Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘תומאס בראון’

monkey

*

   איני מרבה להביא לדון כאן בספרות רבנית, ובכל זאת בין דפי הספר מעשה טוביה או ספר העולמות [נדפס: ונציה 1707; קרקוב 1908] מצאתי כמה פיסקות שחשתי רצון להביאן כאן, משום שהן מבטאות איזה מעבר בלתי נהיר בין מיתוס, אגדה, פולקלור ודברי הווי, ובין אינטואיציה מדעית. המחבר, הרופא היהודי ר' טוביה כ"ץ  (1729-1652) למד באוניברסיטת פרנקפורט (נאלץ להפסיק את לימודיו שם בשל יהדותו); הוסמך כרופא בפאדובה, שימש כרופא חצר בפולין ואחר-כך בקונסטנטינופול/ איסטנבול; עלה בשנת 1715 לארץ ישראל ובה נפטר. סיפרו, שנכתב בעברית רהוטה, יישר קו עם הסיפרות הרפואית האירופאית, בת זמנו. טוביה לא נרתע מאזכור חידושי המדע, וכך הביא בין סיפרו את התיאוריה הההליוצנטרית הקופרניקאית (הוא אמנם דוחה אותה משום שלדידו היא מתנגשת עם האמונה) וכן את תורת מחזור הדם שחידש במאה השבע עשרה ויליאם הרווי (אין לו הסתייגות לגביה); כ"ץ מדייק בדבר מקורו האנגלי של הרווי. עם זאת, משום מה נדפס כי החוקר האנגלי חי סביב שנת 1300, ולא כמי שתגליתו התחדשה רק עשורים אחדים בטרם ראה אור סיפרו של כ"ץ.   כמובן, אפשר כי התאריך שהובא בדבר חיי הרווי הוא שגגת מדפיסים ולא יצא תחת ידי המחבר.

   להלן שלושה פרקים מתוך ספר עולם קטן, החלק הרביעי מתוך ספרו הנזכר של ר' טוביה כ"ץ. על הקוראים לזכור, כי דיונים כגון אלו לא היו נחלת סיפרות רפואית יהודית בלבד, אלא באותה עת, עוד נידונו נושאים שכאלה בכובד ראש, בסיפרות רפואית ומדעית בת הזמן:

 *

פרק שביעי: ידבר במהות הצינטרברוש והוא חצי אדם וחצי סוס ואם ראוי שנאמין במציאותו ואם לאו

והנה אחרי התגלגל ספור השתנוּת הצורות באחד מאיברי האדם לא אחדל מחלקור במהות הצינטרברוש בלע"ז והוא חצי אדם וחצי סוס אחרי שגדולי האומות יאמתו מציאותן וכותבי חידושי העולם הרבו לספר מהם בזמנים נפרדים שהביאו מין זה לפני כמה מלכים ושרים להראות פעולת הבורא יתברך והשתנוּת הטבע וכפי דברי החוקרים יהיה מין חיה כתמונת קוף הדומה לפרצוף האדם במראה ובמעשה, ואם כן הוא, אין מן הנמנע שנאמין מציאותן אולי תהיה השתנוּת הטבע אשר בלטין מונשטרא.

[…]

פרק תשיעי: ידבר במהות הסירינא שהוא חצי אדם וחצי דג

וכענין זה ראוי לחקור אחר מהות הסירינא שהוא חצי אדם וחצי דג פעם ימצא בצורת איש ופעם בצורת אישה ובלשון ספרדי סירינא דה לה מאר ובלשון אשכנז איין וושר מאן אדר וושר וויב. וכדברי רושמי הארץ שכיח יותר בים אוקינוס והנה חכמנו זכרם לברכה האמינו כדאיתא בגמרא מסכת כלאיים פרק ח' משנה ה' ואני דיברתי עם אנשים ישרים אשר ראוהו פה קושטנדינא וראוי לסמוך עליהם לאמת מציאותם, ואם שקשה לי להאמין.

