Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘תמיר גרינברג’

thayer.1876

 *

ברשימה הקודמת הצד האחר טענתי כי הפגישה בין דנטה ובין פיירו דה וינייה, ששם קץ לחייו לאחר שפוטר ממשרתו והושם במעצר, אינה רק הדהוד למשבר האישי והמקצועי שידע דנטה, כאשר הורחק מכל תפקידיו הפוליטיים בפירנצה, ונגזרה עליו שלא בטובתו גלות לכל ימי חייו. המפגש הזה מסמל יותר מכל את בחירתו של דנטה שלא להתחקות אחר מעשהו האבדני של פיירו, אלא לקום משיברו, ולמצוא את הנתיב להמשיך בחייו.

דנטה לא שוכח לרגע את שהריעו עימו, ובתוך מסעו בשאול, משובצות כמה דמויות מאצולת פירנצה, שלטעמו של דנטה, הם או אחד מאבות-אבותיהם היו רשעים ללא-תקנה, ועל כן גורלם בשאול ניכר לרעה. עם זאת, דנטה לא נסחף במערבולת ריגשותיו, דומה כי החלטתו להביא את מרי נפשו לידי ביטוי יצירתי בשירה (המתבטאת בדמותו של וירגיליוס), עתידות לעורר בו, מעבר לשאול, את הכמיהה, האהבה והתום (המתבטאים בביאטריצ'ה)— הנגלית לדנטה לראשונה בקצה הר הפרגטוריום, ועל גבול העדן— וכשם ששנואי נפשו ניכרים במקומם התופתי, כך אהבת נפשו— היא שמלווה אותו אל תוך העדן השמיימי. כל הרגשות הללו, ההליכה מקוטב מרי הנפש אל קוטב האהבה והתום, עתידה להיהפך ברום העדן לאהבת האל ולכמיהה לצפות ברזי השילוש, קרי: זכיה בגאולת הנפש ובנוח כל הסערות הפנימיות.

תומס אקווינס (1274-1225), אב הכנסיה הדומיניקני האיטלקי, בן הדור הקודם לדנטה, כינה את המראה העילאי בו חוזים אלו, שצץ להם דבר-מה ממסתורי השילוש, "חזון המבורכים". הקומדיה אפוא מבטאת את שאיפתו של דנטה, שבראשיתה, עוד חווה את עצמו כדך וכמקולל, וכמי שסר חינו בעיניי האל— לשוב ולהימנות על "המבורכים", מתי-המעט הנהנים מזיו האל. מבחינה זו, דומה כי דנטה קדם ב-500 שנים ויותר, לסדר האסתטי-האתי-הדתי המובא בכתבי הכומר הדני, הפילוסוף סורן קירקגור (1855-1813). דנטה מלווה בשלבים שונים בשלושה מדריכים: וירגיליוס (אמנות, שירה); ביאטריצ'ה (תום, טוהר); וברנאר (נזירות, פרישות, השכנת שלום, ראיית פני האל). יוכר כי דנטה למוד-המכאובים, שוב לא שם את יהבו בישועה הפוליטית, או בחסדם של מיטיבים אנושיים; מי כמוהו למד כבר על היכולת להיות מושלך ומגורש מכל מה שחשב שמצוי בחבל נחלתו, ומכל מה שדימה לו כבית וכמולדת. הוא מבין כי לא מעמדו הפוליטי, ולא מעמדו המוניטרי והחברתי, יש בהן חשיבות. אדם יכול להיות מגורש, מנודה, מקולל, ובכל זאת, לקנות שלווה פנימית, ומקום בעולם— דרך דביקותו באהבה, בתום, בדרכי שלום. דווקא המידה הזו היא שעשויה להביאו לרום המעלות. דנטה אמנם מבסס דרכו על אדני אמונה נוצרית. עם זאת, הדרך אותה הוא סולל אל תוך התופת, ומעבר לתופת, היא בשורה אוניברסליסטית וקיומית למדי. אני מניח כי באותה מידה בה ניתן להציב כמוקד דרכו של דנטה את דרך הטהרה הדתית, ניתן להציב בלב הדברים— דווקא את התרחקותו של דנטה מן המעגלים הפוליטיים והחברתיים. את העדפתו לשנות את עצמו; את יעדיו בחיים; את מודעתו. ההכרה האופטימית, כי למרות שהודר מכל תפקידיו וגלה מעירו בלא יכולת לשוב אליה, אלא כדי לעלות על הגרדום— בכל זאת עשויה להיות לו אחרית טובה, אם רק ייבחר להניע באופן שונה את חייו, ויימנע מהשתתפות בחוגי השלטון בעתיד.

מה שראוי לציון הוא שמפגישתו עם פיירו המתאבד, אמנם חל בדנטה איזה שינוי. ניתן לחוש אותו גם באופן שבו חורז דנטה את טורי הקומדיה. כך, בראשית הקאנטו הששה עשר, מובא החרוז מלא ההומור הבא:

*

Già era loco onde, s'udia 'I rimbombo

De l'acqua che cadea l'altro giro,

Simile a quell l'arnie fanno rombo

ובתרגום רינון:

כְּבַר הָיִיתִי בְּמָקוֹם שֶׁבּוֹ נִשְׁמַע קוֹל בִּמְבּוּם

הַמַּיִם שֶׁנָפְלוּ לַמַּעְגָּל הַאָחֵר,

דּוֹּמֵה לְקוֹל הַכַּוָּרוֹת הַמַּשְׁמִיעוֹת זִמְזוּם

[דנטה אליגיירי, הקומדיה האלוהית: תופת, תרגם מאיטלקית: יואב רינון, הוצאת כרמל: ירושלים 2013, מזמור ט"ז טורים 3-1, עמ' 197]

*                                                    

יותר מאשר הדהוד המים הנופלים בין מעגלי התופת, אני שומע דווקא את המצלול רימבומבו-רומבו// במבום-זימזום. יותר מאשר תזזית, יש בו איזה צחוק. לא של ייאוש. כאילו שמשהו בויטאליות של המחבר התעורר מחדש, כאילו שהוא לומד, אט-אט, לותר על דכאונו, או למצער, לשמור ממני מרחק; כי גם המראות הנוראיים בהם חוזה דנטה בהמשך, וגם המשך הירידה מטה-מטה, לקראת המפגש הבלתי נמנע בעומק השאול עם השטן עצמו, אינם מפילים את רוחו. אם בראשית מסעו, הוא עוד נטה לאבד את הכרתו כאשר המראות הקשים מתעצמים לפניו, משהו בו הופך נינוח, בטוח יותר בעצמו ובייעודו המחודש. אחרי שהוא פוגש בפיירו דה וינייה, ומבין כי הוא –עצמו אינו עומד להתאבד או להרוס את עצמו. נדמה כאילו הוא יוצא שוב, אזור הכרח-פנימי לשוב אל החיים ולדבוק באהבה, ומתוך כך הוא מתוודע את פכפוך המים החיים, המעיר בו (וגם בנו הקוראים) איזו המיה ראשונה מתחדשת של צחוק (המילה Rimbombo פשוט מצחיקה אותי; זה שם של קירקס, או של ליצן מקצועי).

במידה רבה הזכירו לי השורות האלה של דנטה שיר של תמיר גרינברג:

*

כְּשֶכָּבַד עָלַי אֶבְלִי מְאֹד, חָטַאתִי לְדַמּוֹת 

אֶת מַהוּתִי לְשַק בָּשָר חֲסַר תַּכְלִית

אַךְ אָז, כִּמְעַט מִבְּלִי משִים,

אֶל מוּל עֵינַי הַנִּדְהָמוֹת

נִדְחַק לוֹ צִיץ יָרֹק אֶל תוֹךְ נַפְשִי

פָּשוּט, צָלוּל וּמִתְעַקֵּש לִנְבֹּט

[תמיר גרינברג, 'ציץ', על הנפש הצמאה, עם עובד: תל-אביב 2000, עמ' 29]

*

אל מול חורשת המתאבדים של דנטה; שצבעיה שחורים-מעוותים ורעילים,וגם שותתי דם. בוקע אצל דנטה, (דווקא ברגע בו הוא מחליט למנוע מעצמו גורל שכזה) אותו הכרח-פנימי של חיים. החיים אינם אבל מתמשך, וגם אינם חסרי כל תכלית. הם פשוט צריכים איזה כינון מחדש, שיאפשר לצעוד גם דרך מדווי החיים ומוראותיהם, בחיוך של מי שיודע שכל זמן שבקירבו לב אוהב, הריי הדברים יכולים גם להגיע מחדש לכדי חיוך וצחוק. המפגש עם פיירו בחורשת המתאבדים מביא את דנטה (אם נשאיל את הדברים משם גרינברג) להידחקות ציץ ירוק אל תוך נפשו, ומהווה איזו נקודת מפנה, כמעט בלתי נראית, בדרכו, ובקומדיה כולהּ. זהו גם לדידי, אחד הרגעים שבהם הופך הטקסט כולו מחיבור קלאסי-היסטורי בן מאות שנים; לחיבור המדבר אליי, מעבר לעוֹל ההיסטוריה ולמעמדו הקאנוני. זהו רגע בו ניתן כמדומה להיפגש בדנטה האדם.

 *

*

בתמונה למעלה: Abbot Handerson Thayer, Landscape at  Fontainebleu, Oil on Canvas, Circa. 1876

© 2014 שועי רז

Read Full Post »

*  

צ'ארלס סימיק (במקור: דושאן סימיק, יליד: בלגרד, 1938; היגר עם משפחתו לשיקאגו בשנת 1954) דומה לוואלאס סטיבנס (אחד המשוררים האהובים עליי ביותר), אבל צ'ארלס סימיק. כלומר: תבניות דומות, זה כותב על ביזנטים וזה על חיתים, שניהם נוטים לתור אחר שירה הרבה-אחרי שהאופקים הפוליטים אוזלים, ומרחבים מיתיים ומטפיסיים, ספק מדומינים, נפרשים אי-שם: צהלות סוסי מוסטאנג ממלאות אותם עם נערותיהם של חמורים אצים-רצים, אינדיאני ונזיר זֶן, מקטרת-שלום ענקית וקנקן תה בספלים זעירים; ערב לא-צפוי בצהריו של יום חולין. אגב השירה העברית, סימיק מתכתב אצלי עם דן פגיס חזי לסקלי ותמיר גרינברג, כלומר: אם מוכרחים בכלל למצוא לו חברותא; בפרוזה לירית: עם יואל הופמן. זה די והותר שמות בכדי להעיד על חיבתי הבלתי-מדודה לשיריו האוצרים הומור רב, גם הומור גרדומים של עיירות בוערות, רצח עם, פליטים חסרי בית הנודדים עם שק של דמעות המוטל על גבם, אבל בד-בבד, יש בהם אמירות בלתי שכיחות על הקיוּם האנושי, ואודות חוסר היכולת לתפשו באמת, קיום חמקמק כלטאה, תמיד מותיר זנב מפרפר בידינו,  לא יותר, לא משנה אם אנו תרים אחריו אם לאו. מן הזנב המפרפר הזה, אנו מקווים ליצור שירים או מרק-זנב, כי הם אלוּ המוטלים מאחורי גבינו.

   טוב לעבודה (רגע, ציפור קטנה, כחולה כהה, נכנסה כעת בעד החלון והתיישבה על מדף ספרי השירה שלי. בחיי, סיפור אמיתי לגמריי. עוד רגע.  התיישבה לה ליד ספרי יאיר הורביץ. זהו, היא פרחה להּ), להלן שתי דוגמאות מיטביות ממהדורת התרגום הנוכחית שערך ותרגם משה דור לשירתו של סימיק. הנה למשל השיר, ההסבר החלקי:

*

נִדְמֶה שֶזְּמַן רַב עָבַר

מֵאַז קִבֵּל הַמֶּלְצַר אֶת הַזְמָנָתִי

מִסְעֶדֶת אֲרוּחוֹת-צָהֲרַיִם קְטַנָּה וּמְלֻכְלֶכֶת

הַשֶלֶג יוֹרֵד בַּחוּץ.

 

נִדְמֶה שֶהֶחְשִיךְ

מֵאָז שָמַעְתִּי לְאַחֲרוֹנָה אֶת דֶּלֶת הַמִטְבָּח

מֵאֲחוֹרֵי גַּבִּי

מֵאָז הִבְחַנְתִּי לְאַחֲרוֹנָה

בְּמִישֶהוּ עוֹבֵר בָּרְחוֹב

 

כּוֹס מֵי קֶרַח

אוֹרַחַת לִי לְחֶבְרָה

עַל שֻלְחָן שֶבָּחַרְתִּי בְּעַצְמִי

בְּהִכַּנְסִי.

 

וְעֶרְגָּה,

עֶרְגָּה לֹא-תְּשֹעָר

לְצוֹתֵת

לְשִׂיחָתָם

שֶל טַבָּחִים.

