Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘Blues Brothers’

הדלת נסגרה מאחורַי. זה קורה כמובן לעתים קרובות שדלת נסגרת מאחוריךָ—אפשר להעלות על הדעת גם שהיא ננעלת. דלתות של בתים, למשל, ננעלות, ואז או שאתה בפנים או שאתה בחוּץ. גם בדלתות של בתים יש משהו סופי כל-כך, נחרץ מנדה. והנה הדלת שמאחורי דחפו, כן דחפו אותה, כי זו דלת עבה באופן לא-רגיל ואי-אפשר סתם לטרוק אותה.

[וולפגנג בורכרט, 'שן הארי', הרבה צרות היו לו עם המלחמות, תרגם מגרמנית: גבריאל צורן, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה, תל אביב 2008, עמ' 35]

   אני לא יודע את פרטי הנסיבות שבעטיין נכלא עידן לנדומן העתונות עולה, כי לנדו סירב להגיע ליום עיון צהל"י במחנה צריפין, לאחר שלא זומן במשך כעשר שנים לשירות מילואים פעיל. כתוצאה מכך, נשפט על ידי קצין צהל"י לשבעה ימי מחבוש. העובדה לפיה אזרח בן 40+ נשוי ואב לילדים נכלא בשל סרובו לשרת במלואים הוא משונה. צה"ל אמור היה לפטור את לנדו מן השירות ולהשיבו לחיק משפחתו ולהוראת תלמידיו באונ' בן גוריון. מן המקום שבו אני בוחן את מה שקראתי על הפרשה עולה תמרת אבק לא נעימה לעיין, כל שכן לנשימה, של רדיפה פוליטית. לנדו הוא אחד מדובריו הרהוטים של חוגי שמאל המתנגדים לבלעדיותו של הנרטיב הציוני-בטחוני ומערערים את יציבותו תדיר. לנדו מרבה לתקוף ולבקר את מדיניותו של צה"ל ואת פעולותיה של מערכת הביטחון על אגפיה השונים במיוחד באשר לקלות הבלתי-נסבלת שבהם הם מפרים את זכויות האדם של אוכלוסיה פלסטינית בשטחים.

   מובן הוא, כי לנדו, כאזרח שומר חוק וכאידיאולוג שמאלי, מוכן לשלם את המחיר על עמדותיו המגנות את פעולותיו של הממסד המדיני-בטחוני, המבטל לשיטתו, הלכה למעשה, בתנאי הכיבוש השוררים בגדה המערבית את זכויות האדם הפלסטיניות, ובכללן מדכא אף את זכותם ואת יכולתם של הפלסטינים למחות כנגד הכיבוש, השאלה היא מהו המסר שמדינת ישראל והממסד הביטחוני שלה שולחים אלינו האזרחים בעד סיפור כליאתו של לנדו. האם אלו מנסים לבסס את הקריאה, המודגשת בשלל סימני קריאה, לפיה במדינה היהודית-הדמוקרטית-הציונית, ייתכן רק נרטיב אחיד, וכל מי שיעז להתנגד לו מדיי בדעה ובמעש יימצא עצמו לבסוף מאחורי סורג ובריח, אולי אף נחקר על ידי שירותי הביטחון על שום דעותיו הסוטות, כביכול.

   אם העובדות שפורסמו נכונות המה, אזיי בחירתו של צה"ל להעמיד לדין את לנדו ולמצאו חייב מחבוש, מרמזות על כך שכולנו חיים בשטח כבוש. זהו כיבוש של אידיאולוגיה דוגמטית, שאינה מוכנה להחלתם של נרטיבים שונים בצידה. אדרבה, סופה לתקוף, להדיר, לנשל ולאסור את כל אותם אידיאולוגים, האומרים להוות אופוזיציה אידיאולוגית לקולו הדומיננטי של הממסד הציוני-יהודי-בטחוני.

