרון רז, היכלות נטושים, המיוחדת לתיעוד בתי קולנוע נטושים, שנסגרו וחלקם אף נהרסו בינתיים, לטובת פרוייקטי נדל"ן, אני מתעכב ארוכות על הצילום  הזה, צילום יוצא דופן בתערוכה, שאינו עולה בקנה אחד עם פואטיקת הצילום של שרון רז, כפי שאני מבין אותה. שרון רז מתרכז על פי רוב בתצלומי בתים נטושים: בעזובה, בחורבות, בהרס, ובמיוחד במה שנותר מאותם היכלות שלפנים עמדו בשיא תפארתם, וכעת עומדים בפני כליונם, ובכל זאת מצליח להביא לידי ביטוי בתצלומיו איזו עין חומלת, המתעקשת לדובב נופים שנידונו אם להרס אם לנשיה, עתים עוד עומדים שכוחים מעין ושכוחים מלב, עד יוצא שרון לחונן את עפרם.

במנוגד להרס ולעזובה, לפנינו קיר צבעוני ואשנב למכירת כרטיסים הניצב חתום, אך דומה כמו הומה בו משהו לחדש ימים כקדם. כאילו שבכל רגע ורגע ממש, יוסט קיר-הברזל וראשו של קופאי חייכן יציץ ותור מחודש של אנשים יתארך לפני האשנב, ושוב לא נחשוב על עזובה ונטישה והרס, ועל היד הקלה לחתום על מסמכים ההופכים בתים עתיקים וזכרונות חיים לתלי חורבות, בשמה של איזו הזדמנות עסקית; אפשר כי בכל זאת יוארך עוד להרף-זמן הנוף, ולא יחולו בו תהליכי הכיליון שאנו ממיטים עליו בשל בשורת הקדמה, והצורך לשנות, ולהפוך, ולחדש, כאשר יחידים יוצאים מכך כמוצאי שלל רב, ואחרים מביטים על נוף חייהם מקדמת דנא, ופתע חסר בו דבר ואינו עוד, ולא יימצא תמורתו.

וחשבתי על שער הרחמים החתום בחומת ירושלים, ועל המאמינים המקווים שיום אחד עוד ייפתח; והתהרהרתי ביושב לפני שער החוק של קפקא, המכלה ימיו לנוכח השער החתום מבלי דעת, כי השער היה מוכן רק עבורו כדי שייכנס בו, ועד שהמחכה ייפנה אל השומר וזה יבשר לו על כך, כבר יהיה מאוחר מדיי, וגם להבא השער יעמוד בחתימתו, וחשבתי גם על דלת פרטית משלי, שאין יום שחולף מבלי שאחשוב עליה, שעליה היה ראש אריה מגולף ארד, באמצעותו יכולים היו להקיש. וכבר שנים מי שמילאו את הדירה לפנים לא היו שם, וכמה רציתי למוצאן שם שנית. וגם ראש הארי כבר לא שם, מי יודע היכן הוא, ונוף השכונה השתנה, גם החנויות, ושוב אין בה כמעט איש מבין האנשים שדרו שם בימי הילדות והנערות. מכאן אני יכול להבין את הקושי להותיר היכלות נטושים בעזובתם, להותירם בלי-זוכרים, ובלא מבט פרידה חומל, אחרון.

שמחתי מאוד לפגוש את שרון (אחרי שנים של צפיה וקריאה בבלוג שלו, נטוש) ואני חושב שגם אתם/ן עשויים/ות לשמוח לפגוש את שרון ואת התערוכה שלו בגלריה בבית האדריכל ביפו ביום חמישי הקרוב:

*

 Copy of ערב עיון

*

*

בתמונות:  © אשנב הכרטיסים בקולנוע של בונשטיין, זכרון יעקב, צולם על ידי: שרון רז, נלקח מתןך אתרו: אדריכלות נעלמת (כל הזכויות על היצירה שמורות לו)

