ג'ז

*

1

*

בספר מאת סטאדס טירקל, ענקי הג'ז, הובא מדברי לואי ארמסטרונג כי הולדת הג'ז היתה בתהלוכות המונים אל בית העלמין של ניו אורלינס. בדרך הלוך עם הארון היו מנגנים מוסיקה מדאיבת לב שנתכנתה ברבות הימים בלוז; בדרכם של החיים חזרה אל עיבורי העיר ניגנו המנגנים מוסיקה עליזה יותר, משיבת נפש. לניגונים הללו קראו ברבות הימים ג'ז.

אין יודעים להעריך נכונה את נוכחותו של אדם עד שהוא מסתלק לבית עולמו. חסרונו של אדם הוא נעלם גדול,עד שהוא מתעלם ואינו עוד. ואם רבים הגעגועים הרי בתנועות רצוא ושוב,פעם בלוז ופעם ג'ז, לכל אורך תהלוכת החוסר של הלב.

היכן הייתי בתהלוכת הנגנים? על הגיטרה? על האקורדיאון? אני חושב ודאי הייתי בין הליצנים. הייתי ליצן הזיכרון. בהלוך הייתי בוכה,בחזור הייתי צוחק,וכמו נענוע כנפות העוף המוזר הזה ששמו אקורדיאון. הייתי הולך וחוזר, חוזר והולך.

כנגדי ודאי היה שם מתופף מברשות, שכל תפיפה וטפיחה שלו, מוחקת עוד מעט. מוחה את המתים מלב. מותירה חלל הולך וגדל.

בעד החלון, לאור השקיעה הכתום,סיעת צפורים מנקרת מים מתוך שלולית צל שמטיל אילן פרוע על פני שדה חיטה צהוב. זה עובר בפני העיניים וכבר חולף. מי יודע איזו עת זה כבר נמשך שם. רק עבורי זה פתע-פתאום.

*

2

 

אנרי מאטיס כתב ברשימותיו רשימה קטנה הנקראת ג'ז:

*

דימויים אלה, בגווני-צליל חיוניים ועזים, מקורם בהתגבשות של זכרונות מהקרקס, מאגדות עממיות או ממסעות. יצרתי את עמודי הכתיבה האלה על מנת לשכך את עוצמת התגובות הבו-זמניות לאלתורים הכרומטיים והקצביים שלי. דפים אלה יוצרים מעין "רקע קולי" הנושא אותם, עוטף אותם, ומגן בדרך זו על ייחודם

[אנרי מאטיס, רשימות של צייר, תרגם מצרפתית: נעם ברוך,עריכה ואחרית דבר: דומיניק לוי-איזנברג, סדרת קו אדום אמנות: הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב 2011, עמ' 193]

 

כמה רחקה תפישתו ההיסטורית-קונקרטית של סצ'אמו על מקורות הג'ז מתפישתו הנפשית-האגדית של מאטיס. כלומר, אם אצל סצ'אמו הג'ז קשור בזכרונות ילדותו המוקדמת, בהיכרות ראשונה עם המוות שעתיד לנטול, ועם הג'ז כמוסיקה המזמינה את קהל האבלים בחזרה לחיים— הריי שאצל מאטיס מדובר בזכרונות מדומיינים קופצניים (סטקטו). אירועים שלא היו ולא נבראו, המרצדים בתוך נפשו של האדם פנימה, בעולם הפנימי, הג'ז הוא התרחשות פנימית: עולם של מקצבים ואלתורים צליליים, השולחים את היד, בסופו של דבר, לאחוז במכחול או לנטול את מחברת הרשימות ולכתוב

  אם הג'ז של ארמסטרונג — מולדתו היא ניו-אורלינס; אצל מאטיס כמדומני—זוהי ניו אורלינס של הנפש, המוסיקה הפנימית, הריתמוס הבלתי-צפוי, האקסצנטרי, המתפרץ, המאחז את האדם להיות צייר או סופר או אמן. אי אפשר לעמוד בפניו.

 

3

 

   בסיפרו, חיי ב-CIA, כותב הסופר האמריקני הארי מאתיוס על ביקור לילי מאוחר אצל חברו הסופר היהודי-צרפתי ז'ורז' פרק, בימים העמוסים בהם השתתף בהסרטת סרט על פי סיפרו איש ישן:

*

באחד הערבים בהמשך השבוע התפנה ז'ורז'-פרק לערב אחד מצילומי 'איש ישֶן' .עשה לי טוב לראות אותו. הוא תמיד צחק על רדיפת הנשים שלי, וכעת עודד את רוחי בהתבדחויות על ה"בדידות" שלי. הוא גם נתן לי עצה מעשית. כאשר סיפרתי לו על הברונטית מ-לז איל מרקיז .הוא יעץ לי לחזור למסעדה: "הם יידעו מי היא".אחרי ארוחת ערב הלכנו אליו לעשן גראס ולשמוע מוסיקה. רק כמה רצועות של קולמן הוקינס הפעם. ידידי היה איש עייף.

