Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘תרצה אתר’

adaya

*

"מוּסִיקָה הִיא נָהָר לְלֹא שֶׁפֶךְ" [דנה אמיר, מתוך: 'ברגע הזה']  *

האלבום נִכְתֶּבֶת מאת אמנית הנבל ואמנית המיצג, עדיה גודלבסקי, הוא ללא ספק אלבום המוסיקה הישראלית הטוב והמאתגר ביותר — לו האזנתי בחודשים האחרונים; אלבום ששינה לדידי את האופן שבו יש לגשת להלחנת שירי משוררים בעברית: נסייני, אוונגרדי, בלתי-צפוי ושופע מקוריות. אלבום שספק-בידי אם אי פעם ישמיעו בבתי קפה, אבל כל יחיד/ה שמעוניין להתקרב אל לב היצירה יותר מהרגיל, דומני כי יירצה להתנסות בו. אחרי הפתיח המהדהד הזה, ארצה להעניק להצהרה הזאת טעם מספיק.

ראשית, כל,  המהלך העומד בבסיס האלבום יש בו משום חתירה כנגד הקונצנסוס, וכנגד מה שהאוזן הישראלית התרגלה לשמוע, כאשר מדובר בשירי משוררים. בשנות השבעים התקיימו ערבי שירי משוררים מופקים היטב, ובהם הולחנו שיריהם של המוכרים והידועים שבמשוררי התקופה. שם, משום מה, הפך דבר-שבשגרה ששירי משוררים, זקוקים לצליל תזמורתי גדול ועוטף מאחוריהם, כאילו ששירי משורר מגלמים את רוחו של עם; לפיכך, כאשר מתי כספי ושלמה גרוניך הוציאו לאור את מאחורי הצלילים אשר כלל משירי יהודה עמיחי (אלוהים מרחם על ילדי הגן, אבי) ונתן זך (כשאלוהים אמר בפעם הראשונה), הצליל המצומצם, רק פסנתר וגיטרה, נחשב כבר כחתירה כנגד הזרם המרכזי, ולא ייפלא כי הם נחשבו אוונגרד, וכי קהלו של אלבום-המופת הזה, על לחניו הייחודיים לגמרי, היה די מצומצם בזמן-אמת והלך וגדל מאוד ברבות-הימים. עם זאת, קשה לומר שבזמן אמת זכה להצלחה רבתי. כספי גם השתתף עוד לפני כן עם כשאלוהים אמר בפעם הראשונה בערב שירי המשוררים הממלכתי, ושם כצפוי הוענק לו צליל ממלכתי עוטף וגדול, שחסר, וטוב שחסר, מן הגרסא המשותפת שבאלבום עם גרוניך.

מגמה זו של "עיבודים גדולים" של שירת משוררים נמשכה על-פי-רוב ברוב אלבומי התקופה, וגם כאשר הוכנסו הסינתיסייזר והסמפלר בשנות השמונים, דומה כאילו נוצרה כאן איזו מגמה לפיה הגשה מינימליסטית של שיר משורר היא דבר בלתי מצוי. לשיר של משורר נדרשה תזמורת. אם לא תזמורת, להקה וגדוד זמרי לווי.  כמובן, ישנם יוצאי דופן: עיר עצובה תרצה אתר ומתי כספי, אהבה יומיומית תרצה אתר ויהודית רביץ, אתמול חלפו הציפורים משה בן שאול ושלמה ארצי כשבאתי לקחת אותה מהעננים, לא יכולתי לעשות עם זה כלום, יונה וולך, אילן וירצברג ושמעון גלבץ; מונשדו יונה וולך ואילן וירצברג; שובי לביתך דליה רביקוביץ ושם טוב לוי לכל איש יש שם זלדה וחנן יובל שבעה נתן זך ושפי ישי (אני לא בטוח בפני עצמי האם זוהי שירה השיר הזה של זך, כי הוא דיבורי-שגור מדי); בשעת ההתבהרות יאיר הורביץ ושלמה גרוניך, תותים יונה וולך וערן צור (עם קולות ליווי של רונה קינן), תמונה דליה רביקוביץ ויהודית רביץ בגן מוקסם יהודה עמיחי ויהודית רביץ לתמונת אמא לאה גולדברג ואהובה עוזרי כוחי הולך ודל רחל ורות דולורס וייס ירח נתן אלתרמן ורות דולורס וייס. לכולם משותפת התפיסה לפיה הטקסט עשוי לעמוד במרכז. האמן פשוט מגיש אותו, כפי תפיסתו הישירה את השיר. כל השירים שמניתי הם סוג של תמונת תשליל לשיר בבוקר בבוקר אמיר גלבוע ושלמה ארצי; איש כאן לא חושב שהוא עם, והשיר לא צריך להצעיד המונים, אלא לדבר אל לב יחיד.

