Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘תהילה חכימי’

assi.2015

*

על ספרהּ של תהילה חכימי, מחר נעבוד (הוצאת טנג'יר: תל אביב 2014). 

*

את ספרהּ של המשוררת תהילה חכימי, מחר נעבוד, קראתי לראשונה בדצמבר 2014 לצד ספרהּ של עדי קיסר. מאז קראתי בו עוד ארבע פעמים. לא מיד הצלחתי לעמוד על שבעיניי הוא סגולתו העיקרית. זוהי שירה ללא כחל ושרק. שירה ישירה. בתחילה טעיתי לקרוא את ספרהּ של חכימי כאילו במוקד דבריו עומדת התרסה, ואכן יש בו שירי התרסה לא מעטים. ובכל זאת רק לאחרונה נפקחו עיניי להבין כי לוז דבריה הוא— ההתנגדוּת.

זה מתחיל בשיר הפותח את הספר סטטיסטיקה של ראיונות עבודה בהשראת פֶּרֶק, ובבחירתהּ של המשוררת להציב במוקד השיר את הרגע הבלתי-נשגב-בעליל של המתנה לראיון עבודה, ובעצם של המתנה להתאים את עצמך לציפיותיו של אדם אחר או של קבוצה הייררכית; לרתום את כישוריך למען תמורת שכר חודשי הולם. רגעי ההמתנה והכניסה לחדר הישיבות הופכים לשיר המתמקד בהערכת סיכוייה; יש  שהם עולים יש שהם פוחתים, בסופו של דבר, זה כמעט נקרא כשיר של הערכת סיכוייהם של המקבלים-לעבודה. כמו ניסיון לחתור אל מעבר למצב הבלתי-שיוויוני שמגלם ריאיון עבודה, ולהציע איזה מודל שיוויוני יותר, לפחות מבחינת חיי התודעה. לא תנועה של התרסה כנגד המעבידים – אלא תנועה של התנגדוּת לעצם העובדה, שהפעולה היומיומית ביותר של חבירה לחברה (לאו דווקא מקום עבודה, כל חברה) תחילתהּ בהטמעת תפיסות הייררכיות בלתי הכרחיות, כמחויבות המציאות, וכסדרו של עולם. בתוך כך, הלקוניות של השיר— מעמידה את כותבתו בעמדה של התנגדות-רדיקלית ולאו דווקא התרסה.

חלק משירי הספר הם שירי חבירה: חבירה לקהילת השירה המקומית, חבירה לזוגיות, חבירה לחילונוֹת , חבירה לחברה התל-אביבית, זיקה לתרבות הערבית. כל המעגלים הללוּ לא-פחות משהם מייצגים את שאיפת החבירה של חכימי, הריהם מגלמים בד-בבד הרתיעה שלה, התנגדוּת-מדעת; חוסר רצון להסתגל, להתאים את קומתהּ ומידותיה, כפי-שיעור שלא היא קבעה, ואשר היא חשה שאינו עונה על מידותיה ומאוויה. חכימי בוחרת את עמדת הניצבת על הסף ואת עמדת החוצה את הסף, שאף על-פי שהיא כבר מכירה לא רק את פתחו של אוּלם אלא גם את חללו, עדיין עומדת היא בהתנגדות- פנימית לנוכח הנהלים אליהם היא לכאורה אמורה להיענות. עם זאת, אין למשוררת שום כוונה להסתדר על פי הסטנדרט המצוי, שלא היה לה מעולם חלק בהצבתו.

וכאן לטעמי טמונה ייחודיותו של הקול השירי שמביאה עמה חכימי. חכימי מעוניינת להשתלב רק בתנאים שלהּ; שירתהּ מגלמת את עמדה קיומית עיקשת של התנגדוּת לקבלת הדברים כמות-שהם. חכימי מביאה עם שירתהּ נוכחות נשית-פועלת שאינה מוכנה לקבל דברים מן-המוכן מבלי שבחנה היטב היטב את תנאי חבירתם אליה. שירתהּ, בבחינה זו, אינה מגלמת את רוח הקבוצה, וגם אינה שירת ביקורת או התרסה של קבוצה חברתית כנגד קבוצה אחרת, אלא שירה של יוצרת שאינה מוכנה להסתגל לכוחות החברתיים החזקים לכאורה מן היחיד. היא אינה מוכנה למחוק את זהותהּ. האדם של חכימי אינו בלוע על ידי החברה (או הקבוצה) אבל הוא שותף פעיל ושווה זכויות בכינון חיים חברתיים חדשים.