[הארי מאת'יוס, חיי בסי-אי-איי, תרגם מתן קמינר, הוצאת בבל, תל-אביב 2008 עמ' 78]

*  

לפני כמה ימים התכתבתי עם ידיד והגענו, בין היתר, לדיון קצר באי יכולתי לצאת לערבי ספרות/אמנות אלא אם כן מדובר בחברים טובים ממש שמזמינים. כתבתי לו גם שישנם מעט מאוד אנשי רוח ואמנים שהייתי יוצא עבורם מן הבית. הקטע הזה של מאת'יוס ופרק— אני מניח שהייתי שמח לחזור בזמן ולהחליף את מאת'יוס. לשמוע קולמן הוקינס עם ז'ורז' פרק נשמעת לי בהחלט חוויה ייחודית; פרק שכותב על צילום (אחד מארבעה) המצויים בדירתו של Cinoc [ככל הנראה בן-דמותו של פרק עצמו; עוסק בחיבור ערכים מעודכנים למילון לָרוּס]:

 *

1972: החבר'ה הטובים: תזמורת ג'ז המורכבת מזאטוטים בני שש המנגנים בכלי צעצוע; הפסנתרן עם משקפיו והבעתו החמורה להפליא מזכיר קצת את שרדר, ילד הפלא הבטהובני ב-Peanuts של שולז.

[ז'ורז' פרק, החיים הוראות שימוש: רומנים, תרגם מצרפתית: עידו בסוק, הוצאת בבל: תל אביב 2006, עמ' 359]

 *

בשנת 1942 היה פרק עצמו בן שש. באותה שנה מסרה אותו אימו ססיליה-צירל בתחנת רכבת פריסאית לידי הצלב האדום טרם נשלחה למחנה המעצר דראנסי וממנו לאושוויץ. פרק נמסר לבית יתומים, ובהמשך נאסף לבית דודיו שאיתרוהו. האם הילד הפסנתרן הוא בן-דמותו של פרק,המנסה לנגן בכל מאודו בקלילות ג'ז ובכל זאת משהו נותר בו מעט חמור,ראש מורכן,מעט סגור. הבטהובן הוא מזכרת לעולם שכבה; הג'ז מזכרת לילדות שבכל זאת אירעה, שבכל זאת ידעה להשיב לחיים למרות היתמות; שידעה גם להקים לסופר לעתיד חוש הומור בריא וחיוך. לא ייפלא כי דווקא ג'ז בחר הילד-המבוגר לשמוע באותו ערב בחברת הארי מאת'יוס; גראס וג'ז, בטרם יישן את שנתו.

   דומני כי פרק מחבר כאן בין תפישתו של ארמסטרונג את הג'ז כמוסיקה מנחמת-אבלים ומשיבה לחיים,ובין תפישתו של אנרי מאטיס על הג'ז כהתרחשות פנימית שובבה. כתיבתו של פרק עצמה,כפועל יוצא מן הג'ז הפנימי,היא בת בריתו של הבלתי-צפוי.

*

*הערה: Peanuts היא סדרת קומיקס של המאייר האמריקני צ'רלס מ'-שולץ שכוכביה היו חבורת ילדים בהנהגתם של הילד צ'רלי בּראוּן והכלב סנוּפּי.הנה שרדר (Schroder),בן החבורה,שהזכיר ז'ורז' פרק בדבריו:

**

*

בתמונה למעלה: Tadeusz Makowski, Jazz. Oil on Canvas 1929

© 2013 שועי רז

 

Read Full Post »

מעבר לגבול הקבוצה

*

איש אינו יודע עוד לצעוק באירופה, והשחקנים הנתונים בטראנס, בייחוד הם, אינם יודעים עוד לצעוק. האנשים האלה שאינם יודעים עוד לדבר ואשר שכחו שיש להם גוף בתיאטרון, שכחו גם את השימוש בגרונם. הם אינם אלא גרון מעוות שאינו אפילו איבר, הוא פשוט מדבר מפלצתית: השחקנים בצרפת אינם יודעים עוד אלא לדבר [אנטונן ארטו, התיאטרון וכפילו, תרגמה מצרפתית: אוולין עמר, הוצאת בבל: תל אביב 1995, עמ' 154]