תפיסה זו הומה מאלבומה של גודלבסקי. ראשית, ההחלטה להסתמך כמעט אך ורק על הנבל והקול; אחר-כך, בחירת השירים. עדיה כינסה אל האלבום בעיקר משוררות ומשוררים המצויים אייכשהו-כלשהו עדיין, בצד המוצל והמופנם יותר של השירה העברית (כזאת היתה גם דליה רביקוביץ בעיניי עצמה; שני שירים שלה הולחנו לאלבום). ניכרת כאן ברירה המסתמכת על טעם אישי של המוסיקאית, שמראש מוותרת על טקסטים העשויים לזכות אולי מיידית באהדתו של קהל רחב; די-לה בכך שדיברו ישירות אל לבהּ. יותר מכך, גם בבחירותיה של גודלבסקי כמלחינה, שוררת איזו רוח של אחרת מהֱיּוֹת, היא אינה מנסה להלחין שום-שיר באופן נוֹמִי, שום הרמוניות מוכרות, שום צליל גדול ומתחבב. חבר מוסיקאי אמר לי על אחד השירים, שכמעט הרגיז אותו כיצד היא מפספסת במכוון כל הרמוניה. אבל עם שיש באלבום הזה משהו מכונס מאוד, אינטרוורטי. יש בו שירה המדברת אל לב היוצרת, ומתוכה הולכת ונובעת המוסיקה שלה, שאינה עוטפת או סוחפת את המלים, אלא נוצרת בהשראתן, ומהווה איזו יצירה מקבילה הנוצרת, כך-דומה, כמעט בספונטניות לצד המלים.

וכך, אם מבחינות מסוימות, יש באלבום הזה, או למצער בשילוב הזה קול ונבל, איזו שיבה רדיקלית למקורות השירה, שהלאו משוררים (למשל, הומרוס) ומשוררות (למשל, סאפפו) נהגו ללוות עצמם בנבל. גם יש כאן לטעמי איזו המשכיוּת של הרוח האקספריאמנטלית-דאדאיסטית-זן בודהיסטית של ג'ון קייג' (1992-1912). כמו קייג', דומה כי גודלבסקי מעדיפה לברוח מכל בחירה מובנת מאליה; הספונטניוּת, במובן, של הלחנה העולה בקנה אחד לא עם האופן שבו היא מבקשת להלחין את השיר, אלא התפיסה הויטאלית לפיה השיר והאופן שבו היא מלחינה אותו הוא הדהוד חד-פעמי של מכלול התופעות, החיצוניות והאידיוסינקרטיות, הנוטלות חלק בעולמהּ של יוצרת המוסיקה בהווה, ברגע-היצירה ממש, הוא מרתק, ודאי חריג כאשר מביאים בחשבון כי מדובר באלבום שירי משוררים ישראלי. אבל דווקא בתפישׂה זו (כך בעיני) של הלחנה והגשה, שאינה מסתפקת בתיווך הטקסט לקהל, אלא מתבטאת בדיאלוג בין הטקסט ויוצרת המוסיקה, כך שיצירה נובעת מיצירה, ובו המוסיקה מושפעת ונקבעת על פי האופן הספונטני שבו המלים נרשמות אצל מלחינתן, הוא מרתק. כלומר, בהאזיני לאלבום הזה, אני חש כי היוצרת כלל אינה מנסה להתחבב באמצעות שיבה אל תימות מוסיקליות מוכרות, אלא הטקסטים ונפשהּ עצמהּ הם המדיוּם המהותי באמצעותם נולדת המוסיקה. זוהי אינה יצירה המחפשת לדידי אסתטיקה, והיא במידה רבה, מנוֹס מאסתטיזציה שגוּרה. אם ישנה שאלה העומדת כאן בשורש הכל היא מהי מהוּת השירה, מהי מהוּת המוסיקה— מבחינה זאת נכתבת של עדיה גודלבסקי אינו רק מסע רדיקלי ומהותי, אלא בקשה אחר שיבה אפשרית למקורות היצירה, אותו יסוד עלוּם בנפש היחיד ממנוּ נובעת ומפעמת היצירה (צורות חולפות בחושך); יצירה שאינה מבקשת להיות מקודשת, לא אלהית, ולא בת-קולו של עם. אלא פשוט יצירה אנושית.