       וכך חכימי אינה חוששת להתנגד פנימית בשיריה לחיי האמונה-הדתית של אמהּ; לאותם גברים באתרי היכרויות המציינים לצד רשימת הישגיהם את חוסר רצונם להכיר אשה ממוצא מזרחי; לאותם חברים ועמיתים היודעים שהיא קצינה, אקדמאית, מהנדסת, משוררת, ובכל זאת טוענים באזניה ש"רוב המרוקאים גנבים; אבל את אחת משלנוּ"; ללשון הצבאית השגורה על פיותיהם של מהנדסים-גברים עמיתים; להגמוניה של השירה בישראל המתייחסת למשוררת כמוה (לדבריה), כמשוררת מן הדרגה החמישית, ובכל זאת היא חותמת "מְשֹׁורְרוֹת מִזְרָחִיוֹת יִכְתְּבוּ מִלְיוֹן שִׁירִים" (דרגה חמישית, עמוד 39) , כמו אף על פי כן נוע אנוע.   

   מימד אחר בשירתהּ של חכימי הוא המרחק. במידה רבה, המימד המקוטב לחבירה; פועל יוצא של ההתנגדות. חכימי כותבת: אֲנַחְנוּ קְשׁוּרִים בַּחֲבָלִים שֶׁל אֲהֲבָה אַחֶרֶת ('מרחק', עמוד 29) וכן: "יֵשׁ לִי חֲבֵרִים/ הֵם לֹא יָדְעוּ שֶׁאֲנִי כּוֹתֶבֶת שִׁירִים./ הֵם שׁוֹמְעִים אוֹתִי מַקְרִיאָה/ הֵם נִבְהָלִים,/ הֵם בּוֹרְחִים" ('חברים', עמוד 40). בשירים אלו אני מוצא את חוויית הזרוּת (וזה מוּכָּר לי היטב) של העוסק בספרוּת, ורוב חבריו או קרוביו אינם אנשי ספרוּת. החוויה הזאת שרוב סובביך, גם היקרים לך באמת, לא ממש מבינים על מה רוב-העניין; לעתים, גם אובד הטעם לשתפם (למשל, יש לי חברים שעד שהתחלתי לכתוב בלוג בכלל לא ידעו שיש לי יד ורגל ספרות או בשירה, וזה מתחיל לעתים בגדילה במקום שלא ממש העריך את הדבר המוזר הזה של יצירה במלים, וגרם לי להתייחס אליו כאל סוג של מרי). אצל חכימי שוב ניכרת הדיאלקטיקה בין המרחק שנפער בינה ובין חבריה ובין העובדה שהיא חווה עצמה קשורה באהבה אחרת, חדוות היצירה, הצורך לומר את הבלתי-נאמר במלים.    

מראות שונים מביאים את חכימי לכדי תחושת התנגדות-פנימית ממנה נוצר שיר: סניף בנק המגלם את ההייררכיה הקפיטליסטית במלוא כיעורהּ, הומלסים מתים בתל-אביב, פליטים מבקשי עבודה לשווא, התנשאות תרבותית של תל-אביבים הלומדים באוניברסיטת באר-שבע על העיר הדרומית ותושביה, מלחמה בעזה, פעיל חברתי המעלה עצמו באש, עוני, הדרת הפריפריה, רצח אזרחים בעזה, חברות כוח אדם. חכימי מודעת היטב לכך שהחומרים מתוכם היא באה לשיריה אינם נקיים, טהורים או קדושים. ככלל, ניכר כי בעיניה, במציאות כה פגומה מן היסוד, לא ניתן בעצם לתקן, לא ניתן להיגאל וגם לא להיות חפים מכל פשע ('נקיון', עמ' 46). יתירה מזאת, המשוררת חפה גם מהתייחסות לשיר כיצירה אסתטית או מקודשת. אין קדושה בשירה. מציאות השירה גם אינה מעידה על זכות ויופי. חכימי כותבת: 'אִי אֶפְשָׁר לְהַבְדִּיל בֵּין מִלָּה לְמִלָּה/ קֹדֶשׁ וְחֹל / תַחַת וּפֶה / שֶׁתֶן וְקָפֶה שָׁחֹר / טַמְפּוֹן מְשֻמָּש וְאֱלֹהִים / יוֹם אֶחָד אֶהְיֶה מְשוֹרֶרֶת שֶׁל חֻלְדוֹת, מְטֻנֶּפֶת/ אֲפַרְסֵם שִׁירִים בִּתְעָלוֹת הַבִּיּוּב" (קודש וחול, עמ' 71-70). גם כאן מוצבים זה למול זה ניגודים. השירה לא גואלת (גם לא דרך הביבים) היא רק מסמנת אפשרויות אחרות. המשוררת לא באה ליפייף את המציאות ולא לסלסל את השפה. היא באה על מנת להצביע מה רב המרחק בין מה שיש ובין מה שיכול להיות. השירה לדידה, היא רזיסטנס/אנדרגראונד. התנגדות מדעת ומחתרת המהווה אלטרנטיבה/חלופה לכל שירה המגלמת הגמוניה.

