הארה (על 620 עמודי אור)

*

    כבר לפני כאלף שנים ויותר היו מי שמנו את מספר האותיות המרכיבות את עשרת הדיברות בפרשת יתרו ומנו גמרו שמספרן 620.  יסוד החלוקה לתרי"ג (613) מצוות מצויה עוד בספר הלכות גדולות לר' שמעון קיארה,(מאה תשיעית לספירה), בן תקופת הגאונים, ונשנה גם באזהרות שחיבר, המשורר והפילוסוף, שלמה אבן גבירול (1058-1020) במחצית הראשונה של המאה האחת-עשרה. היו מי שניסו למצוא מתאם בין סכום תרי"ג ו-ז' מצוות בני נוח (בהם מצווים על-פי התורה מי שאינם יהודים) – להשוות את מניין המצוות הכללי לתר"ך (620), כמספר אותיות עשרת הדיברות, ולפיכך דגלו בכך שבעשרת הדיברות מגולמת ואצורה התורה כולה (כלל מצוותיה). לרעיון הזה היה  היבט מעשי מאוד. הרבניים הותקפו לא אחת על ידי הקראים על כך שהם עושים איפה ואיפה בין מצוות התורה ומעדיפים את עשרת הדברות על יתרת המצוות המעשיות. כאן פשוט הובא רעיון הקושר בין קריאתן הפומבית של עשרת הדברות ובין כלל המצוות לרבות מצוות בני נח הרמוזות בהן. ראש וראשון למחברים אלו היה ר' משה הדרשן מנרבונה (פרובנס, המחצית הראשונה של המאה האחת עשרה), אשר רש"י (ר' שלמה ב"ר יצחק, 1104-1040 לספ') הירבה להביא מחיבור שלו אותו כינה יסוד אשר היווה ככל-הנראה פרשנות עקבית לתפילה ולפיוטים שליווה בימות השנה, בשבת ובמועדים. בספרים המגלמים ככל הנראה את תורתו של ר' משה הדרשן, כגון מדרשי האגדה המאוחרים, במדבר רבה על פרשות במדבר ונשא (בכלל במדבר רבה נחשב במרביתו מדרש מאוחר, כפי שהראה פרופ' חננאל מאק שעסק בשתי הפרשות הראשונות וביחסן לשאר הפרשנות במדרש זה) ובראשית רבתי הובא גם כן הרעיון הזה הקושר בין מספר האותיות בעשרת הדברות ובין מניינן הכללי של המצוות המצויות בתורה.

     שלב אחר, בתולדות עולם הרעיונות היהודי, החל בשלהי המאה השתים עשרה באותה פרובנס, עם התחלותיה של הספרות הקבלית תאוסופית, שעד מהירה התפשטה וכבשה לה מקום בחייהן של הקהילות היהודיות הגדולות בממלכות השכנות, קטלוניה-אראגון וקסטיליה-ליאון. אחד הרעיונות המפליאים שהובאו בספרות זאת, על ידי פרשן קבלי, ר' משה הגולה מקייב, שחילק את חייו רבי המאורעות, בין ליטא, תורכיה וקרים, ונשבה כמה פעמים בין הטטרים. בספרו הקבלי הגדול שוש"ן סודות על-שם תרנ"ו (656) סימניו, כלל המחבר, שלדבריו השלים את ספרו ברוסיה בשנת רנ"ה (1495 לספ'), כלומר: שלוש שנים אחר גירוש ספרד, דברים מפתיעים [סימן ר"ך בספרו] אודות "ענין תר"ך עמודי אור היוצאים מי"ג מכילתין דרחמי", כלומר: תר"ך עמודי אור היוצאים מי"ג מידות רחמים. לדידו, יוצאים תר"ך אורות אלו מכת"ר עליון באופן שבו הם מתווכים בין הספירה הראשונה (כתר) ובין א"ס (אין סוף) המצוי ממעל לה, והם עצמם אם ננסה לצייר זאת לנגד עינינו יתחוור כי 620 עמודים האור הם כעין כתר-אורות שחובש הכתר, או כעין זוהרי הקוטב האופפים את נקודת הקיצון של ההשגה והתודעה, שמעבר לה עולים האורות הללו אל עבר ההעלם, שמבטא האין סוף. לא מפתיע לגלות כי ר' משה הגולה מקייב מביא בהמשך דבריו: "ותר"ך אורות אלו נרמוז בעשרת הדברות". כלומר, אף-הוא כאותם מקורות רבניים קדומים שהזכרתי למעלה, החל ממחבר ספר הלכות גדולות וכלה בר' משה הדרשן, ניסה למצוא את אותן אורות אצורים באותיות עשרת הדברות, הכוללת כזכור את מצוות התורה כולה. מעניין לגלות כי גם ר' משה הגולה, מעבר לכך שלמד אצל קראים בקושטא, והפך לבעל פולמוס שלהם כשייצג את צדקת הדרך הרבנית, מנסה כאן מצד אחד להצדיק שוב את התפיסה לפיה בעשרת הדברות מקופלות מצוות התורה כולה, ומעבר לכך – להציע הסבר ספיריטואלי-קבלי, לפיו 620 המצוות רומזות לאותה מציאות עילאית של 620 עמודי האור המאירים את כתר עליון ומניחים איזה תווך נוסף של הארה בינו ובין האין סוף הנעלם.

      כבר בדור הראשון אחר גירוש ספרד, נתגלו תוצאותיו של רעיון הזה, בספרו ראש הישיבה של גולי ספרד ופורטוגל בסלוניקי, ר' יוסף טאיטאצאק, שהיה מלומד בעל שיעור קומה, שידיו לו רב גם בהלכה, וגם בפילוסופיה ובקבלה והעמיד תלמידים הרבה (בין המפורסמים בהם: ר' שלמה אלקבץ ור' משה קורדוברו). למעשה, טאיטאצאק ועמיתו הרב והפילוסוף, ר' משה אלמושנינו, הנהיגו בסלוניקי לימודי פילוסופיה, כחלק מתלמוד התורה, וכך למעשה, זמן מה, התקיימה בסלוניקי העות'מאנית, לצד מלחמות הדת הגועשות באירופה, מרכז יהודי,  כמעט יחיד בדור (להוציא בקצת קהילות יהודיות באיטליה ובכרתים), שבהן יכול היה המעיין התורני הצעיר לקנות גם ידע פילוסופי מדעי. וזאת, על-אף שטאיטאצאק ראה בעיון הקבלי כפנימי ועילאי יותר מאשר העיון הפילוסופי, אך עם זאת ראה בהגיון ובחשיבה הרציונלית והפילוסופית, עיקר חשוב בהכשרת התלמידים והשלמתם, ובתנאי שהפילוסופיה לא תהפוך ליסוד המתגבר על אלו הגלומים בידע התורני.  

   בפירוש המיוחס לו על ספר תהלים, כף הקטורת, כתב טאיטאצאק בפירוש על תהלים י"ט:

*

ולהודיע כי הנקודה הראשונה מן האל"ף, הוא סוד כת"ר, ראש האלוהות, כי בכתר יש תר"ך עמודי אור מצוחצחים, ואין סוף. וכתרו לבד, מתעלית ונתעלית באלו העולמות, וסוד כתרו, הוא עצמותו ואלוהותו, ר"ל (=רצוני לומר) שאין בכל העולמות, מכת"ר וחכמ"ה, אלא בסוד האות הזה הקטנה, היושבת ושוכנת שם, ואם תתמה ותאמר, היאך יוכל להיות, שהנקודה הזאת, היא יסוד הכל וכוונת הכל, הסוד הוא, שכמו שבה אין שום צורה, אלא כנקודה, כך אין שום צורה כלל, שהגשמים יוכלו לצייר, לכן הדמיון כנקודה, מפני כל דבר שהוא רחוק, לא יראה, כי אם כנקודה. כן, השכל הנברא מאין, לא יוכל להביע ולידע הדבר שהוא רחוק, מידיעת השכל, כי אם בעין נקודה. וכאשר הנקודה הזאת יתפשט, באשר יחפוץ, להדמי! 'ליראי ה' ולחושבי שמו' (מלאכי ג' 16), כי בסוד שמו יו"ד ה"א וא"ו ה"א ברא את עולמותיו.

[כף הקטורת: פירוש קבלי לספר תהלים לר' יוסף טאיטאצאק, ההדיר: אריה נאמן בן-צבי, הוצאת אדרא: תל אביב 2018, עמ' 226-225]

*

   התמונה או החיזיון שמצייר לעינינו טיטאצאק הוא נרחב יותר, היררכי יותר, וגם שיטתי יותר מקודמו, ותכליתו לגלות מה בין המיתוס על תר"ך האורות היוצאים מכתר עליון, האופפים אותו כזוהרי קוטב ובין העולמות שנאצלו למטה מן הכתר ועד עולמנו הגשמי. טאיטאצאק קושר את מקומם של תר"ך עמודי אור, המתוארים כמצוחצחים (כלומר: מופשטים ועילאיים, כלומר: נבדלים מהאור הפיסיקלי או מאורותיהן של הספִירות התחתונות להן, ומגלמות אור שהוא בד-בבד מרוכז יותר ומופשט הרבה יותר, כמעט עד שניתן לומר על אור זה שהוא בבחינת אֲיֲן יותר מבחינת יֵש) בנקודה הראשונה הנמצאת באות אל"ף של שם אהי"ה הוא סוד כת"ר וראש האלוהות (הניתנת לגילוי-מה), כאשר האין-סוף שהוא מקורה של אותה נקודה ושל האות הוא האינסוף שאין בו ממשות או השגה. כלומר, אותה הנקודה שהיא גם יסוד הכל וכוונת הכל, היא הנקודה הרחוקה ביותר מהשגת האדם אבל היא גם נקודת הגבול העליון לכל ידע או מחשבה שעשוי האדם לשאת על אודות האלוהות. התפשטות הנקודה הזאת מטה, כלומר המשך נביעת האור  כלפי מטה, כפי הרצון האלוהי, היא שמצטיירת ונדמית ליראי ה' ולחושבי שמו כסוד שם יו"ד ה"א וא"ו ה"א כלומר השם הכולל את נביעת העולמות שבתחתיתן מצוי הקוסמוס הפיסיקלי בו אנו שוכנים.      

    לא לחינם מצייר טאיטאצאק את הנקודה היחידה כמכילה תר"ך אורות. הנקודה הזאת אוצרת לדידו גם אחדות פשוטה ויחידה ואין ריבוי גדול של אורות המצויים על התווך שבין הפשטה ובין אינוּת. אליה, על פניו, המחשבה האנושית, בכל זאת, עשויה לחזור וממנה נובעים כל מה שהופך בהמשך לעולמות ולכל המונם.  זאת ועוד, כאמור אותה נקודה שהיא יסוד הכל וכוונת הכל, המהווה נקודה הקודמת לזאת שמהווה ספירת חכמה, כוללת על תר"ך אורותיה כמו שהראינו לגבי אותם מקורות קדומים שמנו וגמרו כי בעשרת הדברות שבפרשת יתרו יש תר"ך אותיות – את כל מה שיש בתורה. כך שהמקובל כאן במידה רבה מקביל בדבריו בין אותה הנקודה על שלל אורותיה המכילה את הידע אודות כל העולמות כולם ובין התורה, המובילה אל אותה הנקודה, הראשונית שאל"ף שממנה ולמטה החלה כל המציאות שאינה אין-סוף להתרקם ולהאצל.

