Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘תום’

ray.1930

 

על ספרהּ יוצא הדופן של המשוררת גלית סליקטר, בעוד אלף ימים, ובמיוחד על שיר-תמונה אחד מתוכו על הוֹפעת המוות בחיי ילדים. 

*

בעוד אלף ימים ספר שיריה של גלית סליקטר, ראה אור לפני כשלוש שנים. אייכשהו החמצתי את צאתו ואני מצר על ההתוודעות המאוחרת, כי יש בו בספר זה, דבר-מה החסר כמעט לחלוטין מנוף השירה העברית העכשווית: מעוף ויכולת להעז, ויותר  מכך לפנות לנתיבים בלתי מתוירים. כלומר, דומה עליי כאילו סליקטר דילגה לחלוטין על כל האמור בספרו של הרולד בלום חרדת ההשפעה. היא אינה מנסה לכתוב בתווך ולא לאמץ לעצמהּ אב או אם פואטיים גם לא להימנע מהם; מודגש אצלה מאוד המימד הויזואלי בשירה על חשבון המימד המוסיקלי, ועם זאת, אולי במקביל למושג תיאולוגיית המעמקים, שבו אדם הולך וצולל אל תוך חוויית האלוהות הפרטית המפרה אותו— כך שירתהּ של סליקטר היא שירת מעמקים, במהלכה היא שבה ופוגשת במראות-השתייה של ילדותהּ ושל משפחה; הפעם כאם, כבת זוג, כאישה, בלב החיים. ובכל זאת, דימיתי כקורא כאילו צולל אני בַּשונית, או נקלעתי למצפה תת-ימי או לצוללת, המשקיפה לפנים עולם המאגד את זכרונות הראשית של אדם אחר.

ספרהּ של סליקטר אינו ממואר. הקו המנחה את כתיבתהּ אינו היזכרוּת או זכרון-דברים— כדי לשרֵת ההווה, כי אם נוכחותם של מראות העבר, ההווה והעתיד בפנים נפשו של האדם, ופגישתו היומיומית ממש עם דברים שאירעו לפני שנים הרבה כעכשוויים לא פחות מאשר הדברים המתרחשים כעת. סליקטר כמו מנתצת את קו הזמן הלינארי-תימטי ואת חוויית האני הנע על רצף היסטורי-פוליטי. היא אם, ילדה, בת-זוג, בת-משפחה, היא-עצמהּ, סבתהּ וכל קרוביה המתים. המשפחה בשיריה, יותר משהיא מצביעה על רצף בין דורי או היותה ממסד-פוליטי המתווך בין היחיד ובין החברה, היא בראש ובראשונה, איזו הרחבה של האני המוקרנים אל האחרים-המשמעותיים, כשם שחלקים של האני שלהם מוקרנים אל המחברת. זה יחס אינטימי יותר מפוליטי. אין פה הטמעה של הורים בילדיהם או של ילדים בהוריהם, אלא פועל יוצא של הֱיות יחד ושל חיים משותפים, שבו האחרים המשמעותיים, הנמצאים מחוץ לגבולותיו הריבוניים של האני, בכל זאת מעידים עליו לעתים יותר מאשר הפה יכול לומר והמחשבות עשויות להשיג.

הקו המאפיין את שירתהּ של סליקטר היא אינטרוספקציה (=התבוננות עצמית) עמקנית, כעין ירידה בפעמון צלילה עד למראות השכוחים של הילדוּת, ושבמידה רבה הפכוה למחברת שהיא  סליקטר, לטעמי בכוונת מכוון, מטילה החוצה אל העולם את המראות האישיים ביותר ביושרה ובאומץ. זוהי אינטרוספקציה שנלווית אליה פרוייקציה (=הטלה החוצה) והנכחה. כך בהטלה החוצה דומה כי העבר מוטל קדימה בזמן, והופך הווה ממש באיזה אזור שבנפש שלא שורר זמן לינארי, ולא נוכחת פוליטיקה של זהויות— אלא שהדבר פשוט מתארע, בלא-זיקה לזמן השעונים שבחוץ. סליקטר אינה מנכיחה את מראות-הזכרון ואינה מגלמת אותם, היא מטילה אותם ונותנת להם לחיות על הדף, כמראות המתעוררים והולכים, כאשר לצד האני שלה כמחברת, מתעוררים אניים מרובים – והתוצאה בהחלט מעוררת השראה.

