Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘תרבות פופולרית’

The Green Donkey 1911 by Marc Chagall 1887-1985

*

טוב, מעשה שהיה כך היה. לפני מספר שבועות נשלח אליי הסרטון הזה המתעד טקס פדיון פטר (בכור) חמור, שנערך ביום העצמאות 2014 בבית הכנסת הגדול בחולון בנוכחות רב העיר חולון ורב העיר רחובות. זוהי מצווה עשה מהתורה (שמות י"ג, 13) ובאם לא פודים את החמור הצעיר בשה הניתן לכהן בשלימותו, יש לערוף את ראש החמור (גם השה גם החמור יוצאים בריאים ושלימים מהסירטון). בפעם הראשונה בה צפיתי בסרטון הונעתי על ידי סקרנות אנתרופולוגית ומצאתי את עצמי גועה מצחוק לפרקים (פרצים בלתי נשלטים). בין היתר, הואיל וחשתי עצמי כצופה בטקס דתי, המתנהל על כוכב אחר. דת שמזכירה קצת את הדת שלי. ככל הנראה, הדת הכי קרובה אליה.

[כאן היה הסרטון, שבינתיים הפך לסרטון פרטי ב-Youtube והגישה אליו לא מתאפשרת]

אנשים מסוימים אליהם שלחתי את הסרטון הגיבו כמוני. אחרים, ציינו שבכל זאת מדובר ב"מצווה מן התורה" ולא יפה להציג את זה כדבר ליצנות. ועדיין, האם אדם אמור לחבב ולהתקהל על כל מה שכתוב בתורה? אולי עדיף להימלך במצפון ובכח השיפוט עוד בטרם יוצאים להשליך סוכריות על כבשים וחמורים חתני-מצווה? כלומר, אני מניח שגם אם היה מדובר בטקס גילוי פרה אדומה (לאחר שחיטתה ושריפתה של פרה אדומה שלא השתמשו בה בכל עבודה שהיא לרבות חרישה, משמש עפרהּ המעורב במיים כדי להשיב טמאי-מתים לטהרתם; על-פי: במדבר פרק י"ט) או במצוות שילוח הקן (הפרדה בין האם הדוגרת ובין גוזליה—כאשר נוטלים הביצים או את הגוזלים ומותירים את האם; על פי: דברים כ"ב 7-6)  או אפילו מצוות מצויות בהרבה, כהכנסת ספר תורה— לא הייתי טורח להדר אחר המצווה ובוודאי לא לתעד אותן באופן אובססיבי (כל אותם צלמים הטורחים לתעד את הרבנים ואת בעלי החיים מכל פוזיציה אפשרית. זהו מצחיק ומחריד כאחד). אני מניח שהייתי רואה בכל השמחות הללו דבר מוגזם ומופרז, כעין גרוטסקה. כלומר, הייתי מעדיף שכל אותם משליכי סוכריות ועוני אמן היו טורחים אותה שעה על חידוד חשיבתם, על עומק תלמודם, או אפילו על מעשה טוב , מענטשי שכזה, בין אדם לחברו. אפשר, כי חלק מהנוכחים הנם אנשי קשיי יום, והואיל ואין להם במה להמתיק את מצוקתם, מעמדים כאלו בבית הכנסת משמשים להשבת רוחם, לגרום להם לשכוח מכל הצרות. אני די משוכנע כי מישהו ודאי קרא לקהל הקדוש להשתתף במצווה ובמעמד כולו, כי יש בה במצווה 'חביבה ונדירה' זו (ראו השלט הענק בסירטון) סגולות נסתרות, ברכות ותועלות (קל להבטיח). איני יודע, מבחינתי זוהי סגולה מנוסה לצחוק עד כאב בטן.