     הפרשן שעימו אחתום סקירה זו (יש עוד רבים אך אסתפק בשלושה) הוא ר' אברהם הכהן הירירה (1635-1562), רב ומקובל, מתלמידי המקובל ר' ישראל סרוק. הירירה שהוטבל בשם אלונסו נונייס די הרירה היה ממשפחת קונברסוס. בשנת 1596 נשבה בעיר קדיז על ידי האנגלים מאחר שזוהה כספרדי ונפדה רק ככלות חמש שנים (סביב 1600) כתוצאה מתכתובת בין סולטן מרוקו ואליזבת הראשונה, שבה התחייב הסולטן לפדות אותו בכסף. סמוך לשחרורו כבר שב ליהדות, ונע ונד בין איטליה, רגוזה ואיי יוון, שם התוודע לסרוק ולקבלה. בחמש עשרה שנות חייו האחרונות דרו הוא ואשתו באמסטרדם, כחברי הקהילה הפורטוגזית שם. אז חיבר גם, בין היתר, את ספרו הספרדי, Puerta del cielo (שער השמיים), מתוכו לקוחים הדברים הבאים:  

*

על תר"ך עמודי האור והכוח הפועל, שנכללים בכתר עליון. [הצעה 28]

הספירה הראשונה מכילה בעצמה תר"ך עמודי אור וכוח פועל לפי מספר הנובע משלוש אותיותיו של שמה המסתורי, שהן כת"ר, ולפי שעשרת הדברות, שנאמרו על ידי האלוהות בהר סיני, הכילום בעצמם … ואין ספק כי הם אורות וכוחות עילאיים ושלמים מאוד, שכוללים בעצמם את עלולו הראשון של אין סוף, הסיבה הראשונה, שבהיאצלם אלה מאלה וכולם ממנו עצמו, יכוננו מספר שלם זה, שחובק בעצמו ומסבב מחוץ לעצמו את כל שאר העלולים, הן של עולם האצילות והן של שלושת העולמות שלאחריו, של הבריאה, של היצירה, ושל העשייה, והם קרויים עמודים מפני שבהיותם מוצקים, מכונסים ומסוגרים בעצמם, אין מגיעים לפנימיותם ואין רואים אותה, והן מפני שיש טעם לכך שיובחנו משערי הבינה – שהם או פתוחים או שאפשר לפותחם ובסופו של דבר אכן ייפתחו, ומנתיבות החכמה – שאף כי הם נסתרים וצרים, יש להם פתח ומעבר כלשהם כדי להיכנס ולהעביר בעדם אל היעד האחרון והתכלית המאושרת של עמודי מקדשו האלוהי של אין סוף, מלך מלכי המלכים – שהם כמו עמודים שכתרו ייתנשא עליהם ושיכוננוהו ויעצבוהו.

[אברהם כהן די הירירה, בית אלהים / שער השמים, תרגם מספרדית והוסיף מבוא והערות: נסים יושע, מכון בן צבי  לחקר קהילות ישראל במזרח: ירושלים תשס"ב, שער השמים ספר ראשון, עמוד 301]

*

    הייתי אומר, כי הנקודות שהוסיף הירירה על נקודתו של טאיטאצאק שהובאו לעיל (קשה להכריע אם הכיר את ספריו אבל להערכתי דומה כי מורו, ר' ישראל סרוק, שהיה מקובל מצרי, שנדד במזרח, ודאי הכירם) – ניתנות להסתכם בשתי בחינות [א]. בניגוד למהלך אצל טאיטאצאק, ההולך באופן אנכי מלמעלה למטה. קרי, מאותה נקודה של נקודת גבול עליון להשגה האנושית, המכילה את תר"ך עמודי האור ואת יסוד הכל וכוונת כל העולמות המשתלשלים ממנה ולמטה, ועד העולם הפיסיקלי וההכרה האנושית; בחר הירירה לתאר את העליה במחשבה ובהתבוננות אל אותם תר"ך עמודי אור, כעין סולם עליה. כלומר, לדידו מציאותם בעולם האצילות. ולפיכך על המבקש לחזות בהם להעפיל מעבר לעולמות עשיה, יצירה ובריאה, עליו לקוות לפתיחת נ' שערי בינה ולהצלחה למצוא את אותו מעבר צר בנתיבות החכמה שיאפשרו אותו להגיע לאותו חיזיון של "היעד האחרון והתכלית המאושרת של עמודי מקדשו האלוהי של האין סוף". [ב]. הירירה כאן מתבונן כבעל תודעה ארכיטקטונית. הוא מכוון לכך שהמראה הנשגב ביותר שאותו דעת האדם עשויה להשיג היא מראה מקדשו האלוהי של האין סוף, העשוי תר"ך עמודי אור, הנושאים עליהם את כתרו. קשה שלא להתרשם, כי המראה העילאי הזה המצויין כיעד האחרון וכתכלית המאושרת של התודעה המתבוננת, הוא מראה מקדש, הבנוי כולו עמודי אור שאינו נתפשׂ (נדמה לי כי הירירה רומז במופגן ללשון ספר יצירה), והוא התכלית והיעד – אליו אמורות לדידו להינשא עיני ההכרה של אוהבי-אלוהים ולאו (או לכל הפחות, לא בהכרח) אל חידושו של המקדש הארצי בירושלים, שכן משאת-נשמתו של המקובל אינה להגשים מיתוסים פוליטיים ודתיים בארץ מטה אלא להעפיל בהכרתו, עד שיעלה בו, לו לרגע, מראה עמודי מקדשו האלוהי של האין-סוף. יתירה מזאת, עולה מכך כי כל העיסוק התורני (בעיון ובקיום מצוות) לא נועד אלא לקדם את המשיג אל אותו יעד אחרון ותכלית מאושרת, שעיקרה חיזיון מטאפיסי מופשט, ולא השגת תכליות חומריות-מעשיות.

*

לכל הקוראות והקוראים,  

אנייאדה בואינה אי קלארה!

[שנה טובה ומוארת!]

*

*

בתמונה: Shoey Raz,  Single Luminous Dot , 16.8.2020  

 

 

Read Full Post »

יהודים אסייתיים

*

בשלהי המאה השתים-עשרה לפחות 70% מהיהודים בעולם היו אסייתיים, כלומר דרו בין הודו, איראן, עיראק, חצי האי חיג'אז והסהר הקרוב (היה גם מיעוט יהודי בסין ובאזורי מרכז אסיה). 20% מהיהודים דרו באותם שנים בצפון אפריקה, ספרד ופרובנס (דרום צרפת). רק 10% מהיהודים התגוררו באירופה המרכזית, קרי: צפון צרפת, גרמניה, איטליה, פולין-רוסיה, רומניה, הונגריה, אוסטריה והבלקן. יתירה מזאת, הואיל ולמן המאה השלוש עשרה גברה הנהירה לספרד הנוצרית, עד כדי כך שטולדו וברצלונה הפכו לערים שמספר היהודים בהם רב,  והן הפכו לכעין מה שמהווה ניו-יורק לפזורה היהודית כיום (מרכז כלכליי ואינטלקטואלי ראשון במעלה). הרי  שעם פרעות קנ"א (1391) ברחבי ספרד ולאחרי גירושי ספרד ופורטוגל בעשור האחרון של המאה החמש-עשרה, נוצר מצב לפיו בכל אירופה נותרו כ-10% מיהודי העולם בלבד.

בארבע מאות ושלושים השנים שחלפו מאז ראשית המאה השש עשרה ועד השנים שקדמו לפרוץ מלחמת העולם השניה, השתנתה תמונת הפזורה הדמוגרפית היהודית לחלוטין. כ-90% מהיהודים התרכזו באירופה ובאמריקה ורק כ-10% מיהודי העולם דרו באסיה ובצפון אפריקה. פולין, למשל תוארה בספר לימוד צרפתי משנת 1936, כ–"ארץ ביצות שחיים בה יהודים". עד כדי כך היתה הנוכחות היהודית בה דומיננטית, שבעיני הכותב הצרפתית הפכו יערות פולין ויהודי העיירות לחזות הארץ כולהּ. אפשר שלימים, היתה זו הסיבה העיקרית שגרמה לנאצים לרכז בפולין את מחנות הריכוז וההשמדה, ובזאת חסכו לעצמם הוצאות גדולות על הובלתם של העצירים היהודים מרחקי עתק.

קרוב לודאי כי יחסי הכוחות הדמוגרפיים שצויינו בין יהודי אירופה ובין יהודים לא-אירופאיים ערב השואה ובימי שיאה של התנועה הציונית טרם קום-המדינה, הם שגרמו לכך, שמייסדי האוניברסיטאות בארץ, שהגיעו ברוב המקרים ממוסדות אקדמיים שפעלו בין גרמניה ואוסטרו-הונגריה, שמו דגש גדול על תרבותם של יהודי אירופה בימי הביניים ובתקופה הטרום-מודרנית, גם כאשר דנו בתקופות שבהם מיטב הכוחות היצירתיים של היהדות דרו באסיה ובצפון אפריקה (למשל, בתקופת הגאונים, כאשר מרכזי התורה הגדולים היו בבגדאד שבעיראק ובקירואן המצויה כיום בטוניסיה). כל שכן, בכל הנוגע למאות השמונה עשרה ואילך, שמו המוסדות האקדמיים את מלוא-יהבם בהצגתה של ה-Modern Judaism והתהוותה, כפועל יוצא של פעולת תנועת ההשכלה והאמנציפציה באירופה. יהודי מזרח-אירופה נדונו בדרך כלל מתוך הפרספקטיבה של מוסדות התורה בפולין-ליטא, תנועת החסידות וישיבות המוסר.  העולם לא קופא על שמריו, ובכל זאת הרבה יותר מצוי למצוא גם כיום קורס העוסק בעולם המחשבה של הרמב"ם ובו הפניות לפרשנות ימי-ביניימית אירופאית בלבד ומעבר לה – מחקרים שנכתבו ברובם על ידי חוקרים אירופאים, ישראלים ואמריקנים – רובם, צאצאי אירופאים, יהודים ולא יהודים, כאחד. נדיר פי כמה ולא מצוי לאתר קורס העוסק בפרשנות הרמב"ם בצפון אפריקה, המזרח התיכון, תורכיה, תימן ועירק-איראן בימי הביניים ובתקופה הקדם-מודרנית, למרות שבתקופות הנדונות כאמור, היה רוב העם היהודי מרוכז דווקא באותם אזורי עולם ובד-בבד מוסר מהגותם וממחקרם של חוקרים ותלמידי חכמים בני אותם התפוצות בעת המודרנית. כמובן, איני מבקש לטעון כי עולם מחקר כתבי הרמב"ם מוטה ביסודו (אני רק מביא דוגמא מצויה), אבל כן מבקש לטעון כי עולם המחקר עדיין רואה מה שהוא מעוניין לראות ומתעלם או דוחה מלפניו כל מה שלא נראה לו כעונה על הציפיות שפיתח בכל עת שבהם אנשי המחקר הוותיקים פונים לעיין בכתבי הנשר הגדול.

