Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘Joy Division’

Carracci

 

*

הַשֶׁמֶשׁ, הַיָּרֵחַ וְכָל הַכּוֹכָבִים הֻחְשְכוּ פִּתְאֹם. 
בְּכָל מְאֹדְךָ, פְּרֹץ אֶת הַמַּחְסוֹם הָאַחֲרוֹן.

[בידיים ריקות שבתי הביתה, תרגום: איתן בולוקן ודרור בורשטיין, קליגרפיה: קזואו אישיאי, הוצאת הליקון והוצאת אפיק, תל אביב 2015, עמוד 171, פרגמנט 245]  

 * 

איני יודע אם הייתי ממהר להאזין ל- Black Star אלמלא הידיעה המעציבה על מותו של דיוויד בואי והתובנה שהתלוותה אליה— כי מדובר באלבומו האחרון. בואי אף פעם לא היה מרשימת האמנים שאני עוקב אחריהם תדיר. אלבומיו השלימים ביותר בעיניי הם אלבומים שהפיק, עיבד וליווה אמנותית: Transformer של לו ריד ו- The Idiot של איגי פופ (בואי כתב את מירבו). אהבתי גם חלקי אלבומים, כגון Let's Dance   ו-Outside  (בהפקתו של בראיין אינו; אלבום שהקדים את זמנו וכנראה שתמיד יקדים). בנעורים האזנתי לרוב אלבומי שנות השבעים שלו, אבל למעט שירים יחידים, כמעט לא נותר בי רישומם. היה בבואי של אז משהו גרנדיוזי, חוגג את הפרסונות שעטה על עצמו עד תום. לי תמיד היתה  חיבה למוסיקה המבטאת כנות, ישירות, גילוי-לב, פּגיעוּת ושבר— היו שנים שקשה היה  למצוא זאת אצל בואי, שהצטייר כדובר הבולט ביותר של הגלאם-רוק, וכסופרסטאר גדול-מהחיים. כשם שמעולם לא נמשכתי לספרות מדע בדיוני או פנטסיה, כך פרסונות כמו מייג'ור טום, זיגי סטארדסט, אלאדין סיין, והדוכס החיוור— נדמו לי כפיזור צעצועים קאמפי לכל עבר, המקשה לשמוע אמירה יציבה שאולי נחבאת מאחורי הדברים.

לבואי תמיד היתה משיכה לשירים שעסקו בחרדה, אובססיה, התמכרות, תנועה, שינוי ואבדן. היה לו גם טעם מוסיקלי משובח שניכר בקאברים שביצע: ז'ק ברל, נינה סימון, Velvet-Underground, Joy Division, The Cure, Pixies ועוד. הוא אף הבטיח שנים-על-גבי-שנים שיום יבוא והוא יעשה אלבום שיישמע כמו אלבום של הווקליסט האהוב עליו, סקוט ווקר (אמריקני חובב שנסון צרפתי, שהצליח במיוחד בצרפת ואנגליה בשנות השישים וראשית השבעים ומאז 1995 חזר להקליט באופן מסודר ויצירתי מאוד). זהו בעיניי הדבר הראשון שבולט ב- Black Star – בואי עם פרידתו מן החיים פונה לקיים את ההבטחה. זהו בפירוש האלבום הווקאלי.

*

*

אמת, בואי עטף עצמו באלבום בהרכב כלי-נשיפה ותופים העושים מלאכה וירטואוזית ממש (קרוב לג'ז ;לא ג'ז), אבל Black Star כולו עומד בראש ובראשונה על ההגשה הקולית של יוצרו. הרבה יותר מאשר טקסטים ומוסיקה יוצאים מגדר-הרגיל, יש כאן הגשה יוצאת מגדר הרגיל; משהו בקולו של בואי הרבה יותר מופנם, עדין ואלגי— כאילו נושא בתוכו כאב של אדם היודע שהוא חי על זמן שאול, גופו מכביד עליו, משהו בו הומה להשתחרר, ובכל זאת הוא מנסה להמשיך, לא מוכן לוותר. בואי נדמה בעיניי כאמן מחול מנוסה המגלה שגופו, המכלה את עצמו, כבר בקושי מסוגל לנוע, ובכל זאת מביא לידי ביטוי את כל הנסיון וחכמת-התנועה שלו כדי להביע את עצמו למישרין. יותר מאשר Sound and Vision יש כאן ווקאליסט שמשהו בקולו מביע ישירות מודעות לכך שזוהי ההופעה האחרונה, לא תהיינה אחרות— כל מה שלא הובע או שלא בא מספיק לידי ביטוי— עליו להישמע כעת ואחר כך לדמום. בואי יודע שכמוסיקאי וכפרפורמר יוצא מגדר הרגיל הוא כבר הותיר חותם בעולם; מה שנדמה שהיה לו חשוב להספיק –  אינו אלבום-אקסטרווגנזי, אשר חופת-המוות הקרב סוככת מעליו, אלא אלבום אחרון שממנה יוכר עד כמה היה בואי מעודו ווקאליסט גדול.

