Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘תלמוד’

*

בדפוסו האמסטרדמי של יצחק די קורדווה ראה אור בשנת 1723, בלוויית חיתוכי עץ מודפסים, ספר המנהגים. חיבור הלכתי אשכנזי לרבי יצחק אייזיק מטירנא (נפטר 1425) ובו הדימוי לעיל, שתכליתו להמחיש את המיתוס לפיו מי שלא ייראה את צל ראשו בליל הושענא רבא לא ישלים את שנתו, כלומר: ייפטר לשנה הבאה. מקור קדום לתפיסה זו מובא עוד בספר רֹקח, לאיש ההלכה האשכנזי, התיאולוג ובעל-הסוד, ר' אלעזר מוורמס (1230-1165 לערך), כלומר כארבע מאות שנים ויותר לפני ספר המנהגים  במהדורת יצחק די קורדווה, אבל תולדותיו ניכרו לימים בכתבים רבים וניתן למוצאו למשל, על סף המאה העשרים, בכתבי ר' יוסף חיים (1900-1835), רבהּ של בגדאד, כגון ספרו דעת ותבונה, שהוא כעין אנציקלופדיה קבלית לוריאנית, הכתובה באופן המנגיש את הקבלה למי שאינם אוחזים בהּ. ביסוד המיתוס הזה עומדת התפיסה לפיה ליל הושענא רבה הוא ליל החותָם ובו נחתמים חתימותיהם של באי-עולם לשנה הבאה מי לחיים ומי למוות. זאת בניגוד לתפיסה המקובלת כיום, הרואה בתפילת נעילה דיום הכיפורים קץ לסליחה ולמחילה ולכתיבת ספרים. אלא שהתורה מדברת על יום הכיפורים כיום סליחה ומחילה לכל ישראל (ככלל), ואילו הושענא רבה נתפס כיום החיתום לכל פרט ופרט. למשל, בשיר ליל החותם כתבה המשוררת, החוקרת והסופרת, חביבה פדיה, כך:  "… אֵינִי מוֹצֵאת מַפְתֶּחַ אֶל הָרְחוֹב אֶל הַמֶּרְחָב קַמְתִּי / אֲנִי לִפְתֹּחַ וְיָרֵחַ / חָמַק עָבַר עַל עִגּוּל מְאוֹרוֹ צִלִּי לֹא נִרְשָׁם נֶחְלֶשֶׁת …/ וִיהִי רָצוֹן שֶׁלֹא תְּהֵא זוֹ בְֹּשׂוֹרַת מִיתָתִי // אָדָם וּבְהֵמָה תּוֹשִׁיעַ אֲדֹנָי" [חביבה פדיה, 'ליל החותם', דיו אדם, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2009, עמוד 32].   שיר זה של פדיה הוא  על צורך גדול לצאת אל הרחוב לחזות בירח (לא ברור, אם בעירות או בחלום, פנים יש לכאן ולכאן); המשוררת יוצאת לבסוף לרחובהּ של עיר, באופן המשבץ את מסע השולמית אל הדוד, החומק עובר, במגילת שיר השירים, והנה החולף עובר הוא הירח, שממאן לרשום את צל ראשהּ של המשוררת, שבהתאם למיתוס ליל הושענא רבא, מבקשת רחמים וישועה מאת האב-המלך הרחמן, שלא תהא זו בשורת מיתתהּ, אף חותמת בפסוק תהלים: "צִדְקָתְךָ כְּהַרְרֵי אֵל מִשְׁפָּטֶךָ תְּהוֹם רַבָּה אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ ה'" (תהלים ל"ו, 7), שמבחינות רבות רומז לסיפור יונה הנביא ולתשובתם של אנשי נינווה ובהמותיהם, שהצילה את העיר, על-אף נבואת החורבן שנשא עליה יונה.

על כל פנים, את מקורו של המיתוס על צל הראש איננו יודעים. רק חוזים ורואים שבדמיונו של מאייר ספר המנהגים מי שלא נראה צל ראשו נראה כאדם חסר-ראש לחלוטין; כעין רוח הרפאים העומדת במרכז ספרו של הסופר הסקוטי-אירי, תומאס מיין ריד (1883-1818), פרש בלי ראש. הדימוי החזותי הזה הוביל אותי למקום בלתי צפוי (לא הוער עליו בהקשר זה בעבר); אל ספר שקובץ, תורגם מן הערבית ונערך, על ידי מלומד יהודי אנונימי, בן ספרד או פרובנס, במחצית השניה של המאה השתים עשרה. הספר, מבחר הפנינים, כולל מעל לשש מאות אמרות ופתגמי חכמה ערביים (ברובם נלקטו מספרים שחוברו בין המאה התשיעית ועד המאה השתים עשרה ויש בו גם אמרה שמקורה הרחוק הוא דברי ישו לתלמידיו) בתחום ההשתלמות המוסרית (אדבּ) וככל הנראה שימשוּ את המלומדים היהודיים, בני הזמן,  הערוכים לשמוע דברי חכמה ממי שאמרם.  וכך הובא בחיבור בשער הרביעי, הוא "שער המחילה":

*

ואמר, כי מלך צוה להרוג קבוצת אסירים. אמר אחד מהם: אדוני המלך, אם אנחנו הרעונו לחטוא, הלא אתה תטיב שאת כשתאמר הרפו לאלה הנבלים. ולא היה אדם בהם שהיטיב לדבר כזה, ונמנע המלך ולא הרגם.

[ספר מבחר הפנינים: דברי חכמה ומשלי חן, יוצא לאור על פי מקורות עתיקים על ידי א"מ הברמן, ספרית פועלים/ דורון והוצאת הקיבוץ הארצי, ירושלים 1947, עמוד ט"ז, שער רביעי מאמר ז].

*

על סף הוצאה להורג, מבקש אחד הנדונים את רשות הדיבור. הוא מודה כי הוא וחבריו נבלים גמורים ואנשים חטאים, אך מוסיף – כי כל כמה שכל הנדונים הרעו במעללים, כך בכל זאת עשוי המלך לחתום דינם ברגע-האחרון לחנינה מוחלטת, ולהיטיב עמם לפנים משורת הדין. המלך אמנם מאזין לדברי הנדון למוות, ולפי שכנותו ניכרת, הוא מחליט לחון אותו, ולא רק אותו בלבד – אלא גם את כל חבריו, על שנתנו לנושא דברים כאלה לדבר בשמם.

כעת,  אילו לא היה המלך מדבר, יש להניח כי כל האסירים היו מוצאים עצמם תלויים או ערופי-ראש (עריפה היתה עונש מקובל למורדים במלכות). העובדה לפיה מוכן הנדון-הדובר להכיר לא רק בסמכות דינו של המלך, אלא גם בכך שהוא מלך רחמן, שניתן לפנות אליו – להתוודות על חטא ועוון ובכל זאת לזכות בחנינה, אף כי החוטא אינו ראוי לכך מצד עצמו, מהדהדת לטעמי את המיתוס על האדם נטול צל הראש (כלומר חסר הראש). כביכול, ביסוד המיתוס הזה עומדת התפיסה לפיה כולנו חטאים, נבלים, שהרעו עם סובביהם במהךף השנה, אם במזיד אם בשוגג. התקווה להוסיף ולחיות, אם לוקחים בחשבון את דברי מסכת ראש השנה (משנה ותלמודים), לפיה בראש השנה כל יצורי עולמים עוברים לפני מלכם, כבנומרון (מיוונית, מסדר צבאי), והוא סוקר ודן אותם בזה אחר זה ומוציא דינם לחיים או למוות — היא נגזרת של ההכרה במלכות ופניה אל רחמי המלך (האל), אולי בכל זאת יחון את העוברים לפניו. לעומת זאת, מי שלא פנה בליבו ולא הכיר בהיות המלך רחמן (אגב, אבינו מלכנו ומלך רחמן הם כינויי מפתח בתפילות של חודש תשרי בכלל) ובתחולת הרחמים האלוהים בעולם, עלול למצוא את עצמו ממש כבשער המחילה (סליחה ומחילה הן הַתֵּמוֹת המרכזיות של אלה הימים) שבמבחר הפנינים –  ערוף ראש באופן סימבולי (חסר צל ראש), מה שמעיד על עתידותיו. שוב מנגד, מי שזכה להכיר ברחמים האלוהים ולבטוח בפעולתם, בין כה וכה, יהא גורלו העתידי אשר יהא (בטווח הארוך), כבר היטיבו עִמו שאת, והוטבה לו החתימה.

זאת ועוד, חוקר שירת ימי הביניים והספרות הערבית-יהודית, פרופ' יהודה רצהבי ז"ל (2009-1916), איתר את המקור לקטע שהובא במבחר הפנינים בספריהם של גדולי האדבּ,  אבו עת'מאן אלג'אחט'  ( أبو عثمان عمرو بن بحر الكناني البصري , 776-869  לספ', בצרה עיראק) ואבו מחמד עבדאללה אבן קטיבה (ابن قتيبة, 828-889, בצרה ובגדאד, עיראק). וכך תרגם אותו מחדש: "אלחג'אג' היה ממית שבויים מיתת סיף, כשהגישו אליו אחד לכרות את ראשו, אמר: באלהים, אם הרעונו לחטוא לא היטבת אתה לסלוח? אמר אלחג'אג': אף, מן הנבֵלות הללו! כלום לא היה בהם אחד שייטיב לדבר כמו זה? ונמנע מלהרגם."  מעבר לכך שהמקור הערבי מאשר כי במקור דובר במיתת סיף, כלומר בעריפה, מה ששייך לעניין העריפה הסימבולית שהזכרתי למעלה. יש גם אינטרפרטציה נוספת שאליה לא קלע המתרגם העברי הקדום (הימי-ביניימי). עולה כי אלחג'אג' המית שבויים אחרים שלא דיברו קודם שהאיש העומד למות, פנה אל רחמיו המלכותיים. רק כאשר דיבר –  העניק לדובר ולחבריו החיים חנינה, אבל נתן אל ליבו והִתכָּעס על שאף אחד מהקודמים, שהמית בחפזונו, לא הקדים לדבר טוב כאותו אדם, שהזכיר לו כי טמונה בו (במלך) גם מידת רחמים, ועליו לפעול להבא כמלך רחמן. כמובן, ניתן להביא בחשבון, ברקע הדברים, גם את אגדת התלמוד הבבלי על המלך חזקיהוּ בחוליו, האומר לנביא ישעיהו בן כי: "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל יחדל מן הרחמים" (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף י'), אולם שם מדובר על מעלת התפילה ברפואת חולים ובהארכת חייהם, ואין שם כבמקור במבחר הפנינים הדהוד מפורש כי ההכרה ברחמים המלכותיים (ולמעשה, האלוהיים) היא שעשויה  להבין לכך שהנדון למוות ישמור על ראשו מחובר לצוואר. 

*

עוד בעניין צל הראש בליל הושענא רבה: על צל הראש ועל אור ההכרה 

*

חג שמח וגמר חתימה טובה

*

*

בתמונה למעלה: אדם וצל ראשו, מתוך: ספר המנהגים לר' יצחק אייזיק טירנא, אמסטרדם 1723, דפוס וחיתוך עץ על נייר.

Read Full Post »

 

ארבעה נכנסו בפרדס ואלו הן: בן עזאי ובן זומא, אחר ורבי עקיבא; אמר להם רבי עקיבא: "כשאתם מגיעין למקום אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים; משום דובר שקרים לא יכון לנגד עיניי".

שאלוהו: "ילמדנו רבינו, אם אנו מגיעין, מה לנו להגיד?"

אמר רבי עקיבא: "אם באתן עד מקום אבני שיש ונתקלתן בסילון ההודף אתכם אל המדרכות ומשבר עצמותיכם, אִמרו: מכתזי"ת ".

רש"י על אתר: "מכתז"ית – מכונת התזה; אמצעי דיכוי הפגנות של השלטון".

*

שתי השורות הראשונות שאולות  מתלמוד בבלי חגיגה דף י"ד ע"ב; שאר התוספות מדמיוני הקולח.

*
*

בתמונה למעלה:  המשוררת והאוצרת בת שבע דורי מההפגנה בבלפור לא שוכחת חברים שלא יכולים היו להגיע – תודה מלב להּ, 1.8.2020.התצלום מובא ברשותה ובאישורה.

Read Full Post »

*

ספר שיריה של חיה משב, כל קיר היה דלת (עריכה: לאה שניר, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2019), הגיע אלי בראשית ימי המגפה הנוכחית, והנה מאז אכן כל קיר דמה לדלת (אדם צריך לעמול על חירותו), ושיטוט בחוץ היתה לספק עבירה על החוק, מה שלא מנע בעדי לצאת לעתים לשדה חרציות עטורות בשולי היישוב (עיר קטנה ואנשים בה מעט) שבו אני גר, קצת יותר ממאה מטרים. למקרה שאשאל אוכל לומר שאני בדרך למרכז מסחרי שנמצא בהמשך השדה, עניין של חמש מאות מטר לכל היותר; לאחרונה גם לשוטט בשדות יותר רחוקים.

במוקד ספרה של משב עומדת במידה רבה החוויה הרב-דורית של היות אם (בקושי רב) והיות בת (בקושי רב יותר). כלומר, היא מתארת בכמה משירי הספר ניסיונות להרות בדרך של הפריה – האכזבות והמאבק לשמור על תקווה ואופטימיות. בד בבד, עולים בכמה משיריה חוויות רחוקות של ילדות קשה, של יחסים מורכבים עם הדור שמעליה, של חוויות הזנחה ונטישה. עד שדומה הדבר לתהליך שיסודו ברצון גדול ליצור עתיד חדש, עולם אחר, על מקום הילדות הבלומה, שכל הרהור אחריה מעורר דכי.

ראוי לשים לב ליחסים המורכבים שמנהלת משב עם החברה המקיפה אותה. גם שם עולה הקושי לחוש חלק מאיזושהי קבוצה או חבורה או מגזר. מבחינה זו, על-אף שאינה מתבודדת ביער פיני, דמתה על שירתהּ כעין הדהוד מקומי לשירת סירקה טורקה  (נולדה 1939). כמו אצל טורקה, יש אצל משב אהבה לנופים ולבעלי חיים והעדפתם על פני הפוליטיאה ומעגלי-החברה הכוחנית. משב עוסקת בחללים, כגון חדרים ובתים, אך הנוף העולה משיריה אינו אורבני כלל ועיקר. בין אם אלו נופים חיצוניים או פנימיים   שיריה מליאים בעצי קלמנטינות, עצים אחרים, ציפורים, פרפרים המסתבכים בשערות-הראש, שדה חרדלים, כר דשא; עץ עומד בסלון, פריחה לבנה בקצה הספה בסלון. בשיר קצר (עמוד 41) היא כותבת, מעורר הזדהות: "וְהִנֵּה מַשֶּׁהוּ דַּק, מְזֻקַּק, תַּקְשִׁיב – אֲנִּי קוֹפֶצֶת רֹאש לְתוֹךְ אֲנָשִׁים, / מַעֲלָה מִתַּחְתִּיתַם אֶת חֲלָקַי הַפְּנִימִיִים." יש אנשים שכל כניסה שלהם לשיח עם זולת דומה למקום הטבעי והמוסדר ביותר; הם פשוט מהלכים בזה. יש אחרים – שכניסה לשיחה עם זולת כמעט לעולם נדמית עליהם כקפיצה ממקפצה התלויה בגובה מעל בריכה. מומנט שאוצר בחובו גם איום, גם חשיפה, גם סכנה. לפני עשור (דצמבר 2009) דיברתי בערב לכבוד הספר דְּיוֹ אדם לחביבה פדיה, בנושא: "לקפוץ ראש אל צל ראשו של האחר".  אני דימיתי שם מעשה הפרשנות [ואת הנסיון להבין את עולמו הפנימי של האחר המגולם בו, למשל לנסות להבין שיר] כניסיון לקפוץ ראש לבריכה שמהווה צל ראשו של האחר (כלומר לא לתוך עצמותו של אדם; לא אל התודעה אלא אל מה שהיא מטילה על העולם שבחוץ). משב— מתאר מצידה את ההתנסות החברתית כקפיצה לתוך האנשים ממש, וניסיון להציל מהם משהו מהותי על עצמה.