© 2013 שוֹעִי רז

Read Full Post »

landscape_1961

*

*

בשנת 1405 ראה אור בכתב יד ספר החיזיון לאינטלקטואלית והמיסטיקונית הצרפתיה (ממוצא איטלקי), כריסטין דה-פיזן.  קרוב לפתיחת החיבור מפעם את רוחה של המחברת חיזיון, בו הטבע כולו, לובש צורת גבר שעל מצחו חקוקות חמש אותיות:

עברתי כבר את מחצית דרך עלייתי לרגל כשיום אחד, לעת ערב, מצאתי עצמי עייפה מהדרך הארוכה ומשתוקקת למחסה. כשהגעתי, מבקשת מנוחה, לקחתי וקיבלתי את הארוחה הנחוצה לחיי אנוש, בירכתי על המזון, הפקדתי את עצמי ביד יוצר הכל ועליתי יגעה על יצועי. זמן קצר לאחר מכן, בעוד חושי אסורים בכובד השינה, הופיע לעיני חיזיון מופלא בסימן נבואה מוזרה. אף על-פי, שאיני נבוכדנצר, סקיפיו או יוסף, נדמה שסודות היושב במרומים אינם נשללים מהפשוטים באמת.

נדמה היה לי שרוחי עזבה את גופי וכפי שהדבר לעתים קרובות בחלום, שגופי מרחף באוויר. לאחר מכן, נדמה היה לי שרוחי הועברה על ידי משב רוחות שונות לארץ חשיכה עד שהגיעה לעמק שבו צפה על פני מיים רבים. שם הופיעה בפני דמוּת של גבר נאה, אך עצום בגדלו, שכן ראשו התרומם מעל לעננים, רגליו צעדו על פני התהומות ובטנו הקיפה את הארץ כולה. פניו היו מבהיקים ואדמוניים, ואת שערות ראשו פיארו אין סוף כוכבים. יפי עיניו הפיק אור אשר כזה הכל הואר, והאור אף השתקף בקרביים שבגופו. נשימת פיו הענקי הכניסה כה הרבה אוויר ורוח שהכל התמלא ברעננות נעימה. שני צינורות עיקריים היו לדמות.האחד היה פתח ללועהּ ודרכו קיבלה את מזונהּ והשני היה למטה ועל ידיו טוהרהּ והתרוקנה.אולם השניים נשתנו בטבעם.זאת יען כי על כל מה שנכנס בפתח העליון שעל ידיו ניזונה להיות חומרי ומתכלה. ואילו דרך הצינור השני לא נכנס דבר חומרי או מתכלה. לבושו של היצור היה גלימה מצבעים שונים. מעובדת בכישרון, יפה, עשירה ובת-קיימא. על מצחו נחקקו בבירור חמש אותיות: C.H.A.O.Z  (=כאוס) שציינו את שמו. לא היה כל דבר מכוער בדמוּת. אולם מדי פעם היתה הבעת פניה הופכת עצובה, מיוסרת ומעוררת רחמים, כשל אדם החש כאב וייסורים בחלקי גופו השונים ובשלם משמיע גניחות וקריאות קינה שונות בפני אלהים. 

(כריסטין די-פיזן, ספר החיזיון, תרגמה מצרפתית, הוסיפה הערות, הקדמה ואחרית דבר: שולמית שחר, הוצאת כרמל: ירושלים 2008, ספר ראשון, עמודים 36-35).