*

תהילה חכימי, מחר נעבוד, בעריכת: עודד וולקשטיין, הוצאת טנג'יר, תל אביב 2014 (מהדורה שניה 2015),  106 עמודים.      

 *

*

ביום שני, 7.3.2016, 19:30, בחנות הספרים העצמאית, סיפור פשוט, רח' שבזי 36 נוה צדק תל-אביב, 

יתקיים הערב: 

" הֱיוּ כָּמוֹהָ— נִפְלָאוֹת: סיון בלסלב, תהילה חכימי ושועי רז על יצירה נשית, פמיניזם, זהות וחירות"

מפגש משולש; בעצם מסע משותף בנתיבי היצירה הנשית במאה העשרים. השיחה תנוע בין המשוררות פרוע' פרחזאד (איראן), מאיה אנג'לוֹ (ארה"ב), קרול אן דאפי (בריטניה), אמירה הס וויקי שירן (ישראל) ומשוררות ונשות רוח ערביות ומרכז אסייתיות בימי הביניים. במהלך הערב נדון במעגלים שונים של יצירה נשית, פמיניזם, זהות וחירות. השיחה תהיה פתוחה לשאלות המשתתפות/ים ולחיווייהן/ם, ובכלל ננסה לחתור לדיון רב-קולי ורב-מימדי בנושאים: שירה, פילוסופיה, אתיקה, מוסיקה, אמנות, פוליטיקה, זהות, פמניזם וחירוּת

מתדיינות/ים: המתרגמת סיון בלסלב (מתרגמת שירתהּ של פרוע' פרח'זאד), המשוררת תהילה חכימי ואני.

להרשמה בטל' 03-5107040 או בדוא"ל: info@sipurpashut.com
מחיר: 40 ₪ בהזמנה מוקדמת; 50 ₪ בערב האירוע.

תּוֹהוּ וּבוֹאוּ.

 

בתמונה: Zena Assi, Self Portrait, Oil on Canvas 2015©

Read Full Post »

zena.asi1

*

ספר שיריה החדש של חביבה פדיה, מוקדמים ומאוחרים (עריכה: יואב איתמר,הוצאת גמא: תל אביב 2015), דמה עליי בקריאתו כאילו עשוי הוא שתי-מקשוֹת. באחת, העיקרית, פדיה היא משוררת מזרחית, האמונה כדרכהּ על המיתוס היהודי, והקבלי בפרט. באחרת, מוצלת יותר וחבויה, ישנה כאן, אולי לראשונה ככל שזה נוגע לשירת פדיה, שירה אישית במופגן, בהּ מציגה פדיה פן פגיע,שביר, נרעד; היא כותבת על כך שזכתה באהבת רבים, בפרט באהבת התל-אביבים, שהיא מביאה אליהם את ירושלים, אבל בעיניי היקרים להּ ביותר שוב אין היא מצליחה לחוש אהובה. זוהי אינה קובלנה על הזמן, ולא על גלות-השכינה, ולא על ציון, לא על שבירת-הכלים, ולא על העולם שנברא על מקום האשפה— זוהי תלונה על האהבה, ועל הפכפכותהּ ואי התמדתהּ. דווקא השירה הזאת, שירת-האהבה והאכזבה, שבהּ פדיה כמו מדברת מלב, ואינה פונה לייצג ציבּוּר באמצעות השירה, ואינה פורשת מִשנה תיאולוגית-פוליטית או חברתית-מיתית, אלא פונה במה שנדמה יותר כמכתמים עשירים-בלשונם מאשר שירים, אל נמען או נמענים אחדים; דווקא השירים האלה, בצורתם החריגה ובלשונם הישירה, הם הנוקבים והמהדהדים ביותר מבין שירי הספר.