להלן, אתמקד בעוד שני שירים מתוך הספר, שוב שירי ציפורים. הראשון בהם הוא גם השיר הפותח את הספר, 'בבוקר':

*

לֹא בַּבֹּקֶר,

בְּשָׁעָה שֶׁנִקְרַעַת שִׁלְיַת הָאוֹר מִבֶּטֶן הָחֹשֶׁךְ

עוֹמֶדֶת רַכָּה, זְקוּפָה, מוּכָנָה כְּמוֹ כֹּפֶר

צִפּוֹר שִׁיר אַחַת

*

לֹא צִפּוֹר שִׁיר,

יוֹנֶקֶת

דְּבַשׁ, מַכָּה בִּכְנָפֶיהָ וּמִתְחַנֶּנֶת:

בַּת אָדָם, יוֹשֶׁבֶת חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת,

עַד שָׁעֲרֵי מָוֶת הִגַּעְתְ.

*

וּמָה אֲנִי בְּשָּׁעָה הַזּוֹ,

אוּלַי מִתְהַפֶּכֶת

מִצַּד לְצַּד אוּליַ מוֹשֶׁכֶת שׁוּלֵי שְׁמִיכָה,

וְלֹא יוֹדַעַת

שֶׁיֵּשׁ מִי שֶׁעוֹמֵד בִּמְלוֹא גְּרוֹנוֹ וְצוֹוֵחַ עַל חַיַּי.   

[חיה משב, 'בבוקר', כל קיר היה דלת: שירים 2019-2007, עמוד 14]

*

נתחיל בשלוש השלילות שבשיר: לֹא בַּבֹּקֶר,/ לֹא צִפּוֹר שִׁיר,/ וְלֹא יוֹדַעַת – הנסתרות בתוך השיר גופו. ראשית, מפני שהשיר קרוי "בבוקר"; אחר כך – מפני שצפור שיר, שבהמשך הופכת ליונקת דבש, מתוארת כעומדת וצווחת על חיי המשוררת; ואי הידיעה? ובכן השיר מתאר ידיעה עמוקה, שהיא בד-בבד מיתית וקיומית.    

אבל זוהי ידיעה ואי-ידיעה בו זמנית –  משום שמוקד ההתרחשות אינו בעולם הקונקרטי ולא בזמן קונקרטי. השיר מתאר ההתרחשות כמתהווה בשעה שהמשוררת עדיין נמה במיטתה, בתווך שבין עירות לחלימה. לכאורה, בזמן ששיליית האור נקרעת מבטנת-החושך (כתם אור ראשון), אך לא-ברור אם אותה השעה מתארעת בעולם הקונקרטי ונרשמת בזמן השעונים-הפיסיקלי. לפיכך, אפשר שהשיר מתארע בזמן ובמקום שבנפש. יתירה מזאת, סוּפִים אראניים, נהגו לכנות הארה מסוימת "שמש חצות" כלומר, הארה פנימית הבאה על המשיג בלילה (ליל קונקרטי או ליל שבנפש); במקורות אחרים, בגדדיים ואנדלוסיים, השוו בין שעת-ההארה ובין שעת-הזריחה או שעת בקיעת האור, ממש כמו בשיר של משב.

יתירה מזאת, המקובל בן דור גירוש ספרד ופורטוגל, ר' מאיר אבן גבאי, תיאר בביאורו על התפילות, תולעת יעקב, את שעות הליל, המובילות אל השחר, בהן לאחר התעוררות מסתורית של  משב-רוח צפונית, קמים חסידי-הדור ללמוד ולהתפלל, כשעות בהן מתעורר מקולם תרנגול של מעלה, המלאך גבריאל, ומעורר את העולמות, לפיכך לדידו תיקנו את ברכת: "אֲשֶׁר נָתַן לַשֶׂכְוִי בִינָה לְהַבְחִין בֵּין יוֹם וּבֵין לָיְלָה" [תולעת יעקב,ירושלים תשנ"ו, עמוד כ"ז טור ב; ולעניין משב הרוח הצפונית, השוו: בבלי ברכות דף ג].

    הזיקה בין המשוררת הישנה ובין אותה יונקת-דבש סִפּית (מגבול היום והלילה, ומגבול החלום והעירות). מצויינת במפורש כטקס-כפרות. לכאורה, כדי שהמשוררת תקום משנתהּ על הצפור מוטל למוּת, או לחזור אל בין צללי-האין, עד למועד הופעתהּ הבא. משב מתארת זאת על-ידי הצגת הצפור העומדת כְּמוֹ כֹּפֶר ואחר כך שוב במלים:  בַּת אָדָם, יוֹשֶׁבֶת חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת, / עַד שָׁעֲרֵי מָוֶת הִגַּעְתְפרפרזה על המלים הפותחות את נוסח טקס הכפרות (שאגב לא ידוע משום מקור יהודי רבני טרם גאוני בבל, וכן במאה השלוש עשרה בספר ההלכה אור זרוע לר' יצחק מוינה, זיהה המחבר את מקור הטקס החריג— בגאוני בבל):  "בְּנֵי אָדָם, יוֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת אֲסִירֵי עֳנִי וּבַרְזֶל (תהלים ק"ז, 10) / יוֹצִיאֵם מֵחֹשֶׁךְ וְצַלְמַוֶת וּמוֹסְרוֹתֵיהֶם יְנַתֶּק (תהלים ק"ז, 14)".  

     היחסים אפוא בין המשוררת הנמה ובין הצפור הצווחת על חייה (בעולם הפנימי) –  הם יחסי חלופין והמרה. לי הזכירה תמונה זאת את סיפורו של קרל צ'אפק (1938-1890) "המשורר" מתוך ספר הסיפורים, האיש שידע לעופף [ תרגם: דב קוַסטלר, הוצאת דביר: תל אביב 1977, עמ' 15-9] שם מוטל על החוקר הזוטר, ד"ר מייזליק, לפענח תאונת דרכים בה נדרסה "אישה זקנה שיכורה". אלא שהעד שמוטל עליו לחקור הוא המשורר, מר ירוסלאב נראד, המתאר את חוויית התאונה בתמונות הלקוחות מעולמו הפנימי, ואגב כך לומד מייזליק, על הפער הרב בין האירועים הקונקרטיים בעולם החיצוני, וכפי שהם נרשמים בעולם האידיוסינקרטי של המשורר. ד"ר מייזליק מצליח אייכשהו לשחזר באמצעות שירו של המשורר את מספר המכונית הדורסת. הוא בא להודיע על כך למשורר, ומגלה שזה מעוניין לקרוא בפניו שירים נוספים פרי עולמו-הפנימי. כל אימת שאני שב לקרוא בסיפור הזה, אני מסיים אותו במחשבה על כך שעולמותיהם הפנימיים של בני-אדם מעניינים לאין-שיעור מאשר המציאות החיצונית, או כמו שכתב מומוס (ניק קארי) Why deny the siren when it sings; ציפור-פנימית, על אחת כמה וכמה.

מאוחר יותר בספרהּ, שבה חיה משב, אל הצפור הזאת, הצווחת על חייה:

*

אֵין צִפּוֹר שִׁיר שָׁם

אֵין צִפּוֹר שִׁיר

אֵין חַלּוֹן

אַתְּ הַחַלּוֹן שֶׁנִּפְתָח,

תִּרְאִי אֵיךְ רוֹאִים לָךְ

אֵיךְ זוֹרְקִים עָלַיִךְ בַּד לְכסּוֹת

מָה אַתְּ מִסְתּוֹבֶבֶת כָּכָה בְּלִי עוֹר

בְּלִי צִפּוֹר שֶׁתָּשִׁיר לָךְ עַד שֶׁתֵּרָדְמִי

*

יֵשׁ צִפּוֹר צוֹוַחַת,

צִפּוֹר נוֹבַחַת,

כָּל לַיְלָה הִיא מְיַּלֶּלֶת אֶת הַיָּרֵחַ מִבִּטְנָהּ

עָגֹל, קֵרֵחַ, חִוֵּר כַּמֵּת

עַד שֶׁהַשָּׁמַיִם נִהְיִים חוֹלִים

*

יֵשׁ צִפּוֹר צוֹוַחַת, צִפּוֹר נוֹבַחַת

כָּל לַיְלָה הִיא נוֹהֶמֶת

בְּאוֹרוֹת צְהֻבּים, לֹא כָּבִים, בְּאוֹרוֹת נִמְשָׁכִים

עוֹלָם שֶׁאֵינוֹ נֶעֱצָם מֵהָעַיִן

הוּא כָּאן וְכָאן וְכָאן

עַל אֵשׁ נְמוּכָה מְבַעְבֶּעַ חֹמֶר לְתוֹךְ אֲוִיר

*

יֵשׁ צִפּוֹר צוֹוַחַת

יֵשׁ צִפּוֹר צוֹוַחַת

שֶׁמִּישֶׁהוּ יַנִּיחַ יָדוֹ עָלֶיהַ

שֶׁתַּשְׁקִיט

[שם, שם, עמוד 52]

 *

ציפורים מתוארות גם בספר הזהר וגם בספרות הלוריאנית כשליחוֹת ומבשרות. הנה למשל דברי ר' חיים ויטאל:

**

והנה לפעמים עניין צפצוף העופות הוא באופן אחר, כי יש נשמות בני אדם מגולגלים בהם באותם העופות, או בכל מיני בריות שיהיו, והכל לסיבות ידועות כפי עונשם, ואלו הנשמות הנזכרים הם יודעים ממה שהיו יודעות בתחלה, ואלו הנשמות הנזכרים הם יודעים ממה ששומעים מן הקול הכרוז מאחורי הפרגוד [=משל להתפשטות הרצון האלהי והודעתו בעולם, ש.ר], ואז הם מגידים אותם הדברים. גם יש לפעמים באופן אחר, כי איזו נשמה של איזה צדיק באה מן העולם העליון ומתלבשת באותה צורה ודמיון ההוא, ואינו בריה או עוף ממש, אלא מתדמה ומתראה כך, והוא מגלה ומגיד סודות התורה וכיוצא, ואמנם כי מדריגת ומעלת האדם הרואה אותם כך יתדמו לפניו. ולפעמים יתראו לפני שני אנשים יחד ואיש אחד מהם יתדמה לו בצורת עוף או בריה אחרת, והאיש השני יתדמה בפניו באופן אחר, והכל כפי מעלת האדם הרואה אותם

[ר' חיים ויטאל, שער רוח הקודש, דף ה' ע"ב]  

**

בעולמו של האר"י, צפור עשויה להיות נשמה מגולגלת שהתעלתה למקום עליון – קיבלה ממנו סוד תורני ואז שבה לעולם הזה על-מנת לבשרו לראויים לכך, "כפי מעלת האדם הרואה אותם". כמובן, דעתי נוטה לכך כי ממש כמו בשיר של משב, אין מדובר בציפורים קונקרטיות, אלא בציפורים שבהם חוזה המבקש-המשיג בעולמו הפנימי או לחליפין – יש כאן ניסיון של המקובל להסביר את ההארות ואת הסודות המתגלים לו ביחסו אותם לצפורים, כאילו הסודות שהגיעו אליו מן המרוֹמים, אכן הועברו משם על ידי בנות-כנף או מלאכים (המכונים בס' הזהר, מארי דגדפין, כלומר: בעלי-כנפים); אך כללו של דבר, כל המתואר כאן אינו אלא משל, להשגה הפלאית או לראייה הפנימית (הבלתי-קונקרטית) של המקובל, להּ הוא מנסה למצוא נתיב וסימן גם בעולם הקונקרטי המקיף אותו, או למצער בעולמו הפנימי בלבד (זה ההסבר שהוא מעניק להופעת ההארות בחייו). באופן מקביל, משב אינה תולה את שירתה במציאות הציפור הפנימית, המייסרת את שנתהּ, אך הצפור הזאת, שהיא אינה וישנה, והיא צפור שיר מחד גיסא וצפור נובחת וצווחת מאידך גיסא, היא אולי סמל לנשמה או ללא-מודע או לעולם-הפנימי ולשפה הפנימית, שבחיבור ביניהם ובין המציאות הקונקרטית, עולים בה השירה והשירים.  על צפור כמבשרת ומורה ניתן ללמוד גם משורותיו של יאיר הורביץ:  "בְּאַחֲרִית הַיַָּמִים לְצִפֹּרִים נִדְמֶה, נְדַבֵּר שִׁירָה. / בֵּינְתַיִם, בְּעַרְבֵי עַצַלְתַּיִם מִתְאַחֲרִים,/ עֵץ קַיִץ מְאָרֵח צִפּוֹר / מַתְמִיד בִּתְנוֹעות מַשָּׁב כּמַצְנִיעַ / חִיּוּךְ סַלְחָן. / מִמוֹרֶה זַה לָמַדְתִּי הִרְהוּר". [יאיר הורביץ, 'באחרית', יחסים ודאגה: שירים, ספרי סימן קריאה והוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1986, עמוד 72].

*

בשיר של חיה משב, יש כמה שורות, שלדעתי מהוות שער להבנתו; כוונתי למלים: "בְּאוֹרוֹת צְהֻבּים, לֹא כָּבִים, בְּאוֹרוֹת נִמְשָׁכִים /עוֹלָם שֶׁאֵינוֹ נֶעֱצָם מֵהָעַיִן / הוּא כָּאן וְכָאן וְכָאן / עַל אֵשׁ נְמוּכָה מְבַעְבֶּעַ חֹמֶר לְתוֹךְ אֲוִיר". משב מתארת כאן עולם נסתר מעין ומתמיד. אורותיו לא כבים, נמשכים. הוא מצוי בכל. ומבעבע חומר לתוך אוויר.

לא ברור היכן מתקיים העולם הכמוס המתואר כאן: בפנים-המשוררת או אי-שם, וממילא לדידה נוכח הוא בכל, כלומר אינו חדל רגע בתהליך שבהם אורותיו נמשכים והוא מבעבע חומר אל תוך האוויר. כאילו יש אלטרנטיבה למציאות, כעין עולם מקביל או חלופי, המצוי כל-העת בקרבת-השגתנו, אבל בו-בעת לעולם לא-בתווך שלנו ממש. אם זהו מיתוס – זהו מיתוס נוכח מאוד, ואם כך, הצפור היא פריו של אותו עולם, מבשרת את אותו עולם, ואולי כעין להט חרב מתהפכת – בקולה (כשם שהמשוררת מתהפכת במיטתה): מבשרת למשוררת אודותיו ומרחיקה אותה מהדילוג אליו. כך או אחרת, הצפור מתווכת בין העולמות; בין אם הם מבטאים את דילוג המשוכה בין אם בין חיים ומוות, בין אם בין המציאות הקונקרטית ובין עולם הבא, ובין אם בין הממשות החיצונית ובין הממשות הפנימית. ממש כמו את יאיר הורביץ, ניתן לומר, מציפור זאת לומדת המשוררת הרהור. יתירה מזאת, אין לומר כי ההתגלות שמתאר ר' חיים ויטאל משם האר"י של קבלת סודות תורה מאת ציפור או נשמה שנתגלגלה בציפור, מקורם עילאי יותר או קדוש יותר, מאלו של המשוררים (משב, הורביץ ואחרים). אלו גם אלו, מייחסים את התהליך היצירתי, ואת המגע בין עולמם האידיוסינקרטי ובין המציאות שבחוץ, לדמויות ציפוריות, שמתווכות את הידע ומוסרות אותו, כביכול מעבר-לפרגוד, בתוך העולם אוו מעבר לעולם. אבל בסיכומו של דבר כולם פונים אל הנעה-ונדה, שאינה נתונה תחת כבלי כוח המשיכה, והמרקיעה לשמים, בכדי לטעון כי יצירתם –  מקורה באיזה תווך כמוס, שאינו מן המציאות הקונקרטית, וכִּי עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל וּבַעַל כְּנָפַיִם יַגֵּיד דָּבָר (קהלת י' 20).     

*

*

בתמונה למעלה:   mahesh and mansur, Birds, Early 17th century, Moghal Empire

Read Full Post »

*

תני בשם ר' מאיר שלשה דברים שינה הקדוש ברוך הוא בבני אדם: מראה פנים ודעת וקול; מראה ודעת מפני הגזלנין וקול מפני הערוה. אמר ר' יצחק: אפילו תינתא וחיטא לא דמיא לחברתה (=אפילו תאנה וחיטה לא דומה לחברתהּ).  