[צ'ארלס סימיק, מה אמרו הצוענים לסבתי: מבחר שירים, תרגם מאנגלית: משה דור, הוצאת כרמל: ירושלים 2010, עמ' 32]

*

האם זוהי הבדידות. הבדידות המשיאה את המשורר אל שיחות לא-לו ומעלה על פנינו חיוּך? האם זוהי הסטטיות של המצב, הגורמת לנפש המשורר לשאול לו איזה יסוד דינאמי, מהותי, שיותיר אותו סביל לכאורה, אך פעיל במוּדע, עת יצותת לשיח הטבחים?  באחד הימים דיברתי עם חבר על סיפור מעשה על אודות חסיד שנסע שלוש מאות קילומטרים רק בכדי לחזות ברבו-הצדיק נועל את אנפילאותיו (נעלי הבית שלו); חזה וחזר. נעליים מגלמות קניין, אולי גם משמעת עמוקה, ציות לסדר (לא ייפלא כי בצבא עומדים בתוקף על נעליים רכוסות היטב ומצוחצחות כיאות). ובכל זאת, לשנינו היה ברור כי הסוד באותה נסיעה לא היתה חזות הרב, כי אם סיפור המסע עצמו וכל מה שעבר על הנוסע עד הגיעו לחזות ברב הנועל את נעליו. באותה מידה, ערגתו של סימיק אינה לציטוט כשלעצמו, וגם לא בהכרח לתוכן סיפוריהם של הטבחים, אלא לשיחתם. זוהי ערגה למסע, ליציאה למסע, שמגלמים תמיד סיפורי מעשה של אחרים: ברעיונות האצורים בהם, ברגשות שהם מעוררים, יש משום ראשיתהּ של תנועה פנימית של הנפש ממצב למצב. הגירה פנימית נסתרת. איש אינו חייב לדעת עליה. איש לא חייב לקבל עליה דין וחשבון, ובכל זאת היא מאירה ומעוררת עולמו של אדם. אין כאן יציאה מן הבדידות בלבד אל בדידות שבחברה, אלא העדפה של תנודות הנפש המתעוררות עקב ההקשבה לשיחם של הטבחים על פני ההתבוננות בקוביית הקרח ההופכת למים אט בתוך הכוס הנצבת על השולחן (היום כבר החשיך, איש לא עובר ברחוב, שלג יורד בחוץ).

הנה שיר נוסף, מועדון "חצות":

*

הַאִם אַתָּה הַבְּעָלִים הַיָּחִיד שֶל מוֹעֲדוֹן-לַיְלָה מֻזְנַח?  

הַאִם אַתָּה הַלָּקוֹחַ הַיָּחִיד שֶלוֹ, הַמּוֹזֵג הַיָּחִיד,

הַמֶּלְצַר הַיָּחִיד הַמְשַחֶר לְטֶרֶף סְבִיב הַשֻלְחָנוֹת הָרֵיקִים?

 

הַאִם אַתָּה מַעֲלֶה הַצָּגוֹת זִמָּה בָּשָעוֹת הַקְטַנּוֹת שֶל הַלַּיְלָה

עִם כּוֹכָבוֹת מֵתוֹת שֶל סִרְטֵי שָחוֹר-לָבָן?

 

הַאִם מִשְׂרָדְךָ לְמַעְלָה מֵעַל לְאוֹרוֹת הַנֵאוֹן

אוֹ לְמַטָּה עָמֹק בְּמַרְתֵּף הַחֻלְדוֹת?

 

הַאִם הוֹגֵי-דֵּעוֹת רוּסִים מְזֻקָּנִים שֻתָּפֶיךָ הַסְּמוּיִים?

הַיֵש לְךָ שוֹמֵר-סַף בְּשֵם דוֹסְטוֹיֶבְסְקִי?

 

הַאִם פוּ מַנְצ'וּ מַגִּיעַ הַלָּיְלָה?

וְאֶמִילִי דִיקִינְסוֹן גָּם הִיא?

 

הַאִם יֵש לְךָ בְּמִקְרֶה נִשְמַת אַלְמָוֶת?

הַאִם הִתְגָּנֵּב לְלִבְּךָ חֲשָד שֶאֵין לְךָ בִּכְלָל נְשָמָה?

 

הַאִם זוֹ הַסִּבָּה לְכָךְ שֶאַתָּה מֵטִיל זוּג קֻבִּיוֹת לְבָנוֹת,

בַּחֲשֵכָה, זְמַן רָב לְאַחַר שֶהַמְאוּרָה נִסְגְּרָה?

[שם,שם, עמ' 78]

*

כל התשובות כמובן נכונות ובלתי נכונות באותה מידה, ומרחקן אל המציאות כמו גם קירבתה אליה שוות לחלוטין מבחינת ייתכנותן. הקיום של סימיק הוא מכלול אפשרויות, שקשה להגבילן. מה הוא אומר בעצם? האם הוא עצמו קיים, ואולי זוג הקוביות הלבנות מרקדות בחשכה זמן רב כל כך, במחול הסתבּרוּיות, והימורי קוּבּיוסטוס, נהנות מן המקרים, מעצם המחול, התנודות, ההתנועעות. סימיק מצמצם מחד את הקיוּם למקרה, ומצד אחר מוכן גם לקבל את מציאותה האפשרית של נשמה בת אלמוות. גם כיועץ המיוחד לשירה בספריית הקונגרס האמריקאי, גם כזוכה פרס וואלאס סטיבנס לשירה (2007), סימיק בוחר שלא לדעת, שלא להכתיב מגמות בשירה, שלא להגביל עולמות אחרים מעולמו בחוקי-הבל או באמירות בלתי אחראיות. הייתי בא לשיר בלוז על הפסנתר במועדון הליל המוזנח של סימיק, לו ידעתי היכנהו. זה נראה לי חור אפל ומעושן כלבבי, עם בורבון ובירה מזוגה היטב (כל אדם צריך טיפת רעל), ושיחה טובה עם האיש שעל הבאר, בין אם יש נשמה בת אלמוות, ובין אם אין נשמה כלל. על כל פנים, ננגן דואט לפסנתר וזוג קוביות, כל עוד ניתן.

*

*

צ'ארלס סימיק (Simic), מה אמרו הצוענים לסבתי: מבחר שירים, הוצאת כרמל: ירושלים 2010, 112 עמודים.

בתמונה למעלה: Alfred Steiglitz, Spring Showers, The Coach, New York 1902

© 2011 שועי רז

Read Full Post »

 
 
התקשרתי לחברת נפש, מה חברה, אחות ממש, בכדי לשאול אם היא תהיה מחר באוניברסיטת חיפה. התכוננתי לנסוע לשם לכנס הישראלי השני לחקר רוחניות עכשווית שם עמדתי להרצות בנושא: 'האם עוד ניתן לדבר על הטוב שבעולמות (ההכרתיים) האפשריים'. היא ענתה בתמהון שמח ואמרה שבדיוק חשבה עליי, אבל שהיא לא יכולה להגיע. זה אינו יום הלימודים שלה, אלא יום עבודה. שנינו צחקנו ואני ראיתי דולפינים. זה קורה לי לפעמים שאני משוחח, אפילו טלפונית, עם אנשים אהובים ופתאום דברים שנאמרים לי מרגשים אותי ממש. ההרצאה עצמה נעה בין אידיאת הטוב האפלטונית (פוליטיאה ספר ו') ותפישות פילוסופיות של ראיית העולם הזה כתכלית של טוב קורן, של תבונה מטפיסית השופעת אליו והטוב שבעולמות האפשריים (למשל היא מצויה בכתבי אבו חאמד אלע'זאלי, רמב"ם, תומס אקוינס וגוטפריד וילהלם לייבניץ) , ובין תפישות הרואות בעולמינו זה עולם פגום ושבור מן היסוד, ואת מלאכתו של הפילוסוף הקיומי דווקא בפעילות מתוך מצבי קיצון נפשיים ותיאורם ולא מתוך מדיטציה פילוסופית שקולה ומהורהרת. הרחקתי בזה, עד שהצגתי כמה טורי שיר של משוררים ומסאים עבריים, בני תקופתנו (תמיר גרינברג, שמעון אדף, מיכל בן נפתלי)  המדמים כאילו איזו אידיאה של אסון שופעת אל תוך המציאות, מקיפה וסובבת אותה מכל עבריה, וכל שנותר לאדם הם רגעי אושר חולפים, לא יותר, הבטחה ואיזו תקווה, המגיחה לבסוף מן התחתית שבתחתית משל היתה תיבת פנדורה. עולם ללא גאולה, שבר ללא תיקון. עולם שניתן לחייך בו חיוכים חולפים של אהבה ולהמשיך ללכת מתוך הכרה שלימה בסוֹפיות, בשברירותו של הרגע, בחוסר המיצוי ובחוסר התכלית של הפעילות האנושית.

    פגשתי את טלי כוכבי, שכנתי היקרה ל"רשימות", חיפאית ותיקה, וטיילנו קצת באוניברסיטה מדברים על דברים שקורים ועל דברים שאירעו די מזמן. הראיתי לה מתוך ספר את השיר הזה של נאזים חכמת (1963-1902) שלא יכולתי להירגע ממנו כל היום וגם כל ההרצאה בעת שדיברתי, תקתק בתוכי כמו שעון בּלוּע:  

 

הִנֵּה כָּךְ בָּאנוּ וְכָךְ נֵלֵךְ

הֱיֶה שָלוֹם אָחִי הַיָּם

לָקַחְנוּ מְעַט מֵחַלּוּקֵי הָאֶבֶן שֶלְּךָ

וּמֵהַמֶּלַח הַכָּחֹל עָמֹק שֶלְּךָ

מְעַט מִנִצְחִיוּתְךָ

וְּמְעַט מִזְעָר מֵאוֹרְךָ

וּמִקְצָת  מִצַּעַרְךָ

לָמַדְנוּ כַּמָּה דְבָרִים

מִגוֹרָלוֹ שֶל הַיָּם

שָאַבְנוּ מְעַט תִּקְוָה

וְנַעֲשֵינוּ מְעַט יוֹתֵר בְּנֵי אָדָם

הִנֵּה כָּךְ בָּאנוּ וְכָךְ נֵלֵך

הֳיֶה שָלוֹם אָחִי הַיָּם

(נאזים חכמת, ענק כחול-עיניים: מבחר שירים ופואמות, תרגמה מתורכית, העירה וכתבה אחרית דבר: עפרה בנג'ו, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2009, עמ' 123) 

 

דיברתי עם טלי על השיר, ועל ההתכתבות שלו עם השיר 'תמורות' לתמיר גרינברג שקראתי כמה דקות קודם לכן בהרצאה. וטלי אמרה שזה כמו 'היו שלום ותודה על הדגים, רק להפך' וזה הביא אותי לידי חיוך ואז חשבתי בתוך עצמי כי 'היו שלום ותודה על הדגים', על פי דגלאס אדאמס, זה פתק שהדולפינים משאירים אחריהם כאשר הם עוזבים את העולם ונודע שהם תמיד היו יישויות אינטיליגנטיות לאין ערוך יותר מן האדם. חשבתי כי ביממה האחרונה דולפינים מלווים אותי בכל מקום.

*

*  
לפנות ערב, מעט בטרם שקעה החמה, הגעתי לתחנת הרכבת חוף הכרמל לעשות את דרכי לתל אביב. הרכבת הבאה עמדה לצאת בעוד חצי שעה. נזכרתי כי לא התפללתי מנחה. נעמדתי על יד ספסל בתחנה שהיתה די שוממת, הורדתי את כובעי ועמדתי בכיפה בכדי שאנשי הביטחון לא יגיעו לתהות לגבי התמהוני הממלמל אל עצמו. עמדתי עם הגב לים. מרחוק דימיתי להריח את הים ואת ירקותו. התחנה החצי הריקה נדמתה כמו דף שהטקסט שעמד בו נטשו. אחר כך התיישבתי על הספסל לרגע וקראתי שוב את 'תמוּרות':

 

הִגַּעְתִּי אֶל הַיָּם רַגְלִי,

דֶרֶךְ הַשּוּק הַמְרֻקָּן 

אֶת הַגַּלִים אֵינִי מַכִּיר

אֶתְמוֹל הָיוּ פֹּה אֲחֵרִים וְהִסְתַּלְּקוּ

וְאֵלּוּ שֶעַכְשָו מְלַחֲכִים אֶת כּפּוֹתַי

יֵלְכוּ גָם הֵם

הַיָּם אָפֵל, הַחוֹל אָפֵל.

נַאֲקָתָם שֶל הַגַּלִּים

גָם הִיא בָּאֲפֵלָה.

עָלַי לֵילֵךְ עִמָּם

אַךְ קֹדֶם כֹּל

אֵשֵב עוֹד רֶגַע קָט

עַל מְלַאכְתִי.

לֹא לִי לְהִבָּטֵל מִמֶּנָּה

לֹא אֲנִי הוּא זֶה שֶיַּשְלִימָהּ

(תמיר גרינברג, על הנפש הצמאה, הוצאת עם עובד: תל אביב 2000, עמ' 49)

 

התנועה הזו הבלתי פוסקת של הדברים, של מצבי הנפש. סופיותם. התחנה כבר היתה כסוית אפלה. מקרוב שמעתי את תנועת הרכבות הולכות ושבות על המסילות, כמו נסיון לחקות את תנועתם המתמדת של הגלים הרחק.

*

 

*

השיר Dolphins נכתב והושר לראשונה על ידי אמן הפולק האמריקאי פרד ניל (2001-1936). השיר בוצע פעמים רבות מאז, בין היתר על ידי טים באקלי, בילי בראג ו- TheThe (מאט ג'ונסון). הבאתי אותו בביצוע המקורי משנת 1969.