*

   אפשר כי דתות אינן אלא מערכות הדומות לשפות; תכליתן לאגד ולדובב תחושות ואינטואיציות בדבר היות דבר או דברים המוליכים את כולנו, בין אם זו תבונה קוסמית או גורל עליון או רצון אלהי— המערכות הדתיות כמו מעבדות את תחושות הראשית הללו ונותנות להן ומקנות להן שפה-הסכמית (בין חברי הקבוצה). אני שומע לא מעט סביבי (במיוחד בסביבת אתאיסטים, או מאמינים בעלי תפישה אינדיבידואלית סף-אנרכיסטית) את האמירה לפיה הדת נועדה רק לשעבד פוליטית את האדם, לבטל את האינדיבידואל ולהכשירו לחיים של ציות וצייתנות לחוק הדתי ולאוטוריטות הדתיות— אני חושש כי תפישה כזאת מתעלמת לכתחילה מכך שישנם אנשים שחשים דבר מה, ותעלומת הזיקה הפנימית בינם ובין העולם, בינם ובין אותה תבונה קוסמית/גורל עליון/רצון אלהי, מפעמת את רוחם. האם בשל כך יש להשתעבד לדברם של כהני הדת ולמסורות שהם מגלמים? לטעמי, אין זה הכרחי (אולי גם לא כדאי). אבל יש לזכור כי כהני הדת מציעים ודאוּת ודרך ברורה ונהירה, מי שבוחר להתייסר/להתפעם בתחושותיו ובמחשבותיו, ממה שהוא רק חש לעתים כי מצוי שם, עתים נגלה עתים מתכסה, אינו מגיע לידי ודאוּת. הוא מגדל בגנו סימני שאלה; אין לו דרך נהירה לילך בהּ— אין לו מסגרת וגם לא שפה המאגדת בינו ובין חברי קבוצה אחרים. הוא חש בעל-כורחו בדידות באשר אין לו דרכים להביע את צפונות ליבו. הדרך הדתית-החברתית- פוליטית היא נוחה יותר; באמצעותהּ משייך עצמו האדם לקהילה מסויימת, מסגל את דרכיה וזוכה לאישורים תדירים על התנהגוּתוֹ ועל היותו בעל-דת "אמיתי". מי שאינו מסתגל לשפה מסויימת (מערכת סימנים דתית המקובלת על חברי הקבוצה) נדון להיוותר בלתי מובן, לפחות עד השלב שבו ירכז סביבו די אנשים שיהיו מוכנים לאמץ את האופן שבו הוא מדובב את עולמו הפנימי ואת מערך תחושותיו. כך נולדות דתות חדשות (או כתות חדשות). בסופו של דבר, בכדי להיוותר אינדיבידואל, צריך האדם להימלט מן הצייתנות לשפה המקובלת, לא לחשוש לעמוד שותק (לעתים גם להאריך שתיקתו), לא לחשוש להיות לא-מובן, אלא לקבל את היסוד האקס-צנטרי (מילולית: מחוץ למרכז) לא בהכרח אקצנטרי, שבו כדרך חייו; כאופן שבו הוא מגשים את מציאותו החולפת, את האינדיבידום שלו, את מסעו הייחודי לו בעולם.

אני חוזר לבחון את שכתבתי זה עתה. חוזר לבחון, כי למעשה לא רק במערכות דתיות מדובר; אלא גם בכל מערכת חברתית אידיאולוגית, לאומית או פוליטית, המבקשת על היחיד לנטול את עצמו ללא-עוררין את שלל מאפייני הקבוצה; אני מתכוון להבניה חינוכית, לאולפן החברתי שבו האדם עושה מאז שחר ינקותו, שבו הוריו, משפחתו, מערכות החינוך ומערכות המדינה, מנסות לגרום לו להסתגל ולקבל ברצון את מרותן האידיאולוגית. מינקות נדון האדם הציבילטורי להיות מובנה על אדני האידיאולוגיה, הנומוס, המוסכמה של החברה בה הוא חי. כמובן, בחברות הדמוקרטיות-ליברליות,ירשו לך,אילו מודלציות מסויימות,תנועות הגירה חרישיות, בין תתי הקבוצות והמגזרים המרכיבים את החברה, אבל שוב, דומני, גם שם יינקט איזה פיקוח: כלומר אין דומה גורלו של החוזר בתשובה או של היוצא בשאלה; לגורלו של מי שנניח מתאסלם או מתייהד. בקרב החברה היהודית ובקרב החברה האסלאמית עדיין מקבלים בסבלנות יתר את מי שהתחזק בדתו או שנחלש בקיום הדת (אבל עדיין נשאר מחזיק בתפישות היסוד האידיאולוגיות של החברה בה הוא חי) לאין-שיעור יותר מאשר את מי שהמיר את הדת (ועל כן נחווה כמי שנטש את הקבוצה). באופן דומה, אידיאולוגית, אני חושב שהישראלים יכולים לקבל בסובלנות אדם שעבר מאוריינטציה פוליטית שמאלית לאוריינטציה פוליטית ימנית, ובלבד שלא ישחרר הצהרות קיצון או יצטרף ליישוב היהודי ביצהר או בחברון. גם המסלול ההפוך פתוח, אך אם יסתבר לחבריך לשעבר מימין כי כעת אתה בכל שבוע יוצא להפגין כנגד חומת ההפרדה, או שכתבת טור המשבח את האומץ,הכנות והזעזוע בסרט חמש מצלמות שבורות, יש סיכוי, שכבר לא יימחל לך. אני יכול לחשוב לפחות על כמה ידידים-מכרים שפסקו מלדבר איתי בשנים האחרונות, לאחר שהבינו מקריאה כאן, עד כמה אני שמאלן [כלומר הם אף פעם לא חשבו שאני ימני, אך כנראה לא העריכו נכון, ולא מפני שהסתרתי, עד כמה אני רחוק מן התיאולוגיה-הפוליטית של הימין בארץ (כל תפישת זכות האבות על הארץ כי כך כתוב בתורה), ובעצם של מרבית הדתיים והמסורתיים במקומותנו].

