Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘ת'לוניוס מונק’

*

ב-1957 כבר היה ת'לוניוס מונק (1982-1917) שם-דבר בעולם הג'ז, אבל למרות שקטעים לא-מעטים שהלחין הפכו לסטנדרטים; בכל זאת,  לא היה מנוי על גדולי המבצעים המוכרים, ואלבומיו גם אם נתקבלו בהערכת הביקורת, זכו על פי רוב למכירות זעומות למדיי, ולקהל מצומצם. גורמים רבים השתתפו בכך שמונק נותר מעט בצל: ראשית, מונק היה ביישן, מופנם, מגמגם, ובראיונות שנערכו עימו גם אחר 1957, נדמה שהוא לעולם לא מצליח להביע את עצמו, ושכבר יוצא ממנו משפט ארוך, מדובר בדרך כלל בקובלנה על איזה סיבוב הופעות בלוויית הגדולים שבנגני הג'ז, שבעקבותיו גילה שהוא זכה בתשלום הנמוך ביותר ביחס לחבריו. צפייה בראיונות עם מונק היא חוויה מתסכלת. הציפיה שהגאון יצליח לומר דבר מה על התהליך היצירתי שהביא אותו לכתוב כמה מהקלאסיקות שלו— נענית לעולם בתשובה פשטנית ובלתי קומוניקטיבית, כאילו שורר איזה פער בלתי גשיר בין המוסיקה שמתרוצצת בעולמו הפנימי ובין יכולותיו הורבאליות. בתחילה זה עוד נראה כאילו מונק הודף את מראייניו, אבל במהירה מתבהר, שזה האיש וזה שיחו, צריך לקבל את מה שיש, ניתן להבין את הקושי שהיה בנסיבות האלה לגרום לו להיהפך 'כוכב'.

יותר מכך, שנות החמישים היו שנים קשות למדיי עבור מונק. ב-1951 החרימה משטרת ניו-יורק את "כרטיס הקברט" שלו, רישיון פורמלי להופיע במועדוני ג'ז בעיר, זאת לאחר ששוטרים ערכו חיפוש במכונית בה שהו מונק ופסנתרן הג'ז, באד פאוול – ומצאו בה חבילת סמים, שכנראה לא הייתה שייכת למונק. הוא סירב לשתף פעולה עם חוקריו ולהסגיר למי החבילה שייכת. כתוצאה מכך הושעה רישיונו, וזה הושב לו רק חמש או שש שנים אחר-כך. זאת ועוד, ב-1955 נשרף ביתו של מונק בניו יורק עד היסוד. והוא ובני משפחתו נאלצו לבלות חודשים בלינה בבתי אחרים. חברת התקליטים בתחילת שנות החמישים, Blue Note  מיחזרה בכמה מהדורות הקלטות שלו משלהי שנות הארבעים (1947-1948), מבלי שנראתה מעוניינת מדי לפתוח בפני מונק אפשרויות חדשות. הוא עבר ל-Prestige  חברה שצעדה יד ביד באותן ימים עם הקולות הצעירים ופורצי-הדרך (למשל, ב-1957 הוציאה את אלבומי הבכורה של יוסף לטיף וריי ברייאנט), אבל למרות הכל, לא הצליח מונק להמציא את עצמו מחדש, ובעיניי רבים מאנשי הג'ז של אותם ימים הוא המשיך להיוודע כפסנתרן אקצנטרי למדיי וכאישיות בלתי-צפויה ולא-ממש-קומוניקטיבית, על אף שאלבום המחווה שלו (Thelonius Monk Plays Duke Ellington,1954) שהציג את מונק כמבצע-אוהב ורהוט ליצירותיו של אלינגטון, בכל זאת, אולם משום שכזכור לא הורשה מונק להופיע בניו יורק, וגם משום שיצירותיו ואישיותו הותירו ברבים משומעיו חותם של זרוּת ומוזרוּת. שום דבר לא נראה כמוליך אותו לשלב מבטיח יותר מבחינת קריירה.

