Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘Daniel Kahn’

The Green Donkey 1911 by Marc Chagall 1887-1985

*

טוב, מעשה שהיה כך היה. לפני מספר שבועות נשלח אליי הסרטון הזה המתעד טקס פדיון פטר (בכור) חמור, שנערך ביום העצמאות 2014 בבית הכנסת הגדול בחולון בנוכחות רב העיר חולון ורב העיר רחובות. זוהי מצווה עשה מהתורה (שמות י"ג, 13) ובאם לא פודים את החמור הצעיר בשה הניתן לכהן בשלימותו, יש לערוף את ראש החמור (גם השה גם החמור יוצאים בריאים ושלימים מהסירטון). בפעם הראשונה בה צפיתי בסרטון הונעתי על ידי סקרנות אנתרופולוגית ומצאתי את עצמי גועה מצחוק לפרקים (פרצים בלתי נשלטים). בין היתר, הואיל וחשתי עצמי כצופה בטקס דתי, המתנהל על כוכב אחר. דת שמזכירה קצת את הדת שלי. ככל הנראה, הדת הכי קרובה אליה.

[כאן היה הסרטון, שבינתיים הפך לסרטון פרטי ב-Youtube והגישה אליו לא מתאפשרת]

אנשים מסוימים אליהם שלחתי את הסרטון הגיבו כמוני. אחרים, ציינו שבכל זאת מדובר ב"מצווה מן התורה" ולא יפה להציג את זה כדבר ליצנות. ועדיין, האם אדם אמור לחבב ולהתקהל על כל מה שכתוב בתורה? אולי עדיף להימלך במצפון ובכח השיפוט עוד בטרם יוצאים להשליך סוכריות על כבשים וחמורים חתני-מצווה? כלומר, אני מניח שגם אם היה מדובר בטקס גילוי פרה אדומה (לאחר שחיטתה ושריפתה של פרה אדומה שלא השתמשו בה בכל עבודה שהיא לרבות חרישה, משמש עפרהּ המעורב במיים כדי להשיב טמאי-מתים לטהרתם; על-פי: במדבר פרק י"ט) או במצוות שילוח הקן (הפרדה בין האם הדוגרת ובין גוזליה—כאשר נוטלים הביצים או את הגוזלים ומותירים את האם; על פי: דברים כ"ב 7-6)  או אפילו מצוות מצויות בהרבה, כהכנסת ספר תורה— לא הייתי טורח להדר אחר המצווה ובוודאי לא לתעד אותן באופן אובססיבי (כל אותם צלמים הטורחים לתעד את הרבנים ואת בעלי החיים מכל פוזיציה אפשרית. זהו מצחיק ומחריד כאחד). אני מניח שהייתי רואה בכל השמחות הללו דבר מוגזם ומופרז, כעין גרוטסקה. כלומר, הייתי מעדיף שכל אותם משליכי סוכריות ועוני אמן היו טורחים אותה שעה על חידוד חשיבתם, על עומק תלמודם, או אפילו על מעשה טוב , מענטשי שכזה, בין אדם לחברו. אפשר, כי חלק מהנוכחים הנם אנשי קשיי יום, והואיל ואין להם במה להמתיק את מצוקתם, מעמדים כאלו בבית הכנסת משמשים להשבת רוחם, לגרום להם לשכוח מכל הצרות. אני די משוכנע כי מישהו ודאי קרא לקהל הקדוש להשתתף במצווה ובמעמד כולו, כי יש בה במצווה 'חביבה ונדירה' זו (ראו השלט הענק בסירטון) סגולות נסתרות, ברכות ותועלות (קל להבטיח). איני יודע, מבחינתי זוהי סגולה מנוסה לצחוק עד כאב בטן.