מקרה אחר וראוי לציון היא ההתרכזות הגדולה בתור הזהב בספרד (מאה אחת עשרה ומחצית ראשונה של המאה השתים עשרה), כלומר באל-אנדלוס (אנדלוסיה, ספרד המוסלמית). בדרך כלל מתוך ניתוק רב מעולם הטקסט הערבי והאסלאמי, כאילו יצירותיהם של אבן גבירול, אבן פקודה, משה אבן עזרא ואברהם אבן עזרא, הן תולדה של אקלים אירופאי (חצי האי האיברי הלאו מצוי בפאתי מערב) ולא  של הציוויליזציה הערבית, בתוכה גדלו והתחנכו. בד-בבד, כמעט ולא לומדים טקסטים יהודיים שנכתבו באותה התקופה ממש בקירואן (טוניסיה), בגדאד (עיראק), סוריה וארץ ישראל (א-שﱠאם) ועוד. אף חקר הגניזה הקהירית, אולי פרט לעיסוק ביחסי הסחר בין מצריים ובין יהודי הים ההודי, כמעט לא עוסק בשאלות הנוגעות לציוויליזציה יהודית אסייתית, שכתפה המערבית שכנה במצריים,  אלא ממשיכים בהרבה-מקרים להרהר במה שנמצא באוצר שנמצא בעזרת הנשים של בית הכנסת אבן עזרא בפוסטאט לפני 120 שנים, כאיזו התרחשות אלטרנטיבית להיסטוריה הרשמית היהודית, כעין גילויין של המגילות הגנוזות של אנשי קומראן, שכתביהם נתפסים, בדרך כלל, כבנים חורגים לתרבות הפרושית/רבנית המרכזית.

כללו של דבר, מדעי היהדות ומדעי הרוח ככל שהם עוסקים בפרספקטיבות יהודיות עדיין מתרכזים רובם ככולם, רק בלי לקרוא לזה בשם, בהצגת היהדות – בעיקר מתוך פרספקטיבה אירופאית. ומתוך התעלמות, אי רצון להכיר או סתם חשש להישמע אחרת, מן העובדה שהיהודים הינה קבוצה הדוברת שפה שֵמית אשר המיתוסים המייסדים שלה  אירעו בסביבה אסייתית (אור כשדים, חרן, כנען, סיני) ואפריקנית (מצרים), ותפוצות היהודים ביבשות אלו גם קיימו יצירה רצופה, לא פחות, מאשר היצירה האירופאית. יתירה מזאת, כל עולמה של היהדות הרבנית, הוא תופעה שנוסדה בין ארץ ישראל לבבל במאות הראשונות אחר הספירה.  אף שהיה יישוב יהודי באירופה למן חורבן בית שני לערך. קשה לומר כי עד אלף השנים האחרונות הייתה היהדות באיזה מידה פעוטה מערבית או אירופאית. עליית קרנה של יהדות אירופה וההצטרפות אל המערב החלה במאה השתים-עשרה כתוצאה מהקצנה הולכת ונמשכת של המשטרים והממסדים האסלאמיים (השתלטות המרביטון והמווחדון על המגרב ועל חצי האי האיברי), למשל, כלל הנספים הידועים בפרעות תתנ"ו (1096) בקהילות שפירא-מגנצא וורמייזא, שזכו לקינות רבות מאוד, היו כאלף נפשות עד אלף וחמש מאות; חורבן גדול בהחלט אם מביאים בחשבון כי באותה עת היו באירופה אלפים בודדים של יהודים. עם זאת, רדיפות של יהודים בני המזרח וצפון אפריקה, באותן תקופות (למשל, יהוסף בנו של ר' שמואל הנגיד נספה בפרעות בגרנדה בשנת 1066), מעולם לא נדונו בפרספקטיבות כה רחבות כמו שנדונו הפרעות האשכנזיות סביב מסע הצלב הראשון. קשה גם לומר שפרעות הרבה יותר גדולות שנתארעו בגרמניה ובאוסטריה במאות השלוש-עשרה והארבע-עשרה, שמספר חלליהן עלו, ללא ספק, על נרצחי פרעות תתנ"ו, זכו לכזאת כמות מחקרים, אף על פי שגם עליהם כתבו קינות והם מצויים בכתבים רבים.  כיצד ניתן להסביר את התופעה? אולי בכך כי פרעות בדרך למסע הצלב הראשון וכיבוש ירושלים משכו את הלב לאין-שיעור יותר מאשר פרעות סתם שאין להם קונטקסט פוליטי-היסטורי "אירופאי גדול" ואינן חלק ממהלך שזכה לייצוגים רבים בתרבות המערבית.

לכל ההטיה הרבה הזאת מצטרף גם המיתוס ההרצליאני, שפותח ושוכלל,  על ידי בן גוריון, לפיו הארץ עמדה ריקה. כלומר, השיבה הציונית לארץ ישראל לא רק שנמנעה מלהכיר בילידי הארץ כנוכחים וקיימים (ערבים-פלסטינים) אלא גם נטתה להתעלם ממורשת של מאות שנים של יישוב יהודי בארץ ישראל שהתקיים כאן על ידי מארי-דאתרא (מורי-המקום), בני קהילות המזרח. כך למשל, ידוע כי לפחות מאז 1490 התקיים יישוב יהודי בירושלים; המאה השש עשרה הגדילה במאוד את נוכחות היהודים בני מזרח, גולי ספרד ופורטוגל ומֻסְתַּעְרַבִּים (יהודים שעלו מן המגרב, צפון אפריקה) בערים כמו צפת, טבריה וחברון; במאות השבע-עשרה והשמונה עשרה נוסדו מרכזים יהודיים גדולים גם בעזה ובעכו. חשוב לומר כי ערים כגון עזה, חברון ושכם נעזבו מיהודים רק במאה העשרים (עוד זכיתי להכיר מצאצאיהם של יהודים שחיו לשעבר בשכם ובעזה הרבה טרם היות ההתנחלויות), לנוכח התחזקות הלאומיות הפלסטינית בעשורים הראשונים של המאה, כתגובת נגד לפעולה הציונית (לאומיות יהודית). יהודים נאלצו לעזוב בשל איום על חייהם מצד קיצונים או בצלן של פרעות (הידועות שבהן בחברון 1929), אבל קשה לומר שכל זמן שהתנועה הציונית בארץ לא התחזקה, ולא דחקה את רגלי הפלסטינים, לא יכולים היו היהודים לדור בצוותא בשלום ובהשקט בערים ערביות. הערעור על נוכחותם החל כנראה רק לנוכח דחיקתם של ערבים, מוסלמים ופלסטינים מן המרכזים היהודיים שקמו בארץ. למעשה, הטרגדיה של אותם יהודים שנאלצו לגלות מערים שבהן חיו משפחותיהם מאות בשנים היתה כפולה: עצם כך שנאלצו לצאת אותן כדי להגן על חייהם והעובדה שהזיכרון הציוני מיהר להשכיח את נוכחותם שם ואת העובדה כי יהודים חיו בארץ הזאת בשלום עם ערבייה במשך מאות בשנים. דומה, כי לכך, דווקא המגזר הערבי בארץ, הרבה יותר מודע וער, מאשר המגזר היהודי.

חשוב לומר, לתנועה הלאומית הפלסטינית, יש חלק לא פחות גדול בשינוי המגמות של חיי השיתוף בארץ הזאת מאשר לתנועה הלאומית היהודית (ציונות); זאת, לא רק בשל מאבקהּ ביהודים ובציונים, אלא משום שהכילה בתוכה גם לאומנות אסלאמית ועד עצם היום הזה, כגון: הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, החמאס ועוד, שטענותיהן האקוטיות היא שהארץ כולה קדושה לאסלאם ואין בהּ מקום ליהודים, כל-שכן לציונים. בעצם, רק המקילים בתנועות הללו מוכנים לשוב למציאות שבהּ היהודים החיים בארץ יחיו בה כד'ימים (בני חסות), ללא מעורבות בחיי השלטון הערבי-מוסלמי; ולעומתם, יש בתנועות אלו גורמים המדרבנים לגירושם המוחלט של היהודים מפלסטין, ממש כמו בחוגי הימין היהודיים, יורשי רחבעם זאבי ומאיר כהנא, המעוניינים בארץ נקיה מערבים.

לתנועה זו ולמגמות שרעיות ולאומיות בחברה הפלסטינית יש חלק מתמשך גם בדחיקתו של אסלאם טולרנטי מחיי החברה הערבית בארץ. למשל, כאשר ביקר בארץ ישראל/פלסטין במאה הארבע עשרה הנוסע המרוקאי (בן העיר טנג'יר),אבו עבדאללה מחמד אבן בטוטה (1369-1304) –  הוא תיאר את רובה המכריע של ארץ ישראל כנתון תחת מרות דתית סוּפית בירושלים ובצפון. אנו יודעים כי לצידה של קהילת המקובלים בצפת בשליש האחרון של המאה השש עשרה פעלה שם גם קהילה סוּפית עירה. יהודי עכו ועזה במאות השמונה עשרה והתשע-עשרה הכירו היטב גם-כן את חבורות הסוּפים שמילאו לפנים את הערים הנדונות.  כיום הייתי מעריך את מספר הסוּפים ותומכי הסוּפים במגזר הערבי והפלסטיני כולו במאות אנשים בלבד, כאשר לא-בנדיר מתייחסים פלסטינים למורשת הסוּפית כסוג של מאגיקונים או מרפאים עממיים (כגון, האופן שבו רבים מהחילונים מתייחסים למקובלים), וכלל לא מודעים לחיבורי ההגות הרבים שאסכולה זו הצטיינה בהם, גם  במאה העשרים. למה הדבר דומה? אולי רק למחיקון הציוני-הישראלי של כל אותם זרמים יהודיים שלא נחוו כ"ציונים" מספיק, כגון: בונדיסטים, קומוניסטים במזרח ובצפון אפריקה, חרדים וחסידים ועוד. עד עצם היום הזה. על תיווך העבר היהודי, הופקדו מספר שומרים, לרוב אולטרא-ציונים, והועמדו לרשותן קתדראות אקדמיות מרווחות. אם נחזור לפלסטינים – הואיל והסוּפים לא נחוו כפקטור משמעותי במאבק הלאומי הפלסטיני שגרף אחריו את החברה הפלסטינית במאה העשרים, גם הסוּפים –מגלמיו של אסלאם טולרנטי וא-לאומי, בחלק עולם זה, הושארו מאחור.