המעבר לחברת התקליטים Riverside סימנה את הכניסה לתקופה חדשה בקריירה של מונק. ראשית, הרשיון-להופיע בניו-יורק הושב לו, אבל יותר מזה ניכרים בשני אלבומי האולפן הראשונים שהוציא בחברה: Brilliant Corners ו-Monk's Music , המגמה להקיף את עצמו בטובי הנגנים-המבצעים, בני הזמן. וכך, ב-26.6.1957, לפני שישים שנים בדיוק, התכנסו באולפן ניו-יורקי כמה מן המבצעים הטובים יותר בתולדות הג'ז כדי לנגן ביחד את המוסיקה של מונק, באלבום שנקרא: Monk's Music, בעיניי אחד האלבומים הטובים ביותר בתולדות הג'ז, ואלבום האולפן השלם ביותר של יוצרו, בו הצליח, אולי לראשונה, להציג עצמו כמנהיג של הרכב ג'ז, לא-עוד אמן פסנתר המנגן "אחרת" ונשמע "אחרת". זה אינו בשום פנים אלבום מסחרי יותר או מרוכך יותר של מונק; אבל יש בו את התובנה שהדרך הנכונה יותר להנגיש את המוסיקה שלו היא פשוט לתת לנבחרת יוצאת מגדר הרגיל לבצע אותה, איש ואיש כמיטבו, כאשר נוכחותם – כך נדמה, מצליחה למשות את מונק מקונכייתו. הוא נשמע באלבום הזה ממש נוכח; אותה צעקה נודעת שלו בקטע השני באלבום: !Coltrane!  Coltrane —  יותר משיש בה את מתן האות לכניסת הסולו של קולטריין, יש בה את ההתלהבות האמיתית של האמן שיודע מה הולך לבוא עכשיו (סולו סקסופון מרהיב). נדמה כאילו ההרכב שהקיף שם את מונק גרם לו להשיל את הריחוק, לחוש חלק מהאנסמבל, אולי גם הכח המניע אותו, קשה להפריז במה שתחושת השייכות הזאת (סוף סוף הוא מרגיש במקום) מחוללת למוסיקה של מונק. ומרצועה לרצועה –  נדמה כי מונק חוגג את התחושה הבלתי-מצויה הזאת.

*

*   

 מי ומי  בנבחרת?  ג'ון קולטריין (1967-1926) שכוכבו דרך רק  כשנתיים לפני כן בהקלטות עם מיילס דיוויס. הוא פוטר כתוצאה מהתמכרות להירואין. ובהמשך ב-1957 הצטרף לראשונה, כחבר קבוע בהרכב של מונק. תוצאות שיתוף הפעולה הזה הם Monk's Music  והאלבום המוצלח פחות: Thelonious Monk meets John Coltrane (הרבה הבטחה מעט קיום).

קולמן הוקינס (1969-1904), אמן הג'ז הראשון, שהאמין במונק והפך אותו לפסנתרן בהרכבים שלו בשנות הארבעים, כשהוא מתעלם מן הביקורת על אופן הנגינה השונה שלו. הוקינס היה פשוטו כמשמעו אחד מאבות-הג'ז יחד עם לואיס ארמסטרונג ודיוק אלינגטון. אני מניח שהנוכחות שלו באולפן היתה מורגשת מאוד. למעשה, נגנו באולפן שלשה דורות. כאשר "הוק" מייצג את דור המייסדים; מונק וארט בלייקי (1990-1919) את דור הביניים; ואילו קולטריין וגיגי גריס את הדור הצעיר העולה. זאת ועוד, בלייקי וגריס היו מוסלמים-חדשים, בני משפחות נוצריות אדוקות שבבגרותם המירו דתם לאסלאם (בלייקי בסוף שנות הארבעים; גריס בתחילת שנות החמישים), והחיפושים המוסיקלים שלהם עסקו באפריקה ובמסורות מוסיקליות לא-מערביות (במיוחד בלייקי, שבאותם שנים היה אמון על מקצבים אפריקניים). יש הממעיטים בנוכחותו של גריס, האנונימי שבנגנים באלבום, אבל יש לזכור כי באותן שנים צפו לבחור המנומס והישר הזה (כולם מעידים שהיה מענטש) גדולות, וכי הקטע היחיד שנוגן באולפן (לא נכנס לאלבום לבסוף  וצורף במהדורות מאוחרות בלבד) היה לחן ועיבוד של גיגי גריס דווקא, קטע נפלא, Blues  for  tomorrow, שנשמע לפחות לאזני, לא רק כהצהרה על עתידו המתרקם של הג'ז, אלא כסוג של מפגש בין דתי של אנושות הרחוקה ממלחמה.  גריס עצמו פרש מנגינת ג'ז במועדונים ב-1964 לערך, ונעלם לגמרי. שנים אחר כך התברר ששינה את שמו (לשם מוסלמי) והפך מורה נערץ לג'ז בבית ספר תיכון ציבורי בברונקס, שהיה מיועד בעיקר לאוכלוסיה אפרו-אמריקנית קשת-יום, שם הקים דורות של תלמידים, שביכרו את הדת ו/או את המוסיקה על פני חבורות הרחוב.  הוא מעולם לא התחרט כנראה שעזב את עולם הג'ז כיוצר פעיל (גם ריי קופלנד על החצוצרה ווילבור ווייר על הקונטרבאס זכורים לטוב, אבל עליהם יש לי פחות מה להגיד).