ואז חשבתי על השיר Jewish של זאב טנא ועל Learn to be a Jew של דניאל קאהן, ועל דמות היהודי האתיקן הקוסמופוליטי העולה מהן (אצל קאהן וטנא היהודי אינו דווקא בן הדת או בן הלאום היהודי, אלא כל מי שחש שותפות-גורל עם המנודים, הנרדפים והעשוקים בכל מקום שהם). היהודי החס על האחר מפני שהוא עצמו יודע את אחרותו, אינו רודף משום שהיה מנוי על קהל הנרדפים, ואינו תר אחר היבלעות בהמון צווח גם אינו תולה את קיומו בהוראת רבניו. כמה עיתות עוד יינקפו עד שאיזשהו קהל בבתי כנסיות (ריבוי של בית כנסת) במקומותנו יוכל להאזין לטקסטים כאלו ולנהל איתם איזה משא ומתן קשוב ופנימי, שאינו כולל חרפות וגידופים. כי בימינו אין  קהלים רבים שומעים החכמה ממי שאמרהּ, אלא מעדיפים את הסגולה ואת הברכה על פני עיון-החכמה ובינת הלב. אין תרים אחר לימוד אלא אחר חגיגות ופסטיבלים (בידור-מצווה). זו תרבות אנשים המשחרת אחר חמורים וכבשים, ההולכת ומתרחקת מכל מה שנוגע ל"אחר" שאינו מקיים מצוות או שאינו יהודי. תרבות המכשירה כל דבר אם הוא כתוב בתורה (כאילו היתה התורה מנואל טכני להפעלת העולם). תרבות המקדשת קברי צדיקים, קניין ברכות וסגולות בכסף מלא, תרבות שבה אנשים מאמינים באמת ובתמים שקריאת פרקי תהלים מועילה לכל דבר ועניין, החל בזיווג, המשך בביטחון אישי ובסיכול פיגועים, וכלה בעילוי נשמת המת. תרבות של אנשים הממלמלים דפים שלימים מס' הזהר בלי להבין מילה (כי מעולם לא למדו ארמית ומעולם לא התקבצו ללמוד את עולם הסמלים של ס' הזהר)— רק מפני שהובטח להם שקריאה כזו צופנת בחובה סגולות נוראות וברכות עילאיות. תרבות? תכנית בידור בפריים-טיים. יש שיגידו, סדרת דרמה יקומית, הזוכה לרייטינג נוסק. כל אותם רבנים צדיקים הינם המקבילות הדתיות לאותם סרטי סופר-הירוז (גיבורי-על) או לאותן סדרות על סוכני החרש המצילים את העולם ברגע האחרון (שהלא הקהילה תופסת אותם כמלאכי אלוהים עליי אדמות,שעל פיהם יישק דבר).

 *

*

אפשר, יש כאן מפתח לתהיה היאך אנשים יראי שמיים לא מסוגלים לראות ולהבין אל סבלם ועגמתם של לא-יהודים החיים במדינת ישראל או תחת שליטה ופיקוח צבאי-ישראלי; או היאך חושבים לעצמם אנשים מסוימים כי כלל הציבור חייב לממן את תלמוד תורתם, כאילו כך נקבע מבראשית. כמובן, תשובתם תהיה, יש להניח: "כך כתוב בתורה" "כך פסק הבית יוסף בשולחן ערוך" וכיו"ב. הציפיה לפיה תתעורר בהם מחשבה עצמאי, עירנות פשוטה, לשאלות, כגון: צודק/ לא צודק— אינה מציאותית. כאשר עסוקים בפטר חמור, בשילוח קנים,  איתור פרות אדומות, ואמירת התיקון הכללי (תודה לברסלב) המסוגל לתקן כל עוון וכל עוול. כאשר משתתפים בכל מעמד מצווה ובכל הילולת צדיק— כעין בידור-מצווה למחוסרי טלוויזיה, אין ספק שלא יקום  דור של אתיקנים, הוגים ופרשנים— רק דור של גרופיז-רבניים הממלמלים אמן ונתקפים אמוק כאשר הם מפספסים את ברכת הרב או את שיעורו השבועי באינטרנט, כמו חרב עליהם עולמם. את חורבן בתיהם של אחרים, או את עיכובם שעות על גבי שעות מול המחסום, או אפילו מצוקות פשוטות של מי שאינו חברי הקהילה ורחוק מקיום המצוות— אין סיכוי שייראו ויתנו אל ליבם. לא יידעו ולא  יבינו. שהריי לא כתוב טובות על לא-יהודים או על מי שאינו מקיים מצוות בפרשת השבוע, גם לא בהלכה היומית, וגם הרב לא מדבר עליהם בשיעור השבועי ולא נוהג לברך את שכמותם. ומה שאינו כלול בתחום המקודש של ברכת הרב, כלל לא ראוי לעיון (הוא מחוץ לדרמה היקומית). אם כן, מדוע שאיזה בת קול מוסרית מנהמת או איזו נעירת שינוי (במובן: ניענוע והתנערות) תתעורר בקרקעית ליבם?

*

*

 

בתמונה למעלה: Marc Chagall, Green Donkey. Oil on Canvas 1911

 

Read Full Post »

duchamp2

*

100 שנים לגלגל האופניים של מרסל דישאן

לפני שנתיים ויותר כתבתי רשימה שנקראה מזרקה עם לוח שחמט שהוקדשה ליצירת ה-Readymade של מרסל דישאן (1968-1887) Fountain. אז טענתי כי יש להבין את המשתנה הזו בפרספקטיבה של המחאה הדאדאיסטית כנגד מוראות מלחמת העולם הראשונה. המזרקה/משתנה היא האצבע המשולשת המונפת כלפי תרבות הפיאצות האירופית. כיכרות ומזרקות פאר מפוסלות היטב, אסתטיות להדהים, שהוקמו לזכרם של מאורעות, מעשי אבח וטבח. לטעמי זהן למצער חלק ממה שניסה מר מר מוט [היוצר האנונימי לi יוחסה היצירה בתחילה] באמצעות המזרקה הזאת.