[תלמוד ירושלמי מסכת סנהדרין פרק רביעי הלכה ט]

*

הטבע כה מרנין וכה עשיר בגרסאותיו, עד כי לא יימצא בין העצים מאותו המין צמח אחד דומה לשכנו, ודברים אלו אמורים לא רק בצמח בכללותו, אלא גם בין הענפים, העלים והפרי, לא יימצא אחד שהוא זהה בדיוק למשנהו"
[לאונרדו דה וינצ'י, Libro di pittura, פירנצה 1495 לערך (הושלם 1498), פרק 501; מצוטט מתוך: פריטיוף קפרה, המדע של לאונרדו, תרגם: עמנואל לוטם, זמורה הוצאת דביר: אור יהודה 2010, עמוד 204]

*

איינשטיין התענג על פשטות החיים בווטש היל. הוא טייל להנאתו בשדרותיה, ואפילו הלך למכולת לקניות עם הגברת באקי, ויותר מכל אהב לצאת לשיט בסירת העץ שלו, שאורכה חמישה מטרים, שהוא קרא לה טִינֶף – המילה ביידיש לחתיכת אשפה ("טינופת"). בדרך כלל נהג לצאת לבדו, ללא מטרה, ולעתים קרובות בחוסר זהירות. "הרבה פעמים הוא היה נעדר לכל היום, פשוט נסחף לו", נזכר אחד מחברי מועדון היכטות המקומי, שהלך להחזיר אותו בכמה וכמה הזדמנויות, "ככל הנראה הוא פשוט ישב שם וחשב".

[וולטר אייזקסון, איינשטיין – חייו והיקום שלו, מאנגלית: דוד מדר, עריכה מדעית: חיים שמואלי, הוצאת ידיעות אחרונות: תל אביב 2011, עמוד 558]

 

*

רֹאשׁ פָּתוּחַ

נְמָלִים רוֹחֲשׁוֹת

הָעוֹלָם הַבָּא

מְדַלֵּג וּבָא כְּאַרְנָב

צִלִּי בְּעֲקֵבָיו

רַחַשׁ הָעֲנָפִים הַנִּשְׁבָּרִים, הֶעָלִים

הֶעָלִים הַיְּבֵשִׁים

חֶדְוָה וְצַעַר נִגָּפִים גַּם הֵם

רַעַד שֶׁמֶשׁ בָּעֵינַיִם

 *

מָה פָּחַדְתְּ כֹּה יַלְדָּה טִפְּשֹנֶת

זֶה הַחַיִּים מָה שֶׁכּוֹאֵב

בְּסַךְ הַכֹּל.  

[טלי לטוביצקי, הזכות לשלמות הגוף, עורכת: ענת לוין, הוצאת פרדס: חיפה 2019, עמוד 58]

*

*

*

בתמונה: Wynn Bullock (1902-1975), Child on forest Road ,1958

Read Full Post »

*

יוגה הוגדרה על ידי פטנג'לי בתחילת יוגה סוטרה ככיבוי פעולות התודעה, ובפרט התהליכים החיצוניים המשתרעים בתווך שבין תודעת האדם ובין העולם הסובב המקיף אותה. פטנג'לי בעצם קורא בתחילה לניתוק מודע של כל מערך הזיקות שבין הפְּנִים והחוץ והשענות על אינטרוספקציה בדרך להשגת הארה, אלא שההארה ביוגה סוטרה אינה הארה חיצונית, ואינה נחלקת לאדם על ידי גורם חיצוני. אדרבה, עיקר המאמץ וההשתדלות מושתתים  הם על המבקש להפסיק את תנודות התודעה שלו; ריקון התודעה מן התכנים היומיומיים מהווה תנאי בל-יעבור בדרך להארה. כלומר, על האדם לשקוע עד תום דרך עצמו ובאמצעות עצמו אל המקום שבו תודעתו היומיומית כבה. אם בכלל, לא רק לאחר שהתרוקן מתודעתו אלא גם עזב את תשוקותיו הארציות והתקשר אל מה שמעל ומעבר למציאות החומרית והסופית – אפשר כי יזכה להארה מבפנים או מחוץ.

ספר הודי אחר הוא האשטוואקרה ("המעוקם בשמונה עיקומים" כנראה מזכרת לחכם שהגיע לעולם בגוף בעל צורה חריגה) גיטא, המציג בלבו את חוויית התמוססות "האני" כאידיאל. גם כאן הרעיון הוא עזיבת "האני" כך שמהעצמי שוב לא נותר דבר. התודעה הריקה הופכת לאחת עם תודעה עליונה, מתמוססת בה לחלוטין. השלימות הרמה ביותר משמעהּ גם האבדן הגדול ביותר. מ"האני" לא נשאר דבר. ודומה הדבר להיות טיפת מים בתוך אגם אינסופי שאין בו אפילו אדווה (דומה לחוויית ה"אטמן" בהינדואיזם כתודעת-על; או לסאטורי אצל הזן בודהיסטים היפנים).

חוויות כיבוי פעולות התודעה או עקירה מוחלטת מהתודעה העצמית אל תודעת-על  אפיינה כמובן בהמשך כמה וכמה הוגים גם בתחומן של הדתות המונותאיסטיות. במידה רבה, המעתק שהתבצע בועידת ניקיאה (לא איקיאה), בין תפיסת ישוע (כמורה גדול וארצי) ובין כריסטוס (כוח אלוהי מכוחות השילוש), מורה כשלעצמו על תפיסה לפיה אכן אדם (או מי שבא לעולם בצורת אדם) עשוי להיהפך בד-בבד לתודעה עילאית (או אלוהית) בחייו וגם לאחריהן. תפיסה זו נכחה באגן המזרחי של הים התיכון במאות השנים שלאחר הספירה גם אצל הגנוסטיקאים ולא-פחות מהם אצל האנשים שחיברו ועסקו בקובץ החיבורים שיוחסו להרמס טריסמגיסטוס (=הרמס בעל שלוש ההתגלמויות); שכן ההרמטיקה נפתחת במפגש של החכם הארצי בפויאמנדר, תודעה בלתי-ארצית בעליל, המבקשת למסור לדובר את סודות היקום, עד אשר דומה כי במסע העליה שלו הופך הדובר, לאחד עם אותו תודעת-על קוסמית.

תפיסות אחרות נמצאו כמובן בעולמן של היהדות והאסלאם. למשל, בקורפוס החיבורים ספרות ההיכלות והמרכבה  נטען, לכאורה מפי התנא ויסוד ההלכה, ר' עקיבה, כי מי שזכה וזכה להבין את סוד השם (כנראה מדובר בשם המפורש ואולי בשם בן מ"ב אותיות או ע"ב אותיות) שיש להיזהר בו, "ירבה זרע, יצליח בכל דרכיו ויאריכון ימיו" (היכלות זוטרתי), לכאורה ברכה ארצית לגמרי, המכוונת כלפי העולם הזה בלבד. עם זאת, כשמביאים בחשבון את מעמדו של ר' עקיבה בספרות זו, כיורד מרכבה, וכמי שנכנס בשלום ויצא בשלום (תלמוד בבלי מסכת חגיגה פרק אין דורשין) וסיפורים דומים על ר' ישמעאל בספרות זו, העולה למדורים העליונים; כל שכן בספקולציות אזוטריות המובאות גם בתלמוד הבבלי משום ר' אמי, על אודות השם וסודו –  כמעט אין מוצא מלהבין את הדברים כהתקשרות בתודעה עליונה, מעל ומעבר לתודעת האדם, ופעולה מכוחהּ בעולם הזה, באופן שאכן מצליח ומטיב, לא רק עבור הזוכה לכך, אלא קודם-כל עבור כלל הסובבים אותו.   

מגמה זו נמשכה כמובן גם במסורות על המעראג' (העליה השמיימה של הנביא מחמד) באסלאם – שם, שלא כמשה רבינו שזכה רק להצצה חטופה באחורי האל (צידו האחורי – זה שלכאורה פונה לבריאה ולא לעצמותו) זוכה הנביא לחזוּת פני אללﱠה, הישג אנושי חסר תקדים ויחידאי. זוהי הסיבה היותר גדולה לכך שנאסר לצייר את קלסתר פניו של הנביא באסלאם; אפשר, על מנת לבטא, שאף שהיה אדם ושהה בגוף אנושי, הרי בליל אלמעראג' נתעלה והסתלק מתודעתו האנושית (שקיבלה עד אז את גילוייה מהמלאך ג'בריל/ גבריאל) ועמד בפני התודעה העילאית שאין רם ממנה פנים אל פנים.

ספקולציות אלו של מעבר מתודעה מוגבלת לתודעה העילאית או למצער קבלת אור מאורהּ נשנו פעמים רבות בספרות הפילוסופית של ימי הביניים –  הן במסורת האריסטוטלית-פריפטטית (חבירה לשכל הפועל: התאחדות עימו או לכל הפחות קבלת אור מאורו) וכן במסורות הנאופלטוניות (שיבת הנפש הפרטית אל הנפש הכללית והתבוננות משם אל אור השכל הכללי או חוויות נדירות של אקסטזיס עם 'האחד' שאינו במחשבה).  כל אלו בתורן ביטאו אף הן בקשה לחריגה מן המוחין דקטנות האנושי הרגיל, הנסוב על שאלות של קיום בסיסי, פרנסה ובריאות; למצב של גדלוּת –  שבו התודעה נוטשת חשבונות קטנים ומהגרת (לעתים לזמנים קצובים; לעתים למשכי זמן ארוכים) אל הסדר העליון של הדברים בקוסמוס ומעבר לו.

הנהיה הזאת אחרי מצבי תודעה אלטרנטיביים מופיעה הרבה בספרות המאה התשע עשרה והעשרים, ולפעמים נלווה אליה שימוש בסמים מרחיבי-תודעה, המבקשים להאיץ או לזרז תהליכים שהמיסטיקונים הקדומים היו מגיעים אליהם בדרכים אחרות (למרות שגם בעולמם שימוש בחומרים מרחיבי-תודעה לא היה דבר זר בהכרח; ולראיה משוררים פרסיים ימי ביניימיים שהיו מושכים גופם בתמצית פרחי הפרג (אופיום) ורצים בשדות עירומים ורק אז מחברים את שירם).  כאן אבקש להסתפק בשתי דוגמאות קצרות שעוררו בי עניין. האחת לקוחה מסיפור קצר של הסופר והאינטלקטואל הארגנטינאי, חורחה לואיס בורחס (1986-1899), 'ראי הדיו'; ואילו השני הוא שיר של משורר הביט האמריקני, ג'ק קרואק (1969-1922), שלמיטב ידיעתי טרם תורגם לעברית. חשוב לציין כמובן כי בורחס היה חובב מושבע של ספרות אזוטרית מכל סוג לרבות ספרות ערבית וקבלית, כעולה מרבים מחיבוריו [לאחרונה, הוקדש ספר עברי ראשון לזיקתו לספרות הקבלית: משוררי האינסוף: בורחס וספרות הקבלה מאת פרופ' שלומי מועלם (הוצאת אדרא: תל אביב 2019)]; קרואק מצידו השתקע בתרבות הזן-בודהיסטית. השאיפה לחוויות הארה, הן על דרך ההתקשרות באם העליונה (קצת מזכיר את שאיפתם של המקובלים להתקשר בספירת בינה ממנה יורדות נשמות לעולם) והן על דרך התחברות לתודעה עליונה (המכונה באחד ממחזורי שיריו The Golden Eternity) –  לצד חוויות סמים ושתיה, הן חלק אינטגרלי מיצירתו.

ב"ראי הדיו" מצטט בורחס לכאורה מתוך ספרו ריצ'רד פרנסיס ברטון, The Lake region of Equatorial Africa  (= אזור האגמים של אפריקה המשוונית, כלומר: שעל קו המשווה), ספר בן כחמש מאות עמודים, שראה אור בשנת 1859, כגיליון כתב העת של Journal of the Royal Geographical Society בלונדון על ידי נוסע בריטי שתר את מזרח אפריקה מצפונה ועד לאזור קו המשווה (ניתן לצפיה ב-pdf בחיפוש אינטרנטי אחר הכותר). טרם חיפשתי שָׁם את הסיפור המקורי, אם הוא אכן כלול בו  והשאלה מה עשה בו בורחס היא מסקרנת (כלומר,האם הובא כפשוטו או בעיבוד תוך הוספת פרטים או החסרתם), הגם שאינה קשורה לענייננו.

בורחס תיאר בספור שיחה בן התייר הבריטי ובין הקוסם הסודני עבד אלרﱠחמן אלמסמוּדי  שגולל באוזניו את ימי שביו אצל המושל האכזר יעקוּבּ "הדואב". "הדואב" רוצח את אחי הקוסם על השתתפותו במרד כנגד השלטון ומתכוון לרצוח גם את הקוסם, אלא שהקוסם מתחנן על חייו ומבטיח לשליט כי אם רק יותיר אותו בחיים "יראה לו צורות ומראות מופלאים עוד יותר מאשר  פַנוּסִי חִ'יַאל (פנס קסם)" [ח"ל בורחס, דברי ימי תועבת העולם, תרגמה מספרדית והוסיפה אחרית דבר: רנה ליטוין, הוצאת עם עובד: תל אביב 1987, עמוד 111]. ההבטחה קונה את השליט הדורש במופלא, אלא שהוא דורש הוכחה בו במקום, ולפיכך נאלץ הקוסם בעזרת השבעות מאגיות, פסוק קוראן, בנזואין (שמן אתרי המופק משרף עץ אינדונזי) וכוסבר (זרע הכוסבר מוזכר באלף לילה ולילה כשיקוי אהבה, ובשימוש שלפנינו משפיע אולי על היכולת הסוגסטיבית והולכת דמיונו של השליט על ידי הקוסם) כלומר העלאת קטורת – להביא  בפני השליט  דמות סוס פרא, היפה מכל סוסי המדבר בסודן.

לפיכך מותיר השליט את הקוסם בחיים וזה מוציא אותו במשך  ארבעה עשר ימים למסעות תודעה ודמיון בהם הוא נחשף לנופים חדשים העולים בתודעתו ביעף, הכוללים כמובן נופים בהם לא ביקר בממשות מימיו, גנים התלויים בדמיונו. באחד הימים נגלה לעיניי הכרתו של השליט האכזר המראה המרשים הבא:

*

הוא ראה דברים אשר נבצר לתארם, כמו הרחובות המוארים בגז והלווייתן אשר ימות למשמע צעקת אנוש. פעם ציוָה עלי להראות לו את העיר ששמה אירופה. הראיתי לו את רחובהּ הראשי ושם, כמדומני, בתוך הנהר הזורם של האנשים הלבושים שחורים ולרבים מהם משקפיִם, ראה לראשונה את רעול הפָּנים.

[דברי ימי תועבת העולם, עמוד 113]

*    

השליט מתבונן במראות מופלאים שטרם חזה בדומים להם: רחובות מוארים בגז, לוויתן, רחובה הראשי של אירופה! (כאן, ביטוי מובהק לכך שהדברים מתרחשים רק בדמיונו של השליט ולא במציאות הממשית). דווקא ביוצאו את אפריקה ובגלותו של אירופה ואנשיה על לבושיהם המוזרים. הוא מבחין דווקא שם בדמות מסתורית שתלווה אותו הלאה בכל חזיונותיו, רעול הפָּנים.

רעול הפָּנים מסתבר ביום הארבעה-עשר כבן דמותו של השליט; עוד קודם לכן מבשר יעקוב הדואב למטיבו הקוסם –  כי ברגע שיבין בעצמו איך כל זה מתחולל – יוצא הקוסם להורג. וכדי להראות לקוסם עד כמה הוא אכזר, מצווה השליט מהקוסם שבחזונו יוצא להורג רעול-הפנים השב ומופיע בחזיונותיו ומטריד את מנוחתו – בשל הבעתה שהוא מעורר בו. לפני שהתליין מנחית על צווארו את החרב, יעקוב "הדואב" מבקש לחזות בפני רעול-הפנים והנה הוא מגלה שם את פניו-הוא, כאשר זה מוצא להורג באבחת-חרב גם השליט הממשי מסיים את מסעותיו ומת בו-במקום.