*

*

עוד הערה על האלבום. קטע החתימה שלו: ,Crepuscule with  Nellie  (שעת בין-הערביים עם נלי) כאשר הכוונה היא לאשתו של מונק: פרנסס "נלי" סמית'-מונק. רבים רואים ביצירה הזאת, את הסטנדרט המזוהה והשלם של מונק, לצד: 'Round about Midnight (מיילס דיוויס ביצע אותו כשיר הנושא לאלבום באותו שם, שראה אור במארס 1957, ו לכן גם לו היה חלק בקאמבק של מונק) –  שעת חצות הליל לעומת שעת הדמדומים, שבין רדת-השמש לעלות-הליל. מונק הותיר פעם מראיין צרפתי תמהּ. המראיין שאלו: מה יש לו לומר על אותה שעת ערביים עם נלי אשתו ומונק ענה לו: She is my wife. המראיין מנסה לגרום לו לדבר, ומונק רק מוסיף: Nellie is my  wife . זה נראה, כאילו הוא לא הבין עד-הסוף את השאלה, אבל מצד אחר, דומה כי המראיין לא ממש הבין את התשובה. הקטע הזה מתאר את שעת הדמדומים בלוויית האדם האהוב ביותר על מונק: נלי אשתו. עולם שלם של מבעים רגשיים אצור כאן במלה Wife. מונק לא מסוגל לדבר על זה. אבל הוא יודע ועוד איך לנגן את זה.

ועוד הערה קצרה על מונק והאלבום הזה. מצאתי את עצמי מהרהר די הרבה במה שקרה כאן. מדוע דווקא כאן. חשבתי על הגווארדיה הרב-דורית המחבקת כאן את מונק, ומעניקה מקום והוקרה למוסיקה שלו. חשבתי על השנים בהן לא יכול היה להופיע. על ביתו השרוף. על נלי שהמשיכה איתו גם בזמנים הקשים. פתאום, לא יודע, חשבתי על תיאוריית האלקטרון של הפיסיקאי הגרמני, ורנר הייזנברג (1975-1901) שנתקבלה גם על דעתו של נילס בוהר (1962-1885), ואילו אלברט איינשטיין (1955-1878) ניסה להפריכה מכל וכל. על-פי הייזנברג, אלקטרונים (הסובבים סביב גרעין האטום המכיל פרוטונים וניאוטרונים) קיימים רק כאשר צופים בהם, או מדוייק יותר: רק בשעה שהם נתונים באינטראקציה (התנגשות) עם משהו אחר. יתירה מזאת, אין להם מיקום מוגדר ולא קיום מוגדר, כל עת שהם לא מצויים באינטראקציה משמעותיות עם אחר. מונק כנראה מצא בחבורה שנאספה אל אולפן ההקלטות, היום לפני 60 שנה, את האינטראקציה המשמעותית, שהכריחה אותו לצאת מתוך ההיעלם. אולי היו אלו גם רגשותיו לנלי, והרצון להקליט לראשונה את מה שכנראה לא הצליח להגיד במלים. גם להבא פרח מונק, כאשר היו לידו יוצרים משמעותיים עבורו, כמו למשל: הסקסופוניסט צ'רלי ראוז (1988-1924) שליווה אותו לכל אורך שנות השישים. כשמונק מנגן מתוך חברוּת או חיבה עמוקה ליוצר המנגן עימו, שומעים זאת, הוא פתאום נמצא, אין כל ספק בזה. הוא פתאום  קיים ונוכח. כשהוא לא באינטראקציה שומעים זאת היטב. הוא לא שם. אבל באלבום הזה , היום לפני שישים שנה, הוא נוטש את היסוסיו, את נטיית ההיעלם, ומממש את הזכות להפוך מנעלם גדול לאמן ממשי וקיים.