ואז חשבתי על השיר Jewish של זאב טנא ועל Learn to be a Jew של דניאל קאהן, ועל דמות היהודי האתיקן הקוסמופוליטי העולה מהן (אצל קאהן וטנא היהודי אינו דווקא בן הדת או בן הלאום היהודי, אלא כל מי שחש שותפות-גורל עם המנודים, הנרדפים והעשוקים בכל מקום שהם). היהודי החס על האחר מפני שהוא עצמו יודע את אחרותו, אינו רודף משום שהיה מנוי על קהל הנרדפים, ואינו תר אחר היבלעות בהמון צווח גם אינו תולה את קיומו בהוראת רבניו. כמה עיתות עוד יינקפו עד שאיזשהו קהל בבתי כנסיות (ריבוי של בית כנסת) במקומותנו יוכל להאזין לטקסטים כאלו ולנהל איתם איזה משא ומתן קשוב ופנימי, שאינו כולל חרפות וגידופים. כי בימינו אין  קהלים רבים שומעים החכמה ממי שאמרהּ, אלא מעדיפים את הסגולה ואת הברכה על פני עיון-החכמה ובינת הלב. אין תרים אחר לימוד אלא אחר חגיגות ופסטיבלים (בידור-מצווה). זו תרבות אנשים המשחרת אחר חמורים וכבשים, ההולכת ומתרחקת מכל מה שנוגע ל"אחר" שאינו מקיים מצוות או שאינו יהודי. תרבות המכשירה כל דבר אם הוא כתוב בתורה (כאילו היתה התורה מנואל טכני להפעלת העולם). תרבות המקדשת קברי צדיקים, קניין ברכות וסגולות בכסף מלא, תרבות שבה אנשים מאמינים באמת ובתמים שקריאת פרקי תהלים מועילה לכל דבר ועניין, החל בזיווג, המשך בביטחון אישי ובסיכול פיגועים, וכלה בעילוי נשמת המת. תרבות של אנשים הממלמלים דפים שלימים מס' הזהר בלי להבין מילה (כי מעולם לא למדו ארמית ומעולם לא התקבצו ללמוד את עולם הסמלים של ס' הזהר)— רק מפני שהובטח להם שקריאה כזו צופנת בחובה סגולות נוראות וברכות עילאיות. תרבות? תכנית בידור בפריים-טיים. יש שיגידו, סדרת דרמה יקומית, הזוכה לרייטינג נוסק. כל אותם רבנים צדיקים הינם המקבילות הדתיות לאותם סרטי סופר-הירוז (גיבורי-על) או לאותן סדרות על סוכני החרש המצילים את העולם ברגע האחרון (שהלא הקהילה תופסת אותם כמלאכי אלוהים עליי אדמות,שעל פיהם יישק דבר).

 *

*

אפשר, יש כאן מפתח לתהיה היאך אנשים יראי שמיים לא מסוגלים לראות ולהבין אל סבלם ועגמתם של לא-יהודים החיים במדינת ישראל או תחת שליטה ופיקוח צבאי-ישראלי; או היאך חושבים לעצמם אנשים מסוימים כי כלל הציבור חייב לממן את תלמוד תורתם, כאילו כך נקבע מבראשית. כמובן, תשובתם תהיה, יש להניח: "כך כתוב בתורה" "כך פסק הבית יוסף בשולחן ערוך" וכיו"ב. הציפיה לפיה תתעורר בהם מחשבה עצמאי, עירנות פשוטה, לשאלות, כגון: צודק/ לא צודק— אינה מציאותית. כאשר עסוקים בפטר חמור, בשילוח קנים,  איתור פרות אדומות, ואמירת התיקון הכללי (תודה לברסלב) המסוגל לתקן כל עוון וכל עוול. כאשר משתתפים בכל מעמד מצווה ובכל הילולת צדיק— כעין בידור-מצווה למחוסרי טלוויזיה, אין ספק שלא יקום  דור של אתיקנים, הוגים ופרשנים— רק דור של גרופיז-רבניים הממלמלים אמן ונתקפים אמוק כאשר הם מפספסים את ברכת הרב או את שיעורו השבועי באינטרנט, כמו חרב עליהם עולמם. את חורבן בתיהם של אחרים, או את עיכובם שעות על גבי שעות מול המחסום, או אפילו מצוקות פשוטות של מי שאינו חברי הקהילה ורחוק מקיום המצוות— אין סיכוי שייראו ויתנו אל ליבם. לא יידעו ולא  יבינו. שהריי לא כתוב טובות על לא-יהודים או על מי שאינו מקיים מצוות בפרשת השבוע, גם לא בהלכה היומית, וגם הרב לא מדבר עליהם בשיעור השבועי ולא נוהג לברך את שכמותם. ומה שאינו כלול בתחום המקודש של ברכת הרב, כלל לא ראוי לעיון (הוא מחוץ לדרמה היקומית). אם כן, מדוע שאיזה בת קול מוסרית מנהמת או איזו נעירת שינוי (במובן: ניענוע והתנערות) תתעורר בקרקעית ליבם?