אם יש דבר נוסף שראוי להתעכב עליו הוא על החוויה המאגית המגולמת בסיפור. ברגע שמסעותיו התודעיים של השליט הרוצח מוציאים אותו מאדמתו ומאזור שלטונו (בתקופות עתיקות שררה התפיסה לפיה לכל עם יש מלאך משגיח) הוא אינו מוגן עוד ולכן נפתח הפרץ המבשר את מותו. הוא לכאורה מאבד את מקומו האדמתי- הלוקאלי ברגע שהוא נכון לצאת בתודעתו אל המרחב ואל הגלות, כלומר אל מעבר לטריטוריה שבה הוא מולך ללא מצרים.  עוד דבר שאולי ניתן ללמוד מהסיפור הזה היא שאדם שאינו קשור במקום ואינו משעבד בני אדם, רודף, מענה וממית, יוכל לצאת למסעות תודעתיים לבטח, אבל האכזר והשתלטן יאבד בהם. אם זה המצב, הרי שהקוסם אלמסמוּדי פרשׂ לכתחילה את הרשת בפני השליט הטורף. יעקוב חשב שייראה נפלאות (ואכן ראה), אבל הקוסם ביודעו מה יכוננו מסעותיו באחריתם, קידם אותו, צעד אחד צער, עבר מותו.

לעומת מסעם מרחיב התודעה של אלמסמוּדי ויעקוב "הדואב" הציע ג'ק קרואק בשנת 1967 חוויה מרחיבת תודעה אחרת, שאינה שמה יהבה כלל על דמיון-חזותי.

*

כּבּוּי אוֹרוֹת –

נְפוֹל, ידים נִלפָּתוֹת, אל תּוֹךְ אקסטזיס

מיידי, כמו זריקה של הרואין או מורפין,

הבלוטה שבנבכי מוחי פורקת

את נוזל השמחה הטובה (נוזל קדוש) בשעה

שאני דופק את כל חלקי גופי ובו-בזמן תומכם

ומשלחם אל טראנס חסר מנוח – הרופא לכל

תחלואיי – מוחה הכל – ולא מותיר אף שריד

של "אני מקווה ש" או שריקת בלון משוטט, ברם התודעה

ריקה, שלוה, חסרת מחשבה 'כשמחשבה מפכה ונובעת מאי-שם עם תבניתו

המונחית-קדימה של דמוי, שאתה מזייף החוצה, ואתה מזייף ומכבה, מכזב את זה, וזה

נמוג, והמחשבות שוב לא באות – והעונג שבו אתה מגלה לראשונה

ש"חשיבה הינה ממש כמו אי חשיבה

כך, שאיני צריך לחשוב

יותר

עוד"

[Jack Kerouac,' How to Meditate', Taken  From: City Lights Pocket Poets Antology, Edited by Lawrence  ;Ferlinghetti, San Francisco 1997, p. 134 ; תרגום מאנגלית: שוֹעִי רז]   

שירו של ג'ק קרואק הוא סיפור שונה לחלוטין. הוא מתאר אמנם מסע מרחיב תודעה, אך ככל הנראה נטול חומרים מעוררים תודעה או סמים. את זאת אני לומד משום שהמדיטציה שאותה הוא מתאר הינה לדבריו "כמו זריקה של הרואין או מורפין" המביאות אותו כדי אקסטזיס, אבל בשום מקום לא מתוארת כאן נטילת סמים בדרך כלשהי, אלא רק מהלך מדיטטיבי המביא לכדי שחרור חומרים אנדורפינייים במוח. בעצם, קרואק לא מתאר שום תוכן חזיוני או ויזואלי או מושתת-דמיון; מבחינת המערכות הסנסואליות של גופו הוא עובר משהו הדומה לאופוריה כתוצאה מההצלחה לכבות את עצמו ולהגיע לשעת כיבוי האורות של התודעה. הוא מתאר ריקות, חוסר מחשבה, ציפה בחלל, כהקלה גדולה שמתגלה לו כאופציה ראויה לחיי המחשבה הפורמטיבית. למעשה, זוהי במידה רבה הנאת המחיקה של האינפורמציה שהתודעה אוגרת ואוגרת; רגע שבו אולי מתבאר לו שידע אינו דבר שצריך לאחוז, לאסוף, לשמר ולצבור – כקפיטליסט, אלא ידע צריך פשוט שיזרום ויעבור דרך האדם, באותה הקלות שבה דברים זורמים, ללא כל רצון ללכוד אותם או לעבד אותם למוצרים.

בשני המקרים המספרים מבקשים לפרוץ מתוך עולם תודעתם הקטן ולהגיע לכדי מצב תודעה אלטרנטיבי. כשהם מגיעים אליו, על אף החוויות השונות בתכלית –  יש בכל זאת קו משותף שריר ביניהם. בשני המקרים ניתן לשוטט בתודעה כל זמן שלא מבקשים להשתלט ולמשול במסע, בדרכיו, ולהחיל שינויים בתוכו. ברגע שתודעת ה"אני" (או " העצמי") שבה ומתפרצת בתוך מצב התודעה האלטרנטיבי, עלול האדם לשוב למצב הקטנות ולכן להיות חשוף למוות או לתודעה כוזבת של מציאות צרה וקדורנית, המטילה בו ייאוש.  היגדו של קרואק לפיו הוא לומד שהחשיבה כמוה כאי-החשיבה ממש, מגן עליו כביכול במסעו, מפני שהוא מוותר על בכורת תודעת-העצמי על פני כיבוי התודעה. ברגע שהוא אינו מעדיף את מעמדו הקבוע, היציב והמוכר בעולם (באמצעות תודעתו הרגילה) הוא יכול לקיים בתוכו את את שתי התודעות. גם אצל בורחס וגם אצל קרואק אפוא היכולת להצליח ולהתמיד במסע התודעה הוא בתנאי שיצאת שלא על מנת לחזור למקום ממנו יצאת; אין כאן מיתוס של שיבה נצחית (שמודגש מאוד בהגות הגרמנית), משעה שהחלטת לשנות את עצמך ואת תודעתך, שומא עליך לדידם להתמסר לכך (לדפוק את כל חלקי הגוף ובד-בבד לתומכם בלא-פחד), אבל לא ניתן להיעצר או לשוב לאחור, משוב שהשיבה אחורנית, היא ההפך מהרפואה לכל התחלואים (ראו שירו של קרואק), אלא שיבה לזירת התחלואים מתוך פחד מהשינוי והרצון להיאחז במוכר או להשתמש במה שנחווה במסגרת העולם הישן ומוסכמותיו הישנות. לדעת שני המחברים, ככל שניסיתי להבינם, פניה לאחור היא החמצת המסע כולו ותובנותיו –  לא ניתן להיאחז בדבר, אלא רק לזרום ולזרום.

אב הכנסיה אגוברד מליון תיאר במאה התשיעית את אלוהי היהודים כיושב על כסא וחושב מחשבות מליאות מצד  ומחשבות ריקות מצד –  תיאור שמזכיר בעיניי קצת את מה שמציע קרואק [אגוברד ניסה ברוב תוקף להפריד בין נוצרים ויהודים לחלוטין בטענה כי האחרונים מפיצים רוע (אולי מחשבות ריקות) המסיתים את הנוצרים התמימים מאמונתם הבוטחת] – בכותבו כי החשיבה היא ממש כמו אי חשיבה. אבל כללו של דבר, גם אצל קרואק וגם אצל בורחס – צריך להמשיך ולהמשיך את המסע (אם הוא בַּיֵּשׁ ואם הוא בָּאַיִן), עם התובנות המתלוות אליו. אין להיכן לשוב ושום איתיקה לא מצפה לשובו של הנוסע.

*

*

בחמישי הקרוב, 30.1.2020, 19:30, בגלריית المخزن/ אלמסן /Almacén רח' הפנינים 1 יפו ערב השקה לקטלוג התערוכה "חלום קו המתח הגבוה" של האמן פנחס (פיני) עזרא; בקטלוג: מעבודותיו של האמן ודברים על התערוכה ועל יצירתו של עזרא מאת האמן והאוצר, אורי דרומר. בערב ההשקה מעבר להזדמנות להתרשם מעבודותיו של האמן (תערוכתו מתקיימת כרגע בגלריה) ידברו: אורי דרומר ואני (על קוים וחשמלים); ינגנו: אור סיני ומתן דסקל  — בקטע אלתור מוסיקלי בעקבות "החלום השני של השנאי המוריד של קו המתח הגבוה" מאת מוסיקאי האוונגרד למונט יאנג.

תודה ליניב לכמן מהגלריה על קיבוץ הערב הזה. תוהו ובואו. הכניסה חופשית.

*

*

בתמונה למעלה: Shoey Raz,  Caligraphed Skies, November 2019

Read Full Post »

*

שני ספרים נחים  בספריתי על האצטבה מזה זמן. לכל אחד רוצה הייתי להקדיש רשימה ארוכה אבל איני מוצא את העת לכך. לפיכך, אנסה להתייחס לאיזה חוט השוזר בין החיבורים ועורר בי עניין גדול במחשבות, משום שהוא מסמן איזה רגע של מפנה גדול בחייהם ובהגותם; רגע היציאה מהקווים שלהם, מה שארע, פחות או יותר, סביב אותן שנים, סביב אותן הוויות עולם, ובכל זאת שלח כל אחד מהם לדרך שונה בתכלית שייחדה כל אחת/אחד מהם בהמשך הדרך.

הספר הראשון הוא מבחר כתבים חברתיים ופוליטיים מאת סימון וייל (1943-1909), האם אנו נאבקים למען הצדק?  (תרגום מצרפתית: שירן בק, עריכה, אחרית דבר והקדמות: אביעד חפץ ודניס שרביט, הוצאת כרמל: ירושלים 2019); והאחר –  ספרו של פרופ' ז'ורז' הנסל, נתיב המחשבה של עמנואל לוינס (תרגמה מצרפתית: רמה אילון, עריכה מדעית: ד"ר ז'ואל הנסל, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס: ירושלים 2019), המוקדש מטבע הדברים להגותו של לוינס (1995-1906) ולנסיבות התגבשותה.

לוינס כזכור הודה בהשפעתה הניכרת של וייל על הנוער היהודי-צרפתי בשנים שלאחר מלחמת העולם השניה, ובפרט לאורך שנות החמישים, לאחר שאלבר קאמי (1960-1913) נטל על עצמו כמו"ל את השליחות של הוצאת ספריה פוסט-מורטם. לוינס, שלאחר המלחמה ניהל תיכון לבנים של אליאנס (כל ישראל חברים) ןרק לעתים הורה בפורומים פרזיאיים ואחרים פילוסופיה (לראשונה הפך לפרופסור מלמד באוניברסיטאות רק באמצע העשור השישי לחייו) ראה בסימון וייל אשה אצילת-רוח, מרטירית של ממש. עם זאת, הוא יצא בשקף-קצף כלפי פרסומיה, במיוחד בשל מה שזיהה כבורות הבלתי-נסלחת שלה במקורות היהודיים. היא לא קראה עברית. את המקרא הכירה מתרגום בלבד. למותר לציין, שלא קראה ולא העריכה את כתבי חז"ל (משנה, מדרשי הלכה ותלמודים). ולפיכך, לוינס הרבה לגעור, גם הרבה אחר פטירתה, על ההשפעה המתמשכת שלה על הנוער היהודי-צרפתי, ובפרט משום שהוציאה דין קשה על המורשת היהודית, לפיה כל הג'נוסיידים שהתארעו מאז ימי קדם ועד עתה, שורשם בתורה ובמצוות מחיית שבעת עמי כנען ועמלק במדבר. לדברי וייל (בהכובד והחסד) אלהי המקרא אכן מכונה אלוהים צבאות, מפני שזוהי מהותו –  מיליטריזם נקמני ואלים השואף למחות את כלל מתנגדיו. כמובן, מחריד עוד יותר, שוייל כתבה את הדברים הללו בתוך שנות מלחמת העולם השניה, ולמעשה טענה בקול –  כי את שורשי הנאציזם ניתן לגזור דווקא מהמקור היהודי המזוהה ביותר והמקודש ביותר (כלומר, למעשה משתמע מדבריה, כי יהודים קידשו רצח בשם הדת הרבה לפני שהדתות המאוחרות יותר הצטרפו למעגלי הרצח). לא פחות קשה ומכביד הוא מסמך שמפרסם המהדיר דניס שרביט באחרית הדבר ממנו עולה כי וייל ביקשה לאחר תחילת תקנות וישי להדרת יהודים ממערכת החינוך הצרפתית, שלא ייראו בה יהודיה (בת בעם היהודי) בפועל. איך לומר, יכול להיות שטובת הכלל (נערות צרפת, החינוך, הפילוסופיה, אהבת הרוח) עמדה לנגד עיניה, אבל התנתקות כזאת ואף התנכרות כזאת מגורלם של נרדפים, מגורשים ומעונים (כל אלו ודאי היו יהודי צרפת באותן שנים) – לא לחלוטין תואמת את מה שחשבתי שידעתי אודותיה.

אף שהיתה מדורגת ראשונה בלימודים בפילוסופיה ובלוגיקה ב- École normale supérieure בפריז. ורק אחריה דורגו סימון דה בובואר (1986-1908) ומוריס מרלו פונטי (1961-1908), שהיו בני כתתה, היא לא זכתה לעבודה קבועה ולמעמד אוניברסיטאי (השלימה תיזה, אבל לא הוסמכה כדוקטור). היא הפכה מורה לפילוסופיה בתיכון לבנות ואז לפועלת ייצור (מפני אידיאולוגיה), לימים התנדבה להילחם בפשיסטים בספרד ונכוותה בתאונה לא-קרבית; תוצאות כל אלו הביאו אותה לחוות חוויה מיסטית שהובילה אותה אל סף הנצרות ולהזדהות הולכת ומעמיקה עם דמותו של ישו, ובמיוחד עם המחויבות לקשב, לקושי ולנשיאת-סבל, המקל על הזולת. גם המושג "אחר" שליווה אחר כך את סארטר (1980-1905) ואת לוינס – מצוי במתכונתו לראשונה בין כתביה (שנכתבו עוד טרם כתב סארטר את ישות ואין). בימי המלחמה התנדבה לרזיסטנס ומשנמלטה לבסוף לניו יורק וללונדון, נסתה לשכנע את דה גול להצניח אותה למשימת התאבדות בצרפת (סטייל חנה סנש). שרל דה גול (1970-1890), שהיה כנראה מפוכח יותר ממנהיגי הישוב העברי בציון ומקברניטי הצבא הבריטי – פטר אותה מזה, וכשלא היתה לפניו טען באזני הסובבים שהיא פשוט משוגעת. כך או אחרת, וייל החליטה שלא לאכול יותר מאשר אוכלים עניי צרפת החיים שחיו בקיצוב תלושים תחת ממשלת וישי, וכך ככל הנראה החישה על עצמה את הקץ (גם סבלה מכאבי ראש איומים כל חייה). בפרט, דומני כי כל חייה היו התמודדות נחושה עם כאביה ועם מכאוביהם של אחרים.

קו משותף העולה היטב משני הספרים הוא שגם לוינס וגם וייל האמינו לפחות עד אמצע שנות השלושים כי האתיקה הראויה להוביל את העולם היא זו האירופאית נוצרית. שניהם ראו באותה עת ביהדות דת-מצוות או דת פולחן. כלומר: מסורת ריטואלית; טקסטים ומנהגים המגדירים את הקבוצה האנושית היהודית, אבל לאו דווקא מקדמים אותה או את האנושות במעלות המוסר. העובדה לפיה נוכחו פתאום כי המסורות האירופאיות-נוצריות מקדמות. עליית הפשיזם והנאציזם  – זעזעו את עולמם.