*

*

בתמונות למעלה: מונק בכובע סיני, מונק במשחק פינג-פונג;  מונק עם נלי; כל התצלומים נראים לי מראשית שנות השישים; איני יודע מי צילמו אותם.

Read Full Post »

*

*

[מסלול נדידה של ציפורים, סתיו]

 

הַזָּמִיר מְזַמֵּר זְרִימָתוֹ

מוּזָר שֶיִשָּמֵט

כְּמוֹ כֹּל צִפּוֹר

 

[בית קברות, אביב, מן החוץ]

 

עֲצֵי הַבְּרוֹשִׁים- בְּכֹחַ עֲלֵיהֶם הַמְּרַשְׁרְשִׁים

מְצַיְּרִים שָׁמַיִם חֲדָשִׁים

עַל נְיָר עָנָן

 

[יער, חורף, לילה]

 

בָּחֲשֵׁכָה הַזֹּאת

אֲנִי הַיָּרֵחַ –

לְעוֹלָם אֵינִי מָלֵא

*

השירים הקצרים הללו נכתבו לפני שמונה עשרה, ושתים-עשרה שנים  הנופים המתוארים בהם לא חדלו להיות משמעותיים עבורי בחלוף הזמן. כאילו הם מתארים אילו מראות שתיה או זכרונות קדומים; משהו השתנה, אם בכלל, רק מעט, עם שינוי העונות וגלגול מחזורי השנים, כאילו לכל מקום אליו אני פונה, יש בו משהו מרושמם של הנופים. 

אסוציאטיבית נלקחתי מזה לג'ז של ת'לוניוס מונק בגלל הלילה, הלבנה והחשכה[Round Midnight];  אולי הודות לספר שקראתי לאחרונה [סטאדס טרקל,ענקי הג'ז,תרגם מאנגלית:דניאל פרידמן,עריכה מדעית: שלומי גולדנברג,הוצאת בבל:תל אביב 2006)]שהביא מזכרונותיו של לואי ארמסטרונג  (1971-1901), לדבריו הוקמו מועדוני הג'ז הראשונים של ניו אורלינס על יסוד תזמורות שליוו שיירות אבלים בדרכן אל בית העלמין של העיר וממנו בדרך חזור. בדרך הלוך נוגנה מוסיקה הקרובה לנהי, שהיוותה את יסוד הבלוז, ובדרך חזור- נוגנה מוסיקה שמחה יותר, משיבת נפש. אלו היו אלתורי הג'ז הראשונים.   

**

*

בתמונה למעלה: Archip Kundzhi, Night on the Dnieper, Oil on Canvas 1881

© 2012 שוֹעִי רז

Read Full Post »

 

1

    ושוב ספטמבר עם הרוחות המנשבות והצללים המתארכים, ועם שיברון הלב והפצע המטפיסי, ובעוד אני מציץ מחרכי התריסים על העצים ברחוב, ההומים בפריחה עקשת רוב ימי השנה, מתנגן לו ברקע אלבום החדש של אלון אולארצ'יק, אולארצ'יק סטייל (Audio CD, התו השמיני: לוד 2011). מירב שירים האלבום כבר הושרו ובוצעו בין באלבומיו של אולארצ'יק ובין באלבומי ההופעות שלו בעבר (בשקט, אולארצ'יק ג'אז), ואולארצי'ק שב ומנגן-מעבד אותם מחדש, באוריינטציה בלוזית-ג'אזית נהדרת, בלוויית המפיק והמעבד אלעד עדר, התופס מקומו על יד הפסנתר, ונע על הקלידים, כמשוטט ברחובה של עיר, שנבדתה בפנים מחשבותיו, עתים מהדהד-מתנדנד כצ'פלין עתים מאלתר לו דרכים חדשות כת'לוניוס מונק; לצידו— מקס אולארצ'יק, בנו של אלון, המרעיד את מיתריו העבותים של הקונטרבאס, גם תופיו המגוונים-המינוריים של שי וצר, אופפים-כל. המוסיקה מציירת בלבי עיר-קטנה, מינורית, שתושביה מכירים אלו את אלו, הנתונה בשלהי סתיו מעמיק, העומד לחלוף ולהיות חורף סוער וגשום. אני כמעט יכול לראות איך הפריחה הזאת, פליטת חודשי השרב וההבל— עוד תנתן למשיסה בידי רוח ורטיבות, ואני אשב ואצפה בהּ מתוך החדר החמים.