[…]

פרק אחד עשר: מספר באיכות הקוף הדומה לאדם בכל ענייניו

תמיהה גדולה ולא מצאתי תשובה מספקת עליה. מדוע בכל בעלי החיים לא נמצא דם נִדוֹת מה שבלשון חז"ל וסת זולת באשה ובקוף עם היות שכל בעלי החיים מתברכים בבנים יותר ואיני יודע כיצד; איזה מהרופאים אומרים שהריר הנוזל מהנקבות של הבהמה וחיה הוא במקום דם נדה ועם כל זה דחוקה התשובה.

[טוביה כ"ץ, מעשה טוביה או ספר העולמות, מהדורת משה שטרנברג,  קרקוב 1908, דף ס"ט ע"ב- ע' ע"א]

 *

  יש להניח כי כ"ץ לא היה יוצא דופן בדיוניו הספק-מאמינים ספק-סקפטיים אשר למציאותם של קנטאורים ובנות ים. שלהי המאה השבע עשרה היו מליאים באמונות בשדים, רוחות רפאים וביצורים מוזרים. רופא ומדען כסיר תומאס בראון (1685-1602) פרסם ספר שלם, (PseudodoxiaEpidemica (1672, אוסף אנקדוטלי של אמונות, מנהגים ואמונות טפילות אשר רווחו באירופה בת תקופתו; ברוך שֹפינוזה (1677-1632) שלל את מציאותם של שדים ורוחות רפאים. אמנם, הוא לא הרחיק לדון במציאותם של יצורים מיתולוגיים.ברם, דומה כי דעתו על כך, במנוגד לדעת רוב-בני-זמנו, היתה שלילית לחלוטין אשר לאפשרות הימצאם.

   יש לזכור כי באותה תקופה היו הרופאים לומדים, בין היתר, טקסטים לטיניים בני העת העתיקה, התקופה ההלניסטית, ימי הביניים והרנסאנס. מבחינה זו, קשה היה להם לשלול מכל וכל עדויות של נוסעים, חוקרים ורופאים קדמונים על אשר ראו עיניהם או על שמועות שהגיעו לאזניהם.

     אשר לקנטאור, ניכר כי כ"ץ אינו אץ לאמץ את אמונת מציאותו,הוא רק טוען כי הואיל ובטבע כלולים גם חריגים, משונים בטבעם (באחד הפרקים הקודמים של חיבורו דן כ"ץ במציאות תאומים סיאמיים), אפשר גם כי על פניו יוולד יצור שחציו אדם וחציו סוס. עם זאת הוא מדגיש, כי יצור זה יהא כה משונה בטבעו עד אשר יוּכּר כמעורר פלצות (מונשטרא, Monster) בעיניי הרואים אותו.

   בדומה לכך, קשה לכ"ץ להכיר במציאותם של בני/בנות ים, הואיל והוא קרא אודותיהם בספריהם של גאוגרפים ("כותבי הארץ"), ראה בגמרא כי ייתכנו יצורים כאלו, ואף שמע באיסטנבול עדות פיהם של אנשים נאמנים, כי אכן חזו בבני/בנות ים. דומה כי כ"ץ ממאן לשלול מכל וכל את קיומם של יצורים אלו על סמך מכלול העדויות בכתב ובעל-פה על קיומם. עם זאת, הואיל והוא לא זכה לראות יצורים כאלו מעודו הוא מסיים את דבריו בהבעת ספק בדבר מכלול העדויות הידוע לו על מציאותם/ן.