בשנת 1913 יצר דישאן בארה"ב Readymade מפורסם לא-פחות, גלגל אופניים בודד (חד אופן). בשיחה מאוחרת עם פייר קבאן תיאר אותו דישאן כגלגל של אופניים עם  רגלית מורדת שהיה מונח על שרפרף רק לשם השעשוע, ומשום ששאב הנאה מן ההתבוננות בו. דישאן לא נהג לתת טעמים ופשרים ליצירותיו, אף לא להרחיב בדבר תהליך יצירתן (יוזף בויס ביקר אותו בתקיפות על חוסר הנגישות שלו ועל העלמת-עצמו מיצירותיו) באותה שיחה עם קבאן סיפר דישאן כי כבר ביצירותיו המוקדמות ניסה לעבור למימד קונספטואלי, שאינו תלוי בחוש הראיה ובהנאת החושים, כי אם מתרכז במושג כפי שהוא מצטייר בהכרתו של המתבונן ביצירה. כלומר, הוא ניסה להקנות את המקום הראשון במעלה לתודעתו של האמן ולתודעתו של המתבונן ביצירה; השיקול האסתטי או הסנסואלי נדחקו לאחור לגמרי במודע.

החד אופן של דישאן שכן בחדרו בניו יורק לאורך שנים. הוא הזכיר אותו במכתב לאחותו סוזן בשנת 1916. וצולם שם בין השנים 1918-1917 (ראו למעלה).  היווה החד-אופן מחווה (אולי מוטב לומר אנטי מחווה) ל- Ferris Wheel, גלגל ענק אימתני (כמה וכמה פועלים נהרגו בעת הקמתו) שהיה סימלה של התערוכה הקולומביאנית העולמית שנערכה בשיקגו בשנת 1893. אותו גלגל-ענק הפך אז לאייקון-תרבות ראשון-במעלה, אחד מפלאי העולם המודרני, ומארגני האירוע, הצהירו כי בנייתו נועדה להאפיל על מגדל אייפל הפריסאי (שהוקם בשנת 1889 לכבוד התערוכה העולמית בפריס, והיה עד שנת 1930 המיבנה הגבוה בעולם) כסמל לקידמה ולעתיד התיעוש.

Ferris-wheel

 

לטעמי ניסה דישאן לומר כי סמל זה תרבות ההמונים: צעצוע-עוג, מתקן-שעשועים, ויצירת אמנות פופולרית הכרוכים באחד, עשוי להימצא בחדרו של כל אדם. למעשה אין ה- Ferris Wheel משעשע יותר או מורכב יותר מגלגל אופניים פשוט (חד אופן) שניתן להציב בחדר קטן ולהשתעשע פעם בפעם בסיבובו, או בהתבוננות בו דומם או סובב.  לא הגודל, לא ההפקה, לא העוצמה, לא הראווה, ולא קהל ההמונים הכרחיים. עם זאת, דישאן הצביע על עקרוניותם של הדימוי, ושל ההתבוננות בדימוי. רוצה לומר, הוא ראה ויטאליות של ממש בפעילות ההכרתית (ההתבוננות במשחק) והמעשית (משחק)— האמנות אינה אלא התנסות אינדיבידואלית בעולם התופעות; התנסות שאינה פוסקת עם שוך הילדות. אנו ממשיכים בנסיונותינו (המעשיים, המחשבתיים) בכל שלב ושלב בחיינו.

מבחינה זו משחק בחדר בבנין מגדל של קוביות פורה יותר מן הנוכחות התיירותית ההומה ב-  La Tour Eiffel.  ומשחק בגלגל עשוי להתגלות פורה יותר מאשר נסיעה על גבי London Eye (הוקם בשנת 1999, נפתח למבקרים בשנת 2000).

roue_de_bicyclette

בראיון מאוחר אמר דישאן כי אחד הדברים היפים ביותר בעיניו בשחמט הוא העובדה לפיה, שלא כמו האמנות במירבהּ, טרם הצליחו "למסחר" אותו. דומני, כי את דבריו של דישאן לגבי השחמט ניתן להסב לגבי הגלגל. הגלגל כמושא-התבוננות, מחשבה ומשחק אינו אמור לעמוד במוזיאון, או לשמש כאייקון-להמונים או כתגובת-נגד אמריקנית כלפי הישגיה של אירופה. כל אדם יכול להחזיק חד אופן בביתו, או להרהר בתנועה הסירקולרית שלו ומשמעיה בתוככי הכרתו. האדם אינו זקוק באמת לגורמים חברתיים-מתווכים: ההופכים משחק, תנועה, התבוננות בגופים גיאומטרים, לחוויות פופלריות מתומחרות היטב, מושכות המונים, המוצגות כאילו הן "המילה האחרונה" ואין-בילתן.

*

*

בתמונות:  דירת הסטודיו של דישאן בניו יורק, 1918-1917; Ferris Wheel, 1893; מרסל דישאן וידיד ותיק, סביבות 1963

© 2013 שועי רז

 

Read Full Post »