Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘תודעה הייררכית’

*

בשנת 1928, כתבה הסופרת והמסאית, האנתרופולוגית וחוקרת התרבות (סיימה את לימודיה באוניברסיטת הארוורד בשנת 1920), זורה ניל הרסטון (1960-1891), את הדברים הבאים על אודות היחס לו היא זוכה מהחברה המקיפה אותה:

*

לפעמים אני מרגישה מופלית לרעה, אבל זה לא מעורר בי כעס, זה בעיקר מפליא אותי. כיצד יכול מישהו למנוע מעצמו את חברתי הנעימה? אני לא מבינה את זה. אבל לרוב אני מרגישה כמו תיק חוּם מלא בשלל פריטים, השעוּן על גבי קיר. מונח יחד עם תיקים אחרים, לבנים, אדומים וצהובים, אם נרוקן את תכנם נגלה ערבוביה של המוני דברים קטנים. יקרי ערך וחסרי ערך, יהלום מלוטש, סליל חוט שנגמר, שברי זכוכית, חבל ארוך, מפתחות לדלת שהתפוררה מזמן, להב חלוד של סכין, נעליים ישנות שנשמרו במיוחד לדרך שלא נסללה ולעולם לא תיסלל, מסמר שהתעקם ממשקלם של דברים כבדים מדי, פרח מיובש או שניים שריחם עדין לא התפוגג. אתם מחזיקים בידכם את התיק החום. על הקרקע לידכם מוטלת כל הערבוביה שהוא הכיל – ממש כפי שכל העירבוביה אשר בתיקים, לו ניתן היה לרוקנם, יכלה להיערם בערימה אחת ואז היה אפשר למלא מחדש את כל התיקים, בלי לשנות במידה ניכרת את תכולתו של כל אחד מהם. עוד פיסה אחת של זכוכית כהה יותר או כהה פחות לא תשפיע, ואולי ככה "ממלא התיקים הגדול" מִלֵּא את כל התיקים האלה מלכתחילה – מי יודע? 

[זורה ניל הרסטון, מתוך: 'ככה זה להיות אני השחורה', בתוך: עיניהם צופות באלוהים, תרגמה: רעות בן יעקב, אחרית דבר: אפרת ירדאי, הכורסא – הוצאה לאור, הוד השרון 2018, עמ' 236-235] 

*

ניל הרסטון בחרה להגיב כלפי אירועי אפליה וגזענות בשכל ישר וללא כעס או סערת-רגשות. לדבריה "כיצד מישהו יכול למנוע מעצמו את חברתי הנעימה? אני לא מבינה את זה." ניל הרסטון אינה מיתממת. היא יודעת בדיוק באיזה עולם היא חיה ובכל זאת לא נותנת לעובדת מציאות אפליית השחורים בארה"ב להפיל את רוחהּ. לא רק שהיא מסרבת, כמו שסירבה לימים (1955) רוזה פארקס (2005-1913), ללכת לשבת בספסלים באחורי האוטובוס שנועדו לבעלי עור שחור בלבד (הן גם נולדו בפער של עשרים שנה באותה עיר באלבמה, טסקיגי, שבה הוקם המוסד הראשון להכשרת מורים אפרו-אמריקנים עוד בשנת 1881), אלא שהיא לכתחילה לא מבינה את שורש ההבחנה הזאת בין אדם לאדם על בסיס מוצאו הגיאוגרפי-תרבותי וצבע עורו. לא זו בלבד שניל הרסטון מסרב לכל תודעה הייררכית המבקשת להשפיל, להדיר ולדכא אותה; היא גם אינה מוכנה להפנות אל עבר הגזענים תודעה הייררכית משלהּ. מבחינתהּ, עובדת הולדתו של אדם בן צבע ותרבות מסוימת היא מקרית. אי אינה שונה מיתר אחיה ומאחיותיה וגם לא ממדכאיה וממדכאותיה. מעניין האם ניל הרסטון למדה את הפרק השני באיזגוגי  לפורפריוס (שלהי המאה השלישית ותחילת הרביעית) תלמידו של פלוטינוס; בפרק השני מהקדמה זו לקטגוריות של אריסטו, פורפיריוס קבע באופן חד משמעי כי צבע עורו, לאומו, השתייכותו הקבוצתית ומגדרו של אדם (או אשה) היא מקרית. הדבר היחיד אפוא שיוצר אי-שיוויון בין כל בני האדם, הנולדים היכן שהם נולדים, בצבע עור שונה לשני המגדרים, הם מקדמים תרבותיים, אינטלקטואליים, חינוכיים, מיתיים וכספיים, אבל אלו כלל אינם נוגעים למהותם האנושית השווה (כלומר עובדת היותו של אדם מרקיע לגובה של 2.15 עשויה לסמן אותו כבעל כישורים להפוך לכדורסלן; כפי שעובדת היותה של אישה עוסקת מנעוריה באסטרו-פיסיקה עשויה לסמן אותה כבעלת כישורים טובים לעיסוק בתחום בבגרותה). כמובן, לא מוכרחים לקרוא את פורפיריוס כדי להגיע למסקנה כזאת בעזרת קצת לב והיגיון ישר.  ובכן, כבר לפני כ-1,700 שנה היתה בעולם התפיסה לפיה צבע עורו ומגדרו של אדם הוא עניין מקרי ואין כל סיבה להפלותו או להדירו בשל כך, ואפשר כי הדברים נובעים גם ממוצאו האתני של פורפיריוס שהיה סורי (נולד בצור שבלבנון), ויש להניח שנתקל באי-אילו קשיים עקב כך, כשניסה לתפוס את מקומו כפילוסוף באימפריה הרומית. על כל פנים, דבריה של ניל הרסטון מעידים על כך ש-1,700 שנה אינם אלא הרף בתולדות האדם,  וכי אנשים יישרי לב נשאו את מושג השיוויון עוד טרם היתה נאורות אירופית, מחקר סוציולוגי או ארגוני זכויות אדם.