    הפרק האחד עשר מפתיע ביותר, משום שמצויה בו אינטואיציה של המחבר (או כך הוא מציג את הדברים) בדבר הקירבה היתירה שבין בני המין האנושי ובין הקופים. מיוחדת גם הדגשתו הרפואית על כך שהקופה דומה מאוד לאדם באשר למחזור החודשי, וכי האדם והקוף מיוחדים בכך משאר מיני בעלי החיים. כמובן, אין להרחיק ולהציע כי כ"ץ הקדים את צ'רלס דרווין, שכן הערות בדבר קירבתו של הקוף לאדם הושמעו עוד בסיפרות העתיקה, אבל כן ניכר כאן משהו שניתן להכתירו בכותרת "הדמיון הוא צייר גדול", כלומר: המחבר סוקר בפרקים קודמים שורה של יצורים משונים (בין היתר עם סאטירים, ויצורים אנושיים המחוברים לאדמה בטבורם), אפשר מיתיים ודימיוניים— ומעיר על כך שאם כלל נמצאים, הריי קיומם אפשרי רק על דרך השתנוּת הטבעים, כלומר: חריגה מפלצתית מן הטבעים הקיימים; סופו שמשמיע הערה על קירבה דמיונית בין בני האדם ובין הקופים. לוּ רק היה מוסיף את המשפט: 'ואפשר כי האדם הוא השתנוּת טבע הקוף או הקוף הוא השתנוּת טבע האדם', ניתן היה  לראות באינטואיציה שלו, דבר מה שהקדים את צ'רלס דרווין (1882-1809), גם אם משולל את תיאוריה של אבולוציה. ברם, הואיל ונמנע מכתיבת הדברים, לא נהיר האם אמנם התיר כ"ץ לעצמו לסבור כי גם במקרה האדם והקוף מדובר בהשתנוּת טבעים. קרוב לודאי כי מגבלות של דת, אמונה, תרבות ונומוס מנעוהו מלכתוב, ואפשר כי גם מנעו אותו מלחשוב באורח כזה, שיש להניח שהיה מעמיד את הסמכתו כרופא, ואת מקומו בקהילה היהודית, בסכנה גדולה.

   איני יכול שלא לחשוב בצל הדברים, על כך שכל קידמה-מדעית מחייבת חופש יחסי: חופש מחשבה, חופש חקירה, חופש ביטוי. בחברות בהן מסוכן להביע דעות חריגות, או לחקור כנגד מוסכמותיהן, אפשר שהחוקר יעלים דבריו; גרוע יותר: אפשר כי הוא יעלים את מסקנותיו קוראות התיגר, אפילו מעצמו, ויותיר אותן רק כהנחות דמיוניות או כתמיהה גדולה, בשולי דבריו. דברים שאולי היה ראוי להרהר בהם, אך אין זה מתקבל על הדעת לחוקרם לעומקם.

*

*

בתמונה למעלה: A Dialogue at the Berlin Zoo, Photographed by John Heartfield, 1934

© 2013 שועי רז

Read Full Post »

threesome

*

   זמן ארוך אני חש כי התמונה הזאת שלֹשה (1944) לצייר הסוריאליסטי הגרמני-יהודי,  פליקס נוסבאום (1944-1904), נוגעת מאוד ללבי ואינה מניחה לי. חשתי כי אני מביט בשלושת היהודים הנואשים למראה, העומדים זה מעל זה, וצלליתו של הרם שבהם, המעוטף בטלית, נדמית כדמות צללים רביעית וממחישה את הפסע הדק- העדין שבין היות אדם ובין היות לצל,  וכמו היא צופנת לגבי איזה סוד או הידהוד. תחילה חשבתי כי המועקה שאני חש תלויה היא בנסיבות ההיסטוריות שבהן צוירה התמונה, עת נוסבאום ואשתו פלקה התחבאו מפני הגרמנים בעליית גג בבריסל (מאז 1933 נמצאו בגלות; בעיקר בבלגיה: בבריסל ובמקומות אחרים). התמונה צוירה אחר מאורע שבו נתפס נוסבאום, אשר כאזרח גרמני לשעבר , ביקש מן הנציגות הבלגית להסגירו ללא דיחוי לברלין. הוא נשלח ברכבת רגילה ממנה קפץ בדרך, וחזר לבריסל ברגל כדי להמשיך ולהתחבא עם אשתו. יש להניח כי כבר באותם ימים נטשה את הצייר האמונה כי ניתן לצאת מאירופה בחיים. ואמנם, כמה חודשים אחר כך נתפסו השניים ונשלחו אל מותם במחנה השמדה אושוויץ. חודש אחר כך שוחררה בלגיה מידי הגרמנים.

   לאחרונה התבוננתי בשלֹשה שוב דרך מסך המחשב ופתע הבנתי מה נחבא לו זמן-מה על סף התודעה, וסוף-סוף העז למלמל עצמו החוצה.