כך למשל, מראה הנסל בספרו (עמ' 23-18) כי לוינס עוד חיבר בשנת 1937 מאמר בשם "La signification de la practique religieuse" (משמעותה של העשיה הדתית), ממנו, באופן מקוטב לחלוטין להגותו לאחר המלחמה,  עמד על הצורך להקריב את הלאומיות היהודיות (גם למשמעיה הדתיים) בשל הצורך להתקרב אל העמים האחרים ולחיות איתם בשותפות. לוינס ודאי ראה בעצמו "צרפתי בן דת משה" אבל קודם כל ואחרי הכל צרפתי. כלומר באותם שנים יהדותו לא היתה רכיב עמו הוא ביקש "לצאת אל העולם" אלא רק פועל יוצא של מורשת לידתו. יתירה מזאת (ואני מצטט): וכעת מגיע החלק התמוה ביותר עבור מי שמכיר את המסלול האינטקלקטואלי המאוחר של לוינס; המוסר הופך לעניין הנוגע לנצרות ולא עוד ליהדות, באשר תפקידה של האמיתי של היהדות הוא דתי בלבד (=וכאן ציטוט מתורגם מהמאמר המדובר) –  "מאז שהעמים הנוצרים אימצו את עשרת הדברות ואת הנחיות הנביאים שלנו. המשימה המוסרית של היהדות הגיעה למעשה לסיומה. לעומת זאת, התפקיד הדתי שנותר בידיה כעת חוזר לטהרתו הראשונית (נתיב המחשבה של עמונאל לוינס, עמוד 20). כלומר, כשנתיים טרם מלחמת העולם השניה לוינס בחר וביכר את האתיקה של אירופה הנוצרית על פני אי-הבשורה האתית שגילמה עבורו היהדות באותה עת. כלומר, גם את התנגדותו המוחצת של לוינס להיטלר אותה פרסם בריש גלי כבר בשנת 1935, במאמר חשוב, יש לראות, בראש ובראשונה, כקריאה נרעשת כנגד הרס המסורת האתית-נוצרית שבישר ההיטלריזם הגרמני, למעלה מאשר רגישות מיוחדת לחורבנה של יהדות גרמניה למדניה, מוסדותיה ואוצרות-ספריה באותן שנים. מובן כי גישה זו השתנתה מהקצה אל הקצה בשנים שלאחר המלחמה עת פגש את מורו לתלמוד, מר שושני, ואולי עוד בעצם שנות שהותו של לוינס כקצין צרפתי במחנה שבויים גרמני שגבל במחנה ריכוז השמדה נאצי אליו הובלו יהודים.

כמו לוינס, גם וייל עוברת את המהפך שלה עוד טרם המלחמה והוא הולך ומתחדד ככל שהיא מתמשכת. הפיכת הלב של וייל משמעותהּ התרחקות הולכת וגדילה מהמוסר האירופאי הבורגני, וזאת לא רק מפני שהיתה קרובה למעמד הפועלים הצרפתי ושאפה (אף נטלה בו חלק לימים), אלא משום שהיא הבינה כי לא מאירופה זו, אשר בה בעלי ההון תורמים במו כספם לעלייתן של המלחמות ומעשי הרצח הבאים תבוא הישועה לאדם. היא פנתה אל הנצרות (אף על פי שלא התנצרה מעולם ורחשה הערכה רק לנצרות של עד ועידת ניקיאה בעיקר) משום שראתה בה בראש ובראשונה אופציה אתית ראשונה במעלה המבססת (לדידה) את האחריות לגורל האחר, כחובה בסיסית, ולא כזכות בחירה או רשות. שיח החובות הזה (הדומה מאוד לשיח המצוות היהודי על חובות האדם בעולמו, הגם שווייל מטבעה התעלמה כמובן כדרכה מהמקבילה היהודית) הוא לטעמה הבסיס האפלטוני והנוצרי של החברה המטיבה עם באיה. כנגדהּ, באופן מקוטב, הציבה וייל את תרבותה של רומא הקיסרית-אימפריאלית, שבה אמנם דיברו גבוהה-גבוהה על זכויות האזרח הרומאי ועל זכויות אדם בכלל (הסטואה דנו בלטינית בשיוויון בין בני האדם), אבל בפועל סחרו בעבדים, בנשים ובילדים לכל מטרה ועניין (כולל אונס תדיר). את עולם העוול הרומאי אפשר כי ייחסה וייל לקפיטליזם האירופאי של דורהּ, וכמו גם לממשלות הפשיסטיות בחצי האי-האיברי ובאיטליה ולמשטר הנאצי בברלין. לפיכך, כמו שלימים "הגילוי של התלמוד" שימש את לוינס כדי להפוך ליבו ולטעון בדבר זכותה הגדולה  של המסורת האתית היהודית בדברי ימיה של הציביליזציה האנושית, כך "התגלות המסורת הנוצרית הקדומה" לפני סימון וייל, והליכתה באדיקות אחריה, שימשה עבורה יסוד לשינוי תפיסותיה הקודמות, ולראות בנצרות דווקא וברוחו של ישוע את עתיד האדם וישועתו.

באופן אישי, ציון האחריות לאחר כחובה (או כצו אפודיקטי) בהגותו של לוינס תמיד נראתה לי כמו הצד הכנוע להלכה אצלו (אף על פי שטען כי לא הפך לאיש הלכה לפי שלא היתה לו "מערכת השרירים המתאימה" להיעשות רב ופוסק), וכך גם איני מבין עד תום את המשפט שגזרה וייל על זכויות האדם, כמחלישות דווקא באופן פרדוקסלי את אדיקותם של הבריות לעזרה לזולת ולמחויבות לגורלו (בשני מאמרים גדולים בספר: האישי והאנושי וטיוטת הכרזה בדבר החובות כלפי האדם). מחויבות אינה חייבת להיות פרי חובה (כמו אצל קאנט למשל). אדם פשוט יכול לבחור להיטיב עם זולתו מפני שהוא מאמין בזכותו של האחר לגורל טוב יותר בכל זמן. דווקא הניסיון לכפות על בני האדם הר (של עזרה הדדית) כגיגית, נראה לי כמו צעד בעייתי מאוד, ההופכת את ההתקדמות האנושית בדרכי ההטבה, הסולידריות וההשכלה, לאיזה פרי של כפיה יתר מאשר לפרי הרציה החופשית של הנפש, וזאת אפילו ביחס לשפינוזה שדיבר על ההכרחיות של האל או הטבע, אבל עם זאת, טרח לבאר כי האל או הטבע אינו כופה דבר על איש, אלא פועל מתוך הכרח טבעו (אגרת 56). כפיה משמעה שרירות והשתררות, לעומת זאת הכרח הוא סדר מתואם של דברים הנובע באופן מסוים ומסודר (גם סיבתי). כאשר וייל מגנה את "הזכות הטבעית" והופכת אותה לחובה – היא מסלקת באופן פרדוקסלי משהו מיכולת הביקורת העצמית של האדם, מיכולתו להוליך את עצמו בכח תבונתו ומריבונותו על מעשיו. הזכות מעניקה ברירה ובחירה; החובה – שומטת אותן.

ובכל זאת, למרות שמכרך זה של מאמרי סימון וייל, יצאתי הרבה יותר משוכנע בכך שהיא היתה רק אדם חכם, וככל אדם חכם (או אישה חכמה), היא נטתה לשגות,לטעות ולקלקל לעתים את השורה בשיפוטיות מוגזמת (והיא אכן היתה מבקרת נוקשה של עצמה ושל זולתה) של פנים שלא עלו לדידה עם המתחייב מתרבות אנושית, והלוקות לעתים גם בהכללה בלתי מחויבת המציאות. בכל זאת, מצאתי בו לא מעט שורות יפהפיות שסימנתי. לפיכך, עם הפסקה, שהפעימה רוחי במיוחד, אסיים את הרשימה הזאת, בתקווה שתחיש אתכם לקרוא את החיבור כולו:

*

מעשה הבריאה אינו מעשה של עוצמה. הוא ויתור. במעשה הבריאה נוסדה ממלכה שונה מממלכת האלוהים. מציאות העולם הזה מורכבת ממנגנון החומר ומן האוטונומיה של של יצורים רציונליים. זו ממלכה שאלוהים פרש ממנה.כיוון שוויתר על היותו המלך של הממלכה הזו, אלוהים אינו יכול לבוא אליה אלא כקבצן.

את הסיבה לוויתור הזה מבטא אפלטון כך: "הוא היה טוב".

[סימון וייל, האם אנו נאבקים למען הצדק?, עמוד 15].

*

מעניין לגלות, כי וייל התעניינה, אולי כהפך גמור מהתפיסות הדתיות השגורות (המלך כאב גדול, כריבון כל, כמלך רם), באל כמוותר, כפורש וכקבצן. הטוב הוא סלידה מכוח ומשררה .לכן, הבריאה, במידה שאירעה לדידה, אינה Big  Bang, אלא קול ענות חלושה, שבישרה עולם שבו שורר כל עוול כוחני, פרה ורבה כל העת, ובכל זאת, במידה שהאל בכל זאת נמצא בו היכנשהו הוא  ההפך הגמור מהפטרון בעל השררה (או מבעל ההון או מהקשור בהם), אלא דווקא מתגלם בכל מי שזקוק לכל עזרתנוּ, אחריותנוּ ולמשא הכבד שנהיה נכונים לשאת על גבינוּ, לא רק על מנת לשאת בייסורים את העולם כדי להגיע לחיי העולם הבא, אלא על מנת לאפשר את המציאות העשויה טלאי על טלאי, ורובהּ רוע צרוף העומד בפתחי-עיניים, משום שבכל זאת נותרה בו שוועת עניים, דלים, מנודים, מגורשים ופליטים, שהעזרה להם היא כעין נוכחות אלוהית מוחלשת בעולם. באמצעות בני האדם הקשובים לטוב, מצליחים בכל זאת לחולל איזה טוב מעוט, טוב של קבצנים, בעולם.

מעניין אפוא כי ברוח דומה ממש בחר פרופ' ז'ורז' הנסל לסיים את ספרו בהביאו ציטוט מתוך "טקסטים משיחיים" מספרו של לוינס חירות קשה:

אין הכוונה שהעניים יוותרו כדי להעניק לעשירים את השמחה המשיחית להזינם. יש לחשוב באופן רדיקלי יותר: הזולת הוא תמיד העני. העוני מגדיר אותו כזולת, והיחס אל הזולת תמיד יהיה יחס של מתן ותשורה, ולעולם לא התקרבות "בידיים ריקות". חיי הרוח הם במהותם חיי מוסר, ומקומם המועדף הוא הכלכלי. 

[ז'ורז' הנסל, נתיב המחשבה של עמנואל לוינס, עמוד 130; וכן: עמנואל לוינס, חירות קשה, תרגום מצרפתית: עידו בסוק, עריכה מדעית: ד"ר ז'ואל הנסל, הוצאת רסלינג, תל אביב 2007, עמוד 123].  

כמו אצל וייל, כך אצל לוינס, הזולת, האחר, הטוב, האלוהות, מתבטאים ביחסו  האתי של הסובייקט אל האחר החסר. הוא שהופך את האדם לאדם.

*

*

פעמיים כי טוב:

   יֹארצייטוֹ של مولانا جلال‌ الدین رومی [מוולנא(מורנוּ), ג'לאל אלדﱢין רוּמי] 1273-1207], מייסד טריקת אלמולויﱠה (הידועים במקומותנו כדרווישים המחוללים) ותלמידו של האנרכיסט המיסטי ומשובב (גם מסובב) הנתיבות, شمس التبریزی (שמס אלתﱠבריזי, 1248-1185 לערך) יצוין ברוב עם ובשמחה ביום שלישי הקרוב 17/12/2019 במרכז נווה שכטר, נווה צדק תל אביב רח' אהרן שלוש 43 ת"א-יפו יחדיו עם אורה ואהאב בלחה, הסוּפים ואנשי השלום היפואים, ומייסדי אגודת בוסתן בני אברהם; שיח' אמאם עבדאלכרים, ותזמורת בת 33 נגנים בראשותו של הראל שחל. הערב יחולק בין טקס סמאע (שמיעה) ובין טכס ד'כר (איזכור שם אללﱠה יתעלה), וילוו במוסיקה חיה,מחול מוולוולי, ומדיטציה השזורה בין העצמי ורוחו ובין הקבוצה כולו, לייחדהּ באחדוּת ההוויה מראשיתה עד תומהּ ומתומהּ עד ראשיתהּ

רכישת כרטיסים לכיסוי ההוצאות: במכירה מוקדמת 100 ש"ח בכתובת:

https://cutt.ly/re4HNJu
בערב האירוע בקופה: 120 ש"ח.

تعال وجلب روح السلام منه!
בואו והביאו את רוח השלום!

דבר אחר, יומולדתו השבעים של מוולנא אחר, המוסיקאי האמריקני, טום ווייטס (אשר גדלתי על נהרות ניגוניו והמה לי כמיסיסיפי, כבקבוק ברבן וכויסקי טנסי), ייחגג אף הוא ב-17/12/2019 ברוב עם ובשמחה בתאטרון תמונע התל-אביבי (שוונצינו 8 תל אביב יפו) בשעה 21:30 בניצוחה של מירב הלינגר ועם מוסיקאיות ומוסיקאים רבים, וכל השמח – יישמח במועדו ובמקומו, והעיר תל אביב יפו צהלה ושמחה (אם אתם אוהבים טום ווייטס אל נא תחמיצו את שירה ז' כרמל!)

כרטיסים במכירה מוקדמת בתאטרון תמונע: 50 ₪ ובערב האירוע: 60 ₪.

*

בתמונה למעלה: Isaac Levitan, Autumn Day, Skolniki, Oil on Canvas 1879

Read Full Post »

*

הֲיָכֹוֹל הֶעָתִיד לַעֲמֹד עַל הַמַּשְׁמָעוּת וְלִהְיוֹת מֵעֵבֶר

לַתְּבוּנָה? עַל מָה עוֹמֵד הַהוֹוֶה?

[ואלאס סטיבנס, מתוך: 'תיאור של איש אפלטוני', האיש עם הגיטרה הכחולה ושירים אחרים, תרגמה מאנגלית: טובה רוזן-מוקד, בית הוצאה כתר: ירושלים 1985, עמוד 115]

*

הזדמן לידי גיליון תיאטרון, 46 (בעריכת: פרופ' גד קינר וד"ר חיים נגיד; ספטמבר 2019), המוקדש בחלקו לתיאטרון הפרינג' והאוונגרד של סמדר יערון, כולל ריאיון מקיף עימהּ. בחלקו האחרון מצאתי פרסום קטן, המשתרע על פני שלושה עמודים דברי ח"נ ביאליק (1934-1873) לשחקני הבימה במוסקבה בשנת 1921 (המכתב חתום: ג' ניסן ה'תרפ"א מוסקבה), המובאים לראשונה בכתב ידו לצד פיענוחם ומבוא קצר מאת פרופ' זיוה שמיר. ביאליק כתב שם, בין היתר:

*

… ללשון העברית אין אפילו זמן הוֹוֶה – זמן המנוחה והעמידה. אותו לא תדע ולא תכיר. לה רק זמני התנועה התמידית – העבר והעתיד. ה"הֹוֶה" שלה הוא רק מדומה: חציו עבר וחציו עתיד. משיִקָּרֵשׁ ל"הֹוֶה" – מיד יעשה תואר ונפסל להוראת זמן. ואלי גם העבר והעתיד בה אינם קרושים ועומדים. שוטפים הם, מתנועעים, מתחלפים. ו' אחת מהפכתם על פניהם. העבר יהיה לעתיד והעתיד לעבר. "ויהי" והיה" מתנועעת היא מבפנים ואין לה מנוחה.   

[ ח"נ ביאליק לשחקני הבימה במוסקבה; בתוך: זיוה שמיר, 'העלילה והפתוס של התיאטרון העברי', תיאטרון, 46 (2019), עמוד 106]. 

*

ביאליק שלל בדבריו את הימצאות ההווה בעברית. לדידו, ההווה הוא רק כפסע-מדומה בין עבר לעתיד (יְהִי יותר מהֹוֶה), ולכידתו הינה כהרף-עין, שאינו מורה על התרחשות ממשית, אלא דומה הופך מיד לכעין תצלום, המקפיא לרגע תנועה,זמן  שנקרש. עם זאת, גם שם, כשהוא קרוש – רואה ביאליק את התנועה השוטפת והמתרוצצת בקרבו בין עבר לעתיד; לדוגמא: ו' ההיפוך המקראית "ויהי" או "ויאמר" שהוראתן עבר (מעשה שהתרחש כבר); ומנגד, "והיה" ("והיה ביום ההוא…") המורה על התרחשות עתידית.