*

קשה שלא לחוש ברוח המרי של דה פיזן, אף על פי שהיא כבושה קימעא; בכל זאת, היתה זו מאה שבא האינקוויזיציה הקפידה לבער, לבל ייראה ולבל יימצא, מי שלכאורה כפר בדוגמה הכנסייתית. גם בשיח הפילוסופי המדעי הסכולסטי שהעסיק את אנשי המדע של תקופתהּ אומצה לחלוטין התפיסה האריסטוטלית, אליבא דסיפרו פיסיקה (ספר שני), לפיה האשה היא משל לחומר והגבר הוא משל לצורה, המעניקה לחומר את מהותו וגדריו. ולא זאת אלא שאליבא דאריסטו שם, לעולם משתוקק החומר לצורה, וכך כל דבר פיסי תלוי בגורם רוחני ומופשט הימנו, המניע אותו וקובע את מסלולו ואת השכלתו. דה פיזן כאן קורעת בריש גלי את התפישה הזאת המניחה כי הממשלה בטבע, המחשבה והתנועה הם יסוד גברי במובהק, שעה שהנשים כביכול הינן רגשיות וסבילות. היא חוזה בעיניי רוחה סדר אלטרנטיבי. היא כאישה חוזה בטבע כגבר, ועל אף כל הדרו, זהו גבר מיוסר ולעתים מעורר רחמים, ושמו מעיד עליו עד כמה רחוק הוא מתקנה או משלימוּת,עתים מלא הוד הוא עתים נפסד לגמריי. הטבע ומכלול פרטיו לובשים דמות גבר בחזיונה של דה פיזן. היא אוחזת בדימוי, מוליכה אותו, מגדירה את מהותו וגדריו, כבובנאית המרקידה בובת תיאטרון שעל מצחה חרוטות אותן חמש אותיות, ומשמיעה את אנחותיה, וקולות ייסוריה; זהו גבר גופני, ידוע מכאוב, כמעט בשר ודם בפגימותיו, חסר מאוד את מדרגת השכל, הנפרד מחומר, כפי שביקשו לאפיינו הגברים. דה פיזן מקיימת את הגבר הזה בחזונהּ, ומבלעדיה אין לו קיום של ממש.

מבחינת מה דומני כי דה פיזן ממשיכה כאן במודע את פילוסופיית האהבה של דיוטימה, מורתו של סוקרטס, כפי שהובאה בדיאלוג המשתה. מן היופי וההוד הפיסיים המציינים את הגבר שבחזיונה, היא מפשיטה את הדמות ורואה בשערותיו פתע את הרקיע זרוע הכוכבים, ואת הקוסמוס הפיסיקלי כולו כדמות אדם, שמערכות גופו מתפקדות באופן מכניסטי, מזרימות חמצן לכל הגוף, ומשליכות ממנו והלאה את הפסולת. אבל אדם זה מיוסר במהותו בעצב וחולי כמו כל בני האדם (זהו הקוסמוס)— על כן על אף שיעור קומתו נזקק אף הוא בעיניה לחסד האלוהים ולאהבתו; האמן הישראלי משה גרשוני בשיחה עם שרה בריטברג-סמל אמר, כי "אנחנו יצורים פגומים של אלוהים פגום, שצריך אותנו כדי שנאמר הללו־יה לפגימות שלו"; אם נשאיל את דבריו ונשימם בפרפרזה בפיה של דה פיזן, הרי שלדידה: אנו יצורים כאוטיים של טבע כאוטי, שצריך אותנו כדי שנחזה בטבעו הכאוטי (ונייחל לחסדו המיטיב של האל).

בנוסף, דומה כי דה פיזן נוטלת כאן את דמותו של רואה החזיונות ההלניסטי בדיאלוג פוימנדרס הפותח את הקורפוס ההרמטי (ע"ש הרמס טריסמגיסטוס; הרמס בעל שלוש ההתגלמויות/ההופעות). גם שם ראשית ההתוודעות לסודות הקוסמוס ראשיתה בכך שהחוזה מביט בדמות גבר-ענק המגלם את הקוסמוס הפיסיקלי בכללותו ואת סודותיו. כריסטין כאן מחליפה את הפילוסוף-השלם בעיניי עצמה. היא נוטלת את מקומו של הגבר ויוצאת לדרך הגותית-חזיונית משלה