משל התיקים המופיע בהמשך ראוי הוא להתעכב עליו. טענתה של ניל הרסטון הוא שכל אדם הוא בבחינת תיק המלא בעירבוביית-דברים; הורקת כל התיקים ומילויים מחדש באופן אקראי – לא אמורה להועיל או להזיק באופן יוצא דופן, גם אם כתוצאה מכך ישונה צבע עורו, מגדרו, או עומק תפיסותיו את המציאות. אולי ככה "ממלא התיקים הגדול" מלא את כל התיקים לכתחילה – מי יודע?

    הגישה האקראית/מקרית הזאת מעוררת מחשבה, משום שלעומקה –  דווקא האקראיות הזאת מציבה שיוויון מהותי לא רק ברמת התפיסה האנושית אלא גם את התפיסה לפיה – הכל שווה בפני הבורא, האל או הטבע (ממלא התיקים הגדול). כלומר, אין כל שוני בין אם האדם ישר או מושחת, קוסמופוליטן או לאומן, סוחר נשק ועבדים או פעילה פציפיסטית בארגון זכויות אדם.  הכל שווה ומקרי בהחלט. השוני היחידי טמון בבחירותיו של הפרט, אם כתוצר של מערכת הכוחות הפעילים בו ואם על ידי מערך הכוחות החברתיים אליהם הוא נחשף. אך שום כוח קוסמי או מטפיסי שכופה את הפרט או מצווה אותו כך או אחרת –  אין השגחה פרטית ואין לאום או גזע נבחר. אם יש כפיה מסוימת – הריהי תולדה של מערכות חברתיות-קבוצתיות; הקטנה שבהן: המשפחה; הגדולה –  המדינה.

באגרת העשרים ושש של החיבור האנצקלופדי רסאא'ל אח'ואן אלצפאא' (אגרות אחי הטהרה), חיבור שנוצר במחצית השניה של המאה העשירית בעיר בצרה שבעיראק, על ידי קבוצת סתרים של פילוסופים ערביים, המגלמים שלל תפיסות פילוסופיות של אסכולות מגוונות ושל קבוצות אסלאמיות שונות, מופיע משל דומה מכמה פנים (ובכל זאת שונה, כפי שאראה בהמשך). לדברי האחים שם האל ברא את נפש האדם כדמות קתדרה ובה הפוטנציאל לקנות את הידע השלם בכל העניינים הפיסיים והמטפיסיים. קניין ההשכלה פתוחה לדידם בפני כל בני האדם, ותחנותיה הן: ידע גאוגרפי ,ידע בכלכלה ובעסקים, ידע במדעי הדת, המוסר והמשפט, ידע בפוליטיקה ובמדע המדינה, ולבסוף ידע ברפואה, ביולוגיה, פיסיקה ואסטרונומיה. למעשה, חיבורם הגדול של אחי הטהרה הוקדש בדיוק לכך (הפצת הההשכלה המאפשרת לנפש האדם לקנות את הידע המיטבי על העולם הפיסי והכנת נפשו לקראת העולם המטאפיסי). בנוסף, הם הפיצו את התפיסה הסובלנית והלא-מאוד-מצויה בזמנם, לפיה, יש לכל הדתות יש חלק יחסי באמת, אבל האמת שמורה לאל לבדו, וכך הצהירו על עצמם כמי שאינם עומדים בדרכו של מדע מן המדעים או דת מהדתות. מה שכן, בכל זאת, שלא כמו זורה ניל הרסטון, הם לא הזכירו מקריות מוחלטת ולא על עירבוביה, אלא הייררכיות ידע מוסדרות, שכל-אדם מוזמן להשתתף בקניינן. עם זאת, בניגוד לניל הרסטון, אלוהיהם של אח'ואן אלצפאא' בכל זאת מעניק יתרון לאנשים השואפים להרחיב השכלתם, להיות ישרים והגונים, ועוסקים בקיום הדת, על פני אנשים המרוחקים מכל אלו. כמו-כן, בניגוד למשל התיקים המלאים של ניל הרסטון; אצל האח'ואן הקתדראות אינן מליאות לכתחילה, אלא אדרבה, ריקות ומרוקנות. על האדם לבחור בידע ובמוסר על מנת להוציא את הפוטנציאל הנפשי שלו מן הכוח אל הפועל.  לבסוף, אצל ניל הרסטון, בניגוד לאח'ואן, אין נתיב נכון לידע (הכל מקרי ומעורבב היטב), אבל היא עומדת על הזיקה שבין השכלה, אי אלימות והגינות (כבוד האדם) ובין יכולתו של אדם להנות מחברה בלתי-תוקפנית ונעימה סביבותיו.

*


*

בתמונה: Elizabeth Catlett , Sharecropper (1952), Printed Version 1970:

Read Full Post »

*

על תערוכה חדשה, העוסקת בדוד אבידן כאמן רב-תחומי עתידני, במוזיאון תל-אביב לאמנות, והזמנה לפתיחתה; וגם על אבידן כועס, מחרף ומגדף, כי קם לו מתחרה בתחום המסע לחלל.  