וכך ניתן לדבר על העיבודים המורכבים והמרהיבים בחלק ניכר מן השירים, אבל האלבום אינו כולל שירים מושלמים (טקסטואלית ומוסיקלית); ובכל זאת, אווירת הג'אם סשן המקיפה את ההגשה המהפנטת של בואי, עושה את שלה, ושישה מתוך שבעת שירי האלבום (להוציא Girl Loves Me שלא הותיר בי רישום) התנגנו באזני לאורך כל השבוע שעבר, גם בשעות בהם לא האזנתי ליצירה הזאת. Black Star ,השיר הפותח, הוא יותר פרפורמנס-קולי מאשר קטע מוסיקלי, לפרקים הוא נשמע כתפילה מדיטטבית,המנון עליית נשמה; או שנסון אופראי נוסח סקוט ווקר (למשל נזכרתי ב: ׂ Farmer in the City: Remembering Pasolini שיר הפתיחה ב-Tilt של ווקר) , שהוראתו: קינה על חיים שאוזלים; ובעצם, קינה על הסוֹפיות ועל הכיליון.

בשנת 2006 גילם בואי תפקיד קטן בסירטו של כריסטופר נולאן, The Prestige. בואי גילם שם את הפיסיקאי ניקולה טֶסְלַה, אדם גאוני, שתגליותיו זיכוהו כמעט תמיד ברדיפת-הממסד. אל מושבו של טסלה, מגיע הקוסם-בדרן רוברט אנג'יר (יו ג'קמן), המכונה: The Great Danton  (אותו מהפכן צרפתי שסופו שראשו נערף על ידי חבריו-לשעבר בגיליוטינה) ומבקש אותו שייבנה לו מכונה מיוחדת שתאפשר לו להפוך לקוסם הגדול ביותר של זמנו ולגבור על יריבו העיקש. הדיאלוג בין טסלה לאנג'יר נשמע כאילו הוא מתקיים בין בואי המבוגר ובין בואי הצעיר. טסלה מזהיר את אנג'יר להימנע מן האובססיה שלו ולהסתפק בקסמים שהוא כבר יודע לעשות; "ומה איתך?" שואל אותו אנג'יר הצעיר. "אני אדם שהלך זמן-ארוך-מדי אחר האובססיות שלו", משיב טסלה, "לפיכך הן עתידות לכָלוֹת אותי עד תום".  רוב-רובו של Black Star  אכן נשמע  כאילו הוא מושר על ידי אדם שמודע לאובססיביות שלו לחיי האמנות, המוסיקה והפופ, אבל גם יודע כעת, בשעתו האחרונה, לתת לכל חכמת קולו ונסיונו להישמע, כדי ללכת עוד צעד אחד אחרון קדימה, ולא להסתפק במה שהוא כבר מכיר.

*

t

עוד יש לציין את שני השירים החותמים: Dollar Days ו- I can't give everything away.  הראשון, הוא בואי כמעט פופי ומפויס, המנסה להפנות עיניו לקהל שליווה אותו, לתת להם איזו מחווה, שתקשור בין בואי של הסבנטיז ובין בואי של היום. הטקסט עצמו כמו מוסר שבואי מעודו לא שכח את האנגליות שלו, ואת המקום ממנו הגיע, גם לא את האנונימיות של חייו הצעירים, גם אם היו שנים שבהן ניסה לשכוח, או יצר רושם כזה. השניות הזאת מבוטאת בטקסט וגם באופן ההגשה:  Don't believe for just one second I'm Forgetting you/ I'm Trying to, I'm Dying to. הטקסט לכאורה, מחזק בשורתו האחרונה את השורה שלפניה: זה לא רק נסיון, זו גם תשוקה. אלא שבואי ככל הנראה שר שם טקסט אחר: I'm trying to, I'm Dying too – כלומר אני מנסה שכך, אני גם גוסס— מה שהופך את השיר לאיזו התבוננות מלנכולית של יוצרו, שלא הרבה להביט לאחור, ופתאום מבין שהמסלול שמעודו נפרש תחת רגליו עומד להיגמר.