*

*

 

בתמונה למעלה: Marc Chagall, Green Donkey. Oil on Canvas 1911

 

Read Full Post »

והאמת אינה מצויה לא פה ולא שם, ולפעמים, כאשר אתה מתעורר בבוקר, נדמה לך כי על יד מיטתך היא, האמת, כלומר— קבר ועליו פרחים כמושים אחדים, פּתוּח, מוכן לקליטה . 

[יהודית הנדל, הכוח האחר, ספרי סימן קריאה והוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1984, עמ' 39. פתק שמצאה המחברת כסימניה בספר מכתבים למילנה לפרנץ קפקא שעמד בספרייתו של בן-זוגה, הצייר צבי מאירוביץ] 

  למלאת שלושים ימים לפטירתו של חברי הצייר והפסל נדב בלוך ז"ל (2011-1940), איש עין הוד, מצאתי עצמי שָב וקורא, בטרם שנתי, בספרהּ של יהודית הנדל (ילידת 1926), רעייתו-זוגתו של הצייר החיפאי, צבי מאירוביץ (1974-1911), הכוח האחר, בו תיעדה את השנים האחרונות ליצירתו, לחייו. ולחייה עימו. רגישותהּ של הנדל לנידחי החברה בספריה, לצד חסכנותהּ הרגשית, והפרוזה הלעולם-מדודה שלה, הגיעה בספר זה, אולי מפני קירבתהּ הרגשית היתירה למושאו, אולי מפני שהוא מקפל בתוכו ממואר של חיים שלימים, כדי יופי ועצבוּת בלתי-מצויים בספרוּת העברית, סוג של כּאוס עירום, שצורתו פּרוּמה, ואף על פּי כן, דווקא מתוך היופי-הפּגוּם ניבטים אל הקורא חיי צייר וחיי אדם— על הניגודים המתרוצצים בו, כוחות של בניה של הרס, שאולי אינם דיכוטומיים כלל ועיקר, ודאי לא הייררכיים, הנתונים באחדות אחת, באותן צורות אדם חולפות שבתוכן ימינו נוהרים.

   אפשר כי מרבית פרקי-החיים הצרורים בספר נוצרו בעקבות התבוננות של הנדל ביצירותיו של מאירוביץ. עתים, במהלך הספר, היא אף מתוודה על כך. דומה כמו ניסתה הנדל לדובב את זכרונותיה לאורן של העבודות. באשר כך הוא, דומה כי העלתה תחת ידיה פרוזה מדוייקת ומדודה, עתים אבסטרקטית עתים פרוּמה, כגון ציוריו של מאירוביץ. רק לעתים רחוקות דומני, מצליח אמן כתיבה ליצור במלים תמונות, לדובבן, ומתוך אהבתו, מותירן כסוד חתום, מבלי לנסות ולבארן עד תום; הנדל מעיזה לפרש, כאילו יקר בעיניה כי החידה: חידת היצירה וחידת האדם יוותרו, גם ככלות הקריאה בספרהּ, בעינן.