למשל השיר הבא:

*

בְּרֵאשִׁית בָּא הַמָּוֶת בָּעֲצָמִים הַדּוֹמְמִים: דֻבּוֹן קָרוּעַ. קֻבִּיַּת לֶגוֹ שֶׁאָבְדָה בַּבֹּץ. אַחַר כָּךְ בְּאוֹרְגַנִיזְמִים קְטַנִים: תַּפּוּחַ רָקוּב בִּקְעָרָה, מַקָּק הָפוּךְ עַל גַּבּוֹ. לִבֵּנוּ יוֹצֵא אֶל הֶחָצֵר הַפְּרוּעָה. זֶהָבָה נִשְׁאֶרֶת בַּבַּיִת וּמַמְשִׁיכָה לְלַקֵּק אֶת קַעֲרוֹת הַדָּיְסָה. בַּחוּץ אֲנַחְנוּ הוֹפְכִים אֶת פַּח הָאַשְׁפָּה וּמַתִּירִים אֶת הַחֲמוֹר שֶׁקָשּׁוּר לְעֵץ הָרִמּוֹנִים. הַיֶּלֶד הַנָּמוּךְ מְאַיֵּם לְהַלְשִׁין. אַף אֶחָד לֹא מְחַפֵּשׂ אַחֲרָיו בְּמִשְׂחַק הַמַּחֲבוֹאִים; 

אַחַר-כָּךְ נִמְצֵאת גּוּפָתוֹ שֶׁל הַחֲמוֹר בַּבּוֹר הַמּוּצָף. לְיַד זְנָבוֹ, עַל עָלֶה עֲנָק, יוֹשֶׁבֶת קַרְפָּדָה. מִישֶׁהוּ מְקַלֵּל. מַזְמִינִים טְרקְטוֹר וּמוֹשְׁכִים אוֹתוֹ מִן הַבּוֹר. עַכְשׁיו גַּם לְשָּׁם אָסוּר לְהִתְקָרֵב וְהֶחָצֵר הוֹלֶכֶת וּקְטֵנָה. אַחֲרוֹנָה מִתְפּוֹגֶּגֶת נְעִירַת הַחֲמוֹר. אָבִיו שֶׁל הַיֶּלֶד הַנָּמוּךְ בָּא וְלוֹקֵחַ אוֹתוֹ. כְּשׁזֶּהָבָה פּוֹגֶשֶׁת בִּשְׁלֹשֶת הַדּוּבִּים הַמַּחַט עוֹלָה עַל שְׂרִיטָה.

[גלית סליקטר, בעוד אלף ימים, בעריכת דרור בורשטיין, הוצאת מודן והליקון: מושב בן שמן 2012, עמוד 41]

השיר הזה הוא הרבה דברים. ראשית, הוא כמו עין מתרוצצת, בלתי-ממוקדת, האוספת את הפרטים, מבלי להתחייב על סיבתיות ביניהם (זו ניכרת כמלאכתו של הקורא יותר מאשר מגמתהּ של הכותבת). אחר-כך, זהו שיר על הופעת המוות בחיי המשוררת כילדה, ובכלל אצל ילדים. תחילת המודעות לכך שבעולם יש כיליון. זה מתחיל בדרך כלל בשבירה או בקריעה או באבדן צעצוע. או בריקבון של פרי; בנדיר במוֹת בעל חיים. עתים בהיעלם קולות או בדמויות שהיו תדירים בעולמו של הילד; עתים גם מדובר במוות של אדם קרוב (לא בשיר שלפנינו). יש בשיר שלפנינו המון תום של ילדות  במושב או בקיבוץ או בשכונה שנוכח בה הטבע. הסיפור שמשמיע הפטפון (זהבה ושלושת הדובים) כמו מתערה באגדת הילדוּת. ובכל זאת, המוות בא בחדרים בדמות מוות קונקרטי של חמור שהותר מעץ הרימון וטבע בבור מוצף. והקרפדה, והעלה הענק ופח האשפה ההפוך. לכך גם נכנס האיום של הילד שמעוניין לדווח להורים על כך שהחמור הותר בטרם טבע. המוות מכניס את המבוגרים לחצר. הם מביאים איתם את  הקללה, את הטרקטור המרעיש  ואת הגבולות החדשים, המשאירים את הבור מחוץ לתחום, מה שמקטין מיידית את מידות החצר. התום ואשליית הנצח והחירות נפגמים לבלי-תקנה. אחר כך אפילו קול נעירת החמור שעוד נזכר, נשכח לגמרי. הנה, אף המחט בתקליט עולה על שריטה, אינה יכולה להמשיך, מה טעם יש להמשיך לנגן. זהבה לא תפגוש את הדובים וגם לא תימלט מהם. תמיד תיוותר בכולם החרדה לגבי תוצאות פגישתם.