ואולי דה פיזן היא בת דמותה של השולמית של שיר השירים המתארת את דודהּ באופן המהדהד את אותה דמות קוסמית העולה בחזיונהּ:

*

דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם דָּגוּל מֵרְבָבָה

רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז קְוּצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב

עֵינָיו כְּיוֹנִים עַל אֲפִיקֵי מָיִם רֹחֲצוֹת בֶּחָלָב יֹשְׁבוֹת עַל מִלֵּאת

לְחָיָו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם מִגְדְּלוֹת מֶרְקָחִים שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר

יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב מְמֻלָּאִים בַּתַּרְשִׁישׁ מֵעָיו עֶשֶׁת שֵׁן מְעֻלֶּפֶת סַפִּירִים

שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ מְיֻסָּדִים עַל אַדְנֵי פָז מַרְאֵהוּ כַּלְּבָנוֹן בָּחוּר כָּאֲרָזִים

חִכּוֹ מַמְתַקִּים וְכֻלּוֹ מַחֲמַדִּים זֶה דוֹדִי וְזֶה רֵעִי בְּנוֹת יְרוּשָׁלָ‍ִם

[שיר השירים, פרק ה', 16-10]

*

אולם,בניגוד לשיר השירים שבו הדוֹד החמקן מוצג ככליל השלימות והסדר,כריסטין דה-פיזן אינה חוששת מן הכאוטי ומן הנכאב;לא השכל ולא הסדרים הפוליטיים שתיקנו גברים הם שצליחו למוטט את אושיות הכאוס והפגימה השוררים בעולם. רק האהבה וחסד האלוה לדידה, שום דבר ארצי, יכולים להקל במקצת על המכאוב שתמיד אצור בהווייתם של כל היישים הכלולים בטבע (בכך היא מזכירה את משנתה התיאולוגית-פילוסופית של סימון וייל,1943-1909. אולם וייל מבטלת-מתעבת את הטבע הקוסמי, היא כמו מדלגת מעל כבידתו של עולם אל החסד האלוהי המצוי אולי מעבר לעולם, ואסור לבקש אחריו; פיזן אוהבת את הטבע על אף פגימותיו). אולי היא אף רומזת לכך, ובצדק רב אם כן, שבכל אהבה כנה חייב להתרוצץ איזה רכיב כאוטי, שלא ניתן להגדירו, להבינו, ולדובבו; אנרגיה משולחת לכל הרוחות, כפריחה משתוללת, חסרת מובן, של פרחים ועשבים בחוצות, בראשית האביב.

לעולם לא אבין אותה, את הפריחה הזאת.

לקריאה נוספת: מרית בן ישראל// עיר הגבירות- קומיקס מימי הביניים וכריסטין דה פיזן 

הערה: הציטוט משיחתם של שרה בריטברג-סמל ומשה גרשוני נדפס בתוך: שרה בריטברג סמל, גרשוני, הוצאת מוזיאון תל אביב לאמנות: תל אביב 2010, עמ' 273-272.

*

*

כמה הודעות/המלצות על אירועי תרבות בשבוע הקרוב:

מזמור, ערב דואטים—  שלשה דואטים בהשתתפות תמר בורר, רות דולורס וייס, זמיר חבקין ויהוא ירון; ביניהם מופע בכורה המשלב בין פרפורמנס ושירה (טקסט מאת רות דולורס וייס). ימי שלישי ורביעי, 19-20.3.2013, 20:30, בית עמותת הכוריאוגרפים, מחסן 2, נמל יפו; לפרטים נוספים, כאן

במרחק הליכה משם, בדרך היורדת אל מחסן 2: היכלות נטושים—תערוכת צילומים של האמן המתעד שרון רז ובמוקדהּ בתי קולנוע נטושים בעזובתם,רגע לפני ההריסה.שרון בעיניי אוחז יכולת נדירה להתבונן במקומות נטושים, בהרס, בעזובה בעין אמן רגישה. הגלרייה בבית האדריכל, רח' המגדלור 15, יפו. לפרטים נוספים, כאן.