כוונתי בעיקר לשלושת השירים על המצב הפסיכו-פוליטי-ריליגיוזי שלךָ, [ואני לא חושבת שאני אבדיל], ו-נהר דינוּר.  שני הראשונים לקוחים מהמחזור שירים מוקדמים והאחרון מהמחזור שירים מאוחרים. המחזור החותם  כולל גם שורות שיר אחדות, שרושמן המצטבר עמוק ומתעמק. ניתן לשער כל שירי הספר נכתבו אחר דּיוֹ אדם [הוצאת הקיבוץ המאוחד: 2009]; למצער, מחזור שירים מוקדמים נפתח בוריאציה אחרת של שירהּ של פדיה בראשית [דיו אדם, עמוד 9]. לפי שיש בספר הזה הרבה כתיבה ותכנים שאיני מזהה מספריה האחרים של פדיה לפני 2009— נראה לי כי המוקדמים, תכפוּ לשירי דּיוֹ אדם, ואילו המאוחרים נוצרו במהלך השנתיים-שלוש האחרונות. כשבאמצע כנראה משׂרטט קו השבר של פטירת אם המחברת, את החלוקה בין המוקדמים ובין המאוחרים. משהו מעין-זה נרמז בשיר הפותח את שירים מאוחרים: "אֲנִי מְחָלֶּקֶת מֵהָאוֹר שֶׁמָּצָאתִי לוֹ שְׁבִיל בַּסֶּדֶק שֶׁל הַלַּיְלָה הוּא הַנּוֹרָא שֶׁבֹּו מַתִּי בְּטֶרֶם אֶחְיֶה" [באתי מלילה, עמוד 43]

קו השבר הזה רחוק מאיחוי. אין דיווחיה של פדיה על מחלות, מכאובים, גלויות ובכי, בספרי-שיריה הקודמים דומים למה שנמצא בקובץ הנוכחי בין השירים המאוחרים. בכל שירתהּ של פּדיה עד הנה הורגשה על-פי-רוב נטייתה של המחברת להעלים את חייה הפרטיים; האישי הפך סימבולי; כּוּסה מעיני הקוראים בצעיף של מיתוס: זהבים, חתולים ומלאכים. גם הפעם פדיה אינה ששה להיחשף, אבל גם נמנעת לפרקים להכביר בסמלים; בקצת השירים היא הרבה יותר בשר-ודם מהרגיל. ואי הנחמה שלה אינו בהכרח צער השכינה או הבת-ירושלים.

ובכל זאת, נדמה לי  שכל מעיין בספר יימצא בו מה שליבו חפץ. אנשי המיתוס והסמל הקבלי יימצאו בו מיתוסים וסמלים לרוב; אנשי המאבק המזרחי יימצאו בו די ביקורת נחושה על החילון בכח ועל השכחת הזיכרון היהודי מזרחי ועל התחדשותו הנחושה; יהודים דתיים יימצאו בו מספיק ציון, וירושלים ושכינה וסבא, וארץ ישראל, כמו גם התנגדות-נחרצת-ממש למהותהּ הרוחנית של תל-אביב (אגב, את הפראזה: אין תל אביב של מעלה, ניתן למצוא באחד מספריו הראשונים של המשורר, אהרון אלמוג). יותר מכל אלה, לראשונה מוצאת פדיה את מיקומה כמשוררת בתוך מסורת השירה העברית-המזרחית, כאיזה דור-ביניים המתווך בין ארז ביטון וויקי שירן ובין המשוררות הצעירות יותר של ערס-פואטיקה, עדי קיסר ותהילה חכימי (ערס-פואטיקה עוד לא התקיימה ב-2009 עת ראה-אור דּיוֹ אדם) . כי פתע נשמע המימד הדיבורי יותר, הישיר יותר, הסיפורי-יותר, ההומה בכמה משירי הספר, כעומד בתווך שבין שירן ובין קיסר וחכימי, וכי פדיה מעמידה את עצמה בגלוי בתווך חדש של מסורת כתיבה מזרחית בעברית. לא כמייסדת ולא כחותמת, אלא כבת בית בתוך מסורת בעלת אפיונים של כתיבה ישירה, תמונתית-מאוד, ובלתי מתחמקת, ההולכת ומתהווה מזה כמה שנים (קציעה עלון העומדת בראש הוצאת גמא מרבה לחקור את השירה המזרחית).

