*
The Butcher's Share
ספרהּ של מרית בן ישראל, בנות הדרקון, ראה אור לראשונה לפני כ-16 שנה, ושב לחנויות הספרים בעריכה מחודשת של תמר הוכשטטר, לפני כשנה וחצי, ושוב כחלק מהוצאת הטרילוגיה בנות הדרקון בשלימותה (ספר האבות, ספר המשאלות, כל הילדות) בספטמבר 2022. רשימה זאת לא תתעכב במיוחד על עלילת הספר או על הערכתו (מרית בן ישראל היא מספרת סיפורים מחוננת, וכותבת בעלת תיבת-תהודה אינטלקטואלית עמוקה) אלא דווקא על שורה של אסוציאציות שעלתה לנגדי, במהלך קריאת חלקו הראשון של החיבור. אין לי מושג אם אליהן כיוונה המחברת או לא. אולם, מצאתי בספר כמה וכמה הדהודים הן למאבק על זכויות הנשים באירופה בשלביו הראשוניים, ובעיקר – לדברים שכתבה אחת המרטיריות שלו; לצד, כמה זיקות לדברי ימיה של היהדות האירופאית, במיוחד במרחב הפולני והרוסי, במאות התשע-עשרה והעשרים. הואיל ועוד בשנת 1936 תוארה פולין בספר לימוד גיאוגרפיה צרפתי כ"ארץ ביצות שחיים בה יהודים" – והם אכן נמצאו שם בהמוניהם (90% מהיהודים בעולם היו מרוכזים ערב מלחמת העולם השניה באירופה ובארה"ב, ורובם היו יהודים ממוצא פולני או רוסי או גרמני, מה שמסביר גם את הדומיננטיות שלהם במוסדות הציוניים שהקימו את מדינת ישראל) – טענתי היא שבעצם סיפור-המסגרת של עלילת בנות הדרקון חתום בחותמן של מסירות נשים וילדים לרשויות או לבני- סמכא על מנת להמשיך לקיים את הקהילה בכללותהּ, כאילו שישנם בעולם אילו שיירי-אנוש או אנשים שמהם ראוי להיפטר. מה שנראה כמו אגדה מיתית מסויטת, מעוגן היטב בהתרחשויות היסטוריות (בעבר כתבתי כאן על התרחשויות ממשיות כאלו, כגון: פרשת הקנטוניסטים, צבי מגדל ופרשת חטיפת ילדי תימן).
יש שיר מאת הסינגר-סונגרייטר,האמריקני-ברלינאי דניאל קאהן, The Butcher's Share, המתבסס התפיסה, לפיה כל חברה בנויה על כך שמי שחי על הסכין (The Butcher) יקבל את החלק שלו. כלומר, תפיסה ריאליסטית-פסימיסטית,לפיה על מנת לקיים חברה מתפקדת, צריך להאכיל את הכוחות הטורפים בהּ הפשע, הפוליטיקה, ההון והמסחר; ראשי מערכות הביטחון והצבא) לשובע; משום שאם הם אינם שבֵעים הם עלולים לדרדר את מצב הקהילות התלויות בהם, מה שעשוי לעלות בדמים רבים עוד יותר. ההתקוממות כנגד התפיסה לפיה ישנן אנשים (בספרה של בן ישראל, ילדוֹת) המוּעדִות/ים לפגיעה, לדיכוי ולרצח, בשם קיום הכלל (The Greater Good) – פוגשת אותנוּ כמעט באופן יומיומי גם במדינת ישראל העכשווית: החל בקורבנות-האלימות, המוחרמים והשוּלִיִים, בבתי-הספר ובצה"ל, המשך בדיווח הקורבנות היומי (היהודי והפלסטיני) על קיוּם הכיבוש, שמוצג לציבור כמפתח-הישרדותי לקיוּמהּ של ישראל, וכלה – במקרי האלימוּת נגד נשים, ילדים וישישים, בעלי-מגבלוֹת ונפגעי-נפש, ההולכים ומתעצמים בשנים האחרונות. אבל אנו אף פעם לא נגיע לדוּן בזה לעומק, כי איזו סלבריטאית גורשה מבית קפה תל-אביבי או איזה חבר כנסת צייץ דבר-מה פוגעני או כי הכי חשוב – זה להקדים רפואה למכה, ולהילחם בכוחות-הדיקטטורה, בין אם הם אמיתיים ובין אם הם מדומיינים.