*

    לפני חודשים אחדים פנה אלי האוצר וחוקר האמנות, אוֹרִי דרומר, כדי שאשמש כעורך ומעיר בקטלוג התערוכה "דוד אבידן – נביא מדיה" העתיד לראות אור בקרוב (בשבוע הבא) במוזיאון תל-אביב לאמנות. תמהתי בפני אורי: מה לי ולאבידן? אף פעם לא הייתי אפילו מחובביו. ניסיתי להציע לו לפנות לחוקרי אבידן, אך אוֹרי התעקש; הזכיר יוצרים שקרובים ללבי, רובם משדות האינדי והאוונגרד, וביקש שאתן לו את ההזדמנות להראות לי כיצד אבידן מתכתב עימם בעבודותיו המוקלטות והחזותיות, שעליהן כמעט לא ידעתי באותה העת דבר. את יצירתו הוויזואלית של אבידן כמעט לא הכרתי (למעט מספר רישומים שהופיעו בספריו), אבל על דורלקס סדלקס (של דרוּמר) שמעתי, ואף האזנתי להם בנעוריי, והערכתי את תרבות-הנגד שייצגו בשיריהם. גם העובדה שאורי ואני גדלנו בגבעתיים מאוד הועילה; שיחותינו בהמשך, מלבד העיסוק באבידן, הובילו לכל מיני חנויות תקליטים, שנדמה לי שלא רבים זוכרים שאי-פעם התקיימו במאה אחרת בגלקסיית רמת גן-גבעתיים. ובכן, באותו יום, החלטתי שאם אוֹרי רואה אותי מתאים לתפקיד, הוא ודאי רואה משהו שאני עדיין לא רואה. גם ההחלטה להתמקד ביצירתו המוקלטת והחזותית של אבידן ולא בשירתו, הפכה מובנת לגמרי. במהרה נוכחתי כי התפיסה השגורה, לפיה שירתו המאוחרת של אבידן ביישה את נעוריו, היא מוטעה, הואיל והיא התעלמה לחלוטין מהתפתחותו כאמן רב-תחומי באותן שנים (מאמצע שנות השישים ואילך), משינוי המגמות המוחלט שחל בו, ומכך שעולם השירה המקומי, על מוסכמותיו ומחנותיו, הפך צר למידותיו. לפיכך, בקטלוג שייראה אור בשבוע הבא, יופיע מאמר גדול שחיבר אורי, ובו אבידן-המשורר הוא בחזקת נעדר (לעתים רחוקות הוא מציץ מן החרכים), ובמקומו מופיע, כנראה לראשונה, אבידן-האמן הבין-תחומי (יוצר עבודות מוקלטות בקול, רשם, יוצר אסמבלאז'ים, תקרינים, סרטים קצרים וסרטי קולנוע). המהלך האמנותי הכולל של אבידן מן השירה, אל הדיקטפון, אל האמנות הוויזואלית ואל הקולנוע, מעניק הסבר שיטתי ותמטי לשינויים העמוקים שחלו בכתיבתו מאז שנות החמישים המוקדמות ועד שלהי שנות השבעים. לצד אלו הספר מעיר על הזיקה בין יצירת אבידן ובין שורה של יוצרים אירופאיים, אמריקניים וישראלים  בני שנות החמישים עד השבעים, שאולי השפיעו על דרכו ואולי התנהלו במקביל אליו (וויליאם ס' בורוז, בריאון גיסין, סמואל בקט, אנרי מישו, קורט שוויטרס,  קרפטוורק, סטיב רייך, ג'ון קייג', איזידור איזו, יוזף בויס, בריאן אינו, וולף ווסטל, ז'ורז' פרק, גבריאל פומרן, אנדי וורהול, אייזק אסימוב, ג'יימס גרהם באלארד, מרסל דושאן, אריה ארוך, אביבה אורי, ז'ק מורי קתמור ועוד).

על התנערותו המוחלטת של אבידן משדה השירה העברית ועל קביעת מגמת-פניו הרחק מהיהדות ומן הישראליות ניתן ללמוד למשל מדבריו בשנת 1978:

*

הַיַּהֲדוּת שְׁקוּעָה לְלֹא-תַּקָּנָה בֶּעָבָר / כָּל הַסוֹפְרִים הַיְהוּדִים חַיִּים עַל כִּבּוּדִים / הָרְגָעִים הַגְּדוֹלִים בְּחַיֵּיהֶם הֵם מוּסְפֵי הַחַגִּים / אֲנִּי לֹא זוֹכֵר אֶת עַצְמִי בַּמּוּסָפִים הָאֵלֶּה / אֲנִּי מִחוּץ לַמֵּרוּץ / אֲנִּי שֹׁולֵט עַל תְּחוּם שֶׁאֵין עָלָיו קוֹפְצִים / אֵין בִּקּוּשׁ רַב בַּיַהֲדוּת לְעִנְיָן זֶה שֶׁשְׁמוֹ עָתִיד

[אבידן, מתוך: '010 הדגמה מעבדתית של רצף משתנה ללא כיתור-ביניים' תישדורות מלווין ריגול, כל השירים: כרך ג (1978-1974), עמ' 151] 

*

אבידן בחר להתנער מציפיותיהם של מבקרי הספרוּת וחוקרי הספרוּת העברית-ציונית ולערוק משורות חובבי השירה הלירית המהוגנת והנחרזת ולהמשיך בנתיבים שונים לגמרי, מהם אוונגרדיים ומהם עתידניים. כאן למשל, הצהיר במפורש, כי שוב אין לו עניין בתרבות המוספים הספרותיים ולא בשירים על אודות נושאים יהודיים: היסטוריה, תרבות וחברה. את יהבו הוא תולה בעתיד: בהליכה אל הקוסמוס, בפנטזיות על רכבי-חלל (למשל בשירו "באתי היום לאוניברסיטה במונית אוויר" מתוארים נופים חלליים לצד הגעה במונית-אוויר לאוניברסיטת תל אביב), והסבת דירתו בתל-אביב למעבדת נסיונות עתידנית (הוא תיאר במפורש את מטבחו כמשמש אותו לניסויים כליים אלה). ברשימה זאת, אני מבקש להדגים עד כמה המהלך האמנותי של אבידן, לא הובן ועדיין לא מובן, עד עצם ימינו, ולהראות עד כמה המהלך שמציע אורי דרומר בספרו, חיוני הוא להבנת הקונטקסט המדוייק של כתביו המאוחרים של אבידן, וכן להבנת שירתו המאוחרת.

יש כמה שורות, מהמזעזעות ומהמקוממות ביותר בשירת אבידן, שהובילו, בין היתר, להסתייגותי רבת-השנים ממנו. כוונתי לשורות הלקוחות משירו של אבידן, "השיר על הנערה עם הקדמה ארוכה מדיי וחורבן בית אמצעי", הכלול בספרו, תישדורות מלוויין-ריגול (1978); זו לשונן:

*

… אַבּוּ-כָּבִּיר יֶלֶד רַע / טוֹב אַז אַתָּה בִּכְלָל לֹא סְחוֹרָה / יֶלֶד טוֹב יְרוּשָׁלַיִם / הוּא שֶׁעוֹשֶׂה דְּבָרִים בֵּינְתַיִם /  אָז אוּסְקוּט יָא חָרָא / מִוָּדֵי מוּסְרָרָה / אֲנִּי הַשָּׁמֶנֶת / אַתָּה הַבְּרָרָה … // 

[דוד אבידן, 'השיר על הנערה עם הקדמה ארוכה מדיי וחורבן בית אמצעי', בתוך: כל השירים: כרך ג (1978-1974), עורכים: ענת ויסמן ודוד וינפלד, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2010, עמ' 113-112]

*

טורי שיר אלה, אם נישען על משמעם הליטרלי בלבד, יעלה לעינינו אדם מתנשא המאמין שהוא עליון על אנשים שאינם שייכים לקבוצת-היחס שלו, המפנה תודעה היררכית כלפי תושבי השכונות הדרומיות בתל אביב-יפו, אבו כביר וודי מוסררה (היא שכונת התקווה), ודן אותם כאנשים הנחותים ממנו לדידו, בכל דבר ועניין.

