Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘שרשרת ההויה’

*

כְּמַלְכֹּדֶת קְטַנָּה

עוֹמֵד בֵּית כְּנֶסֶת קָטַן בְּלוֹנְג-אַיְלֶנְד

הַמִתְפַּלְלִים מְעַטִּים.

עוֹד אִיש לֹא מָצָא הַאִם

נִכְנַס לְשָם אֱלֹהִים

לִפְעָמִים.

[יעקב גלאטשטיין, 'כמלכודת', משורר בניו יורק: מבחר שירים מכל הספרים, ערך ותרגם מיידיש: בנימין הרשב, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל-אביב 1990, עמ' 197]

*

הוא לקח את התיק ויצא את ביתו. הוא לקח את התיק ונכנס למכוניתו. הוא לקח את התיק ולא ידע, שהתיק לקח אותו.

כששומר הסף ביקש להציץ בתכולתו של התיק. הוא פתח את התיק. השומר הציץ בפנים התיק ואישר לו לנוע הלאה. שום דבר חשוד באופן מיוחד.

השומר ידע כעת כל מה שניתן לידע על חייו. על ילדותו. כל מה שכמוּס וקשה.  אולי לא את הכל. רק חלק נכבד.

טלית ותפלין שעברו אליו בירושה מסבו המנוח. הוא אינו מסוגל להניח. אבל עדיין מתרוצץ איתן ממקום למקום. לא מסוגל להשליכן.

היכנשהו אבדה לו היכולת להפריד בין עצמו ובין המורשת המשפחתית. ודאי גם בזה מעורב זכרון השואה. כל כמה שהוא חש זרות לתכולת התיק הזה. הוא לא מסוגל להפקידו בידי אדם אחר, כאילו שאם ימסור אותו למישהו (ודאי יש ילדים דתיים הזקוקים לטלית ותפלין לקראת הבר-מצווה) שרשרת ההויה הגדולה תנַּתק. משהו לנצח יישכח.

לעתים הוא חש כי הכּבל הבלתי-נראה, הקושר אותו כנראה לתיק הזה הוא הומאז' ליחסי האל (אם יש אל) והעולם. גם היום הוא יוצא עם התיק לדרכו. אין מזה מוצא.

גור חתולים צמא בחוץ גורם לו לעלות בחזרה הביתה ולמלא קערה קטנה במים מן הברז. הוא משאיר את התיק בשוגג בביתו על שולחן האוכל, ויוצא שנית אל החתול. קשה להעריך מה יקרה עכשיו.

שמש קורץ במזרח, מכתים את הרחוב. הוא מתלבט האם לשוב לקחת את תיקו. הוא מגלה שהוא נטוע על מקומו. אינו יכול לזוז לכאן או לשם.

בינתיים, הוא מגלה שהוא נהנה ממשב הרוח העִדין החולף ברחוב ומציוצן החי של הצפורים. משהו שהוא לא עשה כבר די-מזמן.

*

*

בתמונה למעלה: מרדכי ארדון, שמש אדום, שמן על בד 1972.

© 2010 שועי רז

Read Full Post »