כושרה של סליקטר לעורר עולם מלא של זיכרון, תום, איוּם, שובבות, מוות, אבדן, הגבלה במחי-כמה שורות עורר בי השתאות. דווקא משום שהיא נוטשת את הסיבתיות ואת השיפוטיות. דווקא משום שחזרה לעין הילדה, עין הנפש של הילדה שמעולם לא חדלה להיות, ונתנה לה את האפשרות להאיר את ההתרחשוּת, מבלי לתת לרציונליזם או למגבלות של טכניקה ספרותית להתוות את דרכהּ ולהצר את צעדיה. יתירה מזאת, לא ברור האם יש אני דובר בשיר. יש בו התרחשות של אניים רבים — ממש כאילו צוירה ההתרחשות בידי ילד שגבולות הסובייקט שלו טרם התבררו ונתגבלו (כלומר קיבלו עליהם גבולות), וברגישותו — הוא מתנהל עדיין מתוך גבולות פרוצים וחשופים.

ראוי להעיר, סליקטר שונה ונבדלת מרוב הקולות הנוכחים בשירה העכשווית. היא אינה קול פוליטי, ואינה מבקשת ליצג מגזר פוליטי או קבוצה פוליטית. שיריה לדעתי, אינם מוּנָעים מתוך רצון להשמיע קול בנושא אקטואלי או לייצג את קולם של הבלתי מיוצגים זוהי שירה חפה כמעט לחלוטין מתפיסת העולם הנדושה לעייפה הרואה בתרבות מערכת של יחסי כוחות (פוקו, איריגריי, קון וכיו"ב). שירתהּ של סליקטר היא שירת-עצמי במובהק, ולכן נוגעת ללבי במיוחד. ככלל, אני מעדיף יוצרות ויוצרים המביאים לפניי טקסט מקורי המבטא את מערכי עצמם, יותר מאשר ניסיון להיקרא כחלק מרוח-הזמן והניסיון להיספח על הטרנדים הכוחניים— התופסים בתרבות, כמעט תמיד, באופן מקומם, את השורות הראשונות, וכל המרעיש מדמה בלבו כי באה עליו הברכה.

ספרה של גלית סליקטר הוא ודאי מספרי השירה המפתיעים ביותר שקראתי בשנים האחרונות. וזאת, דווקא משום שהוא הולך באיזה נתיב צדדי משלו בין שירה ובין פרוזה; בין פיוט, קולנוע וחלום. זוהי שירה של עין. אולי הרבה מאוד עיניים. כל אחת מביטה בו זמנית אל תוכי תוכה של המחברת, ואל חוצות-החוץ. היא מביטה בכל עיניה וברגישות. אני עקבתי אחרי הדרך הזאת בסקרנות של ילד, קצת מרחוק. כמי שיודע שחושש כי אם ישים ראשו במים או יכניס עצמו לפעמון צלילה דומה הוא עלול לטבוע (כמו חמור), להיעלם במצולות. הילדוּת שלי, כמעט אף פעם לא חדל ממנה הפחד; החרדה הצפה שהיא מעוררת. ממילא אף פעם אינני חש עצמי ממש נָכון לִצלוֹל.

 *

*

שישה מפגשים אחרונים בסדנת הלימוד "יוצרות ויוצרים על זכרון, זהות ושכחה" יתקיימו בחנות הספרים סיפור פשוט בנוה צדק (רח' שבזי 36 תל-אביב) החל ביום שני הבא 7.12.2015, ובמשך שישה שבועות, מדי שני בערב בין 21:00-19:00.

המפגשים יעסקו ביצירותיהם של ז'ורז' פרק, ויקי שירן, נעמי שהאב נאיי, טל ניצן, וו"ג זבאלד, ולבסוף ייתקיים מפגש סיכום.

לבירורים והרשמה למפגשים הנותרים

*

בתמונה: Tadeusz Makowsky, Ray Of Light, Oil on Canvas 1930

Read Full Post »

klein.1960

*

אני מִתְרחקת מהילדה כי היא צועקת

אני עפה עד הירח

 

היא כל כך מכוערת שאיני יכולה להביט

[הילה להב, עַד הַבֹּקֶר: פואמה, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2014, עמוד 39]

 

ספרהּ של הילה להב הוא ספרו של הגוף הדואב; גוף, ככלי מוסיקלי, המשמיע יפחה, מחניק זעקה: העור כואב נפוח, האיברים מוכים, דוויים; כאבים של עכשיו; כאבי פנטום של טראומות עבר, השבים לפקוד. כל האנושות נדמית כמיתרים המתוחים יתר על המידה, חלקם פוקעים חלקם מחשבים לפקוע. תווים הכלואים בחמשׁה שלא הם בחרו; מנוגנים במקצב שלא תואם את רצונותיהם, באפלה חסרת הקצה הזו אנו באמת איננו מבינים מה אנו עדיין עושים פה זולת התקווה הנושנה שבכל זאת ניגע אי-פעם בשלימות או שאכן נצליח להגיע חיים עד קצה הלילה.