כך אמנם הבין את השיר כנראה המשורר והמתרגם, יליד תטואן שבמרוקו, מואיז (משה) בן הראש (נולד 1959), זוכה פרס השירה ע"ש יהודה עמיחי לשנת 2012. בן הראש פרסם לפני מספר שנים שיר תגובה חריף נגד אבידן. בשירו כותב בן הראש על פגישתו עם שרה ממוסררה המספרת לו כי:

*

סִפְּרָה לִי שָׂרָה מִמֻּסְרָרָה / שֶׁפַּעַם פָּגְשָׁה מְשׁוֹרֵר / וְקָרְאוּ לוֹ אֲבִידָן, אָמְרָה / בַּסּוֹף הִגַּעְנוּ לַמִּטָּה / הוּא הָיָה שִׁכּוֹר / הַזַּיִן שֶׁלּוֹ קָטָן / וּבְקֹשִׁי עָמַד לוֹ // צָחַקְתִּי וְעָנִיתִי לָהּ / כְּשֶׁאֲבִידָן פָּגַשׁ/ אֶת שָׂרָה מִמֻּסְרָרָה / הִתְחַוֵּר /שֶׁעוֹמֵד לוֹ כְּמוֹ חָרָא…

[מואיז בן הראש, 'שרה ממוסררה', שפת הים, הוצאת פרדס: חיפה 2013, עמוד 15; וכן, קודם לכן: הנ"ל, 'שרה ממוסררה', שפת הים, הוצאת מובן: ללא ציון מקום הוצאה 2011, עמוד 15]

 *

בן הראש כואב את עלבונם של בני השכונות ובני עדות המזרח. משירו משתמע כי לדעתו אבידן כתב את השורות הנוראיות במצב של שכרוּת וסחי, ושורותיו אינן שורות של משורר אלא של אדם בזוי וחדל אישים.

אולם בשום מקום בשירו לא אומר אבידן, כי השורות מבטאות את רחשי ליבו כנגד בני המזרח ו/או צפון אפריקה. אם אבידן מנגיד את הילד הרע מאבו כביר לילד-טוב-ירושלים –  הרי שאבידן מעולם לא ראה בעצמו "ילד טוב ירושלים" (הוא נולד בתל-אביב ועשה בה את חייו, וספק אם יש משהו בעשייתו שזיכה אותו בכינוי זה). אבל אם כך, מדוע הוא השמנת והאחר הוא בררה? יותר מכך, בשורות שויתרתי עליהם, משום שספק אם איזה נייר או דף אינטרנט שבעולם סובלם, כותב אבידן שחור על גבי לבן כי השחורים נבראו כדי שהלבנים ייקרעו להם את התחת. אבידן רותח מכעס, לא עוצר בכעסו, ויש מושא לכעסו. אבל נדמה לי, שדווקא הנושא העדתי (העולה משיר התוכחה של מואיז בן הראש), אינו לב-העניין, וכי אבידן נסחף אליו באבדן שליטה, כפי שאראה מיד.

ספרו השני של המשורר והפעיל החברתי, בן שכונת התקווה (הלאו היא מוסררה), טוביה סולמי (נולד בשנת 1939), שתי גדות למוצררה (1978), זכה לימים, לאזכור ולקריאה נרגשת מתוכו, בפתיחת מושב הכנסת בשנת 1981 על ידי יצחק נבון, ואז למכתב תודה נרגש מאת ראש הממשלה דאז, מנחם בגין, על הרושם העז שהותיר בו שיר. שם הכותר הווה מחווה-מודעת לשירו של זאב ז'בוטינסקי "שתי גדות לירדן", כלומר: קרא לבני השכונות לצאת מהשכונות ולקיים נוכחות בכל אגפי התרבות בישראל, ולהיאבק על תרבותם וקולם.  בספר כלול השיר אֵימָתַי, שנכתב עוד באפריל 1976, והוא כולל במקביל לתישדורות מלווין ריגול של אבידן, כמה מוטיבים חלליים לווייניים:

*   

בּוֹרֵא עוֹלָמוֹת / וּמַחֲרִיבָן / בּוֹרְאִי, / יוֹצֵר / מְתַקֵּן / מַחְרִיב / וּבוֹנֵה / כְּמִשְׁתַּעֲשֵׁעֲ. //

אֵימָתַי, בּוֹרְאִי / לי עוֹלָם חָדָשׁ תִּבְרָא / בּוֹ אֶמְצָא תִּקּוּנִי / וּמַרְגּוֹעַ / וְתִמְכֹּר לִסְמֶַרְטוּטָר / עוֹלָמִי הַיָּשָׁן / בּוֹ רָבִּים פְּצָעִים /וְצַלָּקוֹת. //

בִּי תָּשׁוּ כֹּחוֹת / מִתַּקֵּן נִתּוּחִים / בִּי אֵין עוֹד / דָּמִים לְעָרוֹת בְּעוֹרְקָיו. //

אִם טֶרֶם חָפַצְתָּ / חֻרְבָּן הַיָּשָׁן / אֵצֵא לְשׁוֹטֵט בֶּחָלָל / רָכוּב בְּלַוְיָן וְתֵבָה / כְּיוֹנָתוֹ שֶׁל נֹחַ / אֵצֵא וְאָבוֹא / עַד אֶמְצָא הַמָּנוֹחַ / בְּנֹגַהּ בְּצֶדֶק / וְאוּלַי הַרְחֵק בְּמַאְדִים.