מתוך האלבום כולו ושבעה-עשר שיריו הייתי מציין במיוחד את ברגע זה (דנה אמיר), תחילת השקט (דליה רביקוביץ), פתחנו פתח רחב (ענת זכריה), צפור גן עדן (אורי לוינסון), האשה שיצאה אל העולם (ענת לוין), בצאת הנפש (חיה אסתר), כשבאתי הייתָ כבוּי (מרדכי גלדמן), הכל מונח (סיגל בן יאיר) ואשה עם בית על הראש (מאיה ב'זרנו).

*

 

להאזנה למבחר שירים מתוך האלבום

לאתר האישי של עדיה גודלבסקי (לכניסה לגלול מטה)

ניתן לרכוש את האלבום בחנויות העצמאית: האוזן השלישית (תל אביב), אוגנדה (תל אביב), סִפּוּר פָּשׁוּט (תל אביב), המגדלור (תל אביב), תולעת ספרים (מאז"ה, תל אביב), מִלתא (רחובות) ואדרבא (ירושלים). כן ניתן לכתוב לאמנית דרך האתר שלה או בפייסבוק ולרכוש את האלבום ישירות מידיה.  *

*

בתמונה: עדיה גודלבסקי במופע ההשקה של נכתבת, בית היוצר, נמל תל אביב 27.6.2015, צילם: אורי לוינסון.

Read Full Post »

    *

   מכל פרקי הפרוזה של המשוררת תרצה אתר (1977-1941) אשר ראו לאחרונה אור מעזבונהּ באסופה פתאום כבו כל האורות (ערכה והוסיפה אחרית דבר: שירה סתיו, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2010)  הולכות עימי כבר חודש ויותר השורות הבאות המופיעות בסיפור הקצרצר ירוק וסגול, לא מניחות, כאילו מדובר באיזה זיכרון ילדות כמוס, אשר בקע פתאום מנשייה:

*

הסגול והירוק אינם משלנו. הם אינם מן העיר שלנו. נכרים. נוודים הם. לפני שנים רבות באו לכאן, כשהיו ילדים. יתומים היו והרחוב הצהוב גידלם. עכשיו, לכשצמחו כל-כך, שנואים הם על הכול. משונים הם.  יש להם צללים צבעוניים, אינם נפרדים לעולם איש מעל אחיו. אינם מרבים לדבר. אינם עושים דבר. גם בית אין להם. ביום ישוטטו מכאן לכאן. בלילה ילכו אל העץ שלהם. אינני יודעת מדוע, אך העץ הזה, שלהם הוא.  

[תרצה אתר, פתאום כבו כל האורות: פרקי פרוזה, ערכה והוסיפה אחרית דבר: שירה סתיו, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2010, עמ' 85]

 