   כוונתי לתמונתו הנודעת מאוד של רמברנדט הרמנסזון ון ריין (1669-1606),השיעור באנטומיה של ד"ר טוּלְפְּ (1632), המתארת כתיאורו הקולע של הרסטורטור דורון לוריא תשע דמויות, שמונה אנשים חיים וגוויה אחת. הציור הוזמן מרמברנדט כדי להאדיר את שם האוניברסיטה הצעירה של אמסטרדם (נוסדה באותה השנה). ד"ר טוּלפּ  או בשמו המלא קלאס פיטרסזון, רופא, חבר מועצת העיר, וארבע פעמים ראש העיר, תופס את חלקה הימני של התמונה; הגוויה המוארת (ללא ספק, מוקד האור בתמונה) היא של הגנב הצעיר, אדריאן אדריאנסזון, שכונה 'אריס הילד', שנידון למות בחנק ובאין לו קרובים ושארי בשר הובא אחר מות לנתיחה. לשמאלו של ד"ר טולפּ רוכנים שבעת תלמידים. בסיפרו טבעות שבתאי טען וו.ג זבאלד כי השיעור באנטומיה היה פתוח לקהל בן המעמדות הגבוהים בתשלום, וכי ככל הנראה נערכה הנתיחה בפני קהל רב. לסברתו, אפשר כי תומאס בראון, הרופא, המדען והאינטקלטואל האנגלי נכח אף הוא באירוע (בראון הוסמך כרופא בשנת 1632 באוניברסיטה המתחרה בליידן ושהה באותה עת בהולנד). לטענתו המרתקת של זבאלד, אהדתו של רמברנדט היתה נתונה ללא ספק ל'אריס הילד' המת לאין שיעור יותר מאשר לטובי העיר. לראייתו, רמברנדט התמקד בגוויה, לא בחיים הבוחנים ומחתכים בה, או בקהל הנוכחים.

*

The_Anatomy_Lesson

*  

בחזרה לשלֹשה של פליקס נוסבאום; לדידי, ישנה כאן מחווה מודעת של נוסבאום לציורו הנודע של רמברנדט. במיוחד כאשר בוחנים את מוטיב שלוש הדמויות הניצבות זו למעלה מזו, הנוכח בשתי התמונות. על שולחנו של נוסבאום לא שוכבת גופתו של מי שהוצא להורג. על השולחן מקופל עיתון, כנראה יומון אירופי, ועל ידו טלאי צהוב; המפה התלויה על הקיר, ניתן לזהות בה את קווי מתארן של אפריקה, אירופה, צפון אמריקה, וחלקים מאסיה, אך זהו עולם הנמצא מחוץ להשגתם של היהודים הכלואים, הנרדפים עד צואר, אשר מחלונם נשקף נוף סוריאליסטי של צמרת עץ קרחת אחת. במידה רבה שלושת היהודים צופים באירועים הפוליטיים של זמנם; בטבעת החנק ההולכת וסוגרת עליהם באירופה. על שולחנם כמו מונחת היהדות ההולכת ומוצאת להורג דבר יום ביומו. לנוכח המחוות הרבות של נוסבאום בציוריו, כולל בציוריו המאוחרים ביותר [למשל בציורו נצחון המות משנת 1944, שניכרת בו המחווה כלפי ציורו הנודע, נצחון המות, לצייר הפלמי, פטר ברחל האב, משנת 1562], יש להניח כי בשלֹשה  הוא ביקש להתריס כנגד ההוצאה להורג היום-יומית של היהודים ושליחתם להריגה, כאשר רבים המשתתפים, משתפי הפעולה, נוטלי החלק. זאת ועוד, כאשר מתבוננים בנוף המת הנשקף מן החלון, הולך ומצטייר כי נוסבאום ביקש לומר כי דווקא בקיטון הצר, מתקיימים עדיין, בתנאים בלתי אפשריים לא שלושה פרטים חיים, כי אם חייו של עולם. רצח היהודים לדידו הוא מעבר לכל דבר אחר, אנושות המתנכרת לכל דבר אנושי, החונקת את עצמה למוות, המאבדת את עצמה לדעת. העובדה כי כה רבים שיתפו פעולה עם מנגנון הרצח ונתנו לו להתחולל היא נצחון המות.