שיר הסיום אף הוא מדגיש את השניות בין לוותר על הכל ובין לתת את הכל. הלחן והמקצב הויטאלי כמו מסמנים תנועה מן החיים אל מֶעֶבֶר, כאשר הנתיב ממילא מוביל את הממהר בו, הרוצה להמשיך, שאינו יכול לוותר, אל שעה אחרונה ומקום אחרון. תחילה נאלם קולו של בואי. תפקיד השירה נגמר. לא בדרמה גדולה, לא ברעש— אלא בידיעה שנגמר; המוסיקה והמקצב עוד מתמשכים הלאה בהשתוללותם, הולכים ונחלשים עד היעלמם. ובכל זאת, נדמה לרגע, שאי שם מֶעֶבֶר לעולם התופעות, יש שם משהו בלתי-חדל וממשיך להתרוצץ.

*

*

בתמונה: Annibale Carracci, Head of a Man, Oil on Canvas 1595-1599

Read Full Post »

                                                                       

             Love will tear us apart again (Ian Kevin Curtis)

       

1

 

כשנולד אדם האפשרות לקיומו נמוגה ואיננה,הואיל ומחליפה אותה הממשות.איש אינו אֲבֶל על האפשרויות שהיו ואינן,אלא הכל עולצים על שהאפשרות אשר באה לידי קיום אחד-יחיד בר חלוף, לרוב מפוקפק, ואשר מתחנך להתנכר לכל רעיון של אוטופיה, ומנגד- להשתייך ללאום מסויים ולאמץ את סמליו. לדבר בשפה שנתנה בפיו ולשנוא את הזר. איש אינו מתגעגע לאפשרות אבל דווקא האפשרות חסרה לי.  

כל אהבת האלהים היא אהבה לזר בתכלית הזרות,זר כל כך,שאין לעשות אל זר על פניו.זר שהוא גֵר ומבקש אחיזה במחיצתנו,אינו מבקש מלוכה או חמלה מיוחדת.אני מתגעגע לאפשרות להבינו, אבל בעל- כורחי אני יודע שעליי להימנע מלהכירו,משאז תחדל ממני זרותו המבורכת.

ישנם דגים, ציויליזציות דגיות שלמות בתעלות אמסטרדם, שאינני רואה פניהן, ואיני זכאי להכירן, גם אינני מבקש. אף על פי כן הן יקרות לליבי, כנומירון (יוונית: מסדר צבאי של מעלה).

חלק מהם יהיו לגפילטע פיש של ערב שבת.היהודי הלאומי ילחץ על כפתור הגזר הכתום, מתוך אמונה שלמה כי הלחיצה על הכפתור תשיב את גוש קטיף אל מקומו ממש. זה לא יקרה, משום שהוא מבקש את הממשות על פני האפשרות.הוא יתנחם בכך כי האל ודאי שובת בשבת.

טעותו הבראשיתית היתה הלחיצה על הגזר.למעשה,כל שצריך,היה למשוך בגזר,כמו סבא אליעזר,ואז האפשרות המקווה אכן היתה נותרת על כנהּ.באותה מידה טעה יצחק לוריא בתורת הצמצום והרשימו. באותה מידה טעה שפינוזה לחשוב שהעצם הוא ממש. אני הוגה בעד החלון האמסטרדמי באפשרויות ההתפשטות והמחשבה.האפשרות שתעלות אמסטרדם נמצאות שם מלהיטה אותי יותר מן היציאה החוצה אליהן והִוָּכחות במציאותן.

איננו שונים בהרבה מלהקות הדגים בתעלות או מבני מעלה,טה פנטה ריי, זרותם המוחלטת מעוררת בי אהבה.

האהבה עושה אותם קיימים יותר עבורי,יותר מכל דבר שאיני רוחש כלפיו אהבה.