*

zena.asi

*

אבל יותר מכתיבה באיצטלה תיאולוגית-פוליטית או מסורתית-חברתית, מה שביכרתי לכתוב אודותיו הוא דווקא על אותו פן פגיע וחשוף העולה מכמה משירי הספר; בספרים קודמים הקפידה פדיה לעטוף את שכמותיה באדרת של משוררת-מקובלת, שכביכול גם הפגעים והפגמים הנפערים מעת לעת בחייה (ככל-האדם) מקורם באיזו זיקה סודית ומסותרת בינה ובין אלוהים. פדיה, עד עתה עטתה פרסונה של משוררת שבמידה רבה מגלמת בכתיבתהּ השירית סוג של הד-ממשיך לכתיבתם של ספר הזהר, תיקוני הזהר, ספר התמונה, ושל דרשות הבעש"ט וליקוטי ר' נחמן ברסלב. למעשה, הרבה יותר מזלדה, שהתייחסה על משפחת אדמו"רי חב"ד, אך נישאה לליטאי ומעולם לא התנאתה במוצאהּ, פדיה תמיד הבליטה והדגישה את מוצאה מסבא-רבא שלה, המקובל ר' יהודה (משה ישועה) פתיה; שנים לא מעטות היא טרחה להדגיש בכל ראיון את המוצא, ואת היותה ממשיכת דרך של מסורת המקובלים. לפיכך, רבות ורבים גם היום, מתייחסים אליה במין חרדת קודש השמורה לאדמו"רי חסידות או למקובלים-מעשיים מדרום הארץ. זוהי הפעם הראשונה בכל יצירתהּ עד הנה, בו טורחת פדיה, לסדוק את המיתוס העצמי שטרחה לייסד, ולהציג עצמה כבת-אנוש (שבירה, פגיעה, זנוחה, מתאבלת, אשה בלב חייה), ואשר ליבה לא נשבר בשל הבנת גודל הקלקול בין העולם שבפתח העיניים ובין העולם האלוהי שיכול היה להיות, אלא בעטיים של אנשים קרובים, שהיא אוהבת, ושאינם משיבים לה אהבה. זה אינו צעד פשוט, אבל זה גם הקול החדש, ולטעמי המשמעותי ביותר שעלה ממכלול יצירתהּ של פדיה (בפרוזה, מחקר ושירה) מאז דּיוֹ אדם (כשבע שנים כמעט).