קרישת הזמן מעלה על הדעת דם הזורם בעורקים ונשלח ברחבי הגוף מכאן לשם. ביאליק מזהה את החיים כתנועה בלתי פוסקת, רצוא ושוב, שכל מנוחה בהּ היא רק היחלשות-זמנית של מרץ החיים הבלתי חדל. בנוסף, קרישת הזמן מעלה על הדעת רגל קרושה – אותו תבשיל (אין להרחיב בו) שהג'לטין הקרוש בו נדמה תמיד, כמנהל אילו חיים תנועתיים משלוֹ, ויטאליות של דוממים, אף על פי שהיה אמור להיוותר בחוסר תנועה.

מצד אחר, כדאי לשים לב לכך שביאליק מתחקה אחר שתי מגמות בולטות בחיי הרוח של תחילת המאה העשרים: א. הדגשת התנועה, המרץ, השינוי, התמורה – לכך יש להניח השיאוהו לא התגליות הפיסיקליות בלבד (תורות היחסות), אלא גם האידיאולוגיות המצויות של הזמן: הציונות, הקפיטליזם והקומוניזם –  כולם הדגישו מאוד את התנועה החיצונית, ואת החתירה לתמורה ללא עצירות ונסיגות לאחור מתוך חתירה להשגת תכליות מדיניות, פוליטיות, חברתיות ופיסקאליות; ובעצם, בימים שלאחר התגברות הקולות המדיניים בהנהגה הציונית היחלשות כוחו של "אחד העם", מורו של ביאליק (ראש חוג אודסה), לא רחוק הוא כי ביאליק, שבאותו עת כבר לא היה משורר כה-צעיר, השגיח במרץ העשייה של הצעירים, וכבר לא ראה לעוצרם (כפי שאולי נהג עשור ומשהו קודם לכן, כשהטיח בציונות המדינית ובעסקניה דברי תוכחה, ב-"מתי מדבר" ו-"אכן חציר העם". על זריזותם הנמהרת להקמת ממסד פוליטי, מבלי לטרוח על השכלתו וערכיו של העם. ב.  התפיסה התיאולוגית והפילוסופית המצויה (אפלטון, פלוטינוס פרוקלוס ועבור לרמב"ם וגם רמ"'ק ורמח"ל) של האל כמצוי מעל ומעבר לטווח הפיסיקלי של הזמן והתנועה וכקשור למארג החוקים נצחיים (מעל הזמן) וקבועים (תמידיים), המפעילים את ההוויה על כל מדרגיה.  האל אינו פועל (בחלק מהשיטות הוא חושב ובחלקן מצוי אף מעל לכל מחשבה) –  הבריאה היא רצף של סיבות ומדרגים (היפוסתזות) הנובעות מהאלוהות (האחד) –  ובעצם פועלות בשמו, ואילו האדם מייחס את כל המפעלות לאלוה, המקיים באופן מטאפיסי, נצחי (או למצער: על-זמני) את כולן. לפיכך, השפה, כיצירה אנושית מתפתחת, אמורה לשקף תנועה בלתי פוסקת של התרחשות; כאשר האל הטרנצנדנטי מצוי מעבר לשפה –  ולכן קשה ליחס לו פעילות שפתית (וודאי שלא בזמן). סגולתה של העברית אפוא, על-פי ביאליק, היא שטבועה בה מראשיתהּ ההבחנה הזאת בין הפועל ובן-החלוף ובין העומד, הקיים לעד מעל-הזמן, אשר לו מיוחס כל המפעל; עם זאת, אין הוא פועל כדרך שהאדם פועל, לא חושב כדרך שהאדם חושב; וממילא לא מדבר כדרך שהאדם מדבר.  וכך הפכה העברית למדיום הנע עם זרם הזמן מן העבר אל העתיד, אלא שלעתים הזרם מתהפך.

על ממשות דומה של פעלתנות בלתי-פוסקת בכל מארג הבריאה, עמד גם חוקר הפילוסופיה היהודית והערבית, בן בודפשט, דוד קוֹיפמן (1899-1852), בטקסט שנכתב במקור בגרמנית, אשר אין לי כמעט ספק שעמד לעיניי ביאליק (אם משום חיבתו הגדולה למשורר שלמה אבן גבירול ואם משום שקויפמן היה מחשובי חוקרי ההגות היהודית בהקשריה הערביים בשלהי המאה התשע-עשרה). מפאת אורכו ורוב-משמעותו, אביא אותו בהזדמנות אחרת.  כאן, חשוב לדעתי, להביא את דעת ברוך שׂפינוזה (1677-1632) שבמידה רבה ראה גם כן בעברית את האספקט הזורם של תנועה ותנודה:

*

[…] בעברית, התנועות אינן אותיות. לכן אומרים העברים ש"התנועות הן נשמת האותיות" ושהאותיות בלי התנועות הריהן בבחינת "גוף בלא נשמה" (שני הדימויים מצויים בספר הזוהר). אכן, כדי שההבדל בין האותיות לבין התנועות יובן בבירור רב יותר, אפשר להסבירו על ידי המשל על החליל שהאצבעות נוגעות בו לשם נגינה; התנועות הריהן צליל  המוסיקה, האותיות הריהן הנקבים שבהן נוגעות האצבעות.

[B. De Spinoza, Abrégé de grammaire hébraique, Edited par J. Ashkénazi et  J. Ashkénazi-Gerson, Paris 1968, pp. 35-36; מובא בתרגומו של יורם ברונובסקי בתוך: מוריס אולנדר, לשונות גן-עדן –  ארים ושמים: זוג מן השמים, מצרפתית: יורם ברונובסקי, הוצאת שוקן, ירושלים ותל-אביב 1999, עמ' 49-48]

*

אתמקד רק בתפיסת שפינוזה כי מבלעדי התנועות (המוסיקה המניעה את האותיות/התווים) גופני האותיות הריהם כגופים מתים. תפיסת הקריאה אפוא, ממש כמו תפיסת המוסיקה, מתבססת על רצף המשתנה תדיר. רשאי הנגן/הקורא להתעכב על הברה/אות/צליל, אף לנגן/לקרוא אותו כשהוא משנה את קולו או את אורך ההברות, אולם בסופו של דבר, הוא ייאלץ לעבור להשמיע אות מוּנָעָת אחרת. כלומר, גם אליבא דשׂפינוזה מתבססת העברית על תנועה, תנודה, ומעבר –  יותר מאשר על השתהות, עיכוב או עמידה.  יצוין גם, כי בתרגומו העברי של שלמה רובין לספרו של שפינוזה (דקדוק שפת עבר, קרקא תרס"ה/1905, עמוד 18) מובאים הדברים שצוטטו לעיל מבלי הסוגריים המפנות לספר הזוהר כמקור הרעיוני של שׂפינוזה, וכפי שנראה מיד (בתמונה למטה). הפניה זו אמנם לא מופיעה בגרסת המקור בלטינית (1677), וכפי-הנראה נוספה במהדורה הצרפתית ממנה תרגם ברונובסקי. לפיכך, אין הכרח כי שפינוזה הכיר את הרעיון דווקא כרעיון שמקורו בס' הזוהר, ואפשר כי שמע אותו מפי אחד מהרבנים שלימדוהו בצעירותו (ר' מנשה בן ישראל או ר' שאול מורטירה) באמסטרדם, שכן כפי שחיבורו זה מראה, למרות שלא הותיר אחריו ספר בעברית, שׂפינוזה הבין היטב עברית. זאת ועוד, מקור רבני קדום נוסף שעליו יכול היה שפינוזה ליסד את דבריו הם דברי המשורר, הפילוסוף והפרשן, אברהם אבן עזרא (1164-1089), המוזכר לא-אחת בכתביו, שבביאורו על עשרת הדברות בפרשת יתרו (שמות כ,1) כתב: "דע כי המלים הם כגופות והטעמים הם כנשמות, והגוף לנשמה, הוא כמו כלי". 

*

*

בנוסף, שפינוזה דווקא הקדיש את הפרק האחרון בספרו זה, Compedium Grammatices Linguae Hebraicaeלשמות בבינוני (הווה), וכך כתב:

*

בינונים הם תוארים המבטאים איזו פעולה. או כל הרגיל להיות מסומן בהשם. כעין מצד איזה דבר או אופן בבחינת זמן … ובכן אקרא לאלה בינונים כמה שהם מציינים איזה אופן, שבו נסתכל דבר במצבו ההוה, אבל בעצמם משתנים לפעמים אל שמות תוארים גמורים, המציינים איכויות דברים. ד"מ סוֹפֵר הוא בינוני המורה "אדם מונה וסופר" היינו שמתעסק עתה במספרים  … שוֹפֵט אדם שמתעסק במשפטים, אבל לפעמים הוא איכות אדם הממונה על המשפטים … ככה הבינותי שם הפועל נִבְחָר … מורה לפעמים באיכות דבר "המצוין" כלומר דבר הראוי מכולם  להיות נבחר … 

[דקדוק שפת עבר, מהדורת תרגום שלמה רובין,  קרקא 1905, עמודים 114-113].

*

   לדעת שׂפינוזה, צורת ההווה בעברית מציינת השתהות של משך-זמן על תצורה מסוימת, כעין עמידה על הדבר, טרם ייסחף בזרם הזמן. ורק לעתים היא מבטאת פעולה שהתקבעה לגמרי והפכה עומדת ותמידית. במובן זה שבעל-מקצוע שהתמחה (שב ושנה מלאכתו ועמד עליה) אכן מכונה על שם מקצועו, אין משום שהוא בעל-מקצוע ואין על שום האיכות שאין עליה עוררין שמומחיותו מסיבה לתחום העיסוק (במובן זה שנאמר היום כי גם טכנאי המחשבים וגם יזם ההייטק, המזניק טכנולוגיות חדשות ופורצות דרך – שניהם אנשי-מחשבים). מבחינה זאת, ההווה לדידו של שפינוזה מבטא עצירה מתודית של הזרם הקולח בין עבר לעתיד; בידודה של תופעה בזרם של תצורות ותופעות – המאפשרת לנו להביט לאיזה הרף-זמן ועין, בבהירות אל החולף ועובר על פנינו;  היכולת לעמוד על הדברים החולפים, איכותם ומהותם – היא לדידו של שפינוזה, ככל שהבנתי את דבריו, המידה היותר מצויה של הווה [קצת מזכיר גרסא מוקדמת של ה- Épochè  אצל אדמונד הוסרל, שלעצמו הינה מורשת הספקנות העתיקה].

הבה נתגלגל קימעא בנהר הזמן, אל ראיון טלוויזיוני, משנת 1984 (תודה לאוצר, המוסיקאי וחוקר האמנות, אוֹרי דרוּמר שהביאוֹ לידיעתי לפני כמה ימים), בו השמיע המשורר דוד אבידן (1995-1934) את הדברים הבאים בקשר לתל-אביב (העיר), אבל דומה כאילו  דבריו מוסבים גם אל העברית ואל השירה העברית החדשה, ואל הקושי להבחין בהווה שלה:

*

תל אביב דומה לשני גלגלי שיניים הנעים בשני כיוונים הפוכים. אחד נע קדימה בזמן והאחר נע אחורנית – והאחד עוצר את השני. אני מסביר את זה בכך שלתל אביב יש, מצד אחד, עוצמת אנרגיה אורבנית שמזכירה את הערים הדינאמיות ביותר בעולם. אבל מצד שני, יש בה גורם מסתורי המושך כל הזמן לעבר המזרח, ושמשתק אותה, במידה מסוימת; מושך את הפעילות לעבר המנוחה, החום, המדיטציה, המחדל – בחזרה למדבר.

[דוד אבידן, מתוך כתבה טלוויזיונית מאת מנחם "מוקי" הדר, צולמה בפילם שחור לבן לרגל 75 שנה לתל אביב, דקה 01:04-01:40].     

 *

*

אבידן כאן הוא במידה רבה ממשיכו של ביאליק (ההוויה היא חסרת מנוחה) למעלה מממשיכו של שפינוזה. תל אביב שלו (וגם העברית שלו) היא חסרת הווה, וקשה מאוד להעלות על הדעת שקיימת בה מנוחה ואפילו עמידה; אבידן מעמיד זו מול זו (מדויק יותר: זו כנגד זו) שתי תנועות קוטביות המניעות את העיר: הראשונה – תנועת ההאצה, שמקורה הוא עתידני-קפיטליסטי-וטכנולוגי במובהק; השני – תנועת ההאטה המסתורית, המשתקת, המדיטטבית והמדברית – אותה הוא מזהה כבקשה פנימית של האורבני לשוב להיעשות מדבר.

את תנועת ההאצה לא זיהה אבידן מפורשות עם "המערב" אולי בשל הערצתו הגדולה לתרבות היפנית –  לקרטה (מיפנית: היד הריקה) ולקידמה הטכנולוגית, במיוחד: לייצור ההמוני של מוצרי אלקטרוניקה, מחשבים ורכבים מתוצרת יפנית באותם ימים (ההערצה הזאת ניכרת במיוחד בסרטו הארוך שדר מן העתיד משנת 1981); את תנועת ההאטה והשיתוק זיהה אבידן מפורשות עם "המזרח", יש להניח –  המזרח הקרוב (התיכון), אך ייתכן כי גם אל התכנים המדיטטיביים (יוגה, דאואיזם, וטאי צ'י וזן בודהיזם) שמגלם המזרח הרחוק. עם זאת, אבידן אינו מבטל את התנועה "אל המזרח" מכל וכל ואינו מבקש לפסול אותה. הוא רואה בשתי התנועות תנועות חיוניות בחיי העיר, שבמידה מסוימת מקיימות אותה. קשה שלא לחשוב על התנועה הדיאלקטית הזאת, כתולדה של המחשבה ההריקליטית (אחדות ניגודים, הוויה והפסד), ההגליאנית (תזה-אנטיתזה-סינתזה), ולבסוף— הניטשיאנית (האפוליני והדיוניסי – הראשון ניכר אצל אבידן בהאצה, בעוצמה ובמחשבה תכליתית; והאחרון – בסתר, בהאטה, במיסתורין, בשקיעה בעצמי, ושניהם נחוצים לצורך ההרמוניה בתרבות; כאן ניכר כי אבידן הולך אחר הולדת הטרגדיה).  כמו כן, עולה כי לאבידן, כעין בן-בנם של המשוררים הפוטוריסטים באיטליה ובפורטוגל, אין עניין מהותי בהווה; וכי ההווה לדידו, מה שנחווה כהווה, אינו אלא אשליה שגורמת תנועת ההאטה והמיסתורין, כאשר התנועה האנרגטית-אורבנית מבקשת להזניק את הממשות הישר אל העתיד.