 

2

אתה לא כותב באמת.אתה שיר שירים בחתונה בשפה שהחתן והכלה אינם מכירים.אם מישהו מציג עצמו כמתרגם משפה שאיש אינו מכיר.איך מישהו עשוי לידע האם לפניו בעל מקצוע מהימן? אנחנו בהפסקה קלה.אפשר לצאת למזנון. אנחנו מוכרים ביוקר אבנים ואפר.לא בגלל שיש לכך דרישה שהיא (זו תולדה של חפירת קברים מן הימים האחרונים, חייבים להימכר).

בחתונה ההיא שרתי את 'אפר ואבק' של פוליקר-גלעד לחתן וכלה שלא שמעו מעולם עברית ושאינם יודעים מאומה על אודות השואה. הם חשבו שמדובר בשיר אהבה עצוב ויפה ושאלו אם אני יכול לשיר משהו שמח יותר לאורחים. לדוגמה שיר ששמעו פעם.שיר של עם עתיק שאומרים שהכהנים שם היו שרים אותו על המזבח בשעה שהעלו קרבנות בעלי חיים לאלהיהם, 'זה הולך ככה' הם אמרו 'הבא נגילה הבא נגילה הבא נגילה'.נסיתי ללמדם את הסוף, אבל הם לא גילו כל עניין בהמשך. מבחינתם ניתן להיכנס לשמחה אקסטטית על ידי חזרה רפיטטבית על 'הבא נגילה', כסוב מאוורר מקרטע או ידית של מטחנת בשר.

צלילים אחרונים של תודעה ששוב אינה זוכרת דבר.אדם צף בחלל הריק ואינו זוכר עוד דבר, ואף על פי כן חסד משוח על פניו, כפני הכהן הגדול שהיה יוצא מקודש הקודשים ביום הכיפורים, או כפני חתן בחופתו, שאומר 'I do' מרוב אהבה שמציפה אותו, וללא שום מחשבה או כוונה לנקוט אחריות על מעשיו.

אני זוכר שאחד האורחים בחתונה בה הופעתי שאל אותי שאלה ונסיתי לתרגם אותה כך: אולי כל מעשינו בבתי התפילה והמדרש, בבתי העסקים, הקפה והעינוגים, הם נסיון נואש להזכיר לבורא את עצם היותו הבורא, ולנסות להביאו לידי מחשבה או נקיטת אחריות על מעשיו?

לדבריו אלו עניתי מיידית בשפתי, ומבלי שהשואל הבין מה אני סח: 'יש אפשרות כזו, חייבת להימצא אפשרות לדעת משהו על הזר המוחלט, אבל אם הנך מבקש ממשות,דע, האהבה תיקרע אותך לגזרים שוב ושוב'.  

 

3

 

צפניה לא ידע מה לעשות עם עצמו.נמאס לו להיות נביא וגם היה לו מחסום כתיבה.מול המחסום התיישבה חבורת נשים בעלת מודעות פוליטית מפותחת וצפתה במתרחש.היו שם כמה חיילים צעירים שלא ישנו בלילה טוב ולא יצאו מזמן הביתה והיו טורים של מכוניות שביקשו לצאת מן הכפרים הערביים בסביבה.היה גם מואזין על צריח המסגד שצעק 'מבצע במחלקת העופות, מבצע במחלקת העופות' ובשל צינת החורף, עברו להקי ציפורים בשמים בדרכן לארצות יותר חמות,גם כמה מטוסי קרב חלפו במסלול המוכר לעייפה אל העיר הדרומית. צפניה עצם את עיניו ונסה לתוּר במחשבתו אחר צלילי עוּד דמיוניים שישאו אותו אל מעבר לכל זה,אל הסדר השמיימי.כעבור זמן,החל צפניה לצעוק כאילו עובר בו הדיבור האלהי לפחות 'מבצע במחלקת הקפואים, מבצע במחלקת הקפואים'. היה זה אחד הפולמוסים הבין דתיים המתארעים מעת לעת. התקרית עברה בשלום. ברם, תוך פחות משעה ניצב טור אנשים על סף ביתו של צפניה בתקווה לקנות בזול במחלקת הקפואים. צפניה יכול היה לנצל את הקהל הזה שלא צבא על דלתותיו בכל יום ויום, אבל במקום זאת העדיף לנצל את יכולותיו המיוחדות בכדי להשקיף שעה ארוכה במחסומיו האישיים של כל אחד מן העומדים בתור, בשער האין-חוק, על סף ביתו.

 

בתמונה למעלה: Man Ray, Rayograph 1928

 © 2009 שוֹעִי רז

 

Read Full Post »