וכך, בתוך שירים מאוחרים כותבת פדיה: "בִּשְׁבִיל מָה אֲנִי צְרִיכָה גָּלוּת עִיר אוֹ בַּיִת כְּשֶׁאֲנִי תְּלוּשָׁה מֵעִקַּר הָעִקָּרִים הַגָּדוֹל שֶׁל הַחַיִּים/ כְּשֶׁמִי שֶׁאָהַבְתִּי אוֹתָם בְּכָל הַכֵּלִים וּבְכָל הָאוֹרוֹת רוֹאִים בִּי קֹמֶץ עוֹרוֹת". (מתוך 'ירושלים באר שבע תל אביב', עמוד 52) וכן: "אֲנִי אָז יָשַׁבְתִּי וּבָכִיתִי עַל כָּךְ שֶׁאֲנִי מוּבֶנֶת לְכָל הַתֵּל-אָבִיבִים שֶׁמִתְגַּעְגְּעִים, אַךְ לֹא לְךָ/כִּי לָהֶם אֲנִי יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל מַעְלָה שֶׁמַּגִּיעָה פַּעַם בְּכַמָּה יָמִים/וּלְךָ אֲנִי כָּל הַזְּמַן בַּבַּיִת בִּבְאֵר שֶׁבַע לְךָ אֲנִי לֶחֶם הַפָּנִים אָז אֵין לִי פָּנִים" (מתוך: 'לחם הפָּנים', עמוד 65) וגם: "אֲנִי לֹא כְלוּם אֲנִי אִשָׁה אַלְמָנָה וְעֲקָרָה שַׁכּוּלָה וּבוֹכִיָּה שֶׁזְמַנָּה עָבַר אֵין לִי כְּלוּם גַּם לֹא כִּכָּר וְלֹא בָּמָה" (מתוך: 'מכל הגלויות, עמוד 63)—המובאה הראשונה סואנת את מיתוס הנפילה מגן עדן, מכתנות אור לכותנות עור; וממה שהיה בו רוח אלהים למה שנותר חומרי, סופי ומתכלה, נתון לחסדי הזמן ולמשיסתו; המובאה השניה משמיעה את זעזוע הבית, הפיכתו מבית קודש הקודשים (ובית סתר-הסתרים) לבית הומה זרות וניכור;  במובאה השלישית, פדיה היא בדמות העיר רבתי-עם החריבה באין-אהבה, וַיַּאֲבֶל חֵל וְחוֹמָה יַחְדָּו אֻמְלָלוּ, טָבְעוּ בָאָרֶץ שְׁעָרֶיהָ.

רבת-רושם היא התמונה המצטיירת מן השיר הלפני-אחרון בספר נהר דינוּר (עמ' 77-76). ביסודו עומדת אגדת חז"ל על המלאכים שלאחר שכילו את מלאכתם (עשיית הרצון האלוהי) כָּלים-ואינם בנהר דינוּר (נהר של אש). פדיה מתארת ריקון של זכרונות, אפילו בשמחה, אל תוכו הזורם-בוער; של כל מה שקשור באחר משמעותי, לגביו היא כותבת: "אִנוּ דִבַּרְנוּ עַל אוֹר וְהִיא לִפְעָמִים עָטְפָה אוֹתָנוּ בְּ"שִׁיט" צָהֹב". וכן: "כְּאֵב גָּדוֹל חָצָה אוֹתָנוּ לִשְׁנַיִם". והנה מה שחצה את השניים יצר כעין כלי חרס, שחציו האחד המת נותר על גדת נהר דינור ואילו חציו האחר עלה מורתח לגדה השניה; החצי הראשון נאלץ להישבר שכן שבירתו היא תקנתו (כך הוא בהלכה לגבי כשרות כלי חרס שנטמא) ואילו החצי השני לכאורה הוגעל ברותחין, ונמצא על הגדה האחרת חי, ועל אף כל מגמתו לשכוח; ההצלחות להתחיל מחדש ללא-עבר; ועל אף רצונו לעתים להתאיין, ולרדת אל האין, בכל זאת: "צָפִים בּוֹ הַזִּכְרוֹנוֹת". כָּךְ הכֵּלים, כָּךְ בני האדם— הם חולפים ועוברים, כָּלִים, ובכל זאת משהו מן הרושם שלהם נותר. ולא ניתן לאבד לגמריי את מקומם, ואת משמעותם; משהו דק, כמו רושם, לחש או מבע, הולכים בּנוּ; צפים בגדה השניה המרוחקת ומוסיפים נשימה על נשימה.

קשה לומר כי ספר שיריה של פדיה הוא ספר שלם; אבל חשוב להגיד כי זה ספר שהתכוון להיות כל דבר חוץ משָׁלם לכתחילה (כמו לב שׁבוּר). בכל זאת, יש בו כמה וכמה בתי שיר נוקבים ומהדהדים (די הצורך, כדי שאחוש הכרח דחוף לכתוב עליהם), וגם שלשה או ארבעה שירים שהם מהטובים ביותר שפרסמה המחברת מעוֹדהּ.

*

*

בתמונות:  Zena Assi, Sitting Portrait  with a Black Cat, Oil on Canvas, Date Unknown©

Zena Assi ,Portrait, Oil on Canvas 2015  ©

Read Full Post »