*
*
אולאמפּ דה גוּז' ובנות הדרקון
התחנה הראשונה שבהּ אעצור, היא דמותהּ של אולאמפּ (אולימפיה) דה-גוּז' (1793-1745), אלמנה והוגה צרפתית (עזבון-בעלהּ איפשר לה להתמסר לחיים של כתיבה ופעילות פוליטית); לוחמת זכויות-הנשים, אשר סברה כי המהפכה הצרפתית (1789) תקדם בשם ערכי השיוויון, החירות והאחווה, שנחרטו על דגל הטריקולור – את זכויות הנשים, ואילו בפועל – המהפכה, ועוד יותר – עליית נפוליאון בונפרטה לאחריה, הובילה להסגת זכויות-הנשים בצרפת כימי-דור או שניים אחורנית. בחיבור שכתבה, ההצהרה על זכויות האישה והאזרחית (1791) דרשה דה-גוּז' מהנהגת המהפיכה: שוויון זכויות לנשים, וזכות לבחור ולהיבחר למוסדות ההנהגה הפוליטית – אך הקימה את חמתם. יתירה מזאת, היא הואשמה בתמיכה בכוחות המתונים של המהפיכה, בחתירה לסילוק עונשי-המוות כנגד לואי ה-16, מארי אנטואנט ובני משפחתם, ובכך – בחתירה כנגד מוסדות השלטון הלגיטימיים ובפילוג-העם. לבסוף – בהוראת רובספייר היעקוביני וחבר-מרעיו כנגדם התקוממה – נערף ראשהּ בגיליוטינה.
במודעת קיר פריזאית אנונימית, מנובמבר 1792, שנחתמה בשם Polyme, המיוחסת כיום חד-משמעית לאולאמפּ דה גוּז' (בשל העובדה שהחתימה מהווה אנגרמה חלקית של שמה הפרטי ובשל הרמז, כי בשמה יש משהו שמיימי (רמז להר האולימפוס, משכן האלים היווניים), נכתב כך:
*
תחזית על מקסימיליאן רובספייר מאת חיה אמפיבית. דיוקן מדויק של בעל חיים זה …
אני בעל חיים שאין דומה לו; לא גבר ולא אישה; יש מלוא אומץ הלב של האחד ולפעמים החולשות של האחרת; יש בי אהבה ושנאה רק לעצמי; אני גאה, פשוטה, נאמן ורגישה.
בדיבורי כל מעלות השוויון; בפיזיוגמיה שלי תווי החירות; ובשמי, משהו שמימי.
על פי דיוקן זה, שאינו מלוטש ואינו מיופה, אפשר לתת אמוּן בדבריי. הקשב, רובספייר, אליך אני הולכת לדבר. שמע את פסק דיני ודע את האמת.
אתה מכריז על עצמך כעל מחוללהּ הבלעדי של המהפכה, לא היית, אינך – ולא תהיה לעולמים אלא החרפה והתועבה שלה. לא אתייגע במאמצים לתאר אותך בפירוט; במלים ספורות אאפיין אותךָ – נשימתךָ מבאישה את האוויר שאנו נושמים; העפעף הרועד שלך מבטא, חרף רצונך, את נוולתה של נשמתך, וכל אחת משערות ראשך – נושאת פשע …. היית רוצה לפלס לך דרך על ערימות מתים ולטפס ופסגה במעלות ההרג והרצח! קושר שפל ובזוי שכמותך! שרביטך, שרביט מוות; כס מלכותך, הגרדום; גזר דינך, של רבי-פושעים. תקן דרכיך, אם לא מאוחר מדי.
אשר לשמי, אני מסתירה אותו ממךָ; זו תוכניתי; אך נשקי בידי, אגלה לךָ אותו.
אני משליכה לךָ כפפה של אזרחוּת טובה, האם תעז להרים אותה?
רשום על מודעה זו את היום, את השעה, את מקום המאבק, אתייצב שם!
… ואתם אנשי פריז … הרפובליקה הצרפתית חייבת לכם את השתחררותה; הגנו על מעשה ידיכם והישמרו לכם מלהיכנע ולו לרגע לדברי שיסוי נפשעים. אנשים סוטים אלה, שניפצתי זה עתה את מסכותיהם, מכינים לכם אזיקים חדשים אם תיחלשו.