   אולארצ'יק הוא בלי-ספק אחד המוסיקאים הקלים המגוונים ביותר בישראל: להקת הנח"ל, כוורת, לימודי ג'אז בברקלי, הרכבי ג'אז בארה"ב, נגן באס קבוע בהופעותיו של זוהר ארגוב בהופעותיו בניו-יורק מסע הופעות עם טריפונאס ועם תזמורתו של זוזו מוסה, מופע משותף עם להקת טנגו, ערב חד פעמי משופץ עם מוני ובר אבא וגידי גוב, הפקה ועיבוד של שני אלבומיהם הראשונים של אתי אנקרי ושל טיפקס—ולמעשה הכנסתם אל לב הקונצנסוס המוסיקלי בארץ, הם רק קצת ממפעליו. יותר מכך, אולארצ'יק היה מן הראשונים לשלב באלבומיו עוד בשנות השמונים מוסיקה שנכרו בה השפעות מגוונות, כגון: מקאמים, מוסיקה ערבית, מוסיקת עולם, פיטר גבריאל ופרינס. אבל יותר מכך, תמיד נכרה בעבודותיו אהבה תמה לקלאסיקות ישראליות משל סשה ארגוב, מרדכי זעירא וכיו"ב, כאילו משם נבעו מראות השתיה המוסיקליות שלו ולשם הן שבות. בכך ודאי קדם להרכבים ישראליים מוסיקליים מצליחים מאוד כגון אלו של אבישי כהן ושל עידן רייכל. הדברים בלטו במיוחד באלבומו השני של אולארצ'יק, שעשועי כאילו (1987), שבצידו הראשון הורגשו השפעות וציטטים שאולים מפרינס (אולארצ'יק ביצע שם בגרסא עברית את שירו UndertheCherryMoon) ומפיטר גבריאל [כך הבנתי בשעתו את תנסי בקיץ הבא ואת בחור אנלוגי]; ואילו צידו השני, היה מעשה מחשבת של מוסיקה ישראלית, בהשראתם של ארגוב וזעירא, אבל ברוח אולארצ'יקית מקורית (למעט הקטע החותם טיפת-טיפת, שהיה ספק הומאז' ספר ביצוע כיסוי לשיר מתוך המחזמר גבירתי הנאוה), שהבהירה כי התלמיד לא נופל מרבותיו, כוונתי בעיקר ל: כל הליל אני בגנך, שעשועי כאילו (למלותיו של אברהם חלפי בשיר שהוקדש למשוררת יוכבד בת מרים), ושני חלקים בתוך השלם, שמאז הפכו לסטנדרטים ישראליים לכל דבר ועניין (זאת במידה שישנם סטנדרטים ישראליים בכלל). מן הצד ההוא ראוי לציין גם את הבלדה על משה גורביץ', הזכורה פחות, שירו של שחקן כדורגל לשעבר המתבונן לאחור על חייו, ומגלה שאינו מתחרט על דבר; ובכל זאת, יש-בה יופי בלתי שכיח, השוזר יחד חיוך ומלנכוליה.

  אולארצ'יק לוקח עמו לאולפן צוות של צעירים לג'אם סשן המציע רטרוספקטיבה של תחנות-דרכים בדרכו של ההלך-אולארצ'יק החל מימי כוורת וכלה באלבום האולפן, רוק &רוך (2006). אל כל אלו נוסף בקצה שיר חדש עדין ויפה – אותו שר אולארצ'יק בצוותא עם טסה אולארצ'יק, אבל בשום פנים אין לראות באלבום כאן רטרוספקטיבה משפחתית נעימה בלבד. יש כאן נסיון כן ומרגש של היוצר להגיש כאן בחירות אמנותיות המהוות את לוז יצירתו המוסיקלית. גם גרסות הכיסוי שבוחר אולארצ'יק כאן: מדינה קטנה של סנדרסון וכוורת  וערב של שושנים של זעירא כמו גם הבחירה לבצע את כולם, כולם, שיר שלכתחילה נתחבר על ידי אולארצ'יק כמחווה לטריפונאס לקראת סבוב הופעות משותף בחו"ל וכהומאז' משעשע למקומו והשפעתו של הפופ היווני מדבי אריס סאן וטריפונאס עצמו, על ישראל של נעוריו, יש בהּ כעין התבוננות מינורית עדינה ומפויס לאחור והצדעה למוסיקה הישראלית, שמאז ומעולם היתה סוג של מוסיקת עולם, רבת השפעות ומקצבים: רומנסת הלדינו, הפופ היווני, והפופ המחוייך האמריקני של כוורת, בקליפת אגוז, הם המקורות מהם נחל אולארצ'יק את שירו. חוויות המוסיקה התשתיתיות של אולארצ'יק הונעו מתוך אותה מוסיקה ישראלית פופולארית. כפי שהיטב לתאר במלות השיר ניו יורק (מתוך האלבום תגיד לי איך אתה מרגיש, 1993) החסר מאוד באלבום הנוכחי, המתאר את געגועיו של המהגר הבת-ימי (אולארצ'יק גדל בבת ים) הביתה לישראל ההיא של נעוריו.