בכל זאת, את ההחמצה האקוטית של עברנוּ האסיאתי ניתן להמחיש באמצעות דו"ח שכתב בלב המאה התשיעית, מנהל הדואר והמשטרה באחד ממחוזות השליטה של בית עבאס, אבו אלקאסם עביד אללה אבן חורדאדבה, וזו לשונו:

*

הנתיב של הסוחרים היהודים הרד'אנים, המדברים ערבית, פרסית רוּמית [יוונית], אפראנג'ית (לטינית) אנדלוסית (ספרדית) וסלאבית. הם נוסעים מן המזרח אל המערב ומן המערב אל המזרח, ביבשה ובים. הם משווקים מן המערב עבדים, שפחות ונערים, ובדי משי ועורות ארנב (חז) ופרוות צובל (סמור) וחרבות. הם מפליגים מפרנג'ה (צרפת; הכוונה כנראה לקיסרות הקרולינגית, ש.ר) בים המערבי (הים התיכון, ש.ר)  ויוצאים בפרמא ומובילים את סחורתם על גב בהמות לקולזום, והלאו בין שני המקומות האלה עשרים וחמישה פרסחים (פרסא: 150 קילומטרים); אחר כך הם מפליגים בים המזרחי, מקולזום אל אלגאר ואל ג'ודה, ועוברים אחר כך לסנד ולהנד ולסין. הם מובילים מסין מושק, עץ בושם, קינמון ועוד סחורות שנוהגים להוביל מאותם אזורים; והם חוזרים לקולזום והם מובילים אותו לפרמא, ואז הם מפליגים בים המערבי; ויש שפונים עם סחורותיהם לקונסטנטינופול ומוכרים אותן לביזנטים; ויש שהם נוסעים איתן אל מלך פרנג'ה ומוכרים אותן שם …

[מצוטט מתוך: צבי אקשטיין ומריסטלה בוטיצ'יני, המיעוט הנבחר: כיצד עיצב הלימוד את ההיסטוריה הכלכלית של היהודית 1492-70, מאנגלית: אינגה מיכאלי, אוניברסיטת תל אביב, ההוצאה לאור: תל אביב 2013, עמ' 202-201. מובא מספרו האנגלי של חוקר הגאונים, משה גיל: Jews in Islamic Countries in the Middle Ages, Leiden 2004, p. 618]

*

כמובן, ניתן להתרכז בכך שהסוחרים הבינלאומיים היהודיים האלו התפרנסו, בין היתר, מסחר עבדים (תשובות גאוני בבל, בני הזמן, וכן תשובות מאוחרות יותר מאשכנז, כגון: תשובות חכמי צרפת ולותיר, אמנם עוסקות באיסורים והיתרים שונים הנוגעים לתעסוקת עבדים), אבל לטעמי הדבר שיש לתת עליו את הדעת הוא קיומה של רשת סוחרים בין-לאומיים, בני הקבוצה היהודית, שאיזורי הסחר שלהם השתרעו בין סין והודו במזרח ובין הקיסרות הקרולינגית במזרח והתקדמו באמצעות ספינות, אורחות גמלים. בהמשך הטקסט הארוך מתואר הסחר שלהם עם בית עבאס בעיראק, וכן הוזכרה כאן קונסטנטינופול—בירת האימפריה הביזנטית. כלומר, מדובר בסוחרים יהודיים שלכל הפחות ניהלו מגעים תכופים עם כל האימפריות הגדולות של זמנם, וכך עם הקהילות היהודיות ששהו בתחומן. ניתן רק לשער את ממדי נדידת הידע שהרד'אנים הללו ייצגו (לא ידוע עליהם הרבה; הכתבים הרבניים לא עסקו בדרכם ובמאפייניהם) –  הן בהעברת ידע בין איזורי עולם שונים ובין כסוכני ידע של ההנהגה היהודית בבבל והובלת תשובות הגאונים וכתביהם (בכתבי יד) אל הפזורה היהודים במזרח ובמערב. כלומר, לפני הכל, יש לדון ברד'אנים, כמי שבמידה רבה היו אחראים על כך שעד ראשית המאה האחת-עשרה, כבר הושתת רוב-רובו של העולם היהודי דאז על הוראתם וכתביהם של גאוני בבל.

*

בתמונה למעלה: יהודים סוּפיים מאיראן, 1922.  

Read Full Post »

יופי ומחנק

*

זמן רב המתין המשורר והמתרגם שלמה אֲביּוּ, שבע שנים לערך, עד שראתה אור האנתולוגיה לשירה תורכית מודרנית בתרגומו ובעריכתו, מעבורת בים השַׁיִשׁ (הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2013). אני מציין זאת, משום שאני ידיד של אֲביּוּ מזה כעשוֹר, וכבר מכיר את גלגוליה ותהפוכותיה של אסופה זו, שתמיד דומה היתה כי היא כבר יוצאת לאור, והנה מעשה דני איילון, אירועי המרמרה, הצהרותיו של ארדוהאן, או השהיית היחסים עם ישראל וכדומה, תמיד שימשה עילה לדחיית הפרסום, כאילו תמיד יש עוד איזה גל או נחשול או סערה שיש לחצות, בטרם אסופת-התרגום תזכה לשכון לבטח על מדפי החנויות והספריות שבבתים.

   קריאה באנתולוגיה שתרגם וערך אֲביּוּ מחדדת לדעתי עד-כמה  ישראל ותורכיה הן שתי תרבויות שכנות, שמבחינות רבות, למשל: השפעת המערב והקידמה, מזיגה בין דת, מסורת וחילונות, רבה ביניהן הקירבה.  באנתולוגיה מבחר של שמונים וחמישה שירים מאת שלשה עשר משוררים ומשוררות תורכיים בני המאה העשרים. רובם המכריע של המשוררים מתורגמים לעברית לראשונה, וחלקם היוו עבורי תגלית מרהיבת לב ומרחיבת דעת. כאן אבקש להסתפק בשתי דוגמאות בלבד [שני חלקי שיר אחד, ועוד חלק שיר אחד], שיהו בבחינת אשנב או צהר, למי  שיבחר לראות בהם שער, וייפנה לקרוא באנתולוגיה כולה.

וכך שומע אורחאן ולי קאניק (1950-1914) את עירו את אסטנבול, באחד השירים התורכיים המפורסמים ביותר של המאה הקודמת:

*

[…]

אֲנִי שׁוֹמֵע אֶת אִיסְטַנְבּוּל בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת.

צִפּוֹרִים הֵן אֵלֶּה הַמִתְעוֹפְפוֹת,

מְצַיְצוֹת בַּגְּבָהִים, לָהַק אַחַר לָהַק,

נִמְשׁוֹת הַרְשָתוֹת בְּמִשְׁטְחֵי הַדַּיִג.

הִנֵּה רַגְלֵי אִשָּׁה נוֹגְעוֹת מַיִם.

אֲנִי שוֹמֵעַ אֶת אִיסְטַנְבּוּל בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת.

[…]

אֲנִי שוֹמֵעַ אֶת אִיסְטַנְבּוּל בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת.

צִפּוֹר מִתְלַבֶּטֶת בֶּין חֲצָאִיֹותַיִךְ,

קוֹדֵחַ מִצְחֵךְ, לֹא כֵן? אֲנִי יֹודֵעַ,

שְׂפָתַיִךְ לַחוֹת, לֹא כֵן? אֲנִי יוֹדֵעַ,

מֵעֵבֶר לְעַלְוַת הַאֹרֶן מֵגִיח לַהַב סַהַר,

וְאֶת זֹאת אֲנִי מֵבִין מִלִּבֵּךְ הַמִּתְחַבֵּט.

אֲנִי שוֹמֵעַ אֶת אִיסְטַנְבּוּל.

 [מתוך:'אני שומע את איסטנבול', מעבורת בים השַׁיִשׁ: מבחר מהשירה התורכית החדשה, בחר, תרגם מתורכית, והוסיף מבוא והערות: שלמה אֲבַיּוּ, הוצאת קשב לשירה: תל-אביב  2014, עמ' 35-34] 

*

   וֶלי קאניק (הבאתי כמה משיריו בספטמבר 2013) עוצם את עיניו כמיסטיקון, אולם אין הוא תר אחר המציאות המוחלטת, אלא מאזין לעירו-אהובתו, איסטנבול הפנימית, העיר הסמויה מֵעָיִן, העיר הפנימית הרחוקה כל כך מחורבן ומצוקה, מעשי רצח ואיבה, עוני ורעב. זוהי עיר ויטאלית, יוצרת, מולידה, כלהק ציפורים, או כלהק דגים, או כאישה פוריה. זוהי אינה עיר היסטורית שעברהּ מאחוריה, לא עיר של תיירים המחפשים אחר מזכרות אוריינטליות, אלא עיר שוקקת כים וכשמיים, וככל החיים הממלאים אותם, העיר הפנימית, קוראת המשורר לחיות ולהחיות.

   קשה שלא להרהר בהקשר זה על שירת האהבה לירושלים, שנכתבה במשך דורות: יהודה הלוי, אלעזר מוורמס, שלום שבזי…, כולם כתבו שירי אהבה לעיר/אשה פנימית, כפי שנרשמה בתוכם, ולאו דווקא לעיר הקונקרטית. הגעגוע הוא צייר גדול. צייר גדול כל-כך, עד שבתום הדברים כבר לא ברור אם עצומות הן העיניים אם פקוחות לרווחה.

   שיר אחר, אחר לחלוטין בנימתו, המתרכז בתורכיה החיצונית, הגלויה לעין, כארץ של צמאון דמים ומצוקה, הוא השיר שתתנו דם לאטילה אילחאן (2005-1925),המתאר את גורלם של משוררים קומוניסטים, תלמידיו של נאזים חכמת (1963-1902), אשר ארצם הועידה אותם לסבל, לכלא, למרתף עינויים ולגלוּת:

*

[…]

כְּכֹל שֶׁעָצַם פַּחְדֵּנוּ, אִישׁ לֹא הוֹשִיט יָד.

אֱמֶת, לְתֹוכְכֵי תוֹכֵנוּ, הֶעֱמַקְנוּ לִשְׁקֹעַ,

מִי הִתְגּוֹנֵן בַּמֶּה וְעַד כַּמָּה – אֵין לָדַעַת!

אָנוּ, כְּלוֹמָר, אֶרְדוֹהָן, עַיְשָׁהנוּר, עָלִי וְאַחְמֶט,

בִּבְדִידֻיוֹת שוֹנוֹת צָלַלְנוּ בְּלִי אֲוִיר לִנְשִׁימָה,

לְכֹל הַרוּחוֹת הִתְפַּזַּרְנוּ, חֲרוּזֵי מַחֲרֹזֶת קְרוּעָה.

נִדָּחִים בִּקְצֵה כֹּל כְּפָר, כֹּל מָחוֹז, כֹּל מַמְלָכָה,

שְֹמֹאלֵנוּ לֹא הָיָה שְֹמֹאל, יְמִינֵנוּ לֹא יָמִין,

מִדְּחִי אֶל דְּחִי גוֹלְלוּ עָלֵינוּ דֶּלֶת חֲשֵׁכָה.

אִיש לֹא אָהַב אוֹתָנוּ. שָׁתַתְנוּ דָּם לֹא פַּעַם.

[מתוך: 'שתתנוּ דם', שם, שם, עמ' 84]

 *

   זהו שיר שנכתב מתוך קונטקסט פוליטי. עם זאת, כוחו יפה לכל רדיפה ולכל אלימות שיטתית המופעלת כנגד מיעוט היכן-שהוא; יותר מכך, דומני כי שורות כמו:  כְּכֹל שֶׁעָצַם פַּחְדֵּנוּ, אִישׁ לֹא הוֹשִיט יָד/ אֱמֶת, לְתֹוכְכֵי תוֹכֵנוּ, הֶעֱמַקְנוּ לִשְׁקֹעַ,/ מִי הִתְגּוֹנֵן בַּמֶּה וְעַד כַּמָּה – אֵין לָדַעַת! פונות לכל אדם שאי-פעם טעם אלימות שיטתית קשה וכל נסיונותיו למצוא מגן, עלו בתוהו. השקיעה בתוך העולם הפנימי, כמוצא מן המציאות החיצונית, המכאיבה והטורדת, זוהי אינטואיציה עזה העומדת לדידי ביסוד עולמם של משוררים רבים, וביסודם של אנשים מופנמים לא-מעטים, המעדיפים לסמוך על כוחותיהם, ולא להתייאש מן הזולת.

   הקרעים, שברי המחרוזת, הפיזור, הגלות בהוויה, כמעט דומה לבתים מתוך קינות ט' באב. עם זאת, גם בט' באב, איני נוהג להתאבל על חורבן ירושלים הקונקרטית, כי אם על עסקי ההחרבה והדיכוי התכופים-המתחדשים, שמנהלים ביד רמה חבריי למין האדם.

שמיו הקודרים, מעוררי המלנכוליה, של מיצר הבוספורוס, הנבָּטים מן האנתולוגיה המרשימה הזו, הדהדו בזכרוני פסקה מתוך הממואר איסטנבול מאת אורחאן פאמוק, את ראשיתה מצטט המחבר משום רשימה עתונאית:

*

איך יוצאים ממכונית שנפלה לבוספורוס?