הקץ לחירות, שוב תהיו תחת עול-העריצים וכל המחוזות של הרפובליקה ינתקו את כל הבריתות איתכם. פריז תהיה למשכנם הצחיח של קניבלים. מכל העברים יתקבצו לירות על תושביה כמו על חיות טרף.
…רובספייר ומארה הביאו על עצמם ללא ספק תיעוב-כללי … שני מלהיטי הרוחות מטורפים אלה, שכדי להשביע את נקמתם יתאוו, אולי, להבעיר מלחמת אזרחים ולהרחיב את שורותיהם, מפיצים שמועות שווא נגד הפטריוטים וטוענים שהם הרוצחים.
הו חבריי האזרחים! הבה נהדוף נגע זה! אני פסקתי; תבחרוְ; תיבת פנדורה נפתחה.
[נורית עילם, תימהון רדיקלי: שיעורים פוליטיים מאת אולאמפ דב ג'וז', הוצאת רסלינג: תל אביב 2014, עמ' 210-207, מצוטט בדילוגים]
*
תחילה, כמובן, יש לציין כי תחת-שלטון הטרור היעקוביני שהשתולל בפריז באותהּ עת, שאופיין במערכת של הלשנה והפעלת משטרה חשאית, היתה מודעה כזאת, משולה להליכה לקראת הגיליוטינה בעיניים פקוחות, ואכן – בקטע מחתימת המכתב, טענה הכותבת, כי היא מודעת לכך, ומוכנה להיתפס על ידי רובספייר ואנשיו בכל עת, ואף למוּת ללא חת וללא חרטה. רק חשוב להּ שיידעו תושבי פריז, כי היא אינה מתחבאת מפני איש ואינה פוחדת למוּת כשם שמתו רפובליקאים פטריוטים על לא-עוול בכפם עוד-לפניה.
הדבר עליו רציתי להתעכב בדברי דה גוז', הוא על החלפת הגוף הנשי אצלה, בגוף חייתי – בעל-חיים שאין דומה לו, לא גבר ולא אישה, המבטא את החירות ואת הקריאה לחירות. בין השנים 1767-1764, כלומר בהיות אולאמפּ כבת עשרים, נפוצה ברחבי צרפת האגדה על החיה (או המפלצת) מז'בודן, אזור עיירות בדרום-מערב צרפת (במחוז טולוז), בו הותקפו למוות כמאה פעמים, רובן הסתיימו במוות, בני אדם, בתחילה בעיקר נשים צעירות – על-ידי זאב/כלב ואולי צבוע אימתני, שלפעמים תואר גם כאיש-זאב. באיור של המפלצת, על-סמך עדי הראיה, החיה נראית, כאילו הנה סוג של בובת-ענק או פוחלץ-אימים הנעה על התווך שבין דרקון לזאב ענק – ואמנם זאב ענק כשני מטרים אורכו נורה שם על ידי צייד-המלך (לואי ה-15), פרנסואה אנטואן, ואחר כך, משלא חדלו ההתקפות, נורתה חיה נוספת בידי הצייד, ז'אן שסאטל – ובעקבות כך הושם קץ להתקפות. ברם, לגבי החיה שצד שסטאל, טענו עדי-ראיה, כי לא ראו חיה דומה להּ מעולם. על נסיכות המסתתרות בתוך פרוות או בעור החמור כתבה מרית בן ישראל בעבר. אני כתבתי כאן בעבר שבתרבות הגרמנית של ימי הביניים – כונו אנשים אשר חיו ביער, מחוץ לערים שביטאו את החוק ואת ההשגחה האלוהית, "מזדאבים", וטענתי כי אנשים אלוּ הפכו בתודעת אנשי ימי הביניים לאנשי-הזאב, שעליהם הילכו אגדות רבות, אף שכנראה היו נוודים או שודדי-דרכים, שהעדיפו שלא לחסות תחת מונארךְ כלשהו או חוק כנסייתי, גם אם יהפכו למנודים ובני מינם האנושיים – יחדלו לראות בהם בני אדם (שותפים ציבילטוריים). להערכתי, אולאמפּ, הכירה את אגדת החיה מז'בודן, והתכוונה על-ידי הצגתה העצמית כחיה אמפיבית (דו-חיים; כאן, זו שנעלמת בהמון ובד-בבד זו שפועלת בנחרצות לכלות את שלטון הטרור) שאין דומה לה, להמחיש את זהותה החריגה – כמי שנרדפת על ידי החוק ופועלת כרזיסטנס של אשה-אחת כנגד ראשי שלטון הטרור, בידיעה שהיא לא תוכל לצאת בחיים מהמאבק, אבל תוכל להיאבק בהם כל עוד רוח חיים בהּ. וכן, את העולם ההפוּך בתוכו היא ורפובליקאים פריזאים אחרים חיים – מציאות שבה השלטון הפך לטורף המבקש נפשם, ולפיכך כניצודים – עליהם להפוך לציידים, ולפתוח את תיבת פנדורה – בהּ בנוכחות כל הפחדים והחרדות והסיוטים, התקווה העולה לבסוף מהתחתית – באמת נראית כחיה חריגה למדי, שמקומהּ לא יכירנה.
