Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘תפלין’

landscape

*

*

כל השׁמוֹת והפּעלים והפּוֹעלים והכּלים מוּשאלים אצלנוּ ולא אצלוֹ יתברך […]

[יצחק אבן לטִיף, רב פעלים, מהדורת חנה כשר, רמת גן תשל"ד, סעיף ט' עמוד 8]

 *

לפעמים נדמה לי שמרוב שהיה הקדוש-ברוך-הוא עסוק במעבדתו בבריאת עולמות והחרבתם, הוא לא שם לב לעולם הזה, שהתפתח יפה באופן מניח את הדעת מאחורי גבו, והוא עדיין סובר, כי גם הוא מוטל בחורבנו, ורמז לכך הפסוק: 'כי הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה ולא תזכרנה הישנות ולא תעלינה על לב' (ישעיהו ס"ה 17). כלומר, הקדוש-ברוך-הוא ממשיך לנסות לברוא את עולמו, בעוד אנחנו פרים ורבים כבצלחת פֶּטְרִי שהושלכה אחר גו לאשפה, אחר שהניסוי לכאורה (מבחינתו) לא הצליח.

במקום אחר יושב קורא  של הפיסקה לעיל וחושב לעצמו: משל למה הדבר דומה? למוכר פלאפל  שהריק את כל שמן הטיגון ושכחו במקום אשר לא יעלה על לב ונתייאש ממנו לחלוטין. שם (דווקא שם) הלכה ונקוותה תבל וכל אשר בהּ. אלא שאני דימיתי את הקדוש ברוך הוא למדען ואיני מעז לדמותו למוכר פלאפל. מכיר אני כי כל מלאכה מכבדת את בעליה, ובכל זאת לא איניתי לכתוב כי הקדוש ברוך מעגל כדורי חומוס בכוסברה  אלא בורא עולמות ומחריבן (בתבונתו כי רבתה), אף שגלוי וידוע לפניי כי גדולים וחכמים ממני כתבו: מניין לנו שהקב"ה מתפלל (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ז' ע"א) ומניין שהוא מניח תפלין (שם,שם, דף ו' ע"א). ואכן, נקל  לשוות לנגד עיניים מוכר פלאפל מתפלל ומניח תפילין – מאשר אסטרופיסיקאי השוקד על קיום המצוות ושוכח לבחון כעבור זמן מה עלה בגורל ניסוייו. ובכל זאת, דומני כי דימוי הבורא למדען תבוני פזור-דעת, הולם יותר את האינטואיציה לפיה תבל נוסדה על תבונת-מה; לעומת זאת, דימוי מוכר הפלאפל שהשליך את השמן המורתח שהתיישן, והתקרר והתקלקל, הוא דבר שונה לגמרי.

לשם היושרה האינטלקטואלית עליי לציין כי לגרסתם של כמה ביולוגים-אתאיסטים הזמין המדען למעבדתו, קודם הניסוי, מנה וחצי של פלאפל עם צ'יפס וחמוצים בעמבה. לטענתם, לא ניתן אפוא להכריע האם העולם שאנו מכירים נוסד על סמך ניסוי שנזנח, אחר שנחזה כאילו לא עלה יפה, או אם על יסוד שיירי אותה מנת פלאפל שהושלכו לאשפה ונתערבבו עם שיירי הניסוי ההוא, וכבר לא ניתן לקבוע מה סיבתו של מה ומה גרר מה.

הם צודקים; קשה לדעת.

*

*

בתמונה למעלה:  Zhang Daqian, Splashed-Color Landscape, Oil on Canvas 1965 ©

Read Full Post »

*

כְּמַלְכֹּדֶת קְטַנָּה

עוֹמֵד בֵּית כְּנֶסֶת קָטַן בְּלוֹנְג-אַיְלֶנְד

הַמִתְפַּלְלִים מְעַטִּים.

עוֹד אִיש לֹא מָצָא הַאִם

נִכְנַס לְשָם אֱלֹהִים

לִפְעָמִים.

[יעקב גלאטשטיין, 'כמלכודת', משורר בניו יורק: מבחר שירים מכל הספרים, ערך ותרגם מיידיש: בנימין הרשב, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל-אביב 1990, עמ' 197]

*

הוא לקח את התיק ויצא את ביתו. הוא לקח את התיק ונכנס למכוניתו. הוא לקח את התיק ולא ידע, שהתיק לקח אותו.

כששומר הסף ביקש להציץ בתכולתו של התיק. הוא פתח את התיק. השומר הציץ בפנים התיק ואישר לו לנוע הלאה. שום דבר חשוד באופן מיוחד.

השומר ידע כעת כל מה שניתן לידע על חייו. על ילדותו. כל מה שכמוּס וקשה.  אולי לא את הכל. רק חלק נכבד.

טלית ותפלין שעברו אליו בירושה מסבו המנוח. הוא אינו מסוגל להניח. אבל עדיין מתרוצץ איתן ממקום למקום. לא מסוגל להשליכן.

היכנשהו אבדה לו היכולת להפריד בין עצמו ובין המורשת המשפחתית. ודאי גם בזה מעורב זכרון השואה. כל כמה שהוא חש זרות לתכולת התיק הזה. הוא לא מסוגל להפקידו בידי אדם אחר, כאילו שאם ימסור אותו למישהו (ודאי יש ילדים דתיים הזקוקים לטלית ותפלין לקראת הבר-מצווה) שרשרת ההויה הגדולה תנַּתק. משהו לנצח יישכח.

לעתים הוא חש כי הכּבל הבלתי-נראה, הקושר אותו כנראה לתיק הזה הוא הומאז' ליחסי האל (אם יש אל) והעולם. גם היום הוא יוצא עם התיק לדרכו. אין מזה מוצא.

גור חתולים צמא בחוץ גורם לו לעלות בחזרה הביתה ולמלא קערה קטנה במים מן הברז. הוא משאיר את התיק בשוגג בביתו על שולחן האוכל, ויוצא שנית אל החתול. קשה להעריך מה יקרה עכשיו.

שמש קורץ במזרח, מכתים את הרחוב. הוא מתלבט האם לשוב לקחת את תיקו. הוא מגלה שהוא נטוע על מקומו. אינו יכול לזוז לכאן או לשם.

בינתיים, הוא מגלה שהוא נהנה ממשב הרוח העִדין החולף ברחוב ומציוצן החי של הצפורים. משהו שהוא לא עשה כבר די-מזמן.

*

*

בתמונה למעלה: מרדכי ארדון, שמש אדום, שמן על בד 1972.

© 2010 שועי רז

Read Full Post »