1. אין מקום לבהלה. סגרו את החלונות וחכו עד שהמכונית מתמלאת במים. שחררו את הנעילות. ודאו שאף אחד לא זז.
2. אם המכונית ממשיכה לשקוע, מִשכוּ את המעצור הידני.
3. כשהמכונית כמעט מלאה במים נשמו עמוק את האויר שנשאר בין המים לבין תקרת המכונית. פִּתחוּ את הדלתוֹת  לאט-לאט וצאוּ בלי להיחפז

*

התפתיתי להוסיף סעיף רביעי: בשלב הזה, אני מקווה שמעיל הגשם שלכם לא ייתפס בידית של המעצור הידני, ושתצליחו לעלות על פני המים. אם אתם יודעים לשחות, והגעתם כבר אל פני המים, מיד תבחינו כמה יפה הבוספורוס וכמה יפים החיים, על אף העצב המתמיד שרובץ על העיר.

[אורהאן פאמוק, איסטנבול: זכרונות ילדוּת, תרגם מתורכית: משה סביליה-שרון, כנרת, זמורה-ביתן, מוציאים לאור: אור יהודה 2012, עמ' 237-236]

*  

*    משהו מן הצניחה אל מעמקי הבוספורוס, חוסר היכולת לפתוח בתחילה את דלתות המכונית (בשל לחץ המים העצום), הצורך להעמיק, להתאפק, להפנים את המצב, להמתין שהמכונית תשקע ותתמלא, ורק אחר-כך לנסות לפתוח את הדלת, לשרוד, להגיע אל פני המים, ואז לחזות עיניו ביפי החיים ובעצב המתמיד הסוכך עליהם, הוא כעין בבואה לשירה המובאת בקובץ, ולחוויית הקריאה בהם. אלגיה ארוכה, המאגדת כאחד-  צער ותקווה, יופי ומחנק.

*

*

בתמונה למעלה: איסטנבול, תמונה חופשית.

© 2014 שוֹעִי רז

 

Read Full Post »

אתה חולם על אהבה; אני— על עצָמוֹת

**

שלשה שירים מאת אוֹרְחָן וֶלִי קָנִיק (1950-1914), מגדולי המשוררים בתורכית במאה העשרים. בשירו, אני, אורחן ולי, כתב: 'ראשית, אני אדם, כלומר, איני חיית קרקס או משהו בדומה לזה […] אני עוסק בהרבה מאוד דברים בלתי חשובים, יש לי אולי אלף תחביבים נוספים. אך מה הטעם להאזין לכל זאת, הם רק מדמים אותה (=את שירתי)".  שירתו הוידויית על מועדוני הלילה, השתיה, המאהבת; חיבתו לאנשי הרחוב של איסטנבול; התרכזותו בבני אדם ובעלי חיים, והתרחקותו מן הלאומי, האידיאולוגי, הפוליטי, הפכו אותו לקונטרוברסלי בתורכיה, שלאחר מהפכת התורכים הצעירים. 

*

שִׁיר עִם זנב

 *

איננו יכולים להיראוֹת יחד. דרכינו נפרדוֹת.

אתה שייך לַקָּצב, אני חתוּל רחוב.

אתה אוֹכל מתוך צלחת מצופּה ניקל

אני— מתוֹךְ לוע הארי.

אתה חוֹלם על אהבה. אני— על עצמוֹת.

 *

אבל דרכּך אינה קלה גם-כּן, חבר,

אינה קלה,

לכשכּש בּזנב, מדי-יוֹם שְׁכוּחֲ-אֵל.

 *

צִלִּי

 *

נִמאָס לי

לגרוֹר אוֹתוֹ

כָּל הַשָּנִים הללוּ

אחָר רגליי.

הגיעה עת

שנחייה מעט,

צִלִּי

בְּמקום אחד

אֲנִי—

בְּמָקוֹם אֲחֵר.             

 *

נעוריי חלפוּ ואינם

 *

היכן היתה המלנכוליה הזאת באותם הימים?

הנהי הפּנימי הזה,

שירה על מקומות רחוקים?

הקמתי מתים משנתם,

אז, בכל יום,

לריקודים היום, לסרטים מחר,

אם לא נהניתי— לבית הקפה.

אם לא נהניתי גם מזה— לגן הציבורי;

יִפּיתי את אהובתי

בְּשירים

לקחתי אותה לפיקניקים,

ספר שירה בחיקנוּ;

 היכן, היכן,

היתה המלנכוליה הזאת באותם הימים?

 *

[תרגם מאנגלית (בשל אי ידיעת תורכית): שועי רז 2013]

 *

תודה לעמוס נוי על שבאמצעותו התוודעתי לשירת אורחן ולי לראשונה, לפני שלוש או ארבע שנים (ראו במורד התגובות).

*

 *חג שמח

* 

*

בתמונה למעלה: Giovanni Fattori (1825-1908),Sunset at the Sea, Oil on Canvas 1895

© 2013 שועי רז

Read Full Post »

דת חדשה-ישנה

אני שמח לארח כאן את הרצאתו של מורי (בחקר הקבלה והשבתאות) וחברי, ד"ר אבי אלקיים, כפי שצולמה לאחרונה במסגרת ערב השקת ספר תורכיה [ בעריכת ירון בן נאה, סדרת קהלות ישראל במזרח, הוצאת יד בן צבי:  ירושלים 2010], שהתקיים במכון יד  בן צבי בירושלים:

*

*  

טענתו של אבי אלקיים הרואה בשבתאות דת חדשה, אשר פנתה מן היהדוּת, הושפעה עמוקות מן האסלאם, אבל הפכה מהירה לדת שונה במהותה משתי אימהותיה, עשויה להתיישב הן עם טיעוניהם הפולמוסיים של מתנגדי השבתאות במאות השבע עשרה והשמונה עשרה, שראו בה מינות וכפירה [למשל: צבי הירש אשכנזי ("חכם צבי"), עמנואל פרנסיס, יעקב סספורטס, יוסף אירגאס, משה חגיז ויעקב עמדן], והן עם עמדת השבתאים וממשיכיהם, במיוחד בחוגי המאמינים הסלוניקאים והתורכיים, בהם המשיכו להאמין ולקיים את לוח השנה השבתאי עוד שנים ארוכות לאחר פטירתם של שבתי צבי ונביאו אברהם נתן בנימין בן אלישע, וכפי שמורה אלקיים במאמרו "המאמינים השבתאיים" הכלול בספר תורכיה האמור, ישנן עוד קהילות שבתאיות בודדות בתורכיה גם כיום. יש בדברי אלקיים בּשוֹרה רבתי עבור מחקר השבתאות, באשר הוא למעשה קורא להמשיך את חקר השבתאות  במסגרת חקר הדתות (או חקר השוואתי של הדתות), ולאו דווקא כאפיזודה חולפת בתולדות ישראל או בתולדות מחשבת היהדוּת. 'כל משיח נגזר עליו להיכשל' אומר אלקיים, בחלקה הראשון של הרצאתו; ברם, אם נאזין היטב, נגלה כי לדידו, הישגם של שבתי צבי ושל נביאו נתן הוא בניית דת חדשה ומתן תורה חדשה, שהיה בה משום יציאה לדרך רוחנית חדשה נפרדת במכוון מן התרבות הרוחנית היהודית-רבנית, כפי שהודגשה למשל בתפישתו התיאוסופית של אברהם נתן בנימין בן אלישע לאחר המרתו של שבתאי צבי (1666) בספרו המאוחר, ספר הבריאה (1670), אשר הבחין בין שני כוחות פעילים מתנגדים בעצמות האלהית (דוּאליזם): אור שיש בו מחשבה ואור שאין בו מחשבה, וראה בנשמת המשיח האצולה דווקא מן האור שאין בו מחשבה, את היסוד העומד להביא לתיקונו של של האור שאין בו מחשבה (תיקונו של האור שיש בו מחשבה הושלם לדעת נתן על ידי תלמוד תורה וקיום המצוות), ומתוך כך לגאולתם/תקומתם השלימה של כל העולמות.  העתקתו של מהלך התיקון הלוריאני מן עולם הבריאה אלי עומקי האלהות, והמיתוס על תיקונו הייחודי של האור שאין בו מחשבה על ידי נשמת המשיח הינם חידוש שבתאי נועז.  בעצם המהלך הזה יש משום התבססות על תפישת האלהות הלוריאנית, אך היא מרחיבה ומשנה אותה, ועיבדה אותה כדי מיתוס רוחני חדש, שאינו בבחינה הנחת פרשנות חדשה, אלא בבחינת יציאה לדרך רוחנית-דתית חדשה. החגים והמועדים העצמאיים, אשר תיקן שבתי צבי, המרתו הדתית לאסלאם, מצבי ההארה והסתר-הפנים של שלו, הביאו את אברהם נתן, תלמידו, ליצור תיאולוגיה ותיאוסופיה חדשות–וכך דרך חדשה, הממזגת יחדיו דת ורוחניוּת פורצת גדרים, נתגלתה בעולם.

© 2011 שוֹעִי רז     

Read Full Post »

חצילים

 

 

מה בין שיר תבשילי חצילים בלאדינו, שיר של מאיר ויזלטיר, ותפישת היהדות של ז'ורז' פרק

1

   לשעבר ברשימה שפרסמתי לפני פסח תש"ע הבאתי שיר תהלה לתפוחי האדמה שנכלל על ידי ז'ורז' פרק (1982-1936) בתוך המחזה הקצר שלו מתחם התפודים . הוער לי אז כי כפי הנראה יש לשיר שהבאתי מקור יידי, אך לא מצאתיו עד הנה.

   לאחרונה איתרתי זמר שבחים לתבשילי חציל שנכתב במקור בלאדינו במאה השמונה עשרה, שיר תהלות החציל (Los Gizados de la Berendjena)  והולם אמנם את שפע מטעמי החצילים הידועים-לשם מן המטבחים התורכי, היווני והבלקני (וכפי שעולה מן השיר גם מן המטבח האיטלקי, הסיציאליאני, המלטזי והאלג'יראי). הואיל והזמר שעשע אותי מאוד החלטתי להביאו כאן את שלוש עשרה הבתים הראשונים בו, כפי שנדפסו לאחרונה בספר שהוקדש לתורכיה וליהודיה, ולמקומם בקרב קהילות ישראל במזרח. יצוין כי השיר פורסם, עוד קודם לכן, על ידי שמואל רפאל בכתב העת לאדינאר, ג' (תשס"ד), עמ' 74-72 :

 

תבשילים אין קץ עשויים מחצילים

והמנוֹחה מוֹרֵינה היא ראש למבשלים

רוב פרוסות פרסו ידיה את הערב להנעים

בּוּלָה לֵינָה חמותה היא מורתה במתכונים

 

—השנייה אם רק תקשיבו תערב לכם ממש

-זה תבשילה של אשת אליעזר השַמָּש

-מן הפרי שלפה התוכן ושנית הפרי נגדש

-ונתנו לו שם רב-תואר זה האוכל שמו דוֹלְמַאס

 

—השלישית לבּוּלָה ג'ויה לאקשוטי, זו האישה

מן הפרי חלצה העוקץ, מי בישול ליטול ניגשה

רוב גבינות בסוף הוסיפה ושמנים מכד ביקשה

לה יהיה שם אלְמוֹדְרוֹטֵי בשפתיה ליחשה

 