   הנדל מספרת (שם, עמ' 78-73) כי מוצאי שבת אחד הזמין אותם משורר היידיש איציק מאנגער (1969-1901), אשר בשנתיים האחרונות לחייו דר בארץ, אל חדרו המצופה טאפטים פרחוניים צבעוניים-מסולסלים בלתי מתקבלים על הדעת. הם מצאו את מאנגער יושב על מיטתו, כדרכו פזור דעת, חולה ומתקשה לשבת. לרגליו—גרב אחת לבנה ושכנתהּ שחורה, מה שעל פי הנדל היווה סימן לכך שהוא התלבש במיוחד לכבודם, שכן מאוד אהב ללבוש גרביים לבנות אלא שמעולם לא הסתדר לו ששתיהן תהיינה בנות צבע אחד. השיחה התגלגלה להיות הומת זכרונות כאובים על ילדוּת ומשפחות שהיו ואינן, והגיעה לידי שירה משותפת של הגברים בשני קולות בלתי תואמים גם בלתי מתואמים (בלדות ושירי-עם יידיים, חלקם משל מאנגער עצמו), הנמשכת שעה ארוכה; בסופה הציע מאירוביץ לאשתו כי ימשיכו בדרכם. 'מעולם לא פחדתי מהלילה' אומר מאנגער ביידיש ושואל את הנדל לשלומה. הנדל משיבה כי היא דווקא פוחדת מהחושך. ומאנגער משיב להּ כי היא עדיין צעירה, ומשיב בקול הנדמה כעולה ממעמקיו ולא מגרונו, שוין נענטער ווי וואיטער (=כבר יותר קרוב מרחוק) ופחדיו ממלאים את החדר, כאילו פרידתו העכשווית מבני הזוג מרמזת כבר לפרידתו מן העולם.

   מאירוביץ, כך מספרת הנדל, לא שכח את דבריו של מאנגער, ומייד כאשר שב לביתו קרא לעבודת פסטל-שמן (פנדה) גדולה ראשונה עליה עבד אז שוין נענטער ווי וואיטער (=כבר יותר קרוב מרחוק). הוא עוד תיקן ושכלל את העבודה כמה וכמה פעמים. הוא לא הציג אותה מעולם. ביום פטירתו של מאנגער הוא ויתר על נסיעה להלווייה וברח לרחוב לכל משך היום. מאוחר יותר, כאשר הכבידה מחלתו-שלו, הוא ביקש מרעייתו פעמים אחדות להוציא לו את התמונה והביט בהּ ממושכות, ולהּ לא היה מעולם ברור האם הוא מתבונן אל הרחוק או אל הקרוב, אל המואר או אל האפל.

   הנדל מסיימת את הסיפור במלים:

ועכשיו כשאני עוברת על פניה בכל יום עשרות פעמים, אני מרגישה את התייל שלה דוקר לי את הפנים. היא תלויה אצלי עכשיו בכניסה ליד הדלת, ובכל פעם שאני פותחת את הדלת ענן כבד רובץ על הדלת,וציפור לכודה, אדומה, בעיגול. המשפט מאותו ערב רחוק— ודאי כבר נעלם. אבל לי עדיין נדמה ששם הוא עוד נידח, בתוך הוורוד ובתוך האפור, ושלא אוכל להוריד אותה מהקיר.

(שם,שם, עמ' 78)    

 

   הציפור אצל מאירוביץ, הציפור המצייצת: שוין נענטער ווי וואיטער, היא בלתי נראית. ציפור שקופה. אם היא מאדימה עוד רגע, הריי זה כהבהוב חולף השקול למסעו הארעי של אדם בעולם הזה, מסע הנדוד; אבל את ציוצהּ של הצפּור ניתן לשמוע למרחוק גם בלא-הקנבס שמנגד. היא מצייצת ברקע הדברים  את הקול השלישי בקאנון הבלתי-מתואם של מאירוביץ את מאנגער. היא שרה דרך חורבות והרס ושיירות פליטים, על האדם הנותר פּרום-פּגוּם, חסר-חלוֹם, פגיע כמו צפּוֹר, זורם הלאה עם זרמי-האויר הסואנים אי-אן, כבר נקודה דקה בקצה הערב. עוד רגע קט כבר לא נִכֶּרֶת לעין; ומישנהו- נעלמת לעד, רק קולו חרישי ממשיך להדהד בחלל.

ומן המרחק הצלוּל, מתגעגעים.

שלושים למותו של נדב בלוך

יום חמישי, 22.12.2011, גלריה טובה אוסמן, רח' בן יהודה 100 תל-אביב, 19:00

דברים לזכרו: דן ירדני, שוֹעִי רז

כל ידידיהם של נחמה לבנדל ומוקירי זכרו של נדב בלוך

מוזמנים להתאסף ולדבר אודותיו

בתמונה למעלה: צבי מאירוביץ, כבר יותר קרוב מרחוק, פסטל-שמן (פנדה) על נייר, 1969-1968 לערך.

© 2011 שוֹעִי רז

Read Full Post »