הספר בנוי על יסוד המעשה המקראי של פלגש בגבעה, הנרצחת האכזריות, ונקרעת לגזרים. חלק וחלק נשלחים לכל שבט משבטי ישראל. שירי הפואמה הזו, דומים בנימתם לייסורי איוב לחנוך לוין, ודומה כאילו להב בכל זאת ממשיכה לתור גם בעמק הבכא של האלימות האנושית אחר האופן שבו הגוף המיוסר והמדוכא עשוי בכל זאת להשמיע תו או צליל או מומנט מוסיקלי בלתי כבוש; המשמר בכל זאת איזו חירות-מה.

שירתהּ של להב הומה עברית; ניכרת ביצירתהּ רגישות לשפה; השירים מלאי הדהודים (על כל פנים, כך נתפשו בעיניי) לשירת ר' אלעזר בירבי קליר, לפיוטי הימים הנוראים, לשירת תור הזהב בספרד. ובכל זאת, להבדיל מאותם פייטנים קדמונים, שמימיהם של השירים ריקים מאלוהות ומנחמות של ישועה או גאולה או הישארות הנפש; אין אצלה לא נפש ולא נשמה. רק הגוף מדבר (האני עשוי מחוויותיו של הגוף) , המביע עצמו בעד הגוף— כאשר הגוף  פוצה את פיו הוא משמיע זעקה קיומית שאין קצה לה ואין מי שיחרישה, כי אם קצה הליל או המוות.

אבל דומה כי הילדה שממנה מתרחקת להב היא להב עצמה. גוף הילדה הפך לגוף אשה. הבקשה להרחיק עד הירח דומה לבקשה להינתק מן הגוף, שידע אלימות; להיפדות מן העבר. לא ייפלא כי בשירת תור הזהב בספרד, במיוחד אצל שלמה אבן גבירול, היתה הלבנה סמל לשלימות השכל האנושי ולכשרון לקלוט משהו מן התבונה האלוהית שעליה נוסד הקוסמוס. Fly me to the Moon אומרת פראזה אמריקנית ותיקה, כאילו הירח הוא אוטופיה; אבל שירתהּ של להב מודעת,  לכך שאין מפלט מהטופוס (המקום): הגוף, מזעקת הילדה המהדהדת; וכל זמן שאנו בני חיים סיפורו הוא ספורינו.

ייתכן כי אמן יאמין בכל לבו כי באמצעות אמנותו ייפדה עצמו וירפא עצמו מחיים קדומים שהצטיינו באלימות שהופעלה כלפי גופו; אדם שכזה— אין בכוחו להסב עיניו ולהביט בילדותו או בנערותו, מהן הוא נמלט מבועת, חסר יכולת להביט על שהותיר מאחוריו; מִצָּד, הוא עף כלפי הירח, במטרה להתעלות, להשתלם, ליצור; ופתע עוצר, נדהם, מן התובנה שלא משנה כמה ירחיק ועד כמה יסרב להתבונן מחדש בכיעורן של שנותיו הראשונות— בכל זאת, זעקתן של אותן שנים, וכְאֵבָן— הזורח ופועם בכל איבר מאברי גופו; אינו מרפא, ואין בכל אמנותו— בכל הנסיון הזה של הגוף לרפא את זכרונותיו— צרי ומזור ; מִצָּד, מי שאינו ניעור בזמן לשוב אל גופו ולהתמודד עימו, תועה בדרך לירח, וריאותיו כושלות מחוסר חמצן.