Seam: דיסק הבכורה של הקומפוזיטורית, המייצגנית, אמנית הקול והנבל, עדיה גודלבסקי. הזדמנות לגלות את אחת המוסיקאיות המיוחדות והמקוריות הפועלות בארץ (אני עדיין מחכה שהיא תאסוף את כל שירי המשוררים שהלחינה לאלבום). לפרטים נוספים, כאן.

בתמונה למעלה: אביבה אורי, נוף, עיפרון על נייר 1961.

© 2013 שועי רז

Read Full Post »

 

 

 

   אשתי היא עובדת סוציאלית קלינית (MA), המתמחה בטיפול בנוער סף-עברייני (קידום נוער) בעיריה. היא מקבלת את שכרהּ מאגף החינוך דווקא ולכן אינה שייכת למעגלי העובדים הסוציאלים השובתים. רבות מחברותיה הן עובדות סוציאליות מן השורה, לחלקן– תארים מתקדמים. נוסף על כך כמה מחברותיי היקרות ביותר אף הן נכנסו ללמודי הסבה לעבודה סוציאלית לאחר שהשלימו תארים בתחומים אחרים (למשל: תולדות האמנות, לימודי אוצרוּת, ספרוּת, פילוסופיה, קרימינולוגיה, מנהל עסקים). כמה מידידיי ומכריי, נכנסו אף הם למעגל לימודי העבודה הסוציאלית בשנים האחרונות. לנוכח זאת, אני חש מזה זמן רב במצוקתם/ן, לנוכח תהליכי ההפרטה שהוכנסו למגזר השירותים החברתיים במרוצת העשור האחרון; כאשר קיבלתי אמש  את מכתבהּ של חברה קרובה של אשתי, הילה דנציגר (עובדת סוציאלית מנוסה-מאוד, שעמדה בעבר בטפול וסיוע בענייניהן של מאות משפחות ישראליות בתל אביב, בירושלים ובצפון הארץ וכן התמחתה בטיפול בחוסים/ות במוסדות שונים) בלוויית בקשה לפרסמו באתר, החלטתי להיענות בשמחה וללא שהיות, ולהביע בכך את תמיכתי במאבקן הצודק של העובדות ושל העובדים הסוציאליים, הנהו לפניכם/ן:

שלום חברים/ות, 

אני בתחושה שבימים אלו קורה דבר משמעותי בארץ שלנו. נדמה לי שמי שלא קרוב לעניין לא מבין  מה קורה סביב השביתה, למה אנחנו עדיין שובתים  המידע המוצג בתקשורת מטעה. הגיעו אלי בימים האחרונים מסרים מחלק מחבריי בתחנה ש"לא ברור על מה אנחנו מתעקשים". כיוון שאני מעורה  במתרחש וזה חשוב לי מאוד, אני רואה לנכון להסביר מה קורה. אם חברינו לעבודה לא יתמכו בנו אז מי??

 כידוע לכם- העובדים הסוציאלים שובתים מזה שבועיים. לאחר 17 שנה שבהם לא היו שום עידכונים בהסכמי השכר וגם לא אף שביתות בנושא, הגענו לשפל המדרגה. כן לצורך העניין אני אפתח עבורכם את תלוש המשכרות שלי ואין לי בעיה שתעשו בזה שימוש-  אני עובדת בתחנה 50% משרה שזה 20 שעות שבועיות. עם 10 שנות וותק תואר שני- גמולי השתלמות  ואני מרוויחה 2000 שקל!!! כן כן אתם רואים נכון.