—רביעית הכינה יִימַה רעייתו של חיים לֵ'צֵה

אחותו של גאבילָן, היא אחיינית למֶרִימֶצֶ'ה

חצילים חלטה במים סחטה בפֶּצֶ'ה מֶצֶ'ה

בתנור אפתה בשמן וראו זה פְרָאסִיפֶצֶ'ה

 

—חמישית זו בולה פלורה זוגתו של מרנקינָה

סוג תבשיל הורתה לה גרגה (=יוונייה) מלובשת כטורקינָה (=תורכייה)

רוב ביצים טרפו ידיה, קמח במשורה הכינָה

עם תבשיל טרייה ושמן, כך עשתה לה הסוּפלינָה

 

—השישית ראו התקינה אסטרוגינה של מיימוֹן

קרובתו של אבודיינטי גיסתו של סאלומוֹן

על פרוסתיים חצילים טפטפה מעט לימון

יען כך עשתה פָּאבוּצָ'ה היא אשתו של דון פִירְמוֹן

 

—השביעית זוהי בוליסה ידועה כפליסטרין

מול אחייניתי היא גרה בבלאט—מקום מקסים

במטבח היא מסננת חציליה מנטפין

גם פלפל נתנה ושמן והנה מעדנים

 

—השמינית סניורה בולה נשואה לסניור מאטה

הבריות אברהם קוראים לו, וצורף, ידו לא חתה

הברווז בכלי היא שמה,, טוגני חציל מלמטה

כך עשה למול עיניה, סאלומון שבא ממלטה

 

==התשיעית טיגנה הזהיבה—דודתי דונה אמאדה

אפרסק בשוק מוֹכֶרֶת, דודנית היא לסאראנדה

זהובים הם חציליה—ציר שקדים, בשר—נוּגָאדָה

מאכל ערב לחיך הוא, רוב כבוד לו מקדמתא (=מימי קדם)

 

—עשירית הכינה שרה היא הלא הסנדקית

מושחלים על שיפודיה, כך עשתה לעת ערבית

ממרחי שומין, בשר כבש—אם ובת זללנית

כך מאחיינית אביה להכין למדה תפריט

 

האחת עשרה הכינה, זו בוליסה מסיציליה

וטגנה את חציליה עד פרוסה-פרוסה הסגילה

תבלינים נתנה בשפע, זעפרן לסיר הטילה

מאכל להשתבח ידידים לסעוד הקהילה

 

והשתים עשרה הכינה אסתריצ'ה ליחיאל

לדוד אחיין הנה הוא, מוצאו הוא מארג'יל (=אלג'יר)

חצילים קצוֹץ-קצצה לריבה להתפאר

ושלחה לחברותיה בתוך כלי זכוכית זוֹהֶר

 

השלוש עשרה הנה סארוג'ה בת זוגו של מֵידִילאקִי

היטב בחרה את חציליה כל חציל עגול ננס

הסכין שלפה לפתע, חיש חציל נחצה נפרס

בתנור צלתה בחשק, אל הפה הוא חיש נדחס

 

[…]

 

                              

[ספר תורכיה: סדרת קהילות ישראל במזרח, בעריכת ירון בן-נאה, הוצאת מכון יד בן צבי, ירושלים 2010, עמ' 275]    

 

 

   השיר אינו כולל מיטב תבשילי חציל המוכנים על ידי נשים אנונימיות מן המרחב העות'מאני והים תיכוני, אלא גם כולל בחובו תודעה קהילתית ומשפחתית עתירה, כאילו כל הטבחיות המופיעות בשיר הן משפחה, או למצער מכּרוֹת אלו של אלו, הנוהגות לטעום ולארח לסעודות אלו את אלו. למשל השתים עשרה, אסתריצ'ה, לכאורה שוקדת להכין ריבת חצילים ליחיאל, אך למעשה היא שולחת מעט מן הריבה בכלי זכוכית זוהר לחברותיה (אפשר—קהילת הנשים המוזכרות בשיר, אפשר חברות אחרות). על כל פנים מה שהרחיב את חיוכי למקרא השיר, הוא אחוות הנשים העולה מתוכו. כל אחת מן המוצגות למדה את התבשיל מחברה מחוץ לחוג, והביאתו לידיעת חברותיה המבשלות (לכל הפחות, לידיעתהּ של המספרת). כלומר, לא ברי עד כמה הזמר הנו שיר תהלות החציל דווקא; דומה כי בפנימו הוא דווקא שיר תהלה לחברת הנשים, ולחברות ביניהן (אגב, מתכונים והטבת תבשילים הם נושאי שיחה מצויים אף בקרב המין הגברי).

2

   בספרו דבר אופטימי, עשיית שירים כלל המשורר מאיר ויזלטיר, שיר העונה לשם חצילים בחייה, ובכותרת המשנה שלו מופיעה מלה אחת: "גרוטסקה". השיר הארוך מתאר את – – – (כך במקור),בחורה בלונדינית בשנות העשרים המוקדמות לחייה (כך מתאר אותה ויזלטיר),  שנמנעה כל חייה מאכילת חצילים, התעלמה מקיומם, מניחוחות תבשיליהם, והנה בוקר אחד:

[…]

 

בוקר אחד יצאה – – – לשוּק

היא קנתה 2 ק"ג חצילים (שלשה חצילים)

היא הביאה אותם הביתה והניחה אותם על גבי השולחן

היא נטלה את הסכין ובצעה אותם לשניים (שלשה חצילים חצויים)

היא התישבה על-גבי שרפרף

היא הוציאה מכיסהּ פסת ניר, אשר שכנה רשמה בהּ תפריט.

היא ישבה והתבוננה:

 

שלשה חצילים חצויים היו מֻנחים לפניה

היא הרגישה משהו בעֵינָהּ.

 

זו היתה דמעה.

הדמעות שברו את עיניה והחלו זולגות.

לא נסתה לעצור בעדן.

לחייה, סנטרהּ וצוארהּ נתכסּוּ לחלוחית

היא ישבה ובִכְּתָה את חיֶּיהָ.

 

[מאיר ויזלטיר, דבר אופטימי עשִיַת שירים, עם עשרה תחריטים מאת יעקב דורצ'ין, זמורה ביתן מוציאים לאור: תל אביב 1984, עמ' 84-83]

 

   על אף הטון הקומי שבו מלווה השיר ברובו עד הטורים שהבאתי למעלה, ישנו כאן מפנה מהותי ברוח השיר, שהריי קטע-החתימה הוא שיר מלנכולי, המתאר מצוקה, בכי ושבר (ראו רוב הפעילות הדוממת המובאת בפסקה הראשונה). זאת ועוד, דומה כאילו מבטהּ של – – – בחצילים החצויים המונחים לפניה, הוא מבטו הבוחן של מי שנגזר עליו להשיא קורבן על מזבח, יותר מאשר לזלול בחדווה תבשיל חצילים.

   הדמות היחידה המוזכרת כאן למעט – – – היא השכנה שנידבה לה בפתק מתכון-הכנה. כמה שונה הטון והנימה בשיר זה כאשר משווים את החדווה ואת הקירבה המשפחתית-חברית-קהילתית העולה מכל בית ובית בזמר הלאדינו  בשבחי החציל. כאן מדובר בשיר המעיד על מצוקה מתמשכת של צעירה אנונימית, הנפרצת בבכי, דווקא כאשר היא מבקשת להכין תבשיל חצילים (אגב לא ברור אם היא תטעם בסופו של דבר את התבשיל או שמא היא רק מבשלת אותו ואחרים יאכלוהו). אוכל פעמים נושא זכרונות ילדות; אם השיר בלאדינו מלא בחדווה ובתודעה של רצף והעברה מדור לדור של מתכוני החצילים; שירו של ויזלטיר, ובמיוחד הקטע שהבאתי, מעלה בשבר, בתודעה של משהו פרוץ, שבור, שלא ניתן לשוב ולתקנו; אולי הבכי יקל על המצוקה ועל הכאב, אך לא ברור האם – – – היתה או שוב-יכולה לחוש כחלק מאותה שרשרת המיוצגת ב- מזמור תהלת החציל שהובא למעלה; אפשר כי ויזלטיר מרמז בשיר שהוא כינה "גרוטסקה" כי כשם שהחציל צריך המלחה בכדי לצאת מידי מרירותו, כך – – – צריכה את הבכי בכדי לפרוץ את חומות מצוקתהּ ומרוריה. איני בטוח אם כך אני רואה את פני הדברים. סיומת השיר בעיניי היא מלנכולית מאוד. כאילו יש בבציעת החציל הכנה לאקט של התאבדות, ש – – – מחליטה לחזור ממנו ברגע האחרון ולדבוק בחיים; אבל בכייה, כך על-פי ויזלטיר אינו בכי של לידה מחודשת, אלא בכי של צער על החיים שנחוו על כה.

 

3

 

   ברשימה ותיקה, חרדה ללא תקנה, שאלה ללא פתרון: ז'ורז' פרק על קיום יהודי, הצגתי את ההבדל שראה ז'ורז' פרק בין יהדותו ובין יהדותו של שותפו לסרט תיעודי על אודות אליס איילנד (1980), הקולנוען רובר בובר (1931-). אליבא דפרק יהדותו שלו היא יהדות קטסטרופלית-חרידה, יהדות שהיא שתיקה, העדר, שאלה, ודאוּת שסומנתָ כקרבן, כנרדף, יותר מאשר נושאת תוכן בן מסירה בשפה, בדיבור, במנהג, במסורת. ז'ורז' פרק מביט בפליאה על יהדותו של בובר: יהדות של אמונה וביטחון, של קבלה מדורות קודמים ושל מסירה לדורות הבאים, של השתייכות לקהל ולקהילה והזדהות עם ערכי הדת. אבחנה זאת של פרק בדבר היהדויות השונות הדהדה בי למקרא זמר החצילים בלאדינו שכולו אומר בשבח המסירה, הקהילה, וההשתייכות החברתית, ולעומתו: המצוקה, ההעדר, הבדידות והשבר של מבשלת החצילים האנונימית – – – (סימן המהדהד-מזכיר את W של פרק). ובכל זאת, לעתים יכול אדם לכאורה להיות מנוי על קהילת-רצף ובכל זאת לחוש עצמו מחוץ לרצף, לחוש כיצד דווקא תחושתו הקיומית הנה דיסהרמונית במהותהּ; ולהיפך, יש שהתלכדות סביב אתוסים ומיתוסים חדשים מביאה ליצירת קהילות-רצף חדשות. ברם, גם בתוכן יימצאו היחידים, טיפוסי-הסף, שאולי יוכלו ליטול בהן חלק, אך מבלי לחוש שייכות אמיתית לקבוצה. בסופו של דבר, כפי הנראה הכל מתחיל באותן שנות ילדוּת ראשונות, אולי גם בנעורים, המסמנות את חווייתו הקיומית הבסיסית של האדם בעולם, האם יהיה אדם של רצף וקהילה, או האם אינדיבידואל שקבוצות חברתיות, לאומיות, אידיאולוגיות או דתיות ייצרו בו איזו אי-נחת, סימן שאלה מתמיד לגבי מקומו, רצון כבוש להמשיך בדרכו מעבר לחומות וגדרים, המציינים את הציבור/ים בו/בהם הוא עושה את ימיו. מן תחושה מתמדת של נסיון לשבור חומות או לדלג מעליהן. לא להבין מדוע אנשים מחפשים ללא שחר את הביטחון ואת הקביעוּת ואת הודאוּת. מי שלא היו לא כאלה בשנים מכריעות יכול לתור את הביטחון, הקביעוּת ואת הודאוּת כל ימיו, אבל גם עשוי להניחן ולהסתפק ברעד התמידי שבתוכו: אזיי כל חומה תהיה בעיניו אינסטינקטיבית גבול, בית כלא, סמל לשקיעה, ניוון, ניוול והתאבנות, יותר מאשר גבולות בטוחים, מגדירים-מבהירים, שלוים ובני הגנה.