בספרהּ של מרית בן ישראל: מרתה, אמל, נועה ולילי, כולן אמורות להפוך למשרתות-הדרקון ואחר כך להיות לטרף בין שיניו (לילי לא פוגשת לבסוף בדרקון, אך פוגשת בלהקת זאבי ענק תוקפניים בלב-יער). הדרקון דורש אחת לשנה מתושבי "עיר האושר" ומראש העיר הנוכחי, אדוניס בלקינד, ילדה מגיל 11-8, האמורה לשרתו במשך שנה (בשלל עבודות סיזיפיות) ולהעביר במועד נקוב לראש העיר, שלשכתו מצויה בראש 12 מדרגות, רשימת דרישות שיש לקיימה במלואה, הכוללת משרתת מתאימה לשנה הבאה; אזי להיטרף-חיים לעיניי הילדה הבאה שיורשת את מקומהּ. אדוניס בלקינד וסגנו סרח בן תולע, המעוניינים לרצות את הדרקון, מפעילים בעיר האושר (גם-כן אושר) מערך של מלשינים ומרגלים, שתפקידם ללכוד ילדות תועות או לשכנע הורים דלים, חלושים וקשי-יום לוותר על אחת הבנות תמורת תשלום מתאים. הם גם מצליחים פעם-אחת לשכנע ילדהּ להתנדב לתפקיד, לאחר שאביה הרופא נעלם, והדרקון הוא כידוע – רואה נסתרות, ואולי היא תוכל לגרום לו לומר להּ מה עלה בגורל אביה, ולאחר מכן לשכנע אותו לוותר על זלילתהּ.
כל אחת מבנות-הדרקון מבטאת בדרכהּ מרד בדרקון (המכונה אבא'לה) ומרד בחברה ובתרבות המסואבת, שמנהיג אדוניס בלקינד ביד רמה. חלקן זוממות לרצוח את הדרקון; חלקן זוממות גם להגיע לאדוניס בלקינד ולעוזרי ולהיפרע מהם. מרתה למשל מנסה באמצעות עטיית עור דרקון ונשיפת אש מתוכו, לקדם תוכנית שבסופהּ גם תיפרע ממי שהעלו אותה לעולה, כקורבן-אדם, וגם להקים חברה של ילדוֹת, נערות ונשים, שתהיינה חופשיות מכל הרוע האלים והמושחת, שמייצגת התרבות שבתוכה גדלה. מרתה, העוטה גוף אחר, מתחפשת ומתחזה, ובעצם תרה נקם בחברה הנשענת על הסגרת ילדוֹת לעבודה בפרך ולמוות, והמבקשת לייסד חברה אחרת לגמרי– היא בבואה אפשרית של דמותהּ ההיסטורית של אולאמפּ דה גוּז', היוצאת להתעמת ללא-מורא, בכוחות הפוליטיים האלימים שהשתלטו על פריז, שהיא כבר עומדת מראש על כוונתם להמיתהּ. בעולמה של מרתה –היעקובינים, מקסמיליאן רובספייר וז'ן פול מארה (האחרון נרצח בדקירת סכין בלב בזמן שרחץ באמבט על ידי שרלוט קורדי, רפובליקאית מתונה, כאולאמפ דה גוּז', שיצאה לנקום את מות רבים מחברותיה ומחבריה, שנפלו טרף לשיני "הועד לשלום הציבור" שייסדו רובספייר ומארה; רובספייר סיים, לאחר ניסיון התאבדות לא-מוצלח, תחת להב הגיליוטינה) מתחלפים בדרקון עצמו ובראש העיר, ויותר אני לא מגלה.