השביתה היא לא רק על תלוש המשכורות שלי ושל אחרים. היא עניין עקרוני!. מדינת ישראל החליטה לפני כעשור ,להפריט את השירותים החברתיים ולהוציא את הפעלתם לשוק פרטי. מה שאומר שכיום רוב של השירותים מופעלים  על ידי עמותות , שפועלות עפ"י מכרזים. אין שום מגנון או מדרג שכר וזכויות קבוע להעסקת העובדים הסוציאלים. וכל מנהל עמותה פועל כרצונו. בפועל מועסקים קצת יותר מ40% מהעובדים הסוציאליים בעמותות, לפי חוזים אישיים- ורובם בתנאי שכר מינימום, ללא תנאים סוציאליים- וללא אכיפה לגבי תנאי העסקתם!! המצב רק יחריף כיוון שיש מגמה של הוצאת תקנים מעובדי המדינה והעברתם לשוק המופרט.

על מה יצאנו לשביתה??

אנחנו יצאנו לשביתה עם שתי דרישות:

1. לבנות מדרג שכר ראוי לעובדים הסוציאליים, כלומר טבלת שכר שלוקחת בחשבון- וותק,דרגה, אופציות קדום, תגמול על כונניות, ורכב בתפקדים שדורשים זאת. צוות שבראשו עמד שלום גרניט ז"ל אף בנה הצעה מפורטת לטבלא שכזו, כדי לטפל בעניין באופן יסודי ושורשי ולא באופן מקומי שיגרום לסכסוך עבודה נוסף כל שנתיים.

2. לעשות צו הרחבה- שיאמר שמדרג השכר יחול על כל העובדים הסוציאליים באשר הם, גם בעמותות, ושיהיה פיקוח של המדינה על העמותות!כדי שהן לא יעשו דין לעצמן והשרות וטיב הטיפול ישארו גבוהים ובאחריות המדינה.

 לא קבלנו אף אחת מהדרישות!!!!!! האוצר סרב בכלל מראש לדון בטבלת השכר כיוון שטען שזה כרוך בעלויות גבוהות והוא מוכן רק לתוספת שקלית מקומית . לגבי העמותות  כיוון שהאוצר אינו רוצה ואמר כך בפרוש לקחת אחריות על מה שהוא כבר השיל מעצמו שזה השירותים שנתנים ע"י העמותות הוא סרב לדון בצו הרחבה.

מה הוצע  בהסכם ע"י האוצר ולמה אנחנו ממשיכים להאבק??

  1. האוצר מכריז בתקשורת שהציע לנו תוספת של 25% . מי שמעיין בהסכם (ואני מוכנה להעבירו למי שרוצה) יגלה את הדבר הבא:  25% מדובר על עלות מעביד, כך שלתלוש של העובד מראש מגיע הרבה פחות; כל עובדי המשק קיבלו לפני כחצי שנה תוספת של 7.5% העוסים לא קבלו את התוספת אז- כלומר אלו אחוזים שקבלנו  מראש ולא כחלק מהמשא ומתן הנוכחי, על כן כבר מדובר על 17.5%; והחמור מכל– בהסכם, האוצר דורש שנוסיף שעה וחצי עבודה כל שבוע שהן מעט יותר מ6 שעות חודשיות. כלומר אנחנו נדרשים להוסיף כ10% שעות עבודה- ותמורתם מקבלים כ13% תוספת (אחרי שמורדים עלות מעביד) זה אומר שבפועל  נשארת תוספת של כ3% . שגם היא פרוסה על 4 פעימות בארבע שנים!!
  2. לגבי העמותות האוצר הסכים לתוספת שיקלית שתקבע שכר מינמום של 7100 ש"ח ברוטו ,אבל לא שום זכויות אחרות ,ובעיקר לא מוכן לבנות מנגון שיפקח שהכסף אכן  יגיע לעובדים, ולא למשל: לתוספת שכר למנכ"ל, לקניית מכוניות- טיסות לחול וכו.   