השיר למעלה אפוא הוא שיר ילדים נאיבי (רק לכאורה, כי למעשה הוא מתמצת את נסיונן-חווייתן של עשרות שנים); אבל איזה מאמץ יש לעשות כדי לשוב ולהיות רגע ילד או להסב פנים אל הילדוּת עבור מי שחיים שלימים מבקש להימלט מילדותו. מבחינות רבות, השיר הזה, כמו גם הספר כולו, העלה בזכרוני את מיצג הגוף של מרינה אברמוביץ' Rhythm O, בו הציעה לקהל בגלריה להתעלל בגופהּ באמצעות אביזרים שונים וגילתה כי הם מוכנים לשתף עם זה פעולה בחפץ לב והיא אכן יצאה משם פצועה וחבולה; הוא גם הזכיר לי סיפור-מעשה שסיפרה לי ידידה יקרה על תהליך ריפוי שעברה בו דובבה את איברי גופהּ שיספרו את סיפור המכאובים שנאצרו בהם שנים על גבי שנים; בעולם מערבי פטריאכלי שאלפי שנים התנהל על בסיס התפישה לפיה הילד הוא גוף עמוס דמיון ותחושות, חסר שכל ורפה שכל; כאשר השכל (כושר הניתוח, ההפשטה, וההיסק) מתפתח באמת רק בנעורים ובבגרות. יש בשאיפה הנשית לשוב אל הגוף,החף מאידיאליזציה ומאינטלקטואליזציה של הכל, משאלה להפוך פנים ולהאיר פנים במישרין גם אל עבר הילדוּת, מכוערת ככל שתהיה; לא להתנכר לילד שהיית. קשה לומר כי הדרך שמציעות להב ומציעות יוצרות אחרות משורטטת ונהירה, ועוד לא ברור מה ייקרה בעולם הגוף המדובב עצמו בתום הליל. אבל זהו עולם, לאו  דווקא מטריאליסטי בלבד, משום שיש בו בכל זאת איזו בקשת אהבה, השלמה עם העבר, יד שלוחה אל עבר הזולת שאינה מבקשת לסרוט או להכות. ומאחוריו עומדת לדידי גישה של תום. נסיון כן למצוא בתוך העולם הסחוף, המטורף, הדווי, ובגוף שתמיד כך נדמה סוחב בשוך הכאב גם מבע של תום. ושירה בעיניי, היא זמן של תום, שבו אנחנו מסתלקים מכל האשליות, ומצויים בפכחון גדול ובתום גדול, שמתוכם אנו מבקשים להשמיע, אם זה עדיין אפשרי, למרות הכל (ואף על פי כן, נוע ננוע) את הצליל הנכון, את המלים הנכונות, הנוגעות בחירויות האמירה והקיום.

===דמות האשה-ילדה-המשוררת בספרהּ של להב, נגעה ללבי כעין הילד הנרצח שוב ושוב המתגלגל להיות מבוגר רדוף שדים, בספרו של ריינלדו ארנס, סלסטינו לפני השחר או כדמותהּ של הילדה שלעולם לא תסתגל אל עולם המבוגרים, ולאלימות הטבועה בו, בספרהּ של מרית בן ישראל טבע דומם. גם כאן מובא נסיון כן למשות את הילד האבוד, הכעור-מוכה-מוזנח, מעם אבדותיו ואבדניו, לנסות לפייסו קימעא, או למצער: להגיד אחר שנים, את המלים, שהוא לא יכול היה לומר  (כי לא חש כי עומדת לו  הזכות והיכולת להגיד) ואשר חשוב מאוד שייאמרו, שייגברו על בלימתן.  כל המלים הבלומות שהאדם נושא עליו, המכאיבות עליו את גופו, ממררות ימיו, עד שיימצא להן מוצא.

לדף הספר

*

*

בתמונה למעלה: Ives Klein, Naked in the Rain in April, Oil on Canvas 1962

Read Full Post »

margit3

*

זיכרונות הם במידה רבה הדבר היחיד שבאמת יש לנו, ובכל זאת היו זמנים, שהדבר שהכי רציתי בהם היה לאבד את הזיכרון [חני שטרנברג, 'זכרונות', קפקא ואני, הוצאת מקף: זכרון יעקב 2014, עמ' 18] 

*

***המשוררת והסופרת חני שטרנברג הוציאה לאור לאחרונה בהוצאתהּ מקף  שני ספרים פרי עטהּ: קפקא ואני חיבור הבנוי כמאתיים קטעי פרוזה לירית (רובם אפוריזמיים) ו- אפשר לקרוא לזה אושר, קובץ שירה שלישי שלהּ, הכולל למעלה ממאה ועשרים שירים חדשים. כשעיינתי בשפע היבול הספרותי הזה,  חשבתי כי ניתן  היה לברור את היצירות המאכלסות את הספרים באופק מהודק יותר. אפשר כי צמצום-מה היה מוביל ליתר ריכוז ומיקוד. יחד עם זאת, אין להפחית מערך החיבורים מפני הגודש. שניהם כאחד כוללים חומרים מרתקים ונוגעים ללב דווקא בכל האמור בהתבוננותהּ הרטרוספקטיבית של המחברת על ילדותהּ ועל התפקיד שממלאת ילדוּתהּ וממללת לאורך חייה. זיכרון השואה והיותה של שטרנברג בת לניצולי שואה, אשר אמהּ נפטרה עליה בעלומיה, היא צל המלווה את יצירתהּ. הפעם, יותר מתמיד, מעמיקה שטרנברג אל תוך בריכת-הצל, שאין-לו-מידה, בלא-מורא, ומתעדת-מוסרת באופן רגיש ומרגש  מן האופן שבו הצליחה להמיר את תחושות האימה,העצב והחוסר, של הילדוּת, לכדי כוחות עשיה ויצירה.