השיר, ReasontoBelieve ,נכתב ובוצע במקור על ידי אמן הפולק האמריקאי טים הארדין (1980-1941) . כאן בביצוע כיסוי יפהפה של בילי בראג וליסה מילר שהוקלט לטלויזיה האוסטרלית בשנת 2003.

 

 

בתמונה למעלה: נחום גוטמן, אניות ביום חג בנמל חיפה, שמן על בד 1959

© 2010 שוֹעִי רז

Read Full Post »

ספרי העשוֹר שלי (2009-2000)

  

 
 
   כמה עשורים כבר מכסה אדם בימיו? כמה יש לו לאדם פנאי לקרוא בכלל התרוצצויותיו עד כי ידמה להקיף בדעתו עשור של פעילות אמנותית כלשהי? הואיל ואני נטוע באיבו של העשור הרביעי בחיי (36), והואיל ולמיטב שיפוטי רק לפני כעשור, איפהשהו, הצלחתי להגיע לידי מטען תרבותי, תיבת תהודה, המאפשרת לסקור פעילות ספרותית בקונטקסטים רחבים, אני רוצה להניח כי כתיבת רשימה שכזו לפני עשור, היתה עבורי משימה המקדימה את זמנה, מחזה יהרה. זוהי אולי ההזדמנות הראשונה בה אני יכול להגיע לידי הצבת רשימה, אשר באמת אחוש כי היא מייצגת את המיטב שבמיטב מתוך הספרות שקראתי .

 ברי לי לגמרי כי כל רשימה שאצמיח תהיה חסרה, משום שאין אדם יחידי יכול להקיף הכל, לא באופן שבו נחשול הידע האנושי גדל, הולך ומעצים בכל עת. ואף על גב שברשימתי כאן אתייחס רק לתחום הקטון, לקיטון הספרות המודפסת עברית, עדיין אני יודע כי ודאי לא הגעתי לקרוא הרבה מאוד יצירות ראויות. העשור האחרון עמד ללא ספק בסימנו של דילוג נחשוני בהיקף הידע המוגש לפתחו של הקורא המצוי. הוצאות ספרים חדשות כגון: אנדלוס, בבל, חרגול, נהר ספרים, קשב לשירה ורסלינג [במיוחד האחרונה] הוציאו לאור שפע של ספרות מגוונת, עשירה ועמקנית, באופן שהביא לראשונה אל הקוראים קולות ספרותיים חדשים מקוריים ויוצאי דופן, ואף הנגיש לקורא העברי ספרות אינטלקטואלית עולמית, אשר מעולם לפני כן לא היתה זמינה לעיון באות עברית.

    קשה לי להתיימר ולומר כי בדיעבד הצלחתי לכסות ולו מעט מזעיר מן ההיצע הרב. עם זאת, כאדם קורא, שאולי הצליח לתור כבר כמה אופקים, ובאין רשימות סיכום העשור אשר קראתי אי-בזה הצליחו ליצג את טעמי או מכמני ספרות הקרובים ללבי, ראיתי לנכון להעמיד כאן רשימה קצרה של ספרי שירה, ספרי פרוזה (מקור ותרגום), וספרי עיוּן עבריים שהיטיבו את ימיי בעשור האחרון. אין הרשימה מתיימרת לדבר, פרט לייצוג טעמי האישי. על כן, מי שמעוניין/ת להתבונן ברשימה ולהביע דעה מוזמן בשמחה לעשות כן. אשמח מאוד לקבל הצעות נוספות, הרחבות, הסכמות, אולי גם מחאות, ובלבד שהכותבים יזכרו כי הם מתייחסים לרשימה של מי שאינו אלא משתף בטעמו האישי בלבד.

   עוד דבר, עם כל אחד מן הספרים המובאים ברשימה עברתי איזה מסע-פנימי מסויים שארכו חורג מסך כל קריאת עמודיו. הספרים היפים בעיניי, הם ספרים הדובבים את הכרתי, כלומר נותרים בה כזיכרון רגשי. אלו ספרים שבהלכי, עסוק בענייני, הם הולכים עימי, והשיח הפנימי ביני ובינם משתרע לעתים על פני שנים ומקומות, כמו ידידים קרובים המלווים את חיי.

שירה:

  • תמיר גרינברג, על הנפש הצמאה, הוצאת עם עובד: תל אביב 2000.  
  • נוּנוֹ ז'ודיסֶה, הרהורים על הריסוֹת, תרגם מפורטוגלית: אהרן אמיר, הוצאת כרמל: ירושלים 2000.
  • 108 שירים מן הקלאסיקה הסינית, בחר ותרגם מסינית: דן דאור, חרגול הוצאה לאור: תל אביב 2001.  
  • אנטוניו מצ'אדו, רק מלה בזמן, תרגמה מספרדית והוסיפה הערות: טל ניצן-קרן, אחרית דבר: יורם ברונובסקי, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2001.
  • סאישי ימגוצ'י, שמש קפואה, תרגם מיפנית וצירף מבוא ונספחים ישראל תמרי, הוצאת כרמל: ירושלים 2001.
  • בנימין פונדן, רפאים, תרגם מצרפתית ורומנית: יותם ראובני, הוצאת נמרוד 2002.
  • פדריקו גרסיה לורקה, המשורר אומר את האמת, תרגם מספרדית: רמי סערי, הוצאת כרמל: ירושלים 2002.
  • אברהם בן יצחק, שירים, הוצאת תרשיש: ירושלים 1952, נדפס מחדש: הוצאת תרשיש, ירושלים והמשכן לאמנות עין חרוד, ירושלים ועין חרוד 2003. 
  • אסי פרבר גינת, חיית הפנים, הוצאת עם עובד: תל אביב 2004.
  • ז'ואן מרגריט, מעולם לא ראיתי את עצמי יווני, תרגם מקטלנית: שלמה אֲבַיוּ, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2004.  
  • אנתולוגיה לשירי עם ביידיש: כרך איציק מנגר [כרך שביעי], בעריכת סיני לייכטר, האוניברסיטה העברית בירושלים, ירושלים 2004.
  • אלחנדרה פיסארניק, בלילה הזה, בעולם הזה, מבחר שירים וקטעי יומן, תרגמה מספרדית: טל ניצן, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2005.  
  • אברהם סוצקובר, כינוס דומיות: מבחר שירים, תרגם מאידיש והקדים מבוא בנימין הרשב, הוצאת עם עובד והוצאת כרמל: ירושלים 2005.
  • פרננדו פסואה, מהחלון הגבוה ביותר: שירי אלברטו קאירו, תרגמו מפורטוגלית: רמי סערי, פרנשיסקו דה-קוסטה ריש ויורם ברונובסקי, מהדורה שלישית ומתוקנת, הוצאת כרמל: ירושלים 2005.
  • ויקי שירן, שוברת קיר, שירים, הוצאת עם עובד: תל אביב 2005. 
  • יעקב רימון, מבחר שירים, עורך המבחר: עוזי שביט, אחרית דבר: מירון ח' איזקסון,  הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2006.
  • קולות מן הים האחר: שירת נשים ערביות בת זמננוּ, עריכה, מבוא וביבליוגרפיה: עמי אלעד-בוסקילה, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2007.
  • צֶ'זָרֶה פַּבֶזֶה, הבהוב השחר: שישה שירים, תרגמו מאיטלקית: ענבל וז'ק ארביב, טל ניצן, הוצאת אבן חושן: רעננה 2008.
  • צ'סלב מילוש, זֶה: שירים, תרגם מפולנית דוד וינפלד, הוצאת אבן חושן: רעננה 2008.
  • רוברט בליי, אנשים כמונו, תרגם מאנגלית: משה דור, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2008.
  • נאזים חכמת, ענק כחול עיניים: מבחר שירים ופואמות, תרגמה מתורכית, העירה והוסיפה אחרית דבר עפרה בנג'ו, בעריכת לאה שניר, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2009.  
  • (פ)ספפו, מישהי, אני אומרת, תזכּוֹר אותנוּ, תרגם מיוונית והוסיף הערות ומבואות שמעון בוזגלו, הוצאת אבן חושן: רעננה 2009.
  • חביבה פדיה, דיו אדם, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2009. 
  • שמעון אדף, אביבה-לא, הוצאת דביר: תל אביב 2009. 

  פרוזה, מסות ומחזאות:

  • ז'אן אמרי, מעבר לאשמה ולכפרה: ניסיונותיו של אדם מובס לגבור על התבוסה, תרגום מגרמנית: יונתן ניראד, בעריכת אילנה המרמן, סדרת פרוזה אחרת/מסות, הוצאת עם עובד: תל אביב 2000.
  • אליאס קאנטי, קולות מראקש, תרגם מגרמנית: יעקב גוטשלק, אחרית דבר: שלמה אלבז, הוצאת כרמל: ירושלים 2000. 
  • חלום וברונזה: גרסיה לורקה- משורר, מהדורת תרגום מספרדית ועריכה: רנה ליטוין, הספריה החדשה: הוצאת הקיבוץ המאוחד/סימן קריאה, תל אביב 2001.  
  • ג'ורג' סטיינר, אֶראטה: מאזן של חיים, תרגם מאנגלית ןהוסיף הערות: יוסי מילוא, הוצאת עם עובד: תל אביב 2001.
  • טריסטן אגולף, אדון החצר, תרגמו מאנגלית: צילה אלעזר ודנה אלעזר-הלוי, הוצאת הד ארצי וספריית מעריב: תל אביב 2001.
  • ז'ורז' פרק, איזה טוסטוס קטן עם כידון מצופה כרום בקצה החצר?, תרגמה מצרפתית: חגית בת-עדה, עריכה: מיכל סבו, הוצאת בבל: תל אביב 2001. 
  • בנימין שבילי, פֹּה לין הלילה, הוצאת שוקן: ירושלים ותל אביב 2002. 
  • אלכסנדר איוונוביץ' קופרין, העלבון: סיפור אמיתי וסיפורים אחרים, תרגם מרוסית: גרשון חזנוב, הוצאת בבל: תל אביב 2002. 
  •  וינפרד גיאורג זבאלד, המהגרים, תרגמה מגרמנית: מיכל הלוי, אחרית דבר: סוזן סונטאג, הוצאת כתר: ירושלים 2002.
  •  סס נוטבום, ריטואלים, תרגם מהולנדית: רן הכהן, הוצאת כתר: ירושלים ותל אביב 2003.
  • דרור בורשטיין, אבנר ברנר, הוצאת בבל: תל אביב 2003.
  • אַאוּגוּסְטוֹ מוֹנְטֵרוֹסוֹ, הסימפוניה הגמורה, תרגמה מספרדית: טל ניצן-קרן,  הוצאת הקיבוץ המאוחד/סימן קריאה: תל אביב 2003. 
  • זביגנייב הרברט, ברברי בגן, תרגמו מפולנית: מרתה ויורק סטנקביץ, אחרית דבר: דוד וינפלד,  הוצאת כרמל: ירושלים 2004 [מהדורה שניה ומתוקנת ראתה אור בשנת 2005].
  • אנריקה וילה-מאטאס, המסע האנכי, תרגמה מספרדית: אורית קרוגלינסקי, הוצאת כתר: ירושלים ותל אביב 2004. 
  • אנטוניו טאבוקי, האישה מנמל פים ועוד סיפורים, תרגם מאיטלקית: אלון אלטרס, סדרת מחברות לספרות, זמורה ביתן מוציאים לאור: אור יהודה 2004. 
  • ז'ורז' פרק, איש ישן, תרגמה מצרפתית: מיכל סבו, הוצאת בבל: תל אביב 2005.
  •  מרית בן ישראל, טבע דומם,  סדרת ספ, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2005.  
  • חיים סבתו, כעפעפי שחר: מעשה בעזרא סימן טוב, סדרת פרוזה, הוצאת ידיעות אחרונות: תל אביב 2005.
  • דנילו קיש, מצוקות נעורים, תרגמה מסרבית קרואטית: דינה קטן בן-ציון, הוצאת כרמל: ירושלים 2005.  
  • ז'קלין כהנוב, בין שני עולמות: מסות ופרקי התבוננות, בעריכת דוד אוחנה, כתר – הוצאה לאור, ירושלים 2005.  
  • ז'ורז' פרק, החיים, הוראות שימוש: רומאנים, תרגם מצרפתית: עידו בסוק, הוצאת בבל: תל אביב 2006. 
  • יסמין גאטה, ליל הקאליגרפים, תרגמה מצרפתית: חגית בת-עדה, הוצאת שוקן: תל אביב וירושלים 2006.  
  •  חוּאָן רָמוֹן חִימֶנס, פלטרוֹ ואני (אלגיה אנדלוסית), תרגם מספרדית והוסיף אחרית דבר רמי סערי, איירה: זהבית כרמל, הוצאת כרמל: ירושלים 2006.  
  • וינפרד גיאורג זבאלד, אוסטֶרליץ, תרגם מגרמנית: יונתן ניראד, הוצאת כתר: ירושלים 2006.
  • יעקב גלאטשטיין, כשיאש הגיע, תרגם מיידיש: דן מירון, הוצאת עם עובד: תל אביב 2006.
  • מיכל בן- נפתלי, ספר, ילדוּת, הוצאת רסלינג (ושתי מחלקה ספרותית): תל אביב 2006. 
  • יוקיו מישימה, מקדש הזהב, תרגמה מיפנית: עינת קופר, ספרית פועלים, תל אביב 2007. 
  • סמואל בקט, כל יצירותיו בדרמה, תרגם מצרפתית ואנגלית: שמעון לוי,  הפקולטה לאמנויות על שם יולנדה ודוד כץ, החוג לאמנות התיאטרון באוניברסיטת תל-אביב: תל אביב 2007.
  • אינגבורג בַּכְמַן, שנות השלושים, תרגמה מגרמנית: טלי קונס, מבוא: מיכל בן-חורין, הוצאת כרמל: ירושלים 2007. 
  • וולפגנג בורכרט, הרבה צרות היו לו עם המלחמות, תרגם מגרמנית: גבריאל צורן, הספרייה הקטנה- הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה: תל אביב 2007. 
  • חביבה פדיה, בעין החתול, הוצאת עם עובד: תל אביב 2008. 
  •  אירן נמירובסקי, הנשף/דוד גולדר, תרגם מצרפתית: ניר רצ'קובסקי, הוצאת כתר: ירושלים 2008.
  • וורד ג'אסט, שִכחה, תרגמה מאנגלית: עפרה אביגד, הוצאת עברית/הוצאת כתר, ירושלים 2008. 
  • זביגנייב הרברט, טבע דומם עם רסן, תרגם מפולנית והוסיף אחרית-דבר דוד וינפלד, הוצאת כרמל: ירושלים 2008. 
  • ז'ורז' פרק ורובר בובר, סיפורים מאליס איילנד: עדויות על נדודים ותקווה, תרגמה מצרפתית: נורית פלד-אלחנן, הוצאת בבל: תל אביב 2009.
  • קאדר עבדוללה, כתב יתדות, תרגם מהולנדית: אריה אוריאל, זמורה ביתן מוציאים לאור: אור יהודה 2009.
  • מריוֹ בֵּיַיטִין, שתי נובלות: סלון יופי/דמקה סינית,  תרגמה מספרדית: אנה וולוביץ', הוצאת כרמל: ירושלים 2009.   
  • וולטר, מיקרומֶגָס: סיפור פילוסופי ועוד שני סיפורים, תרגם מצרפתית: ניר רצ'קובסקי, הוצאת נהר ספרים: בנימינה 2009.
  • מיגל דה אונמנו, ערפל, תרגם מספרדית: רמי סערי, הוצאת עם עובד: תל אביב 2009. 
  • עמנואל פינטו, טיניטוּס, סדרת ספ, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרית פועלים, תל אביב 2009