   כאדם, כאזרח, כאב לילדים קטנים, כיהודי המקיים רוב-המצוות, ששירת בעבר בצבא (גם במילואים), לא פגש מעולם את לנדו ולכן אינו מנוי על קהל חבריו/קרוביו (התכתבנו מספר פעמים; בדרך כלל לא שוררת בינינו הסכמה: עתים מחלוקת, עתים הסכמה חלקית בלבד). עוד יותר, כמי שחלקים ניכרים ממשפחתו הרחבה חיים בהתנחלויות ומפרים בכך יום-יום את החוק הבין-לאומי. כל-שכן כמי שנסע ביום העצמאות לבקר את גיסיו הדרים בקריית-ארבע וציין עימם את חנוכת ביתם החדש-המשופץ (על אף המרחקים האידיאולוגיים-פוליטיים-דתיים הניכרים ביני ובינם, הידועים להם וגם לי), אני יודע לכבד נרטיבים שונים משלי מבלי להתייחס אליהם כסטייה חברתית המחייבת מיגור, גם אם הם רחוקים מאוד מתפישת עולמי. לכך אני מצפה מכל אזרח במדינה דמוקרטית-ליברלית. עוד יותר, הייתי מצפה ממערכת הביטחון כי תגלה שיקול דעת, ותראה לנגד עיניה גם את טובת משפחתו של לנדו, טובת תלמידיו באוניברסיטה וכיו"ב. חוק, גם חוק צבאי, לעולם ניתן לפרשנות, וכאשר כל חומרת החוק מושתת על כתפיו של מילואימניק מבוגר ובעל משפחה (אני מניח כי מספר חיילי המילואים הנשואים שעברו את גיל 40 הוא בטל בשישים בסך המשרתים במילואים), הייתי אומר כי הדברים מעוררים דאגות כנות באנשים אשר כמוני, שאינם רואים בעצמם פוסט-ציונים. הדאגה הראשונה היא ללנדו ולבני משפחתו; הדאגה השניה היא לשלומן של זכויות האדם בישראל, ושל מה שנדמה כנסיון מתמיד והמשכי של מערכת הביטחון להתנכל לכל אשר אינם מסכימים לקבל עליהם את הנרטיב הציוני-מדיני-יהודי-בטחוני; עוד פרק במה שנדמה כמערכה ארוכה של הממשלה המכהנת לקראת החלת דה-לגיטימציה מוחלטת על פעילות השמאל הפוסט-ציוני או האנטי-ציוני; הדאגה השלישית, היא דאגה קונקרטית לגמריי באשר לאופן שבו אנו הולכים ונכלאים בתוך עולם דעות דוגמטי, אנטי-פלורליסטי, המחייב אזרחים לפעול בניגוד לצו מצפונם בפקודה, גם כאשר אין בהימנעותם/סירובם בכדי לסכן חיי אדם אחרים ו/או להסב נזק לביטחון המדינה, שלומהּ  וסדריה. אני מאחל ללנדו שחרור מהיר ובריאות טובה. הואיל ואיני סומך על שיקול דעתם של אנשי הצבא ועל פעולתם הצודקת של מוסדות הצבא, אני בהחלט מוצא את עצמי, מאז שמעתי את הידיעה על מאסרו—דואג באשר לגורלו של לנדו, ומקווה לשחרורו המהיר ממאסרו לרווחת משפחתו, ולרווחתו-הוא.

   זאת ועוד, מאסר שולל מאדם הרבה חירויות יסוד. לא ייפלא (לפחות לא בעיניי) כי מסורת המשפט העברי מעולם לא דגלה בהקמת בתי אסורים כאמצעי ענישה נורמטיבי, ככל הנראה מפני שחשה כי מאסר מוצדק אך ורק באשר יש חשש כי פעולתיו של אדם עשויות לפגוע פיסית באדם אחר. לנדו אינו פוגע פיסית באיש—מלבד בריבונותו של צה"ל להתייחס למגויס כרכוש צה"ל ששומא עליו לעולל כל מה שפקודותיו יורו לו. סיפור מאסרו של לנדו, עליו אני יודע עדיין מעט מדיי, נדמה לי לפני הכל, כשלב נוסף באופן שבו אנו הולכים ומשתעבדים למדינה, למוסדותיה, ולאידיאולוגיות שהמשטר מעוניין שנחזיק בהם. אם אכן כך הוא, פרשת מאסרו של לנדו מעלה בחדות בפנינו את השאלות: העוד אנו דמוקרטיה ליברלית? האם מדינת ישראל הציונית הנה אמצעי להבטחת שלומם, רווחתם ובטחונם של אזרחיה, או שמא האזרחים מצווים להאדירה ולהקדישה ולהציבה מעל כל דבר אחר? האם כל אזרח שאינו מוכן לקבל על עצמו את הדוגמות המחשבתיות השליטות, הופך ספק בוגד, ספק אויב (אסיר פוליטי)? אפשר אפוא כי שעתו החמורה של לנדו מבשרת היא שעה חמורה לכולנו. אני מביע תקוותי שוב לשחרורו המהיר בריא ושלם לחיק משפחתו.

בתמונה למעלה: Egon Schiele, The Door to  the Open, Oil on Canvas 1912

© 2011 שוֹעִי רז

Read Full Post »