לפני עשר שנים, בספר שיריה, דּיוֹ אדם  (הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2009) ביטאה המשוררת והחוקרת, חביבה פדיה, תנועת נגד לכל הגברים המערביים — בהם דנו עד עתה:

*

בֵּינוֹנִי עוֹמֵד הוּא זְמַן אֱמֶת בּוֹ מִתְרַחֵשׁ הַכֹּל

בּוֹ תָּמִיד נִשְׁאָר מָקוֹם

שָׁם גַּם שְׁאֵרִיּות שֶׁל קוֹל הֵן שָׂפָה

עֲבָרִים וַעֳתִידִים רָצוֹא וָשׁוֹב נָעִים

בְּתוֹךְ חַשְׁרַת הָאֹפֶל הַכְּבֵדָה שֶׁל הַהֹוֶה הַָרָּץ

אָץ דָּץ שׁוֹרֵק כְּשֶׁהַיּוֹם מֵאִיר כּשֶׁהַיּוֹם מַעֲרִיב

מְתַרְגֵּל הַטָּיוֹת בְּעוֹד הוּא בּוֹנֶה בְּעוֹד הוּא מַחֲרִיב

בֵּינוֹנִי עוֹמֵד הוּא זְמַן הַתָּמִיד בּוֹ בּוֹכֶה הָרִיק הַגָּדוֹל

שֶׁבּוֹ לֹא קוֹרֶה דָּבָר וְהַכֹּל

שֶׁבּוֹ מְחַכִּים הַגָּן וְהָעֶדֶן לָאָדָם הָאַחֲרוֹן כְּמוֹ הָרִאשׁוֹן

שֶׁיַחֲזֹר עֵירֹם וְיָחֵף מִן הַשְׁאוֹל

[חביבה פדיה, דּיוֹ אדם, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2009, עמוד 39]

  *

אם אצל שפינוזה, ביאליק ואבידן נדחק ההווה אל שולי תנודות הזמן מן העבר לעתיד (או של תנועת ההיזכרות הפונה לעבר); אצל פדיה – הכל נתון בהווה, בו מתרחש הכל,  בו יש מקום (והכלה) לכל, ואילו העבר והעתיד מתנודדים מעבריו, קטנים וחדלים. פדיה מתארת ההווה (בינוני עומד) כאמת היחידה, המאפשרת מצידה את התנועה הזאת של העתיד והעבר. עם כל זאת מדובר בחשרת אופל בה גם שאריות של קול הן שפה, קורה שם שום דבר והכל, בוכה בו הריק הגדול, הראשון הוא אחרון, הכל חוזר אליו עירום ויחף, שומעים משהו, רואים משהו, אך דבר אינו נהיר.  בהקשר זה, עולות בזכרוני שורות החתימה של  השיר "אי" מאת זלדה (1984-1914): רַק הַמַּחֲשָׁבָה עַל אֱלֹהִים/ הִיא אִי בַּמְּעַרְבֹּלֶת. ואכן, אם תפילה במקורות היהדות היא זמן של בינוני עומד — במהלכו מנכיח המתפלל בתודעתו את אלוהים כפי כשריו; הרי אותם רגעים עשויים להיות כעין מפלט ועוגן במערבולת החיים; בתווך מלא שאון ורעשים –  מגלה האדם אפשרות אחרת (חוויית זמן אחרת).

באסלאם – משמו של אללﱠה שאין עוד מבלעדיו, נובעים תשעים ותשעה שמותיו היפים; כולם בזמן בינוני-עומד (הווה); באופן מקביל, גם אם לא לגמרי, מה המוסלמי נוהג למנות את שמותיו היפים של האל, כך היהודי הנשמע לציוויי ההלכה מקפיד לברך מאה ברכות מדי יום; לא כולן מצריכות עמידה, אך בכולן הוא כביכול עומד מול בוראו, או לצער מנכיח (בהווה) את אלוהיו בחיי תודעתו.   עמידה היא כמובן אחת מכינויי התפילה (תפילה העמידה, תפילה שמונה עשרה שמאז נתוספה אליה ברכת המינים מונה י"ט ברכות). היהודי מתפלל בימות החול שלוש פעמים ביום: מעריב (כשהיום מעריב), שחרית (כשהיום מאיר) ומנחה (כשהיום נוטה); נוספות על התפילות – סדרות נוספות של ברכות ועניית אמן – כולן נועדו כדי להשלים מניינן של מאה ברכות ביום. אפשר כי מאה הברכות הן כעין מזכרת, לדברי האמורא ר' יוחנן, במסכת ברכות מן תלמוד ירושלמי: "ולוואי שיתפלל אדם כל היום כולו למה שאין תפילתו מפסדת" (דף א ע"ב), כלומר שיהא אדם מנכיח בתודעתו של האלוהות כמה שיותר, ויהי כעומד לפניה תמיד (השוו: רמב"ם, מורה הנבוכים, חלק ג' פרק נ"א). בנוסף, פדיה מזכירה כי בינוני עומד הוא  "זְמַן הַתָּמִיד בּוֹ בּוֹכֶה הָרִיק הַגָּדוֹל" מה שמהדהד גם את מאמר האמורא ר' יהושע בן לוי:  "תפילה כנגד תמידין תקנום" (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף כ"ו ע"ב) ובהמשך כי "אין עמידה אלא תפילה". כלומר, התפילה היא תחת הקרבת קורבנות התמיד (תמיד של שחרית ותמיד של בין ערביים) בבית המקדש ותחת אש התמיד של המזבח שהיתה לוחכת את שרידי הקורבנות גם בלילה, ועל-כן, תמידית. באין קורבנות (זמן חורבן המקדש) התפילה או העמידה בפני האלוהים (הנכחתו בתודעה) היא הדבר הקרוב ביותר לתודעה המקדשית, הגם שיש בה דבר מה שלא נתמלא חסרונו. למשל, מדרשי האגדה פסיקתא דרב כהנא ופסיקתא רבתיי תיארו את העולם נטול המקדש, כמקום הנתון ברעד ובחוסר יציבות תמידית, כמו ניטלה ממנו ליבתו, ואילו המקובל ר' מנחם רקנאטי (איטליה, מאה השלוש עשרה) תיאר בספרו טעמי המצוות  את העלאת הקרבנות בבית המקדש, כמי שהעמידו את הקירבה בין האדם לאלוהות, על המדרגה העילאית שבאפשר. חסרון המקדש על פי תפיסה זו כמו עוקר מהעולם את ה-Axis Mundi (ציר העולם) שלו, אך תמורתו היחסית היא הנכחת האלוה בתודעת האדם בזמן התפילה. התפילה אפוא, אליבא דפדיה, ובניגוד לקודמיה הגברים, היא המקיימת את ההווה, את הבינוני העומד, ואת ציר העולם היחסי. זוהי גם השעה שבה האדם, ראשון ואחרון, שבים משאול התמורות ומשאון החלוף, וחווים, לו לרגע, את עצמם ואת מהותם ביחס לנצחי, לבלתי-משתנה, למקור כל הדברים.  מן הפרספקטיבה הזאת ודאי –  הזמן הלינארי שתארוּ ביאליק, שפינוזה ואבידן, כלל אינו מגיע כדי הבנת נקודת ההווה הזאת [נקודה היוצרת מסביבה כעין מעגל (זמן מעגלי-סירקולרי) – הכל יוצא ממנה ושב אליה].

מעניין להציב את פרשנותהּ של פדיה למושג "בינוני עומד"  (כתפילה וכקרבת האל) בתווך דבריו של אבידן על "גורם מסתורי המושך כל הזמן לעבר המזרח, ושמשתק אותה, במידה מסוימת; מושך את הפעילות לעבר המנוחה, החום, המדיטציה, המחדל – בחזרה למדבר." לא רק על-שום הקוטביות המובעת הנשמעת בו בין מערב ומזרח; אלא יותר מכך משום שלפתע נדמה כאילו הוא רומז לציור פני העיר כמקום שבו המתרוצצים אחרי התכליות המעשיות, ומנגד – העומדים נוכח (מכוונים, מנכיחים, ממדטים, חווים בתודעתם כאילו יש הווה מהותי ויש ציר לעולם) – הם שני פנים של קיום אנושי, ובעצם מתוך אחדות-הניגודים הזאת על הפרספקטיבות השונות האצורות בה, נובעת מיטב יצירתו של האדם.

*

*

הערב, 17.9.2019, 19:00-21:00, במוזיאון תל אביב לאמנות – הופעה חיה בתערוכה "דוד אבידן – נביא מדיה" ביום הבחירות. 
שלושה הרכבים אשר יסמפלו, ינגנו ויסנתזו את קולו של אבידן. ערב שני בסדרת אירועים שיעוררו לחיים את ארכיון הקלטות שהשאיר אחריו דוד אבידן.

הקדמה מאת אוצר התערוכה: אורי דרומר.
מופיעים:  1. Astral Projection מארחים את רוני סומק 2. אמינקו (עידו אמין) 3. דניאל סלבוסקי; סאונד: דניאל קסטנבוים. 

לרכישת כרטיסים >> או בקופת המוזיאון. 
הכניסה למוזיאון כלולה בכרטיס להופעה | מספר המקומות מוגבל

 

בתמונה: Mark Rothko, Untitled,  Pen and Ink on  Paper 1961

Read Full Post »

*

בשנת 1926, צייר הצייר היהודי הגרמני ואחר כך הבלגי, פליקס נוסבאום (1944-1904) את פנים בית הכנסת בעיר הולדתו, אוסנברוק (או:אוסנבריק) שבסכסוניה (צפון מערב גרמניה), עיר שבה נולד גם הסופר הגרמני, מתנגד הנאצים, אריך מאריה רמארק (1970-1898), שגורלו שפר קצת יותר מזה של בן עירו היהודי.

בציור הנקרא "שני יהודים" נראה הצייר, העטוף בטלית, ופניו אומרות ספק וטרדה. הצעיר עומד בסמיכות לחזן בית הכנסת, אליאס אברהם גיטלזון, שפניו שוחקות בהרבה, כיהודי התדיר בבית התפילה ואוהב את חיי התפילה. הארשת שמגלה נוסבאום בציור אומרת שאפשר נקלע לבית הכנסת בשל שמחה יהודית, אך ודאי אינו חש עצמו כחלק מהמקום, על אף שהוא משתדל לכבד את המסורת ומקיימיה, ובכל-זאת – אין זה עולמו.

בית הכנסת באוסנברוק נוסד בשנת 1906. הוא נועד לשרת גם את בני גילו של נוסבאום. אולי היו שם יהודים, בני גילו של נוסבאום, אבל נוסבאום לא שם עצמו כחלק מהם. כאמן, מרוחק קצת, חש צורך לתאר את חללו של בית-התפילה בפרטי פרטים; ארון הקודש, דרגשי התפילה, המנורות והנברשות, מגני-דוד, הכתובת שעל הכותרת "ממזרח שמש עד מבואו מְהֻלָּל שֵׁם יי" הלקוחה מספר תהלים ונאמרת בפתיחת תפלת ההלל בימים טובים וראשי חודשים. לא ניכר הקשר הרגשי שלו למקום. הוא דווקא בוחר לתאר במפורש את הקושי הרגשי שלו לשהות שם.

תלמוד בבלי גורס במסכת ברכות כי המתפלל באחורי בית הכנסת נקרא שכן רע. בנוסבאום ודאי לא ניכר הרצון להיעשות שכן טוב. נדמה כי הוא מגלם איזו מגמת ביניים, המנסה להמשיך ולקיים את המסורת, אם על שום כיבוד הורים וזקנים, ואם על שום שאלו מנהגיהם העתיקים של בני קבוצתו. יחד עם זאת, קשה לומר, שהוא מנסה להתערות בחיי התפילה ובהווי הקהילה, ונדמה כי דמותו של החזן הידידותי, שאולי יצא לרגע, ושב ונתקל בצעיר הממאן הזה, ומנסה להותירו במקום בדרכי נועם ובחיוך, יחד עם  שאר הקהל, הותירה בו רושם עמוק. נוסבאום זועף (הבעתו שונה לחלוטין מזו של מאוריצי גוטליב בציורי בית הכנסת שלו), אך מצייר את גיטלזון, כמי שמסביר לו פנים, ונדמה כי חשוב היה לו לציין כי כך היו פני- הדברים.

בין ליל השמונה ועד יום העשרה בנובמבר, במהלך ליל הבדולח,  הוחרב בית הכנסת באוסנברוק עד היסוד, יחד עם בתי כנסיות רבים ברחבי גרמניה. נוסבאום היה באותה עת כשלוש שנים בבלגיה עם בת זוגו. במבט נוסף, שאולי מטמיע את גורל בית הכנסת ואת העובדה לפיה ציורו של נוסבאום הוא מן התיעודים הבודדים של קהילה שחרבה, כבר לא ברור לגמריי אם בכתובת שבמרום בית הכנסת לא נכתב "ממזרח שמש עד מבואו מְחֻלָּל שֵׁם יי", מה שאכן קורה כאשר בני אדם נאמנים אך ורק לתרבותם, לעמם ולייעודיו, לנחלת אבותיהם שאין לתת לזרים לטמא אותהּ, ושאינם מוכנים לרחוש נאמנות וחיבה לתרבותו של האחר, רק לחוש כלפי תרבותו זילות ושנאה. במצב כזה, אין מה ואין את מי להלל – וכל ברכה שיוצאת מהפה לחלל האוויר הופכת קללה ונושאת חורבן.

*

*

בתמונה: Felix Nussbaum, Die Beiden Juden, Öl auf Leinwand 1926

  

Read Full Post »

 

 

– הָאוֹר הֲכִי זוֹהֵר / שֶׁל אוֹר הַגַּחְלִילִית  / הוּא יָרֹק.  

 – מיד 'וַיַּסֵּב חִזְקִיָּהוּ פָּנָיו אֶל הַקִּיר וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה' ' (ישעיהו לח, 2);  מאי קיר? אמר ר' שמעון בן לקיש: מקירות לבו.

– הַחוֹמֵל עַל דָּל / חֲמוֹל עַל דַּלּוּתָם // וּרְאֵה שִׁפְלוּתָם / וְאֹרֶך גָּלוּתָם // וְרוֹמֵם קָלּוּתָם / וְהָקֶל סִבְלוֹתָם // רְפָא נָא אֶת שִׁבְרָם / וְנַחֵם אֲבֵלוּתָּם // כִּי בְך שִׂבְרָם / וְאַתָּה אֱיָלוּתָם.  

– קשב שלא נמהל בו דבר הוא תפילה.  

 

מקורות:

סאישי ימגוצ'י (1994-1901), שיר 270, בתוך: שמש קפואה, תרגם מיפנית: ישראל תמרי, הוצאת כרמל: ירושלים 2001, עמוד 296.

תלמוד בבלי, ירושלים תשנ"ז (עפ"י דפוס וילנה), מסכת ברכות, דף י' ע"ב.

שלמה אבן גבירול, מתוך: 'שומרון קול תתן', שירי שלמה בן יהודה אבן גבירול, מהדורת ח"נ ביאליק וי"ח רבניצקי, ספר שלישי: שירי קדש, הוצאת דביר: תל אביב תרפ"ח, מהדורה שניה, שיר קמב עמוד 224.

סימון וייל, הכובד והחסד, תרגם מצרפתית: עוזי בהר, הוצאת כרמל: ירושלים 1994, עמוד 148.

*

*

בתמונה למעלה: Jean Léon Gérôme, A Jew by the Wailing Wall, Oil on Canvas 1880

Read Full Post »

natalia-guncharova

*

ר' משה אלמושׂנינוֹ (1582-1518),בן למשפחה ממגורשי אראגון שבספרד. היה רב, פוסק הלכה, דרשן ופילוסוף בסלוניקי שביוון. דרשה מעניינת שלו משנת שי"ו ליצירה (1556) הוקדשה לזכר אשת הרב מאיר עראמה (שמהּ הפרטי לא-מוזכּר). ככלל, דרשותיו של אלמושׂנינוֹ כוללות לא-אחת דברי שבח לא-שכיחים לנשים נכבדות שתמכו בקהילות המגורשים וחיזקו את תלמוד התורה בזמנו, במיוחד לדונה גרציה נשיא (1569-1510) האשה העשירה בעולם בזמנו, שירשה את הון בעלהּ, וניהלה בעצמהּ בהצלחה עסקים עניפים באזור הים-התיכון, חיזקה קהילות, ובין היתר, חכרה מאת סולימאן המפואר את אדמות טבריה, מתוך מגמה שנשאה פרי להקים בהּ יישוב יהודי מחודש, לא רחוק מצפת, אליה עלו מגורשים רבים מספרד עוד קודם לכן,בשל הפיכתהּ למרכז הטקסטיל הגדול באזור. בדרשתו הנזכרת יצא אלמושׂנינוֹ (הוא הולך כאן בעקבות ר' משה בן נחמן, 1270-1198)  מתוך הנחה לפיה לכל סוג ומין תחת השמש יש את מקומו ואת תכליתו. כל הנמצאים הארציים לתפיסתו הם זמניים וארעיים ועתידים להיפסד, אך היפסדם  הוא אך-ורק כדי לזָכּוֹתם, שכן לאחר מותם הם נעתקים אל מדרגה עליונה יותר מזאת שזכו להּ בחייהם. כלומר, המוות נועד להיטיב את המציאות בכלל. וכך מסביר אלמושׂנינוֹ כי צמח שנאכל על ידי בעל-חיים הופך בהיפסדוֹ לחלק מבעל-חיים שיש לו רגשות (מה שאין לצמח); בהתאמה, כאשר בעל-חיים כּשר נשחט, הופך בשרו לחלק מגוף האדם הנושא בתוכו לא רק את היכולת לצמוח, ואת הכושר להרגיש, אלא גם את כושר החשיבה הרציונלי. כך גם שפר גורלם של ישראל לדעתו, כי בעת מיתתם הם זוכים להתענג על אור השכינה, מה שלא זכו לא בחייהם בגלות. כלומר, לדעתו, יום המוות טוב מיום היוולדו של אדם, משום שבמותו נפשו השכלית של האדם נעתקת מגופו אל מציאות נבדלת מחומר ושכלית ונצחית. הוא ראה בכך הטבה גדולה.