עיון:

  • תלמוד ירושלמי על פי כתב יד סקליגר 3 הנמצא בספריית ליידן, ערך והקדים מבוא יעקב זוסמן, הוצאת האקדמיה הלאומית ללשון העברית/האוניברסיטה העברית בירושלים: ירושלים 2001.
  • אברהם מלמד, היהפוך כושי עורו? האדם השחור כ'אחר' בתולדות התרבות היהודית, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה והוצאת זמורה-ביתן: חיפה ולוד 2002.
  • חביבה פדיה, המראה והדבור: עיון בטבעי של חוויית ההתגלות במסתורין היהודי, לוס אנג'לס 2002. 
  • אברהם כהן די היררה, בית אלהים ושער השמים, תרגם מספרדית: נסים יושע, מכון בן צבי לחקר קהילות ישראל במזרח: ירושלים 2002.  
  • רמב"ם, מורה הנבוכים, תרגם מערבית-יהודית: מיכאל שוורץ, אוניברסיטת תל אביב- ההוצאה לאור: תל אביב 2003.
  • ברוך שׂפּינוֹזה, אתיקה, תרגם מלטינית:  ירמיהו יובל, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2003. 
  • אלעזר בן יהודה מוורמס, סודי רזיי חלקים א-ב וספר השם, מהדורת אהרן איזנבך, מכון סודי רזיא: ירושלים 2004. 
  • דרך האמצע וקיומהּ [ג'ונג יונג], תרגם מסינית: אנדרו פלאקס, הקדמה איירין איבר, מוסד ביאליק: ירושלים 2004.  
  • גליה פת-שמיר, אדם לאדם חידה: טבע האדם ומחשבת סין, אוניברסיטת תל אביב- ההוצאה לאור, תל אביב 2004.
  • הקוראן, תרגם מערבית: אורי רובין,  אוניברסיטת תל אביב- ההוצאה לאור: תל אביב 2005. 
  • יוסף אליהו שלוש, פרשת חיי [1930-1870], בעריכת אור אלכסנדרוביץ', הוצאת בבל: תל אביב 2005. 
  • בנימין פונדן, התודעה האומללה וכתבים אחרים, תרגם מצרפתית ורומנית: יותם ראובני, הוצאת נמרוד: תל אביב 2006.
  • בן-עמי שרפשטיין, ספונטניות באמנות: אלתור, תנועה, תמימות, טירוף, הפתעה, ליצנות, השראה, תרגם מאנגלית: יובל אידו טל, הוצאת עם עובד: תל אביב 2006.
  • אלזה לסקר-שילר: משוררת מציירת,  אוצרת: עירית שלמון, בעריכת: ישראל רונן וא"מ גולדשטיין, מוזיאון הכט, אוניברסיטת חיפה [קטלוג מס' 26]: חיפה 2006.
  • סטיבן נדלר, שׂפינוזה: ביוגרפיה, תרגמה מאנגלית: דבי אלון, עריכה מדעית: גדעון סגל, הוצאת רסלינג: תל אביב 2007.
  • חורחה לואיס בורחס, מלאכת השיר, תמלול, עריכה והערות: קאלין-אנדריי מיכאילסקו, תרגום: פבינה חפץ ויורם נסלבסקי, הוצאת בבל: תל אביב 2007.
  • רולאן בארת, הנאת הטקסט/ וריאציות על הכתב, תרגם מצרפתית: משה להב, עריכה מדעית: משה רון, הוצאת רסלינג: תל אביב 2007.
  • מארק מאזוֹוֵר, סלוניקי עיר של רוחות: נוצרים, מוסלמים, יהודים 1950-1430, תרגמה מאנגלית: כרמית גיא, ייעוץ מקצועי: ירון אנוש, הוצאת עם עובד: תל אביב 2007.  
  • הסופים: אנתולוגיה, תרגמה מערבית, והוסיפה הערות ומבואות: שרה סבירי,  אוניברסיטת תל אביב, ההוצאה לאור: תל אביב 2008.  
  • לב המוּדָעוּת [ אַשְטָאוַקְרָה גִיטָא], מתרגומו לאנגלית של תומָס בַּיירוֹם: שחר לב (דיוְיה), הוצאת אבן חושן: רעננה 2008.  
  • הרולד בלום, חרדת ההשפעה: תיאוריה של השירה, תרגם מאנגלית: עופר שור, עריכה מדעית: שולי ברזילי, הוצאת רסלינג: תל אביב 2008.
  • יוסף אביב"י, קבלת האר"י, מכון בן צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, ירושלים 2008.
  • יוהאן האוזינחה, סתיו ימי הביניים, תרגמה מהולנדית: קלרה פרלשטיין, עריכה מדעית והקדמה: דרור ק' לוי, בעריכת דליה טסלר, הוצאת כרמל: ירושלים 2009.
  • מרית בן ישראל ורוני מוסנזון נלקן, חפץ לב: יסודות תיאטרון הבובות האמנותי, תיאטרון הקרון והוצאת כרמל: ירושלים 2009.

*

 בתמונה למעלה: מיכאל סגן כהן, היהודי הנודד/ Le juif errant, שמן על בד, 1983.  

© 2010 שועי רז

Read Full Post »

 *
*

כְּשֶכָּבַד עָלַי אֶבְלִי מְאֹד, חָטַאתִי לְדַמּוֹת 

אֶת מַהוּתִי לְשַק בָּשָר חֲסַר תַּכְלִית

אַךְ אָז, כִּמְעַט מִבְּלִי משִים,

אֶל מוּל עֵינַי הַנִּדְהָמוֹת

נִדְחַק לוֹ צִיץ יָרֹק אֶל תוֹךְ נַפְשִי

פָּשוּט, צָלוּל וּמִתְעַקֵּש לִנְבֹּט

[תמיר גרינברג, 'ציץ', על הנפש הצמאה, עם עובד: תל-אביב 2000, עמ' 29]

 

1

 

לא יודעים מאיין בא הציץ הירוק הזה. מה שהולך ונודע זה שהציץ הזה מגיח ועולה מתוך הלב אל עבר השמים, כמו פתח לכל הנסתרות. האדם מביט נפעם, ומתחיל לטפס על הציץ כמו על שיח האפונים של ג'ק, מלאכים אינם יורדים ועולים, שמי הערב מאדימים, מכתימים, הופכים סגולים, נמסרים לידי שעה ריקה שמעברה השני מגיח ליל כחול. הכל תוך מספר רגעים. האם זה הגיוני יותר, ממשי יותר, מאשר ציץ ירוק, העולה ופורח מליבו של אדם? אדם אצל מרפסתו. שום ציץ לא מטפס באמת מליבו. הוא מנופף לעצמו מן הצמרת, מפסגת הציץ, אי שם על על יד הירח. מנופף לעצמו. העומד במרפסת מחייך לנקודה מוארת בפינת ענן. המוסיקה הירחית הזאת.  

 

2

 

אצל דוכן ארבעת המינים הבנתי אמש, כי בכדי לקרב את הבריות לכך שיראו, לוּ לרגע, את הציץ הירוק זורח בנפשם, ציוה אולי מי שציוה, שיהיו נוטלים בלב העונה הכתומה-הצהובה הזאת, בעת מושלכים אנו כאנשי שלכת מתוך בתינו אל בתי הארעי (סוכות), צמחים ירקרקים. לראשונה גם הבנתי, היאך גם האתרוג המהודר שומא עליו להיות ירקרק, ירוק על ירוק על ירוק על ירוק. שחלילה לא ייתן לתוגת תשרי/ספטמבר להשכיח ממנו את שמחת ההתחדשות, את הציץ הירוק.

 

3

 

פתאום התהדהדתי לשיר של שלמה אבן גבירול (1058-1020) בו תיאר את הירח ככהן גדול הלובש חֹשן ירקרק (כתבתי על זה כאן).לכהן גדול היה ציץ קֹדש עליו היו כתובות אותיות השם המפורש, אפשר בירוק. עמדתי בסוכה שבניתי הבוקר על מרפסתי ולבי החל לנגן פיוט עתיק-יומין, אליו התוודעתי לאחרונה, פיוט שפייט החזן בבית הכנסת הגדול של בע'דאד, יוסף בן חיים אלבָּרְדאני (999-925), לפני אלף שנים ויותר בעת ברכת כהנים בימים הנוראים:

 

יְבָרֵךְ אֵל עוֹשֶֹֹה הַֹשָּלוֹם

וְיָאֵר וְיִשָֹּא וְיָשֵֹם ֹשָלוֹם

סְגוּלָּה יְיַֹשֵּב בִּנְוֵה ֹשָלוֹם

פְּגוֹּשִים נְֹשוּקִים לָהֶם בְֹּשָלוֹם

חֶסֶד וֶאֶמֶת צְדָקָה וְֹשָלוֹם

בּיאַת מְכוּנֶה שַֹר ֹשָלוֹם

נָאוֹר יִזְכּוֹר וְיָבִיא בְּשָלוֹם

מְבָשֵּר טוֹב מַֹשְמִיעַ ֹשָלוֹם

וְרָחוֹק וְקָרוֹב יְבָרֵך בְֹּשָלוֹם

אֵל הַמְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַּשָּלוֹם

וְיִכְתּוֹב אֶתְכֶם זֶרַע הַֹשָּלוֹם

בְּסֶפֶר חַיִּים בְּרָכָה וְֹשָלוֹם

 [טובה בארי, החזן הגדול אשר בבגדאד:פיוטי יוסף בן חיים אלברדאני, ירושלים תשס"ג, עמ' 569-568, טורים 41-30]

 

וְיִכְתּוֹב אֶתְכֶם זֶרַע הַֹשָּלוֹם, חשבתי בליבי, ודאי הוסב במקור אצל אלברדאני, על כתיבתם של ישראל לבדם כתיבה טובה בתוך שאר באי העולם. ואילו אני מפרשו, זרע השלום כל אדם אשר השלום מצוי בלבו. הנה מצאתי, אדם כזה, עשוי גם ציץ ירוק לפרוח מתוך זרע השלום שבלבו, לטפס ולהקשיב לנגינת הרוח החיה, העוברת ומחייכת את האדם לתקווה, מבין הרקיעים הכחולים.  