   אחד הדברים שובי הלב בפרוזה של אתר, היא דרישתה-קירבתה אל הנכרים-נוודים-שנואים-מנודים; הלך רוח המשותף לרוב סיפורי העזבון (חלקם ראו אור בבמות ספרותיות שונות עוד בחייה); אבל יותר מכך, דווקא העובדה לפיה כאן היא מותירה את הסגול והירוק חסרי פנים, כמעט צבעים אסבטרקטיים, מפנה היא את דרישתהּ זו אל מארג זכרונותינו. על מנת לראות צבעים העין צריכה כמות מסוימת של אור, אשר מבלעדיה לא תוכל לראות, גם לא לעמוד על דקותם של הצבעים והתפרטותם אלו מאלו. באותו אופן, דומה כי אתר, ציירת של מלים, מבקשת אותנו להאיר את מאורת זכרונות הילדות של כל אחת ואחד מקוראיה, ולהבחין שם בנקודה שבהּ כבר לא מתקיימת "ילדוּת" (כחוויה טוטלית-מונאדית), אלא ילדוּת מליאה פָּנִים שונות, חוויות שונות, שגם בה היוּ מעמדות חברתיים, שגם בהּ התייחסו בזלזול או בניכור למי שנתפש כזר ושונה. מה שמשונה וקסום באגדה הזאת שטווה אתר, הוא שהיא אינה מגלה האם בזכרון רחוק מדובר, שמא אך בחוויה פנימית בלבד של עין המתבוננת בחברת האדם, שמא באירוע קונקרטי קרוב, שבו אותם דחויים עדיין סובבים בקרבתהּ. אתר שומרת זאת לעצמה משום שכל האפשרויות נכונות: הירוק והסגול הם כל אותם אנשים שנדחו מן החברה, שהתהלכוּ בשוליה, תהא הסיבה אשר תהא; הם מציאות פנימית בליבה של אתר; והיא גם מציאות שגורה בחברת האדם, יום יומית למדיי. האסונות, שברונות הלב, שאנו מפנים עליהם את גבנו, כמעט מושכים כתף ומבטיחים לעצמנו, כי סבלו של האחר (כמו שלנו) אף הוא חלק מסדר העולם. פעם אנחנו, פעם הוא. אם כן, ניתן להמשיך במשחק.

*

סגול: אנחנו הולכים הביתה.

ירוק: לעיר שלנו.

סגול: היא בהרים.

ירוק: רחוקה מאוד. יבשה מאוד. אנחנו מתגעגעים.

 

ואחר כך הלכו. נותרתי לשבת שם זמן רב מאוד. עד שירד הערב. צדקתי. לא ירד גשם. לא היה קר. החורף התקרב לסיומו. כולם יצטערו שהם הלכו מכאן. הברודים, החומים. וגם שלנו. כולם יצטערו מאוד. אולי בעצם, לא שנאנו אותם כל כך, יאמרו, פשוט, לא הבנו. הם לא נתנו לנו לגשת אליהם. תמיד היו מתבודדים ומתיהרים.

 

אני לא חושבת כך. אני חושבת שהם פשוט התגעגעו מאוד.

 

[…]

 

אפילו שלום לא אמרו. אפילו לא שלום. המבחשת היתה למגלב של כסף, שהשליך בי הירח, מגלב קשור ומהודק היטב לקצהו של חוט. הירח רוצה לדוג אותי. הירח הטיל בי קרס זערער, שננעץ בזרועי ודקר אותה קלות.

 

קמתי ללכת. החוט הוליכני הביתה. כשנכנסתי הביתה התחלתי פתאום לבכות.   

 

[שם, עמ' 86-85)

*  

   אתר (או בת דמותהּ) מודעת לחוסר יכולתהּ לשנות את דבר הליכתם של ירוק וסגול מן העיר לעולם; הגעגוע אל המקום אליו הם שייכים באמת מוליך אותם הלאה. געגועיהם שאיש מעולם לא הבין הופכים להיות געגועיה שאיש לא יבין, שאנשים יפטרו במלים כמו: מוזרה, מתבודדת, יהירה. שכן מי ששייך, מי שחש בהויה כבן-בית, כנראה לא יכול להבין לליבו של מי שאינו חש את מקומו בעולם כמותו. ובכל זאת, האם גיבורת הסיפור בוכה בסוף מתוך געגוע חונק או שמא מתוך ייאוש על שאין בכוחהּ לשנות את החברה ואת האדם, לפקוח עיניו אל מציאויות שליבו ערל מלהבין.