*

*

בתמונות: Felix Nussbaum, Threesome, Oil on Canvas 1944

Rembrandt, The Anatomy Lesson of Dr. Tulp, Oil on Canvas 1632

© 2013 שוֹעִי רז

Read Full Post »

 

1

 

וו.ג. (מקס) זבאלד חתם את ספרו טבעות שבתאי באלו המלים:

 

ותומס בראון, שאולי הבין בכך דבר או שניים כבנו של סוחר משי, מציין בפסקה שאיני יכול עוד למוצאהּ בספרו PseudodoxiaEpidemica , שבזמנו היה נהוג בהולנד לכסות בבד משי שחור   את כל המראות       ואת כל התמונות בבית המת שנראו בהן נוֹפִים, אנשים או פירות השדה, כדי שהנפש היוצאת מן הגוף לא תסטה מדרכה במסעה האחרון, לא מפני מראֶיה שלה עצמה ולא מפני מראה מולדתה שעוד מעט קט תאבד לה לעד.

[וו.ג. זבאלד, טבעות שבתאי: מסע צליינות אנגלי, הוצאת כתר: ירושלים 2009, עמ' 279]

 

סיר תומס בראון (1682-1605), הרופא, האינטלקטואל והאזוטריסט האנגלי כתב בספרו המוקדם ReligioMedici ,  כי אין דרך מוכנה וסלולה להשגת המידה הטובה באדם; גישה המשלבת באחת: ספקנות, נסיינוּת, וניסיון לחמוק מדוקטרינות דתיות, מדעיות או מיסטיות המשעבדות את האדם לכאורה, אל הדרך העתידה להבטיח לו את השגת המידה הטובה (Virtue). ספרו של בראון Pseudodoxia Epidemica (נכתב למן שנות הארבעים של המאה השבע עשרה ונדפס בשנת 1672), הינו אוסף של אנקדוטות על מנהגים ואמונות באירופה. על כן, כאשר זבאלד מצטט מזכרונו את בראון, ידוע לו כי בראון אינו מתייחס למסעהּ האחרון של הנפש כדוגמה דתית או ספיריטואליסטית, אלא כאנתרופולוג וחוקר פולקלור, של תרבות אירופית, בת זמנוֹ, צופה מרוחק בלבד; שונה לחלוטין מתפישתו של גוטפריד וילהלם לייבניץ (1716-1646), שבנעוריו עוד כתב חיבור קטן המנסה להצדיק את הסקרמנט של אכילת לחם הקודש ומאוחר יותר אף הקדיש חיבור קצר  MysticaTheologia , משנת 1676, בהּ ראה בישוּ כעין מתווך-עליון, שכל התובנות הנובעות במחשבתו של הפילוסוף, נובעות מאורו בלבד. בראון גם אינו ברוך שׂפינוזה (1677-1632) אשר סבר כי אין לנו אלא את החיים האלה, אחוזים בגוף ובמחשבה, הנפש התבונית לדידו היא אמנם נצחית ובלתי ניתנת להריסה, אך זאת רק במידה שהיא מגיע בחייה לכדי השגת המושגים הכוללים (Universals) ואידיאות הולמות (אדקווטיות), מה שרומז לכך כי הידע התבוני אמנם יישאר לנצח, מה שקשה לומר על נפשו הפרטית של האדם; אף אידיאת הגוף האנישי קיימת בָּעֶצֶם האחד בעל אין סוף התארים (האלוה השׂפינוזי), ונותרת קיימת לאחר פטירתו של אדם, אך בוודאי, אליבא דשׂפינוזה, קשה לומר כי משהו מן האדם הפרטי נותר. שׂפינוזה נאלץ להוציא בעילום שם את TractatusTheologicoPoloticus, שאמנם הועלה באש על ידי ממסדים כנסייתייים בהולנד, עוד בחיי המחבר; ואילו Ethica יצאה רק אחר פטירתו של המחבר (1677). לומר דברים כאלו באירופה רדופת האמונות הספיריטואליות על אחרית הנפש או על גלגוליה נתפשה באותן שנים ככפירה גמורה. נשמות נפטרים השבות ונכנסות לכאורה בבני אדם חיים היתה אז אמונה רווחת באירופה, ונחשבה עדות חותכת לנצחיות הנשמה. כך הביא למשל המנהיג, הפילוסוף והאינטלקטואל היהודי, מנשה בן ישראל (1657-1604), בספרו נשמת חיים (מאמר שלישי, פרק עשירי). המעטים שהעיזו לטעון כי הנפש כלל אין לה הישארות פרטית לאחר הפטירה – עמדו בפני עצמם בסכנת חיים, אולי מפני שלא עלו בקנה אחד עם הדוגמות הכנסייתיות ועם מגמות השיווק והמכירות של סוחרי בדי המשי השחור.