 

מרינה מקסימיליאן בלומין: עץ של כוכבים
 

 *

 

חג שמח, אור זרוּע, ושמחת לב  (כזאת שמנשימה ירוק את שמי הערב)

 

בתמונה למעלה: Giuseppe Santomaso, I rememeber Green, Oil on Canvas, Date Unknown

 

© 2009 כל הזכויות שמורות לשועי רז

 

Read Full Post »

 *
*

1 

   בתקופת מארבורג המוקדמת דיבר הרמן יחזקאל כהן הפילוסוף היהודי (1842- 1918) על האל בחינת אידיאה של המוסרי השלם השוכנת בתבונת האדם, כלומר בהכרתו, ואין לה כל קיוּם חיצוני. לעתים, אני קרוב לכך מאוד, ולעתים נסחף משם והלאה במחי משב רוח הערב הקרה בתוך שעת בין הערביים של צללים מתארכים מאוד. שקוע מאוד בחלוֹף, בנופים משתנים, באנשים שנפרדים והולכים מעולמם,ובסוגיית הדברים הנרשמים בנפש כנצחיים או דומים לזה בתוך מעגליו המתרחבים של החלוֹף. לעתים כאשר אני הולך בחצות ברחובות הערים לבדי, בדרך לשוב לביתי ,ובדרכי אני מביט היטב-היטב, עד שאני יכול לראות אותם, את המעגלים המתרחבים והולכים של החלוֹף, כמו מוקרנים כבובות צללית מתוך מקור אור נעלם אחד. צורות חולפות ונצחיות גם כן, אני מרגיש כמו שותף באיזה חזיון סודי, הפתוח בפני כל ואף על פי כן לא רבים פקוחים לוֹ, כעין מה שכתב תמיר גרינברג בעל היש הפיסיקלי: 'הגלוי לעין-כֹּל נסתר היה מדעת' (על הנפש הצמאה, עמ' 46); או כלשון אותה המלצה מסתורית שקבע זו'רז' פרק בפתח ספרו החיים: הוראות שימוש, משום מיכאיל סטרוגוף לז'ול ורן: 'הבט בכל עיניך, הבט'.  

 

 

2

 

תיאטרון הצלליות התפתח מאמנותו של מספר הסיפורים. הצלליות היו מעין תוספת להמחשת העלילה. והן אכן שטוחות כמו איורים בספר!

כאשר מציבים את "הבובה"  בין מקור האור ובין המסך מופיעה הצללית שלה. אם "הבובה" עשויה מחומר אטום, תהיה לה צללית שחורה וייראה רק קו ההיקף ומה שנגרע מתוכה (אפשר לחורר אותה לקישוט). אם "הבובה" עשויה מחומר שקוף אפשר לצבוע אותה ולקבל צללית צבעונית. בטורקיה למשל, עשויות בובות הצללים מעור גמל שעוּבּד עד שנהיה דק ושקוּף ונצבע בצבעים טבעיים. לעתים קרובות מעוצבת הדמות בפרופיל, אולי משום שבפרופיל קל יותר לאפיין דמוּת, ואולי משום שבמת הצלליות היא שטוחה. הבובות אינן יכולות להתקדם לעבר הקהל או לסגת לעומק הבמה, המסלול הטבעי שלהן הוא מימין לשמאל ולהיפך. בובות הצלליות מופעלות בעזרת מוטות: הגוף כולו מופעל כיחידה אחת, ומדי פעם מוסיפים לו גם יד או רגל- שנעה על ציר באמצעות מוט נפרד.  הן מוגבלות מאוד בתנועתן אבל יש להן בכל זאת "כישרון" ייחודי; הן יכולות לגדול או לקטון בקלות רבה. ככל שהמפעיל מרחיק את הבובה מהמסך ומקרב אותה למקור האור– היא גדֵלה וככל שהוא מקרב אותה אל המסך ומרחיק אותה ממקור האור– היא קטֵנה.

   בארצות מוסלמיות קיים כמו ביהדות, האיסור על עשיית פסל ותמונה. האיסור הזה שחסם את התפתחות תיאטרון הבובות, לא חל על תיאטרון הצלליות. חכמי הדת התירו את קיומו, כי מה שמופיע על המסך אינו הבובה עצמה אלא "רק" צללית שלה. ובל נשכח שהבובות מחוררות על מנת לאפשר לאור לעבור דרכן, וגם זה מבדיל אותן בבירור ממעשה הבריאה האלוהי. כך התפתח לו למשל, תיאטרון הצלליות הטורקי.

  בתיאטרוני הצלליות של המזרח הרחוק נחשבת הבובה לגופה של הדמות, והצללית שנוצרת על המסך נחשבת לנשמתהּ.

[מרית בן ישראל ורוני מוסנזון נלקן,  חפץ לב: יסודות תיאטרון הבובות האמנותי, איורים: בתיה קולטון, הוצאת כרמל ותיאטרון הקרון: ירושלים 2009, עמ' 21-20]

 

3

 

   ראיתי מכר בגבול האור והצל תחת תחנת האוטובוס. גימלאי, היה שומר באוניברסיטה שנים. היינו משוחחים מדי פעם בפעם. הוא רזה מאוד, כמי שאחוז מחלה קשה. הוא לא דיבר איתי עליה. מסר דרישת שלום לאשתי ולילדים. המשכתי לפסוע בלב כבד. נותר בי רושם של חולצתו התכולה תמיד. עיניו השוחקות שבעבר, שניתן לזהות בהן אימה סתומה כעת. תהיתי אם עוד אזכה לראותו שנית. הרושם התכול הזה הולך עימי כבר יומיים.

   במעלה רחוב ראיתי איש כבן גילי, עב כרס, רץ לעברה של אישה כבדוֹת. הם נופלים זה לזרועות זו. איני רואה את פניו. אבל אני רואה את פניה המביטות לעבר נקודה אחת נעלמה, ועיניה צוחקות ואוהבות, אני מזהה גם קמטי צחוק בזוויות העיניים. מה יפים החיים כשלרגע סר הגעגוע, כשלרגע קט—הנהייה המתמדת, קורעת הלב, מוקלת, והכל נדמה כמו שב למקומו.

    גם ראיתי גור חתולים עיוור גוסס על סף הכביש. הוא ננטש כנראה על ידי אימו. מיהרתי לפגישת-עבודה ולא יכולתי לאספו לביתי (לא כולם אצלנו אוהבי חתוּלים). מתוך חוסר האונים הזה שבתי אל הצרימה והכאב, אל הנהיה שמשהו, מתוך כל הסבל, יבוא אי פעם על תיקונו. איני יודע האם זה אפשרי בכלל, אבל לקוות אפשר. הכל צפוי והרשות נתונה לקוות לאין קץ. בכל צל מתארך גנוזה נשימת אור.

 

 

4

 

אגון שילה (1918-1890) ישב בשדה לעת ערב והצית לעצמו סיגריה זולה. מתוך עשן הסיגריה הלך ונברא הנוף הזה של ארבעת העצים, רקיע קודח, כמצח חרוש קמטים של שכיב מרע. ככל שהסיגריה הלכה והתקצרה ועשנה הלך והתפזר, היה המראה ברור יותר, נהיר יותר, בעיני רוחו; נרשם בזיכרון בין המראות שהאדם תמיד שומר. אגון בחן את צבעיו: הכתומים, החומים והצהובים כמעט אזלו. הוא כתב לעצמו תזכורת בעיפרון עופרת קצר לחדשם. אולי גם בקבוק של יין או ברנדי תפוחים, משום שהקודמים כבר עמדו כמעט ריקים. הכל יסתיים יום אחד, הרהר לעצמו, כאשר הביט על העץ הקרח, אחד מבין ארבעה. אלך לדבר עם אדית, חשב לעצמו אולי אשכב לישון. אולי אפנה להצית עוד סיגריה. נותרה לו מעט יותר משנה אחת לחיות, לפני שהשפעת הספרדית תיקח איתהּ את אדית ואותו ועוד רבע מאוכלוסיית אירופה.

*

 

 

בתמונה למעלה: Egon Schile . Four Trees, Oil on Canvas 1917

© כל הזכויות שמורות לשוֹעִי רז

Read Full Post »

 

*

עמדתי מול פתקי הנייר,העשויים עץ כרות;נוכח פרגוד קרטון,עיבוד של עץ כרות.יום אחר ט"ו בשבט,הקבוע כבר מני מִשְנָה כראש השנה לאילנות.מהרהר בין מה שהוא עבורי עץ החיים ומה שעבורי הוא עץ הדעת. מה מגרש אותי מגן העדן היחסי של דמוקרטיה,חירות המעשה והמחשבה ושל זכויות אדם, ומה מקרב אותי לשם. לא רוצה להתעורר עם ביבי כראש ממשלה. ברם, איכשהו מאחורי הפרגוד,האפשרות להצביע לבני חמקה עברה אצל הכרתי,כצל שאין בו ממשוּת. גם מר"ץ נשתכחו ממני כליל, גם רצוני להכניס את צביה גרינפלד לכנסת. על אף סימפתיה מסוימת לבית היהודי, אף הם לא חצו את סף החלטותיי- אינני ימני, מעולם לא הצבעתי ימין. ממקומי בחיים- קשה לי להניח שזה יקרה אי פעם. נותרתי עם שתי בחירות אפשריות: דעם של אסמא אגבריה [אשה ערביה, דמוקרטית, מנהיגת פועלים, פעילת זכויות אדם- כל מה שאיננו התנועה האסלאמית החזית הצפונית, המשכו של החמאס, ולכן לטעמי מניע מובהק,אפילו ציוני, לתמוך בה] והתנועה הירוקה- מימד,שלנוכח מחוייבותי הסביבתית הרשימה המבטיחה בהחלט,והרצון לשמור על ח"כ מיכאל מלכיאור בכנסת (לאחרונה העביר חוק ליסוד זרם חינוך חילוני- דתי,ראשון מסוגו. מה שחשוב לטעמי ביותר לעתיד החברה הישראלית). שהות קצרה של שיקול דעת(שמשום מה נתפשה בעיני כמה מן הממתינים בתור להצביע כשהות ארוכה מדיי) והפתק הונח במעטפה. בִּכַּרתי את מה שתפסתי כטובתם של כלל תושבי המדינה, האינטרס הכללי הרחב ביותר. כך או כך בדיעבד, לא הייתי עובר את אחוז החסימה.

   למי נתתי קולי לבסוף? קטע הסיפורת הבא יעניק לכך רמז ברור ונהיר מאוד:

מתישהו בט"ו בשבט ציירו עצים. אחת הילדות שאלה אותה בדאגה איך צובעים את גזע העץ, אם ירוק זה הצבע הנכון. הן ישבו זו לצד זו, בפינת אי מרובע של שולחנות מחוברים במרכז הגן. כשלא נזהרו ברכיהן התנגשו. מן החלון נשקפו קצה ארגז החול ושני עצים דקים, קשורים למוטות. הילדה, ששנאה שאלות טיפשיות, הצביעה עליהם בחוסר- ביטחון ושוב שאלה: ירוק? והילדה נאנחה: את לא מסתכלת, באיזה צבע הגזע? וכשלא נענתה אמרה בחוסר סבלנות: נו, חוּם, חוּם. וקצת אחר כך ראתה שהשואלת בכל-זאת צבעה את הגזע המלבני ואת שני הענפים הישרים שיצאו ממנו- בירוק בהיר של עלים.

[מרית בן ישראל, טבע דומם, ספ סדרה לפרוזה עכשוית, הוצאת הקיבוץ המאוחד-ספרית הפועלים" תל-אביב 2005, עמ' 7]

*

   נסיתי גם אני לצבוע את העץ בירוק,כי עודיני מאמין כי ירוק הוא צבע של חידוש ומקוריות,צבע חירות ושל חמלה ושל חיוּת ויטאלית מתפרצת. מנגד,האדום,הנוטה קצת אל החוּם,יש בו תשוקה,תאוות כח ואלימות מהוסה או מתפרצת.בירוק יש איזה עדוּן של מחשבה ודאגה לשלומם של הבריוֹת הקיימות כוּלן.ואף על פי שנשמע קול מאחורי הפרגוד מרעים:צְבַע אותי בחוּם!,בחוּם!מאנתי,כי זכרתי כי את צבע חולצתם של אנשי מוסוליני באיטליה,כי שבעתי כבר מן המְקדשים את הלאום, את האדמה ואת המולדת (פַּטריה).

   קיוויתי,נון-קונפורמיסט תמים,לצבוע את האילן בירוק,אבל הוא נצבע כולו כמעט בחוּם.כ- 80% מן הציבור הבוחר בחר להצביע לימין ולקדימה.מה נותר?כמה עלעלים אדומים וירוקים נדהמים בצמרת, מפרפרים ברוח כאילו בכל רגע עומדים להישמט בשלכת. 10% מן הציבור בלבד נותרו בשמאל הציוני.כ- 10% הצביעו למפלגות הערביות אשר סדר יומן כולל בעיקר את קידום הלאומיות הפלסטינית.

   רמזוּ לי זאת פתקי הנייר,הפרגוד,העצים הכרותים שנדרשו בכדי להפיקם-ואני ושכמותי דמינו שיש תקווה לשלום עדיין,סוג של אופק מדיני,וגם תקווה לשיוויון אמת בין כל אזרחי המדינה.ועכשיו החוּם הגדול הזה,החוּם שאין לו קצה-שהחליט כי ירוק הוא צבע דגלו של החמאס של האסלאם,וכל דבר שנודף ממנו חיבה ל'-'אחר'הוא מסוכן ויש להדירו מכאן והלאה.ואף על פי כן ביער החוּם הזה,שנדמה יותר כאדמה שאין לה קצה.נראים העלים הצבעוניים הבודדים על העץ כה- ייחודיים,שאפשר עוד להאמין שעוד ינצו בקרבם פירות למעשיהם,באיזה עתיד, אולי תבאנה ציפורים לשבת שם  ולצייץ באיזו עת, ושלמרות הקושי, השיברון והפכחון,עוד יבואו ימים טובים מאלה.  