***לא לחינם נקרא הקטע הפותח את קפקא ואני "אוטוביוגרפיה חדשה". המחברת אמנם מנהלת לאורך שני הספרים התכתבויות פנימיות עם סופרים, אמנים ויוצרים, כגון: ברוך שׂפינוזה, וינסנט ון גוך, פרנץ קפקא, רוברט מוסיל, מרסל פרוסט, פרננדו פסואה, ברונו שולץ, אלבר קאמי, פרימו לוי, ז'ן אמרי, פאול צלאן, מרק שאגאל, יונה וולך, פדריקו פליני, אלאן גינזברג, חזי לסקלי, יורם קניוק וסירקה טורקה. אולם לוז ההתכתבות הזו אינו אינטלקטואלי-מחקרי, ואינה כוללת תובנות עומק חדשות או פורצות דרך ביצירתם של הראשונים.  שטרנברג כן מצליחה להמחיש באופן כן כיצד היוצרים הללו מלווים את חייה, וכיצד כתביהם ויצירותיהם הפכו לאבני בניין באוטוביוגרפיה היצירתית שלה-עצמהּ. אלו התכתבוּיות שברגש ושבהשראה יותר מאשר התכתבויות אינטלקטואליות גריידא. אם שטרנברג מגדירה את הדמויות הללו כשורה של אבות ואמהות, הריי דווקא כאשר קוראים את הספרים כמכלול, מהדהדת בעדם, בראש ובראשונה, הנהיה הקיומית לאב ולאם הביולוגיים, אשר מלחמת העולם השניה טרפה את ימיהם, ואחריה נותרה המשוררת בחברת אם ידועת-חולי ואב שחש הכרח לעבוד, כאילו מעולם לא שוחרר מהמחנות. לטעמי, יש בספריה החדשים של שטרנברג משום השמעת קול אלגי נוקב על אודות חוסר התוחלת שבאימוץ מנטורים אמנותיים-ספרותיים, כתחליפי אב- ואם אבל גם על אודות חוסר האפשרות להימנע מכך בנסיבות מסוימות; כאשר רק במאוחר נחשף עד כמה ההורים הביולוגיים דווקא, השכנים וחברי הילדוּת הרחוקה ההיא, הם-הם בית הגנזים ועיני הזכרון, מהם נובעים השירים, תמיד נבעוּ, ועד כמה אותן דמויות קונקרטיות רחוקות-מתהילה הן חסרות תחליף ויקרות מציאות.

***שהריי גם קפקא, המתואר פעם כתחליף-אב [אפשר לקרוא לזה אושר, עמ' 22] ופעם כבן זוג לשיח פנימי [קפקא ואני עמ' 62-56], הוא בעומק הדברים קולם של הלכודים המשתוממים לנוכח מצעד החיים ההולך ונמשך מחוץ לחלונם [קפקא ואני עמ' 85] וגם קולם של המשוררים והסופרים שלא יצליחו לעולם לקבל גושפנקא מבר הסמכא שכבר נעלם [קפקא ואני עמ' 71]; לא נותר כמעט דבר מדמותו של הסופר השחפן המיוסר והנואש שביקש כי רוב כתביו (למעט כמה מסיפוריו) יועלו באש אחר פטירתו או מדמותו הצוחקת עד דמעות, כעדות אחדים (פליכס ולטש, מכס ברוד), כאשר הקריא לחבריו מתוך כתביו. קפקא בעיני שטרנברג הוא סמל לאבסורד שבהתמעטות חייה של האם, קפידת פתיל חייה, חסרונה מאז:

*

כדי לקבל את הפיצויים שהגיעו לה מהגרמנים אימא שלי היתה צריכה לחתום כל שנה על תעודת חיים, אבל היו שנים שבהן החיים שלה היו כל כך גרועים, עד שהיא לא יכלה לחתום על שום תעודה. כדי שתעודת החיים שלה בכל זאת תיחתם היינו צריכים לגשת לרופא שלה, אבל הוא לא רצה לחתום, והיינו צריכים לגשת לעורך הדין כדי שיכריח אותו. מה שמוכיח שקפקא לא המציא כלום, אלא רק תיאר את המציאות כפי שהיא.    