*
*
מרדכי חיים רומקובסקי ואדוניס בלקינד
תחנה נוספת מגולמת בדמותו של "זקן היהודים" של גטו לודז', מרדכי חיים רומקובסקי (1944-1877), מנהל בית יתומים בעברו ואיש "הציונים הכלליים" (לימים התנועה הליברלית שלבסוף נבלעה בליכוד) זכה בזכויות-יתר מפליגות לעצמו (הוסע ממקום למקום בריקשה) למשפחתוֹ ולמעריציו המסוּרים מהגרמנים, הואיל וראש הממשל הנאצי בלודז', הנס ביבוב, הפך אותו לממונה יחידי בגטו. רומקובסקי היה רב-אמן בלמכור לציבור בּוּלשיט. עד כדי כך, שכאשר הוא טבע מטבעות ובולים עם תמונתו ודיבר על ביטחון וחירות — הציבור הריע; וכשהוא ביקש את הילדים והזקנים, כי צריך לשמור על פריון-העבודה בגטוֹ ועל התוצר, ולפעמים פשוט צריך לזרוק מטען עודף כדי שהספינה המיטלטלת לא תטבע כולה – הילדים והזקנים נמסרו על-ידי הוריהם לטרנספורט (הוא כבר ידע בעת ההיא כי הילדים הולכים למוות). וכך גם שלח מדי פעם פועלים שאיבדו את היכולת לעבוד למוות, וטען כי טוב לכל הגטו שהוא יקבל את ההחלטות בשביל כולם (ומי שחשב אחרת מצא את עצמו על הטרנספורט הבא). כשעד תום 1942 התברר כי רוב היוצאים בטרנספורט הם אנשים בגילאי העבודה (בניגוד למה שהבטיח קודם רומקובסקי) — הוא המשיך לפרסם בכרזות ושלטים (כפי שהראה החוקר הפולני, פאבל מיכְנָה) ולכנס נאומים בהם אמר: כי הכל מתנהל על פי התכנית, ורק פריון-העבודה יבטיח את עתיד הגטו. פעם כשנשאל על ידי גרמנים מהם עשרות אלפי יהודי הגטו בשבילו; ענה להם: אוצר של זהב; וכשהבטיח הנס ביבוב לנוסעים האחרונים בטרנספורט מהגטו, כי הם הולכים לעבוד במערב, בשל הצטיינותם רבת-השנים; הוא לא פצה פה וצפצף.
*
*
רומקובסקי ומשפחתו הגיעו לאושוויץ-בירקנאו בקרון נוסעים נאה ובתנאים משופרים – אל הרכבת הובלו, לדברי עדים אחדים, בכרכרה עם אפיריון מוזהב. לא ברור עד היום, אם רומקובסקי נרצח, עוד ביום ההגעה (28.8.1944), על ידי הגרמנים או על ידי אסירים יהודיים שזיהו אותו. ממשפחתו (אשתו ובן מאומץ) לא שרד איש. בין היתר, נכתבו אודותיו ספרים, מסות ועבודות מחקר שכותרתן: "מלך היהודים", "מלך הגטו" או "שליטו של גטו לודז'" (סטיב סם סנדברג, אווה ששון, פרימו לוי ושמואל הופרט; לוי התוודע לדמות, הואיל ומטבע מגטו לודז', טבוע בחותמו ונושא קלסתרו של רומקובסקי, הגיע לידיו). לאחרונה זכיתי לשוחח עם אישה, כבת-גילי, שאמהּ שלהּ היתה תינוקת בגטו לודז' והוריה, שכנראה היו מהפועלים היעילים בגטו, הסתירו אותה, כנראה בידיעת רומקובסקי. המשפחהּ – מטבע הדברים, חושבת כי רומקובסקי פעל את המיטב בתנאים בלתי-אפשריים, למרות שניצולים אחרים (מרביתם) חושבים את ההפך הגמור לגביו, וחלקם אף העידו לא רק על שחיתותו החומרית, אלא אף ציירו את דמותו (כך בספרו של סנדברג), כתוקף מיני סדרתי של ילדים.