  עם מטאטאי מברשות,עשויים עצים גדומים ורעמות סוּסי פרא,מטאטאים את קלפי ההצבעה המיותמים אל האשפה.רוח חזקה נושבת,ברקים ורעמים אולי יביאו סוג של גשם.וכשבאבו של ליל, מאיר פתע ברק, לפני שבא הנפץ של הרעם, אני חושב על השורות האלה, המבהירות לי את המצב בנהי: 

*

כְּשֶכָּבַד עָלַי אֶבְלִי מְאֹד, חָטַאתִי לְדַמּוֹת

אֶת מַהוּתִי לְשַק בָּשָר חֲסַר תַּכְלִית

אַךְ אָז, כִּמְעַט מִבְּלִי משִים,

אֶל מוּל עֵינַי הַנִּדְהָמוֹת

נִדְחַק לוֹ צִיץ יָרֹק אֶל תוֹךְ נַפְשִי

פָּשוּט, צָלוּל וּמִתְעַקֵּש לִנְבֹּט

[תמיר גרינברג, 'ציץ', על הנפש הצמאה, עם עובד: תל-אביב 2000, עמ' 29]

 

כי זה מה שנותר כעת, בימי שלטונם של ביבי או לבני (עם פניו ההולכות וגדולות של ליברמן) : להיות פשוטים, צלולים ומתעקשים לנבוט.

ראי, אדמה, כי היינו בזבזנים עד מאוד.

 

בתמונה למעלה:  Vincent Van Gogh, Mulberry Tree, Oil on Canvas 1889

   © 2009 כל הזכויות שמורות לשוֹעִי רז

Read Full Post »

   בימים טובים לישראל,כגון ימי החנוכה,נהגוּ לגמור את ההלל לאחר תפילת העמידה בשחרית.השנה שלהי החג,לא היו ימים טובים לא לישראל,לא לממשלים הפלסטינים,לא ליהודים לא למוסלמים, גם לא לעולם.כמו אדם סובב,חסר מעיל בלילה ירושלמי/צפתי חרפי קפוא, סחוּף רוחות, גיליתי שאין לי מה לעשות כנגד זה עכשיו, חוץ מלקפוא לאט לאט. לשחרר לבלוג רעיונות משונים ומלים שבורות. ישנם זמנים כאלה המגישים כנגד פניו של האדם, כמו אגרוף בלתי צפוי, את מלוא האיוולת והנִבלות האנושית, הפושה ועולה בכל אתר.

   מצאתי עצמי, לראשונה זה שתים עשרה שנים, מתקשה להתפלל, להתרכז, לחשוב שיש בזה טעם או תכלית, אפילו שלדידי זוהי הפעילות הרוחנית העיקרית,תרגול של ה- Mind, הבעת אמון באנושות. הרגשתי בתפלה סוג של סוליפסיזם, שקיעה בעצמי, סוג של ניוול, הפוך מכפי שחשתי שנים, עת התפלה הביעה את אהבתי לאנושות ואת הכרתי העמוקה ברוח האדם. באחד הימים עכבתי את התפלה עד אחר- הצהריים. לא מפני בטלה או עצבות, אלא משום תחושה עמוקה של חוסר אונים ותכלית. חבר במילואים, חברים וחברות אחרים בקו האש של ערי הדרום עוררו בי דאגה כנה. את הסאה הגדיש שדר רדיו פופולרי שהבהיר למאזיניו, כי עד שהעולם לא יפתור את הבעיות ההומניטריות באפריקה, צ'צ'ניה, או קוסובו אין כל סיבה שינסו לעורר את רחמינו על ילדי עזה. נתקפתי קבס עז.   חשבתי שוב על  מריה הילדה העזתית עזת הרוח וגדולת הנפש, אשר טיל צהל"י הרג את אמה ואת אחיה לפני שנים מספר באחת מן התאונות, אשר דובר צה"ל ממהר להתנצל עליהן, היא (משותקת בכל גופו עד הצוואר ומתקשה לנשום) ואביה נותרו בחיים, הם חוסים כבר שנים בחסדם של אישורי מעבר צה"ליים לישראל לטיפולים בבתי-חולים, שאנשי תקשורת מצליחים להוציא עבורם מן הצבא. מריה, החורף הזה צה"ל לא ישאיר אותך לבד. יהיו לנו עוד סיפורים כמוךְ, ונוכל להרבות דמע. בקרוב יוכלו זכייניות הערוצים המסחריים להתהדר בעוד סיפורים רבים דקומנטאריים, חושפניים ומניבי-רייטינג, עלייך ועל אחיותייךְ. נוריד עלייך כולנו דמעות תנין רחום וחנון, ונאמר אמן (סיפורים מקבילים על ילדים ישראלים פגועים יובאו אף הם).

  מה נשתנה? העובדה לפיה אין אוכלוסי עזה מתקוממים כנגד הנהגתם המשלחת חוליות משגרי טילים לפגוע באוכלוסיה אזרחית, ואף תומכים בחלקם הגדול באלימות המתמשכת; העובדה, שבמידה דומה, אנו משועבדים למיעוט של פקידים במשרד הביטחון ובמשרד האוצר,המנהלים מדיניות שלאמיתו של דבר אין חיי אדם נחשבים בעיניה במאום, משני צידי הגבול (אבל מתחשבים בדעת הקהל הבין-לאומית משום שיש בכך חשיבות להבאת משקיעים עתידיים בארץ).מכך, שלא הושמעו קולות מתוך הציבור הפלסטיני- ישראלי הקוראים להפסקת האלימות משני הצדדים ולאלתר. על כך, שחזון החיים בערים מעורבות זה לצד זה, שבלאו הכי הינו אוטופי,הופך לחזון בלתי נתפש, והעובדה שאני מאמין בו בכל לב, שוברת את הלב, אני מתעקש לחלום בעיניים פקוחות, ובפתח עיניים חוזה בעוד ועוד  מסעות הרג הדדיים, ובעוד ועוד חומות הפרדה עתידיות.   

   אתמול, לעת ליל, הגעתי לירושלים מביתי במרכז למפגש אקדמי. בדרכי אליו ברגל בקור הגדול, נזכרתי בשיר של תמיר גרינברג. החלטתי להלל לאורו את שראו- חזו עיניי בשבוע האחרון. עוד לא החלטתי היכן יש לקבעו בסדר התפלה. הצעות תתקבלנה בעווית של כאב של עצבי הפנים ובנפש נמוכה:  

 

הלל

אַתְּ, רִשְעוּת צְרוּפָה, פֶּרְפֶטוּם מוֹבִּילֶה נִשְגָּב שֶל הֶרֶס, יִסוּרִים וּשְכוֹל,

הַאִם בֵּרַכְתְ אֶת הַקִדְמָה הַמְשַכְלֶלֶת אֶת שְפָתֵך לְמַדְרֵגַת אָמָּן?

בָּרְכִי, רִשְעוּת, אֶת פֶּלֶא הַמָּטוֹס, גוּש פְּלָדָה שְחֹרָה

נִשָּא עַל פְּנֵי זִרְמֵי אֲוִיר קַלִילִים, כְּרֵסוֹ הַמְשֻמֶּנֶת עֲמוּסָה

בְּשֶפַע שֶל בֵּיצֵי מַתֶּכֶת מַבְהִיקוֹת, שַי-עָנֹג לְחַג הַפַּסְחָא לְיַלְדֵי בֶּלְגְרַד.

בָּרְכִי אֶת קֶדַח הֹקָּנֶה, יְצוּר רָגִיש, חַד-עַיִן, הַמְאַפְשֵר בִּנְדִיבוּתוֹ גָם לְצָעִיר עָנִי, פָּשוּט

וְלֹא מֻכְשָר בִּמְיוּחָד לִזְכּוֹת בִּתְהִלַת עוֹלָם עַל פְּנֵי אַנְדַרְטַת שַיִש מְפֹאֶרֶת בְּכִבַּר הָעִיר.

בָרְכִי וְהַלְלִי אֶת הַמָּדָּע אֲשֶר עָשָה קְפִיצָת נַחְשוֹן. בָּרְכִי אֶת מַדָּעֵי הַכִימְיָה, פִיסִיקָה, בִּיוֹלוֹגְיָה

הַמְפִיצִים אֶת חָכְמָתָם בְּאֵד צָהֹב, עַלִיז, מֵעַל עָרִים, כְּפָרִים וּמַחֲנוֹת פְּלִיטִים.

בָּרְכִי, רִשְעוּּת, אֶת תַעֲנוּג הַהַגְלָיָה, יֹפְיוֹ שֶל הַגֵּרוּש, הַחֵן שֶבִּשְרֵפַת כְּפָרִים וְרֶצַח עַם-

שְכִיוֹת חֶמְדָּה עִלָאִיוֹת הַחֲבִיבוֹת עַל שַלִיטִים יוֹתֵר מִכֹּל אַרְמוֹן אוֹ נַעֲרַת-לִוּוּי נָאָה.

שִמְחִי בְּקוֹסוֹבוֹ וּבְחֶבְרוֹן, בְּאוֹשְוִיץ וּבְהִירוֹשִימָה, עָרִים טוֹבוֹת אֲשֶר מָצָאת בָּהֶן מִקְלָט.

בָּרְכִי גַּם אֶת הַדּוֹר הַבָּא. בָּרְכִי אֶת בּנוֹ שֶל הָעוֹבֵד הַזָּר, בָּשָר חָמִים וְתָם,

מֻשָא נֶחְשָק לְפֶצַע, דְּוַי וּמַגֵּפָה. בָּרְכִי גַם אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ

הַמְקַדְּמִים יָזְמָה עִסְקִית זְרִיזָה שֶל בְּנֵי הָאַרֶץ הַמוֹבְטַחַת.

בָּרְכִי אֶת אַהֲבַת הַאֳלֹהִים שֶשָּבָה לִלְבָבוֹת בְּנֵי הָאָדָם עִם כְּלוֹת הָאֶלֶף,

כִּי אֵין אֶקְדָּח אוֹ קְנֵה תּוֹתַח אֲשֶר יַבְטִיחוּ לָךְ גַּדְלוּת כְּמוֹ פָּסוּק יָחִיד מִסֶּפֶר מְקֻדָּש.

בּרְכִי אֶת מַכְשִירֵי הַטֶּלֶבִיזְיָה, הַמְפִיצִים אֶת פָּעָלֵךְ הַנַּעֲלֶה לְכֹל קַצְוֵי עוֹלָם, בָּרְכִי נָא

גַּם אוֹתִי וְשֶכְּמוֹתִי, אַנְשֵי מוּסָר וְלֵב הַיְשוּבִים בְּנַחַת בְּחַדְרָם, כּוֹתְבִים שוּרה קְצוּצָה

וְרוֹחֲצִים בּעֹשֶר הַדִּמוּי.

 

בָּרְכִי, רִשְעוּת, בָּרְכִי, בָּרְכִי,

פִּרְחִי, רִשְעוּת, פּרְחִי וְשַגְשֵגִי,

חַכְּכִי יָדַיִךֱ בְּסִפּוּק

עֵת תֶהְגִּי בִּתְבוּנָתוֹ שֶל הָאָדָם

כִּי עוֹד גְדוֹלוֹת וּנְצוּרוֹת נָכוֹנוּ לָךְ

 

[תמיר גרינברג, על הנפש הצמאה, הוצאת עם עובד: תל-אביב 2000, עמ' 55-54]

 

 לשעבר, ברכו הבריות זה את זה שבת שלום. משמעה המקורי של הברכה היה לאחל לזולת כי שבעת הימים הבאים עליו (=שבת) יהיו ימי שלום. זה הולך ונעשה אוטופי. אפילו מעט זר ומנוכר. אולי גם לשבת שלום עוד אצטרך להתייחס כאל תרגול עצמי של ה- Mind.

 

© 2009 כל הזכויות שמורות לשוֹעִי רז

Read Full Post »

א

  ספרו של תמיר גרינברג על הנפש הצמאה (עם עובד: תל-אביב 2000) הוא לדידי ספר השירה הטוב ביותר שקראתי במהלך העשור האחרון. כמה שירים מתוכו קנו להם שביתה בזכרוני והם מהלכים עימי באשר אלך. גם בספרו הראשון, דיוקן עצמי עם קוונט וחתול מת (עם עובד: תל-אביב 1993),עתים השתוללו עתים נחו, שירים נדירים ביופיים. לכן, הואיל ולא צפיתי בהצגה חברון (הוצגה בשנת 2007 בשיתוף פעולה בין התיאטראות 'הבימה' ו'הקאמרי' בבימויו של עודד קוטלר), רציתי מאוד לקרוא את המחזה, משנתבשרתי כי נדפס לאחרונה.

   המחזה הוצג בשעתו במדיה כמחזה פוליטי, בעל מסרים נוקבים. העלאתו עוררה לכתחילה מחלוקת וזעם מצד חוגי ימין. בחדשות הערב ובמגזיני התרבות הוצגו קטעים מצולמים, שהראו קטעים של אכזריות צהלי"ת בלתי נתפסת, הנושרת, כאבק רדיואקטיבי, בשרירות ובכמויות נדיבות על ראשי פלסטינים חסרי ישע, כעין המחזה קיצונית של טוריהם הריאליסטיים של גדעון לוי ועמירה הס, המתארים את עוולות הכיבוש ואת מצבם הכלכלי והחברתי החמור של תושבי עזה והשטחים.