כאשר קראתי את השורות האלה נזכרתי במשהו שכתבתי פעם למרית בן ישראל, ושהיא הביאה אותו בשמי, בין התגובות, באתר שלה עיר האושר: יש בו בבכי, במיוחד בדמעותיו איכות של אותיות הנופלות מן העיניים ומתחברות למלים שלא בנקל יכול האדם לשמען. מלים אלו נחוות אצלי כנכוחות בכל האמור לגעגועים האמורים במעשה הכתיבה. געגועים המוסבים אל פָּנים וחוויות ראשונות, שאולי לא אשוב ואחווה לעולם;  געגועים למקום העשוי להכיל גם ירוק וסגול, וגם כמה גוונים שונים ומשונים אחרים, מבלי שיחוו עצמם שנואים, דחויים, מתבודדים או מתיהרים, גם אם איני נהנה מיכולות ההשתייכות וההסתגלות המצויות, ועודי מתגעגע בכל מאודי.

*

*

בתמונה למעלה: ציונה תג'ר, סמטה ביפו, שמן על בד 1925.  

© 2010 שועי רז

Read Full Post »

 
 
*
 

1

 

*

'לוּ הייתי דג/פלום פלי/שֶמֶךְ ירקרק/פלום פלי/ לוּ היתי דג/שֶמֶךְ ירקרק/אז מאומה לא חסר לי'

 

[תרצה אתר, 'לו הייתי דג', הולחן על ידי אלכסנדר (סשה) ארגוב, ובוצע לראשונה על ידי אילי גורליצקי ויונה עטרי]

*

*

נוסע עם משפחתי הקטנה על כביש החוף אחר חצות בחזרה מצפת אל המרכז. על יד זכרון יעקב, על כביש החוף דרומה, אצל מגל הירח השבור, המאיר קלושות את בריכות הדגים בשולי הדרך ואת הים התיכון מאחורי כל זה, נוגע ולא נוגע, סתים וגליא, אני נזכר בצִ'יַאן מוֹ, הפילוסוף הסיני, המדמה את ההשגה המטפיסית לכדור צף על פני בריכת מים- יש בו חלק מגולה וחלק נסתר (שקוע במים). אבל יש שנדמה כי השמש קורנת עד כדי כך שניתן גם להציץ מבעד המים אל החלק המכוסה, ויש גם לעתים משב רוח המגלגל את הכדור, ומה שהיה לפנים גלוי הופך למכוסה. הדגים שבמים ודאי הוגים עתה המנוני שבח לסהר הזה. השבוּר, חוט להט שמיימי. כמו אומת הצבאא', בחרן שבסוריה, שעבדו את אלת הירח. הוא נדמה להם הרחק, כאידיאה של הדג המושלם. כל אחד ואחת מהם נוטלים בו חלק. דג מעופף שעזב לתמיד את הקיוּם הדגי, את נשימת הזימים, ונקבע במרומים, ירקרק כאבן מפולמת, כמבראשית הבריאה.

 *

*

2

 *

*

*

בַּר יוֹחַאי בְּקֹדֶשׁהַקֳּדָשִׁים/ קַו יָרוֹק מְחַדֵּשׁ חֳדָשִׁים/ 

שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת סוֹדחֲמִשִּׁים// קָשַׁרְתָּ, קִשְׁרֵי שִׁי"ן קְשָׁרֶיךָ

[שמעון אבן לביא (אלמע'רב, המחצית השניה של המאה השש-עשרה) מתוך: הפיוט 'בר יוחאי', כאן נרמזת ספירת בינה, שהיא סוד ספירת העומר וסוד היובל הגדול]

*

בחג ובשבת קראתי כמה ספרים טובים ומרחיבי לב ודעת. אולי אכתוב על חלקם כאן בקרוב. על כל פנים, בשעת העיון, באשמורת השניה, דרך חלון בית חותניי בצפת יכולתי לראות את הלבנה מהלכת בכנרת, כאחד הסהוּרים- הסהרוּרים. דומני כי תמיד מדובר בלילות שקטים מאוד. איש אינו הולך שוּב על פני הכנרת כמלקדמין. אבל ישנם דייגים המנסים להעלות את הלבנה ברשת חלומותיהם. על האר"י (ר' יצחק לוריא אשכנזי, 1572-1534) סוּפר כי הִשִיט בדוגית את תלמידו חיים ויטאל בתוך ימה שלטבריה אל מקומה הנסתר של בארהּ של מריים. רק לאחר ששתה ממנו התלמיד, כעין אינטיאציה (הקדשה), ריטוּאל המבטא מהפך רוחני, החל עיקר תלמודו אצל האר"י תחת אשר היה לפני כן תלמיד לא בולט מדיי של המקובל, ר' משה קורדוברו (1570-1522). לעתים ברי לי, כמו שניים ושניים, כי האר"י השיט את הסירה האגדית הזאת בכח מחשבתו בדיוק אל המקום בו נוגעת הלבנה בלילות ירח מלא בפני המיים. שקט שקט. את המסע הלילי ודאי ערכו השניים בתצפית מזרחהּ מאחד מבתי צפת. מבלי שנאלצו לעזוב את מקומם ומבלי שאיש מלבדם חש במעשה.