וכך כתב:

*     

שאמרו: כד הוה מסיים רבי מאיר  ספר איוב אמר: סוֹף אדם למוּת סוֹף בְּהמָה לִשׁחיטה […] והכוונה שאחר שסיים ר' מאיר ספר איוב וראה פרטי השגחתו יתברך הנפלאה על כל מעשיו, אמר שהשיג וידע שכָּל המורכבים סוֹפם הוא למוּת, בין בטבע ובין במלאכה על-ידי בני האדם, כי סוף אדם הוא למוּת שהוא מצוי יותר שיבא קיצו מצד המיתה הטבעית, וסוֹף הבּהמה רוּבּהּ היא לִשחיטה. ועל כן אמר: סוֹף בּהמה לשחיטה. וביאר כל הדרוש הנזכר באומרו שהכל למיתה עומדים, אדם ובהמה יחד על עפר ישכבו, לתכלית השגת מציאוּת יותר טוב ממה שהם, כי גזירת הכל למיתה עומדין, והוא רמז לתכלית הנכסף בקֵץ, וסוף האדם והבהמה במיתה כמו שהוכחתי שם. אשר מכל זה נתבארה הכוונה הראשונה שאמרנוּ,שהסיבה התכליתית שוה בכל המורכבים בהפסדם, שהוא לתכלית הויה אחרת יותר טובה מהקודמת.

[ר' משה אלמושׂנינו, מתוך: 'הדרוש השבעה ועשרים: הספד לאשה', מאמץ כח, נדפס בויניציאה בשנת השמ"ח (1588) ועתה יוצא לאור מחדש בתוספת מרובה מכתבי יד עם מבוא הערות ומפתחות מאת שאול רגב, מכון אהבת שלום ויד הרב נסים, ירושלים תשע"ה (2015), כרך ב' עמוד תקע"ב]   

*

קשה שלא להתחלחל למקרא מילותיו של התנא ר' מאיר בסיימו לקרוא בספר איוב: 'סוֹף אדם למוּת וסוֹף בּהמה לִשחיטה' תלמוד בבלי ברכות דף י"ז ע"א מובאים הדברים כמימרא מאת האמורא ר' יוחנן) . עם זאת, לתפיסתו של אלמושׂנינו, המאמר הזה מדבר בנטיה הטבעית של בני אדם למוּת באופן טבעי כפי שחיוּ באופן טבעי; לדעת הדרשן—  רוב הבהמות מיתתן אינה טבעית, כלומר הן מובלות לשחיטה. לדידו, אין כאן אכזריות-גרידא, משום שהוא דוגל בכך שהמוות אינו הפסד, אלא אדרבה: תוספת. המציאוּת כולהּ תוכננה כך שנמצאיה יעלו מדרגה מדרגה: מדומם צמחי לבעל-חיים מרגיש ומבעל חיים חש לאדם חש וחושב, כאשר באדם לבדו שמור לבסוף הפוטנציאל, להשתחרר לבסוף בכוח נפשו השכלית מן הגוף העכור, ולהצטרף לסדר השמיימי-המושכל, ולהישארות נפשו האינטלקטואלית בחסות השכל המשכיל את האדם (השכינה/השכל הפועל/השכל הכללי). למעשה יש כאן בת-קול אריסטוטלית משהו (פיסיקה, ספר שני) של השתוקקות החומר לצורה (לשכל)— כל ההויה תלויה על השתוקקות הדברים החומריים להידבק לדברים המושכלים והפשוטים מחומר לכאורה. אם זהו חוק טבע, הרי שבהכרח (כך לפחות חושב הדרשן) הצמח משתוקק (זוהי תכליתו) להיהפך לבעל-חיים; בעל החיים משתוקק להיעשות בן אדם; ובן האדם משתוקק להגיע בשכלו אל המציאוּת הנבדלת, המטפיסית, השכלית שמעבר לשלטון החומריוּת.  המוות באדם והשחיטה בבעלי-החיים הינם אפוא לדעת אלמושנינוֹ תוצאות טבעיות של עולם של תמוּרוֹת, המהוֵה מדרג טבעי של חומר (גוף חסר שכל) המבקש להיעשות שכל (שכל ללא גוף).

 יושם אל לב, כי אלמושׂנינו, לא טען כי בעלי-החיים הם אוטומטים מתפשטים במרחב (כאשר טען לימים רנה דקארט, 1650-1595). אלמושׂנינוֹ— דוגל בדבריו למעשה בכך שכשם שלצמחים יש את הכושר לצמוח, לבעלי החיים יש את הכושר לחוש (וכתוצאה מכך להרגיש) והם שותפים בהּ עם האדם. עם זאת, האדם נבדל מבעלי החיים ביכולתו לחשוב באופן רציונלי (להכליל, להמשיג, לנתח אנליטית, לבקר); עמדה דומה מובאת בספר מורה הנבוכים לר' משה בן מימון (רמב"ם, 1204-1138) ואכן נראה כי אלמושׂנינוֹ שאב מדברי האחרון את תפיסתו זו.

וכך כתב רמב"ם:

*

הציווי לשחוט בעל-חיים הכרחי, כי המזון הטבעי לאדם הוא מהגרעינים הצומחים מהארץ ומבשר בעלי החיים, והבשר המעולה ביותר הוא זה שהותר לנו לאוכלו. דבר זה לא נעלם מכל רופא. ומכיוון שהצורך במזון טוב הביא להריגת בעל-החיים, היתה כוונה למיתה הקלה לו ביותר, ונאסר לענותו בשחיטה פסולה, לנחור אותו (=לדקור בגרון) או לחתוך ממנו איבר, כמו שהבהרנו.

כן נאסר לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד. בתור סייג והרחקה פן יישחט הוָלד לנוכח האם, דבר שיש בו צער גדול מאוד לבעל-החיים, שכן אין הבדל בין צער האדם וצער שאר בעלי-החיים, מפני שאהבת האם לילדהּ וגעגועיה אליו אינם נמשכים אחרי השכל אלא אחרי פעולת הכח המדמה הנמצא ברוב בעלי החיים כמו שהוא נמצא באדם.

[משה בן מימון, מורה הנבוכים, מהדורת תרגום מיכאל שוורץ, אוניברסיטת תל-אביב ההוצאה לאור: תל אביב 2003, החלק השלישי פרק מ"ח, כרך ב' עמוד  634]

*

   לדעת הרמב"ם בשר בעלי חיים מועיל ובריא לאדם. אף על פי כן, בהלכות דעות מספרו משנה תורה (פרק רביעי), קבע  כי אין להרבות מדי באכילתם—אלא לצורך בריאוּת, ולא זאת  בלבד אלא שכל בשר שאינו טרי, וכן מנים שונים של דגים ,שוורים ותיישים, בשר מיובש או דגים מלוחים כלל אינם בריאים לאכילה, ולפיכך יש למעט בהם, או להימנע מאכילתם בכלל. הצורך הבריאותי בבשר תובע, לדעת הרמב"ם, כי בעל-החיים יישחט במיתה הקלה ביותר ונאסר לענותו, משום ש"אין הבדל בין צער האדם וצער שאר בעלי החיים". צער הוא רגש (הקשור לחישת כאב), ורגשות אינם נחלת האדם בלבד, אלא גם בעלי-החיים שותפים עימו בבחינה זאת. האדם שונה מבעלי החיים האחרים רק בכח שכלו ולא ברגשותיו, תאוותיו, ודמיונותיו – בהן הוא שותף-שווה לבעלי-החיים.

אלמושׂנינו כמובן הכיר את הרמב"ם, המצוטט אין-ספור פעמים בספריו. אני מניח כי הוא ינק את תפיסת השותפות בין האדם ובין בעל-החיים בכוח המדמה וברגשות מן הרמב"ם. עם זאת, אלמושׂנינוֹ הולך צעד מעבר לרמב"ם. הרמב"ם מסביר את אכילת הבשר הואיל והוא מועיל לבריאות האדם בלבד. אלמושׂנינוֹ טוען כי יש חוק טבע (פרי ההשגחה האלוהית), כך שבעומק הדברים, במתווה הפיסיקלי של הקוסמוס, החומר משתוקק להיעשות צורה (שכל).מה שיוצר סדר-הייררכי מחייב, שבהּ  כל כּליּוֹן מקדם את מי שאבד, בצעד אחד במעלה הייררכיית היישים.      

אלמושׂנינוֹ גם מתכתב עם תמונת עולמו של הרמב"ם בדרשה זו, בכל הנוגע למעמד הנשים. רמב"ם (מורה הנבוכים חלק ג' פרק ח') שיבח את שלמה המלך שהשווה את החומר לאשת איש-זונה (משלי ו', 26). יש להניח כי הרמב"ם דיבר מתוך מציאות זמנו (המאה השתים עשרה ספרד ומצריים) שבהּ נשים לא היו לומדות, והשכלתן, אם בכלל, היתה תלויה בכך שנולדו למשפחת חכמים או שנישאו למלומדים. בבחינה זו, אישה, בת זמנו של הרמב"ם, זכתה רק לעתים רחוקות לפתח את שכלהּ, ללמוד קרוא-וכתוב, ולעסוק באופן עצמאי בטקסטים. נשים הוּעדוּ להיות אמהות ועקרות בית, ולפיכך צוירו לעתים קרובות בכתבי התרבות הרבנית, כנוטות אל החומר, ולא אל השכל. קשה לי להניח כי הרמב"ם היה מכיר באפשרות לפיה תתגלה פילוסופית יהודית בימיו. הוא אמנם הכיר בנבואתהּ של מרים, אחותם של משה ואהרן (מורה הנבוכים ג', נ"א), מה שבהכרח אומר שראה בה בריה שכלית (הנבואה אצל הרמב"ם היא תוצאה של שלימות הכח השכלי באדם), אבל יש אצלו רמיזה לפיה בכל זאת נבואתהּ לא היתה ממש כשל-אחיה (לא מפי ה'), ואולי ביקש לרמוז בזה כי היא השלימה שכלהּ כתוצאה ממה שלימדוה אחיה, כלומר שהשכלתהּ היתירה באה עליה רק הואיל ונולדה במשפחת-נביאים, שלמים בשכלם ובמידותיהם, ולפיכך נמצאה בחוגם הקרוב של בני-עליה, במיוחד משה, שאליבא דהרמב"ם היה גדול הנביאים, הפילוסופים והמחוקקים בתולדות המין האנושי.

מנגד, הכיר אלמושׂנינוֹ (לב המאה השש-עשרה) במציאותן של נשים משכילות, חכמות ורבות תושיה, בנות דורו. אשר-על-כן, כתב את הדברים הבאים על אשת ר' מאיר עראמה:

*

ובהיות האושר האנושי מושג מפאת האהבה אליו יתברך על-ידי המצוות המעשיות אשר תשתתפנה גם הנשים בו, על כן יראה באמת שראוי לעשות עליהם ההספד והבכי הראוי להעשות להעדר כל שלם מן העולם מצד החסרון והנזק המגיע לדור בהעדרו כאמור […] כי שלימותהּ רב מצד עצמה, ומה גם בהיותה אשת חבר החכם השלם הרב הכולל בעלהּ זכרונו לחיי העולם הבא, אשר היה מאיר לארץ ולדרים, הרי היא כחבר אשר היתה השגחתו הנפלאה דבקה בה; והיא היתה במדרגת כסא אל השגחתו יתברך שהיתה שוכנת עליה […] ועל כן ראוי להרבות הספּד והבכי על העדרה מצד שלמותהּ, עד שבזכותהּ היה שם יתברך דבק בנו כאמור […]

[מאמץ כח, דרוש 27, כרך ב', עמוד תקע"ז-תקע"ח]

 *

            ובהמשך:

ותהי זאת נחמתו בפטירת השלֵמים והשלֵמות האלה, היותם כולם מפאת השגחתו הנפלאה כמידת-רחמיו סלה, לטוב לשלמים הנפטרים, שנעתקים אל מציאוּת יותר שלם ממה שהיו בעולם הזה בלי ספק.

[שם, עמוד תק"פ-תקפ"א]         

*

אין ספק, כי שלא כהרמב"ם, אלמושׂנינו הכיר בקיומן של נשים שלֵמוֹת, לא כתופעה היסטורית רחוקה, אלא כתופעה בת-זמנו. עם זאת, כדרכו של הרמב"ם, דומה כי אלמושׂנינוֹ הכיר בשלֵמוּת האתית והאינטלקטואלית שהיתה נחלתהּ של אשת ר' מאיר עראמה, גם מצד קיוּם המצוות שלה וגם מצד קירבתהּ לבעלהּ והשנים שעשתה לצידוֹ. במובן-מה, גם כאן יש הישמעוּת לאותו הכלל של השתוקקות החומר לצורה (שכל). כך שלכאורה, קירבתהּ של האישה בעלת הסגולות הטרומיות אל חכם שלם במדרגתו של ר' מאיר עראמה, קירבה גם את האישה אל השלימוּת. מבחינה זאת, הדבר דומה גם למשל הרבני לפיה נמשלה האישה ללבנה הנאותה לאור החמה, ומקבלת את אורה ממנהּ, משל ששימש בימי הביניים הרבה ליחס שבין מדרגת השכל האנושי (לבנה) ובין השכל האלוהי (חמה). ובכל זאת, עראמה, אף על פי שאינו מעז מפורשות לייחס לאישה הנפטרת את הזכויות למלוא כשריה, אלא תולה זאת בקרבת-בעלהּ, בכל זאת הולך כברת דרך ארוכה, מהצגה רווחת בספרות הרבנית את הרעיה הטובה, כ-"עושה רצון בעלה" (למשל, אצל המהר"ל, 1609-1520, ואצל רבים בעקבותיו); אשת ר' מאיר עראמה אולי מתוארת כמי שקנתה חלק מהשכלתהּ מבעלהּ, אבל אלמושׂנינו טוען במפגיע כי שלֵמוּתהּ לא היתה תלויה בבעלהּ, אלא היא היתה 'כחבר', כלומר: כמלומד-רבני, שזכה להידבק בהשגחה האלוהית. גם הסיום מעיד כי הפרשן הכיר בקיומן של נשים שלֵמוֹת מכח מעשיהן ומחשבותיהן, שאפשר שלמדו הרבה מגברים נושאי-ידע, אך את מה שלמדוּ ופעלוּ אי אפשר לקחת מהן, או ליחס אך ורק לנוכחות של חכם שלם בביתן.

כשקוראים את אלמושׂנינוֹ, יש לזכור, שהוא חי בתקופת שיא 'ציד המכשפות' באירופה, שבו נשים רבות נשפטו והועלו על המוקד רק משום שקראוּ והרחיבוּ ידיעותיהן, דבר שהיה בו די לפתוח כנגדן בחקירת אינקוויזיציה [בשנת 1487, חמש שנים לפני גירוש ספרד, פורסם בחסות הכנסיה הקתולית הספר: Malleus Maleficarum (פטיש (נגד) המכשפות), שהפך למסמך קנוני, ובחסותו הובערוּ ככל הנראה עשרות אלפי נשים עד מאות אלפים במרחב ההשפעה הנוצרי במאה השש-עשרה ועד אמצע המאה השבע-עשרה]. אלמושׂנינוֹ כמובן כתב את הדברים כפליט-מאירופה, ובצל קהילת-מגורשי-ספרד בסלוניקי, שנמצאה תחת שלטון עות'מאני-אסלאמי. אני חושב שדבריו מציינים מגמה בלתי-שכיחה בהגות הרבנית בת-תקופתו וגם שיויונית לאין-שיעור מדרכם של המון-רבנים, החיים ופועלים היום.

*

*

בתמונה: Natalia Goncharova , Rabbi With a Cat, Oil on Canvas 1912

 

Read Full Post »

Older Posts »