    דומני, כי בכך יצרה התקשורת (בכך אגב, השתתפו עיתונים המזוהים עם השמאל הפוליטי ועיתונים המזוהים עם המתנחלים, במידה שווה) מצג- שווא פשטני, המתעלם ממורכבות הקולות העולים מן המחזה, שהריי ההרס, החורבן והאבדן כפי שהוצגו על ידי גרינברג הינה תולדת האלימות השוררת בשני המחנות הניצים גם יחד. מובן כי סובלים ממנו במיוחד פלסטינים- מתונים- ואינטלקטואליים, המוחים כנגד עוולותיו של צה"ל מחד גיסא (עיכובים במחסום, זילות חיי אדם), אך הנאלצים לספוג ולשאת את מעלליו של האסלאם הקיצוני הפונדמנטליסטי הפושה בהמונים, והקורא להם לבצע, הלכה למעשה, את 'דין מחמד בסיף', ואם אין סיף אזיי בסכין או ברובה. באשר כל  יהודי, יהא גילו אשר יהיה, הסובב בחברון לא חמוש, כשר, בהנתן תנאים מסויימים, להיירות או להידקר, על ידי מי שמזהה את רצון אללה עם רצח ונקמה. 

   אפשר גם שהדרך בה בחר עודד קוטלר, במאי המחזה, להדגיש אלמנטים מסויימים ולעמעם אלמנטים אחרים הביאה למצג המסויים שנוצר לגבי המחזה. הדבר קביל הוא. בימוי הוא לעולם מלאכה פרשנית, של העתקת המלים (החוויה והחיזיון האישיים הנוצרים אצל הקורא בהתמסרו לטקסט) לידי מיצג תיאטרלי. לא צפיתי בהצגה בשעתו. אך מקריאתי את המחזה, הבנתי את עמדתו של גרינברג כמבטאת סוג של טרגדיה ההומה לקראת התפרצות אפוקליפטית- אלימה, הפוגעת בלא הבחנה ביהודים ובפלסטינים, ואשר שני הצדדים כאחד הם מחולליה.

 

ב

   האכספוזיציה הראשונית, מתארת מפגש שייקספרי מנבא-רעות (לי הזכיר את מפגש שלוש המכשפות בתחילת מקבת: When shall we three meet again/In thunder, lightning, or in rain?) בין אמא אדמה ובין יום אביב חמים. שעה שיום אביב חמים מדגיש את התחדשות הטבע, את האופטימיות ואת הפריחה. מדגישה אמא אדמה שבמקום בו הם עומדים ספק הוא אם משהו אכן עשוי לפרוח. זהו אזור בו הנבילה תמיד גוברת על הפריחה, הגדיעה על הגדילה. היא מותירה את הקהל בתחושה לפיה 'מעשה נורא' עתיד להתרחש, משהו שאי אפשר למנוע כבר את התרחשותו.  

   במרכז המחזה עומדות שתי משפחות שכנות: משפחת כנעאני, בראשה עומד האב חאדר, לשעבר ראש העיר חברון (איש כבוד מתון), ובני ביתו: סמאר (אשתו), בניו: מהדי (לוקה בפיגור שכלי) וחליל (פונדמנטליסט- אסלאמי, הקרוי, כשמה הערבי של חברון),וכן רניה (אשת חליל) ונעים (בנם התינוק). כנגדם עומדת משפחת מיימון: בעז (מושל חברון בפועל, איש מתון לכאורה), רחלי (אשתו), וילדיו: אליאב (מתבגר, ימני קיצוני שונא ערבים), איילה (על גבול הילדות והנערות) ויותם (ילד כבן שלוש), אליהם מתלווים גם יואל כהן (אחיה של רחלי), רב הישוב היהודי בחברון, ואשתו לאה (עקרה), וכן רונן שפירא (סגנו של בעז). כאשר חליל יורה למוות ביותם מיימון, בן השלוש, לאחר שכיוון אל עבר אביו, בועז, מסרבת רחלי לקבור את הבן עד אשר ייתפס הרוצח ויבוא על עונשו.  זמן קצר אחר-כך, כאשר מגיעים כוחות צה"ל בהוראת המושל להודיע על הריסתו הצפויה של בית כנאעני ועל מנת ללכוד את חליל, חוטף אליאב, המצטרף לכוחות, את נעים התינוק מידי רניה אימו, כנקמה על רצח אחיו, ונמלט מן המקום. התינוק נופל מידיו, אם בכוונת מכוון ואם בשוגג, ונפטר זמן קצר אחר-כך מן החבטה שקבל. גם רניה אינה מסכימה לקבור את בנה עד אשר יבואו היהודים על ענשם. מכאן ואילך מתנהל המחזה במורד האפוקליפטי הקודר והמסוייט, עד לסופו הבוער והחידתי .

   גרינברג בוחר במודע להציג את 'הקטסטרופה' הטראגית העומדת באיבה של הטרגדיה המתרגשת,  כהפלתו/רציחתו של נעים. מותו של יותם, נתפס כעוד פיגוע חברוני במתיישבים שם, אירוע שאיום ככל שיהיה, הנו חלק מן התנאים הטבעיים של ישיבת צבא הכיבוש בחברון וגלילותיה. חליל לא כיוון אמנם לרצוח את התינוק, כי אם את אביו (בעז). ברם, כל זמן שבנם של משפחת מיימון נהרג, הדברים עדיין עומדים ומתגלגלים במסלולם. להווה ידוע, כי ביתם של משפחת כנאעני ייהרס, הרוצח ייתפס, יועמד לדין או ייהרג, ואזי יותם יובא למנוחות, הריגתו/רציחתו של נעים הקטן, הנלקח בכח מזרועות אימו, על ידי אליאב, מערערת את שיווי המשקל של הנהלים הצבאיים, של המודוס וִיוַנדי המסוייט של פיגועים ופעולות נגד צבאיות, ועתידה להפר את האיזון בטבע, וזה לא ייושב על שמרביתן של הנפשות הפועלות ישובו אל העפר, אל בטנה של אמא אדמה הבלתי-רחומה. מי באש, מי בחרב, מי בחניקה, מי במגפה.

 

ג

 טוראי שמואלי, דמות נוספת, כעיין דמות כלאיים בין וויצק (וויצק, גיאורג ביכנר) ובין דמות המספר- השומר  ב'השבוי' לס' יזהר, יושב לנצח במחסום, על ידו ילד פלסטיני ערירי, המשכיר עצמו בשֶקִל למי שמעוניין לעבור את המחסום (הנהלים הצבאיים מכתיבים שהמעבר יתבצע אך ורק בלווית ילד). הילד הפלסטיני מצפה להרוויח את לחמו. שמואלי מצפה שמישהו יבוא להחליף אותו, ויסיים את הסיוט חסר הפשר, של התעללות באוכלוסיה אזרחית ואת העייפות הנוראה שלו מהכל. ההוראות סותרות זו את זו, הנהלים למעשה אינם מתירים לאיש לעבור. איש לא מתקשר אל שמואלי, איש לא בא להחליפו. הוא פוחד להפר את הנהלים ולהתיר לאנשים לעבור במחסום גם במצבים בהם ליבו נקרע לעשות כן. כמו אסטרגון וולדימיר (מחכים לגודו, סמואל בקט) מצפים שמואלי והילד היתום למשהו טוב, שלא עתיד לקרות. שניהם יודעים זאת היטב, אבל נאחזים בתקוות- שווא בהרהורי גאולה, כאשר העיר חברון מסביבם הולכת ונהפכת, כמהפכות סדום וטרויה, אם ביד הטבע אם ביד אדם.

    אחמד האופורטיוניסט, סוחר באבנים של בתים שנהרסו על ידי כוחות הביטחון בחברון. הוא מעמיסן על עגלתו ומוכרן בירושלים לקבלנים היהודיים, כ'אבן חברונית משובחת'. הוא לא מהסס למסור ידיעות מודיעיניות לכוחות צה"ל בכדי לזכות בטובות הנאה ובעבור בצע כסף, אך גם בהבטחות המפקדים אין ממש. הוא ישכיר את הילד בכדי לעבור במחסום וכאשר יגלה כי תקנה אחרת אוסרת את המעבר הוא יכה את הילד. את זעמו על הפיקוד הצהל"י הוא יוציא לבסוף על הש"ג שמואלי. דמותו של אחמד הזכירה לי מאוד את דמותו של פודזו המתעלל בלאקי במחכים לגודו (אדם מוציאים לאור: תל אביב 1985, עמ' 52-51). באשר, בעוד החיילים הישראלים שבמחזה מתוארים כתאווי שליטה אך בעלי מצפון שהוא, המושתק שוב- ושוב בעטיים של הנהלים שיש להקפיד על קיומם בקפידה. אחמד מתנהג כאילו מטרתו היא להביא עוד ועוד סבל למען המטרה המקודשת על רווח וצבירת הון. הוא לא נרגש מן המוות ומן הטרגדיה הסובבות אותו. הן רק מייעלות את מנגנון צבירת ההון שפיתח.

   את קרן התקווה הקודרנית של המחזה מחזיקים מהדי (בערבית: גואל, משיח) ואיילה (סמלה של כנסת ישראל ושל השכינה בספר הזוהר), היוצאים בתום שלב ההתרה של הטרגדיה, למסע מתוך חברון החרבה. מסע חסר-יעד OntheRoadtoNowhere. אליהם מתלווה גם הילד הפלסטיני להשכיר, היכול סוף- סוף לעבור את המחסום. הקטע כולו העלה בראשי הדהוד למחזה נשות טרויה לאוריפידס (הפלגת היוונים מעם העיר החרבה) וגם לסרטו של סם פקינפה Straw Dogs (שם יוצא המתמטיקאי שנקם את אינוסה של אשתו באלימות לדרכו בלווית אחד מתושבי העיירה הלוקה בפיגור, אל עבי- הלילה). אבל התקווה אותם נושאים מהדי המפגר; איילה המטורפת (כעין אופליה), או הקרובה לכך, והילד היתום הינה הליכה אל תוך ערפל, אל תוך לועה של חיה טורפת, יותר מאשר אל תוך שחר חדש של תקווה.

       

ד

 

אם במדרשי שמות עסקינן, הריי גם כאן ניתן לשים לב לכך שרחלי היא רחל המבכה את בניה, בעז הוא השופט, הגואל שאינו מצליח לגאול, מי שבעטייו של השכול כבר לא יקים את בית דוד. חאדר (מערבית: נוכח) הוא מסוג הנוכחים- נפקדים, מי שהיה בעברו נשוא פנים, ועתה צל-אדם, הנאלץ לנטול הלוואות משכנו המושל בכדי לכלכל את בני ביתו. כנעאני חרד מפני אסונם של שכניו לכתחילה, הואיל והוא מכיר בכך שאסונם הוא אסונו.  

   שם המשפחה כנעאני מרמז אולי לפסוק המקראי 'והכנעני אז בארץ' (בראשית י"ב, 6). על פסוק זה רמז פרשן המקרא הימי-ביניימי, אברהם אבן עזרא, כי יש בו סוד. ברוך ספינוזה במאה השבע-עשרה באר סוד זה (מאמר תיאולוגי מדיני, מהדורת תרגום חיים וירשובסקי, ירושלים תשכ"ב, פרק שמיני עמ' 96) כהערה אנאכרוניסטית, המעידה על כך שהדברים נכתבו לאחר זמן, משום שלאחר שהתנחלו בני ישראל בימיו של יהושע והשופטים בארץ ישראל גורשו ממנה הכנענים. ראייה זו שמשה את ספינוזה במסכת ראיותיו לאיחור חיבורו של המקרא לראשית ימי הבית השני (על ידי עזרא הסופר). טענה דומה אגב, משמיע האסלאם לגבי זמן חיבורו ומהותו של המקרא. דומני, כי גרינברג, מודע לכל אלו היטב, וכי מחזהו הוא בראש ובראשונה קריאה, כי לא המיתוסים והאתוסים ההיסטוריים , המפוקפקים לדידו, הם שיקוממו את חברון. אלו רק הולכים ומשקיעים אותה עוד במדמנת הטרגדיה ושפיכות הדמים. גירושם ודחיקתם המחודשת של הכנעאנים לא תיטיב את מצבה של ישראל, אלא תביא את המתנחלים מחדש אל מעגלים מתחדשים וחסרי מוצא של אלימות ואסון.

 

ה

   מחזהו של גרינברג הוא טרגדיה אפית המציגה התנגשות בין המצפון האנושי, אשר חוקי הדתות והנהלים הצבאיים ערערו את תפקודו ואת תקפו. על כל אלה מתעורר חוק הטבע, המזכיר לאדם את חדלונו ואת אפסותו. כאשר המסך יורד, עם תפילתו האחרונה של טוראי שמואלי הגוסס, אין חמלה ואין רחמים. לא חוט של חסד נמשך אל הארץ כי אם חוט תיל קורע בשר. אזהרתה של אמא אדמה נשאה פרי, כל הבא ממנהּ אליה ישוב, וכל אדם המאמץ באופן דוגמטי מחמיר מערכות חוק דתיות או אידיאולוגיות עשוי, אליבא דגרינברג, לערער את מצפונו ואת קול תבונתו ולהביא עליו ועל סובביו הרס וחרבן. מחזהו של גרינברג אינו מושלם גם לא שלם, והקורא מסיימו כששכרו במועקתו, יותר מאשר בהבנה כיצד נתן להיפדות ממעגל הדמים הנמשך. זאת ועוד, גם אם גרינברג אינו מצליח להעפיל בו לידי פסגות פואטיות אותן ידע בעבר, עדיין הוא הצליח ליצור יצירה, שהיא זעקה קודרת, זועמת ומתריסה- ההולכת עם הקורא גם בהמשך יומו, לופתת בגרונו, תובעת מענה על השאלה הבלתי פתירה: האם ניתן עוד להשיב למקומם (גם אם יושג פיתרון של שלום בחברון) את הסדר המוסרי שהופר ואת הסדר הטבעי ששובש. האם ניתן להיחלץ עדיין ממעגל הדמים, הנמשך הזה, שאנו נתונים בו?