['פיצויים', קפקא ואני, עמ' 19]

*

***לכאורה ניתן לקרוא את הפסקה הזו כמוסבת על תלאות הבירוקרטיה (ואכן הבירוקרטיה-ההייררכית המסועפת אינה המצאה של קפקא, היא אפיינה מאוד את האימפריה האוסטרו-הונגרית, ובמיוחד את פראג של ראשית המאה העשרים, שבה נדרש אדם לפנות באין סוף מכתבים לרשויות הממונות, כדי לקבל את רשותן לעשות דברים של מה-בכך), אבל יותר מכך היא מבטאת את הזעקה האנושית על הצורך להצטייד ב-"תעודת חיים", כאילו גם זכותו של האדם לחייו מסורה היא ביד האחר, ונזקק הוא לגושפנקא כדי לאשר את קיומו עלי אדמות ולזכות לסעד. זהו עולם של עינוי על עינוי. עינוי נפשה וגופה של האם. עינוי האב. עינוי הבנות. שבסופה חתימה יבישה של רופא בתיווך עורך הדין; רופא העיוור לסבל  הניצב לפני עיניו.

***ובכל זאת למרות "תעודת החיים" ועל אף האב העובד עצמו לדעת כאילו עוד לא השתחרר מן המחנות— המוצא שמציעה שטרנברג לאבסורד חסר הקצה הזה הוא התום שביצירה, הדומה למי שמאייר כנפי מלאכים אחר גופם של אנשים חמוסים, רמוסים וקשיי-יום.

 *

המלאכים בציורים של ציירים שציירו מלאכים הם אנשים שהציירים ראו והכירו ופשוט הצמידו להם כנפיים של ציפורים, וציירו את המלאכים שבתוך נשמותיהם.

[ 'מלאכים', קפקא ואני, עמ' 19]   

 *

***הפער הדק והמוחלט,  בין רקיעי רום ובין תחתיות עפר, ובין המעוף שנפש האדם מתאווה אליו ובין הצווחה שהיא חווה במהלכיה היומיומיים, מובע גם בשני שירים מתוך אפשר לקרוא לזה אושר:

* ָ

רָאִיתִי אֶת הַמִלָּה זִ'יד

 מִתְגַּלְגֶּלֶת

בְּתוֹךְ כּוֹכָבִים צְְהֻבִּים

עַל הָרִצְפָּה

בְּבֵית הַסֵּפֶר

אַחֲרֵי טֶקֶס יוֹם הַשּׁוֹאָה

['עדות', אפשר לקרוא לזה אושר, עמ' 67]

 *

*

הַבְּדִידוּת הַזֹּאת

בְּמֹוצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים

            *

נַפְשִׁי יוֹצֵאת

אֶל כּוֹכָב רָחוֹק

[שם, עמ' 75]

***אלו חיינו המתנועעים בין כוכבים שבשחק ובין כוכבים בעפר ולא פעם נראה כי כל אותם כוכבים רחוקים אינם אלא נחמות-פורתא: הצמחת כנפיים או הנשמה מפה לפה לכוכבים נופלים, כבים, ומתקררים, שכבר היו לעפר, ורק אנו במחי חלומותנו אומרים לצמח כנפיהם ולהפריחם מעלה חזרה.

 

חני שטרנברג, קפקא ואני, סדרת מקף מקור, הוצאת מקף: זכרון יעקב 2014, 100 עמודים.

חני שטרנברג, אפשר לקרוא לזה אושר, סדרת מקף מקור, הוצאת מקף: זכרון יעקב 2014, 157 עמודים.

לרכישת הספרים

*

Chava Alberstein, My Sister Khaye

*

 

בתמונה למעלה:  Margit Anna, Mother is Flying Away, Mixed Media 1975

Read Full Post »

Gustav Klimt (1862-1918).  Poppy Field 1907

ָָ*

לִבּי דוֹמֶה לְלֶהָבָה הֲפוּכָה    [גיום אפולינר, 'קליגראמה', מבחר שירים, עם מבוא ואילוסטרציות ערוך על ידי מרסל ל' מנדלסון, הוצאת מסדה: גבעתים ורמת-גן 1968, עמ' 21]  *  *

כן, ציפית שאעטה את החיוך הליצני ואומר שהכל בסדר, שהכל יהיה בסדר, שאני בכל זאת מאמין באדם בכל לבי, שלא חדלתי להאמין, שלא אחדל. אבל ביום ההוא אבדו עשתונותיי, והחיוך קפא גם כן; כלומר, ודאי ניסיתי לחייך, אך זה נראה כמו מי שמעווה פניו בעת מצוקה; או כמי שנחלץ. ברגע-האחרון מעמוד קלון או ממכונת עינויים, ואמור לגלות חדווה על כך שלא הוקע, או שהמכונה לא סיימה לשבור לו את העצמות.