נראה למשהו מכובד ,ראוי ,מקצועי, וחברתי לקבל הסכם שמציע לנו תוספת כל כך זעומה ודורש מאיתנו להוסיף עוד עבודה.  נראה למשהו חברתי –שאנחנו האמונים על דאגה לשכבות החלשות צריכים להסכים שהשירותים החברתיים יופרטו לדעת – ושהאוצר יסרב לקחת אחריות מינימלית על תנאי העסקתם של העובדים המקצועיים בהם??

לי לא נראה, בחרתי להיות עובדת סוציאלית כיוון שהחברה,  צדק חברתי ורווחת החלשים בה חשוב לי. ועל כן, גם כרגע, כשזה לא נוח לשבות –להיות בלי משכורת,לכלות את זמני בהפגנות, מחאות, ובאי- וודאות אני סבורה שאנחנו חייבים להמשיך ולהאבק.

תשאלו אז איך האיגוד הגיע להסכמות שכאלו. זו שאלה טובה, שעוד נדרש לדון בה אחרי סיום המאבק. אחת האופציות המדאיגות היא שגורמים פוליטיים וכוחניים (אולי העומד בראש ההסתדרות) מפעילים כוחות ולחצים גדולים, כדי לאלץ את העובדים הסוציאלים לקבל הסכם מבזה שכזה, תוך שמוכרים בתקשורת מידע מוטעה לכל הציבור לגבי מה שבאמת מתרחש.

בתקווה להתראות בקרוב לאחר השגת הסכם ראוי.

                                                                             שלכם/ן, הילה דנציגר

 

מה אוכל להוסיף. אולי את עדותי על כך שאני מכיר עובדות סוציאליות לא מעטות שנאלצות לטפל במאות משפחות בתנאים בלתי מתקבלים על הדעת, ולא פעם להוסיף שעות על גבי שעות לזמן העסקתן הפורמאלי בכדי להצליח ולסייע לרוב הפניות; עובדות סוציאליות שהועסקו במוסדות לחוסים שעברו הפרטה ונדרשו על ידי בעלי העסק לקצץ בתרופות, טיפולים או בשירותים אחרים בכדי להוזיל את עלויות הטיפול בחוסים, ומי שסירבה נאלצה להתפטר או פוטרה בטענות שווא; מקרים בהן עובדות סוציאליות ממנו מכיסן ארוחות או צרכים מיידיים אחרים לילדים ולנוער שהיו בטיפולן מפני שיד הוריהן לא היתה משגת. עובדות אחרות מממנות מכיסן שיעורים פרטיים לילדים נצרכים על ידי מתן בסתר, כאשר הרשויות מוכנות לממן רק סכום חלקי ביותר מעלויות השיעורים. מעניין מדוע התקבעה הנורמה לפיה אזרחים התורמים ומסייעים לכולנו צריכים לשאת על גבם את החברה בכללה ולהנות מהרעה הולכת וגוברת בתנאי העסקתם.  קשה לי להבין מדוע מנכ"ל משרד האוצר אינו מארגן טיול בכירים לשכונות עוני ירושלמיות, עיירות פיתוח בדרום ובצפון, ומוסדות שונים לחוסים, בכדי שיבין מהן ההשלכות החברתיות והאנושיות של מדיניות היד הקמוצה הנוהגת במשרדו תדיר כלפי נושאים חברתיים בוערים, ועוד יותר, כיצד מדיניות זו של משרדו מדרדרת את עתידה החברתי והאזרחי של מדינת ישראל. המאבק הזה לדידי הוא המאבק של כולנו לחברה צודקת יותר, המקפידה על שמירת זכויות האדם והאזרח ועל הדר פּניהם של בני האדם הנוטלים בהּ חלק.

בתמונה למעלה: שרון רז, כתובת, מרכז העיר שדרות. לקוח מתוך האתר האישי של שרון רז "נטוש" [כל הזכויות על היצירה שמורות לשרון רז כחוק].

Read Full Post »