   ובאמת בת-ימיותו של אולארצ'יק בשנות ילדותו הרבה יותר מישראליותו כמו מלווה מאז ומתמיד את היוצר אולארצ'יק. אלו אינם רק שירים כמו קו 26, ניו יורק, ובן בסט (היפואי). אלא משהו במגוון האנושי הבת-ימי, עיר של מהגרים מארצות שונות, ממקומות שונים, ששמעו מוסיקה מגוונת; במידה מסויימת דומה אולארצ'יק לבת-ימי אחר, צעיר ממנו קצת, ברי סחרוף, אלא שבשעה שאולארצ'יק היה חבר בכוורת, היה סחרוף גיטריסט, עשור אחר כך, בMinimalCompact. ובשעה שאולארצ'יק הלך והתכתב עם מקורות הג'אז הלך סחרוף והפך לאמן הרוק הישראלי הבולט של שני העשורים האחרונים. אני חושב כי משהו בעושר העיבודים ובמגוון המקורות המוסיקליים המאפיין את אולארצ'יק ואת סחרוף מקורו באותה ילדות בת-ימית, שבה ניתן היה לשמוע מוסיקה מגוונת מאוד, מאזורים שונים, ומתפוצות שונות; לשמוע סיפורי חיים שונים עולים ובוקעים מן הרחובות, מבלי לתייג ומבלי לערוך היררכיות תרבותיות מיותרות.

2

   אולארצ'יק בעיניי במיטבו הוא גם אחד מכותבי השירים המבריקים ביותר במוסיקה הישראלית: 'קולי נאלם לבי נרגש/בא לשכונה בחור חדש'; 'בגבול הכביש נאספו אישה ואיש/ להציץ בעיניו, בזיו שעל פניו'; 'לא מכיר את ידידייך או הורייך/לא ראיתי את פנייך מעולם/אבל דמיוני אין גבול לו/ובצר לו, יעבוד חנם'; 'מה טומן לה גורלה/ באמתחתו האפלה' הם רק דוגמאות מספר לוירטואוזיות הפזמונאית של אולארצ'יק, המקפיד לשזור בין כמה שפות עבריוֹת, מצויות ובלתי מצויות. מבחינה זאת, שיריו, לא אחת, נדמים למעבדה של עברית, לשירה מהלכת ברחוב. מבחינה זאת, דומה אולארצ'יק בעיניי לפאולו קונטה האיטלקי, משורר-צייר מחויך-מלאנכולי, אחד מכותבי השירים האהודים ביותר באיטליה, המסוגל לכתוב על אופניים ועל נבחרת איטליה בכדורגל, בלשון שירית, ולעטוף הכל בג'אז-בלוז, ובהגשה ייחודית, תמיד שומר על קשר עין עם הרחובות והשווקים אבל גם עם שירתם של הקלאסיקונים.

   אחד הטקסטים היפים יותר של אולארצ'יק הוא שירו החיים קשים (מתוך תגיד לי איך אתה מרגיש). הבתים מלאים בפראזות של דיבור יום-יומי על החיים ומדוויהם, ואילו הפזמון מציע סוג של עמדה קיומית, כמעט נחמה-מחויכת, על אי-פתרונה של חידת החיים, חוסר היכולת להבין את מציאותינו כאן, את שהותנו הסתומה בעולם:

כמו מחשב ללא חוֹברת הסבּר

כמו גרביים של מישהוּ אחר

כמוֹ גפרוּר רטוֹב

ולזכּוֹר, כי חשוּב,

לדָּבֶּר לדָּבֶּר לדָבֶּר

מפתח עץ לדלת פלדה

איש לא יודע פתרוֹן לחידה

ואין לאן לָשוּב,

רק לזכור, כי חשוּב,

לדַּבֵּר לְדַבֵּר לדַבֵּר

  

   יש בשירו של אולארצ'יק משום נחמת השוטים שכולנו משתתפים בה; קשיי הקיום, חידת החיים. אבל, היכולת לדבר על זה אלו עם אלו, לשתף, להשתתף, כדי להרגיש שאיננו לבד, שאיננו נמצאים כאן לבד, כדבריו של המשורר האמריקני, וואלאס סטיבנס (1955-1879): 'הֶגֶזַּע כֻּלוֹ הוּא מְשוֹרֵר הַכּוֹתֵב/אֶת הַהֲנָחוֹת הַמְשֻנוֹת אוֹדוֹת גוֹרָלוֹ' (מתוך: 'האדם עשוי ממלים', תרגמה: טובה רוזן-מוקד). כולנו הומים הנחות משונות. מתוכן אנו יוצרים שפה וקירבה ותרבות.

   דברים דומים ממש לאלו של אולארצ'יק שָׂם המשורר היידי-ניו-יורקי יעקב גלאטשטיין (1971-1896) בפיו של ר' נחמן מברסלב המדבר לכאורה אל תלמידו-סופרו ר' נתן מנמירוב את הדברים הבאים:

בָּרָק הִבְרִיק, רַעַם רָעַם

מוּבָן שֶנָּפַלְתִּי לֹא מֵחֲמוֹר מוּרָם

אֶלָּא מִסַּפְסָל קָשֶה בְּבֵית הַמִּדְרָש.

מָה, אַתָּה גוֹלֵם בְּעֵינֶיךָ? מָה הָרַעַש?

לֹא תָּפַסְתָּ, מִסְכֵּן, אֶת מוּסַר-הַהַשְׂכֵּל.

עוֹד מְעַט אֶתֵּן לְךָ סְטִירָה בַּלֶּחֶי,

שֶיִּהְיֶה לְךָ מַה לִזְכֹּר!

שֶכֹּה אֶחֳלֶה, אִם הָיִיתִי רוֹצֶה

לִהְיוֹת אִלֵּם בְּגַן-עֵדֶן זוֹהֵר.

פּׁה בָּעוֹלָם הַחוֹטֵא –

לְדַבֵּר וּלְדַבֵּר וּלְדַבֵּר

[יעקב גלאטשטיין, 'שמע ותשתומם', משורר בניו-יורק: מבחר שירים מכל הספרים, ערך ותרגם: בנימין הרשב, ספרי סימן קריאה והקיבוץ המאוחד: תל אביב 1990, עמ' 157]    

  על אף איומי הסטירה והמחלה של רב נחמן המדומה לתלמידו, ניכר כי גלאטשטיין דווקא מנסה לעורר את קוראיו לכך, שאיננו יכולים להבין את העולם הזה, לא את סדרו של ברק ולא את סדרו של רעם, ולאו מדוע זיקים שכאלה מחרידים אותנו כל-כך, אבל כמו רעשי הטבע, כך גם יתרונו של האדם, לדבר, להפיק מלים, להיות אלו עם אלו, להיפדות מן הסולפסיזם של  ה"עצמי", ולתת למחשבות ולרגשות דרור במלים, להבריק ולהרעים בחלל העולם.

   איני חושב כי אולארצ'יק קרא בהכרח את גלאטשטיין (השיר שהובא לעיל, תורגם לראשונה לעברית על ידי שלמה שנהוד בשנת 1964, או מעט לפני כן), אבל מסקנתם קרובה. על כן דומה, בוחרים אולארצ'יק וחבורתו להמשיך להבריק ולהרעים חללו של עולם במוסיקה שלו, המתעקשת לחייך אותי, ליצור עמי שיח מחויך ומהנה. להתוות שיח עברי-מוסיקלי, קרוב-ומקרב, מן הטובים והמחכימים להם האזנתי בשנים האחרונות. הנה פנתה לה הרצועה האחרונה באלבום, ברשותכם/ן, אני פונה לשוב להאזין מן ההתחלה.

*

*

אלון אולארצ'יק, אולארצ'יק סטייל, Audio CD, התו השמיני: לוד 2011

© 2011 שועי רז

Read Full Post »