[טוביה סולמי, 'אימתי', שתי גדות לאילון (המוצררה), מהדורה שניה מורחבת, הוצאת אפיקים: תל אביב 2017, עמ' 26-25.  שם הכותר שונה במהדורה החדשה ("המוצררה" נוסף רק בסוגריים)]. 

*

אבידן, כאמור באותן שנים, היה נתון באיבו של תהליך יצירתי שנמשך כעשור ויותר, של יצירת אמנות אודיטורית וויזואלית,  שהדגישה אלמנטים של עתידנות וחלל ("אֲנִּי שֹׁולֵט עַל תְּחוּם שֶׁאֵין עָלָיו קוֹפְצִים", כתב,  "אֵין בִּקּוּשׁ רַב בַּיַהֲדוּת לְעִנְיָן זֶה שֶׁשְׁמוֹ עָתִיד"). והנה, בלב העשייה הזאת, נתקל אבידן בספרו של טוביה סולמי שתי גדות למוצררה (מוסררה). שירו זה של סולמי – קושר יחד את אלוהות היסטורית-מסורתית-יהודית עם העתיד ויציאה בלווינים לחלל; לוויין הנדמה לתיבת נח (הדהוד מקראי).

אבידן ראה עצמו כמבשר הגדול של המסע לחלל ביצירה העברית החדשה (בימי הביניים מתואר מסע בין כוכבים, אמנם לא באמצעות רכבי חלל, של חי בן מקיץ בקצידה הפילוסופית של אברהם אבן עזרא שהושפעה מיצירתו של אבו עלי אבן סינא, חי אבן יקט'אן). את הפוליטיקה ואת המסורת היהודית – הותיר אבידן לאותם סופרים יהודים משעממים, המפרסמים תדיר במוספי החג, והשקיע בייעודו העתידני (בפרפרזה על שירו לעיל: "עשה דברים בינתיים"). והנה פתע הופיע משורר, טוביה סולמי, משכונת התקווה, וחתר (כך בעיניי אבידן) תחתיו, ריבון ושליט (בעיניי עצמו)על תחום החלל ביצירה העברית. זה הוציא את אבידן מהכלים.

לכן, חמתו הבוערת של אבידן לא כוונה, ודאי לא בראש ובראשונה, כלפי מוצאו העדתי של טוביה סולמי או היותו בן שכונת התקווה, אלא שצפה מפיו (אבידן הקליט את שיריו לדיקטפון ומשם הועלו על הכתב באמצעות מכונת כתיבה) של  יוצר אובססיבי, שלא סבל תחרות בתחום, ולא שמערבבים לו חלל, עתיד, היסטוריה יהודית ומסורת ישראל; התגובה של אבידן אינה שקולה. היא ספונטנית, נקמנית ושוצפת, כמבקשת להיפטר מן המערב מין שאינו במינו (מסורת יהודית, עתיד וחלל).

סברה זו מתחזקת עוד יותר מהמשך השיר שבו התעצבן אבידן על המתחרה משכונת התקווה. בהמשך ישיר לדבריו הקודמים מעיד אבידן על עצמו:

*

כּוֹתֵב הַשִׁיר הוּא טִיפּוּס נֶגָטִיבִי / טִיפּוּס נֶגַטִיבִי עֲתִידָנִי / כּוֹתֵב הַשּׁיר הוּא הַנֶּגָטִיב /אֲשֶר מִמֶּנוּ כּוֹתֵב הַשֹׁיר / יְשַׁכְפֶּל בְּעָתִיד אֶת כּוֹתֵב הַשִׁיר / יֵשׁ תָּקְדִימִים עִם עַכְבָּרִים / עַכְבָּרִים לְבָנִים וְעַכְבָּרִים שְׁחוֹרִים // טִיפּוּס נֶגָטִיבִי מִתְרַבֶּה בַּזְּמַןַ/ שָׁמַעְנוּ עָלָיו שָׁמַעְנוּ מִזְּמַן /בְּקָרוֹב נֶחְדַּל לִשְׁמֹעַ עָלָיו / מְחַפְּשִׂים אוֹתוֹ בִֹשְׁבִיל הֶחָלָב / מְחַפְּשִׂים בְּאַלְפָא מְחַפְּשִׂים בְּבֵּיתָא / מְחַפְּשִׂים נַעֲרָה מִסְתוֹרִית שֶׁלֹא מֵתָה.  

[דוד אבידן, 'השיר על הנערה עם הקדמה ארוכה מדיי וחורבן בית אמצעי', בתוך: כל השירים: כרך ג (1978-1974), עורכים: ענת ויסמן ודוד וינפלד, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2010, עמ' 113]

*

מדוע אבידן מזכיר כאן את היותו טיפוס נגטיבי עתידני, אם הוא תקוע במאבק עדתי גזעני כנגד תושבי השכונות? מדוע הוא מיד פונה לתאר עצמו כמדען המסוגל לשכפל את עצמו, להתרבות בזמן, להפוך את עצמו (כעכבר מעבדה) לשחור וללבן (השחור הוא הנגטיב של הלבן), עד שיאבדו עיקבותיו בחלל? כשלוש שנים אחר פרשה זאת כתב אבידן, ביים, הפיק וליהק את הסרט שדר מן העתיד המתאר מסע בזמן של (FM (Future Man מהמאה השלושים אל שלהי המאה העשרים, בהדרכתו המחשבתית של המנטור שלו, הנשאר בתחנת האם; אותו מאסטר, המגלם את התבונה המוחלטת העתידה לקשור בין כל היצורים, השולטת בזמן ובתודעה [במידת מה, מזכירה את חזונו של חוקר האבולוציה והעתידן הישועי, פייר טייר דה שארדן, אודות ה'נוּסְפֵרַה'] –  מגולם בסרט על ידי  אבידן עצמו[!]. למעשה, גם FM, ובהדרגה כל הנמצאים בסרט, חיים בהדרכתה של אותה תבונה קוסמית מן העתיד, שמגלם אבידן. זו היתה הפנטזיה שלו. בכך ראה את גאולת תודעתו ואת יציאתו ממגבלות האנוש, עדי שליטה על הזמן והמרחב. מסתמא לא היה מוכן לחלוק את ייעודו זה עם אף אמן אחר; ודאי שלא עם משורר הקושר את מסורת התיקון היהודית (שנראתה לו כנראה כמיתוס עתיק שראוי להשתחרר ממנו לאלתר) עם העתיד התודעתי המשוכלל והחילוני לגמרי, שאבידן הועיד לעצמו ולבני האדם (גאולה של התודעה דרך העתיד והחלל). אבידן לא יכול היה לשאת שקם לו מתחרה על תיק העתידנות והחלל ביצירה העברית. הזעם המשולח שבו הסתער על סולמי בשירו, מזכירה את חמת הזעם שעוררו בנביאים (ואבידן ראה בעצמו נביא-עתידן) – מתחרים, בהם ראו, נביאי שקר. שהרי מהם נביאים, אם לא אנשים המשוכנעים באופן קיצוני בייעודם, המתנגדים ונאבקים בכל מי  שאינם מוכנים לכפוף עצמם, למרותם ולתכניתם.