בספטמבר 1942, בתחילת ימי הפעלת "הפיתרון הסופי", עמד רומקובסקי מעל במה מוגבהת בגטו לודז' ונשא את נאום השתדלנות הבא:
*
מכה חמורה פגעה בגטו. הם מבקשים מאתנו לוותר על היקרים ביותר שיש לנו – הילדים והקשישים. הייתי צריך שיהיה לי ילד משלי, אז נתתי את השנים הכי טובות בחיים שלי לילדים. אני כבר חייתי ונשמתי עם ילדים, אך אף פעם לא תיארתי לעצמי שאאלץ לספק את הקורבן הזה למזבח בידיים שלי. בגילי המבוגר, אני חייב להושיט את ידי ולהתחנן: אחים ואחיות, מסרו לי אותם! -אבות ואמהות, תנו לי את ילדיכם!
*
כמו אדוניס בלקינד, ראש העיר של עיר האושר, המספק ילדוֹת דבר שנה בשנה לדרקוֹן, הפך רומקובסקי לשתדלן-מרצון על מנת לספּק ילדים למפעל ההשמדה הנאצי, כדי לכאורה למנוע מכלל-הציבור פורענוּת ולהעניק כביכול לפועלים רבי-התפוקה, איזושהי תקוות הישרדות וארכה. תירוצו הרשמי היה דומה מאוד לתירוץ שמושם בפי אדוניס בלקינד: הצורך לקיים את "עיר האושר"; הצורך לא להרגיז את הדרקון ולהאכילו בכל אשר יבחר. ממש כמו רומקובסקי, גם בלקינד, באיזה טוויסט שלא נרחיב עליו כאן, מועבר לבסוף, לחדר הנידונים של אלוּ האמורים להימסר לידי הדרקון ועוזרו לשעבר מפטם אותו במאכלים ממאכלים שונים בכדי שבשרו ייערב לחכו של הדרקון, כאשר יושלך אליו. אף על פי כן, סופו של בלקינד – שונה מקיצו של רומקובסקי.
לאחרונה, גיליתי עדות, שלא הוזכרה אצל חוקרי גטו לודז', על גורלו של רומקובסקי. ד"ר אלברט מנשה, רופא יהודי סלוניקיאי, שהיה בתחילה נגן חליל באחת התזמורות במחנה אושוויץ, שתפקידן היה להצעיד את העובדים עם שחר, לבסוף כשלא נותרו כמעט עובדים – הפך עובד בעצמו , הוצעד מהמחנה בצעדות המוות, — הפך לראש ועד ניצולי סלוניקי אחר המלחמה. מנשה כתב ממואר על שנותיו במחנה (במחנה לנדסברג המשוחרר – סניף של מחנה דכאו, בקאופרינג בדרום גרמניה, על יד שוויץ – ממאי עד יוני 1945). זהו טקסט יוצא דופן בבהירותו האנליטית, המציג שורת תהליכים ותופעות – בהן נתקל. במהלכו הוא מביא עדות פה של אחד מאנשי הזונדרקומנדו (עובדי המשרפות) הסלוניקאים, על גורלו של רומקובסקי, כחודש ימים לפני מרד הזונדרקומנדו בבירקנאו, אז פוצצו את משרפה מספר שלוש (מתוך ארבע פעילות); רובם-ככולם נספּוּ בדליקה או מאש-מקלעי הגרמנים.
הנה דבריו:
*
כאשר הגיע אחד הטרנספורטים, אנו נוכחים לדעת כי העת הסלקציה עומדת קבוצה בת ארבעה או חמישה אנשים הנלווית אל רופא הלאגר וזוכה ליחס מיוחד. לאחר זמן, נודע לנו כי היו אלו נשיא קהילת לודז' ובני משפחתו. היינו בטוחים כי בתמורה לשיתוף הפעולה בלודז' יינצלו הללו ממוות. אולם, עד-ראיה, איש "הזונדר-קומנדו", סיפר כי ראה את נשיא יהודי לודז', מלווה בבני-משפחתו, מובל אל משרפה מס' 1. שם הועמדו כדי לצפות בשריפתם של יהודי לודז', אשר זה עתה הורעלו בגז. אחר כך נזרקו הם – האב, האם וילדיהם – אל התופת בעודם בחיים.
[אלברט מנשה, "בירקנאו – זכרונותיו של עד ראיה", בתוך: יהדות יוון בחורבנה – פרקי זכרונות, הוצאת המכון לחקר יהדות סלוניקי, תל אביב תשמ"ח, עמוד 207].