 

תמיר גרינברג, חברון, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל-אביב 2007, 96 עמודים.  

 

 

© 2008 כל הזכויות שמורות לשוֹעִי רז 

Read Full Post »

תנו רבנן: מעשה בתינוק אחד שהיה קורא בבית רבו בספר יחזקאל והיה מבין בחשמל ויצאה אש מחשמל ושרפתו וביקשו לגנוז את ספר יחזקאל (תלמוד בבלי מסכת חגיגה פרק שני דף י"ג). 

קשה לשאת ספרים. אדם רואה עץ וכותב ראיתי עץ. וישנם ספרים אודות ספרים […] תארו לעצמכם יהודי והיהודי יושב על כסא והכסא בעולם. את בדידותו הגדולה של היהודי. לכמה חלל נזקק אדם עם כסא וכמה חלל ניתן לו. (יואל הופמן, Curriculum Vitae, הוצאת כתר: ירושלים 2007, פסקה 41, ללא מספור עמודים)

 

   הזדמנתי באחד מימי השבוע שעבר לרחובה של בני ברק על מנת לרכוש עותק מן המהדורה החדשה שערך המקובל ר' יעקב משה הלל, ראש ישיבת חברת אהבת שלום בירושלים, לחיבור הקלאסי שער הכוונות (שער התפילה, שער א'  מספר הכוונות) לר' חיים ויטאל משום רבו, ר' יצחק לוריא אשכנזי (=האר"י). חיבור נאדר זה, המעתיק את עולמו המחשבתי- תיאוסופי של ספר עץ חיים לשדרתה הפנמנולוגית של ההלכה, ועיקרו מסירת סתרי תורה בעניין קיום המצוות וכוונתן הרוחנית, ראה אור במהדורות אחדות, ממהדורה שנערכה על ידי ר' שמואל ויטאל בנו של ר' חיים ויטאל, יצא כעת לאור לראשונה מכתב יד ערוך על ידי ר' חיים ויטאל, משמע: הקורא יכול תוך עיון בחיבור להתקרב עוד לקבלה הלוריאנית גופא, באופן שעל פניו קרוב יותר למקור העלום והחידתי ולפני שהוטלו בה שינויים והגהות מאוחרות (מן האר"י גופו, כמעט ולא נותרו כתבים, זולתי פרגמנטים וביאור קצר על ספר יצירה שחיבר בנעוריו, ושאינו מלמד עדיין על עתידו של הנער כאחד מגדולי המקובלים שחיו מעולם).  

   רגיל ומחבב אני כמה חנויות ספרים בני ברקיות, יותר את אלו, השוכנות רחובות צדדיים, אשר יכול הקורא לעמוד בהן עת לא קצרה, ולעיין באלפי הספרים העומדים על המדפים; אוהב אני ממש, חנויות שמרחבן גדול, ציבור לקוחותיהן קטן אך נאמן מאוד, ומגוון הספרים רחב- וכולל זולתי באורים על התלמוד ועל המקרא, וספרי הלכה ופסיקה (שאלות ותשובות) גם ספרים חדשים גם ישנים בתחומי ההגות היהודית. עוד יותר מחבב אני שיחות בלתי צפויות שהתרחשו אגב שסקרתי את המדפים, כך הכרתי לפני שנים מספר מקובל ואינטלקטואל חרדי גדול ורב, צנוע מאוד בהנהגותיו, שביקש לבחון מדוע זה בחור צעיר אשר כמוני אוחז בחיבור הקבלי, קל"ח פתחי חכמה לר' משה חיים לוצאטו, ומה הוא מקווה ללמוד ממנו? בשיחה שראשיתה נסב על אשכנז של המאה השתים עשרה [חסידי אשכנז] עבור דרך איטליה ואמסטרדם של המאה השמונה עשרה [אברהם היררה והרמח"ל] וסופה בליטא של המאות השמונה- עשרה והתשע-עשרה [מהגאון מוילנה ועד ר' יצחק אייזיק חבר], חלפנו יחדיו דרך עשרות חיבורים, אישים ודעות. הנה כי כן נוצרה לפתע סוג של ידידות אינטלקטואלית שהצליחה לגשר על פני פער גילאים של כחמישה עשורים תמימים בכוחה של אהבת תורה, אדם וספרות; ואולי, כפי שטען תמיר גרינברג, בשירו על היש הפיסיקלי [נדפס בספרו: על הנפש הצמאה, עם עובד: תל-אביב 2000]: 'בין חניות הספרים שרה הרוח/את שיר תהלתו של האדם' )שם, עמ' 35),

   ברכתי את בעל החנות לשלום ונכנסתי אל תוככיה. כמה מסדרונות של ספרים. האחרון שבהם כולל שלשה ארונות שניים מהם מקבילים זה לזה ארוכים ועוד אחד קצר המגשר ביניהם כתבנית שער ארוך וצר: מחציתו חיבורים בקבלה מחציתו חיבורים בחסידות [מדור קבלה וחסידות, כמו שמכנים זאת, בכמה מן האוניברסיטאות בארץ] אתרתי מייד את החיבור שחיפשתי וכבר פתחתיו בכדי לבחון את חידושיה של המהדורה ולעמוד קצת בסודם של דברים הנכתבים שם, כאשר נחו עיניי על ילד חרדי, כבן עשר לערך, רוכן אל מדף חצי ריק, גבו פונה למעבר ומעיין בשקידה בספר עב כרס. תחילה חשבתי כי מעיין הוא בספר חסידות, אבל משהו בתנועותיו לימד כי הוא נתון בלחץ, מצוקה או בהתרגשות ניכרת, כמו קורא דבר מה בגניבה, ומגונן בגופו על הספר לבל ייראו במה הוא עוסק, כמי שיודע שהדבר אינו מותר לו. בשלב כלשהו הרגיש בנוכחותי, סגר את הספר, וכמי שנתפס בקלקלתו ניסה להחזירו במהירות למקומו. המדובר היה בספר עב-כרס למדיי וגדול בתבניתו, ומחמת הצפיפות על המדף וזרועותיו הקצרות התקשה הילד מאוד בהחזרתו למקומו הראשון. נסיתי לגייס חיוך ידידותי וקול רגוע ומרגיע ככל הניתן ושאלתיו האם הוא זקוק לעזרה בהחזרת הספר למקומו. בשלב זה הרים הילד את פניו אליי, הבעה חוששת משהו אך מוקסמת ממה שגילו עיניו בספר קודם לכן, כפה שחורה ללא פיאות מסולסלות. הניח את הספר בחופזה, שוכב על טור ספרים, נשא רגליו, חלף על פניי, ונמלט בריצה מן החנות.

   בשבריר הרגע אחר כך ניסיתי לחשוב על שאירע. הפכתי את הספר שהילד השאיר.  היה זה ספר  עץ חיים, חיבור היסוד של הקבלה הלוריאנית (קבלת האר"י), חלקו הראשון של הספר שהחזקתי תחת זרועי, קרי: שער הכוונות. חשבתי על הילד. היות שמדובר היה בשעת צהריים דומה שהתגנב מן המוסד החינוכי אשר בו הוא לומד על מנת להציץ בספר זה בהיחבא. אפשר שפחד להיתפס. החברה החרדית אינה רואה בעין יפה ילדים המנסים לעסוק בדברים שאך מבוגרים מעטים זוכים לעסוק בהם על בוריים. האיסור על עיסוק בדברי קבלה עד ההגעה לגיל ארבעים שריר ועומד בשדרות מסויימות של הציבורים הדתיים בארץ. מקורו-  בתפישה ימי ביניימית, שמוצאה דווקא בפילוסופיה, לפיה השכל האנושי מגיע לשלמותו דווקא בגיל זה. הואיל ויצריו של האדם נחלשים בשוך הנעורים, אזיי מהווה תקופה זו עידן של התגברות כוחותיו הרוחניים (והאינטלקטואליים) של האדם על כוחות הגוף, עת רצון לעיון בסודות עלאיים. ברם, בציבורים רחבים, הפך איסור זה לאיסור מיתי מאיים. למשל, ממיודעיי: אדם המחזיק בביתו את ספר הזהר אך אינו מתכוון ללמוד בו עד שיגיע עדי גיל ארבעים, ולא לפני כן. אותו אדם העיר לי הרבה בשעתו, על התיימרותי לשיטתו, לקרוא ולהבין בספרות הזהרית ובספרי קבלה אחרים עוד בגילי הצעיר, ואף אמר לי שדומה אני לתינוק (=ילד) עליו מסופר בגמרא (=תלמוד בבלי) במסכת חגיגה פרק שני, שכאשר עסק בסתרי מרכבה (דספר יחזקאל פרק א'), יצאה אש מן החשמל ושרפתו. בעד אגדתא (=אגדה) זו שבתי שוב לילד שזה עתה נמלט מן החנות. אולי חשש כי אביישהו ברבים. אולי חשש כי אסגיר את סודו לבעל החנות וזה יטלפן להוריו או מוריו שיענישוהו. אולי פחד, שמא אש אכן תצא מן הדפים מחד גיסא, ומהוקעתו ברבים, מאידך גיסא, על שההין לעסוק בדברים שנאסרו ברבים, ושנועדו כביכול, רק ליודעי בין ולנבוני לחש.

 הואיל והיה נטול פיאות ארוכות ולא נשא סימנים מעידים להשתייכותו לאחת החצרות החסידיות (לא כיפה ברסלבית,לא פוזמקים שחורים של חסידות גור גם לא לבנים של חסידות סאטמר) הסקתי כי הינו בן לציבור הליטאי. רבני הליטאים נוטים להצניע את עיסוקם בקבלה. וספרייתם הקבלית על פי רוב מוצנעת היטב. תלמידי הגאון מוילנה (החסיד ר'  אליהו בן שלמה זלמן) הביאו מסורת משום רבם בספר כתר ראש על כך שכבר בגיל שלוש- עשר ניסה לברוא גולם על דרך ספר יצירה, אך הרגיש שעליו לחדול ממעשיו. אפשר כמובן שמדובר בילד סקרן מאוד, שהוקסם מדבר קיומה של ספרות סוד המגלה סודות אלהיים כמוסים ורצה לבוא בסודה; אפשר כי מדובר בעילוי תורני צעיר, אשר יבוא יום ויתפוס את מקומו בינות המקובלים, ומי יודע, כך חשבתי, אולי יהיה גדול וגאון כקודמו הוילנאי. אפשר גם שאת אותה חמדה שמוצאים ילדים רבים (ביניהם ילדיי) בספרי הארי פוטר, ובפנטסיה של היות קוסם ומכשף טוב הנלחם בכוחות הרע, איוה אותו ילד לאתר ולמצוא בין דפי ספר עב- כרס ועתיק יומין, ספרו של האר"י, טעם לרגע מפרי עץ חיים ותקן בדמיונו עולמות, אחוזֵי טוב ורע, שבורים ומשוברים.  

   דבר אחד ידעתי בודאות, הצטערתי מאוד שלא התעכבתי קמעא, מעניק לו שהות להשלים את עיונו בהשקט ובבטח. עוד ידעתי, כי סקרנותו האינטלקטואלית של הילד, יהו מניעיה אשר יהיו, עשויה עוד לחולל בו דברים נפלאים. שכן הוא במודע ובהעמידו עצמו בסכנה (חברתית, לכל הפחות) בחר להתגנב מבית תלמוד תורתו וללכת שבי אחר חלום אינטלקטואלי או רוחני- משהו שמעבר לסדר היום השיטתי של הלעטת תלמידים בדפי גמרא ובהלכה פסוקה, על ידי רבנים חמורי סבר, בין אם נפשם של התלמידים מתאווה ללמוד מקצועות אלו ובין אם לאו. ידעתי כי מסוגלות זו לברוא (או למצער: לברור) לו חירות משלו, גם בין כתלי העולם התרבותי הנוקשה והנוקדני שבו הוא גדל, עוד תביא עליו טובה מרובה בהמשך חייו. שילמתי למוכר את דמי שער הכוונות ויצאתי את החנות. נושא את החלק השני של החיבור, שבו עיין הילד קודם לכן. יהי רצון, קיויתי בליבי, שעוד יזכה הנער לרכוש לו עץ חיים משלו ויזכה לעיין בו מתוך רוחב רוח ועין טובה וימצא בו את אשר הוא מבקש. 

*

סדרת כתבי האריז"ל השלם: שער התפלה [שער הכוונות], דרושי הכוונות לרבינו האר"י ז"ל בעריכת הרח"ו ז"ל היוצאים לאור לראשונה על פי כתיבת ידו, יוצא לאור פעם ראשונה על ידי המכון להוצאת ספרים וכתבי-יד אהבת שלום ויד שמואל פרנקו, ירושלים תשס"ח.

  

©2008 שוֹעִי רז.

Read Full Post »