   בצפת, התחלתי לקרוא בעין יעקב, המעין הרביעי מספר אילימה למקובל הצפתי, יושב בית הדין בעיר, ר' משה קורדוברו (1570-1522, חברו תלמידו של ר' יוסף קארו; עוד הספיק לראות את האר"י בצפת בטרם נפטר), אשר ראה כעת אור לראשונה בדפוס במהדורתהּ של פרופ' ברכה זק וחבורת תלמידות חברות (אוניברסיטת בן גוריון ומוסד ביאליק: ירושלים 2009). והנה חלק זה מן האילימה (על שבעים תמריה ותריסר מעיינותיה) מיוחד, רובו ככולו, לשכינה היא ספירת מלכוּת הנקבּית, המדומה באסופה הזוהרית, גם כעין ים וגם כעין הלבנה. גם כעין מסעה הלילי של הלבנה, המהלכת על ים כנרת מבעד לאשנב בבית חותניי בשעה מוקדמת לפנות בוקר. אני תוהה, מוכה שרעפים, האם אני קורא בספר או מתבונן בעד החלון, המשקיף אל הכנרת. איני יודע מה להשיב. אף לא לעצמי.

   יוסף בן שלמה היה ראשון חוקרי הקבלה לטעון כי ניתן לגלות בקורדוברוֹ פנים פנתאיסטיים (באשר לרצון האלהי הפועל בהויה לכל שלביה; כמרים ותיאולוגים כנסייתיים אירופאיים טענו כי קורדוברו הוא אתאיסט עוד בראשית המאה השבע עשרה), ועם זאת, כתבי קורדוברו מאוכלסים המה במטבעות לשון המדגישות את הטרנסצדנטיות האלהית. במיוחד, המעיין הראשון מן האלימה, עין כל חי, הנוקט נסוחים מיימוניים (רמב"ם) שאינם משתמעים לשתי פנים. ואף על פי כן לדברי זק וחברותיה, אליבא דקורדוברו בספרו המאוחר, מתעלות הנשמות האנושיות המעולות ביותר מעלה אל האין סוף האלהי, הופכות חלק מן השעשוע האלהי, וכך מיתתן של עשרת הרוגי מלכות למשל, היתה מיתה מעולה, שהעשירה לכאורה את האלהוּת ואת עולם הספירות (!). ר' יוסף קארו, מורו בהלכה של קורדוברו, כתב אמנם ביומנו הקבלי הקטון מגיד מישרים כי הלוואי יזכה לאיתוקד (=להישרף) על קדושת ה' .אפשר שהתכוון לעוצם האהבה בלבד, פנים לכך, כי נתקנא במקדשי השם (המרטירים) מבין אנוסי ספרד, ובמשיח הכוזב ר' שלמה מולכו (ספר המפואר) שהועלה על מוקד מטעם הכנסיה והקיסרות הרומית הקדושה והציצית שלו עוד נשמרה כמאה שנים ויותר בעיר רגנסבורג שבגרמניה, משל היתה אחד משרידי הקדושים בעולמה של הכנסיה. כל זה זוקק עדיין עיוּן גדול. עם זאת, באם צודקת זק, לפנינו מופיע לראשונה הסבר מניח את הדעת לגבי הבסיס העיוני לתפיסתם של מקובלי פראג, ר' ישעיה הלוי הורביץ ור' שבתיי שפטיל הורביץ, בדבר נצוץ עצמוּת האלהוּת הנמצא בכל נשמה יהודית. ומה שנראה אולי כהקצנה של הלכי רוח שמצויים עוד באסופה הזהרית, אפשר שהוזנו ולובנו על ידי הקריאה האינטנסיבית אותה ייחדו שני המקובלים תושבי פראג בכתבי קורדוברו. עם זאת, ראוי להזכיר, כי תפישה דומה מובאת באופן עצמאי וללא קשר לקורדוברו דווקא, בין כתבי ר' יהודה לוואי בן בצלאל (המהר"ל, 1609-1520) מפראג.