*

*

בתמונה למעלה:      Paul Cézzan , Still Life with a Ginger Jar and Eggplants ,1894

 © 2011 שוֹעִי רז

Read Full Post »

איש אחד רדף אותו גמל

 

לא יאומן כמה תעלולים עולל; ובכל זאת הרבו לחלוק לו כבוד. לכל פעולותיו ידע לתת פירוש מתקבל על הדעת ובמיוחד דרש את תיבת "גמל" שנגזרה משורש עברי גמ"ל, שמשמעו, מלבד שם פרטי, גם: "הוא גומל טובה".

[תומאס קונן, ציפיות שווא של היהודים כפי שהתגלו בדמותו של שבתי צבי, תרגמו מהולנדית: אשר ארתור לאגאביר ואפרים שמואלי, מבוא והערות יוסף קפלן, הוצאת מרכז דינור: ירושלים תשנ"ח, עמ' 57]

1

   ר' אברהם היכיני היה נביא שבתאי, קודם לכן היה תלמיד חכמים מן היראים. מורו ורבו, ר' יוסף מטראני, היה רבהּ הראשי של קושטא (קונסטנטינופול/איסטנבול); אחר כך החל היכיני לדרוש ברבים ואף חיבר פירוש גדול על התוספתא, החיבור התנאי הגדול, המשלים את המשנה, אך זה אבד. ביאורו היה כנראה, הבאור הראשון המלא לתוספתא שנתחבר אי-פעם, היכיני כנראה התעורר להכינו לנוכח פרשנות המשנה העירה בשלהי המאה השש עשרה וראשית המאה השבע עשרה [למשל: ביאור יום טוב ליפמן הלר (פראג) וביאור שלמה עדני (חברון)]. יתר על כן, עסק היכיני גם בשירה ובקבלה, ובמיוחד: קבלה לוריאנית, על-פי דרושי ר' חיים ויטאל שהחלו להגיע אל המרכזים היהודים הגדולים בקושטא ובסלוניקי. בין חיבוריו שנשתמרו בכתבי יד: ספר רזי לי וספר ווי העמודים. הראשון, חיבור קבלי גדול בקבלה לוריאנית על-פי דרושי ר' חיים ויטאל; השני, ספר בקבלה שבתאית, שהפך לטקסט שבתאי יסודי של התנועה השבתאית בתורכיה ובסלוניקי. כמו כן נדפס בחייו ספר הוד מלכות שהוא ספר של פיוטים ותפילות פרי עטו של היכיני.

   גרשם שלום הביא בין דפי ספרו תיאור של חלום אותו כלל ר' אברהם היכיני ביומן-חלומות, שנמצא בכתב יד יחידי לפני מלחמת העולם השניה, וקטעים ממנו פורסמו אז על ידי חוקר צרפתי בשם דאנון. שלום כותב כי תיאורו מתבסס על הפרגמנטים אותם הדפיס דאנון בשעתו. ברם, לדאבונו לא עלה בידו למצוא אחרי המלחמה את עקבות כתב-יד חשוב זה, ועל כן לא קרא אותו במקורו, אלא הסתפק בסיכום מה שהדפיס דאנון, ושוב אינו יודע האם כתב היד ממנו העלה דאנון את הדברים עודנו קיים.

   הנה תיאורו של שלום את יומן חלומותיו של היכיני:

פעם אחת (=בשנת 1652,כשלוש עשרה שנים לפני שהצטרף לתנועה השבתאית המתעוררת, ש.ר), ראה גמל רודף אחריו מחדר לחדר, ואף כי סגר הדלת במנעול מעוקם הרבה שלא ייפתח, הגמל דחף ושבר את המנעול וכן רדף אחריו מחדר לחדר פנימה עד שמצא עצמו בחדר על הים ושוב לא ירא מן הגמל, ושם יצאה נערה יפה מאוד וחיבקה ונשקה אותו מאד והשביעתהו שלא ישכחנה לפי שהוא עתיד להינשא למלכתא אחת שהירח מכסה אותה, ואת הירח מכסה השמש באופן שהמלכתא שתינשא לו תצא משניהם. ונשבע לה על דבר זה "וכמדומה לי שנזקקתי גם כן להּ"  ותיכף יצאה נערה אחרת, ואחרי כן יצאו השמש והירח ומתוכם המלכה ההיא המיועדת לו, כשהיא מזהירה כשמש—"ומרוב הפחד קמתי ואיקץ"… והוא תמה על חלומו המופלא בעיניו "ולא כחדתי שום דבר חי התורה". ובחלום אחר, אף הוא בעל תוכן אירוטי חזק, ראה את המשנה כשהיא מדברת אליו – ממש כדברי המגיד המדבר לר' יוסף קארו – בדמות זקן הבא ליסרו, וכשהתוודה על עוונותיו לפני הזקן, שהוא המשנה והתורה, והנה נהפך לנערה יפה "והקימותיה על זרועי… בחיבוק אחר חיבוק, נישוק אחר נישוק, ואקום באימה גדולה בסימור שערות בחלחלה וזיע ואבכה לרוב על המראה הגדולה הזאת, אלהים הבין דרכה והוא ידע פתרונה

 [גרשם שלום, שבתי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו, הוצאת עם עובד: תל אביב תשי"ז, כרך ראשון עמ' 135-134]

   שלום עמד נכונה על אפיים האירוטי-סקסואלי של חלומותיו של אברהם היכיני; משום שאין ספק כי בכתבו "וכמדומה לי שנזקקתי גם כן לה" הנו אמירה בדבר משגל שקיים יכיני עם אותה נערה יפה בחלומו. ואילו גם בחלום השני, דומה כאילו, הקימה באימה גדולה בסימור שערות בחלחלה וזיע, מרמז כי היכיני קם מחלומו לאחר ששפך זרע בשנתו, וקם מבוהל הואיל ואליבא דהספרות הזהרית הוצאת זרע לשווא, לרבות: קרי לילה, היא עבירה חמורה, שאין לה כפרה (אמנם בתיקוני זהר נרמז, והתקבל אחר כך, כי תלמוד תורה היא כפרתהּ).

   אפשר לפרש כמובן כי היכיני המבועת ממה שתפס כעבירות מיניות, חייב היה לתרץ לעצמו את חלומותיו האירוטיים-סקסואליים כאילו רמזו על עניינים אלהיים או משיחיים התגלותיים. ואף על פי דומני כי שלום בחר להתעלם לחלוטין מכמה אלמנטיים סוריאליסטיים מסקרנים למדיי המופיעים בחלומו של היכיני.

   קודם כל, הגמל הרודף. ניתן לראות בו בין דמותו של הליבידו הסוער של היכיני ממנו הוא מנסה להתחמק (פאלוס וצמד אשכים עשויים להזכיר גמל מתרוצץ), שמא יגיע לידי שפיכת זרעו; להבדיל, אפשר כי הגמל הרודף מבטא כאן את הפוביה של היהודי הנרדף על שום יהדותו. רמז לכך ניתן למצוא בכך שהגמל מניח לאברהם היכיני כאשר זה מגיע לחדר שעל המים. במקורות חז"ל מובא כי אין השם (שם האל) נמסר אלא על המים, כלומר: אין מגלים את משמעות השם המפורש ואת הסודות התלויים בו, אלא בקרבה למקורות מים. כך, בספרו של הפוסק התורכי-יהודי בן המאה התשע-עשרה, ר' חיים פלאג'י, כף החיים, מובא כי נהגו יהודי תורכיה לבנות בתי כנסת בקרבת נהרות או מקורות מים, לקיים את דברי חז"ל. הגמל אפוא הוא מה שמאיים על עצם יהדותו של היכיני ממנו הוא מסוגל להימלט רק בהגיעו אל "המקום הקדוש", החדר שעל המים, בו—באם נתחשב בדברי החלום השני המובא—הוא מזדווג עם בנות דמותן של המשנה (התורה שבעל פה) ושל התורה שבכתב, המופיעות לפניו בדמות צמד נערות טובות מראה.

   אפשר כי בעיני היכיני מסמל הגמל את פחדיו מפני התאסלמוּת (המרת-דת); הבטחתהּ של הנערה ליכיני כי תחילה יינשא למלכה שהירח מכסה אותהּ, אפשר כי מדברת בנישואיו לתורה שבאותה עת, תחת שלטון הסהר של האסלאם, היא אמנם מכוסה בכסות הירח; אבל לעתיד לבוא כתולדת השמש והירח הוא עומד להינשא למלכה המזהירה כשמש עצמהּ. בקבלה התיאוסופית הקדומה מסומלת ספירת המלכות, השכינה, תורה שבעל פה– בלבנה, ואילו ספירת תפארת, תורה שבכתב, באור החמה; נישואיו של היכיני עם אותה מלכה מסמלים איפוא את התעלותהּ של נפשו מתוך הזווג הקדוש, יחוד קודשא בריך הוא (=תפארת) ושכניתיה (=שכינה, מלכות), עדי קבלת שפע ישירה מן ספירת התפארת. הדברים מעניינים מאוד הואיל ואלהי אמונתו של שבתי צבי היתה ספירת תפארת (אפשר מתוך בחינת הדעת-הפנימית שבהּ). אך יותר מכך, מעבר לרגשות האשם והאימה שנפלה על המקובל שכנראה שפך זרעו אגב שינה; נוצר פה סוג של חזון קבלי, שניתן לפרשו כך, שהמקובל סומך ובוטח כי הקבלה ותפישותיה בהן לבדן עליו לשים את מבטחו משום שהם יגוננו עליו מפני השפעת החברה העות'מאנית-האסלאמית השלטת, ותורתהּ היא שתמלט נפשו מן ההרגשה שהינו בן דת מיעוט, נתון למשיסה.

   יותר מכך, היכיני רואה בחלום את עצמו, כפי שהעיר שלום בצדק, כבן דמותו ומעלתו של ר' יוסף קארו (1575-1488, ספרד, תורכיה וצפת), פוסק ההלכה הגדול, שהותיר אחריו יומן גילויים מיסטיים בשם מגיד מישרים. ובו, באחד חלקיו, מזהיר "המגיד" (הקול הפנימי הדובר) את קארו לבל יוסיף להתרועע עם סוּפִים-מוסלמיים בני זמנו.  בספרו של המקובל, ישעיה הלוי הורוויץ (פראג ואח"כ ירושלים וטבריה), שני לוחות הברית, בחלק הדן בחג שבועות, מובאת עדות היאך בערב שבועות, בשעה שהיה ר' יוסף קארו משנן את אחד מסדרי המשנה, דיברה מגרונו רוח המשנה, בקול נשי, שהבטיח את גאולתם הקרובה של ישראל ואת שיבתם הקרובה לציון. חלומותיו של היכיני אפוא עקביים מבחינת המיזוג החל בהם בין המעשים הסקסואליים בחלומותיו ובין המובן היהודי-קבלי-גאולי שהוא מעניק למעשיו.