*
*
הורים וילדים
מנהל מחלקת ילדים בבית חולים ישראלי, שמתמחה בטיפול בילדים שחוו התעללות, סיפר לי לפני כעשור, שעל-פי ההערכה המקצועית, רק כ-20% מעבירות ההתעללות (הפיסיות, הרגשיות או המיניות), בחברה היהודית, לכל היותר, מדווחות – חלק גדול מהן נסגר בתוך המשפחה. לפיכך, ניתן לבחור האם להתייחס לספרהּ של בן ישראל, כספר פנטסיה, הדואה על כנפי-הדמיון. המחברת עצמה, התייחסה אליו באי-אילו ראיונות כראי חיי-הנפש שלה. ברם, לי נדמה הסיפור, כלא-מודע קולקטיבי מודחק ומושתק העשוי להתייחס לקבוצה גדולה של דוברי-עברית, שגדלו בבתים שבהם היו הורים שידעו להכאיב, ולהסב כאב קשה, עמוק, ומתמשך. אף תירצו לעצמם את המעשים שהם עושים, כמי-שהתחייבו מילדוּת עצובה ומתוחה תחת חסותם של ניצולי שואה נכאבים, דכאוניים, וסרוטים, שהתגעגעו למשפחות שאיבדו וחיו מתוך תחושת שכול מתמשכת. על-כן, חוו ילדיהם תחושת מחסור באהבה בילדוּת. אולי גם מפני שחיו בצלן של השפלות שספגו בילדוּת (בשל היותם ילדים של ניצולי-שואה) – ופנו להעבירן אל מי שנתפס בעיניהם, כמצוי נמוך יותר בהיררכיה (הילד) או "כילד שמשום-מה בולם את הצלחתם כמבוגרים" – גם אם דובר בילדיהם-עצמם. העולם מלא אנשים תועי-דרך (דחופים, סחופים ומטורפים). לא פעם, כל מה שנותר, ברבות השנים, הוא לסלוח להם, או למצער – לכעוס פחות, לא על המעשים שעוללוּ, הסיגריות שכּיבּוּ או המלים שיירקוּ כאש או יידו כסכינים, אלא על שהדחיקו רבים ממעשיהם; בּחרו לא לזכור; וכעת מצפים להעביר את שנותיהם האחרונות בעולם— מוקפים בבני משפחה דואגים, משמחים וקשובים ולהיפרד מכל מה שצריך להיפרד ממנו תוך תחושת השלמה הוליסטית. גם בכך שהשנים הנוקפות נטלו חלק-ניכר מהאלימות המתפרצת שהיתה שם משכבר – עשויה להימצא כנחמה פורתא אצל ילדיהם. ואולי גם הוֹדאה מאוחרת של הילדים, בדבר העובדה שבכל זאת גדלוּ וגילוּ שגם בחברה הסובבת, אלימות והפניית תודעה היררכית אלימה ומדירה, כלפי מי שנתפסים בטעות, כנפסדים יותר, או ירוּדים, לפי איזשהו סולם הייררכי מדומיין, היא מידה מאוד-מצויה, וכי המעבר ממשפחה פוגענית לחברה פוגענית הוא, כמטבע העובר לסוחר, אלא שלפעמים מגלה אדם, כי על המטבע הזה חקוקים פניו של איזה רומקובסקי (או יורשיו הפוליטיים הנוכחיים) או שאיזה רומקובסקי-אחֵר זכה בפרס-ישראל או מונה לתפקיד נכבד, ופתאום לא נראה עוד, שדווקא בימי ילדוּתו, נאלץ להיאבק על קיומו, באופן הנחרץ או המכלה ביותר.
*
*
מרית בן ישראל, בנות הדרקון – ספר ראשון: ספר האבות, עריכה: תמר הוכשטטר, הוצאת עם עובד: תל אביב 2022, 351 עמודים.
הספר ראה אור לראשונה בשנת 2007 בשם, בנות הדרקון, בעריכת דנה אולמרט בהוצאת הקיבוץ המאוחד.
כותרת הרשימה לעיל היא ציטוט מעמוד 277.
לקריאה נוספת: הקנטוניסטים וילדי תימן, בראשית היה החורבן .
*
בתמונות:Szeder László,Monument of the Gévauden Beast, Photographed in Aurvers, France 29.7.2007© ; Ghetto Litzmannstadt: Chaim Rumkowski tests the soup at one of the many soup kitchens run by the Judenrat, Photographer Unknown, Date Unknown.
פֶּרֶא אדם חוֹשב 