   זאת ועוד, באמצעות תפישה שכזאת ניתן להסביר גם קווים במשיחיות הפרסונאלית של ר' חיים ויטאל (ספר החזיונות, ספר הגלגולים ובו העיד כי מורו האר"י יעד אותו להיות משיח בן דוד). אם אכן רווחה התפישה לפיה נשמות מסוימות מסוגלות לחדור אל עמקי האלהוּת בראשיתהּ, אפשר גם כי מקובלים אחדים ראו את עצמם כנשמות כאלוּ. אמנם בראשית דרכה של הקבלה, דיבר ר' יצחק סגי נהור על האפשרוּת להעלות את המחשבה מעלה-מעלה עד האחזהּ באין סוֹף ולעילא, אבל תופעות כאלה עודנו כבר על ידי ר' משה בן נחמן (1270-1198), המנהיג והמקובל הקטלוני ארגוני (ההשגה העלאית לדידו היא קבלת רוח הקודש, קרי: ספירת חכמה, בעד ספירת תפארת), עד שגם בקבלת ס' הזוהר, שלוש הספירות הראשונות (כתר, חכמה, בינה) הן מעבר להשגת אדם.

    הדברים על כל פנים צריכים עוד עיון גדול, כאשר אמרתי, וקשה לי להביע עמדה כל אימת שטרם קראתי את החיבור במלואו. פעם הייתי לומד בקלוּת עד לשעת הזריחה. לאחרונה, אני מתעייף במהירות. כמי שאינו מעוניין לותר על הלבנה השטה בשמיים ומהלכת על שלולית הצל הזאת, הכנרת. יש אומרים שמליאה היא הכנרת במים. יש גם המעיזים לטעון כי מרבית שותי מימיה הם צאצאיהם וצאצאי- צאצאיהם של אותם מקובלים שהשקיפו מצפת על הכנרת לפני כארבע מאות שנה, וראו בישיבת ארץ ישראל דבר הקשוּר בהתנהלות אתית מחמירה, השגה יתירה, ובהשתלמות בקבלת רוח הקודש. שחיו חיי דוחק, וכי העיר נוסדה ופעלה כמרכז טקסטיל ים-תיכוני עות'מאני ראשון במעלה. אז עוד לא חלמוּ כי כל זה יתנקז ברבות כארבע מאות שנה לעיר פיתוח שרבה בה ההזנחה. עיר אשר בה הקמת מרכז מסחרי שוקק או הקמת מבנה ישיבה מצופה חרסינה ורדרדה פרי יוזמתו של תורם אמריקאי עשיר, בעל קו אשראי דולרי פעיל במיוחד, היא תכלית החזון וגאוּת היצירה.

3

 

בּמוֹת שֶמֶש, וְקָם לַיִל כְּתַנִין/ לְהָשִים עַל פְּנֵי שַדֶה חֲמָרָיו

וְהַסַּהַר לְבוּש חֹשֶן יְרַקְרַק/ שְאֵלוֹ מֶהַדַר שֶמֶש וְאוֹרַיו

(שלמה אבן גבירול, 'כשורש עץ', טורים 39-38)