 * 

2

 *

מיכל בן-נפתלי כתבה בשלהי ספרהּ ספר, ילדוּת,  את הפסקה הנפלאה הבאה:

 

אמא שלי אמרה, ללדת אותך היה קל יותר מאשר לירוֹק. בחלומות שלי שוּנה התסריט. חלמתי שהיא אמרה שללדת אותי היה כמו לפרוץ בצחוק. אמי התפקעה מצחוק ואני בקעתי והתגלגלתי מן הפה הצוחק של אמי.

[מיכל בן-נפתלי, ספר, ילדוּת: נובלה, הוצאת רסלינג: תל אביב 2006, עמ' 95]

 

   כדאי להניח את התמונה הצוחקת והפשוטה שמציירת בן-נפתלי על יד תמונת חמורת הסבר  והמדוייקת שמציע זבאלד. האם לא מוטב לנהל בתוכינו יחס מחויך כלפי לידות ומיתות? יחס של פשטוּת, שאינו מחייב ריטואלים חמורי סבר. אם יש איזו אפשרוּת שהנפש אמנם תצא למסע אחרון מן הגוף – האם לא עדיף שתתפקע מצחוק כל הדרך? ניכר כי מסעהּ האחרון של הנפש אליבא דזבאלד (ותומס בראון) היא תמונה קוטבית ניגודית, לתמונת הלידה שמציירת בן-נפתלי. זו מציירת את עליית הנפש מן הגוף ומן העולם בקוים קודרים, שחורים, נוּגִים, אפלים, כשמי טוֹלֶדוֹ אצל אל-גרקוֹ, ואילו חברתהּ – מציירת את הלידה, כהתגלגלות (מצחוק) אל תוך החיים ואל תוך העולם, מעדנת את הלידה לכדי בת-צחוק.

   עתה, אם אליבא דואלאס סטיבנס (1955-1879), הגזע (=המין האנושי) משורר הכותב/ את ההנחות המשונות אודות גורלו מדוע לא לקבוע הנחות משונות מחוייכות וטובות לב על מציאותינו פה, על חיינו היקרים והחולפים, אפילו על פרידה אחרונה מאהובינו, על פני מיתוסים חמורי- סבר, האמורות לעורר בלבם של בני האדם פחד, כאילו כל הזמן כולנו מצויים באיזה איום מטפיסי מתמיד לגורל נשמותינוּ. הפחד הזה מיטיב הוא לסוחרי הבד ולאנשי הדתות. לכל היתר, אני מניח, היה עשוי להיות נכון יותר לספר לעצמם את חייהם ואבדניהם, באופן שתשרור בהם איזו חיוך או בת-צחוק.   

*

הערה: הציטט של ואלאס סטיבנס, מתוך: ואלאס סטיבנס, 'האדם עשוי ממלים', האיש עם הגיטרה הכחולה ושירים אחרים, תרגמה מאנגלית טובה רוזן מוקד, הוצאת כתר: ירושלים 1986, עמ' 119.

 

בתמונה למעלה: El Greco, View of Toledo, Oil on Canvas 1600

 

© 2010 שועי רז

Read Full Post »