*

*

תוהו ובואו (הביאו הזמנה והציגו בכניסה למוזיאון). חמישי הבא, 20:00, מוזיאון תל אביב לאמנות. אוֹרי דרומר, עדי דהן (עוזרת האוצר ומחברת "דו"ח האזנה" בקטלוג), ואני עתידים לומר כמה מלות פתיחה. 

*

*

בתמונה: אמנון סולומון, דוד אבידן, מתוך סרטו של אבידן: שדר מן העתיד (1981, 87 דקות).

Read Full Post »

*

1

לעניין עבדוּת וחירוּת, מאושיות החג הקרב. קריאה מאירת עיניים בספרה של פרופ' חנה כשר, עליון על כל גויים: ציוני דרך בפילוסופיה היהודית בסוגיית העם הנבחר (הוצאת אידרא: תל אביב 2018),הפורש פנורמה פוליפונית של הוגים רבניים ברובם (וכמה אחרים כגון: ברוך שפינוזה, משה מנדלסון, הרמן כהן ועמנואל לוינס) בסוגיית בחירת עם ישראל, ומשמעויות שונות שהוענקו להּ במרוצת הדורות, הקפיצה אותי בחזרה לאגרת פ"ט מאת ר' אברהם יצחק הכהן קוק (אגרות הראי"ה, כרך ראשון: שנות תרמ"ח-תר"ע, הוצאת מוסד הרב קוק: ירושלים 1985, עמודים צ"ב-ק"א). כשר הביאה בספרהּ ציטוט קצר מתוכהּ, ממנו עולה כי לדברי הראי"ה קוק בשנת 1904 (תרס"ד), בני חם, כלומר: שחורי עור והכנענים (כוש וכנען הם בני חם), נועדו מטבעם לשמש כעבדים , והדבר הינו לכאורה לטובתם. לדברי הרב: '… ע"כ (=על כן) האנשים הראויים להיות עבדים המה ע"פ (=על פי) תיקונו של עולם שהרחבת חופשתם תביא רעה להם ורעה לעולם, בהיותם בטבעם נוטים לחיים שפלים … ע"כ (=על כן) התגלוּת השפלוּת של חם היא פעלה, שהיוצאים מגזעו יותר הם ראויים להיות עבדים, משיהיו מושלים בעצמם …' (שם, עמוד צ"ו).  מהדברים המקוממים הללו, שנכתבו כחמישים שנה לאחר שחרור העבדים בארה"ב, בעוד שחורי עור נרדפים ברחבי העולם, מדלג הראי"ה קוק, עוד באותו עמוד, להצדקת כיבוש ישראל את הכנענים (שימו לב ללשון ההווה) בזו הלשון: 'וזה יסוד הרצון של ביטול טענות הכנענים שתעודת הכיבוש הנהוגה בכלל האנושיות היא לתכנית הרמת קרן רוח האדם, שהקיבוצים הקטנים עלולים יותר להשפל, וע"י הכיבוש נתאחדו יותר ממלכות גדולות … עד שיש לכיבוש ישראל מיד הכנענים היסוד היותר חזק בשאיפת ההתקדמות האנושית …' (שם,שם); ציטט זה שלא הוזכר בספרהּ של כשר מעניק למעשה אסמכתא-להבא למעשי הכיבוש וההתנחלות, ושל האימפריאליזם  הקולוניאלי, הבולם לכאורה את התדרדרותם המוסרית של כנעני-דורנו. דעת הראי"ה קוק היא שישראל המהווים (לדידו) עלית מוסרית וקידמה גאולית לכל באי-עולם, זכאים לכבוש ובמידה-רבה לשעבד את העמים, החיים במחיצתם בארץ ישראל (כל שכן, להחזיק אותם קצר). קוראי האגרת כולהּ יתבשרו גם כיצד מהלכי השיעבוד הללו הנם חלק מן המוסר הטבעי במין האנושי, וכיצד הם מהווים נדבך חשוב בגאולת ישראל ובתיקון העולם כולו. לא אכנס לשאלה –  כיצד מדינת ישראל מאפשרת מזה שנים למוסדות חינוך ההולכים לאורו של ראי"ה קוק להתקיים ולִרבּוֹת (אולי זה מחיר הדמוקרטיה והפלורליזם). רק אסתפק בכך, שמי שחושב שהרב צבי יהודה קוק (רצי"ה) נטה מדרכו של אביו בהקימו את "גוש אמונים" מוטב שיעיין באגרת פ"ט, שכתב ראי"ה למשה זיידל, תלמיד-צעיר יקר לליבו, ויחזה משם שהראי"ה (שהיה אז כבן 40) חינך כך במפורש את הדורות הבאים, שנועדו להמשיכו. חירות ישראל לדידו אינה מבשרת את חירות האדם באשר הוא אדם. היא מבשרת את חירותם של מי שיצטרפו לישראל בתורתם (לבני-עור, בני שם ויפת) במסע שיעבוד של עמים (לא-לבנים, בני חם) שמטבעם הפחוּת נועדוּ להשתעבד ולהיכנע בפני 'דורשי טובתם'. ראוי לומר, כי גדולי ישראל רבים, במיוחד בימי הביניים (למשל הרמב"ם), התייחסו לשחורי-העור בבוז ובביטול, ולא היו שונים במאום בעמדתם מן העמדה שהביע הראי"ה קוק (אצל רמב"ם מדובר בבני כוש בלבד, לפי שלדידו הם אינם מעוגנים בציוויליזציה, מוסר ורציונליזם – הוא אינו מדבר על כנענים כמציאות, לפי שבזמנו, למיטב הכרתו, אין עוד כנענים). ההבדל המהותי הוא שהראי"ה כתב את הדברים בשנת 1904 ולא בשנת 1204. הצרה היא שרבים מבין תלמידי-תלמידיו מבינים את דבריו והולכים לאורם ב-2018 כאילו עתה 1904. אני בהחלט קושר בין הדברים שנכתבו באגרת פ"ט ובין תכנית גירוש מהגרי העבודה במקומותנו (בג"ץ מסתבר עצר אותה בזמן), וכן ליחס הכולל ללא-יהודים שחורי-עור במדינת ישראל (קבלני כח אדם, משרדי ממשלה, נבחרי ציבור) בהווה. זאת ועוד, האזינו לדבריו של מוסיקאי הג'ז והקומפוזיטור, צ'רלס מינגוס (1964), משמו של אריק דולפי, בראש (Meditations (Praying with Eric, בדבר הזיקה בין מחנות ההשמדה הנאציים וגורל היהודים, ובין שלטון האדם הלבן ושיעבוד קבוצות אנושיות במטעי הדרום-האמריקני (מינגוס ודולפי – שניהם מגדולי המוסיקאים-היוצרים במאה העשרים). הראי"ה קוק (1935-1865) לא הקשיב למוסיקת ג'ז ויש להניח שמעולם לא קרא ספרים שנתחברו על ידי אינטלקטואלים אפריקאים או אפרו-אמריקאים, או פלסטינים או מוסלמים בני תקופתו.  תלמידיו ותלמידי-תלמידיו, כבר אינם יכולים לטעון כי אין ספרים זמינים לקריאה, משום שהם יכולים להתוודע לתרומתם הרבה של שחורי העור לכל תחומי היצירה האנושית (מאז 1904 העדויות לכך בהחלט התרבו) ובכל זאת בוחרים להימנע מכך. אחד הסימנים הבדוקים להיות אדם גזען, הוא אי-יכולתו לעזוב את דעותיו הקדומות, והעדפת קהילתו המסורתית (נחלת אבות, מנהגי אבות), בשם הקדושה שהיא מייחסת לעצמהּ, על פני קבוצות אנושיות אחרות (בעיניו: תתי-אדם). כלפי חלקן הוא נהנה להפגין שנאה,שמצה וביטול. כך, דרך הכחשת-האחר והשפלתו, נוצרת בריה משונה: תודעת-עליונות.