 *

   טרם האזנתי לאלבומם החדש של ברי סחרוף ורע מוכיח אדמי השפתות בו הם מנעימים זמירות גם שירים אורגים מרקמי שיר מפוארים שהותיר אחריו שלמה אבן גבירול (1058-1020), גדול משוררי אל-אנדלוס בעיניי [יש שיבכרו את יהודה הלוי (1141-1075 לערך), אבל לבבי מסור לאבן גבירול, המשורר הפילוסוף]. אבן גבירול מתואר בספרו ההיסטוריוסופי- מדעי של המלומד אבו סעד אלאנדלוסי, כאחד מגדולי המלומדים היהודיים בדורו: מלומד גדול בכל המדעים, לוגיקן חריף, ומתבודד גדול. ר' משה אבן עזרא, המשורר האנדלוסי, בן הדור לאחר אבן גבירול, תיאר אותו כמשורר צעיר בעל מזג לא יציב, שהתנצחויותיו עם אנשי קהילת סרגוסה וראשיה הביאו אותו שוב ושוב עדי פחי נפש. גם פטרונו מגינו של אבן גבירול, הנדיב יקותיאל אבן חסן, נהרג בדמי ימיו, והמשורר העלם נותר ללא משפחה, מגן או סעד. ידוע-חוֹלִי היה אבן גבירול (בעל מחלת עור כרונית) ועל אף תדמיתו המתבודדת היה גם בעל תלמידים ואוהבים. רק דומה כאילו תמיד נדחה לבסוף מפני הרשוּת, אם מפני הידע הרב והכישרון הגדול שהיה מנת חלקו שהרשים מאוד את שומעיו, ואם מחמת נהייתו אחר המדעים הפילוסופיים באל-אנדלוס, מה שהוציא לו בקהילות היהודיות שם של 'מתייוון' וסופו שנאלץ לגלות גם מעירוֹ. את השניוּת הזאת שבין גדלותו השירית והפילוסופית בקרב בני זמנו לעומת גילו הצעיר הביע בשורות 'יום ששוני הוא יום אסוני, ויום אסוני הוא יום ששוני'. תחושה של מי שכבר יודע שלעולם לא ימצא את ביתו בעולם. והנה כל מה שנותר לוֹ בעולם החומר התניני המתנכר, היא הלבנה המאירה ירקרקה, כחושן ירקרק, לבנה שאין לה אור משל עצמה, והיא נדמית כמאירה מפני שהשמש מאירה עליה. והנה, כאשר התבונן הפילוסוף אבן גבירול בלבנה ראה את הנפש הכללית המקבלת מאורו של השכל הכללי, ואליבא דהחלק השלישי מן האנצקלופדיה המדעית פילוסופית רסאא'ל אח'ואן אלצפאא' (=אגרות אחי הטהרה), הלבנה הופכת לאשנב, לצֹהר, דרכו מתבונן הפילוסוף אל השמימי ואל המטפיסי העליון. הלבנה, כתבונה האנושית המקבלת מן החכמה השמימית בסקירה אחת/מבט אחד.  ככלות תשע מאות וחמישים שנים אני מביט מן החלון בצפת, או מתבונן בספר קבלי שנדפס לראשונה זה עתה, ורואה בכולן את את אותה האפשרות ואת אותו המבע-  של הנפש האנושית השלימה, ככהן גדול  עטור חושן בבית המקדש של המחשבה; או כפילוסוף וסוּפִי- יהוּדי, ההוגה בלַוְּח אלמַחְפוּט' (=הלוח השמוּר), שבו רשום הידע אודות העולמות כּוּלם. ועין אנושית אל עין שמיימית נבטת. ודג שמך ירקרק קופץ על פני המים גם פה בברכות התחתיות וגם שם בברכה העליונה. הנה בפתח השער החמישי מספרו הפילוסופי מקור חיים תיאר אבן גבירול את אצילות העולמות כולם כנביעת מים, עין נובע אל עין. 

 *

4

 

פתאום נבטה בי הבנה. 'לו הייתי דג' הוא תשובה של תרצה אתר לאביה, (כעין 'שיר הנשמרת' על 'שיר משמר'), שנכתב כתשובה ל-'זמר שלוש התשובות' שלו. שהרי דג הזהב מן האגדה מעניק לדייג שמעלה אותו בחכתו שלוש משאלות בדיוק. ומאומה לא חסר לדג, מאומה. האוטו ממשיך לזרום בתוך הנתיב, כמו דג סלמוֹן נחוש בדרכוֹ. עוד מעט נחלוף על פני הארובות של חדרה.

 

*

 

בתמונה למעלה: Jean Jansem, The Fishmongers, Oil on Canvas 1964

© 2009 שוֹעִי רז

 

 

 

Read Full Post »