במצטבר, שום דבר לא בסדר אצלי. וככל שהמאורעות מתוספים, ניכרת מגמה של התרגלות: הרבה לא ישתפר. תמיד הצלחתי לחמוק אייכשהו; למצוא כיצד לנשום היכן שאין אויר; כיצד לאהוב בסביבות נטולות האהבה ביותר. כיצד לצחוק באופן חופשי היכן שאנשים אינם צוחקים וכמעט מונים זאת כחטא. בכל זאת, עוד לא הצלחתי להתייצב מול זה ולהגיד לכו לעזאזל אתם ומערכות הכח, השליטה, הבקרה, הדיכוי, ההסתרה, ההמתה, האלימות. תהיו אשר תהיו: יחידים, משפחה, קבוצה, עם, מדינה. כל שאינם מאפשרים לזולתם אפשרות הוגנת. כל שעסוקים בלהכשיל, לחסום, למנוע, לסגור, לנשל, להדיר, להכות.

הארץ תישאר שלכם. אתם תמיד תדעו מה להשיב לאפיקורוס שאומר שחייבת להימצא דרך לא להזיק ולא להיות ניזוק, או תשסו בו מישהו או משהו כדי שלא ייפתח את הפה. כלפי חוץ תשדרו 'ייצוגיות', 'מכובדות', 'נראוּת מוסדית', 'סדר', 'חוק', 'צדק' ,'יהדות'. הכל מופתי, הולך למישרין, ובלילות תישמע צווחה מבין הבניינים, ואיש לא יזהה דירה וקומה. הלילה יחזור מהירה לשלוותו. איש לא יחוש לעזור.

זה סיפור עתיק כל-כך, שכבר קשה להאמין שייתכן לשנותו. 'זה ממש מוזר', תגידו; 'האם נראה לך סביר שבסביבה של אייפון, לפטופ, מבצעי סוף עונה, ריאליטי, ממיר דיגיטלי, בסיס צבאי, רשתות חברתיות ותמלוגי גז— הדם ממשיך לשתות?'.

'אצלנו? זה לא אצלנו. זה אצלם; אצלנו אין אלימות".

"אנחנו שואפי שלום, הומי חירות, מאז ומעולם היינו; רק הם תמיד מדברים על מאבק והתנגדות".

עיני נחה על שורות בספר: הסיווגים האלה – ילדוּת, התבגרוּת, בגרוּת – נראים לי משוּנים מאוד, ואם אני משתמש בהם לעתים בשיחה, הריני מתייחס אליהן תמיד, ביני וביני, כהשאלה. מעט מדיי השתנה מאז ילדוּתי ועד עתה. כילד ידעתי לנחות תמיד על הרגליים; שהיתי בחרדה מתמדת, אבל נטיתי לא לאבד עשתונות.

לפני ימים מספר, עוד נטיתי  להקפיא חיוך; כעת אני בסדר. רגוע כדבעי. אני יודע בדיוק היכן מונחים עשתונותיי. ובכל זאת, ממש כמו זוג משקפיים שנשכח, או שעון יד שנשמט בחדר אפל, אני נוטה לגשש אחריהם, לודא שהם בקרבת מקום.

אני מחליף חרדה בפליאה. כל יום קצת. יש בזה תום. ואז עוד תום.

יש בזה מוכנות לתנועה, אחר הפשרה מקיפאון.

יש שיעדיפוּ לצאת לָגן. שדה העומד בפריחה אביבית, משולהבת-אקסטטית; אני מתרכז במה שנִרעָד כִּמדומה, מעבר לגן. יחידי-חִוֵּר, הריקן, הפָּרוּם.

*

הערה: הציטוט בגוף הטקסט לקוח מתוך המסה פחות מאדם: יוסף ברודסקי, מנוסה מביזנטיון (מסות), תרגם מאנגלית: גיורא לשם, ספרית פועלים והוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, תל אביב 1992, עמ' 19 *

חג שמח

*

*

  בתמונה למעלה: Gustave Klimt, Poppy Field, Oil on Canvas 1907

Read Full Post »