*

2

 'בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים' כך לשון ההגדה. המשוררת חני שטרנברג מקיימת את לשון ההגדה בספרה החדש, תוך כדי נסיעה (2018). ספרהּ מתאר את נדודיה בשנים האחרונות בין הודו, מזרח אירופה ומרוקו, דרך התבוננות מחודשת בתחנות חייה. במיוחד התעכבתי על שיר יוצא מלב, שמעניק לקובץ את שמו, על לילה בו היא ובעלהּ משתפים במהלך שיחה עם זוג מכרים/ידידים את הרגע שבו בנם הודיע כי הוא הומוסקסואל ואילו השומעים מיידעים את המשוררת ואת בעלהּ כי אחייניתם היא טרנסג'נדרית. היציאה הפומבית הזאת, של ההורים למול בני-אמונם, היא כעין יציאה מעבדות לחירות; רגע דומה בעיני המשוררת ללילה שיורד בו מן, כלומר: רגע-נסי.

וכך היא כותבת:

*

אז מתי הבנת היא שאלה אותי תוך כדי / נסיעה, שהבן שלך הומו? /  ברגע הראשון התחשק לִשְׁאֹל אותה / בחזרה, למה זה בכלל ענינהּ   'לפני חמש שנים' עניתי. / 'ואיך הבנת?' המשיכה ושאלה, ואני, / כמו בעל כרחי, המשכתי וספרתי איך / הוא ספר לנו תוך כדי נסיעה, כבדרך / אגב, כשבקרנו אותו בשנת השרות, כי / חשב שאנחנו כבר יודעים ופתאם, כמו משומקום, היא סִפְּרָה, שלאח שלה יש בת, שנולדה בן – / טרנסג'נדרית – וכמה היה קשה לאח / שלהּ ולאשתו, לקבל בהתחלה את הַשִׁנּוּי היא סִפְּרָה את זה, תוך כדי נסיעה, ובתוך הג'יפ שבו נסענו/ – היא ובעלהּ ובעלי ואני, צנח / על ארבעתנו מן. 

[חני שטרנברג, תוך כדי נסיעה, עריכה: אורן עילם, הוצאה ביטאון שירה, רמת-גן 2018, עמודים 118-116, מצוטט בדילוגים]

*

זהו קטע פרוזה של שיתוף ואמון – בו שיחה גלויה בין בני אדם מובילה לקירבה רגשית.  שורת הסיום הופכת אותו לשיר. צניחת המן כאן היא בבחינת השגבת-הרגע. עם זאת, יש בהּ גם משום פקיחת עין והטיית אוזן לפָנים של מציאות וממשוּת, שעדיין לא נוטים להפוך לשירים. ארבעת הנוסעים הופכים לקהילת נוודים קטנה המוכנה להכיל בתוכהּ ובסיפורי חייה את הבנות והבנים, שקהילת האבות והאמהות שלהם, נטו להסתיר, או לדחות. זוהי תחילתהּ של קהילת-ברית שאינה מתעלמת מן השונים בהּ, ומבחירותיהם המיניות והמגדריות, הרואה דווקא בשונות קול המבשר חירות, שלום והשלמה עם המציאות האנושית על שלל גווניה, ולא רמיסתם של יחידים, או שעבודם לקונוונציות חברתיות (מיניות ומגדריות) שאינם לפי מידתם. מן לא יירד על המבקשים לדכא ולרמוס, על המתאווים להשתרר על זולתם, באופן כוחני בשל הזיות של קדוּשה וטהרה, אבל הוא יירד, על-פי המשוררת, על מי שנכונים יהיו לקבל את בחירתם של הילדים לחיות את חייהם כדרכם, וכפי שהטבע ו/או האל יצרו אותם/ן.