     אני חוזר לבחון את שכתבתי זה עתה, חוזר לבחון, כי אם עד כה דנתי במערכות גדולות של דת, חברה ופוליטיקה- נדמה לי פתאום כי דילגתי בחיפזון מעל היחידה האידיאולוגית הראשונה הבאה בדרישות תובעניות מן האדם: המשפחה. בשבוע שעבר דיברתי בפני קבוצת רופאי-ילדים מבתי חולים שונים, בין היתר, על הקושי לאבחן ולעמוד על הפרעות ברמת המשפחה. על ציפיותיהן ומגמותיהן של משפחות לסגור בתוכן ולהשתיק עבירות או התנהגויות אבנורמליות. נשאלתי לא מעט שאלות, ואם ניסיתי לתרום ממחשבותיי וריגשותיי, כדי לגרום לנוכחים להבין כי לפעמים יש לחשוב "מעבר לגבול הקבוצה" (כלומר, לא להסתפק בהיסוי החשדות המתעוררים באבחון, כי הם אנשים כמונו, והיו יכולים להיות חברים שלנו בקלות), ועוד יותר "לחשוב מחוץ לקופסא" (הצעתי כמה הצעות משלי) כדי להגיע לכך שילדים או נוער שהתרגלו לשתוק ייפתחו את סגור ליבם; משום שמי שעומד בפני דיכוי משפחתי, הכופה עליו נראטיב מסוים שאין בילתו, לא במהרה (גם אם הוא מורד בטיבעו) ייפתח בפני מבוגר אחר, המייצג לדידו את אותו סדר חברתי, את אותו "עולם מבוגרים" המתנכל לחייו, ושבכל נסיונותיו לדווח אינו מוצא מישהו שיאמין. מאז השבוע שעבר אני מתהלך מהורהר (מה שבמידה רבה יצר את הרשימה הזאת), משום שיש איזה כשל במערכות ההבניה הקולקטיביות של האדם (משפחה, מגזר, מעמד, לאום, עם, דת). הן סוגרות עלינו ומדכאות אותנו. הן מקשות גם על אנשים בעלי כוונות טובות, המקדישים את חייהם לטיפול בנפגעים ובהצלת חיים, לראות את פני האדם (ילד/ה, נער/ה)הניצב מולם, ללא הנחות חברתיות וללא דעות קדומות. לדאבון לב, מרבית בני האדם הולכים שבי אחר חשיבה קולקטיבית וכל דפוסיהם האוטומטיים אומרים הזדהות עם הקבוצות אליהם הם משתייכים ועם הנורמות שמאפיינות אותן. גם כדי שאדם יתנער ויבין שאפשר שיש לו "נקודות עיוורון" מהותיות בהתבוננותו על העולם, הוא צריך למהלך לא-קל שיערער את יסודות עולמו הבנויים היטב, מהלך שייגבה ממנו מחיר חברתי, ויעורר סביבו בהכרח אי-אילו סימני שאלה וקריאה, כמתחייב כנראה ממי שמעז לחשוב ולהביע את עצמו מעבר לקונוונציות המאפיינות את  בני הקבוצה.

*

*

בתמונה למעלה: Tadeusz Makowsky, Children with Turino, Oil on Canvas 1929

 © 2013 שועי רז

 

Read Full Post »