   נקל הוא להבין היאך ככלות כמה שנים הפך היכיני לאחד מקרוביו של שבתי צבי, אשר נהג לקשור בין מעשים מוזרים, בכללם פעילויות מיניות חריגות בקנה מידה הלכתי, ואילו חוג מעריציו נהג להסביר את מעשיו, כאילו מדובר בתיקונים של האלהות, המכינים וסוללים את הדרך לגאולת ישראל. כך למשל כתב נתן העזתי  בדרוש התנינים, מן החיבורים הראשונים בקבלה שבתאית, אשר קדמו להמרתו של שבתי צבי לאסלאם: "שורש מלך המשיח [בן דוד] הוא בעטרת יסוד דאבא ומשיח בן אפרים בעטרת יסוד אמא. לכן נקרא אפרים שהוא במקום שפרה ורבה"  (דרוש התנינים , נדפס: בעקבות משיח: אוסף מקורות מראשית התפתחות האמונה השבתאית מלוקט מתוך כתביו של ר' אברהם בנימין נתן בן אלישע חיים אשכנזי המכונה נתן העזתי, יוצאים לאור מתוך כתבי-היד על ידי גרשם שלום, הוצאת תרשיש: ירושלים תש"ד, עמ' כ']. עטרת יסוד פרצוף אבא ופרצוף אמא דבריאה מסמלות את שני המשיחים (בן אפרים, המכין והתומך,  ובן דוד, הגואל הממשי). ספירת יסוד עצמה מתוארת בקבלה הרבה בסמל אבר המין הזכרי השופע בנוקבא (בנקבה), היא המלכות.  מי יודע, אפשר כי אברהם היכיני, תלמידו-חברו של שבתי צבי, ראה בחלומו זה מבשר לכך שהוא עצמו בחינת משיח בן אפרים, הסולל את הדרך למלכותו של המבשר האמיתי ואת מעשיו המיניים המשונים של שבתי צבי בעירות, ראה רק כבבואה של מה שהוא עצמו הרשה לעצמו בחלום.

   עוד אנקדוטה מעניינת, שבתי צבי ככל הידוע (תומאס קונן, עמ' 60, ראו פתיחת הרשימה לעיל) מינה את אברהם היכיני, ברשימת המלכים שיימלכו על העולם כולו לצידו, ל-"מלך שלמה". מעבר לכך ששלמה היה בן דוד, ומעבר לכך ששלמה נודע בחכמתו; היו לשלמה המקראי כנודע אֶלֶף נשים.

2

   ומה על הגמל? לבי אומר לי כי בשעה שנזקק אברהם היכיני לנערות ההן בלשכת-החלומות על הים, לעס הגמל בחדר האחר, לתיאבון את ביאורו השלם על התוספתא אף את יומן החלומות שלו עד כי לא הותיר מהם שריד ופליט (אפשר כי היכיני בירך הגומל על כתביו הנותרים, עליהם חס הגמל הרעב בטובו). וכך המבקש לעיין בהם, באותם כתבים אבודים, ככלות הדורות, שוב אינו כדאי, ולולא רישומם הרגעי בספרו של שלום, היו נותרים שכוחים, וגם כעת, מה נותר מהם זולת שמם?

   מוטב אפוא כי אסיים כעת את הרשימה ואמהר לפרסם אותה, שמא יקדימני גמל בין החדרים.

בתמונה למעלה: גמל חונה על יד הים, צלם בלתי ידוע, ללא תאריך.

© 2010 שועי רז

Read Full Post »

שיר השירים אשר לאנוֹשוּת

 

חיה את חייךָ ברצינות כה גדולה, עד שגם בהגיעךָ לגיל שִבעים, אתה תטע עצי זית, לא למען ילדיך אחריך, כי אם משום שאינָך מאמין בַּמָּוֶת  (נאזים חכְּמֶת)

*

   בשנת 1955 ראתה אור בהוצאת הקיבוץ הארצי והשומר הצעיר אסופה מתורגמת משיריו של המשורר הקומוניסט התורכי הגדול, נאזים חכמת (1963-1902), בתרגומו ועריכתו של המשורר, ט' כרמי (כרמי טשרני, 1994-1925),  בלווית ציוריו של יחזקאל קמחי.  לפני כשנה נדפסה אנתולוגיה נוספת ומורחבת משירת חכמת בתרגום מתורכית על ידי פרופסור עפרה בנג'ו  מאונ' תל אביב. למבחר החדש והמומלץ שתרגמה וערכה בנג'ו נוספה אגרת קטנה לקורא העברי אשר חכמת חיבר בשנת 1955 לקראת צאת אסופת שיריו הראשונה בעברית.  הרי  היא לפניכן/ם:

*

אודה על האמת: כשנתבשרתי כי מבחר משירַי עומד להופיע בתרגום עברי וייצא לאור ב"ספרית פועלים" בישראל, תקפני רגש ששמחה וגאווה שימשו בערבוביה.

   שמחה לָמה? – כי אוהב אני את העם היהודי,שהסבל לא המעיט אלא הגביר בו את התפארת,ובכל ייסוריו האיומים,רבי הדורות והמהדורות לא נפלה רוחו אלא נתפעמה תמיד,ובמשך כל דברי ימיו מסוגל היה להעמיד לעצמו, ולעמים כולם, פמליה מפוארת של אנשי סגולה בכל תחומי המחשבה והיצירה, המדע והמעשה, ובכל שדות  מלחמותיו של האדם לגאולתו.

   גאווה לָמה?— אינני איש דתי,אך תמיד היה התנ"ך בעיני אחד הגילויים הנהדרים של היצירה האנושית,עדות לגאונהּ של רוח האדם. הרבה שקדתי ללמוד מסֵפר מופלא זה וגם מרזי השירה. והנה זכיתי, ושירַי מועתקים לאותה שפה, שבה שר אחד מגדולי הליריקנים בכל הדורות והעמים, שלמה, את "שיר השירים" שהוא באמת שיר-שירי-האהבה שבעולם.

   אך דווקא כאן התגנב הפחד ללבי: כיצד יעריך הקורא שנתחנך על הליריקה הגאונית של משורר השולמית הנצחית, את שירתי הצנועה? …

   ואין לי אלא לנחם את עצמי בתקווה,שאולי אזכה וספרי יקיים את אחת המצוות הגדולות של השירה—לנטוע אהבה בין העמים—ויסייע לקשור קשרי ידידוּת בין עמי שלי ובין עמכם, הבונה את אושרו.

   ארצכם היא בת יפה במשפחה הגדולה של המזרח הקרוב,ובניינהּ הצעיר זקוק לידידוּת אמת בינה לבין העמים.היא לא תקוּם בלי חזון השלום.הבא נקווה אפוא,כי עִם כל עמי העולם יגֵנוּ גם שני  עמינו על השלום איש בביתו – כי הוא לבדו מבטח לעצמאותו של כל עם במולדתו. כי שלום הוא צדק, שלום הוא תפארת, שלום הוא שיר השירים אשר לאנושות.

                        שלום לכם ידידי היקרים, קוראים עבריים בישראל!,  

                                                                                    נאזים חכּמֶת

[נאזים חכמת, ענק כחול-עיניים: מבחר שירים ופואמות, תרגמה מתורכית, העירה וכתבה אחרית דבר: עפרה בנג'ו, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2009, עמ' 8]

*  

   חלפו 55 שנים.כאשר יתירו לעצמם קוראים יהודיים להתבסם מגאוניותו של חכמֶת לצד שיר השירים מבלי לחוש כי שיר השירים מבטא הוא אמת מטפיסית ואילו שירת האהבה של חכמת פחותה הימנה; וכאשר המסלם-התרכי המצוי יידע לקרוא בשיר השירים וילמד את נפשו להתבונן אל יופיו ואת עומקיו, אם באהבה ארצית עסקינן אם באהבה אלהית עסקינן שם, אולי יוכלו לצאת יהודים ומוסלמים, דתיים וחילונים, כבני אדם יחד אל אותו ים תיכון, אשר כולנו רוחצים בו בקייץ, ולהבין עד תּוֹם את המסר האוניברסלי הצפון בשירו העלאי של חכמת:

* 

הִנֵּה כָּךְ בָּאנוּ וְכָךְ נֵלֵךְ

הֱיֶה שָלוֹם אָחִי הַיָּם

לָקַחְנוּ מְעַט מֵחַלּוּקֵי הָאֶבֶן שֶלְּךָ

וּמֵהַמֶּלַח הַכָּחֹל עָמֹק שֶלְּךָ

מְעַט מִנִצְחִיוּתְךָ

וְּמְעַט מִזְעָר מֵאוֹרְךָ

וּמִקְצָת  מִצַּעַרְךָ

לָמַדְנוּ כַּמָּה דְבָרִים

מִגוֹרָלוֹ שֶל הַיָּם

שָאַבְנוּ מְעַט תִּקְוָה

וְנַעֲשֵינוּ מְעַט יוֹתֵר בְּנֵי אָדָם

הִנֵּה כָּךְ בָּאנוּ וְכָךְ נֵלֵך

הֳיֶה שָלוֹם אָחִי הַיָּם

[שם,שם, עמ' 123]

*

   הנה כך באנו וכך נלך,אך האם נעשים אנו מעט יותר בני אדם? האם אנו מקוים? האם אנו באמת למודי-צער, כמי שנוכח בטעותו, או שמא אחוזי שמחה לאיד, כאחד הריקים? לשם מה לקחנו מעט מחלוקי האבן, לידותם בחלונות שנואי- נפשינו? להניחם על קברים?

  מדוע אין רובנו מצטערים, לומדים, מקוים, נעשים מעט יותר בני אדם, אלא מסתפקים בביאתם ובהליכתם מזה העולם. אפילו את הים (שכל אדם זכאי להיות. הלא כל אדם אפשר לו להיות מעט ים) נטשנו כבר לאנחות, הפקרנו לחסדן של מדינות, צבאות, ואינטרסים כלכליים:

*

עַנְנֵי נוֹצָה בִּשְמֵי הַיָּם

סִירוֹת כְּסוּפוֹת עַל פָנָיו

דְּגֵי זָהָב בֵּין גַּלָיו

אַצָּה יְרֻקָּה  בְּמַעֲמַקָּיו

אָדָם יָחֵף עוֹמֵד עַל הַחוֹף

עוֹמֵד וְחוֹשֵב.

 

לְוַאי שֶאֶהְיֶה עָנָן

וּלְוַאי סִירָה

לְוַאי שאֶהְיֶה דָּג

וְּלְוַאי אַצָּה…

לֹא זִה, לֹא זִה, אַף לֹא זֶה

אִהְיֶה לי יָם, בְּנִי

עִם הֶעָנָן וְהַסִּירָה

עִם הַדָּג וְהָאַצָּה.

[שם, שם, עמ' 122]

*

   הנה כאשר אנו, נהיה קצת, כל אחד ואחת, יותר ים עם ענן וסירה, דג ואצה, ונהרהר פחות בהיבטים פוליטיים, דתיים ולאומיים, ויותר בשהותינו המשותפת בזה העולם כשותפים בטבע, ביקום, בהיות אדם, נלמד כמה דברים מגורלו של הים, וניעשה אייכשהו מעט-יותר בני אדם. כל מי שבילה פעם ליל בהקשבה לים יודע, כי ככל שהליל הולך וגובר הוא נעשה ים יותר ויותר, ככל שאפשר לו לאדם להיות ים, אבל יותר מכך- נעשה קצת יותר בן אדם, שכן אהבתו לחיים, ושמחת נוכחותו בהויה יחד עם כל הנמצאים, ממלאות את ליבו ואת מחשבותיו. כבר אינו יכול להבדיל כלל באותה השעה, בין ישראלי ובין תורכי, בין מוסלמי ובין יהודי; בין מדינה ומדינה, בין עיר ועיר, בין ים וים.

 

בתצלום למעלה: מרינה באיסטנבול על גדות הבוספורוס.

© 2010 שועי רז

Read Full Post »