 

3

בספרהּ של אילנה שמואלי, אמרי שירושלים ישנה, הובא: 'צלאן ידע להתבדח גם על עצמו. כך למשל גילה לי 'בסוד' ששמו היהודי הוא פסח – והוסיף 'יותר מדי יהודי, אפילו בשבילי' (אילנה שמואלי, אמרי שירושלים ישנה: רשימות על פאול צלאן, אוקטובר 1969- אפריל 1970, הוצאת כרמל: ירושלים 1999, עמוד 36). אני התעכבתי על הפסיחה של פסח אנצל הצעיר לכדי פאול אנצל, מה שהיה רגיל ותדיר בקרב יהודים באותה עת (שם יהודי ושם אירופאי), ונפוץ בקהילות יהודיות ברחבי העולם עד היום, ואז פסיחתו השניה לכדי פאול צלאן (1970-1920), מה שמוחק או מעמעם עוד-יותר את השם העברי שלו (שינוי שם המשפחה). אילנה שמואלי מביאה בספרהּ כי צלאן הרבה לדבר איתה על-דבר זרותו בעולם, ואף תלה בתחושה הבלתי-מעורערת הזאת את הסיבה שבעטיה לא עלה ארצהּ ולא ביקש למצוא במדינת ישראל מקום (אף על פי שיחסו כלפיה היה חיובי מאוד). עם זאת, צלאן לא שכח את שמו, פסח – ואף על פי שרחק ממנו כמטחווי שני דילוגים, נראה שראה בו סוג של סוד, שניתן למסור בלחישה רק ליהודים, ובפרט לידידת ילדות, בת עירו טשרנוביץ', שהכירה אותו לראשונה כצעיר יהודי משכיל בעל חיבה רבה לקומוניזם. זאת ועוד, ברבים משיריו של צלאן ישנה בקשת-פסיחה למציאות אחרת או לממשוּת שנמצאת מעֵבֶר. כך למשל, בפתיחת שיר עלומים שמעולם לא הודפס, מצטטת שמואלי את ידידהּ: 'רק מעבר לעצי הערמונים נמצא העולם' או בשירו גביש (kristall): "… שבעה לילות גבוה מזה נוֹהֵה האדֹם לאדֹם / שבעה לבבות עֲמֹק מזה דופקת יד על השער / שבעה ורדים מְאֻחָר מזה הוֹמֵה המעין" [פאול צלאן, תפנית-נשימה:מבחר-שירים,-תרגם-מגרמנית: שמעון זנדבנק, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2013, עמוד 21] או בשירו מלא המגף מח: "הִלּוּךְ גדול/ הִלּוּךְ גדול יהיה/ מעבר לגבולות שהֻצבו לנו" [פאול צלאן, סורג-שפה: שירים וקטעי פרוזה, תרגם מגרמנית: שמעון זנדבנק, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1994, עמוד 117]; שיריו של צלאן חבורים בתודעה אפוקליפטית או מילניאריסטית, המכירה בכך שהעולם הנוכחי הוא אסון והוא עמק-בכא. ברם, העולם נושא בתוכו גם בשורת פסיחה לעבר מציאות נעלמת (גם אלמת), החונה אחר סיפו, הנה היא כבר אחר כתלנו. אנו מהלכים אליה, והיא מצדהּ הולכת וקריבה אלינו. מן הבחינה הזאת היה צלאן משורר משיחי בדרכו (גם אם היתה זו משיחיות חילונית). לא שונה מנהיית הנס והגאולה, המאפיינת את הפסח, כהצלה מיד מלאך המוות ופדיון מבית עבדים (כלומר, חריגה ממציאות איומה למציאות אחרת מקווה), בין אם הפסיחה הזאת מבטאת את היוודעות המציאות בתיקונה ובשלימותהּ, ובין אם היא מבטא את כליון האלימות, העוול ושפיכות הדמים בהיסטוריה.

*

*

סדנת לימוד חדשה בהנחייתי, "ציוויליזציה: תרבות וחברה בספרות, באמנות ובהגות", תיפתח (יש לקוות) בחנות הספרים העצמאית "מִלְתָּא" ברחובות (רחוב יעקב 26). הסדנא תתקיים בכל יום שני החל ב-9.4, בין 20:00-22:00 במשך עשרה שבועות. מדובר במסע דילוגים בין תקופות ויוצרים מכל חלקי תבל, בנסיון להבין מהי ציוויליזציה, מהי חברת אדם, מה היסודות הבונים אותה ואילו הורסים, מדוע חשוב שלאדם תהיינה זכויות וחירויות, שיישָׁמרוּ גם כאשר הנסיבות הפוליטיות משתנות. כדרכי, אתחיל דווקא בבדידוּת (ובנחיצותהּ לתהליכי היצירה באדם) ולשאלה מה גורם לנוּ לצאת בכל זאת מעצמנוּ ולחבור לאחר. זו אינה סדנה בהגות פוליטית, אלא באופן שבו רוחו של האדם ניבטת מיצירת ספרות, אמנות והגות, ובונה חברה של רעיונות אנושיים הפועלים במציאוּת.

הסדנאות מתאפיינות בשיח הפתוח בין החברות/ים בהּ על יסוד הטקסטים הנקראים במשותף, ועל הרצון ללמוד אלו מאלו.      

לפרטים, עלוּת והרשמה: מילתָּא (אורה ומיכאל), 08-6498979

ניתן גם לכתוב אליי.

 

חג שמח לכל הקוראות והקוראים  

*

בתמונה: Shoey Raz,  Next of Kin, 8.3.2018

 

Read Full Post »